Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סבטקסט’

הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנְטַנָּה הָיְתָה בֶּאֱמֶת קְטַנָּה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיְתָה הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנָּה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם…

כך נפתח ספר הילדים החדש מאת אתגר קרת ותמי בצלאלי. והפעם, אפילו יותר מתמיד, מדובר בדיאלוג. הספר הוא סך כל ההסכמות, הפערים והמחלוקות בין המילים לאיורים.

תקציר? כדאי.

הממלכה הקטנטנה היא בת ארבע נפשות: מלך טוב לב ויועץ חכם שמתגוררים בארמון ושני פשוטי עם שעובדים בשדות התות. האיזון מופר כשאחד מפשוטי העם מתאהב בעלמה פרועה וחייכנית ומקים משפחה בארצה. חברו המתגעגע מגיע לביקור ונשאר כדי להשגיח על התינוק. בלי נתינים אין ממלכה, ולפיכך עוזב היועץ החכם את הארמון והופך לפשוט עם. אלא שגם הוא וגם המלך סובלים מבדידות עד שהמלך מוותר על כתרו ומצטרף אל חברו בשדות התות. הארמון הריק הופך לאתר היסטורי. והשניים עורכים סיורים בין חדריו ומספרים לתיירים על המלך טוב הלב והיועץ החכם שחיו שם.

*

  1. עיגולים ומשולשים

הַמַּמְלָכָה הַקְּטַנְטַנָּה, כך נכתב בגב הספר, הוּא סִפּוּר אַגָּדִי שֶׁל אֶתְגָּר קֶרֶת עַל בְּדִידוּתָם שֶׁל שַׁלִּיטִים וּנְתִינִים, וְעַל הָאשֶׁר שֶׁחֲבֵרוּת בֵּין שָׁוִים מַעֲנִיקָה לִבְנֵי הָאָדָם. והאיור הבא אמנם מגבה את הכתוב:

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

.

זה רגע של משבר בעלילה. המלך זה עתה גילה שנשאר בלי נתינים. הסוף הטוב עוד רחוק, אבל האיור כבר מנחש אותו. כשתמי בצלאלי מחליפה את העיגול הריק של הכתר הנופל בעיגול המלא והיציב והגדול והמתוק של עוגה, היא מציירת את הנדיבות והנחמה שבחברות.

היועץ שלה מושיט למלך משולש עוגה במקום אחד ממשולשי הכתר. התות ה"משובץ" בפרוסה מקביל לאבן האודם המשובצת בכל משולש של הכתר.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת (פרט)

במרכז הקומפוזיציה ניצב פסנתר כנף פתוח. בזווית החדה הענקית שלו מהדהדים חילופי המשולשים, וגם תנועת הנתינה, המרחב שפותחת החברות. שלא לדבר על הכרים הרבים שכמו יוצאים מראשו של היועץ, גודשים את הספה ומתגלגלים מתחת לפסנתר אל הכתר בתקווה לרפד ולרכך את נפילתו.

*

  1. חושך על פני תהום

לכאורה – זמשצ"ל ("זה מה שצריך להוכיח", כמו שהיינו כותבים פעם בשיעורי גיאומטריה), הציור מגבה את הטקסט. אלא שזה רגע די נדיר. בשאר הספר, תמי בצלאלי (בעידודו של אתגר קרת, או לפחות בהסכמתו) עושה מה בראש שלה.

מה זאת אומרת? הרבה דברים:

הקטנטנוּת הזאת שנשמעת כה חמדמדה ודמיונית בסיפור, נהיית קונקרטית ומעט מאיימת באיור. כאילו קרת שכח להזכיר שהממלכה הקטנטנה מתקיימת בעולם של ענקים נסתרים. חפצי הענק שלהם מעופפים כמו מטאוריטים בחלל הדף ומאיימים למחוץ את הקטנטנה (ותיכף נגיע גם לזה). וגם כשלא, עדיין יש בעצם נוכחותם מין תזכורת עמומה ומעט מאיימת לזעירותם של הגיבורים.

לא רק התותים ענקיים, גם מברשת השיניים והמסמר מימין. איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

.

וזאת רק ההתחלה. הסיפור של אתגר קרת הוא לא רק קטן ונחמד אלא גם יציב ומסודר עד כדי מתמטיות. הוא בנוי כמין משוואה (שניים-שניים) שהאיזון שלה הופר, ואחרי שורה של צעדים ותלאות מושגים איזונים חדשים: פשוטי העם יוצרים רביעיה משלהם ביחד עם האהובה והתינוק. המלך ויועצו מנסים פיצול כדי לשמור על איזון, ומסיימים במשוואה חדשה: המיתוס המלכותי לעומת החברות הארצית. התשוקה לזוגיות, רומנטית וחברית כאחת, מוטמעת כבר בשם הספר, בשלל זוגות האותיות המאכלסות אותו: "הממלכה הקטנטנה". ממש תיבת נוח אותייתית.

האיורים לעומת זאת הם ההפך הגמור. רבים מהם נראים כמו דברים שרואים מחלון בית מעופף בעיצומה של סופת ציקלון (לא דימוי בעלמא אלא זיכרון קונקרטי מ"הקוסם מארץ עוץ"). למשל:

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

ארבעה פריימים שדגמתי מסופת הציקלון של "הקוסם מארץ עוץ" (1939)

וגם מעבר לחפצים המתעופפים, הקרקע רועדת. קחו למשל את האיור הבא. הספר שעליו נמצאת הממלכה הקטנטנה מצויר מהזווית הכי גלית האפשרית, שכמו הופכת את "אדמתה" לאחד מאותם דגלים-סרטים המתנפנפים ברוח בראש האיור. וגם זה אגב החזיר אותי לקומפוזיציות המתנפנפות והנוטות של דורותי בבית הנישא בסופת הציקלון.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

דורותי בבית המתעופף בסופה, מתוך "הקוסם מארץ עוץ" (1939)

.

