Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נתיבה בן יהודה’

פוסט זה נכתב בעקבות המאמרים הרבים שהתפרסמו כאן ב"רשימות" נגד המלחמה. ומתוך דאגה לאלה שאולי ייכתבו ואולי לא, למען שלום ופיוס. כמה מילות הקדמה ואחריהן – מכתב שכתבה נתיבה בן יהודה לאביה ב-1948.

אני לא בן אדם פוליטי. אני לא מדברת בשפה הפוליטית, בשום ניב שלה – לא בשפת הרוח של דרור בורשטיין ולא בשפת המעשה של שוקי גלילי שמתביית על משהו ולא מניח לו עד שהוא קורה.
אני אסירת תודה לאֲנָשוֹת כמו אסתי סגל, טלי כוכבי ורבות אחרות (בלי לייגע ברשימה הארוכה של השמות) על המעורבות האנושית ועל הנסיון לעורר, לארגן ולהציע.

זה טוב להתנגד למלחמה, אבל גם מאוחר מדי. ולכל מי שמשלה את עצמו – המלחמה הבאה כבר בדרך, והיא תהיה אלימה ורעה מן המלחמה הזאת, בגלל השחיקה האנושית ובגלל חוסר המוצא.
הדבר היחיד שימנע אותה הוא מוצא ברור ומוחשי. כלומר פיוס ושלום, והשיקום הרגשי והכלכלי שיבואו בעקבותיהם. כל מי שמתנגד למלחמה הבאה צריך לפעול כבר עכשיו כדי ליצור את המוצא הזה, במקום לבכות ולכעוס כשהיא תבוא, או לחרוק שיניים ולתמוך בה כי אין ברירה. ובניגוד למה שנכתב פה בכמה מן הרשומות – לא כל מי שתמך במלחמה הוא חסר לב או שׂכל או שניהם.

לפוליטיקאים אין אומץ ואין חזון. צריך לשכנע אותם, ולא פחות חשוב – ליצור אוירה ציבורית שתאפשר להם לפעול.

וכך כותבת נתיבה בן יהודה לאביה:

שלום אבא,
מחר, בבוקר השכם, כהרגלך, תפתח את העיתון, ותוך כדי ארוחת הבוקר תגלה כותרת קטנה: אוטובוס ערבי הופל על ידי כוחותינו, בגליל העליון וכאשר תמשיך לקרוא תיווכח שמקום המעשה אינו אלא במקום שבו אני, בתך, שורה שם. ובכן, בקשתי היא: אל תרוץ אל אמא, ואל תספר לה בגאווה: אוטובוס ערבי הופל! הם הרגו שם 30 ערבים!
כי אמנם נכון, פעולתנו הצליחה, אוטובוס אויב הושמד, 30 ערבים נהרגו, אבל אתה, אבא, אל תתגאה בי, אל תשמח בלבך, קבל את הדבר כמו שהוא: הייתי מוכרחה, אולצתי, ובצעתי את המוטל עלי. אך בזאת – אין להתפאר, ואים בכך כל דבר העשוי לגרום לגאווה, כי בסיכום: רצחתי! הרגתי בני אדם! במו ידי גרמתי למותם ולפציעתם של אנשים חיים! האם אתה תוכל אי פעם לתפוש זאת?
אני מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי. "אויב" נעשתה בשבילי מילה מגוחכת מאד. כשעוסקים ברצח, האוייבים נהיים פתאום בני אדם. כאשר הורגים – נעשים קרובים. קרבה שאין גדולה ממנה. ובכלל, מניין נדע שכל אחד מהם אכן היה ה"אויב", אולי היה מן הראוי לשאול כל אחד, ולפני שפוסקים לו את גזר דין המוות: האם אויב אתה, כן או לא. אבל מצד שני, גם הם, ה"אויב", הורגים בנו בלא הבחנה. החברים שלי הכי טובים – כבר אינם. ולפחות לגבי אחד מהם, אני בטוחה באלפי אחוזים, שהוא בעצמו לא היה "אויב" של אף אחד בעולם. אני חושבת שגם אני עצמי לא הייתי אויב. עד היום. מהיום והלאה – גם אני אויב.
אלה הם רק חלק מהמחשבות שחולפות במוחי. לסיכום – קבלתי פקודה – ובצעתי. לעת-עתה זה הסיכום. אחרי כן יהיה צריך לחשוב מחדש על הכל. אני כבר בכלל איני בטוחה אם נכונה הסיסמא "טוב למות בעד ארצנו". אבל בדבר אחד אני בטוחה, וזה: "לא טוב להרוג בעד ארצנו". אני בטוחה שיש פה משהו רע, רע מאד, עוול נורא. אי-צדק. לנו ולהם. לכולם.
אתה – אל תדאג לי, אני לא אפול ברוחי, ואני אמשיך לבצע את אשר יוטל עלי, כמו כולנו פה, אנחנו הנוער המגשים. רק דבר אחד אני רוצה להגיד: אם ידעתם שככה זה, למה לא אמרתם לנו? ואם לא ידעתם – אז תדעו עכשיו. ואז – תחשבו על הכל מחדש. זה עוד לא מאוחר. אתם מוכרחים לעשות את זה בשבילנו. אחרת נהיה כולנו אבודים.
העיקר – בינתיים אל תתפארו, אל תתגאו בנו, אין מקום לשמחה. אני חושבת שאסור לשמוח כשאלה שכדורינו פוגעים בהם – מתים.
בזה גמרתי. סליחה אם המכתב מבולבל, אני מקוה שתבין. הייתי מוכרחה לכתוב את זה, ועכשיו הוקל לי. עכשיו אני מרגישה שאני את שלי עשיתי. אצלנו אי אפשר לדבר על הדברים האלה.
שלום, שלום
בתך תִיבה

