Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סאגה איסלנדית’

לשועי

סיפורו של אִיבָר

תרגמה מרית בן ישראל

אדם ושמו אִיבָר שהה בחצרו של המלך אייסטיין. אִיבָר היה איסלנדי בן טובים, אדם נבון ומשורר מחונן. המלך הוקיר אותו מאד, כפי שיתברר עוד מעט.
לאִיבָר היה אח בשם ת'ורפין שאף הוא נסע לנורווגיה והגיע לחצרו של המלך אייסטיין. ת'ורפין נהנה מן הפופולריות של אחיו, אבל עד מהרה התעייף מלהיות אחיו של, ומן התלות במעמדו של אִיבָר. בסופו של דבר מאס בחיי החצר והחליט לשוב לאיסלנד.
לפני שנפרדו ביקש אִיבָר מאחיו למסור לאישה בשם אוֹדְני בת-יון שתחכה לו ולא תינשא לאיש, כי רק אותה הוא אוהב מכל הנשים.
ת'ורפין הפליג לאיסלנד והגיע בשלום. הוא החליט לחזר אחרי אוֹדְני ונשא אותה לאישה בעצמו. כעבור זמן לא רב הגיע גם אִיבָר לאיסלנד. כששמע את החדשות הרגיש שאחיו עולל לו כאן תעלול אכזרי. מדוכדך מאד הוא חזר לנורווגיה שבה נהנה מחסדו של המלך כמו תמיד.
עם הזמן החריפה מצוקתו של אִיבָר עד שגם המלך הבחין בה וזימן את אִיבָר לברר את מקורה.
"כששהית עמנו בעבר נהגת לשעשע אותנו בדבריך השנונים. איננו מציגים את השאלה בגלל החשש שפגענו בך, ואתה נבון מכדי להיפגע מעלבון דימיוני. האם אתה מוכן לספר לנו מה מעיק עליך?"
"את מה שמעיק עלי, אדוני, איני יכול לספר," אמר אִיבָר.
"אם כן, ננחש," אמר המלך. "האם יש כאן מישהו שנוכחותו פוגעת בך?"
"לא, אדוני, לא זה הדבר," אמר אִיבָר.
"האם אתה חש שאנחנו מכבדים אותך פחות ממה שהיית רוצה?" שאל המלך.
"לא, אדוני, לא זה הדבר," אמר אִיבָר.
"האם יש משהו שראית בארץ זו ושבו אתה חושק?" שאל המלך.
אִיבָר אמר שלא.
"הניחוש נעשה קשה יותר," אמר המלך. "האם ישנה פה אחוזה שהיית רוצה לקבל?"
אִיבָר אמר שלא.
"האם יש אישה בארצך שלך שאליה אתה עורג?"
"כן," אמר אִיבָר.
"אם כן הסר דאגה מלבך," אמר המלך. "כשהאביב יחזור תסע לאיסלנד. אנחנו נצייד אותך בכסף, ונשלח מכתבים חתומים בחותמת מלכותית לאפוטרופסיה. איננו מכירים איש שלא ירצה להענות למילותינו הידידותיות או לאיומינו המלכותיים, ולהשיא לך את האישה."
"זה בלתי אפשרי, אדוני," אמר אִיבָר.
"לא," אמר המלך, "זה לא בלתי אפשרי, אנחנו נלך אפילו יותר רחוק, וגם אם היא כבר נשואה אנחנו נשיג אותה בשבילך, אם זה מה שאתה רוצה."
"זה יותר מסובך מזה, אדוני," אמר אִיבָר. "האישה כבר נשואה לאחי."
"עלינו לחשוב על משהו אחר, אם כן," אמר המלך. "אחרי חג המולד אנחנו נצא למסע מלכותי ואתה תצטרף אלינו. אתה תפגוש המון נשים מקסימות, ולמעט אלו שבגופן זורם דם מלכותי – נשיג לך כל אחת."
אִיבָר אמר, "אדוני, אני עצוב מדי בשביל הפתרון הזה. בכל פעם שאני רואה אישה יפה אני נזכר בזאת שאני אוהב ויגוני מוכפל."
המלך אמר, "אם כן ניתן לך את הכבוד ואת האחוזה שאותם הצענו קודם, תוכל להקדיש את עצמך לניהולה."
"אני יותר מדי מדוכא," אמר אִיבָר.
"אם כך ניתן לך כסף," אמר המלך, "כדי שתוכל להפליג לאן שתרצה."
אִיבָר סירב גם לזה.
"בעייתנו מחמירה," אמר המלך. "ניסינו כבר כל מה שאנחנו מכירים. נותרה רק הצעה אחת, פחותה בהרבה בהשוואה להצעותינו הקודמות, אבל קשה לנחש מה יועיל. בוא אלי כל יום אחרי שמפנים את השולחנות, כשאיני עסוק בענייני המדינה, ואני אדבר איתך. אנחנו נשוחח על האישה הזאת עד שלבך יירגע, כמה שתרצה, אני אקדיש את זמני לכך. לפעמים סִבלו של אדם פוחת כשהוא יכול לדבר על כאבו. ואני גם מבטיח לך שלעולם לא תיפרד ממני בלי מתנה."
"כן, אדוני, זה מה שהייתי רוצה לעשות," אמר אִיבָר, "ואני מודה לך על ההתחשבות."
ומאז, בכל פעם שהמלך התפנה מענייני המדינה, הוא היה מדבר עם אִיבָר על האישה. התוכנית עלתה יפה. פצעו של אִיבָר החלים מוקדם מכפי שקיווה; שמחת החיים והעליזות הישנה שבו אליו.
והוא נשאר עם המלך אייסטיין.

