Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘נשמה’

"הדייג ונשמתו" היא אחת מן האגדות האמנותיות של אוסקר ויילד.

כאן אפשר לקרוא את הטקסט המקורי.

וזה תקצירו:

דייג צעיר מתאהב בבת ים יפהפייה. הוא רוצה לשאתה לאישה אבל נשמתו האנושית מפריעה. רק אם ישלח אותה יוכל להתאחד עם אהובתו. הכומר מסרב לעזור לו להיפטר מן הנשמה: אהבת הגוף טמאה, בת הים נתעבת ואבודה והנשמה יקרה מכל. גם הסוחרים מסרבים, מסיבה הפוכה: הם מוכנים לקנות את גופו אבל נשמתו לא שווה פרוטה. מכשפה צעירה מבטיחה למלא את מבוקשו בתנאי שירקוד איתה. היא חומדת אותו לעצמה ומקווה שיצטרף לאדונה השטן. ואחרי שהדייג עומד בניסיון הוא מקבל סכין קטנה שבה יוכל לחתוך את צלו מגופו. כי צל הגוף, כפי שמתברר, הוא גופה של הנשמה.

.

הדייג משלח את נשמתו. איור, Ragne Uutsalu (לבלוג של המאיירת)

.

נשמתו המבוהלת מתחננת שלא ישַלח אותה. או שלכל הפחות יתן לה את לבו. אבל אין על מה לדבר. לבו שייך לאהובתו. הוא משלח את הנשמה ורק פעם בשנה הוא חוזר לשמוע מה עלה בגורלה. בשנה הראשונה היא פונה מזרחה ואחרי שלל הרפתקאות היא מגלה מראת פלאים שהופכת את מי שמחזיק בה לחכם באדם. ואז היא "עושה מה שהיא עושה" (כלומר רוצחת מישהו) כדי להשיג את המראה ולשחד את הדייג שיחזור אליה. אבל הדייג מעדיף את האהבה והנשמה מסתלקת כשהיא ממררת בבכי. בשנה השנייה היא "עושה מה שהיא עושה" (עוד רצח) כדי להשיג טבעת פלאים שמעשירה את בעליה. אבל הדייג הצעיר עדיין מעדיף את האהבה. בשנה השלישית היא מתפעמת מרגליה של נערה שרוקדת בפונדק סמוך. לבת הים אין רגליים וסקרנותו של הדייג מתעוררת. הוא מחליט לחבור קצת לנשמתו, רק כדי לראות את הפלא. בדרך מצווה עליו הנשמה לגנוב גביע, להכות ילד ולרצוח איש שעשה עמו חסד. כשהוא מתלונן על רשעותה היא אומרת שזו אשמתו: לו נתן לה את לבו כפי שבקשה, היא לא היתה לומדת להנות מן הרוע.

מתברר שאי אפשר לשוב ולשלח את הנשמה. הסכין שקיבל היתה חד פעמית. ולא נותר לו אלא לאטום את אוזניו לפיתויה ולחזור לשפת הים. שם הוא מתנחל וקורא לאהובתו. הנשמה המסכנה לא מצליחה אפילו להשתחל ללבו. עד כדי כך הוא מלא באהבתו. פתאום בוקעת קינה מן הים והגלים נושאים אליו את גופתה של בת הים. הנשמה מזהירה אותו מזעמם אבל לדייג לא איכפת. לבו נשבר. הנשמה מוצאת סוף סוף סדק ומשתחלת לתוכו. ובבוקר מתגלות על שפת הים גופותיהם החבוקות של הנאהבים. הכומר מקלל אותם ומורה לקבור אותם בשממה. אבל למחרת, כשהוא מגיע לכנסייה, המזבח מכוסה בפרחים מוזרים. ריחם מבלבל אותו כל כך שבמקום לדבר על זעם האל הוא מדבר על האל ששמו אהבה. וכשהוא מגלה שהפרחים המופלאים מגיעים מן הקבר המשותף הוא חוזר בו מקללותיו ומברך את הים ואת כל הדברים בעולמו של האל.

*

חמש הערות על "הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד

.

  1. היפוכים

"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד הוא היפוכה של "בת הים הקטנה" של אנדרסן. לא היפוך כללי ועצלני אלא גורף ושיטתי. למשל?

בת הים מתאהבת באדם, הדייג מתאהב בבת ים.

בת הים מנסה להשיג נשמה, הדייג מנסה להיפטר מנשמתו.