שלא לדבר על הסימניות האלה (המשוננות כמו צעיפו של הנסיך הקטן), שמשתרבבות מן הספר בתמימות. מה יקרה אם אחד הענקים הנעלמים יחליט להפוך דף עם כל ההשלכות?

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

צעיף הסימנייה של הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת

*

  1. שני מלכים טובים

ולא במקרה נזכרתי בנסיך הקטן. תמי בצלאלי היא שזימנה אותו לספר, גם מטעם הממלכות הקטנטנות וגם מטעם הבדידות והידידות (צעיף הסימניה שלמעלה לקוח מ"נאום השועל על הידידות ועל דברים שבלב"). אבל כיוון שגיבור סיפורנו הוא מלך, ניזכר רגע במלך של הנסיך הקטן. למלך הזה שגלימתו מכסה את רוב הכוכב הקטנטן שלו אין אף נתין (מלבד עכבר זקן שאותו שומע לפעמים בלילות), ולפיכך הוא שש לבואו של הנסיך הקטן. "האח, הנה נתין!" הוא קורא. בהמשך הוא טוען שכל היקום סר למרותו, אבל עד מהרה מתברר שהוא מקפיד לתת רק "פקודות הגיוניות". כלומר, הוא מוכן לפקוד על השמש שתשקע, אבל רק בשעה שבע וארבעים בערך, שבה היא שוקעת מעצמה. הוא מפציר בנסיך הקטן להישאר בממלכתו כנתין, וכשהוא נוכח שאין לו ברירה אלא "לפקוד" עליו להמשיך בדרכו (כיוון שהוא נחוש לעשות זאת בכל מקרה) הוא ממנה אותו לשגרירו…

הדבקות בפקודות הגיוניות היא הנסיון המגוחך והנוגע ללב של המלך הבודד לחפות על חוסר האונים שלו. סנט אקזופרי בחמלתו, משתף פעולה ומייחס אותה לטוב לבו. וגם אתגר קרת חוזר ומזכיר את טוב לבו של המלך הבודד שלו. ודומה שתמי בצלאלי מקבלת את גרסתו. כשהנתין האחרון מבקש לעזוב את הממלכה, אומר קרת (סופר החצר של המלך): "היועץ התלבט מעט אבל המלך טוב הלב היה נחוש בדעתו לאשר את בקשתו של נתינו היחיד…" ובצלאלי אמנם מציירת בשפת הגוף של השניים את הסתייגותו של היועץ ונחישותו של המלך. אבל כשמרחיבים מעט את המבט ומציצים בתמונה המטושטשת התלויה על הקיר מעל לראשו של הנתין, רואים את התפוח המפולח בחצו של וילהלם טל – ולמי שלא זוכר, זה קרה במאה ה14: וילהלם טל, איכר שוויצרי וקלע מצטיין סירב להשתחוות לכובעו של שליט עריץ ואולץ לירות חץ בתפוח שהוצב על ראש בנו. בהמשך הפך טל לסמל חופש וסיפורו הוביל להתקוממות עממית ולעצמאות שוויצריה.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת (פרט)

זה "חוסר טקט" מצד המאיירת לתלות ציור כזה מעל ראש הנתין. התפוח המפולח מרחף כמו סימן שאלה מעל לרגשות המוצהרים. וזו לא הפעם היחידה אגב, שהיא מדברת בציורים מעל לראשם של הגיבורים (כמו שעושה אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי שלו). כשהמלך עומד לאבד את ממלכתו, היא תולה ציור של ספינה טובעת מעל לראשו…

וזה לא עוזר שהספר מלווה בתותים ענקיים שמזכירים לכולם את שדות התות הנצחיים של הביטלס, עם השורה החוזרת Strawberry fields, Nothing is real…

*

  1. כמה מלכים צעירים

ואם כבר מדברים על התותים, הם מופיעים גם על החותם הגדול של המלכות הקטנה.

איירה תמי בצלאלי, מתוך הממלכה הקטנטנה מאת אתגר קרת. (פרט מתוך כפולת השער הפנימי של הספר).

.

החותם של בצלאלי כל כך גדול שהוא מגיע לעתים למחצית מגובהם של הגיבורים. הוא מופיע לכל אורך כל הספר, והוא ללא כל ספק (לפחות בלבי) מחווה לבן המלך והעני של מרק טווין  "בן המלך והעני" עוסק כזכור בחילופי זהות בין נסיך ופשוט עם ובידידות הנרקמת ביניהם, ו"החותם הגדול" ממלא תפקיד חשוב בעלילה, כשהוא נעלם בתחילת הספר, וחוזר ומופיע בשיאו כדי להציל את הנסיך ממאסר ולהשיב לו את מלכותו.

בן המלך של "בן המלך והעני" הוא דמות היסטורית, המלך אדוארד הששי בנו של הנרי השמיני, שהוכתר בהיותו בן תשע ומת בגיל חמש עשרה. באחרית דבר טוען טווין שימיו כ"עני" הפכו אותו למלך טוב וחומל. הבקיאות שלי בהיסטוריה לא מאפשרת להתמודד עם טענתו, אבל גם קריאה חפוזה בויקיפדיה כבר מעוררת אי אלו ספקות.

וכך או אחרת – מותו ללא עת נוסך עוד טיפה של תוגה באיורים.

אדוארד הששי, מלך אנגליה, סביבות 1546. ואם כבר מדברים על מלכים צעירים, חותם התות העלה בדעתי גם את תות ענח' אמון עוד מלך צעיר שהוכתר בגיל תשע (!) ומלך עד למותו המסתורי בגיל 19.

