Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘נצרות’

1. פרה אנג'ליקו

מתחת לדרכים הסלולות של האמנות נפרשת רשת מנהרות שמובילות מכל מקום לכל מקום, שבה אני מתרוצצת בדרך כלל כמו חולדת ביבים מקצועית.

בחנוכה האחרון הייתי בפירנצה, ובקרתי בין השאר, במוזיאון סן מרקו, המנזר הדומיניקני שבו התגורר פרה אנג'ליקו במאה החמש עשרה. שלושה מציורי הבשורה שלו נמצאים שם, כולל הבשורה האחרונה הנפלאה שעליה כתבתי כאן, ועוד אחת לא פחות נפלאה שעליה ראוי שאכתוב, אבל לא הפעם.

כל נזיר בסן מרקו זכה לפרסקו פרטי שפְרה אנג'ליקו צייר בתאו. ובין הפרסקאות של הנזירים המאושרים ראיתי את זה:

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה

.

ומקרוב (החלק שמשך את תשומת לבי):

.

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה (פרט)

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה (פרט)

.
אמנות סוף ימי הביניים/תחילת הרנסנס לא חדלה להפתיע אותי ברעננותה (ראו למשל איורי "עיר הגבירות" של כריסטין דה פיזן, פמיניסטית מן המאה הארבע עשרה). והפעם הלמה בי הישירות של האברים הצפים, הראש היורק, הידיים הקטועות, בייחוד זו שמכה את ישו רעול העיניים.

בובת נייר עם אביזרים לגזירה ומשחק. הפרסקו הזכיר לי את הדפים האלה שכל כך אהבתי בילדותי.

בובת נייר עם אביזרים לגזירה ומשחק. הפרסקו הזכיר לי את הדפים האלה שכל כך אהבתי בילדותי.

דמויות תאטרון בובות לגזירה, גרמניה, המאה ה20, נייר מודפס וצבוע ביד, מוזיאון ישראל

דמויות תאטרון בובות לגזירה, גרמניה, המאה ה20, נייר מודפס וצבוע ביד, מוזיאון ישראל

.
הנחתי שמדובר בניסיון נועז לייצג זרם תודעה, עוד קומיקס אמנותי של "שברי זכרונות" מן הפסיון, פשוטו כמשמעו. ואחר כך בדקתי.

*

2. arma christi

ובכן, לא בדיוק. מתברר שיש מסורת כזאת באמנות הנוצרית, במיוחד בימי הביניים המאוחרים; לצייר, לפסל ולכתוב על אובייקטים שקשורים למסכת ההשפלות והייסורים של ישו. "arma christi" קוראים להם, ובתרגום לעברית: "כלי הנשק של ישו", כי באמצעותם ניצח את כוחות הרוע. וביחד יוצרים החפצים מעין "coat armor" יישועי, שלט יוחסין ומגן גיבורים עטור סמלים.

סמל משפחה של אלברכט הרביעי הארכידוכס של אוסטריה (דוגמא אקראית מתוך שלל הדוגמאות שפה

"coat armor" – סמל משפחה של אלברכט הרביעי הארכידוכס של אוסטריה (דוגמא אקראית מתוך שלל הדוגמאות שפה)

.
יש כמה עשרות "כלי נשק", המספר לא סופי (כאן מונים כשלושים) וגם רוח הדברים משתנה מאמן לאמן. יש כאלה שמציירים קטלוג של זוועות ואחרים מתרחקים מן הדם והזיעה אל מחוזות הדקורטיביות התכשיטית והמתיקות הצעצועית. ויש גם כאלה ששומרים על פשטות ועל רגש אנושי כמו פרה אנג'ליקו.

ובשורה התחתונה בכל זאת ניתן לדבר על מתח בין הקרירות הכמעט מילונית של רשימת "כלי הנשק", הפירוק שמשבש את ההזדהות ומרחיק את הכאב וההשפלה, לבין זיקוק הפסיון לכמוסות, ראשי פרקים עלילתיים-רגשיים שמאפשרים לחוות את כל דרך הייסורים בו זמנית.

arma christi

arma christi

arma christi 1468

arma christi 1468

arma christi, lorenzo monaco המאה החמש עשרה

arma christi, lorenzo monaco המאה החמש עשרה

arma christi

arma christi

arma christi

arma christi

*

3. שתי רשימות

בכל פרקטיקה דתית יש משהו טקסי ותיאטרלי, והקתוליות היא שילוב ייחודי של תיאטרון חפצים ואמנות הגוף.

עולם דימויים עוצמתי שמחבר בין לחם ויין לבשר ודם ולרוח ולנפש הוא בית גידול טבעי לאמנות הגוף. ורבים מאמני הגוף אמנם הגיעו מרקע קתולי.

אני לא מדברת רק על מרטירית גמורה כמו ג'ינה פאן, או על מישהו כמו מישל ז'וריניאק שבישל פודינג מדמו ב1969 והגיש אותו לקהל במיצג בשם Messe pour un corps ("מיסה לגוף", כמה מפורש אפשר להיות), אלא גם על אורחים קבועים בעיר האושר כמו יוזף בויס או ויטו אקונצ'י. אבל אנחנו במרינה אברמוביץ.