אצלה האהבה היא כלי להשגת הנשמה (אהבת הנסיך תקנה לה חלק בנשמתו) ואצלו האהבה כל כך גדולה שהיא דוחקת את הנשמה מלבו. אין מקום לשתיהן.

לבה השבור מסמל את אובדן הסיכוי לנשמה. לבו השבור מאפשר כניסה לנשמה.

שניהם זוכים בסכיני פלא. הדייג משתמש בשלו כדי להיפטר מן הנשמה. בת הים אמורה לנעוץ את שלה בלבו של הנסיך הבוגדני כדי לחזור לחייה הקודמים. אבל היא משליכה את הסכין למים ואז, במין דאוס-אקס-מכינה, היא בכל זאת זוכה בנשמה. (במקום להפוך לקצף על הגלים היא הופכת ל"בת אוויר" שיכולה לצבור נשמה בשלוש מאות שנה של מעשים טובים. תמיד צרם לי הסיום הזה שעוקף את האגדה בפסק הלכה נוצרי. אבל עכשיו אנחנו באוסקר ויילד).

.

בת הים הקטנה, אייר אדמונד דולק

.

ויש עוד היפוכים. רק הטרגיות משותפת לשני הסיפורים; האהבה לא מנצחת. לכל היותר מקוששת לה פרס ניחומים.

*

  1. הנמשל, או – איך אפשר להפריד את הנשמה מן הלב?

"הדייג ונשמתו" הוא בעצם משל. הציפוי האגדי נועד להרחיק את העדות כדי לבחון אותה מחדש ללא פניות. יותם התנ"כי  מספר על אטד פירומן שהומלך על העצים, ומתכוון לאבימלך הרצחני שמונה לשופט, ואילו אוסקר ויילד מספר על אהבה אסורה לבת ים ומתכוון לאהבה אסורה לגבר. הכנסייה בדוגמטיות שלה כופה עליו לבחור בין לבו לנשמתו. אבל שורש הרע אינו בנטייה המינית אלא בהפרדה האבסורדית בין הלב לנשמה. כל אהבה היא טובה וטהורה, אומר ויילד. הלב הוא שמגן על הנשמה משחיתות ומרשע. ככה פשוט ועדיין רלוונטי. גם לאיסלם וליהדות.

.

הדייג ונשמתו, קתרין פורסיית

*

  1. המחיר

בילדותי לא חיבבתי את "הדייג ונשמתו". היה משהו שכלתני מדי באגדה הזאת. המרפקים החדים של המשל בצבצו מגלימת הקסם. רק שני דברים נחרתו בי בעוצמה: הקביעה ש"צל הגוף הוא גופה של הנשמה", והנאום שבו מקדמת המכשפה את פני הדייג, ושבו היא מציעה לו שירותים שונים בתנאי שישלם את מחירם. אף אחד מן התרגומים לעברית אינו ישיר כמו המקור, שבו היא חוזרת ואומרת:

Tell me thy desire, and I will give it thee, and thou shalt pay me a price, pretty boy, thou shalt pay me a price

כלומר, לתשוקה יש מחיר, בחור יפה, ואתה תשלם אותו. וככל שהיא חוזרת על דבריה הם חורגים מן התשלום שהיא מבקשת על שירותיה, והופכים למין השבעה ואזהרה ממחיר התשוקה; וויילד אמנם שילם את מלוא מחירה: בכלא עם עבודת פרך, בחולי, בפשיטת רגל, בנידוי, בגלות.

.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

  1. תומס מאן ואוסקר ויילד

"לא אומר שהכלא הוא הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי," כתב ויילד. "משפט כזה תהיה בו משום מרירות רבה מדי כלפי עצמי. אני מעדיף לומר, או לשמוע שאמרו עלי, שהייתי בן כל כך טיפוסי לדורי, שברוב גחמנותי, ובשם אותה גחמנות, הפכתי את הדברים הטובים בחיי לרעים, ואת הרעים לטובים." (מתוך ממעמקים מאת אוסקר ויילד).

פעם כתבתי על היקסמותו של תומאס מאן ממה שהוא מכנה "כפל דמות" – אם אלה אח ואחות שמשקפים זה את זה ביופיים, או אם ובתה שמשלימות זו את זו. תהיתי אם כפל הדמות הוא דרכו של מאן לצעף את ההומוסקסואליות שלו ולהגניב אותה לספריו, להכשיר אותה דרך הכפילות. אבל מי באמת יכול לומר מה קדם למה – האם הנטייה המינית התחרזה עם איזו תבנית נפשית קיימת או המציאה אותה כדי להגן על עצמה? והאם זה באמת משנה? כך או אחרת הן הזינו זו את זו ואת הפואטיקה שלו.