*

לסיפורו של אודון – עוד סיפור איסלנדי שתרגמתי מאותו מקור

*

Read Full Post »

בתגובה לביטול המיס והמיסיס ומקבילותיהן על ידי הפרלמנט האירופי.

יש מעט דברים שֶחוקים צריכים לאסור – כמו רצח, אונס, התעללות בילדים. יש מעט (מאד) דברים שהורים חייבים לאסור (ולא ניכנס לזה עכשיו, בפעם אחרת) אבל באופן כללי אני לא מאמינה באיסורים.
מי שאוסר הוא תמיד בעל הכוח, הממסד, ואני לא מאמינה בממסד. אני לא מאמינה בכוונותיו הטובות ולא בשכלו הישר. ואני לא מאמינה באיסורים.

אני לא מתווכחת עם מה שעומד מאחורי ההחלטה. השוויון המיוחל בין גברים לנשים עדיין רחוק. וברור לי שיש יחסי גומלין בין הלשון, למחשבה ולמציאות. ברור לי שהן משפיעות זו על זו, אם כי הכיוון בו פועלת ההשפעה – מה השורש ומה הצמרת – עדיין שנוי במחלוקת:
האם אפשר לשנות את המחשבה ואת המציאות דרך הלשון? או האם כפי שאמר אחד העם "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון"? ושמא צדקו הקומוניסטים והמציאות תמיד מנצחת, כלומר "ההוויה קובעת את התודעה"?

אבל כך או אחרת – אני פשוט לא מאמינה באיסורים. אני חושבת שהם מצמצמים את העולם. את האפשרויות של החזקים והחלשים כאחד, וכיוון שלחלשים יש פחות אפשרויות מלכתחילה – הם נפגעים יותר.
התגובה לאיסור היא כמעט פיסית אצלי. אני מרגישה מחנק, וכמעט בד בבד את הדחף לעבור עליו. זהו דחף ילדותי בנוסח "הם לא יחליטו עלי", אבל גם אינסטינקט השרדותי. הראדאר הפנימי שלי מאד רגיש לכל איום על חופש.