ובכן, סבה של אברמוביץ היה פטריארך של הכנסייה האורתודוקסית שהוכרז כקדוש אחרי מותו. (לא קתולי אמנם אבל היינו הך לענייננו). הצד המרטירי שלה הוזכר פה לא פעם, גם אם בקיצור; זה היה קצת כללי מדי לטעמי, מה עוד שהמרטיריות שלה נגועה בעזוז של ספורט אתגרי.

אבל כשמניחים את המיצג המכונן שלה Rhythm 0 ליד ה-arma christi זה מפסיק להיות כללי. פתאום מתברר כמה הוא מתכתב עם מסורת ה-arma christi וממשיך אותה.

למי שזקוק לתזכורת: בשנת 1974 ערכה אברמוביץ "72 חפצים של כאב ועונג" על שולחן וצירפה להם פתק הוראות:

יש 72 חפצים על השולחן ובעזרתם אתם יכולים לעשות לי מה שתרצו. אני אובייקט. בפרק הזמן הזה אני לוקחת עלי את מלוא האחריות.

בהתחלה לא קרה הרבה. אנשים הסתובבו, נתנו לה פרחים וכו', ולאט לאט הם השתחררו והתחילו להתעלל בה. כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח, ואנשים התחילו לחתוך גם אותה ולשתות את דמה, הם נעצו בה את חוחי הוורד, הניחו צמר גפן על צווארה והציתו אותו, וכן הלאה. בשלב מסוים הניח מישהו את האקדח הטעון בידה, כיוון את הקנה לרקתה והצמיד את אצבעה להדק. אחר חטף את האקדח והשליך אותו מהחלון. בשתיים בלילה הסתיים המיצג. אברמוביץ נשארה בחיים. רק קווצה עבותה משערה הלבינה במהלכו.

הפוסט שכתבתי על Rhythm 0 לפני שש שנים עדיין נמנה על עשרת הפוסטים הנצפים ביותר (ואם כבר נכנסתם, אל תפספסו את השיחה המרתקת בתגובות). אני מרשה לעצמי אם כן לדלג על כל שלבי הפרשנות ולהגיע לשורה התחתונה: השולחן הזה עם האובייקטים הוא ה-arma christi של אברמוביץ.

מימין, arma christi. משמאל, קטע מהשולחן של Rhythm 0 כפי ששוחזר בתערוכה הרטרוספקטיבית במומה, ב2010.

מימין, arma christi. משמאל, קטע מהשולחן של Rhythm 0 כפי ששוחזר בתערוכה הרטרוספקטיבית במומה, ב2010.

לא אחזור על רשימת החפצים של אברמוביץ. תוכלו לקרוא אותה בפוסט המקורי. רק אשוב ואזכיר את מספרם, פי שניים ומעלה מהארסנל של ישו. זה חטא הגאווה של אברמוביץ; Anything You Can Do, I Can Do Better כמו ששרה אנני אוקלי. רבים מן החפצים ברשימה שלה זהים או קרובים לאחיהם ברשימה הנוצרית: בשתי הרשימות מופיעים, פרגול, שלשלאות, חנית, נר, פטיש ומסמרים. ברשימה של ישו יש פטיש, מסמרים וצבת, ברשימה של מרינה, פטיש מסמרים ומשור. וגם פיסת עץ (במקום הצלב? הסולם?), ומקל (תחליף לקנה שהפך לשרביט לעג ולמקל חובלים?). בצעיף ובממחטה של אברמוביץ מהדהדת מטפחת ורוניקה, כוס השתיה והיין שלה מכסים את הגביע הקדוש, הוורדים הדוקרניים הם גלגול של זר הקוצים, גיליון הנייר והעט נועדו אולי לכתובות לעג (הכתובת "ישוע הנוצרי מלך היהודים" היא חלק מן הרשימה הנוצרית), הבושם מתכתב עם תכריכיו המבושמים של ישו והמעיל קשור ל"מעיל השני" שהולבש לו.

אברמוביץ מסתפקת אמנם בצלחת כנגד שלל הקערות של ה- arma christi, אבל את כלי המשחית היא דווקא מכפילה ומשלשת על ידי חפצים קרובים: למסמרים היא מוסיפה מחט וסיכת ביטחון, לחנית היא מוסיפה אולר, סכין, גרזן, איזמל וחפיסת סכיני גילוח. ויש עוד אבל כבר התעייפתי והכיוון ברור.

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

*

4. פסיון בהילוך אחורי

ויש גם הבדלים כמובן: חפצים כמו אקדח, נוצה וצינור מתכת שמופיעים רק ברשימה של  אברמוביץ, לעומת קוביות מזל (לזכר החיילים שהגרילו את בגדי הצלוב), תרנגול (שקרא אחרי שפטרוס התכחש לישו שלוש פעמים) או שלושים שקלי כסף (שכר הבגידה) ברשימת ה-arma christi.

