Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סאבטקסט’

אתמול נתקלתי* במקרה ב"משפחה הקדושה" של ברתלמי ואן אייק, צייר הולנדי (קרוב רחוק של יאן ואן אייק) שפעל בצרפת של המאה החמש עשרה. הציור השתלט לי על המחשבה ודחק את הפוסט שכבר התיישבתי לכתוב על "אקס חמותי החורגת". הנה התמונה.

ברתלמי ואן אייק,

ברתלמי ואן אייק, "המשפחה הקדושה" (לחצו להגדלה)

ישוע הקטן מושיט את ידו לתפוח שמקלף לו יוסף, או שמא לסכין? מתחשק לקרוא להם שייזהרו. וזו לא רק הקירבה המסוכנת בין יד התינוק לסכין שמעוררת חרדה: עצם העובדה שיוסף נותר רכון אל התינוק ולא נרתע או לפחות מזדקף כדי להרחיק ממנו את הסכין, שאמו מפנה את ראשה למקום אחר, ולא ברור אם היא מחזיקה בתינוק שלא יפול או מושיטה אותו לאב ולסכין. ויש גם דברים יותר עדינים ועקיפים: הצללים הרבים, הכובע הדקור התלוי מעל ראשו של יוסף, שמין חוד מבצבץ ממנו, המתלה הדוקר לימינו. ההבעה הזוממת של יוסף, הפס השחור החוצה את גופו כמו גבול, שהתפוח כבר נמצא מעבר לו אבל הסכין עדיין לא.

כדי לא לקפוץ למסקנות בדקתי ציורים אחרים של המשפחה הקדושה. ברבים מהם יש פירות. בכמה מהם יש אפילו סכין בשולי התמונה. אבל לא מצאתי ולו ציור אחד שבו יוסף או מרים מחזיקים בסכין, שבו הסכין נמצא במוקד תשומת הלב.

משפחות קדושות עם פירות, לחצו להגדלה

מבחר משפחות קדושות (עם פירות), לחצו להגדלה

ואם כבר, הנה גם כמה מדונות עם תינוקות ופירות (אותו דבר):

מדונות (עם פירות), לחצו להגדלה

מדונות (עם פירות), לחצו להגדלה

יש פער בין ההצהרה, הנושא הגלוי של הציור – המשפחה הקדושה ברגע ביתי – לבין מה שרואים בפועל. רדאר גילוי העריות המאד רגיש שלי (אני יודעת, ועדיין) מצפצף. "הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד, ומן הציורים של ברתלמי ואן אייק נשקפת ילדות אפלה. אבל לא רק בגלל זה ישבתי לכתוב עליו. יש עוד.

הסכין הזה הזכיר לי את שיר הערש הפלסתיני ב"יבוא גדי זהב" אסופת שירי הערש החדשה שערכה לילך לחמן, שנפתח כך:

שן יא בני בנעימים – הלוואי מעיני לא תרחק
נום יא בני נומה נים – ויונה לך אשחט
הו יונים אל תעצבנה – התבדחתי את בני להרדים
שן כבר שן מחמדי – שאם לא תתכסה שינה
את היונה אני אקרא… [יש המשך]

הרצחנות האגבית מכניסה ממד של זוועה ואיום להרגעה. זו דואליות שאופיינית לשירי ערש, אבל לא לציורי המשפחה הקדושה. בשיר כמו אצל ואן אייק השחיטה גולשת מן היונה והתפוח אל הילד שלמענו היא נעשית.

"סאבטקסט" כך נקרא תוכן מובלע שעומד לפעמים בניגוד לתוכן מוצהר, למשל בתיאטרון או בקולנוע; הפער בין מה שדמויות אומרות למה שהן מתכוונות קובע לא פעם את מורכבות ואיכות המשחק. אבל סאבטקסט קיים גם באמנות הפלסטית (סאבאימג'?) אף שהוא לא זוכה להכרה. ולמה נזכרתי בזה  עכשיו? כי גם אחרי שהצבעתי על הסכין והסכנה הציור המשיך להטריד אותי. ובמבט שני ושלישי תפסתי שהוא יושב על ציור עקדה.

