את המופע הזה ראיתי כשהיה בחיתוליו, וכבר אז הוא הִרהיב (על אף פשטות האמצעים) וריגש אותי. לא בזכות ה"מה" הבוער לעייפה, אלא בזכות "האיך", המעשה האמנותי המורכב והעוצמתי, המצחיק (חלק מהקהל, חלק מהזמן) והמבעית בו בזמן, כמו אותו ציטוט אומלל של ביבי שמונצח בתוכנייה:
"נשים אינן בעל חיים שאתה יכול להכות בו… יש תובנה ויש אינטליגנציה ויש קוגניציה ויש רגשות… נשים הן בעלי חיים. בעלי חיים עם זכויות". (בנימין נתניהו, 2020)
אני מעדיפה לדעת כמה שפחות על יצירה לפני שאני חווה אותה, ולכן אני מתחילה בשורה התחתונה: "גם זה יעבור לך" מאת ובביצוע אורין יוחנן ואילנה שרה קלייר בלסן, היא עבודה נהדרת. היא תעלה ביום רביעי ה-10.5.23 ב-20:15 בסטודיו אלפא של עמותת הכוריאוגרפים, רח' בית אלפא 13-15 תל אביב. כאן אפשר לקנות כרטיס.
ועכשיו אפשר להמשיך אל תוך הספוילרים או לפרוש (כמו שאני הייתי עושה) ולחזור אחרי הצפייה.
*
שש הערות על גם זה יעבור לך
- מטמורפוזות
הגוף הוא זירת ההתנגשות של הציפיות והדרישות הסותרות מנשים, הקורבן המיידי, הגלוי, של הצינזור והמישטור. ובהמשך לכך, הוא לא רק המסמן פה, אלא גם המסומן.
"גם זה יעבור לך" (ובקיצור, גזי"ל) נפתח ביצור מיתולוגי חדש, מעין סירונית במהופך: לסירונית יש גו ופנים נשיות וחלק תחתון א-מיני וא-אנושי, ליוחנן ובלסן יש רגליים חשופות בנעלי סטילטו, ופלג גוף עליון א-מיני וא-אנושי. הן מוטציה, יצור כלאיים שבקע מאיזו פנטזיה גברית על אישה זנותית ומפתה שהיא גם צנועה ומכוסה בו בזמן.
פלג גופן העליון של הרקדניות לא סתם מכוסה עד כדי בּוּרקה אלא גם מוארך ונוקשה, מה שמקנה להן איכות של גמל שלמה. נתן זך כתב שיר שלם על צביעותו של החרק הטורף שמתחזה לצדיק מתפלל (באנגלית למשל הוא נקרא Praying Mantis). נקבת הגמל שלמה טורפת את הזכר בזמן ההזדווגות. וכך או כך, דבק ברעלה המצנזרת של הבורקה גם משהו מרעלת המתנקשת של הנינג'ה. זה חלק מהקסם של גזי"ל, מן האמת הרגשית והמורכבות: גם הדימויים הפשוטים ביותר מצויים בסכנת התהפכות.
גם כשהן רוטטות בקולי קולות, נאנקות בפישוק רחב, זה לא רק הפישוק הנשי המיני, אלא גם הפישוק הגברי הפולשני, התופס כמה שיותר מרחב. וכיוון שזה זיון חסר – אין פרטנר על הבמה – זה מציף גם את הבדידות, הניתוק והזיוף. אחרי האורגזמה שבה נפלטות עשרות עיניים ומתגלגלות לכל העברים (ולא, לא ניכנס לזה עכשיו, אולי אחר כך, בתגובות), הן נותרות שמוטות לרגע. הבעתה מתפרקת לצחוק בנחירה הראשונה.
אבל עכשיו אני מקדימה את המאוחר. משקפי השמש שהורכבו על ה"בורקה" כעיניים ענקיות הפכו אותן למעין נחשות משקפיים או נשים-חרקיות, ובמטמורפוזה הבאה הן כבר מכליאות את עצמן עם כסאות, מתמתחות ומתכווצות כמו זחלים אנושיים כשהכסא נגרר ומכה באחוריהן כמין מגן תחת, זוחלות על ארבע, מקרטעות, משחרות לטרף, נוהמות משפטי פיתוי-הטרדה לקהל (ולא, שום תצלום דומם ואילם לא יכול לבטא את החיות המוטרפות האלה. צריך להיות שם כדי להאמין).
