Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘נתן אלתרמן’

  1. סיגריה מלבלבת

מרסל דזאמה (קשה להאמין, אבל מצאתי את התמונה בבלוג של גלויות למען שלום עולמי)

למרסל דזאמה יש יער שלם של עצים מטרידים, הפוסט הזה ישוטט רק בשוליו. ונתחיל בקטן, במין נס משונה: ענף שמיתמר מן הסיגריה במקום עשן. זה לא הדבר היחיד שלא מסתדר בציור. הוא מתחזה לאיור תמים בספר ילדים אבל האם שמסתכלת עם בנה בספר (האם זה עטלף בתמונה?) היא אחת מרעולי הפנים שפרצו למרחב הביתי, ובו בזמן היא גם כיפה אדומה. דומה שאיש לא מבחין בפלישת החמושים; האישה המעשנת שקועה בשרעפים וכל העסק מתרחש מאחורי גבם של כלבי המשפחה האימתניים; שלושה במספר, כמו צרברוס כלב הציד בעל שלושת הראשים השומר על שערי השאול, שנמצא על פי ההיגיון הזה, בתוך הבית.

משמאל, צרברוס השומר על השאול כפי שצויר על ידי ויליאם בלייק. מימין, הכלב פלאפי השומר על אבן החכמים, המחווה של ג'יי קיי רולינג לצרברוס. לחצו כאן להגדלה

לאן שלא מביטים בציור של דזאמה העין נתקלת בשיבוש, בסתירה, וכל ניסיון ליישב אותה מוליד סתירה חדשה. וגם נס הסיגריה המלבלבת (כמו החבצלות שמנצות ממקל הרועים של המלך הצעיר והשושנים שפורחות בעטרת הקוצים שלו) מופרך מכל וכל; אין לו שורשים, אם מותר להתבטא ככה. עצים מתלקחים באש, לא נולדים ממנה. והענף הזה על ציפוריו האדומות מתקבל כמין שקר מופרז, מיופיף ומעורר חרדה.

כשהייתי נערה התחלתי לצייר קומיקס אפל על המלחמה הגדולה בין עיר הציפורים לעיר הפחד. אני זוכרת רק שאנשי עיר הציפורים ניצחו כי היו להם עורבים לאכול את הגוויות. הרבה מהכעס שלי והתסכול מהעולם נשפכו לדפים האלה שאבדו מזמן, והציורים של מרסל דזאמה העלו אותם באוב.

*

  1. הם יורים גם בעצים

מרסל דזאמה, שמונה רוחות עזות 2005 לחצו כאן להגדלה (וחצי המלכות למי שיסביר את השם הזה)

גם הציור שלמעלה נראה קסום לרגע עד שקולטים את הרצחנות של הבלרינות הצומחות על העצים, רגליהן המתוחות בפוינט מתלכדות עם קצות הענפים, וגם הרובים כמו אבר נוסף מתוחים במין פוינט משלהם. במי הן יורות? בציפורים האדומות שנראות כמו התמצית שלהן עצמן במקורן ובזנבן המחודד, באודם המקטורן והדם? או שמא בגב של אחיותיהן הרקדניות, או בעצים השכנים? כמו מרבית העצים של דזאמה גם לעצים האלה אין שורשים. אלה עצים מדומים, בני אדם במסווה, בתחפושת. "קליפת העץ" הצמודה חושפת את קווי המתאר של גופם, שהענפים נמשכים מתוכו כרגליים, זרועות, ציפורניים, קרניים, תסרוקות משונות.

הציור הזה הוא סיפור, בלדה משונה על לוחמות שהפכו לציפורים (או להפך) במין מטמורפוזה וטבע אלטרנטיבי כמו שפרחים נהפכים לפירות, פנטזיה ריקודית בתוך בית חולים שדה, תמים ומגניב לכאורה כמו בתי עץ, עד שמתברר שהבחורים קטועים, שהם שוכבים בתוך מטווח, שדגל עטלף מונף על אחת המיטות, שאחת הנשים כורעת על ברכיה בתחנון וכלב שומר על גוויה של עץ קטן.

*

  1. Strange Fruit

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, לחצו כאן להגדלה

תוך כדי התבוננות בציור הקודם, ועוד יותר בזה נזכרתי באלתרמן, ב"שיר של מנוחות"; בשורה כמו "והרוח תנע עריסות ותלויים" שבה עריסות הן במרחק נגיעה מהריסות, הבגדים שנתלו לייבוש מתחלפים לרגע בבני אדם תלויים, ו"שיר אלליי" שמזמרות הנערות הוא כמעט הללויה.

הזיקה של דזאמה לפרנסיסקו דה גויה היא גורפת. רבים מן הדימויים המסויטים של גויה, מעטלפים ועד רעולי מצנפות מחודדות חלחלו לעולם של דזאמה בגרסה יותר פּוֹפּית וקלילה (יחסית, יחסית). החלק האמצעי-תחתון של הציור שלמעלה מצטט תחריט של גויה מסדרת זוועות המלחמה.

מימין פרנסיסקו דה גויה, מתוך זוועות המלחמה, משמאל, מרסל דזאמה, עולם שהשתבש (פרט).

בשלב מסוים העצים הכרותים ממילא של דזאמה התחלפו בראשי בערימת עצים לעולה ולמוקד. ונזכרתי גם במפה עתיקה של אמריקה, באייקון שציין קניבלים.

מימין, מרסל דזאמה (הבלבול בין אברים לענפים ממשיך לתוך המדורה שעורכים העצים המדומים). משמאל, פרט מתוך מפת אמריקה מן המאה השש עשרה. לחצו כאן להגדלה

*

  1. אדוניס

זה נהיה יותר ויותר קודר ככל שנכנסים לתוך היער. דזאמה שואל מגויה דימויים אבל הטמפרטורות שלו נמוכות. הפצע כבר סוגנן ונקרש. היחסים התקבעו. הפוליטיות שלו עמומה ואישית. מבחינות מסוימות הוא קרוב יותר למיכאל בורמנס אבל בעבודות של בורמנס יש רובד מאיים, כמו בכניסה לעולמו של רוצח סדרתי, ואצל דזאמה זו כבר פאזה אחרת, פופית, שמנטרלת את החשש.

מתוך משקולת 2005 סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס

חליל בלבין, מתוך "הנביא", סדרת תחריטים בעקבות רישומים של אנה טיכו, 2015 לחצו כאן להגדלה

חליל בלבין קרוב לגויה מן הצד השני, הרגשי, של השַׁמות שמחוללת המציאות בחוץ ובפנים.

על התחריט עתיר הפרטים, הבמות והאפוקליפסה אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל אנחנו עכשיו בעצים, והנוזל שזורם מן השד העצי אינו בהיר כמו חלב, הוא דומה יותר לדם שמכתים אם לא מנתק את הזיקה בין הזית לשלום.

עץ מניק. ציור מצרי (וחביב עלי במיוחד)

ברנר פיקאר, המאה ה18, הולדת אדוניס מאמו העץ

העץ של בלבין אינו רחום ומזין כמו העץ המצרי. הוא רחוק גם מסמירנה אמו של אדוניס מן המיתולוגיה היוונית, שהפכה לעץ לפני שילדה אותו וכך נמנע ממנה לחבק את התינוק. (אחריתו האלימה של אדוניס לעומת זאת, היתה משתלבת היטב באלימות ובדורסנות של "הנביא"). ובמחשבה נוספת, האנטומיה האנושית השתבשה אצל בלבין; זה נראה כמו שד אבל מתנהג כמו זין שמשתין מלמעלה ישר אל פי התינוק.

*

  1. נקודות (בחזרה למרסל דזאמה)

חליל בלבין, מתוך "הנביא" (תקריב)

גופו של התינוק מנוקב בעקיצות יתושים (תודה לאל שאלה רק יתושים עם פרצופים זדוניים-שדוניים, לחצו להגדלה,  גם נגיעות ההומור – ברוטאליות). הנקודות על כל פנים, מחזירות אותי לדזאמה. רבות מדמויותיו מנוקבות ומנוקדות, עד כדי מטחנת בשר שפִּיָתה המחוררת משמשת כמין פרצוף או מסכה. אבל אנחנו עדיין בעצים: ברוחות הרפאים שמשופדות על ענפיהן, בצד חתול לבן שמנוקב כמו סבסטיאן הקדוש כמעט. עשן הסיגריה של השדון השמן מתחלף בענף, קירח אמנם, שמחזיר אותנו להתחלה.

הערה מאוחרת: כשכתבתי את הפוסט הרגשתי אי נחת מסופו. כאילו הסתלקתי ושכחתי להגיד משהו חשוב, ובעקבות התגובות (תודה לאביב) נזכרתי: אין שום דבר בעולם, למעט כמה אנשים, שאני אוהבת יותר מעצים. מכל הסוגים, ויותר מכל אלונים שהם בעיני העץ האולטימטיבי, הארכיטיפי. עיר האושר מלאה פוסטים על עצים אמיתיים ופלאיים, וזו הפעם הראשונה שיש בה עצים רעים. ובעצם אלה לא העצים שרעים, אלא בני האדם. רק שבדרך כלל עצים הם כל כך נפלאים שהם מצליחים לספוג ולהתמיר את הרוע, והפעם לא. ולכן זה כל כך עצוב ומכאיב.

עוד עצים בעיר האושר

עצים, אמנות, עצים (שבסופו יש גם לינקים לשלל עצים אחרים)

ואולי זה בעצם שייך יותר לסדרת שמלות של כאב. של רבקה הורן למשל

או לפוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס

עוד על פרנסיסקו דה גויה

עוד על חליל בלבין ומרב קמל – קרקס התלושים, וגם – תעלומת האווז הדו ראשי (שגם בו יש עץ עם רגליים…)

ובלי קשר – נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון (המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות)

Read Full Post »

בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

(מתוך "ליל קיץ", נתן אלתרמן)

יש קטע כזה ב"מאה שנים של בדידות" שבו מסתובב מלקיאדס הצועני בין בתי מקונדו עם שני מגנטים רבי עוצמה.

"והנקהלים סביבו נחרדו בראותם כיצד הסירים, הקערות, הצבתות ומחתות הגחלים מידרדרים ממקומותיהם, והקרשים גונחים מעוצמת יאושים של המסמרים והברגים המתאמצים להשתחרר, ואפילו חפצים שהלכו לאיבוד לפני זמן רב נתגלו במקומות שהרבו לחפשם, והיו נגררים בסאון ובערבוביה אחרי מטילי-הקסם של מלקיאדס. 'החפצים יש להם חיים משלהם,' הכריז הצועני במבטא מחוספס, 'העיקר הוא לעורר בהם את הנשמה.'

גם אלתרמן בדרכו הוא מין מלקיאדס שכזה, שמחיה חפצים במגנטי המשוררים שלו, מעורר בהם את הנשמה בדרמטיות שלא מביישת את מלקיאס.

מה שמרשים פה במיוחד הוא ההגיון החדש האלטרנטיבי שבו אלתרמן מנשים את התפאורה ודוחף אותה למרכז הבמה. (האם הוא מוצא את ההיגיון או ממציא אותו? לא רק השורש זהה. מדובר במילים סיאמיות שמחוברות באיברים חיוניים, קשה מאד להפריד ביניהן): קרני האור שיוצרות את הצללים הן רצועות מגלב שמפילות את הדמויות השחורות לרציף בזמן שבעליהן ממשיכים לטייל בנחת, מבלי להבחין במתרחש מעל לראשם ומתחת לאפם.

ולא, הם לא מתעלמים או מדחיקים כדי להנות מן הטיול. אלתרמן לא טוען את הפער הזה בנזיפה, הוא פשוט מפיק ממנו אנרגיה; זה ביקוע הגרעין שלו; ביקוע המציאות באמצעות המטפורה כדי לשחרר אנרגיה שירית.

.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

.

"הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים," כתב פעם בורחס (ועוד לא נלאיתי מצטט). וגם הדימוי הזה של אלתרמן התגלה לי מחדש לאחרונה ובעוצמה רבה, בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

ולא בכדי זה קרה דווקא שם. כי אלתרמן אמנם משתמש במילים, אבל הנפשת חפצים וגילוי חייהם הנסתרים, בהמשך לקביעתו של מלקיאדס, הם הלחם והחמאה של תיאטרון הבובות האמנותי.