רוב ציורי העקדה מתייחסים לחלק הזה:

וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; (בראשית כב)

מה לעקדה ולתמונת "המשפחה הקדושה"? זה התחיל מתחושה אינטואיטיבית, שכבר ראיתי את הסיטואציה הזאת, שהיא מוכרת לי מציורי עקדה, לא רק בגלל האב המבוגר האוחז בסכין, גם בגלל המלאך, משתתף הכרחי בעקדה ואורח נדיר בפורטרטים של המשפחה הקדושה. וגם בגלל המיקום של ישו: בכל תמונות המשפחה הקדושה שאני מכירה (לפחות באלה שבהן הוא תינוק, ראו מבחר למעלה) הוא יושב בחיק אימו. בתמונות העקדה לעומת זאת, יצחק נפרד ומונח על מזבח. בתמונת המשפחה של ואן אייק התינוק מונח על הספסל ליד האם, לא בחיקה.

אבל יותר מכל, זה קשור לדרמת-כוריאוגרפיית המבטים. הופעת המלאך מפזרת את התנועות והמבטים כמו דוקים לכל הכיוונים. המלאך מסיט את המאכלת ומסיח את דעתו של אברהם מיצחק, כמו שהוא מסיח את דעתה של האם אצל ואן אייק. יצחק מסב את מבטו מהמאכלת ומאביו (לפעמים זה אברהם שלא מניח לו להביט) והאיל מביט נכחו וממתין בהכנעה לגורלו. וגם במשפחה של ואן אייק אין שתי דמויות שמביטות לאותו מקום, או אפילו זו בזו.

הנה כמה וכמה עקדות לדוגמא. חלקן אמנם מהתקופה שאחרי ואן אייק, אבל השיבוש הזה של המבטים והכיוונים נטוע היטב כבר בכתבי היד מימי הביניים כפי שניתן לראות.

עקדות

שלוש עקדות ומשפחה קדושה, לחצו להגדלה

עקדות, לחצו להגדלה

עקדות, לחצו להגדלה

במאמר מוסגר אפשר לציין שעל פי המסורת הנוצרית עקדת יצחק נתפסת כמקדימה ומבשרת את קורבנו של ישוע: כשם שהוטל על אברהם להקריב את בנו יחידו (שאמנם לא הוקרב בסוף), כך הקריב האלוהים את בנו יחידו כדי לכפר על חטאי האנושות. ישוע הוא אגנוס דאי, השה האלוהי. ובהמשך לכך, העקדה על פי המסורת הנוצרית לא התרחשה בהר המוריה אלא בגולגולתא, שבה נצלב ישו בסופו של דבר.

אבל מה לתמונת המשפחה הקדושה ולצליבה? לערבב צליבה במשפחה הקדושה זה בלגן מוחלט מבחינת הסדר הנוצרי, שהסימבוליקה בו מאד שיטתית ועקבית. ואני לא טוענת חלילה שיש בציור של ואן אייק איזו סימבוליקה וכוונה נוצרית. הצבעתי על הזיקה בין ישוע ליצחק רק כאסוציאציה אפשרית וזרז להכלאה המשונה שיצר ואן אייק. בגלגול המעוות של העקדה יש כעס ופתולוגיה שגובלים בכפירה, ואף חוצים את הגבול (למשל בליהוק המלאך לתפקיד זה שמסיח את דעתה של האם מהמתרחש בין הבן לאביו) גם אם הסאבטקס לא מודע.

*

ואם כבר מדברים על העקדה ועל משפחות לא מתפקדות – האם ידעתם שעל פי המסורת המוסלמית, ישמעאל הוא זה שנעקד? למדתי את זה לפני כמה שנים במקרה, כשהתעניינתי במקורו של חג הקורבן. כך כתוב בקוראן (וריב אחים על מי אבא יותר אהב, כלומר כמעט רצח, איך פותרים דבר כזה?).

*

* לא הכרתי את ברתלמי ואן אייק עד שאורנה ליברמן הביאה את ציור "הבשורה למרים" שלו בתגובה מאוחרת לפוסט הזה. הבשורה ההיא על אינספור מוזרויותיה גרמה לי לחפש עבודות אחרות שלו (לא פחות מופרעות ומרתקות בו בזמן). אז תודה, אורנה.

(מתוך שלגייה של וולט דיסני)

(מתוך שלגייה של וולט דיסני)

*

עוד ציורים נוצריים יוצאי דופן

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

ג'וטו, אלכס ליבק, פיתוי

 

קרוב מאד

איורי נפש – ביאליק נגד כלת הארנב (וגם שני הפוסטים הבאים בסדרה)

*

Read Full Post »