*
2. פלישת לועסות המסטיק
אי-אז בשנות החמישים של המאה הקודמת נולד הפופ ארט, זרם אמנותי מהפכני שניזון מפרסום, שיווק, תקשורת המונים, סלבס וחפצי צריכה. הפניית העורף להבחנה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה החרידה את המבקרים. אחד מהם (מקס קוזלוף) אף התריע על "פלישת לועסי המסטיק לחלל הגלריות".
העולם הגרפי הברור והשטוח של הפופ ארט הוא לכאורה גם העולם של גזי"ל, כולל הלעיסה המוחצנת של המסטיק שהופכת אותו לשלוחה של הגוף, עוד איבר – ספק פנימי ספק חיצוני – של החיה הנשית.
בלסן ויוחנן כמו הורכבו באותו פס ייצור: שתי נשים יפות, באותה מידה (במובן גודל), שיער גולש עד למותניים ורגלי ברבי ארוכות בעקבי מחט; השכפול לא עוצר באביזרים, בתסרוקות, וזולג גם אל התנועה הסימטרית והלופּית. הן עד כדי כך מחופצנות שהן יכולות להכליא את עצמן עם כסאות (כפי שתיארתי).
ובהמשך לכך: יותר משליש מופע (ספרתי: 16 דקות בהתחלה ועוד 4 בסוף) אין להן פנים. גם כשהן מושכות סוף סוף את המטפחות מתחת למשקפיים – לאט לאט ובהתגרות מסוימת – הן שבות ומניפות אותן כמו מסך לפני שמספיקים להציץ, או מרכינות את ראשן כך שרואים רק פדחת, או מטילות אותו לאחור, כך שרואים רק סנטר. זה סוג של טיזינג, סטרפטיז קר מעורבב במשחק קוקו.
הפופ ארט הוא בין השאר אמנות הציטוט, והכוריאוגרפיה מצטטת בנדיבות את שפת הגוף הפתיינית, המתיילדת, המתחנחנת, המופקרת, של כוכבות קולנוע ומעודדות, עובדות מין, ברביות ובובות ממוכנות.
*
3. בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת / וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים,/ וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים / וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת. (דליה רביקוביץ)
לעיסת המסטיק המושקעת, המוזיקלית והכוריאוגרפית עד כדי סבתא סורגת, נקטעת פתאום כשבלחסן יורקת את שלה (יוחנן מהססת לרגע ומדביקה את שלה לתחתית הכסא).
בסצנה אחרת יוחנן מתרוצצת ומקיאה את נשמתה בקולות מכוערים בזמן שבלסן שרה בקול ענוג את "מות הברבור" של סן סנס (הפרעות אכילה של רקדניות? עוד גוף ממושטר לרשימה). כשאורין מסיימת להקיא, היא לוגמת שייק מכוס ורודה ופוצחת בכוריאוגרפיה ברבורית. היא בקושי מספיקה לרקוד, כשבלסן שכבר קודם נטתה על צידה תוך כדי שירה, נופלת עם הכסא ומשתתקת. הריקוד נקטע.
זה עולם מפורק. סצנות לא מסתיימות אלא נשברות, מתפרקות באחת, כאילו הוציאו את התקע.
*
4. חם-קר
הפופ ארט מצפצף על נפשות ייחודיות, הוא מעדיף לשכפל תוצרי תרבות. ושכפול – כפי שאיבחן ולטר בנימין במסה המופלאה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" – סותר ומכחיד אותנטיות.
אובדן האותנטיות, הזהות האישית, בים הציפיות והדרישות, הוא הסבטקסט והמנוע הרגשי של גזי"ל.
וזה מביא אותנו לאקספרסיוניזם, היפוכו של הפופ ארט. האקספרסיוניסטים שפעלו בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים, תרגמו את המועקה ואת החרדה שחשו למשיכות מכחול תזזיתיות וקומפוזיציות לא יציבות. בלסן ויוחנן נמנעות מהחצנת רגשות כזאת (למעט מחווה קצרצרה מעוותת לכחול זקן של פינה באוש). והזעקה הזאת, הלכודה בתוך החזות הקרה, השטוחה, הגרפית של גזי"ל, בתוך הנשים שנהפכו לחפצים במין כישוף רע, מטעינה את המופע בזעם כבוש, בחרדה, בתשוקה לשחרור, וגם בפחד מאיבוד שליטה.