ובכל מקרה, אחת מן המשתתפות עיצבה בובה לא קונבנציונלית של דמות וצלה (בלי קשר לאלתרמן או לשירו – כל הפיוט והנסיינות האמנותית של החממה מכוונים לילדים). בובה שצלה אינו סתם העדר אור, אלא כפיל שחור מוחשי שמחובר לכפות רגליה.

למטה, איור ל"המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו. גיבור הסיפור מוכר את צלו לזר מסתורי. זו הסצנה שבה מקלף הקונה את הצל מן האדמה ולוקח אותו. בהמשך הסיפור מתקיים מרדף בין האיש לצלו ששימש מן הסתם השראה לסצנה שבה פיטר פן רודף אחרי צלו שלו.

מתוך

מתוך "המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו.

.

למטה, פיטר פן תופס את צלו הנמלט, מתוך סרט האנימציה של דיסני (1953). גם בספרו של ג'יימס בארי נתלש הצל על ידי ננה הכלבה האומנת, אבל בספר אין מרדף. הצל הופך לסמרטוט ברגע שהוא נתלש מבעליו ורק כשוונדי תופרת אותו לכפות רגליו של פיטר הוא חוזר לחיים.

.

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

.

ובחזרה לתיאטרון הבובות: רק כשניסינו להנפיש את הצל ולסנכרן את תנועותיו עם תנועותיה של הבובה, התברר לנו פתאום איזו עבדות זו להיות צל, איזו רמת דריכות, התבטלות עצמית וגמישות על-אנושית זה דורש. הרבה יותר קל להיות בבואה; בבואה צריכה לחקות רק את מי שעומד מולה, בזמן שצל הוא משרתם של שני אדונים לפחות, של מי שמטיל אותו ושל מקור האור. כל תזוזה קלה של מי מהם מאלצת אותו להשתנות, להתמתח, להתכווץ, להתרוצץ מצד לצד. ובהמשך לכך – הפנס בדימוי של אלתרמן הוא לא רק מגלב, אלא גם האדון המתנשא מעל כולם, שלא לדבר על אורו (עורו) הבהיר.

אלתרמן כפי שמתברר, לא הרגיש בנוח עם הדימוי הזה. כשלאה גולדברג תרגמה את השיר לרוסית הוא לחץ עליה להחליש את השורות הנפלאות אם לא להשמיטן כליל. הוא חשש שהן יעוררו ב"איזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) … רושם דוחה … מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה."

לא ברור לי למה דווקא השורות האלה הבהילו את אלתרמן. האם החרדה הפתאומית מאסתטיציזם כרוכה במין חשש עמום שיראו לו את הגזענות? (ראו סיום המסה של עמוס נוי על קופיקו). אני לא יודעת. אבל אלתרמן היה מאז ומתמיד משורר ברוטלי, חושני וראוותני. לא מתאים לו לנהוג כמו הזאב של האחים גרים שטובל את כפותיו בקמח כדי להתחזות לעז.

אדולף גומן שכתב על כל הפרשה בפירוט, גם טרח ותרגם את התרגום של גולדברג בחזרה לעברית. והנה גם הדימוי המתוקן בפוטושופ משוררי:

לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים
בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.

לא אמנות ולא הומניזם. רק התכחשות עצמית (שלא לומר סירוס) ואסתטיציזם שקרוב יותר לאוסקר ויילד  מאשר לאלתרמן.

ואם כבר מזכירים אותו, גם אוסקר ויילד התעניין בצללים. הוא כתב בין השאר את "הדייג ונשמתו", סיפור פלאים שבו הצל אינו עבדו של הפנס אלא נשמתו של האיש.

גם לזיהוי הצל עם הנשמה יש היגיון חזותי: הצל הוא חלק בלתי נפרד מן האדם, הכפיל הערטילאי של הגוף הגשמי. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.

למטה, איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" של האחים גרים, אגדה שבה השועל הוא בעצם נסיך מכושף. הצל הלא תואם מסגיר את הנשמה האנושית הכלואה בגוף החיה.

איור של ג'יימי מיטשל ל

איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" מאוסף האחים גרים.

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

איור אחד נפלא – אורה איתן

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האם אור יכול ללכלך?

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

*

ובלי שום קשר – הפעילות של ספריית גן לוינסקי בשנת 2016 מילאה אותי שמחה וגאווה (אף שכבר אין לי חלק בעשייה). מי שרוצה לרוות קצת נחת מוזמן. ומי שרוצה להשתתף יכול לפנות לדפנה ליכטמן מנהלת הספרייה dafna.gardenlibrary@gmail.com

וגם, אחותי היקרה (גילוי נאות וזה) מקיימת סדרת הרצאות בביתה כדי לעזור לילד אהוב שחלה בסרטן ולמשפחתו. ביום חמישי הקרוב (9 במרץ) תרצה רוני מוסנזון נלקן (המוכרת גם מעיר האושר, פעם הסבירה מה זה להבין דרך הגוף ופעם ניסתה לברר עם אלוהים איזה סוג בובה הוא מעדיף להיות). רוני, בובנאית-על והחצי השני שלי בחממה ובכתיבת חפץ לב, הפכה בשנים האחרונות למטפלת בשיטת רוזן. כאן יש פרטים על הרצאתה, וכאן על הסדרה כולה.

Read Full Post »

בקיצור רב: "בַּ‏‏רְמַ‏לַ‏י", סיפור נונסנס מחורז, נכתב על ידי קורניי צ'וקובסקי (1927), תורגם לעברית מבריקה, פראית וממכרת על ידי נתן אלתרמן (1946) ונדפס במהדורות רבות עם איורים של יהושע קוברסקי, אזל בהוצאה ויצא מחדש בימים אלה עם איורים של דוד פולונסקי.

*

המלכודת

ונתחיל בעלילה: זה נפתח באזהרת מסע: "קטנטנות וקטנטנים,/ לא ולא, בשום פנים,/ אל תלכו לאפריקה." אפריקה היא ארץ חיות הטרף וארצו של הפרא ברמלי, "אך אַבְּבָּא ואִמְמָא נִרדָמו תחת עץ/ וגָדִידִי וִימִימְמָה – לאפריקה מהר כחץ!/" השניים מבלים ומשתוללים כדבעי עד שמופיע הפרא ברמלי, ובצעקות "קַרַבַּס! קַרַבַּסַיים!/ ארוחת הצהריים!" מדליק אש לבשל אותם. הוא לא שועה לתחנוניהם וגם לא להפצרותיו המלאות נועם של דוקטור אוֹיזֶמַר (גלגול של דוקטור דוליטל), הוא משליך גם הדוקטור לאש, אבל הדוקטור שומר על קור רוח ומבקש מן התנין הגדול לבלוע את ברמלי. בבטן התנין חוזר ברמלי בתשובה ומבטיח לאהוב ילדים, וגדי וימימה חסים עליו ומזמינים אותו לחיפה. ברמלי מאושר: "ארַקֵד ואתופפה/ כי לוקחים אותי לחיפה!" (חיפה במלעיל כמובן), ושם בחיפה הוא הופך לאופה ומחלק את רקיקיו לילדים: "כי ברמלי, כי ברמלי,/ את הילדים אוהב בלי די!/ אוהב, אוהב, אוהב, אוהב,/ אתכם קטני וקטנותי!"

והנונסנס הזה הוא מלכודת למאיירים. די להתבונן בכמה מן הברמלי'ים הישראלים המשוטטים ברשת כדי להבין את הבעיה:

ארבעה ברמלי, מימין לשמאל: יהושוע קוברסקי, גל שקדי, מרט פקר, דן אלון. שלושת האחרונים נלקחו מפה.

ארבעה ברמלי, מימין לשמאל: יהושוע קוברסקי, גל שקדי, מרט פקר, דן אלון. שלושת האחרונים נלקחו מפה. לחצו להגדלה

אלתרמן לא כתב במפורש שברמלי הוא שחור, אבל פרא קניבל ועוד באפריקה… נו, כל המאיירים העבריים שמצאתי הבינו את הרמז: הפרא הקניבל הוא שחור והרופא הטוב הוא לבן.

ואני אומרת עבריים ואלתרמן, לא צ'וקובסקי, כי ברוסית ברמלי הוא פיראט, משלח-יד חסר צבע, ואם כבר נוטה ללבן בזכות סטיבנסון וכולי. ואילו אצל אלתרמן* ברמלי הוא "הפרא המפלצת", וכשהוא שר, "אני המפלצת, השן הקוצצת, אני הגזלן הרשע ברמלי", הגזלן מופיע בשלב כה מאוחר שהוא מתקבל כתכונה ולא כמקצוע.

וכמה שאני לא מחבבת את שוט התקינות הפוליטית ואת הנפתו האוטומטית, הסיפור הזה, על הרופא הלבן שמאלף ומתרבת את הקניבל השחור קצת מקלקל לי את התיאבון.

ומצד שני, מדובר בטקסט מרהיב, לא פחות. אני נגד צנזורות בכלל ונונסנס מאולף ומתורבת זו סתירה פנימית.

ומה עשה פולונסקי? הוא פשוט הפך את היוצרות: ברמלי שלו הוא לבן ואילו הרופא העדין הוא דווקא שחור.

איורים, דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

איורים, דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

זה פתרון נפלא מכמה וכמה סיבות:

ראשית, הוא פשוט על גבול ההוקוס-פוקוס. פולונסקי לא נוגע בטקסט והכול נופל למקום.

שנית, קלישאות, גם כשהן לא פוגעניות, הן קצת שטוחות ומסוידות. וההיפוך הזה מזרים להן דם חדש. זה גרם לי להיזכר בהשתלחות המצחיקה של טורגנייב (הסופר הרוסי המאופק) בכתיבתו של דוסטויבסקי:

"היודעים אתם מה זה רעיון נדוש במהופך? כאשר אדם מאוהב, לבו הולם בחוזקה, כאשר הוא רותח מחימה פניו מסמיקות, וכיוצא בזה. אלה הן קלישאות שחוקות. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך. למשל, אדם נתקל באריה. מה יעשה? בדרך הטבע יחוויר וינסה לברוח או להתחבא. בכל סיפור נורמלי, לדוגמא אצל ז'ול ורן, כך היה קורה. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך: אדם רואה אריה לפניו, הוא מסמיק ונשאר עומד במקומו. לכך אני קורא קלישאה נדושה במהופך. זהו אמצעי נוח להוציא לעצמך מוניטין של סופר מקורי". (מצוטט מן הביוגרפיה של טולסטוי)

אני זוכרת כמה צחקתי כשקראתי את זה, מן ההפתעה וגם מן האמת. כי כשמסירים את שאט הנפש, כלומר את החלק השיפוטי, מן האבחנה של טורגנייב (כמו שהיו מסירים בילדותי את הקרום שנקרש על חלב חם) נחשף פה כמדומה עיקרון סגנוני, מין סוג קיצוני של הזרה שנוצר על ידי חילופי קלישאות, על ידי עקירתן מהקשרן הטבעי ושתילתן בהקשר הפוך. זה עובד נהדר אצל דוסטוייבסקי שדמויותיו תמיד קרובות אל הקצה שבו מתבטלים הניגודים. וזה עובד נהדר, רק באופן אחר, בברמלי: הסביבה הנונסנסית מתענגת על היפוכים ופניות פתאום.