ואותו דבר (רק אחרת) אצל אוסקר ויילד. האם חיבתו להיפוכים ופרדוכסים, משיכתו לסלסולים והתפעלותו משקרים הן מוּלדות או שאלה הם פיתולי תודעה שמתמרנת בין סתירות; בין לבו הסוציאליסטי הדומע של ויילד לאהבת היופי והמותרות שלו, בין ההומוסקסואליות לדתיות הנוצרית. (וּויילד המיר את דתו לקתוליות על ערש דווי).

הדייג ונשמתו, אייר היינריך פוגלר

*

  1. יוצאי הדופן

"המילה, בבואה לציין מעשה זה או אחר, כמוה כאותו מחבט זבובים המחטיא את מטרתו תמיד … כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה"מה" או ה"איך" אף שזה האחרון חשוב יותר, אלא רק מצד ה"מי" לבדו." (מתוך פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים, מאת תומס מאן).

"ישו בחל בשיטות המכאניסטיות המשמימות, חסרות החיים, המתייחסות לאנשים כאילו היו חפצים, ועל כן מתייחסות לכולם באופן זהה; כאילו מישהו או משהו אפילו זהה לאיזשהו דבר אחר בעולם! לדידו לא היו חוקים, היו רק יוצאים מן הכלל." (מתוך "ממעמקים" מאת אוסקר ויילד)

*

סובלנות. אפילוג.

טנסי ריד, ילדה בת 11, כתבה שיר על שלושה סוגי גן עדן וגיהנום: גן עדן וגיהנום של אנשים, גן עדן וגיהנום של בעלי חיים וגן עדן וגיהנום של חפצים. איך הם נראים? בדיוק אותו דבר. זה הטקסט. מרדית מונק הלחינה אותו.

.

הנה החלק של החפצים בביצוע Young People's Chorus of New York City

*

עוד על אוסקר ויילד

חבל טבור מזהב – על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

דם, דמעות וצבעי מים – על "הרוח מטירת קנטרוויל" של אוסקר ויילד

עוד דייגים בעיר האושר

האישה שרצתה להיות מלך (על "הדייג ואשתו" של האחים גרים)

הדייג והשד ואני

*

וכיוון שפורים עוד נמצא בזווית העין – תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

ובלי שום קשר, אבל שווה – ערב מחול כפול:

THE HAPPENING שבו מבצעת תמי ליבוביץ' "סדרת פעולות, מעין פסלים קינטיים ווקאליים המושתתים על קואורדינציה של מכאניקה ורגש."
יש בעבודה משהו פופי, נונסנסי ועתידני כאחת, והמלנכוליה שדולפת מהסדקים מכמירה את הלב. ועוד דברים שכתבתי פה.

על אי הנחת של יצורים מכונפים מאת ניר וידן ועדי שילדן – לא יצא לי לכתוב. זו עבודה מושגית שחושבת על מגדר דרך הגוף, ויש בה מין פיוט רזה בלשני, וגם משהו מ"כפל הדמות" של תומאס מאן.

31 במרץ בשעה 14:00 מרכז ענבל, תל אביב || 1 באפריל בשעה 21:00 מרכז ענבל, תל אביב. להזמנת כרטיסים

*

וגם – אני לא יודעת על מה אתן חלמתן בילדותכן. אני התפללתי כל יום שצוענים יחטפו אותי לקרקס. ואף שחיבבתי את אלה קרי ואת נוריקו סאן, השתוקקתי להתחלף רק עם לילבס ילדת הקרקס. דבורית שרגל יצאה לברר מה עלה בגורלה. והיא זקוקה לכל עזרה כדי להשלים את המסע.

לילבס ילדת הקרקס

Read Full Post »

הפרק האחרון בסדרה של 29 מאמרים על הזיקה בין אמנות הגוף של אהרון קליינפלד לדקדוק הפנימי של ויטו אקונצ'י.
ביום שלישי הקרוב בשעה 20:00 אעלה את האחרית דבר ובזאת באמת יסתיים המסע.