*

  1. כמו בחיים

אז מה רציתי להגיד? שמצד אחד – סיפור סדור חיובי וחינוכי (לא רק במסר הכללי הפשוט כמו פתגם בספר זכרונות, על הידידות שעדיפה על בדידות בארמון זהב. גם מבחינה מגדרית וחברתית זה ספר מודע וערכי, מפשוט העם שבוחר לטפל בתינוק ועד פשוטי העם שמשחקים שחמט במקום לעמול בשדות התות…) ומנגד, רסיסי הסבטקסט המבליחים כמו חפצי הענק מן החלל החשוך המקווקוו.

בספרי ילדים אין סבטקסט. הוא מנוכש בדרך כלל לטובת הפשטות. ואם הוא בכל זאת משתחל הוא בדרך כלל מפורש (סבטקסט מפורש זה תרתי דסתרי, אבל חי וקיים. חנוך לוין עשה צימעס מהאמנות הזאת). וזה הפלא בספר הזה. הסבטקסט הפתוח לפרשנות, זה מה שעושה אותו לכל כך נועז ומלא כבוד ומקום לבני אדם צעירים שקוראים להם ילדים.

*

והערה אחרונה. תמי בצלאלי נסכה לא מעט תוגה וחרדה בספר, אבל היא גם זו שבחרה לצייר אותו כמשחק ילדים, שבו אפשר להחליף כל הזמן דמויות ותפקידים. והיא גם ציירה אחרית דבר משלה ו"הסתירה" אותה בכריכת הספר…

כריכת הממלכה הקטנטנה. איירה תמי בצלאלי.

*

עוד באותם עניינים (מבחר אקראי)

על איורי הנסיך הקטן

על "האריה של אלן" של קרוקט ג'ונסון (ספר גאוני)

על "מעיל ושמו שמואל" של דרור בורשטיין ואפרת לוי

הזנב והלב – או – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

יש לי משהו עם אוטיסטים

על האיורים של דוד פולונסקי ל"ברמלי"

*

ובלי שום קשר: אמי היקרה ורבת הפעלים כתבה ספר על תולדות המשפחה. כולכם מוזמנים בחום להשקה של "הגדת רות"! לחצו להגדלה

Read Full Post »

"נֶהֱגָה בחשכה" הוא רצף של שיחות עם ילדים החיים בבתי מחסה: עוורים, חירשים, ילדים במצוקה, עבריינים, ופגועי מוח, שערכה וָנדה יוּקנַייטֶה (ילידת 1949), סופרת ומחזאית ליטאית חשובה, ותרגמה סיון בסקין. הספר יצא בהוצאת אסיה.

*

כשניסיתי לבחור ציטוט בודד, קפצו עלי עשרות (אני לא מגזימה, הספר הוא תיבת אוצר), אז אני מביאה את הדיאלוג הקצר ביותר בספר, את השיחה עם ארונס, בשלמותה.

אַרוּנַס

מחנה קיץ "וֶרוּס" של בית הטיפול המיוחד, וֶליוּצ'וֹניַי

ו.י.             ראיתי שלא טוב לך כאן. מה לא טוב?

ארונס        אני עצבני.

ן.י.             למה?

ארונס        אה, בגלל הכלב.

ו.י.             מה זה העניין עם הכלב?

ארונס        נו, שהוא נושך. אַוּשרה, גיטיס ננשכו, וכולי.

ו.י.             אתה חושב שזה נורמלי שכלב נושך אנשים?

ארונס        ברור שזה נורמלי. איזה מין כלב זה, שלא נושך. כשהבאתי אותו, הוא היה מאוד
.                עצבני. נכנס לו שיגעון כזה. הוא לוקח ותופס.

ו.י.             אותך הוא גם נשך.

ארונס        כן. הרי זה לא הכלב שלי.

ו.י.             אז של מי?

ארונס        של אמא שלי.  הוא עבר טראומה. לא נתנו לו לאכול, הרביצו לו, לא הוציאו אותו
.                החוצה. הילדות שלו מאוד גרועה.

ו.י.             דומה מאוד לשלך?

ארונס        נו, דומה. אני רק בגיל שתים עשרה הכרתי את אמא שלי.

ו.י.             כיצד?

ארונס        היא הדביקה טפטים בפנימייה. והמורה גימבּוּטייֶנֶה אמרה לי שזאת אמא שלי.
.                כשבאתי מצ'וֹבּישקיס, הייתי אצל אמא, ראיתי איך היא מתיחסת לכלב, והיא
.                עוד קיבלה ממני על הראש.

ו.י.             על מה היית בצ'ובישקיס?

ארונס        על מה. על הכל ושלא הקשבתי למחנכת. הלכתי מכות עם המחנכת.

ו.י.             אני יודעת שמאוד לא קל לך; אבל כלב כזה, שנושך אנשים, לא יכול להיות כאן.

ארונס       אם הכלב לא יהיה, גם אני לא אהיה; אני אעזוב. הכלב הזה שבור בענק. ואתם עוד
.                רוצים שהוא יהיה נורמלי.

ו.י.             אבל הוא מסוכן לסובבים.

ארונס        כל כלב מסוכן.

ו.י.             אתה מבין שהכללים לא מאפשרים להחזיק כלב כזה?

ארונס        הוא היה כלב נורמלי, אם אף אחד לא היה מרביץ לו.

ו.י.             האם אתה יכול להכיר בכך שיש כללים תקפים, שהאנשים חייבים לדבוק בהם?

ארונס        אבל הכלב הזה לא יכול להיות אחרת. הוא עצמו לא יודע על מי להתנפל.

ו.י.             למה אתה מגונן עליו בנחישות שכזו?