זאת ועוד – לא מוכרחים לקרוא פוליטיקה – וגם אני כבר ממשיכה למחוזות אחרים – אבל גם מבחינה פוליטית ההיפוך הוא יותר מנטרול של הגזענות. הרי החמסן הגדול של אפריקה היה האדם הלבן. ואצל פולונסקי הוא מגורש מאפריקה בשיתוף פעולה בין הדוקטור השחור לילדים רחמניים. **

*

שמאן ליצן

"מי יודע אם שֵׁדה היא או אדם: למעילה נקשרו שרוכים של עור וחבלים, ומהם הטלטלו נוצות ואבנים, פעמונים ועצמות, גולגלות שבורות של חיות קטנות וגם אברו המקומט של שור. יללות זאבים, צווחות של עיטים, נהמות של דובים ונחרות של שדים עלו מתוך גרונה." (כך מתוארת השמאנית המונגולית – המבוססת על תחקיר מעמיק – בספרה של אתי בן זקן)

ברמלי של פולונסקי הוא אמנם לבן (כלומר ורוד בזוקה) אבל לפי התלבושת שלו הוא ליצן; פעמיים ליצן: בגלגולו הראשון הוא ליצן שבטי – ולא משנה כמה הוא מפחיד, אי אפשר להתייחס בכובד ראש לכרס האבטיחית שלו (אף שדוגמת האבטיח קרובה באופן קצת מדאיג למדֵי-הסוואה, ביחוד ליד הנעליים הצבאיות), ואי אפשר שלא לצחוק למראה הזנב המשתלשל בין רגליו או למראה כפות האריה הקשורות למין פפיון מתחת לסנטרו. ובקיצור, בגלגולו הפראי ברמלי הוא ליצן-שמאן, ובגלגולו המאולף הוא מוקיון מערבי עם אף אדום.

שמאנים

שמאנים

מימין ומשמאל, בובות ליצן אינדיאניות. האבטיח החולש על תלבושתו של ברמלי, הוא מוטיב חוזר גם אצל הליצנים האינדיאניים.

מימין ומשמאל, בובות ליצן אינדיאניות. האבטיח החולש על תלבושתו של ברמלי, הוא מוטיב חוזר גם אצל הליצנים האינדיאניים. לחצו להגדלה

ברמלי המתורבת, האופה, כמוקיון מערבי, כולל האף האדום. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ברמלי המתורבת, האופה, כמוקיון מערבי, כולל האף האדום. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

הפרשנות הליצנית היא ההברקה הגדולה של פולונסקי. ליצנים תמיד הידסו על הקו הדקיק בין המצחיק למפחיד ולאלים (ואגב, גם באהבת הילדים של ברמלי המאולף יש משהו קצת מאיים, מצחיק עם תחתית אפלה). המופרז והנונסנסי הם הטריטוריה הטבעית שלהם. וזה לא מצטמצם לדמות הראשית, בספר כולו יש משהו קרקסי.

העימות עם ברמלי הוא לא סיפור אימים אלא נמבר ליצני קלסי, שבו הליצן המחופש לפרא (אפילו הנחש הכרוך על מותניו עשוי בד, ולראיה, העין התפורה) נבלע על ידי בובת תנין ענקית, ומזנק ממנה בדמותו העליזה המוקיונית. בתמונה למטה אפשר לראות את גדי וימימה בתפקיד שני מתנדבים קטנים שהוזמנו מהקהל, ועכשיו הם מדורבנים על ידי ליצן-רופא (הזקן המוזר של הדוקטור הוא לגמרי בדוגמת איפור של ליצן), להאזין למתרחש בבטן התנין.

כמו בקרקס. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

כמו בקרקס. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

והבחירה הזאת לא רק מסונכרנת עם הגוזמה של סיפור אלא מקנה לו גם ריאליזם משונה. זה כבר לא סתם סיפור מופרך אלא סצנה קרקסית אמיתית. ויש עוד.

*

התת מודע האיורי

אצל פולונסקי יש גם לפנטזיה ולנונסנס מין תחתית כפולה של ריאליזם ופסיכולוגיה. האיורים לא מסתפקים במסירת החלום הפנטסטי, אלא גם מסגירים בלי משים את המפתח לפתרונו. ואני לא מתכוונת לפתרון חלק ומושלם לחידה (כמו שמספק אנתוני בראון למשל). פולונסקי תמיד נשאר קצת על יד, קצת עמום ופתוח. הוא לא מאפשר לפרשנית לתקוע בחצוצרות. אבל זה מה שמקנה לאיורים שלו עומק ועוצמה רגשית. כל אותם רסיסי היומיום הנזרעים כבדרך אגב, שעליהם (אולי כן ואולי לא, זה מאד חמקמק כאמור) כמו על גרגרי חול, נקרשות פניני הפנטזיה.

וקצת דוגמאות כדי לסבר את העין:

קחו למשל את הדמיון העמום בין האב הישן לברמלי: הכרס, הפה הפעור, וצינור ההשקיה המגולגל שהופך לחבל של ברמלי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ובכלל יש זיקה משונה, מעין תקבולת עקומה, בין ההורים לילדים. הרגליים המצולבות של האם קשורות באופן עמום לדוגמת הצלבים בשמלת הילדה, ופסי הכסא ופסי-שורות-העיתון של האב מזינים את חולצת הפסים של הילד. (של מי החלום הזה לעזאזל, של ההורים, של הילדים?) או הדמיון המוזר בין קצות הגדר המכתרות את החצר שבה ישנים ההורים לבין טורי שיניו של ברמלי. ההורים ישנים בתוך לוע, שמבשר את שיא הסיפור, וגם את תאוות הזלילה, שעוברת כמו חוט לאורכו. תאוות הזלילה של ברמלי וגם של הילדים. (ומבחינה זו אגב, הסיפור הוא קרוב של הנזל וגרטל וגם של פטר והזאב, אבל לא ניכנס לזה עכשיו).

שיניים, אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

שיניים, אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ובכלל, האיור הוא מאד לועני. הספר זרוע לועות (וגלגולם הבא, בטנים), שגם הטקסט כתוב בתוכם. זה קשור לזלילה, אבל לא פחות לטקסט. כי ברמלי של אלתרמן (ואולי גם של צ'וקובסקי) הוא מופת של ספוקן וורד (על רגל אחת: טקסט שירי שנועד לביצוע חי ומתענג על משחקי מילים ומקצבים) להורים וילדים. הטקסט שמתגלגל מן הפה בשמחה כזאת, מאזן את אימת ההיטרפות. וככה זה בכלל בחיים, אצל ילדים ואצל מבוגרים, האמנות והמשחק מאזנים את אימת המוות.
למטה, שורת לועות נבחרים, לפי סדר העלילה, מחושך לאור.

לועות ובטנים נבחרים. מחושך לאור. אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

לועות ובטנים נבחרים. מחושך לאור. אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה!

ואם כבר אז גם שלושה תנינים – מימין לשמאל, דוד פולונסקי ברמלי, פינה באוש והלמוט ניוטון (לא התאפקתי), פיטר פן של דיסני 1953. ספרו של ג'יימס מתיו ברי אגב, קדם לברמלי של צ'וקובסקי. ומי יודע, אולי קפטן הוק הנטרף של ברי היווה השראה לפיראט הנטרף של צ'וקובסקי.

TANINIM3

לחצו להגדלה!

*
על היופי

והערה אחרונה בתכלית. וידוי: האיורים של דוד פולונסקי לברמלי לא "יפים" בעיני, במובן הכי מיידי ושטוח של המילה. אני לא אוהבת את הצבעוניות, את המרקם, את הציור הקצת גס ומחשבי. אז מה? זה כמו שפוגשים מישהו בפעם הראשונה וחושבים שהאוזניים שלו בולטות או שהוא מתלבש בטעם מוזר. ואחר כך כשמכירים אותו לעומק ומגלים כמה הוא חכם ועמוק ומלא רגש והפתעות, כבר לא חושבים על הטעם שלו בבגדים. חשבתי שרק עם אנשים זה ככה, שעם איורים זה אחרת. טעיתי. פולונסקי הראה לי עד כמה. וגם על כך אני מודה לו.

ללא מילים

ללא מילים

*

* ההטיה הזאת של אלתרמן מתחברת לי למרבה הצער להבלחה הלא מחמיאה שלו בפוסט של עמוס נוי על קופיקו.
** סיוון בסקין, שאיתה ביררתי אי אלו ענייני רוסית, כתבה לי "מעניין, בכל האיורים הרוסיים שנתקלתי בהם ברמלי באמת היה לבן, למרות אפריקה. אני חושבת שבסובייטית הרשמית השחור הוא בדרך כלל קורבן הקפיטליזם וכו', אז הוא לא יכול להיות רע. מה שמאוד מעניין בשילוב עם הגזענות הרוסית העממית. " (ובכל מקרה, באיורים הרוסיים גם הרופא לבן).

*

ומכיוון שתיכף פסח

על הצד הבלתי נראה בהגדה של פסח (ולמה אני כל כך אוהבת אותה, לא מהסיבות המקובלות)

Read Full Post »

סוֹבְבִים כַּדּוּרֵי-צִבְעוֹנִים בְּשׁוּרָה,
סוֹבְבִים נוֹצְצִים כּוֹס, פִּנְכָּה וְגָבִיעַ,
סוֹבְבִים מְהֵרָה, כִּבְכִשּׁוּף וּסְעָרָה,
אַךְ בְּסֵדֶר עָרוּךְ, בִּנְתִיבָה נִגְזָרָה,
וְיָדָיו שֶׁל הָאִישׁ רַק נָעוֹת נִיעַ-נִיעַ…

… וּבְתוֹךְ כָּכָה, בֶּן שַׁחַת,
עוֹד מַסְפִּיק הוּא לִשְׁלֹף מִמְחָטָה מִכִּיסוֹ
וְלִמְחוֹת הַזֵּעָה מִקָּרַחַת…

מתוך – נתן אלתרמן, הַזּ'וֹנְגְלֶר

*

נתחיל מהאסון האקולוגי בזעיר אנפין שנקרא "כתיב מלא".

אני יודעת שאותיות אהו"י נחשבות לתנועות, אבל אלה תנועות מתבוללות שנראות כמו עיצורים ולפעמים מתנהגות כמותם.

וגם הדלוּת מכעיסה אותי: כל O נהפך ל"אוֹ", בין אם היה חולם מלא או חסר, קמץ קטן או חטף קמץ. דקויות ומוזרויות נמחקות בשם הנוחות.

חבורת אהו"י תוקעת מקלות של וָוִים בגלגלי הניקוד, בכל אותם צירופי נקודות וקווים זעירים שנתחבים מתחת למזרן ומוקפצים לתוך האותיות או אל ראשן ומערערים את יציבותן הבעלבתית.

כבר ציטטתי פעם את אביגיל מ"על מצבו של האדם" של פנחס שדה:

בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים.

בשביל אביגיל סימני הניקוד הם חרקים.

ואילו החיריק הקטן של אלתרמן הוא מין חרק אנושי שהעפיל למרומי הו"ו, וכבר באמצע הדרך קרא: עוּרוּ, עוּרוּ! שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! ויצר את השורוק, ואחרי שהמשיך וטיפס וברא את החולָם שב אל אחיו הסֶגול והצֵירֶה ואל "התנועות הגדולות וקטנות הנושאת את הכתב כגלים, וטורחות לעורר ולהניע כל אות ולהעיר ולכוון את היגוי המילים…" (מתוך נתן אלתרמן, "מעשה בחיריק קטן").

ר' יצחק סגי נהור (המאה הי"ב, פרובנס) מתאר את העיצורים כגוויות ואת התנועות כרוחות שמחַיות ומניעות אותם, כפי שלמדתי מן המאמר היפהפה של חביבה פדיה בקולה של המילה.

ובשבילי סימני הניקוד הם אביזרי קרקס. העברית היתה תמיד שפה ג'אגלרית בשבילי.

למטה, נמר בְּני הלהטוטן נראה כמו אות לא ידועה בעברית עם ניקוד אדום על הראש.

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, להטוטן

העברית היא תהלוכה צוענית:

והמשכילים יזהירו, (דניאל יב ג) / כעין התנועות המנגנות / ובניגונם הולכים אחריהם אותיות ונקודות ומתנענעות בעקבותן.

מתוך ספר הזוהר, תרגמה חביבה פדיה, מצוטט מאותו מאמר בקולה של המילה.