ומה עם כל אותם אברים, ידיים מתעללות ופרצופים יורקים ואפילו אוזן? (שפטרוס כרת לעבדו של הכהן הגדול בזמן שיישו נעצר).

האברים האלה לא יכולים להופיע ברשימה של אברמוביץ כי החפצים שלה לא מנציחים את הפסיון, אלא מקדימים ואפילו מזמנים אותו. אי אפשר לדעת איך אנשים ישתמשו בהם, בבחינת "הכל צפוי והרשות נתונה". אברמוביץ יצרה פסיון בהילוך אחורי, מן הסוף להתחלה, היא התחילה מכלי הנשק המקודשים וחזרה אחורה להתעללות ולגבורה. אין אברים על השולחן שלה כי עוד אין פסיון, אבל התיעוד דווקא חושף את הדמיון בהתנהגות ההמון.

מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 – קל לגזור מן התמונה את האברים המתעללים המרחפים.

מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 – קל לגזור מן התמונה את האברים המתעללים המרחפים.

.

והערה אחרונה: Rhythm 0 התרחש בגלריה בנפולי, כלומר בסביבה קתולית מובהקת, ולא מן הנמנע שלא רק מרינה כיוונה (במודע או לא) לפסיון, גם הקהל נענה לתבניות המוכרות. וזה מחזיר אותי, דרך מנהרה אחרת, לשלוש מתנות של י. ל. פרץ. סיפור רליקס יהודי (רליקס הם אותם חפצי קדושים ואפילו שרידים שלהם עצמם שכמו אוצרים בתוכם משהו מיישותם), ולמטען המתעתע שלא לומר מדיח שאוצרים חפצי ייסורים. אבל "זה שדה רחב" כמו שהיה אבא של אפי בריסט אומר, וכבר הארכתי דיי.

*

עוד באותם עניינים

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג חלק ראשון, ויש גם חלק שני

שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי

שמלת הכאב של רבקה הורן

צדיקים אינם מאמינים בדם

סטרפטיזים משונים

האם אפשר לפרום זכרונות?

זכרונות עתידניים

*

ובלי שום קשר, כנס מבטיח על ספרות ילדים:

0

Read Full Post »

אתמול נתקלתי* במקרה ב"משפחה הקדושה" של ברתלמי ואן אייק, צייר הולנדי (קרוב רחוק של יאן ואן אייק) שפעל בצרפת של המאה החמש עשרה. הציור השתלט לי על המחשבה ודחק את הפוסט שכבר התיישבתי לכתוב על "אקס חמותי החורגת". הנה התמונה.

ברתלמי ואן אייק,

ברתלמי ואן אייק, "המשפחה הקדושה" (לחצו להגדלה)

ישוע הקטן מושיט את ידו לתפוח שמקלף לו יוסף, או שמא לסכין? מתחשק לקרוא להם שייזהרו. וזו לא רק הקירבה המסוכנת בין יד התינוק לסכין שמעוררת חרדה: עצם העובדה שיוסף נותר רכון אל התינוק ולא נרתע או לפחות מזדקף כדי להרחיק ממנו את הסכין, שאמו מפנה את ראשה למקום אחר, ולא ברור אם היא מחזיקה בתינוק שלא יפול או מושיטה אותו לאב ולסכין. ויש גם דברים יותר עדינים ועקיפים: הצללים הרבים, הכובע הדקור התלוי מעל ראשו של יוסף, שמין חוד מבצבץ ממנו, המתלה הדוקר לימינו. ההבעה הזוממת של יוסף, הפס השחור החוצה את גופו כמו גבול, שהתפוח כבר נמצא מעבר לו אבל הסכין עדיין לא.

כדי לא לקפוץ למסקנות בדקתי ציורים אחרים של המשפחה הקדושה. ברבים מהם יש פירות. בכמה מהם יש אפילו סכין בשולי התמונה. אבל לא מצאתי ולו ציור אחד שבו יוסף או מרים מחזיקים בסכין, שבו הסכין נמצא במוקד תשומת הלב.

משפחות קדושות עם פירות, לחצו להגדלה

מבחר משפחות קדושות (עם פירות), לחצו להגדלה

ואם כבר, הנה גם כמה מדונות עם תינוקות ופירות (אותו דבר):

מדונות (עם פירות), לחצו להגדלה

מדונות (עם פירות), לחצו להגדלה

יש פער בין ההצהרה, הנושא הגלוי של הציור – המשפחה הקדושה ברגע ביתי – לבין מה שרואים בפועל. רדאר גילוי העריות המאד רגיש שלי (אני יודעת, ועדיין) מצפצף. "הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד, ומן הציורים של ברתלמי ואן אייק נשקפת ילדות אפלה. אבל לא רק בגלל זה ישבתי לכתוב עליו. יש עוד.