ארונס        החיים שלי ושלו תואמים, וזהו. מעניין, אם היו בועטים בך ככה, והיית צריכה לחיות
.                ככה כל החיים. אנחנו כמו כדורי רגל.  אני אהרוג את האמא הזאת! (בוכה.)

ובחזרה אלי: לא בכל יום נתקלים בספר כה נפלא. נפלא בזכות בני האדם שהם במקרה ילדים, ובזכות ההקשבה של הסופרת והבחירה שלה שמעלות את התיעוד בחזקה. הדמויות אינן נבדלות זו מזו רק בתכונותיהן וסיפור חייהן, אלא גם בפואטיקה של כל שיחה. המילים של ארונס הן שיעור בסבטקסט. לכאורה מדובר בכלב שהמורים רוצים לסלק. אלא שארונס מדבר על עצמו. הוא הכלב השבור הנושך (בדרך אגב מתברר שהוא הרביץ למורה שלו). הוא כועס על מה שאמו עוללה לכלב, אף מילה על מה שעוללה לו עצמו. כשהוא מגן על הכלב הוא מגן על עצמו. הוא אומר למורים אתם לא יכולים לוותר עלי, אתם לא יכולים לסלק אותי בגלל שאני נושך. אני לא הייתי כזה אם לא היו בועטים בי כמו בכדורגל. זה כל כך יפה, קורע לב, מדויק, ההזחה הזאת, הדיאלוגים המקבילים. זה לא רק "מסמך אנושי" אלא ספרות מזוקקת נפלאה.

*

ביום ה' הקרוב, ה-23 ביוני בשעה 19:30

נשוחח סיון בסקין ואני על הספר

בחנות הספרים סיפור פשוט ברח' שבזי 36 נווה צדק

הכניסה חופשית, מספר המקומות מוגבל

*

ולמי שעוד לא השתכנע – כמה קטעים מראיון שנערך עם הסופרת, בעיתון ליטאי :

ש – ב-2002 פרסמת את הספר קולי בוגד בי שבו את מספרת על ילדים חסרי בית במציאות הפוסט-סובייטית הקשה בליטא וב-2007 פרסמת את נֶהֱגָה בחשכה (Tariamas iš tamsos) שיחות עם ילדים מוגבלים. אמרת פעם ש"הרבה יותר קל לכתוב בעצמך מאשר לתעד את מחשבתם של ילדים במילים." מדוע אחרי הרומן הקצר שלך שפורסם בשנת 1995 עברת לכתיבה תיעודית והתחלת לשוחח עם ילדים על נושאים שאין בהם שום דבר ילדותי?

ת – מעולם לא חשבתי לכתוב כתיבה תיעודית. סבלתי ממשבר יצירתי, ממחסום כתיבה ואני קוראת לו כך בלעג, כשכתבתי את הרומן האחרון שלי. ניסיתי לפצח את השפה בניסיונותי לומר בדיוק את שרציתי לומר, אבל הטקסט במקום להתרחב, התכווץ, ומתוך שמונים עמודים נותרו שלושים. בכתיבה התיעודית ההשתהות נעשתה המאפיין הסמנטי הראשי בספר. אבל הוא גם רצוף משפטים שסועים, שתיקות, קטיעות והשתהויות חונקות. הנשימה נעשית חשובה כמו המילה. אבל כדי לנמק את הילדים אצטרך להיעזר בזיגמונד באומן שאומר ש"רק אצל ילדים אפשר למצוא, ללכוד ולשמר (אבל רק לזמן מה, רק לזמן מה) אנושיות ראשונית ועקבית." (אהבה נזילה).

ש – מצאתי באינטרנט את התיאור הבא שלך: "יונקנייטה מכריזה בריש גלי על סירובה 'לכתוב על לא-כלום במומחיות.' היא כותבת על מה שכואב, מפחיד ומעורר תרעומת, על מה שמעורר באדם את ההכרה העצמית שלו, שבעזרתה יוכל להתמודד עם אתגרי החופש." האם אחת המטרות של נֶהֱגָה בחשכה (אם אפשר לדבר על מטרות של ספר) היא לעורר באדם את ההכרה העצמית שלו?

ת – עם נֶהֱגָה בחשכה  השלכתי עצמי מזירת  'לכתוב על לא-כלום במומחיות', פרשתי אל מעבר לגבול ונסוגותי כל כולי למקום שבו שוכנים הקשיים והמוגבלויות של החיים עצמם: המוגבלות שלנו לחיות, להביא ילדים לעולם, לאהוב זה את זה.

ש – בראיון שפורסם לא מזמן לרגל צאתו של הספר את אומרת: "האסון בחיים אינו המוגבלות, אלא חסרונה של האהבה." כשקראתי את השיחות עם הילדים בספר, הבנתי שהאסון בחיים, החשכה שמקיפה את הילדים, היא אנחנו, המבוגרים המאוכזבים. סביר להניח שלורטה צודקת באומרה: "שאנשים שמתאכזבים מהחיים אולי עדיין לא חוו אותם, אני לא יודעת." עם זאת, האם כולם צריכים לחוות מצבים חריגים כדי לחיות חיים מלאי משמעות, כדי להעריך את החיים?

ת – ברגע זה אין לי תשובה ברורה לשאלות האלה. השנה ביקשתי מקבוצת תלמידים אחת שכל מי שמכיר עמית, חבר או קרוב שנהרג ירים את ידו. שני שליש מהם הרימו ידיים. וכששואלים אותם אם יש מישהו או משהו שיוכל להניא אותם מההתנהגות המטורפת הזאת, הם אומרים שאולי, אם מישהו יזדקק להם מאוד. עם זאת הקשרים של אדם עם זולתו, שעליהם דיבר טייס קרב אחד, כבר אינם חשובים כשלעצמם בתרבות שלנו.