ועוד ציטוט. ר' יוסף ג'יקטילה (המאה הי"ג, קשטיליה):

למשל החֹלָם היא אותיות מֶלַח יסוד הברית, הקיום והשימור (במיוחד בעולם העתיק בו לא היו מכשירי קירור), אבל היא גם אותיות חלום, והחלימה מתרחשת בעין: "ואתה יודע כי העין היא נקודה פנימית אחר כמה פנימיות והיא מקור האור."

בלי האישונים של הניקוד העברית הופכת לעוורית.

רק הערבית נותרה להטוטנית, עם כל הזרועות וכפות הרגליים שמשתרבבות מן השורה ומעיפות את הכדורים.

"ערבית היא שפה להטוטנית" – ככה זה נראה בתרגום גוגל:

.

اللغة العربية هي اللغة المشعوذ

.

כמו תהלוכה מספר הזוהר.

ועל אחת כמה וכמה עם ניקוד (באדיבות רוני ה. תודה! הג'אגלינג עולה בחזקה):

.

arabic.

ואולי יש כאן הצעה קבלית-פוטוריסטית לכתיבה במרחב, בעברית/בערבית, בעזרת גוף וכדורים. צ'יר-לידרס בגרסה להטוטנית. משהו אחר לגמרי.

*

הפוסט הזה הוא מחווה לנמר, בני הז'ונגלר (זה שהסתובב עם קלף של ג'וקר עוד בגיל שלוש, בטענה שזאת תעודת הזהות שלו), לכבוד סרטון הג'גלינג החדש-חדש שלו (מומלץ להגדיל למסך מלא).

.

*

עוד בענייני להטוטים

בפוסט לאדם אחד הראיתי שרבים מסיפורי הברון מינכהאוזן הם בעצם נמברים להטוטניים בעטיפה סיפורית. בקצה הפוסט יש סרטון שבו תריסר להטוטנים ובני ביניהם, יושבים במסעדה בואנקובר ומתכננים סשן של "ג'אגלינג שולחן" על מפית, ואחר כך מבצעים אותו בהנאה מדבקת. (הסימנים שהם רושמים על המפית הם סייטסוואפ תרגום של להטוטנות קלאסית לתבניות מתמטיות ואסתטיות.)

מחווה להטוטנית נלבבת ומרגשת לפינה באוש

הלהטוטנית (גם מתוק גם פמיניסטי)

קרקס התלושים (על הקרנפים של חליל בלבין ומירב קמל)

*

ומצד האותיות

געגועים לגופה של העברית (פוסט האם והאב של הפוסט הנוכחי)

הפוטוריסטים ואני

כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע 

ארבע חתימות

קולה של המילה

כשהמילה תהפוך לגוף ועוד רבים מפרקי הספר

*

Read Full Post »

זהו החלק הרביעי של "זרעי האהבה" מאת מרי דה מורגן, סיפור מוקדם שהוא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.
מומלץ לקרוא קודם את החלקים הקודמים.
לחלק הראשון
לחלק השני
לחלק השלישי

*

קצת אחרי שנולד הנסיך התינוק חלה המלך הזקן ומת, והגיע הזמן להכתיר את בלנשליס ובעלה. ושוב הוארה כל הארץ והפעם לכבוד ההכתרה. בלנשליס ובעלה ישבו על כסאות מלכות מוזהבים, כתרים הונחו על ראשיהם ולמרגלותיהם שכב התינוק בעריסת זהב.

המלכה בלנשליס הולבשה באטלס צחור ובזהב וכמה מן השושנים היקרות שלה הוצמדו לשמלתה. היא חייכה ובכתה מרוב אושר בזמן שההמונים הריעו וצעקו. כשזאיר ראתה אותה יושבת על הכס המוזהב לא היה גבול לשנאתה ולקנאתה. היא בכתה מרוב זעם כשראתה שבלנשליס עולה עליה בכל מובן, אף שגם לה היו בגד אטלס מפואר ותכשיטים בשיער.

בלילה נערך בארמון נשף גדול, אבל זאיר לא רצתה לרקוד ורק עמדה בפינה ועקבה אחרי בלנשליס כששפתיה רועדות מחימה. ופתאום התחלחלה מרעיון שעלה במוחה ופרצה החוצה אל הגן החשוך כשהיא לופתת את נר השעווה הקטן שקבלה מסבתה לפני זמן כה רב. הלילה היה אפל וקר, לא היו ירח או כוכבים בשמיים. רוח צווחנית שרקה וזאיר הצטמררה ורעדה בשמלת האטלס הצהובה שלה. גשם החל לרדת אבל היא הפשילה את שולי השמלה ותמרנה בין השלוליות בנעליה הדקות והנוצצות עד שהגיעה למקום שבו עמד עץ השושן של בלנשליס.

כאן עצרה ונטעה את הנר שלה היטב באדמה והדליקה אותו. הרוח נשבה והגשם ירד אבל הנר הקטן בער ללא הפרעה. ופתאום נשמעה מעין שריקה דומה ללחישת נחש וכבר צצה מולה דמותה המתועבת של ישישה נוראה לבושה שחורים. על ראשה היה כתר מלופף מנחשים חיים שטלטלו את ראשיהם וירקו ארס לכל העברים. אצבעותיה שהזכירו טפרים של חיה יותר מאשר מאשר יד אנושית, נלפתו אל מטה שסביבו התפתל נחש עם שבעה ראשים: הראשון של צפע, השני של קוף, השלישי של קרפדה, הרביעי של פרס, החמישי של טיגריס, והשישי והשביעי של גבר ואישה; וכל הראשים לחשו ופטפטו וירקו וצווחו בחימה. לרגלי הישישה שרצו צפרדעים וקרפדות וזוחלים מכל הסוגים, אבל נוראים מכל היו פניה, כה מצולקים ומכורכמים מעברה וזעם, שדמו לפני שד יותר מלפני אישה.

"מה רצונך ממני?" ליחששה בקול שגרם לזאיר לרעוד. "דַּברי, מה משאלתך?"

וזאיר הצביעה על עץ השושן ואמרה "אמרי לי איך להרוג את העץ הזה."

המכשפה צחקקה, שלפה מחזהּ צפעוני קטן והושיטה אותו לזאיר שרעדה אפילו יותר, ובכל זאת לקחה את השרץ הרירי והקר כמו אבן.

"קחי אותו," קרקרה המכשפה, "וחיפרי עד שתגיעי לשורשי השושן. הניחי אותו ביניהם והוא ייכרך עליהם ויהדק את אחיזתו עד שהעץ ימות."

"מי את ומה שמך?" נאנקה זאיר.

"אני קנאה," ענתה המכשפה; ושוב נשמעה שריקה ארוכה ונמוכה, הישישה נעלמה, וזאיר נותרה לבדה עם הצפעוני הקר והחלקלק שאחזה בידה. היא מיהרה אל הארמון ובחנה אותו באור כשאיש לא ראה. צבעו הירוק זוהֵר התנצנץ בזמן שזז. עיני השָּׁני שלו בערו ומפיו השתרבבה לשון מזלגית ארוכה. הוא שרק בארסיות אבל לא ניסה לפגוע בזאיר, והיא נישקה וליטפה אותו וטמנה אותו בחזהּ וחזרה לרקוד בנשף.

ג'וטו די בונדונה, יום הדין (פרט). גיהנום של שדים ושרצים (לחצו להגדלה)

למחרת בבוקר, כהרגלה, ירדה המלכה בלנשליס אל עץ השושן שלה ותינוקה בזרועותיה. זאיר ארבה מאחורי העץ וצפתה בה כמו תמיד.

"אה, עץ מתוק שלי, כל יום אתה יפה יותר ואני מאושרת יותר," אמרה המלכה בלנשליס, והיא כרכה את זרועותיה הלבנות סביב גזע העץ והניחה עליו את לחיה ולטפה אותו כמו תמיד.

"עץ המחמד שלך נראה טוב, הדודנית בלנשליס," אמרה זאיר והגיחה מהמקום בו עמדה.

"האומנם זו את, הדודנית זאיר?" אמרה בלנשליס וניתקה מהעץ.

"הביטי, גם לי יש יצור מחמד עכשיו," אמרה זאיר בזמן ששלפה את הנחש הקר והארוך מחזה והניחה לו להיכרך על זרועותיה ועל צווארה.

"איזה יצור מחריד יש לך שם, הדודנית זאיר?" קראה בלנשליס, כשהיא רועדת ומסתירה את עיניה מפני הנחש.

"לך יש עץ טיפוחים, למה שלי לא יהיה משהו משלי?" אמרה זאיר ונשקה את ראשו הירוק והמנצנץ של הנחש.

"אבל הרי לא ייתכן שתהפכי את היצור האיום הזה לחיית מחמד?" אמרה בלנשליס. "זאיר דודניתי היקרה, השליכי אותו, ואני אתן לך חיית מחמד יפהפייה – יונה, או צבי, או עץ שושן."

"לא אחליף את הנחש שלי בשום דבר על פני האדמה," אמרה זאיר ועיניה ברקו כמעט כמו עיני הנחש. היא פנתה ללכת בעודה מתרפקת עליו, והמלכה בלנשליס נרעדה והתעצבה אל לבה, אף שלא ידעה למה.

זאיר המתינה כל היום, וכשירד הלילה לקחה אֵת וירדה לגן לחפור בין שורשי השושן. איש לא ראה אותה והיא חפרה וחפרה בחשיכה עד שהגיעה אל השורשים הארוכים והעמוקים ביותר, הרחק בתוך בטן האדמה. אז נעמדה על שפת הבור ושלפה את הנחש מחזהּ ונשקה לו.

"נחש יפה," אמרה ברוך, "הדק את עצמך סביב שורשי העץ וחנוק אותו במהירות הגדולה ביותר שתוכל, כך שימות והדודנית בלנשליס לא תמצא נחמה."

והיא לקחה את הנחש בידה הקטנה והלבנה והניחה אותו בין שורשי העץ. לרגע שכב ללא נוע, ואז החל להתפתל באיטיות ולהיכרך סביבם טבעות-טבעות.

זאיר צחקה בזמן שצפתה בו. "היה שלום, נחש מתוק," אמרה; "עשה את עבודתך נאמנה." ואחר כך מילאה את הבור בעפר והחליקה עליו שאיש לא יידע.

*

וכמה הערות

טוטם, צמח
בדתות האנימיסטיות יש לכל אדם חיית טוטם המסמלת משמעות פנימית עמוקה ורבת עוצמה. אצל זאיר זה הצפעוני הירוק ואצל בלנשליס זה עץ השושן שזאיר מכנה אותו בלעג – your pet, כלומר חיית המחמד/בן הטיפוחים שלך. בסיפורים אחרים של דה מורגן זה יכול להיות גם חפץ (למשל המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה) או אפילו חלק גוף (שערה של המלכה מעץ השיער).
ובחזרה לזרעי האהבה: על הנחש אין צורך להכביר מילים; הוא מגלם מעין תרכיז של קנאתה הרצחנית של זאיר. העץ מייצג את בלנשליס ואת אהבתה הפורחת (כמו שהפרגים סמלו את תמצית הנסיכה מברבורי הבר), וגם את הצד הפחות מלבב של אישיותה: אישה-צמח במובן הקליני כמעט, פסיבית וחסרת הכרה ובחירה.

צרפת, המאה ה14

*

מריה, חוה
ל"זרעי האהבה" הזה יש גם תיבת תהודה נוצרית; בלנשליס פירושו שושן צחור או בשמו העממי, חבצלת, שמסמלת טוהר ונחשבת לפיכך לפרח של הבתולה הקדושה. היונה שמסמלת את רוח הקודש מככבת בסצנת הנר שלה. ובשורה התחתונה – בלנשליס היא בת דמותה של מריה.
וזאיר לעומת זאת, עם הנחש הממית את עץ האהבה והחיים – היא גלגול של חווה, אם כל חטא.

בתמונות למטה – חבצלות בבשורה למריה:

הבשורה למריה, סימונה מרטיני, המאה ה 14 (לחצו פעמיים להגדלה. ציור יפהפה במיוחד)

הבשורה למריה, הורציו ג'נטילסקי, 1563-1639 (לחצו פעמיים להגדלה)

הבשורה למריה, בוטיצ'לי, (לחצו להגדלה)

הבשורה למריה, ויטורה קרפצ'ו (והנה גם יונים. לחצו להגדלה)

הבשורה למריה, קריבלי, 1486 (לחצו פעמיים להגדלה. ציור קסום במיוחד עם חבצלת ויונה)

.