נתיבה בן יהודה, מתוך ספרה האוטוביוגרפי 1948: בין הספירות, הוצ' כתר, 1981

ומתוך "בין הספירות", הצגתה החדשה של נעמי יואלי (המדהימה בתפקיד נתיבה) בשיתוף עם קבוצת רות קנר

ראו גם: כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

וגם ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן: עבודת כיתה" של נעמי יואלי

Read Full Post »

1. המאה הארבע עשרה

יותר מכל הציירים אני אוהבת את ג'וטו (1266-1336).

בהתחלה חשבתי שאני אוהבת אותו בגלל הצבעים. ג'יוטו – כמו ואן גוך אחריו, רק באופן אחר – חושף את העוצמה הרגשית שלהם.

אחר כך חשבתי שזה בגלל קסם התיאטרון; בגלל הסצנות המצוירות שמתרחשות על מעין במה עם תפאורה ואביזרים: הדמויות ניצבות בתוך מבנים ונופים מוקטנים. המלאכותיות הגלויה והצבעים הנפלאים מעכבים את התגובה הרגשית שמחלחלת לה אט-אט לתוך הנשמה.

לא תיאטרון בעצם, אלא תיאטרון מחול.

וסארי, היסטוריון האמנות הרנסנסי, התפעל מציור איוב. מן "החן המדהים" של משרתו של איוב, המגרש במניפת-ענפים את הזבובים המציקים לאדונו:

"מופלאה במיוחד תנועתו" [כותב וסארי] "ביד אחת הוא מגרש את הזבובים מאדוניו המצורע והמצחין, ובשנייה הוא אוטם את אפו בשאט נפש, כדי שריח הצחנה לא יבוא בו."

החן, התנועה הקצובה האצורה במניפה, עיקום האף הקטן והקומי, שאינו מבטל את העצב רק מחיה את המעמד, מעגן אותו במציאות.
ג'וטו הוא פשוט כוראוגרף עכשווי שנולד במאה הארבע-עשרה.

אחד מציוריו הנפלאים מתאר את הקינה על ישו אחרי ההורדה מהצלב. למטה על פני האדמה מתכנסים האנשים האבלים, ולמעלה בשמיים מקוננים המלאכים. הרגש מתבטא בתנועה של כל דמות, ובאופן שבו הקומפוזיציה כולה זורמת כלפי מטה, אל ראשו של המת.  (וסליחה על הצבעים, זה מה שמצאתי באינטרנט.)