הסכין הזה הזכיר לי את שיר הערש הפלסתיני ב"יבוא גדי זהב" אסופת שירי הערש החדשה שערכה לילך לחמן, שנפתח כך:

שן יא בני בנעימים – הלוואי מעיני לא תרחק
נום יא בני נומה נים – ויונה לך אשחט
הו יונים אל תעצבנה – התבדחתי את בני להרדים
שן כבר שן מחמדי – שאם לא תתכסה שינה
את היונה אני אקרא… [יש המשך]

הרצחנות האגבית מכניסה ממד של זוועה ואיום להרגעה. זו דואליות שאופיינית לשירי ערש, אבל לא לציורי המשפחה הקדושה. בשיר כמו אצל ואן אייק השחיטה גולשת מן היונה והתפוח אל הילד שלמענו היא נעשית.

"סאבטקסט" כך נקרא תוכן מובלע שעומד לפעמים בניגוד לתוכן מוצהר, למשל בתיאטרון או בקולנוע; הפער בין מה שדמויות אומרות למה שהן מתכוונות קובע לא פעם את מורכבות ואיכות המשחק. אבל סאבטקסט קיים גם באמנות הפלסטית (סאבאימג'?) אף שהוא לא זוכה להכרה. ולמה נזכרתי בזה  עכשיו? כי גם אחרי שהצבעתי על הסכין והסכנה הציור המשיך להטריד אותי. ובמבט שני ושלישי תפסתי שהוא יושב על ציור עקדה.

רוב ציורי העקדה מתייחסים לחלק הזה:

וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; (בראשית כב)

מה לעקדה ולתמונת "המשפחה הקדושה"? זה התחיל מתחושה אינטואיטיבית, שכבר ראיתי את הסיטואציה הזאת, שהיא מוכרת לי מציורי עקדה, לא רק בגלל האב המבוגר האוחז בסכין, גם בגלל המלאך, משתתף הכרחי בעקדה ואורח נדיר בפורטרטים של המשפחה הקדושה. וגם בגלל המיקום של ישו: בכל תמונות המשפחה הקדושה שאני מכירה (לפחות באלה שבהן הוא תינוק, ראו מבחר למעלה) הוא יושב בחיק אימו. בתמונות העקדה לעומת זאת, יצחק נפרד ומונח על מזבח. בתמונת המשפחה של ואן אייק התינוק מונח על הספסל ליד האם, לא בחיקה.

אבל יותר מכל, זה קשור לדרמת-כוריאוגרפיית המבטים. הופעת המלאך מפזרת את התנועות והמבטים כמו דוקים לכל הכיוונים. המלאך מסיט את המאכלת ומסיח את דעתו של אברהם מיצחק, כמו שהוא מסיח את דעתה של האם אצל ואן אייק. יצחק מסב את מבטו מהמאכלת ומאביו (לפעמים זה אברהם שלא מניח לו להביט) והאיל מביט נכחו וממתין בהכנעה לגורלו. וגם במשפחה של ואן אייק אין שתי דמויות שמביטות לאותו מקום, או אפילו זו בזו.

הנה כמה וכמה עקדות לדוגמא. חלקן אמנם מהתקופה שאחרי ואן אייק, אבל השיבוש הזה של המבטים והכיוונים נטוע היטב כבר בכתבי היד מימי הביניים כפי שניתן לראות.

עקדות

שלוש עקדות ומשפחה קדושה, לחצו להגדלה

עקדות, לחצו להגדלה

עקדות, לחצו להגדלה

במאמר מוסגר אפשר לציין שעל פי המסורת הנוצרית עקדת יצחק נתפסת כמקדימה ומבשרת את קורבנו של ישוע: כשם שהוטל על אברהם להקריב את בנו יחידו (שאמנם לא הוקרב בסוף), כך הקריב האלוהים את בנו יחידו כדי לכפר על חטאי האנושות. ישוע הוא אגנוס דאי, השה האלוהי. ובהמשך לכך, העקדה על פי המסורת הנוצרית לא התרחשה בהר המוריה אלא בגולגולתא, שבה נצלב ישו בסופו של דבר.

אבל מה לתמונת המשפחה הקדושה ולצליבה? לערבב צליבה במשפחה הקדושה זה בלגן מוחלט מבחינת הסדר הנוצרי, שהסימבוליקה בו מאד שיטתית ועקבית. ואני לא טוענת חלילה שיש בציור של ואן אייק איזו סימבוליקה וכוונה נוצרית. הצבעתי על הזיקה בין ישוע ליצחק רק כאסוציאציה אפשרית וזרז להכלאה המשונה שיצר ואן אייק. בגלגול המעוות של העקדה יש כעס ופתולוגיה שגובלים בכפירה, ואף חוצים את הגבול (למשל בליהוק המלאך לתפקיד זה שמסיח את דעתה של האם מהמתרחש בין הבן לאביו) גם אם הסאבטקס לא מודע.

*

ואם כבר מדברים על העקדה ועל משפחות לא מתפקדות – האם ידעתם שעל פי המסורת המוסלמית, ישמעאל הוא זה שנעקד? למדתי את זה לפני כמה שנים במקרה, כשהתעניינתי במקורו של חג הקורבן. כך כתוב בקוראן (וריב אחים על מי אבא יותר אהב, כלומר כמעט רצח, איך פותרים דבר כזה?).