אהבה וקנאה הן דמויות אלגוריות ממחזות מוסר מימי-הביניים. דה מורגן ניזונה מהתשתית הזאת וגם חותרת תחתיה.
ההשוואה בין הבתולה הקדושה לבלנשליס מבליטה את המוזרות והנרקיסיסטיות של האחרונה, שמוחקת את הגבר שמולה.
הסצנה של זאיר עם הנחש נפלאה במיוחד; דה מורגן לא שופטת את זאיר שנוהגת בנחש שלה ברוך חלומי ובאהבה, ממש כמו שבלנשליס נוהגת בעץ שלה.

והסימטריה שזאיר מנסחת בישירות כזאת – לכל אחת מאיתנו יש בן טיפוחים משלה – מהפנטת ומעוררת מחשבה.

*

ולבסוף – האהבה כנער חתיך, הקנאה כזקנה מכוערת. אם זה לא מציף את הבעייתיות המגדרית, אז מה כן?

*

עוד באותם עניינים

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור – על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה

מה זאת אהבה? על נדודי ארסמון מאת מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו – על המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה מאת מרי דה מורגן

רשימת הפייטות

פיתתה ונאנסה, על המיתוס של מדוזה (נחשים ונשים)

*

ובשולי הדברים: נותר עוד חלק אחד אחרון ואני לא בטוחה שאשלים את התרגום. אם לא – אני מבטיחה להוסיף פה עדכון, של מה היה בסוף ואיזה אור (וחושך) זה שופך על הסיפור.

*

  Your Majesty and honorable guests, I'll now tell you end of story, it is sad ending, with sacrifice

כמו שאומרת המספרת בעיבוד המקסים הזה לאוהל הדוד תום. ובקיצור חזרתי לקיים את ההבטחה. ובכן:

הנחש אמנם ממית את העץ. וככל שהעץ נובל קטנה אהבתו של המלך לבלנשליס. הוא יוצא עם זאיר לציד ורוקד איתה בלילות. בלנשליס יוצאת לחפש את אהבה. וכפי שהזהיר אותה מראש – הוא אינו נמצא במקומות הצפויים – הוא לא צועד בתהלוכת חתונה מפוארת או מצחקק בחברת זוג נאהבים. לבסוף מגיעה בלנשליס לערבה צחיחה ושוממה, כמה בקתות רעועות וכנסייה על שפת ים פראי (כמו בחלום). היא מצטרפת ללוויה של בעל מתעלל. ודווקא שם, לצד האלמנה, היא מזהה את אהבה לבוש כאחד האבלים. הוא מספר לה מה קרה לעץ. יש רק תרופה אחת כמסתבר, שיכולה להשיב אותו לחיים: עליה לפלח את לבה באחד מחוחי העץ. דמה יזרום אל הנחש שבין שורשיו. הנחש יצטמק וימות והעץ יפרח מחדש. כשבלנשליס חוזרת היא מגלה שהיא נחשבת למתה וכל הארץ מקושטת לקראת חתונת המלך עם זאיר. היא מבררת בזהירות מה שלום בנה הקטן; המלך אוהב אותו אהבת נפש, אומרים שזאיר מקנאה, לו היתה מעזה היתה שולחת אותו למרחקים. בלנשליס שוטחת את סיפורה במכתב, וכשמגיע הלילה היא מתגנבת לארמון. ראשית היא ניגשת למיטתה של זאיר:

"הה, דודנית זאיר האכזרית," אמרה, "מעולם לא פגעתי בך. למה שנאת אותי כל כך? אבל את לעולם לא תהיי מלכה במקומי, אף שאת חולמת על כך עכשיו."

ואז היא ניגשת למיטתו של בנה הקטן ונושקת לו ומתרפקת עליו מבלי שיתעורר.

"אה, בן קטן," אמרה, "אם לא הייתי חוזרת הלילה, הייתה לך מחר אם חורגת אכזרית. אבל עכשיו לא תהיה לך אם חורגת לעולם ואביך תמיד יאהב אותך."

לבסוף היא ניגשת למיטתו של בעלה ומניחה את מכתבה ליד ראשו.

"אבוי! בעל יקר," אמרה, "הלילה אני מביטה בך ואתה אינך רואה אותי, ואילו מחר בבוקר אתה זה שתביט בי ואני לא אוכל לראותך."

היא נשקה לו ברוך שלוש פעמים ונפרדה ממנו לשלום ויצאה מן הארמון אל הגן שבו צמח העץ היקר שלה. כמה מעט נותר ממנו מלבד גדם שחור חשוף. המלכה בלנשליס השתרעה על האדמה וכרכה את זרועותיה סביבו ותלשה חוח ארוך וחלק מענף יבש ונעצה אותו בלבה, וברגע שטיפות הדם חלחלו אל שורשי העץ הצטמק הנחש בין השורשים ומת, והעץ התלבלב כולו.

ולמחרת, כשהמלך מתעורר הוא קובר את בלנשליס מתחת לעץ השושן ולא חדל להתאבל עליה. זאיר מולבשת בבגדיה הישנים ומגורשת לקבץ נדבות למחייתה. כשפרחי השושן החדשים נפתחים מתברר שהם כבר לא לבנים. הם נצבעו בדם לבה של בלנשליס.

*

והערות אחרונות

דה מורגן לא קונה את אידאל האהבה הטוטלית, את הכישוף המתוק (עד לזרא) הגדוש שושנים ולבבות וכנפי יונים שגורמים לך להשלים עם כל התעללות עד מוות. אהבה לא נמצא בחתונה אלא בבית הקברות! וגם היא עצמה נקברת מתחת לעץ אהבתה, אחרי שנדקרה באחד מחוחיו. האהבה הרומנטית על פי דה מורגן היא זמר שלוש התשובות של אלתרמן, והיא לא ממליצה על הנתיב הזה:

.

.

וגם הגאווה אינה הפתרון. רדיפת הכבוד והכוח של זאיר מתגלה כאובססיה עקרה. דה מורגן נדה בראשה אבל חסה עליה; האחים גרים כבר היו מגלגלים את זאיר בחבית מסומרת או מכריחים אותה לרקוד בסנדלים מלובנים (או אפילו לתוך שיח קוצים, יש מעשיות כאלה!). דה מורגן לא שמחה לאידה, היא רק מנשלת אותה מכל כוח ושולחת אותה לקבץ את לחמה.

הסיום עם השושנים הלבנות שהפכו לאדומות הוא סיום של מיתוס או של בלדה (ובאמת יש ברבות מהמעשיות של דה מורגן עוצמה טרגית של מיתוס) ובכלל – איך כתב פנחס שדה בפתיחת ספרו מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו? "סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכליון נפש."

לא, לא רק. כשזה מגיע לילד הקטן מתפוגגים הזעם והאמביוולנטיות של מרי דה מורגן. כי ככה זה אצלה; ילדים מעוררים בה רוך וחמלה ונחישות להגן עליהם. בכל זאת יש קצת אור בקצה "זרעי האהבה".

*

Read Full Post »

השיחה עם עמוס נוי היא אחת המתנות הגדולות שקבלתי מעיר-האושר.
המאמר המרעיש (אני מגזימה? תשפטו בעצמם) שלו על קופיקו התפרסם בגיליון החדש-חדש של
פנים כתב עת של הסתדרות המורים שעורך רוביק רוזנטל.

***

ילד ישראלי לכל דבר

אפשר להגיד שאני האבא של קופיקו והסיפור הזה ממש דיבר לליבי. מאוד אהבתי את הקוף שהגיע לישראל מאפריקה כשהוא אוכל בננות והפך לילד ישראלי לכל דבר עם כובע טמבל.

(אריה מוסקוביץ, המאייר של קופיקו, בראיון עיתונאי)

 .

אני רוצה להיות כמוך
ללכת כמוך, לדבר כמוך
עוד תראה – קוף כמוני
יכול ללמוד להיות אנושי כמוך.

("שיר הקוף", מתוך סרטו של וולט דיסני "ספר הג'ונגל)

בשנת 1958 פרץ לתרבות הפופולארית הישראלית אורח לא קרוא, שעיר ופרוע הליכות, שהגיע מאפריקה, אך תקע יתד בליבה של החברה הישראלית ומוסדותיה הותיקים והמובהקים, והפך לאחד ממותגי התרבות העממית המקומיים רבי העוצמה והתפוצה (וגם הרווחיים) – אחד מגיבורי התרבות היחידים שיצרה והגתה תרבות עברית במדינת ישראל, שעשוי להשתוות לטרזן, סופרמן ובני מינם. גם היום, לאחר למעלה מחמישים שנה ומאתיים כותרים, ממשיך קופיקו לשלהב את דמיונם של עשרות אלפי ילדים.

כידוע, הרקע הפרוזאי של ספרי קופיקו מעוגן בהווייתה של שכונת עין-גנים הפתח-תקוואית, שכונת המגורים של תמר בורנשטיין-לזר, אמו-יוצרתו של הקוף המדבר. עין גנים נחשב למרכז רוחני מובהק של "זרם העובדים" בתנועה הציונית: הוא מושב העובדים הראשון בארץ, שהוקם ב 1908; בו הוקמו ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל וקופת החולים הקשורה בה; התגוררו בו, בתקופות שונות, אישים כמו יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון, וא. ד. גורדון. והמשפחה הגרעינית, שלהווייתה היומיומית חודר הקוף הפרוע-לשמצה, היא העתק מדויק של משפחת המחברת, אפילו בשמותיה – האם תמר, האב שלומ'קה, הבת נוגה, בני הדודים יורם ואורנה, והתאומות, המצטרפות למשפחה – בספר ובמציאות – בשנת 1963. גם השכנים ודמויות מפתח אחרות בשכונה ובבית הספר הם בני דמותם של תושבי עיר גנים.

כמו גילויים אחרים של ספרות פופולארית (ותרבות עממית המסיחה-על-פי תומה בכלל), יכולים גם ספרי קופיקו לספק מסמך סוציולוגי מדוקדק על אורחות חיים, הווי, ושגרות יומיום של (סוג מסוים של) מעמד בינוני (ובינוני נמוך) של אותם ימים: אשכנזי, חילוני, המתגורר בשכונות העוברות עיור מואץ בערים המתפתחות של שנות החמישים והששים. תיאורה המזדמן של עין-גנים ותושביה מזכיר את שכונות זרם העובדים הוותיקות ברחבי גוש דן (או חיפה) בכלל –  בגבעתיים, רמת גן, חולון, פתח תקווה, או רמת השרון. השילוב שבין חקלאות זעירה, הכוללת עצי פרי, ולעתים כמה תרנגולות ועז חולבת, ובין עבודות צווארון לבן בפקידות (במוסדות הנכונים) והוראה; בעלי מלאכה זעירים כסנדלר וחייט; המשפחה הגרעינית, הכוללת גם סבתא; יחסי השכנות והטשטוש האופייני לתקופה שבין מרחב ציבורי ופרטי; חברת הילדים האוטונומית ותרבות הפנאי שלה, המתנהלת ברובה במרחבי חוץ…

בסתירה משוועת לרקע עתיר הפרטים, הזוטות, והליכות היומיום, עומדת הסטאטיות הכמעט-סטרילית של סיפורי קופיקו – הן זו של העלילות הנפרדות, הבנויות כאפיזודות בלתי תלויות הדדית, והן זו של הסדרה כולה, הנקראת בראייה רחבה ולאורך זמן: החברה המתוארת קפואה בזמנה, ללא מיתון, צנע, התעשרות, מלחמות, פיגועים, מתחים חברתיים; ללא דת, על טקסיה ומוסדותיה (למעט גרסה חילונית ודהויה של חגי ישראל), והיא נעדרת כמעט לחלוטין "אחרים" – ערבים, מזרחים. אומנם, גילויים מוסדיים וביטויים ארגוניים של החברה הישראלית מהווים תפאורה מתחלפת לסיפורי קופיקו, ומכוננים מעין גלריה של מקומות, אירועים, מוסדות, ופעילויות של המעמד המסוים הזה שאליו נקלע הפרא האפריקאי: קיבוץ, מושב, גן ילדים, מילואים (הצבא, אצל קופיקו, ממש כמו ב"אמי הגנרלית" או "גבעת חלפון" – משמש עוד כר נרחב לתעלוּלָנות, שלומיאליות, וחלמאות, אבל הוא רחוק מכל קונפליקט ויחס רב-ערכי, שלא לדבר על השתוללות פורעת-חוק וחתרנית באמת), העיר הגדולה. חגי ישראל, בית הספר וגן הילדים, הצעדה, המסיבה הכיתתית. גם ניסיונות מאוחרים לעדכון ברוח הזמן – אולפן טלוויזיה, מחשב, קבוצת כדורסל, מפלגת ילדים – אינם משנים את חוסר הרלוונטיות המוחלט של אתרי ההתרחשות לעלילות-מזימות קופיקו.