 

בין שני ארונות

הספר מסתיים בכניסתו של אהרון לתוך המקרר הנטוש. תמיד הנחתי שאין לו סיכוי להחלץ: מן המקרר הקטן עולה "ריח של נבלות" (255). הוא מבליח לקראת אהרון כמו "בהרת בעור העלטה" (321) – כעין גירסה עגומה וקודרת של האור שלעברו הולכת הנשמה. אהרון כבר כרת את עצמו מכל העולם ואין לו לאן לחזור. ובל נשכח את הוריו הצועקים את שמו בקול קינה, כאילו כבר מת. 

ואז שמעתי את גרוסמן עצמו מתייחס לסוגייה. והוא קיווה (לא "ידע", אלא "קיווה, היה מוכרח לקוות") שאהרון יחזור (כלומר ייוולד מחדש מתוך המקרר). זה גרם לי לחזור אל הספר ולבדוק – "האם המוות הוא הנכון, וכל השאר רק שגגה?" (252, ההדגשה במקור). האם אהרון ימצא את מותו, כלומר ייקבר חיים כמו הנפח הארמני הצעיר שאת סיפורו קרא בעיתון? שומר בית הקברות נמלט למשמע חבטותיו של המסכן, ובבוקר "פתחו את הארון ומצאו את הנפח מת גמור, אבל פניו היו מעוותים וציפורניו שבורות, ועל דפנות הארון היו עשרות שריטות עמוקות" (27). האם ספר הדקדוק הפנימי הוא הסימנים שרשם אהרון בצפורניו על דפנות ארון המתים שלו? הלא גם אהרון-עצמו הוא נפח צעיר, כלומר ילד המנסה להפיח בעצמו נשמה. 
או שאולי הוא דווקא יקום לתחייה כמו רבן יוחנן בן זכאי אשר עליו למד בבית הספר. בן זכאי נמלט בארון מתים מירושלים הנצורה, ולאחר "חורבן הבית" הוא הקים ביבנה את "המרכז הרוחני החדש" (44).  

האם בכל זאת יש תקווה, צנועה אמנם, כמו בגרניקה: "כשמסתכלים כאן, למטה, רואים פרח צומח מחרב שבורה בידו של אחד המתים…"?      
 
אהרון ימות כי –
אהרון הוא "טיליגנאט", והאינטיליגנציה, כפי שמעיד אביו בשמץ של שמחה לאיד – היא משענת קנה רצוץ: "הטיליגנאטים שסטאלין שלח לנו לטייגה השתגעו הכי מהר… כולם סבלו אותו דבר, גוף זה תמיד גוף, אלא בגלל מה… בוא נראה… מי יודע בגלל מה משתגעים טיליגנאטים בטייגה … אולי לא חשבו מה שנהיה, אולי מה שנהיה לא חשבו, אולי הם האמינו שהעולם יסתדר כמו שהם חושבים, יסתדר בטיליגנאטיות, לא בסטאלין" (20-21).
   
ואולי הוא בכל זאת יינצל כי –
כדי לפגוע בעצמו הוא חייב להשתגע ולהתפצל, אבל כדי להציל את עצמו (מִחנק ב"הודינים") הוא דווקא מצטלל ומתאחד, כי הרבה כל כך להתאמן ולהכין את עצמו לפריצה הגדולה, כי הוא כבר לא תלוי בגדעון, הוא "קם ונפנה מעליו." הוא כבר לא זקוק לקהל. 

אבל לפני הכל ואחרי הכל ומעל לכל – המילים יושיעו אותו; כי אהרון הוא אכן טיליגנאט. כלומר "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים" (284), הצולח אגם של דם בספינת נייר מקופלת (292). ספינת הנייר מייצגת את הילדוּת אבל גם את עוצמת הדף שממנו קופלה, הדף שעליו מודפסות מילות הסיפור. ולא אהרון לבדו – הספר כולו מאמין ב"שפת המילים". 

על מנת לבחון את סיכוייו של אהרון לשרוד בעזרתן, כדאי (כמו בכל מחקר ראוי לשמו) לבחון את מקרי הבקרה, כלומר את עדנה ואת יוכי, שגם הן שרויות במצוקה, כל אחת מסיבותיה שלה, ואת אחריתן אנחנו דווקא יודעים: 

עדנה, שעל זיקתה הגדולה לאהרון עמדתי בפרק "הדקדוק הפנימי (ועל תתפתו לעזור לאקונצ'י)" מנותקת מכוחן של המילים. הספרים שלה עם הדפים הגדולים "כאילו נולדו להישרף" (198), וסופה אכן רע ומר. 