ש – לפני שנים אחדות כתבת במאמר בעיתון המקוון Bernardinai: "ילד, יותר מכולנו, ניחן ביכולת לשנות את העולם. עלינו לסייע בידו." אין לי ספק שהילדים שאיתם דברת, והעדויות שלהם שתיעדת, החלו כבר לשנות את העולם. כמה אפשרויות יש לסופר לשנות את העולם המודרני?

ת – אמן הוא עצב חשוף, הוא אפילו לא צריך להיות מגויס למטרה. קורט וונגוט השווה את הסופר לקנרית שכורי פחם לוקחים איתם למכרה. היא חשה בגז המתאן הרבה לפני בני האדם, מתחילה להראות סימני מצוקה וכך מתריעה בפני האנשים על הסכנה. זוהי מטאפורה מרשימה, אבל אם ננתח אותה נאלץ להודות בעובדה שכל זה קורה בכוחות עצמו.

ש – באיזו מידה היו הילדים המרואיינים שותפיך לכתיבה? איך החלטת אילו שאלות לשאול אותם?

ת – העניין המרכזי היה להקשיב בתשומת לב, לא לשאול שאלות. ההקשבה היתה חשובה מהשאלות, נדרשה לי זהירות כמעט חייתית. התקשורת עם ילד חירש כשהוא מאמץ אותך למעמקי עיניו, טוהר שכזה הוא קשה מנשוא. וילד עיוור שומע שומע אותך נושמת. בכל יום התפללתי במשך שעה, כי לא ידעתי מה לעשות חוץ מזה, והקשבתי לתשובות למה שהצלחתי לשאול אותם.

ש – בספרך, לצד השאלה של האהבה, הבדידות וכל שאר הרגשות והחוויות, את עוסקת גם בנושא של מוות ושל התאבדות. האם לא חששת לשוחח על כך עם ילדים?

ת – לא מפחיד לדבר על נושאים כאלה עם ילדים. אני שייכת לדור שההורים שלו חששו לשוחח על הרבה נושאים בחברת ילדים. זאת היתה המציאות הסטליניסטית של התקופה הסובייטית. איש לא לימד אותנו מה אפשר להגיד ואיפה, איפה דבר מה מותר, ואיפה צריך להימנע ממנו. למדתי מההימנעויות של ההורים שלי, מהשתיקות שלהם. ילדים פוחדים יותר אם לא משוחחים איתם על הנושאים החשובים.

ש – האם את לא מפחדת שהספר ה"מטריד" הזה יטבע בים האינסופי של "רומני החלומות" הרואים אור?

ת – פרסום ספרַי תמיד גורם לי מתח נפשי. אך לא התלבטתי ולו לרגע בקשר לנֶהֱגָה בחשכה. הוא יצליח כמו ילד. הוא יצוף אל פני המים וישרוד.

*

עוד פוסטים על ילדוּת באתר זה.

*

Read Full Post »

כריכת הספר מלאה הפתעות כמו חידה מצוירת

ספרו של אנתוני בראון "גורילה" עוסק ביחסים בין אב לבתו. הספר שיצא בעברית ב-1986 היה ונותר השלם מכל ספריו. הוא פחות ידוע אולי מן "העץ הנדיב" (העוסק ביחסים בין אם לבנה), אבל לא פחות משוכלל מבחינת השפה החזותית. בראון מפלרטט בו עם דיסיפלינות שונות, מתולדות האמנות ועד פסיכואנליזה, אבל מעל מכל "גורילה" הוא ספר קולנועי: "התאורה", ה"ארט" ו"זוויות הצילום" טוענים את הפרטים הריאליסטיים בעוצמה רגשית וסמלית.

ונתחיל בטקסט:

חנה אהבה גורילות. היא היתה קוראת ספרים על גורילות, היתה מסתכלת על גורילות כשהיו בטלויזיה, וגם היתה מציירת תמונות של גורילות. אבל אף פעם היא לא ראתה גורילה אמיתי. לאבא שלה לא היה זמן לקחת אותה לראות גורילה בגן החיות. לא היה לו זמן לשום דבר. כל בוקר הוא היה הולך לעבודה לפני שחנה הלכה לבית הספר, ובערב הוא היה עובד בבית. כשחנה היתה שואלת אותו משהו, הוא היה אומר: "לא עכשיו. אני עסוק. אולי מחר." אבל כשהיה מגיע מחר, תמיד הוא היה עסוק. "לא עכשיו. אולי בסוף השבוע." כך הוא היה אומר. אבל בסוף השבוע הוא היה תמיד יותר מדי עייף. אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד.
בלילה שלפני יום ההולדת שלה, חנה הלכה לישון נורא-נורא נרגשת – היא בקשה מאבא שלה שיביא לה גורילה! באמצע הלילה, חנה התעוררה פתאום וראתה חבילה קטנה-קטנה מונחת לה בקצה המיטה. זה באמת היה גורילה, אבל רק גורילה-צעצוע.
חנה זרקה את הגורילה לפינה שבה היו מונחים שאר הצעצועים שלה, וחזרה לישון. בלילה קרה משהו מדהים. [באיורים אפשר לראות איך הגורילה-צעצוע גדֵל והופך לגורילה ענקי שניגש אל מיטתה של חנה.]
חנה נבהלה. "אל תפחדי, חנה," אמר הגורילה, "אני לא אפגע בך. פשוט רציתי לשאול, אולי מתחשק לך ללכת לגן החיות." לגורילה היה כזה מין חיוך יפה, שחנה כבר לא פחדה. "מתחשק לי מאד," היא אמרה.
הם ירדו במדרגות בשקט, על קצות האצבעות, וחנה לבשה את המעיל שלה. הגורילה לבש את המעיל של אבא שלה וחבש את הכובע שלו. "זה מתאים נהדר," הוא לחש. הם פתחו את דלת הבית ויצאו להם החוצה. "בואי, חנה," אמר הגורילה, והוא הרים אותה בעדינות. והנה הם כבר למעלה, מתנדנדים מעץ לעץ לעבר גן החיות.
כשהגיעו אל גן החיות, הגן היה סגור, והיתה שם חומה גבוהה סביב-סביב. "זה שום דבר," אמר הגורילה, "הופ – אנחנו בפנים!" הם הלכו ישר אל בני משפחתו של הגורילה. חנה היתה ממש נסערת. כל כך הרבה גורילות!
הגורילה לקח את חנה לראות את האורנג-אוטנג, וגם שימפנזה. חנה חשבה: כמה שהם יפים. אבל עצובים.
"מה את רוצה לעשות עכשיו?" שאל הגורילה.  "מתחשק לי ללכת לקולנוע," אמרה חנה. והם הלכו לראות סרט.
אחר כך הם טיילו להם יחד ברחוב. "זה היה נהדר," אמרה חנה, "אבל עכשיו אני רעבה."  "בסדר," אמר הגורילה, "נלך לאכול."  "הגיע הזמן ללכת הביתה?" שאל הגורילה. חנה עשתה "כן" עם הראש, וקצת פיהקה. הם רקדו על הדשא בגינה. אף פעם חנה לא היתה כל כך מאושרת.
"כדאי שתכנסי עכשיו הביתה, חנה," אמר הגורילה. "אנחנו נתראה מחר." "באמת?" שאלה חנה. הגורילה עשה "כן" עם הראש וחייך. למחרת בבוקר חנה התעוררה וראתה את הגורילה צעצוע. היא חייכה. חנה ירדה במדרגות בטיסה לספר לאבא שלה כל מה שקרה. "מזל טוב ליום ההולדת, חמודה שלי," הוא אמר. "את רוצה שנלך לגן החיות?" חנה הביטה אליו. היא היתה מאושרת נורא. 