הסטטיות המוחלטת הזו, המדהימה ממש בקריאה רצופה, היא גם מנת חלקם של הסיפורים הבודדים עצמם: הדמויות, של הילדים והמבוגרים כאחת, נטולות כל אפיון של ממש. הן אינן מעורבות בעלילה או מניעות אותה באופן פעיל. הן נעות כמריונטות כבויות ואוטומטיות במסלולי חייהן הקבועים מראש (והמוכתבים על ידי לוח השנה הישראלי-אזרחי – חגים בציביון חילוני, החופש הגדול, מחנה קיץ, מילואים של אב המשפחה). והן משמשות רקע דהוי לתעלוליו של קופיקו – היוזם, המתכנן, המגיב. אין להן – כמו לספרי הסדרה כולה – זיכרון, היסטוריה, הקשר חברתי וזמני,  התפתחות דרמטית ואישיותית, או מהלך הרפתקני כלשהו. העדרם המוחלט של קונפליקטים עלילתיים, דילמות אישיות או מוסריות, תעלומות המבקשות פיתרון, או עימותים בין אפשרויות פעולה, נותן לסיפורי קופיקו איכות מכנית ונטולת זמן (בניגוד קיצוני לעלילות הבלש ההרפתקניות ורבות התושיה של צ'יפופו, קרובו של קופיקו ויציר רוחה של אותה מחברת-אם).

על רקע הזמן החברתי, המשפחתי, והאישי שקפא לחלוטין, בולטת, אם כן, התבנית הסכמטית והאחידה לחלוטין של "תעלולי" קופיקו – זו כמעט תמיד מהווה תגובה נקמנית ותוקפנית לעלבון ופגיעה בכבודו, שנובע, בעצם, מאי הכרה באנושיותו, ובהדרתו מחברת בני אדם ומפעילויותיהם. כבר בספר הראשון בסדרת קופיקו, אי-אז בשנות החמישים, הוא לא מוזמן לאפיית מצות, במודע ותוך חשש כבד ("נזכרו הילדים בתעלולי קופיקו והתחילו מתלחשים כדי לא למשך את תשומת לבו"); על דחיקותיו אלו מגיב קופיקו בנחישות נמרצת ונטולת עכבות – הוא משקר, גונב, משפיל בפרהסיה, מלכלך, מכאיב, מזהם דברי מאכל (צפרדעים בריבה!), מחריב עבודה שנבנתה בעמל רב, וגורם נזק חומרי וגופני; תעלוליו מתקבלים בתחילה בתדהמה, אבל כשמתגלה שקופיקו הוא האחראי להם, הוא נפתר בבת-צחוק משחררת, ובאימוץ מחודש אל לב המשפחה, המסתכם במשפט המפתח החוזר – "מי יכול לכעוס על קופיקו".

אל שתי מפתחות מרכזים אלה בהבנת דמותו של קופיקו – הסטטיות של חברת זרם-עובדים אשכנזית שקפאה בזמן בשנות החמישים, וההתמקחות המתמשכת של קופיקו על אנושיותו, זכויותיו, כבודו, ומעמדו בקרב אותה קבוצה חברתית עצמה, יש להוסיף את שיבוש המערכות המגדרי (המוזר, הבלתי צפוי, והחושפני) שקופיקו עומד במרכזו: ההתחפשות לאשה. אפילו עיון שטחי בכותרי הסדרה מגלה גלריה ססגונית של התחפשויות ומשחקי זהות, שלא היו מביישים מופע של דראג-קווין פעיל ויצירתי במיוחד: קופיקו הגננת, קופיקו העוזרת, קופיקו הרקדנית, קופיקו המטפלת, האחות, המורה לזימרה, מלכת היופי, מלכת האיטריות (!), חיילת המילואים, המנחשת בקלפים, הספרית הבדרנית, השוטרת המצחיקה, הנוסעת הסמויה… לספרי קופיקו קדמו ששה סיפורי קופיקו שהתפרסמו בדבר לילדים, וכבר הראשון שבהם, שהתפרסם ב 1954, נקרא, באורח אופייני וטיפוסי,  "הקוף שהתחפש" (…לאשה, כמובן); הששי, והאחרון בסידרת הסיפורים, שראה אור ב 1957, הוא "קופיקו אם החתולים", וגם בו, כמובן, שוב מתחפש קופיקו לאשה.

ההיפוך הקרנבלי שבחיה מדברת, ובודאי שבקוף דמוי אנוש המתחפש לאשה, משבש ניגודים קשוחים, מערפל חלוקות נוקשות לקטגוריות של זכר-נקבה, חיה-אדם, פראות-תרבות; התעלול האכזרי, המגושם, נטול החן, התחכום והחמלה, הקשור בטבורו לנקמה מיידית על עלבון הכרוך ב"מעמד" וב"כבוד" – מכל אלה עולה חרדתו של מעמד חברתי בעל צביון תרבותי מובהק, המבועת מכוחות אפלים, פראיים, "זרים" ופורקי עול, המאיימים לפלוש אל עולמו היציב, לשבש את חוקיו, תקנותיו, ונוהגיו, ולשנות סדרי בראשית של עולם שלו תוך תביעה לשיוויון. דבריו המאלפים של מאייר הסדרה, המצוטטים בראש מאמר זה, רק מדגישים את תובנותיו הלא-מודעות – קופיקו הוא סיפור על מאבק סיזיפי להתקבלות בחברה מאויימת, ושל הניסיון להפוך מ"אפריקאי אוכל בננות" ל"ילד ישראלי עם כובע טמבל".

מיהו הכוח האנרכי, פורע החוק, שהגיח מאפריקה בשנות החמישים כדי לאיים ולהעכיר את שגרת יומם השלווה של שכונות עירוניות כפריות-למחצה של מעמד בינוני אשכנזי-חילוני, מכונסות בתוך עצמן, נבחרות ומתעתדות – בדימוין העצמי והציבורי – להיות חוד חנית וחיל חלוץ של הנהגה ועלית תרבותית וחברתית? ואיזו חרדה קיומית לא מודעת חלחלה ומצאה את ביטויה היצירתי בדמותו של קוף שעיר, דובר עברית, חבוש בכובע טמבל, המתחפש בבגדי נשים, ומתכתש ללא הרף במאבק תעלולני בלתי פוסק על מעמדו והתקבלותו לחברת "בני אדם"?

כפתם נסגרת על גרוננו

זוהי עליית גזע שלא ידענו כמוהו בארץ… לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים… צורות חיים אלה מביאים האפריקאים למקומות יישוביהם.

(אריה גלבלום על העולים מצפון אפריקה, עיתון  הארץ, 22 אפריל 1949)

.

…כעבור עשרות שנים מועטות נהייה כולנו עדות המזרח!

(עדה מיימון, דברי הכנסת ק"ט, 24 בינואר 1950)

.

אם אתה מעביר עשרה ילדים ממעברה או ממחנה למקום ישוב קבוע, וילדים אלה משחקים עם ילדים אחרים, אתה יכול להיות בטוח כמעט שהעברת את המחלה.

(פרופ' חיים שיבא, מזכר לסוכנות)

גם אחרי עשרים, שלושים, וארבעים שנה של פרסום אינטנסיבי, ממשיכים ספרי קופיקו להתעלם מכל התייחסות מפורשת למרקם והמארג האתני שמכונן את החברה הישראלית החל מאותן שנות החמישים שבהן נהגתה ונוצרה הסדרה. בניגוד לחסמב"ה, שבה "מנשה התימני" הוא היחיד המזוהה אתנית בקרב חבורה של צברים "אוניברסליים" וחסרי עדה (ושמחברו, יגאל מוסינזון, גם הוא, במקרה, יליד עין-גנים), הרי שבספרי קופיקו מיוצגת אתניות רק ברמיזה קלושה ונפתלת – אם בקופיקו ביום הולדת מאופיינת עדינה העוזרת (מקצוע מזרחי מובהק בספרי התקופה!), שקופיקו ממטיר (בטעות) אגוזים על ראשה, רק בעילגות המזכירה ילידים-פראים בספרי הרפתקאות אירופיים – "מהשמיים נפל על הראש שלי בום בום… הכל מסביב בום בום. אני הולכת הביתה", הרי שבקופיקו בג'ודו המאוחר יותר כבר משורטטת עוזרת אחרת על ידי שם ותלבושת אתניות אופייניות, החושף בגלוי את הקשר שבין היפוכי הזהות המינית של קופיקו ובין הרובד המודחק והסמוי יותר של משחקי זהות אתנית: "יש לי רעיון – מלמל לעצמו – אתחפש לשרתית, כמו מזל השרתית של בית-הספר. אלבש את מכנסי הסטרץ' השחורות של עמיתי, את החצאית הפרחונית של זהבה, אקשור לראשי מטפחת צבעונית ואנעד עגילים".

חיות מואנשות – ובודאי קופים דמויי-אדם – מייצגות, בתרבות עלית ועממית גם יחד, מתחים שבין פראות ותרבות, יצריות והתנהגות מרוסנת. מאז ההתקבלות הרחבה של תאוריית דארווין ועד קינג קונג המאוהב (ברומאנסה שהופכת פארסה) מייצג הקוף ניסיון נואש וכושל של יצריות גולמית למצוא את מקומה בחברת בני אנוש. באחת הסצנות הבלתי נשכחות מתוך סרטו של וולט דיסני "ספר הג'ונגל" – המוכיחה שגם אמירה גזענית-לעילא יכולה להתבטא בדרך אמנותית רבת חן, סגנון ותנופה – שרים הקופים את השיר "אני רוצה להיות כמוך" שקטע קצר ממנו מובא לראש המאמר. מלך הקופים, "המלך לואי", שר בסגנון ג'אז שחור ומוקצן ובחיקוי גלוי (שמבוצע על ידי זמר איטלקי!) לקולו של לואיס ארמסטרונג (המפורסם, כמובן כ"המלך לואי"!) על תשוקתו "להיות אנושי" – לצעוד במרכז העיר בחופשיות, לדבר נכון, ללכת נכון – בסרט שנעשה בשנות הששים, ממש בשלהי ההפרדה הגזעית בארצות הברית.

מתוך ספר הג'ונגל

מאמר זה אינו עוסק בסוציולוגיה ובהיסטוריה חברתית, אבל כדאי להזכיר: עבור חברת שנות החמישים שקפאה בזמן בין דפי קופיקו, היו העולים מ(צפון) אפריקה שמועה רחוקה ומאיימת, מבוססת על סטריאוטיפים מעוררי חרדה כמו של גלבלום, ועל אימה משינוי רדיקלי – תרבותי או היגייני – כמו זעקתה המבועתת, מעל דוכן הכנסת, של חברת הכנסת מיימון, וכמו מזכרו של הפרופ' שיבא המובא לעיל. הזליגה של העולים – בעיקר מצפון אפריקה – ממחנות העולים, מהמעברות (שהפכו לאיטן ממחנות הרמטיים ומפוקחים בקפדנות לשכונות עוני בשולי הערים), מכפרי העובדים וממושבי העולים אל הערים המבוססות והותיקות ואל המרחבים הציבוריים שבהן, הייתה איטית להחריד, ונתקלה במחסומים פרוצדוראליים, אדמיניסטרטיביים, ובירוקראטיים שהתבססו על מדיניות פיזור אוכלוסין סלקטיבית שנאכפה בנוקשות; ענישה חמורה – ובכללה פגיעה בהקצבת מזון ובסידור לעבודה – ניסתה למנוע הגירה פנימית אל ערי המרכז. עבור שכונת עין-גנים של שנות החמישים הייתה אפריקה המון ברברים חסרי פנים הצובאים על שעריה, תובעים שיוויון וכבוד.