ג'וטו, הקינה על ישו (לחצו להגדלה)

אחד הדברים המסתוריים בתמונה הוא ההבדל המנטלי בין האנשים למלאכים. האנשים מבטאים את יגונם במחוות אציליות רבות חן, בעוד שהמלאכים מאבדים את העשתונות. הם תולשים את שערם וגועים בבכי ומשתוללים כמו ילדים קטנים. האם המלאכים פשוט מבינים יותר את גודל האבידה, או שאולי יש כאן טיפת אירוניה עצמית, ארס-פואטית, על דמותם של המלאכים כתינוקות שמנמנים? או גם וגם. ג'וטו שהיה בן גילו וידידו הקרוב של דנטה אליגיירי כפי שואסארי חוזר ומזכיר, נודע בין השאר בשנינותו ובחשיבתו העצמאית.

 

ג'וטו, הקינה על ישו, פרט

ג'וטו, הקינה על ישו, פרט

ג'וטו, הקינה על ישו, פרט

2. כאן ועכשיו

בגלל העניין האמנותי שלי בקשר בין רגש לתנועה, התחלתי לפני כמה שנים לגזור צילומי הלוויות מעתונים. לא באופן שיטתי או מתוך כוונה מסוימת. הצילומים פשוט הזכירו לי את הפייטות של ג'וטו ושל אחרים. האופן שבו אנשים נאחזים זה בזה, פוכרים ידיים, מוחים דמעה. כמה מעט השתנה מאז ימי הביניים. הסיבות לעצב, המחוות המבטאות אותו.

.

3. 1948, 2008

כל אחד תופש איבר אחר.
אחד שם על האוזן חזק חזק
אחד על הפה
אחרים שמים על המצח
עוזי שם על הגרון
כמעט חונק את עצמו

נתיבה בן-יהודה (מתארת את האבל, הכאב)
מתוך מתוך 1948: בין הספירות הוצאת כתר 1981

*
בין הספירות מאת נעמי יואלי בשיתוף קבוצת התיאטרון רות קנר – היא הצגה חדשה, יצירה בימתית רב תחומית על פי ספרה של בן-יהודה. "זה סיפור מסויים מאד של אחת בת 19, מהשדה ומעפר האדמה של 1948" כותבת בן-יהודה. ההצגה עוסקת בהלם הקרב שחוותה כמפקדת צעירה במלחמת השחרור, במתח בין האימה המערערת לבין האידאולוגיה המחברת של הטקסים הלאומיים: המסכת החגיגית, מדורת השבט (שאותה ישחזר האמן הדס עפרת על הבמה) ושירה בציבור (בהשתתפות הקהל).

יואלי – שהיא למען הגילוי הנאות חברתי היקרה – היא גם יוצרת מוערכת, ומומחית לעניני "מסכת" לאחר שכתבה עליה דוקטורט. עבודותיה הקודמות התאפיינו גם הן במתח בין ההסטורי לפרטי ובין התיעודי לנסיוני. לפי הבְּדל-חזרה שראיתי – יהיה מרגש ומצחיק ומעורר מחשבה.

בכורה חגיגית בשבת כ"ט בנובמבר – הצגות ראשונות ביום ה'- 27 בנובמבר, ב- 21:00; יום ו' 28 בנובמבר, ב- 13:00 וב- 20:30 בתיאטרון תמונע.

*

עוד באותם עניינים:

מתוך "בין הספירות" (הספר וההצגה): מכתב לאבא

עוד על ג'וטו –אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן: עבודת כיתה" של נעמי יואלי  (על פי טקסטים של אידה פינק)

***

ותוספת מאוחרת: הנה תצלום השנה של 2011: אשה מחזיקה קרוב משפחה פצוע במהלך ההפגנות נגד נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח בצנעא. צילם סמואל ארנדה מספרד, לניו יורק טיימס, ב-15 באוקטובר 2011.

Read Full Post »