אז מה כן? במקום לצמצם את האפשרויות צריך להרחיב אותן.
דוגמא רחוקה מארץ רחוקה: איסלנד היא המקום הפמיניסטי ביותר שאני מכירה. לא פמיניזם תותב (שאני לא מזלזלת בו כלל) מעידן התקינות הפוליטית, אלא פמיניזם שמתחיל הרחק בימי הביניים, כשאישה היתה זכאית למשל, על פי החוק, למחצית מן הרכוש המשותף אם היתה לה עילה מוצדקת לגירושין. ועילה מוצדקת היתה, בין השאר, חוסר סיפוק מיני.
החוק הזה אמנם שיקף את המציאות, כפי שמוכיחות הסאגות האיסלנדיות שנתחברו אי אז בימי הביניים. גיבור אחד הסיפורים הוא אוֹלַף יפה התואר, בנם של איש רם מעלה ופילגש ממוצא מלכותי. אביו מציע לו לבקש את ידה של ת'ורגרד (בתו של גיבור נודע שסאגה שלמה מוקדשת לעלילותיו). אולף מעוניין בשידוך אבל מבהיר לאביו שאם ייענה בסירוב, הוא יהיה מאד לא מרוצה – אמירה שמבליעה איום באלימות. ואולף אינו סתם בחור יפה הוא גם לוחם נועז. אביו משיב בצמצום אופייני, שהם יקחו את הסיכון.
הם פונים לאביה של ת'ורגרד בזמן ההתכנסות השנתית לענייני חוק ומשפט. האב מרוצה מן השידוך, אבל משאיר את ההחלטה לבתו. הבת הגאה מסרבת. לא נאה לה להנשא לבן של פילגש. גם אחרי שאביה מזכיר לה שהפילגש היא בעצם נסיכה, היא לא מתרצה.
כשאולף שומע על הסירוב, הוא חוזר ואומר שלא יהיה מוכן לשאת כל השפלה. ואז הוא לובש את בגדי הארגמן שקיבל פעם מאיזה מלך, חובש קסדה מוזהבת ולוקח את החרב המפוארת שקיבל ממלך אחר. אביו מתלווה אליו. השניים מתקבלים בברכה בסוכה הגדולה של משפחת הכלה. האב מתיישב ליד המארח, והבן מבחין באישה יפהפייה שיושבת זקופה על מעין במה בעומק הסוכה (כלומר בת'ורגרד) ומתיישב לצדה. היא מברכת אותו לשלום ושואלת לשמו (הכל הצגה, אגב, שניהם יודעים היטב במי מדובר). אולף נוקב בשם אביו ואחר כך אומר "את בוודאי חושבת שזו חוצפה מצד בן של פילגש להתיישב לידך ולנסות לדבר איתך."
"עשית כבר דברים יותר נועזים מאשר לדבר עם נשים," היא עונה. וכך הם מתחילים לשוחח. השיחה מתארכת ומתארכת וכולם מגניבים אליהם מבטים ומנסים לנחש מה הם אומרים זה לזה. בערוב היום הם קוראים לאבותיהם; אביו של אולאף חוזר על הצעת הנישואין והפעם היא נעניית בחיוב. אפשר גם להוסיף שמדובר בנישואים מאושרים מאד.

מה שמקסים בסיפור הזה (בהקשר הנוכחי) הוא שהלוחם הנועז והגאה משתמש בדרך לגמרי "נשית" כדי לזכות באישה. הוא מפתה אותה ביופיו (כולל תיאור ארוך של התקשטותו לפני שהוא יוצא אליה) ובמילותיו.
כלומר השוויון מתבטא בתוספת של אפשרויות, לא בצמצומן.

ובתרגום לעברית: בפעם הראשונה ששמעתי את המילה כּוּסית – הצטמררתי, וגם בפעם השנייה והשלישית וכן הלאה. היא נשמעה לי גסה ומבזה. אלא שמתישהו צץ בן זוגה הכוסון והוסיף לה מין הומור שוויוני. קשה להגיד שאני מחבבת אותה עכשיו. היא לא נהיתה פחות גסה או מצמצמת, אבל היא כבר לא מפריעה לי, כי אי שם, בסביבה שבה היא מתקיימת, כבר יש מענה, תגובה. וזה קרה מעצמו. בלי הוראות וצווים. מישהי הרגישה מספיק בטוחה וזה תפס.

טוב, זה נשמע טיפשי ומלאכותי – אבל הייתי מעדיפה שתהיה מקבילה גברית להבדל בין מיס למיסיס, בדיוק כפי שיש עכשיו מקבילה נשית (מיז) למיסטר הניטראלי. שאם מישהו יפנה אל מישהי במיס או במיסיס וזה יפריע לה (ובתור מי שלא התחתנה בכוונה – זה בהחלט יכול להפריע) היא תוכל להשיב לו באותו מטבע. היא לא תצטרך להתלונן לפני הרשויות. כי איסורים אוסרים גם את מי שאוסר, כי הצורך לרוץ למישהו חזק שיגן על זכותייך, הוא סוג של החלשה. ושום דבר לא ישכנע אותי שלא.

*
סיפורים מהסאגות האיסלנדיות שתרגמתי

עוד סיפור איסלנדי נפלא מהמאה השלוש עשרה

*
*"סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון" הוא המוטו היפהפה של הדר פרי, השכנה מרשימות.

Read Full Post »

הקדמה קצרה (ולא הכרחית) ואחריה סיפור איסלנדי נפלא מן המאה ה-13  המשך…

Read Full Post »