קופיקו מבטא חרדה לא מודעת, מודחקת, שאין לדבר עליה, המכרסמת בליבה של חברה המבקשת לשמור עצמה מחוץ לזמן מבשר רע ותהפוכותיו;  זו בדיוק אותה חרדה שאלתרמן בחר לבטא בדרך שירית נדירה, מפעימה, ונוקבת חדרי לב בכנותה, הנועזת והנוראה, ב"עיר היונה". כמה חושפני המעבר מדימוי המציל האינטימי (המזכיר כמובן את "…נושא את עמו עלי שכם"), וחרדתו ממטענו המוצל (שיחנוק את גרונו), לאבן הרחיים הקשה והאלימה, הטוחנת את גרעיניה כדי להשביחם ללחם; וכמה מפורשת האימה הזו מ"מלחמת שנים סמויה וקנאית" –

.

בְּלֵיל הַהוֹרָדָה, בּהְיוֹת כּוֹכָב רוֹאֵנוּ,
עֵת כִּי עוֹמְסִים אָּנוּ אֶת הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה, עֵת כִּי נוֹשְׂאִים אָנוּ אֶת חַיָתָם עַל גָּב,
חָשִׁים אֲנַחְנוּ אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדָּךְ וְהַנִּגָּף
אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ.

הָעָם יִרְבֶּה בָּאָרֶץ, לֹא כְּכַת גֵּרִים
נִתְעֶה בַּהֲמוֹנוֹ. אֲבָל מִלְחָמָת שְׁנַים
סְמוּיָה וְקַנָּאִית בּוֹ תִּשְׁתַּחֵל כְּחוּט וּמִבַּחוּץ תָּבוֹא בּוֹ וּמֵחֲדָרים,
לַחֲרוֹץ אִם יִטְחֳנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין
אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם.

.

***

פנים הוא רבעון לתרבות חברה וחינוך של הקרן לקידום מקצועי של הסתדרות המורים. הגיליון הנוכחי החדש-חדש מוקדש לספרות ילדים, ובו מתפרסם בין השאר גם דיוקן עצמי בין גיבורות ילדות, מסה ארוכה שכתבתי בעקבות סדרת גיבורות ילדות שפרסמתי כאן בבלוג (ושבה אני אורגת ומצליבה וקורעת אותן זו מזו).

סדרת גיבורות ילדות כאן בבלוג:
גילגי (ופנטזיית היתמות)
פצפונת (או סופי קאל לילדות)
הילדה אילת  (על הבחירה בשיגעון), וגם תוספת מאוחרת: בדיוק כפי שזכרתי
מוכרת הגפרורים (על עלייתי השמיימה בזרועות סבתי)
פוליאנה (על דת השמחה והציונות)

*

לגרסה המקוונת של גיליון פנים המוקדש לספרות ילדים (הגרפיקה הסתדרותית בלשון המעטה, אבל הטקסטים נראים מבטיחים.)

*

ובלי שום קשר תיכף ראש השנה.
הברכה הנושנה הזאת של חולי היא עדיין המלכה.
לחצו להגדלה ותיהנו. ושנה טובה ומבורכת לכולכם!

***

והודעה של הרגע האחרון על המאבק בהחלטת התאחדות הכדורסל לא לשתף ילדי פליטים, שנשלחה אלי מהאזרח רותם:

ביום שלישי הקרוב, 27.9.11, בשעה 16:00, נקיים אירוע מחאה במגרש הכדורסל שבגינת לוינסקי (גן הקווקזים) בדרום תל-אביב. במסגרת אירוע המחאה נקיים משחקים בהשתתפות תלמידים ותלמידות חברי נבחרות הכדורסל של קמפוס ביאליק-רוגוזין. קבוצת התלמידים, המשתפת פעולה עם מועדון בני יהודה, וקבוצת התלמידות, המשתפת פעולה עם מועדון אליצור ת"א, כולם תלמידי כיתות ז-ח בבית הספר, ישחקו בקבוצות מעורבות של בנים ובנות. כמו כן נבחרת התלמידות של כיתות י-יב (שמתאמנת לקראת האליפות העירונית של בתי הספר בתל-אביב-יפו) תשחק נגד נבחרת התלמידות של כיתות ז-ט (שתשתתף בליגת מועדוני הספורט של התאחדות בתי הספר). בהפסקות בין המשחקים נקיים אליפות שלשות ואליפות הטבעות בהשתתפות תלמידי ותלמידות החטיבה העליונה, שכמו תלמידי חטיבת הביניים, אינם מורשים להירשם לקבוצות באיגוד הכדורסל.

איגוד הכדורסל אינו רושם שחקן או שחקנית בגילאי נוער או נערות אם אין לו או לה אזרחות ישראלית. כלומר, פליטים, מבקשי מקלט וחסרי אזרחות יכולים לשחק במסגרות איגוד הכדורסל רק עד גילאי נערים-נערות ב, וגם אז מתירים רק לשני חסרי אזרחות לשחק בכל קבוצה. ברגע שמלאו להם 16 שנים מצווים חסרי האזרחות לעזוב את הקבוצה לתמיד. עבור נערים ונערות רבים העיסוק הספורטיבי הוא מקור להנאה ולחוויית הצלחה והזדמנות יחידה לקחת חלק במסגרת חינוכית וחברתית משמעותית לאחר שעות הלימודים.

קבוצת הכדורסל לתלמידות שהוקמה בביה"ס ביאליק-רוגוזין לאחרונה בשיתוף עם מועדון אליצור תל-אביב נאלצה לבחור מבין שחקניות רבות שהן חסרי אזרחות רק שתיים שיורשו לשחק בהתאם לכללי האיגוד. אנו, התלמידות, בחרנו שלא לשתף פעולה עם מסגרת שהתקנון שלה מפריד בינינו ומבדיל אותנו, ועל כן החלטנו להשתתף השנה רק בליגת מועדוני הספורט של התאחדות בתי הספר, שאינה מפלה בין תלמידות החיות בישראל ולומדות במערכת החינוך הישראלית. איננו מוכנות לבחור מי מהילדות תזכה להשתתף במשחקי הליגה של איגוד הכדורסל ואיננו מוכנות לגזור הדרה על שחקנית זו או אחרת. יחד איתנו במאבק נמצא גם מועדון בני יהודה תל אביב, שהקים קבוצה של תלמידים מבית הספר, ברובם ילידי ישראל במעמד של תושב ארעי, וכמו קבוצת התלמידות, גם קבוצה זו לא תשתתף בליגת הילדים של האיגוד לפי התקנון נוכחי.

הפניות שלנו לאיגוד הכדורסל במהלך החודשיים האחרונים לא הואילו. התשובה שקיבלנו הייתה: "הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל דנה ובחנה את הנושא בעקבות בקשה של אחת הקבוצות הרשומה באיגוד. חברי הועדה דחו את הבקשה בטענה כי שיתוף שחקנים/יות אלה יפגע בשחקנים ישראליים". אנו מתרשמות שחברי הוועדה לא לקחו בחשבון את המצב המתואר, שבו נוצר מצב של אפליה כואבת ולא צודקת כלפי ילדים שישראל היא ביתם כבר שנים רבות. ניתן לתקן את המעוות על ידי תיקון התקנון של איגוד הכדורסל.

אנו קוראות לכל המזדהה עם מאבקנו להצטרף אלינו להפגנה מול משרדי איגוד הכדורסל בקריאה לשינוי ולשוויון

Read Full Post »

קדיה מולודובסקי, "הילדה אילת", איור: תרצה טנאי, מתוך "פתחו את השער"

ברשימה שקראתי לאחרונה על תרגומי קדיה מולודובסקי לעברית, נתקלתי – או יותר נכון – התנגשתי חזיתית ב"שרה", "תרגום" מוקדם (1934) של פנינה הלפרין לשיר המוכר יותר כ"הילדה אילת" בגרסתו המופתית של אלתרמן. קשה לתאר את תחושותי בזמן הקריאה. משהו בין היתקלות ברוח רפאים מבעיתה (ואני לא מדברת בצחוק או בקלות דעת) לבין גילוי של מסמך אבוד בעליית הגג, ראָיה מאוחרת ואוביקטיבית שלא בדיתי שום דבר, הכל קרה בדיוק כפי שזכרתי. ואני לא מדברת רק על הבית הפרטי שלי. ההורים שלי היו חלק ממערכת החינוך והמוסכמות ו"הערכים" שחברו נגדי ונגד הרבה ילדות וילדים אחרים. הכל מתועד בשיר, או יותר נכון – בפער בין שני התרגומים.

ולפני הכל – תודה ענקית לע' יקיר הבלוג, שבדק שוב ושוב את המקור כנגד שני התרגומים. ובשורה האחרונה: אלתרמן יצא גדול ודייקן באופן מפליא, בהתחשב בחריזה המצטיינת. והלפרין… ובכן, על זה הפוסט.

את התרגום של אלתרמן אפשר לקרוא כאן כמו גם על המקום של השיר בחיי (ואם אתם כבר שם, אל תחמיצו את שיחת התגובות). זוהי גרסת פנינה הלפרין – להגדלה יש ללחוץ פעמיים:

שאשאל מה חסר?
מה חסר?
השמשייה הכחלחלת. נמחקה. בוטלה. נגזלה. נכרתה (ויכולתי להמשיך עוד ועוד כמו בהגדה של פסח). כך, בלי לעשות עניין.

למה? יש לי כמה השערות:

*
בימים הקדומים שבהם עשיתי הצגות לילדים, הגננות התנגדו בעקביות לאלמנטים על טבעיים. "זה זר להם…" כלומר לילדים, הן היו ספק מסבירות, ספק מתחטאות, מפצירות בנו שנבין. השמשייה הכחלחלת היא זרה, מעין "קשקוש דמיוני" שאינו נחוץ להבנת הסיפור. וקדיה מצדה, אינה מטילה ספק בממשותה, מה שעלול "להטעות ולבלבל" את הקטנים.

*
שנית, זוהי שמשייה של מותרות ושחיתות. היום טיעון כזה נשמע דמיוני, אבל באווירה הסוציאליסטית וצרובת השמש של ילדותי, שמשיות כחלחלות נפסלו על סעיף מעמדי. זה לא היה כלי עבודה מקודש ושימושי אלא חפץ נסיכי של הבל, פינוק ובטלה.

*
והסיבה השלישית והאפלה – השמשייה משמשת לילדה "בית וגג" אלטרנטיבי, כלומר מקור עוצמה פרטי. האח הגדול אינו יכול לפקח על מה שקורה מתחתיה. השמשייה היא תא מחתרת שצריך להשמיד לפני שיהיה מאוחר.

ויש גם סיבה רביעית, כמו שאומר חזי לסקלי, תמיד יש.

*

ובזאת לא תמו השינויים; בכל מקום שבו האב בשיר של קדיה מולודובסקי ושל אלתרמן מאיים "זכרי כי מן הבית אגרשך הפעם", מחליפה הלפרין את מילותיו ב"אסור להיות ציפור דרור". "אסור להיות ציפור דרור" כי צריך לעמול עם הכלל ולמענו, אבל יש גם סיבה פחות "נעלה" להחלפה: הלפרין "מכבסת" את התנהגותם של ההורים; הם לא מתעללים כמו אצל קדיה, הם "מחנכים". כי המבוגרים של ילדותי לא יכלו לטעות; מבוגר, צודק ומחנך היו מילים נרדפות. הכי חשוב להקשיב ולציית, לאבא ולאמא (ולמורים ולמנהלים ולמנהיגים ולכל מי שיודע יותר טוב).