ולפני שנתבונן באיורים כמה מילים על התוכן:
 
שני נושאים

הנושא הראשי ברור: לאביה של חנה אין זמן אליה והיא מתגעגעת לחברתו. שגעון הגורילות שלה הוא ביטוי לחסך. הקופים הדימיוניים והממשיים הגודשים את הטקסט ועוד יותר מזה את האיורים, הם תחליף לאב החסר. פעם, כשהרציתי על הספר לקבוצת חיילות, קמה אחת מהן ושאלה "למה בחרו דווקא גורילה לייצג את האבא, הרי גורילה זאת חיה קצת מפחידה," אמרה החיילת הנחמדה. ועל כך עניתי שגם אבא זו חיה קצת מפחידה. ובכלל, הגורילה הגדול והגברי, החזק, החם הוא ליהוק טבעי לתפקיד האב (גם כשלא מדובר בבראון שהראש שלו מלא קופים). וכך או אחרת – הגורילה מסמל את האבא; והמעיל והמגבעת שמתאימים לו בדיוק – כמו חותמים את הזיהוי.

ויש עוד נושא, משני יותר, שכמעט לא עולה בטקסט, אבל מוטמע בעדינות באיורים לכל אורך הספר – והוא הכמיהה לחופש. חנה מתגוררת כנראה בעיר גדולה. אסור לה לצאת לבדה. כיוון שאביה עסוק היא סגורה בבית, עד שמגיע הגורילה האגדי ומוציא אותה: לגן החיות ולקולנוע, לאכול בחוץ ולרקוד על הדשא בגינה.
הקופים המאוירים מבטאים גם את הצד הזה: חלקם מזוהה עם הילדה המושווה לקופיפה עצובה בכלוב, ומנגד זרוע הספר בקינג-קונגים ולוחמי חירות שמעקמים ועוקרים את סורגיהם, ומסמלים דווקא את הפריצה לחופש. כלומר הקופים מייצגים בו בזמן את האב הנעדר, את צער הכליאה ואת הפריצה אל החופש.

מטפורה
ולמה זה כל כך חשוב? כי לא מדובר בפטנט שחוזר על עצמו לעייפה, אלא במטפורה חיה. הסתירות הן מקור למתח, אירוניה, דו-משמעות – שילוש שבו מצטיינת כידוע, כל מטאפורה טובה.  

נקודת מבט
ועוד הערה אחרונה לפני האיורים: הסיפור כתוב מנקודת מבטה של הגיבורה. משפטים כמו "אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד," אינם מתארים את העובדות אלא את תסכולה של הילדה. וגם האיורים אינם משקיפים על חייה מבחוץ; העולם שהם מתעדים ספוג בפחדיה ובחלומותיה (ואני לא מתכוונת רק לכמות הדמיונית של הקופים, יש עשרות דוגמאות מסוגים שונים ומשונים).
בשביל מה זה טוב? זה מגדיל את ההזדהות: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. ההזרה מחיה את הסיטואציה השחוקה. ולעתים, כשבראון מותח את נקודת המבט עד אבסורד – כשעל הקיר תלויה למשל, רפרודוקציה של המונה-ליזה עם פני גורילה – הצחוק מאזן את הרגשנות.

חנה אהבה גורילות…

"חנה אהבה גורילות…" כך נפתח הסיפור: יש רישום של קוף על הקיר, וקופים על כריכת הספר. זהו הצד הגלוי "המודע" של האיור. אבל גם צלה של הילדה נראה כמו קוף שיושב מאחוריה, כשהצל הצר של קצה הספר מתפקד כזנב. והפוני הג'ינג'י המבהיק שלה "מתחרז" עם מצחו של הקוף המצויר על כריכתו. ואלה דווקא הפרטים הסמויים למחצה שמטעינים את המציאות ברגש.