ומנגד יוכי, ש"כל החיים שלה היא בולעת ספרים וכותבת מכתבים" (194), השותפה הגדולה של אהרון למשחקי מילים ("בגלל המצב החצב הערצב והקצב העבירו אותה ליחידת שדה" 304), שֶׁבּוֹדה לעצמה, ממש כמוהו, זהויות אלטרנטיביות באמצעות מילים (פעם היא מאוהבת כביכול בחבר שנהרג, ופעם ילדה מאומצת, משוררת, חולת סרטן וכן הלאה, 310), שכמו אהרון היא קוסמת של זמן: רגע לפני גיוסה היא משקיפה על המטבח בחריפות ובעוז "והופכת את הכל בכוח מבטה לזמן עבר, לזכרונות" (307). יוכי זו מצליחה להציל את עצמה בעזרת בחינת הבגרות בהבעה. כך היא נפטרת מן "העתודה", כלומר מן העתיד שאמהּ תכננה לה. היא מתגייסת לשירות רגיל ונעלמת, וכשהיא מתקשרת באישון ליל, אהרון אינו מזהה את קולה "הצוהל והרענן". 

ארון הספרים יציל את אהרון מארון המתים. 

ויש אם תרצו, מקרה בקרה נוסף, חיצוני: ויטו אקונצ'י שעל הזיקה בינו לבין אהרון עמדתי שוב ושוב במהלך הספר, חדל לבסוף להתעלל בעצמו והפך לאדריכל. בדיעבד הוא ראה בעבודות הגוף שלו מעין טיפול:  
I physicalized therapy , הוא אמר בראיון ("גיפנתי" את הריפוי). הוא לא ידע שהוא עושה את זה, הוא חשב שהוא עושה אמנות. 

בשבוע הבא – אחרית דבר והיטלר מתנצל  

Read Full Post »

הפרק הלפני אחרון בסדרה של 29 מאמרים על הזיקה בין אמנות הגוף של אהרון קליינפלד לדקדוק הפנימי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס)

אני ממשיכה לרגע בהשוואה שהתחלתי בשבוע שעבר, בין האנשים הנוהגים לפצוע את עצמם באופן קבוע לבין אהרון; זהו, על פי דברה מרטינסון, הפרופיל האופייני של הסובל מן ההפרעה:
אישה, מן המעמד הבינוני עד גבוה, אינטיליגנטית, משכילה, שפוצעת את עצמה החל משנות העשרה, עם רקע של התעללות פיזית או מינית, הורה אלכוהוליסט, ובדרך כלל גם היסטוריה של הפרעות אכילה.

כמה ממרכיבי הפרופיל תואמים את אהרון כפשוטם: המעמד הבינוני, האינטיליגנציה, ההשכלה, גיל העשרה, ההיסטוריה הייחודית של הפרעות האכילה (מאכילה לפי א-ב ועד "אבות המזון הפרטיים" של אהרון, שלא לדבר על האידיאליזציה של המקרר הריק).
ולעומתם, המרכיבים החורגים: לאהרון אין הורה אלכוהוליסט (אם כי הינדה היא וריאציה משכנעת למדי של הגורם ההורי בהפרעה). הוא לא עבר התעללות פיזית או מינית. והוא אינו אישה.

 
הגורם הנשי 

באחת התגובות לפרק אבות המזון הפרטיים בסידרה, כתבה מירי שחם:

אהרן הוא ילדה. הוא לא אוהב את יעלי, הוא רוצה להיות יעלי. ההתקף הבולימי שלו, עיסוק היתר בענייני גוף מוביל אותו למהלך שמתנגד לגוף, והמחבוא, הסליק שכינית 'מקלט אטומי' – הוא המחבוא של אנה פרנק. הזהות המינית של אהרון מבולבלת לגמרי.
זה וודו, או איך שלא קוראים לכישוף הזה, שבו המכשף מנסה לסגל לעצמו תכונות של מישהו אחר, לבלוע את האחר לתוכו. זו האם החורגת של שלגיה, שרוצה לאכול את הכבד והלב של שלגיה. אהרון מסגל לעצמו את תכונותיה של יעלי בעקיפין, דרך המזון.
"אפרסקים, הרהר בכובד ראש, לפחות שני אפרסקים ביום בשביל הלחיים שלה. ואולי גם גלידה שוקולד ואגוזים, חום וירוק, לשמור לו את העיניים שלה". 


הסיבה העיקרית על פי מרטינסון, לרוב הנשי המכריע בין הפוצעים את עצמם, "היא שגברים נוטים להפנות את האגרסיה/פגיעוּת/כאב החוצה, כלפי אובייקטים או אנשים אחרים. נשים לעומת זאת, נוטות להפנות את הכעס אל עצמן."