ובהמשך לכך – בכל פעם שהילדונת של קדיה רוצה לשחק עד שהשמש תשקע, הלפרן מתקנת ל"ומרוב נחת, מצוות אמא – אבא נשכחת". כלומר, מרכז העולם, שמש ההוויה, היא מצוות אמא – אבא. הילדה היא דיירת בד' אמותיהם, היא לא אזרחית של הטבע, של העולם.

קדיה מולודובסקי

ולפני שאני מגיעה לסוף העצוב – הנה שתי הגרסאות זו בצד זו, בית אחר בית: פנינה הלפרן באדום, נתן אלתרמן באפור.

בסמטה ליד העיר, / בצריף אפור על יד הדיר – / ילדונת גרה, / ושמה שרה.
בוורשה, בפרוור נידח, / ביצה, חצר ובית שח. / שם גרה הילדה אילת / ויש לה שמשיה כחלחלת.

אבא לה והוא נפח / לאמא – שימורים בפח / והצריף – נוטה לנפול / ובצריף מכל וכל: / כסא צולע וספסל, / שולחן עקום, ארגז וסל, / כדים, סירים, מיני כלים, / ותינוק בחיתולים.
האב נפח שחור מפיח, / האם ידיה לא תניח. / הגג רעוע וגוחן / ומתחתיו ציפור בקן. / לבית ארובת עשן. / מיטה בבית ושולחן. / וצלחות, סירים ומים לכביסה / וגם תינוק בעריסה.

שרה כבר בת שש שנים, / לה תלתלי זהב קטנים, / ובחוץ פרושים שמים, / וחול עמוק עד הברכיים. / הזמינה שרה חברות / מן החול ללוש עוגות.
והילדה אילת / עם שמשיה כחלחלת. / כבר בחורה בת שש / עם תלתלים כאש. / ובחוץ אור לרוב / והחול צהוב. / ללוש עוגות בחול יוצאת היא. / לכל החברות קוראת היא.

הרימו אבא אמא קול. / בחורה כזאת בחול! / מהר, הביתה היכנסי. / חיתולים לאח כבסי. / ומי את המיטות יציע? / מי את התינוק ירגיע? / יש לרחוץ כדים, סירים. / לנער את הכרים. / גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות,/ מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / -הביתה חיש! / צריך שיר ערש לזמר לאח, / צריך לשטוף סירים וכלי-מטבח. / צריך לשאוב דלי מים,/ צריך לתלות כתונת וגרביים. / ובולבוסים צריך לקלוף, / והרצפה צריך לשטוף, / לקרוא מעט בטעם, / לכתוב מעט בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

נחפזת שרה המיטות להציע, / התינוק להרגיע. / והנה גע-גע אווזים,/ צועדים לקראתה נרגזים. / נוצות לבנות, / רגליים אדומות. / שמחה בם שרה, ומרוב נחת / מצוות אבא – אמא נשכחת. 
יוצאת אילת להביא דלי מים, / לתלות כתונת וגרביים. / רואה היא: / אווזים הולכים. / מרת אווזת מהלכת, / שורה של אפרוחים נמשכת. / כנפיים – לובן צח, / רגליים – אודם עז, / וגם הפתי האווז. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / ואווזים לה למשחק. / רוצה אילת עם האווזים לנדוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד.

הרימו אבא-אמא קול. / בחורה בת שש בלי עול. / הביתה היכנסי, הבת, / לא חג היום ולא שבת!/  מי סלק יקלוף? / וגריסים מי ישטוף? / יש חלב להרתיח, / זבובים להבריח, / לשמור על הבצק, / עם התינוק לשחק, / גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות, / מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / -הביתה חיש! / היום לא חג!/ יש לבשל את המרק, / צריך קיסמים עוד לבקע, / צריך את התינוק לנענע, / וקטניות צריך לברור, / וחיתולים צריך לצרור, / וקצת לקרוא בטעם, / וקצת לכתוב בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

נחפזת שרה לשמור על הבצק, / עם התינוק לשחק, והנה צפורים בהמון, / ענן – גמל ואווירון, / מתרוצצים מסתובבים, / במרום, בין העבים. / מביטה בם שרה, ומרוב נחת, / מצוות אבא – אמא נשכחת.
הולכת איילת עצים לבקע, / את התינוק לנענע. / רואה היא: / ציפורים עפות. / סידרו שורה כמו רכבת במרום, / ועליהן – גבוה! – אווירון. / ציפורים קטנטנות, / כנפיהן לבנות, / וענן על הכל, / כעשן כחול. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וציפורים לה למשחק. / רוצה אילת עם הציפורים לנדוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראים האב האם לבת / קוראים שניהם בבת אחת, / מהר הביתה לעבוד, / לא עת עכשיו כה לעמוד. / מי גרביים יתקן? / חוטים ימיין, / כפתורים יספור, / לולאות יתפור? / יש גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות,/ מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / – הביתה חיש! / חוטים צריך עוד להשחיל, / וטלאי צריך עוד להטיל, / וקישורים צריך לקשור, / וכפתורים צריך לתפור, / וקצת לקרוא בטעם, / וקצת לכתוב בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

נחפזת שרה כפתורים לספור, / לולאות לתפור. / פתאום נופלים הכפתורים, / על פני הרחוב הם מתפזרים, / כל כפתור גלגל הפך, / ויוצאים לרקוד בסך.
הולכת אילת קישורים לקשור, / כפתורים לתפור. / פתאום פוצחים הכפתורים בשיר / ומתפזרים על פני העיר. / וכל כפתור הוא כבר גלגל. / וגלגלים עפים במעגל.

גלגל אחד / מוליך עגלת יד. / גלגלים שניים / מסובבים אופניים. / שלושה גלגלים / גלידה מובילים. / ארבעה גל-גל-גל, / מובילים אוטומוביל.
אחד ברחוב ביעף דוהר. / ארגז מוביל הוא חיש-מהר. / שני גלגלים יריצו אופניים, / שלושה נושאים חבית של מים. / וארבעה, בתוך הבהלה, / רתמו עצמם בעגלה. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וגלגלים לה למשחק.

מביטה בם שרה, ומרוב נחת / מצוות אבא – אמא נשכחת. / האב האם קוראים לה שוב, / ומצווים מיד לשוב / הפעם שרה מסרבת / הגלגלים הופכים רכבת. / ומסיעים אותה האח, / למרחקים תך-תך, תך תך.
פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וגלגלים לה למשחק. / רוצה אילת ככה לעמוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד. / קוראה האם לבת בקול-ענות, / מצלצלים החלונות, / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח. / אבל אילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה, / הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה. / את כל הגלגלים רותמת אז אילת / עושה מהם רכבת מתפתלת. / ובקול שורקת הרכבת, ואילת הוי נוסעת / למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא-נודעת.

קדיה מולודובסקי

הסוף

כיום מרבים להשתמש בשם התואר "מוחלש". אני לא מבינה גדולה ב"אוכלוסיות מוחלשות", אבל אני זריזה כמו שד באיתור ילדות מוחלשות. לא שזה קשה הפעם, זה ברור כמו ה"לפני ואחרי" במודעות של מכוני הרזיה, מתחיל בבית הראשון ומגיע לשיא באחרון:

אצל קדיה מולודובסקי ואצל אלתרמן הכפתורים משתחווים לילדה, כמו שהשמש, הירח והכוכבים משתחווים ליוסף בחלומותיו. אצל קדיה מולודובסקי ואלתרמן הילדה היא שרותמת את הכפתורים והופכת אותם לרכבת.

הלפרין, לעומת זאת, מקצצת בעוצמתה של הילדה מכל כיוון אפשרי; הכפתורים לא משתחווים לה (זה מופרז ומלוכני) והיא גם לא רותמת אותם. אצל הלפרין הם סתם "הופכים" לרכבת שמסיעה ילדה פסיבית. והגרוע מכל ("הבוגדני והנאלח", מתקנת הילדה שבתוכי, ואני מסבירה לה שלשון כזאת לא תקדם אותנו לשומקום, יחשבו שהכעס מדבר ולא יקשיבו לטיעון. והיא מכנה אותי מחושבת וצבועה כמו אותם מבוגרים של סנט אקזופרי), והגרוע מכל, אני מתעקשת, הוא הסיום.
לפני שכתבתי את הפסקה האחרונה ביררתי עם ע' איך זה נגמר אצל קדיה, האם גם במקור היא נוסעת לארץ לא נודעת?

"הסיום יפה," הוא כתב לי, "ויש בו מין משחקון מלים ביידיש. מילולית [היא נוסעת]: הרחק הרחק בדרך לבנה. 'לבן' ו'הרחק' מתכתבים בצלילם – HET VAYT HET VAYT / VAISN VEG." ע' חושב שהארץ הלא נודעת קרובה ברוחה לדרך הלבנה. ומצד שני, הוא מזכיר לי, "הדרך הלבנה הזו היא הרחק מהאב השחור."

ואצל הלפרין? הדרך הלבנה מוחלפת בצלילי "תך תך, תך תך". לכאורה חיקוי תמים של צלילי הרכבת כמקובל בשירי ילדים. אבל מעל לראשה של הילדה הלפרין קורצת למבוגרים: היא מאייתת "תך" בכ', "תך" כמו סוג של "תפר". כלומר, אל דאגה, הורים ומורים, הילדה לא נוסעת לשום מקום, היא בסך הכל מדמיינת קצת בזמן שהיא תופרת כפתורים.

*

ובשולי הדברים: באופן מאד לא אופייני לי זהו פוסט שעוסק רק בתוכן. אף מילה על צורה, על לשון התרגום. "התרגום של אלתרמן הוא תרגום של אלתרמן," כתב לי ע', "מדוייק, אבל תיאטרלי ודרמטי. האב השחור מפיח בקורנסו מטיח (כמעט מיתי, וולקן/הפייסטוס וכל זה), היכן שבמקור הוא איש הצועק על בתו, איש קשה יום ומר נפש שכמותו. לאלתרמן יש התכונה הזו … הטקסט נהייה אלתרמני מבלי לאבד את הדיוק, פלא של משוררים."
הנופך המיתי הלם את המזג שלי כילדה. ועיקר העיקרים (ויקר היקרים) לא נפגע; אלתרמן אינו מזלזל במצוקתה של הילדה, אלא להפך, מעצים אותה ומקנה תוקף לבריחה / לפריצה הנסית האפלה מגבולות המציאות.

ועכשיו נותר לנו רק להחזיר את השמשיות ולטייל עד שהיום יחשיך מאד מאד.

*

גיבורות ילדות, המוצא של הילדה אילת (הפוסט על השיר הנכון)

*

עוד על ילדותי:

פרוייקט מרי דה מורגן

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

*

 עוד באותו עניין:

לפוצץ את בית הספר?

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

סיפור על אדמה וחושך

הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

קדיה מולובסקי ופניה ברגשטיין

*

נהגה בחשיכה, ספר יפהפה של שיחות עם ילדים שערכה הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה ותרגמה סיון בסקין.

הפוסט שממנו לקחתי את סריקת השיר וכמה מהתמונות. "תרבותניקית" יסודית כהרגלה, מביאה שפע מידע על תרגומי קדיה מולודובסקי לעברית וסביבותם.

*

ושתי הודעות:

מירי שחם ממתינה למשימות שלכם

וכולכם מוזמנים למסכת שבועות שתיערך בשבת ה11.6.2011, בספריית גן לוינסקי, רח' לוינסקי 95.

ליאור ווטרמן: במסורת אירועי הספרייה נחגוג  את  את חג מתן תורה בערב מופעים והפתעות. בין המופיעים: דג'אן מנצ'לוט- מוסיקאי אתיופי מסורתי מהטובים ביותר, החזן הליטאי- מנחם לאנג, רוז-אמנית הקראיוקי המדהימה מהפיליפינים, להקת התאטרון תנועה מאקוודור, מקהלת ילדים מבוליביה ועוד ועוד.
הערב יתחיל ב-17:30 ויסתיים בין 21:00 ל-22:00.

Read Full Post »