 
 
 

 

 

ארוחת בוקר במטבח. ספירת מלאי של קופים: על הקורנפלייקס מצוייר קוף, ובעיתון של האב יש תצלום של קינג קונג.
ומשהו על חלל (או על "ארט"); מטבחים הם דבר משובץ, זה ידוע, אבל האיור מקצין את האיפיון הזה: הקיר המשובץ, המשבצות השחורות-לבנות של הרצפה, דוגמת המשבצות של המגבת ואפילו של הכלים המעוגלים (הצלחת והצנצנת המונחות על השיש). ואם נוסיף עליהם את הפסים המעטרים את כלי האוכל ומתחרזים עם הפסים של גב הכסא, נבין למה נוצרת תחושה לא נעימה של כלוב.
בעולם התיאטרון נהוג להדגיש את הפער בין ה"טקסט" של הדמות, כלומר המילים שהיא אומרת, ל"סַבְּטקסט", כלומר הרגשות שמזינים את המילים, הכוונה האמיתית, הנסתרת של הדמות שיכולה להיות גם הפוכה ממה שהיא אומרת בגלוי (הלא אפשר גם לומר "אני שונא" כדי להסתיר "אני אוהב"). משחק טוב מתבסס על המתח בין שני המישורים. בראון מתרגם את ההבנה הזאת לאיור: האיור הגלוי אומר מטבח, זה ה"טקסט". אבל איזה מין מטבח זה מבחינה רגשית? באיזה תחושות הוא טעון? הוא מסורג כמו כלא או כלוב. זהו ה"סַבּ-איור". המתח הלא-לגמרי-מודע בין האיור הגלוי והמובלע מעניק לתמונה היומיומית עומק פסיכולוגי, רגשי.
ועוד מילה על מטבחים: שימו לב למקרר הזה שממוקם באמצע האיור, במקום שבו נמצאים בדרך כלל הכיור והחלון. ועוד תהייה: למה בחר המאייר לצייר את פני האב? הרי ילדה שיושבת מול אביה שקורא עיתון, אינה רואה את פרצופו. וכרגע טענתי שהספר מאוייר מתוך עיני הילדה. אז למה בכל זאת רואים את פני האב?
כי בראון רצה לצייר אותו באמצע המקרר; המקרר ממסגר את האב ומגדיר אותו: הוא קר ומרובע. וכפי שהעיר לי פעם מישהו בהרצאה: הוא עובד בשביל האוכל… וגם זו יכולה להיות סיבה. כשחנה מתלוננת שהוא עובד יותר מדי ייתכן שהוא עונה בקלישאה: "אני מוכרח לעבוד, אחרת לא יהיה לנו מה לאכול." וחילופי הדברים הללו, שחוזרים על עצמם מן הסתם יותר מפעם אחת, קושרים בין האבא למקרר. הוא צריך לעבוד כדי למלא אותו. וגם זה מתואר באיור.

 
 
 

 

כל בוקר הוא היה הולך לעבודה…

(לאיור הזה אתייחס בהמשך.)

 

 

ובערב הוא היה עובד בבית.

על הקיר בצד שולחן העבודה תלויה דיפלומה, עם לוגו מסולסל וחותמת שעווה. אחת החיות המרכיבות את הלוגו היא קוף. גם על שולחן העבודה יש תמונה, עומדת. וכולנו יודעים מהנסיון, שתמונה המוצבת על שולחן עבודה היא בדרך כלל תצלום של בני המשפחה. וראו זה פלא – בעוד שתמונת הדיפלומה היא ברורה ומפורטת, התצלום המשפחתי הוא רק כתם מטושטש ומין בוהַק לבן מאור המנורה; וגם זה פרט ריאליסטי שמשמעותו הסמלית משקפת את תודעת הילדה: רק את העבודה שלו הוא רואה, היא חושבת. גם כשאני נמצאת מול הפרצוף שלו הוא לא רואה שום דבר.
ובאשר לחלל – הילדה עומדת בתוך מַלבּן האור שנשפך כנראה מדלתו הפתוחה של החדר הסמוך. וגם פיסת המציאות הזאת מוטענת בסמליות. הילדה והאב נמצאים לכאורה באותו חדר, אבל בעצם הם מתקיימים בשתי טריטוריות נפרדות (וכל זה נמסר באמצעות האור).

אבל כשהיה מגיע מחר, תמיד הוא היה עסוק.

אותה סצנה מן האיור הקודם, רק "זווית הצילום" משתנה: הפעם האב מצוייר מן הצד, כך שהדיפלומה מקיפה את ראשו כמו הילה מרובעת. לא די שצוייר על רקע המקרר, הוא מצוייר גם על רקע הדיפלומה. האיור כאילו אומר: רק עבודה יש לו בראש. הילדה עדיין מאחוריו, קרובה אך לא נוגעת. סורגי הכסא חוצצים ביניהם. אביה מפנה לה את גבו. באיור הזה כמו בקודם יש לטאפט דוגמת פסים סורגית. תחושת הכלוב נוכחת ברקע.

אף פעם הם לא עשו שום דבר ביחד

על הקיר תלויה מפת אפריקה, מולדת הגורילות וּוריאציה על נושא הקופים. כמו בכל מפה יש בה קווי אורך ורוחב, אבל כאן הם מעוּבּים ומקבלים מעמד סימלי. זאת לא סתם אפריקה, אלא אפריקה בסורגים.
גם בחדר הזה יש נייר קיר מפוספס, אבל שימו לב לקיר השני: בחלק המואר על ידי הטלוויזיה יש פרפרים, חמניות ופטריות. בחלק החשוך יותר מצוירים זאבים, עטלפים וקוצים. במציאות האוביקטיבית הדוגמא אינה משתנה לפי כמות האור, אבל האיור מתאר את פחדיה של הילדה היושבת מול הטלוויזיה בחושך, לבד. וכל מי שהיה פעם ילד (וגם כמה מבוגרים) יודעים שהדברים התמימים ביותר משתנים בחשיכה והופכים למפלצות.
וישנו כמובן גם צל של הילדה. מעין קוף של צל יושב מאחורי גבה. הספר זרוע ביְצורי צל כאלה, בעלי צורה קופית ומרקם פרוותי.