גם אהרון נוטה לכוון את הכעס אל עצמו, וזהו רק ביטוי אחד של "נשיותו", של אותו צד פסיבי הממתין לנסיך (גדעון) הגואל, צד היפהפייה הנרדמת המִתְגַלֶמִינג בתוך הקללה. (לפי גרסה מוקדמת של האגדה, הנסיך לא העיר את היפהפייה בנשיקה, אלא אנס אותה, והיא הרתה וילדה לו תאומים מתוך שינה.)
וזהו גם אותו צד נשי מפותח המרותק למסתרי ההריון כפי שהראיתי בפרק המצאת ההריון, ומזדהה עם כאבי הלידה.

דימויי ההריון והלידה בספר הדקדוק הפנימי כרוכים בכאב ובאלימות: אם זה אבא שמכה בקיר כדי "להרוס אל המקום שבו החורף הזה נולד … לנפץ, להוציא מתוכו את גוזליו החמימים…" (183), או החלל המנותץ בדירתה ההרוסה של עדנה, המושווה ל"הריון הנובט לפתע בתוך האבן" (204), או אהרון עצמו שמעביר את הסכין שוב ושוב על אצבעו בזמן שהוא "ממליט" את עצמו (218).

בפרק המצאת ההריון דיברתי על ה"הודינים" של אהרון כתרגול מאגי של הפריצה מן הרחם. אבל לפני שיוכל להגיח מן הרחם, כלומר להיוולד, הוא צריך להרות את עצמו.

הולדה עצמית או רבייה אל-זוויגית, היא תהליך ביולוגי שבו יוצר המוליד העתק של עצמו מבלי שיהיה מעורב בתהליך חומר גנטי של יצור אחר.
אחת הצורות של רבייה אל-זוויגית היא "פליגה", כלומר התחלקות, הנקראת מיטוזה (ראו בהמשך). זוהי גם הדרך שבה מתחדשים ומתרבים תאי הגוף. יש להניח שאהרון בעל הידע האנציקלופדי והאובססיה לביולוגיה, מודע לכל זה.

מיטוזה – (פליגה) מלשון "מיטוס", "חוט" ביוונית.
חוט היא מילת מפתח ב"תיאולוגיה" של אהרון; למשל הקטע שבו אהרון יחלל בחליל של זהב ו"יוליך אחריו בנגינה את הילדים, כתר נסיך יושם על ראשו, והוא יספר סיפורים, יפתור חלומות, ישבור רעבונות, לתוך גולות שקופות ילכוד את ההילה הנאצלת מן הדברים שבעולם … ולכל הילה כזו אהרון יקרא בשם, שם סודי, ואת השמות ישחיל על חוט זהב דקיק, הוא עצמו יהיה החוט, ויזקק מן הדברים את נשמתם, ובין שפתיו יצפין אותה…" (219).

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה האחרונה והייחודית להתעללות של אהרון בעצמו. הפיצול והאיכזור מבטאים שני היבטים של הריון ולידה: ההתפצלויות הן אימון בפליגה, תירגול מאגי של מיטוזה/רבייה אל-זוויגית, והכאב הוא זימון של כאב הלידה, של ה"בעצב תלדי בנים" (בראשית ג' 16).

בשיחה עם יעקוב בסר, תיאר גרוסמן את ספר הדקדוק הפנימי כרומן על "הִוולדות הנפש". צורת ההִתפעל שבחר (לעומת הוּלֶדֶת הנפש), מדגישה את המעגליות של אהרון, שמעַבֵּר ומוליד את נפשו.

ההרס והאלימות הכרוכים בהריון ובלידה מחזירים אותנו ל"מעונים ורצוצי הגוף" של הגרניקה ולאישה הנוהרת נושאת הלפיד המתגלה בעקבותיהם; ואולי זו לא החירות שבוקעת מתוך הסבל אלא הנשמה שנולדת מ"ביקוע הגרעין" של הגוף. לקראת סוף הספר, בשיא מצוקתו, אהרון אמנם נזכר בתמונה הגדולה שהיתה תלויה בחדר-השינה של עדנה: "כל הגופים השבורים, המעוותים, ומתוכם, בכל כוחה בוקעת נשמה גדולה ומסתורית." (300).

גרניקה, פיקאסו, פרט

בשבוע הבא – הפרק האחרון לפני האחרית דבר בין שני ארונות

Read Full Post »