*

* לא הכרתי את ברתלמי ואן אייק עד שאורנה ליברמן הביאה את ציור "הבשורה למרים" שלו בתגובה מאוחרת לפוסט הזה. הבשורה ההיא על אינספור מוזרויותיה גרמה לי לחפש עבודות אחרות שלו (לא פחות מופרעות ומרתקות בו בזמן). אז תודה, אורנה.

(מתוך שלגייה של וולט דיסני)

(מתוך שלגייה של וולט דיסני)

*

עוד ציורים נוצריים יוצאי דופן

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

ג'וטו, אלכס ליבק, פיתוי

 

קרוב מאד

איורי נפש – ביאליק נגד כלת הארנב (וגם שני הפוסטים הבאים בסדרה)

*

Read Full Post »

עשר הערות שוליים של מרית בן ישראל (כלומר שלי) לראיון שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים.

מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג, מוטב שיפסח על הפוסט הזה.

*

כתב יד ערבי עם הערות שוליים, המאה השמונה עשרה

כתב יד ערבי עם הערות שוליים, המאה השמונה עשרה

[1] 
הערות שוליים תמיד קוטעות את הזרימה הנהדרת של הטקסט, כל שכן ההערות הבאות, שלא הוזמנו על ידי רוני או על ידי איזו סמכות אחרת. הן לא הכרחיות להבנת הנקרא ולפעמים הן אפילו מטעות אם כי לא בכוונה. ובקיצור, אתם לגמרי פטורים מקריאתן, אני אפילו סומכת על כך במידה מסוימת. זה חלק מן הקסם בשבילי, החופש הזה שמקנה הנידחות. הערות השוליים נמצאות מתחת לרדאר של כולם. הן "התולעת שמתחת לרצפה" כפי שאמר פעם אמן הגוף ויטו אקונצ'י על עצמו. אקונצ'י דיבר על Seedbed עבודה מכוננת מ1972 שבה זחל מתחת לרצפה של גלריה ואונן ללא הרף כשהוא מפנטז על הצופים שמהלכים מעל לראשו. כתבתי על זה כאן פעם, ושועי רז ציטט בתגובה שיר של מומוס שנפתח ב:

God is a tender pervert and the angels are voyeurs
Watching us forever, their vision never blurs

מה שמחזיר אותי לנושא הגיליון: כשהוזמנתי לתרום את חלקי ל"דיאלוג עם אלוהים" גיליתי שאני לא מדברת איתו; אני כועסת עליו כדמות אב אולטימטיבית (הוא לא יחליט עלי, כמו שאומרים הילדים), אהבתו האינסופית מחניקה אותי, אני משתעממת מחוסר הצורה שלו ונוטרת לו על הגחמנות, האדישות, הרעב המשונה להערצה, הדברים שנעשים בשמו. אני חושדת בו שהוא נוכל כמו הקוסם מארץ עוץ, אם הוא בכלל קיים; אני מאמינה ולא מאמינה, כמו בני הקטן ששאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. כששאלתי בפליאה למה להרוג חלק מאלוהים, הוא ענה שזה חומר טוב לשיקויים…

לא רציתי להיות הפיה הרעה של הגיליון, שגם כשמזמינים אותה היא באה לקלל ולקלקל, וכבר החלטתי להימנע, ואז רוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים ושוב נזכרתי בויטו אקונצ'י; לפני שהוא היה אמן גוף הוא היה משורר, ויום אחד הוא גילה שהדף הוא מרחב והמילים הם אמצעי תחבורה: הן מובילות את הכותב ואת הקורא על פני הדף. בעקבות הגילוי הזה הוא ירד מן הדף אל הרחוב אבל הרגיש קצת אבוד במציאות, הוא לא ידע לאן לפנות, ולכן הוא החליט להיות "טַפִּיל" על שיטה קיימת: הוא עשה עבודה בשם Following Piece  שבה עקב אחרי אנשים: כל יום בחר מישהו ברחוב ועקב אחריו עד שנעלם בכניסה פרטית.

ופתאום עלה בדעתי שגם אני יכולה להיות טפיל על הטקסט של רוני, כלומר לכתוב הערות שוליים; האם תיאטרון הבובות כולו אינו הערת שוליים לאנושות? בִּקשתי רשות כמובן, אני טפיל מנומס, כתבתי לה שאני חוששת לפלוש. והיא השיבה מיד: "הפולש הזנב אל הכלב?" ואחר כך חשבתי שלצורה הזאת של טקסט עם הערות יש גם שורשים דתיים, דף גמרא למשל, שהיה המודל של רוני ושלי כשכתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי (בצד אנציקלופדיה תרבות המיתולוגית, שהיתה המודל החילוני, למען הגילוי הנאות). כלומר: טקסט עיקרי וטקסט משני שמשרת אותו, וגם להפך; חופר מתוכו מנהרה למקום אחר לגמרי. כי ככה זה עם הערות שוליים, לחופש נולדו, וגם לאקלקטיות; הן לא מחוייבות לאף אחד, אפילו לא זו לזו.