בלילה שלפני יום ההולדת שלה חנה הלכה לישון נורא נורא נרגשת.

מונה-ליזה גורילה, וגם כרכוב המעקה (קצת קשה לראות בסריקה, אבל תאמינו לי) הוא ראש מגולף של גורילה.

אם המטבח היה כלא, מה נגיד על חדר השינה? זוהי תמונה של ילדה במיטה, אבל לא פחות מזה של ילדה בכלוב. יש סורגים מלפנים, וסורגים מאחור, שמוכפלים על ידי צלם המוטל על הקיר. אפילו שמיכת הטלאים נראית כמו חומת לבֵנים. רק הגורילות המרקדות על האהיל הצהוב חורגות מן הקדרות הכללית.

בלילה קרה משהו מדהים.

הרצף הזה מתאר את השתנותו של הצעצוע לגורילה גדול וחזק. אבל זה לא הדבר היחיד שקורה באיור. אור נדלק בבית הבובות. הבובה הישנה מתעוררת וצורחת, שערותיה סומרות. כל הפרטים השוליים הללו מוסיפים ממשות לחלום.

[כבר כתבתי במקום אחר על הגדרת הריאליזם של רומאן יאקובסון (מגדולי חוקרי התרבות של המאה העשרים): שואלים ילד שאלה בחשבון, אומר יאקובסון: ציפור יוצאת מהכלוב שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער. והילד? הוא רוצה לדעת מה צבע הכלוב. זהו רגע של ריאליזם לפי יאקובסון; עד שהילד התעניין בצבעו לא עלה בדעתנו שיש בכלל כלוב. היה ברור שהכל רק משל כדי ללמוד חשבון. צבע הכלוב הוא פרט טפל שלא משפיע על תוצאת התרגיל. אבל אם יש צבע אולי יש כלוב, אולי באמת יש יער וציפור.]

כאן הילדה עדיין במיטה, בדיוק כמו קודם, אבל הסורגים שחלשו על העולם התכווצו פתאום ביחס לגורילה. צִלם מתעקם על גופו. חזהו של הגורילה אינו משטח חלק, טבעי שהצללים יתעקמו עליו. אבל גם הפרט המציאותי הזה מתפקד באופן סמלי. הגורילה מזכיר לי את הפרקליט המפורסם מן הסיפור "השטן ודניאל וובסטר": כשהוא היה עובר ליד נהר, הדגים היו קופצים לו לכיסים, כי הם ידעו שאין להם סיכוי נגדו… וכך גם הגורילה החלומי. הוא רק מתקרב לסורגים והם כבר מתעקמים על גופו, ורומזים בצורה קצת מצחיקה על מה שהוא עומד לעשות: לעקם את הכלוב הסמלי של הילדה ולהוציא אותה לחופשי. בדיוק כמו בכרזה התלויה על הקיר, שבה מנופף קינג קונג בשרידי כלובו.

ומה באשר לפוסטר השני? הלא ילדה שאוהבת קופים מקשטת את חדרה מן הסתם, בתמונות של קופים. אבל דווקא כאן, בחדר השינה שלה, נשבר לו רצף הקופים: על הקיר שממול לילדה תלוי פוסטר של כבשים…
אכן, אלה הכבשים שספרה כדי להרדם. בגלל זה הן ערוכות שורות-שורות במקום בתפזורת הרגילה. הדובי והארנב כבר ישנים וגם הילדה הנרגשת נרדמה ועכשיו היא חולמת שהמתנה הקטנה שלה צומחת והופכת לגורילה גדול וחזק.

ולבסוף – שימו לב גם לתלולית הקטנה המעוררת חמלה של כפות הרגליים המכוסות בשמיכה. היא מבליטה את מימדיו העצומים של הגורילה ורומזת על בהלתה של הילדה. ואחרון חביב: המיקום המוזר של מנורת התקרה שפותח את מוטיב הירח המלא המקושר לגורילה, אשר יגיע לשיאו בהמשך, בסצנת הריקוד בגינה שבה יקיף הירח את ראשו של הגורילה כמו הילה.

אל תפחדי חנה, אמר הגורילה.

הילדה עדיין מבוהלת, אבל הקופים שרקדו על האהיל עצרו והם מניפים את ידיהם בשמחה.

הגורילה לבש את המעיל של אבא שלה וחבש את הכובע שלו.

וויסלר, דיוקן אמו של הצייר. הווילונות בגרסה של בראון הרבה יותר מסורגים.

על הקיר משמאל יש גירסה קופית לציור של וויסלר (ראו תמונה משמאל). הנוף שנשקף מהמלבן הימני של האשנב מעוצב אף הוא בדמות ראש של גורילה. העלווה והעשב מחקים את הטקסטורה הפרוותית. (הנוף הגורילי מבעד לסורג הוא מין פרומו לגן החיות.)
מול הילדה ניצב הגורילה החלומי בדמות האב המלא, המושלם. מאחוריה יוצרים המעיל המגבעת והמגפיים את דמותו של האב הריק, הישֵׁן. לדלת יש שתי ידיות: ידית רגילה של יום, וידית של לילה שדומה לירח המלא הזורח מבעד לאשנב, ואפילו המפסק מחייך.
מצטערת להפסיק בשיא המתח, אבל גם זה יצא קצת ארוך, וגם התעייפתי מהסריקות. ההמשך בשבוע הבא?
עוד בסדרת מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

Read Full Post »