כשמסיימים לחשל חרב פלדה, מחממים אותה לטמפרטורה גבוהה ואז מקררים בשמן או במים. השלב הזה נקרא חיסום. בויקיפדיה מובא תיאור מתוך כרוניקה של מקדש באסיה הקטנה:
"מחממים את הפלדה עד שתאיר כמו השמש הזורחת במדבר ואז מקררים אותה עד להשגת צבע ארגמני על ידי תקיעתה לתוך גוף של עבד. חיוניות העבד תעבור אל החרב".
זה כל כך קיצוני החם-קר הזה שממזג אקספרסיוניזם ופופ ארט, שלא היה לו סיכוי לולא היה מדובר בשתי פרפורמריות-על. גם מבחינה קולית, אגב: הפסקול החי, הגמיש, המוזיקלי, החייתי, החפצי, ראוי להתייחסות בפני עצמו. זה פשוט לא המקצוע שלי.
*
5. חיות או מתות
בלסן שרועה ללא נוע, כשיוחנן מתחילה לשיר "התעוררי משנתך, יבשי את דמעותייך. היום אנו בורחות, בורחות. תארזי ותתלבשי לפני שהוא ישמע אותנו, לפני שהגהינום יחזור… כעת את ואני בשלווה נצחית. אנו מקוות שאתה נחנק, שאתה נחנק…" בשלב מסוים בלסן מתחילה להתגלגל בתוך המטפחות העוטפות אותה כתכריכים. שיר הבריחה נהפך לקינה מצמררת. הכסאות שנפלו מוטלים ברקע, הפוכים, רגליהם המתות מזדקרות.
וגם הסצנה הזאת מתפרקת בשנייה.
*
6. את הבלגן צריך לסדר
ככה זה אצל נשים: בסוף החגיגה צריך להחזיר את הסדר. בלסן ויוחנן מפשיטות זו את זו ונותרות בבגדי גוף זהובים, זהים. הן אוספות את שערותיהן הארוכות לקוקו גבוה, אלא שהקוקו נופל על פניהן ומסתיר אותם, וגם ההמשך משובש וטָרוף: הן מטופפות כמו סוסות עם זנב על הפנים, מרימות כסא אחד, והופכות אחר, אוספות את העיניים המתגלגלות לתוך הנעליים, תוחבות את המטפחות מתחת לכסא, שורקות, מזמזמות ושרות בשום שפה, בכל שפה: וּואיי וּואיי וּואיי וּואיי (מילות קריאה-קינה בעברית וערבית, ו-why למה, באנגלית), וגם ווֹאוֹ, ווֹאוֹ (בעברית קריאת אזהרה, באנגלית woe – צרה וקינה), ודַי, דַי (בעברית תחינה או ציווי להפסיק, באנגליתdie – מוּת) ולא, לא.
*
וזה ההישג המפליא של יוחנן ובלסן: מן החרדה והזעם על אובדן האותנטיות, מתוך הציטוטים והשיכפולים, הן מזקקות במין אלכימיה אותנטיות משותפת, רגשית ואמנותית.
*
גם זה יעבור לך – יוצרות, מבצעות, מעצבות, ומפיקות: אורין יוחנן ואילנה שרה קלייר בלסן || ליווי אמנותי: עידית הרמן || הדרכה קולית ומוסיקלית: רעות רבקה || צילומים: אלי כץ, נילי ממן || יום רביעי העשירי במאי ב20:15. לרכישת כרטיס.
*
ובלי קשר, עוד שתי שמחות:
טרילוגיית בנות הדרקון נבחרה לרשימת 75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר. להשיג בחנויות הספרים המובחרות, בפלטפורמות הדיגיטליות, ובאתר ההוצאה במחיר מבצע.
וגם:
"הוויטרינה של סבתא" היא הצגת הילדים החדשה של ליאת שבתאי, האחרונה שנולדה בחממת האמנים של תיאטרון הקרון עליה השלום. היא מתאימה לילדים מגיל 4 וכולה קסם ואהבה לסבתות באשר הן. אני זכיתי להיות המלווה האמנותית והדרמטורגית שלה. הצגה חגיגית במחיר זול במיוחד, בשבת ה-6.5.2023 ב-10:00 בבית יד לבנים בתל אביב.
והנה גם הטריילר:
*
עוד באותם עניינים
איך מסבירים מחול עכשווי לארנבת מתה? (יצא לי מניפסט)
קצת באיחור, על ג'ף קונס וצ'יצ'ולינה
על "יותר מעירום" של דוריס אוליך
הכי רדיקלי: על "נבוכים שנים" של אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות
עיר-האושר 