[בחזרה לראיון]

.

[2]
בחפץ לב מספרת רוני איך גילתה לראשונה את קסם תיאטרון הבובות; לא בהצגות הרעשניות של קייטנות הקיץ אלא דווקא בבית הכנסת:

ארון הקודש למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים.

[בחזרה לראיון]

.

פרוכת

פרוכת

[3]

כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמים כולה היתה מוזחת הצִדה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמים."

רגע שמיימי של תיאטרון בובות נוצרי מתוך ירושלים, הרומן הנפלא של סלמה לגרלף.

[בחזרה לראיון]

.

Mantegna, איטליה, המאה ה15

אנדראה מאנטנייה, איטליה, המאה ה15

 

[4]

הרעיון הראשוני להקמת 'טנק מבצעים' הועלה … מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהקרבות עדיין לא תמו, והרבי מליובאוויטש קרא לחסידיו לצאת ל'מבצעים' של הפצת יהדות ולעורר יהודים להנחת תפילין … והדלקת נרות שבת, מבצע שגם הוא נשא קונוטציה 'צבאית' תחת ראשי התיבות נש"ק – נרות שבת קודש. … הרבי מחב"ד … התבטא כי אלו הם ה'טנקים' של צד הקדושה. כשראשי התיבות טנ"ק הם טהרות, נזיקין, קדשים, והם יהוו את חוד החנית במלחמה נגד ההתבוללות. בהזדמנות נוספת התבטא האדמו"ר … [ש]מכיוון שכל דבר שבגשמיות משתלשל מרוחניות, ומכיוון שבמאה האחרונה נעשה שימוש בצבא הגשמי להשתמש בכלי זה, לכן כיום גם ברוחניות יש צורך בטנקים. … [היום] נעשה בהם שימוש בארגון כינוסי ילדים במסגרת תנועת הנוער צבאות השם.

מתוך הערך "טנק המבצעים של חב"ד", בויקיפדיה [בחזרה לראיון]

[5]
מה קדם למה, הביצה או התרנגולת?

[בחזרה לראיון]

.

[6]
הרבה מן הקסם של הראיון נמצא במתח בין הקונקרטיות הכמעט נאיבית ומכנית של השאלות לבין תיבת התהודה הרוחנית שלהן. המנגנון הזה קיים גם במדרש. קחו למשל (דוגמא אקראית) את "לא ינום ולא יישן שומר ישראל"; למה? בגלל המהירות הלא אחידה של התפילות: התפילות הטהורות הן קלות וזריזות ואילו האחרות כבדות ומסורבלות, ויוצא שבכל שעה של היום והלילה מתדפקת איזו תפילה על דלתו, ואיך יישן?

[בחזרה לראיון]

.

.

.

[7]
בנצרות, מסמלים חלונות הוויטראז' של הכנסייה את הריונה של הבתולה: כשם שהאור (המזוהה עם רוח הקודש) חודר דרכם מבלי לנפץ את הזגוגית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.

[בחזרה לראיון]

.

[8]
אני מבינה; בחפץ לב  מספרת רוני על יוסף, בובה שאיתה היא מופיעה במשך שנים רבות, לא בהצגה קבועה, אלא במין שיחה מול-ועִם קהל: "לפעמים הוא מגיב כל כך מהר, שהוא מפתיע אותי ואז קורה שאני מתפקעת מצחוק. (מצחיקה את עצמי, אפשר לומר…)." ובמקום אחר אנחנו מדברות על הצגה שנעשתה על פי "ההילה" של קארל צ'אפק:

בקטע מסוים בהצגה, הבובה ליטפה את ראשו של אדוארדו המפעיל. ובאותו רגע, הוא מספר, באמת הרגיש חלש ומנוחם על ידי הבובה… איך אפשר? הרי הוא עצמו הפעיל אותה. מה, הוא ניחם את עצמו? כן… דרך הבובה הוא התחבר אל החמלה שבתוכו, הוא התבונן בדברים ממרחק המאפשר סליחה ונחמה. המפעיל אמנם שולט בבובה, אבל גם הבובה משפיעה על המפעיל. גם המפעיל מופעל…

[בחזרה לראיון]

.

[9]
כעס? מה שמרעיש אותי בראיון, הוא שהחתרנות ועזות המצח (הלא קטנה) של המראיינת אינן ניזונות מכעס, אלא יותר מסקרנות. יש לזה אפקט משונה; זה מנטרל גם את הכעס שלי לרגע ומאפשר לי להציץ אל מרחב לא מוכר. חתרנות מתוך חופש? זו קרקע בתולה. אני עדיין לא קולטת את מלוא ההשלכות. מסתבר שרוני היא לא רק הנשׂא של הדיאלוג העקיף שלי עם אלוהים אלא הנמען האמיתי בשיחה הזאת.

[בחזרה לראיון]

.

ארון קודש, פספס, חמת טבריה

ארון קודש, פספס, חמת טבריה

.

[10]

רוני היקרה,

בהערה הקודמת גיליתי שאת לא רק המצע לטפילותי, או לחילופין – שליחת-הדיאלוג שלי עם אלוהים (בסגנון "תגידי לצ'ילבה שלי שכך וכך"), אלא הנמען הראשי. אז החלטתי לכתוב לך מכתב ואני מקווה שיהיה בו גם מן הפיצוי על שתיקתו של המרואיין שלך. רציתי לומר לך שסוף הראיון הוא ממש סקופ עיתונאי. הוא הזכיר לי את הדיאלוג שלך עם יוסף (הבובה) בפרק השביעי של חפץ לב, דיאלוג שאפשר לכנות אותו "נבואי", בדיעבד. בפרק הזה אנחנו מציגות בקצרה את תפקידיו החדשים של המפעיל שעליהם נדבר בהמשך, ואז יוסף מתערב.

יוסף: ולבסוף נדבר על המפעיל המופעל על ידי בובה.

רוני: מה פתאום יוסף, על זה לא נדבר. אין דבר כזה!

יוסף: חכי ותראי.

אבל מכיוון שאנחנו לא לבד – ואני לא מתכוונת להשגחה האלוהית הפעם – אלא לסיכוי שמישהו מהקוראים בכל זאת ירד איתנו למרתף של ההערות, ולמקרה שאינו מכיר את יוסף כדאי שאגיד עליו כמה מילים. ובכן, יוסף (במלעיל) הוא בובה שמלווה את רוני במשך שנים רבות. המופע שלהם הוא לא ממש הצגה, אלא סדרת שיחות. הראיון עם אלוהים, הוא מבחינות רבות ההמשך המפתיע וגם המתבקש של השיחות ההן עם יוסף. על מה הם מדברים? על יוסף כמובן; כמו אלוהים, גם יוסף בטוח שהוא מרכז העולם ואפילו יותר מזה, שהעולם זה הוא. אבל יוסף הוא בסך הכל בובת תיאטרון, בובת ספוג עירומה, שרוני מנפישה ומחיה. מה זה בעצם להיות בובה? בדרך כלל חושבים על בובה שהיא מישהו או משהו, בובה שהיא מכשפה. בובה שהיא ילד. אבל יוסף הוא בובה שהיא בובה; כל עולמו נובע מזה שהוא בובה מופעלת. מן התלות שלו ברוני, ומן הקשר שלו עם הקהל.

ובכן רוני יקירתי, כך פחות או יותר, הסברת את יוסף במשך השנים. אבל עכשיו אני מגלה ששיטית בנו; יוסף הוא לא בובה אלא בן אנוש. ואני לא מתכוונת חלילה, שכמו פינוקיו הוא הפך לילד אמיתי. אני חושבת שאת עשית כאן תעלול נוסח היינריך פון קלייסט שאותו הזכרת קודם במהלך הראיון. קלייסט כתב מסה שדנה בהיבטים הכי פיסיים-עד-פיסיקליים של תיאטרון המריונטות, אבל רק לכאורה, כי הבובות של קלייסט מתגלות בסופו של דבר כמשל, דרך מבריקה ומקורית לדון במצבו של האדם. ואילו את יצרת את יוסף כדי לומר משהו על עצמך.

לשיחות שלך עם יוסף יש מין תבנית קבועה שבה הוויכוח ביניכם צובר תנופה עד שהוא מתהפך לגמרי בשורה תחתונה המפתיעה, שמתגלה בדיעבד גם כבלתי נמנעת. וזה מה שקרה לך גם פה, אני חושבת; שכנעת ושכנעת את אלוהים להיות הבובה שלך ותוך כדי כך הבנת מי פה הבובה. ובכל זאת את מבקשת שיופיע איתך. ולו כמפעיל.

ובעצם, התפילה הזאת שאומרים בבוקר: אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים – יכלה להיות גם תפילתה של בובת התיאטרון הכנועה למפעילהּ.

פתאום בסוף הראיון הבנתי שאין רוני ויוסף. יש רק רוני, פעמיים רוני; גם יוסף הוא רוני, שמתריסה נגד המגבלות שלה ומתחצפת למפעיל, כי איך זה יכול להיות שיש לה מפעיל, שהיא חומר ביד היוצר? יוסף הוא רוני המורדת שרוצה להפעיל את המפעיל. ורציתי להגיד לך שזה רגע עצוב בשבילי, הרגע שבו את מכירה במגבלות שלך ומזמינה את המפעיל להציג איתך בהכנעה ובלב רועד.

[בחזרה לראיון]

*

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן קוראת שפוך חמתך בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

זהו החלק הרביעי של "זרעי האהבה" מאת מרי דה מורגן, סיפור מוקדם שהוא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.
מומלץ לקרוא קודם את החלקים הקודמים.
לחלק הראשון
לחלק השני
לחלק השלישי

*

קצת אחרי שנולד הנסיך התינוק חלה המלך הזקן ומת, והגיע הזמן להכתיר את בלנשליס ובעלה. ושוב הוארה כל הארץ והפעם לכבוד ההכתרה. בלנשליס ובעלה ישבו על כסאות מלכות מוזהבים, כתרים הונחו על ראשיהם ולמרגלותיהם שכב התינוק בעריסת זהב.

המלכה בלנשליס הולבשה באטלס צחור ובזהב וכמה מן השושנים היקרות שלה הוצמדו לשמלתה. היא חייכה ובכתה מרוב אושר בזמן שההמונים הריעו וצעקו. כשזאיר ראתה אותה יושבת על הכס המוזהב לא היה גבול לשנאתה ולקנאתה. היא בכתה מרוב זעם כשראתה שבלנשליס עולה עליה בכל מובן, אף שגם לה היו בגד אטלס מפואר ותכשיטים בשיער.

בלילה נערך בארמון נשף גדול, אבל זאיר לא רצתה לרקוד ורק עמדה בפינה ועקבה אחרי בלנשליס כששפתיה רועדות מחימה. ופתאום התחלחלה מרעיון שעלה במוחה ופרצה החוצה אל הגן החשוך כשהיא לופתת את נר השעווה הקטן שקבלה מסבתה לפני זמן כה רב. הלילה היה אפל וקר, לא היו ירח או כוכבים בשמיים. רוח צווחנית שרקה וזאיר הצטמררה ורעדה בשמלת האטלס הצהובה שלה. גשם החל לרדת אבל היא הפשילה את שולי השמלה ותמרנה בין השלוליות בנעליה הדקות והנוצצות עד שהגיעה למקום שבו עמד עץ השושן של בלנשליס.

כאן עצרה ונטעה את הנר שלה היטב באדמה והדליקה אותו. הרוח נשבה והגשם ירד אבל הנר הקטן בער ללא הפרעה. ופתאום נשמעה מעין שריקה דומה ללחישת נחש וכבר צצה מולה דמותה המתועבת של ישישה נוראה לבושה שחורים. על ראשה היה כתר מלופף מנחשים חיים שטלטלו את ראשיהם וירקו ארס לכל העברים. אצבעותיה שהזכירו טפרים של חיה יותר מאשר מאשר יד אנושית, נלפתו אל מטה שסביבו התפתל נחש עם שבעה ראשים: הראשון של צפע, השני של קוף, השלישי של קרפדה, הרביעי של פרס, החמישי של טיגריס, והשישי והשביעי של גבר ואישה; וכל הראשים לחשו ופטפטו וירקו וצווחו בחימה. לרגלי הישישה שרצו צפרדעים וקרפדות וזוחלים מכל הסוגים, אבל נוראים מכל היו פניה, כה מצולקים ומכורכמים מעברה וזעם, שדמו לפני שד יותר מלפני אישה.

"מה רצונך ממני?" ליחששה בקול שגרם לזאיר לרעוד. "דַּברי, מה משאלתך?"

וזאיר הצביעה על עץ השושן ואמרה "אמרי לי איך להרוג את העץ הזה."

המכשפה צחקקה, שלפה מחזהּ צפעוני קטן והושיטה אותו לזאיר שרעדה אפילו יותר, ובכל זאת לקחה את השרץ הרירי והקר כמו אבן.

"קחי אותו," קרקרה המכשפה, "וחיפרי עד שתגיעי לשורשי השושן. הניחי אותו ביניהם והוא ייכרך עליהם ויהדק את אחיזתו עד שהעץ ימות."

"מי את ומה שמך?" נאנקה זאיר.

"אני קנאה," ענתה המכשפה; ושוב נשמעה שריקה ארוכה ונמוכה, הישישה נעלמה, וזאיר נותרה לבדה עם הצפעוני הקר והחלקלק שאחזה בידה. היא מיהרה אל הארמון ובחנה אותו באור כשאיש לא ראה. צבעו הירוק זוהֵר התנצנץ בזמן שזז. עיני השָּׁני שלו בערו ומפיו השתרבבה לשון מזלגית ארוכה. הוא שרק בארסיות אבל לא ניסה לפגוע בזאיר, והיא נישקה וליטפה אותו וטמנה אותו בחזהּ וחזרה לרקוד בנשף.

ג'וטו די בונדונה, יום הדין (פרט). גיהנום של שדים ושרצים (לחצו להגדלה)

למחרת בבוקר, כהרגלה, ירדה המלכה בלנשליס אל עץ השושן שלה ותינוקה בזרועותיה. זאיר ארבה מאחורי העץ וצפתה בה כמו תמיד.

"אה, עץ מתוק שלי, כל יום אתה יפה יותר ואני מאושרת יותר," אמרה המלכה בלנשליס, והיא כרכה את זרועותיה הלבנות סביב גזע העץ והניחה עליו את לחיה ולטפה אותו כמו תמיד.

"עץ המחמד שלך נראה טוב, הדודנית בלנשליס," אמרה זאיר והגיחה מהמקום בו עמדה.

"האומנם זו את, הדודנית זאיר?" אמרה בלנשליס וניתקה מהעץ.

"הביטי, גם לי יש יצור מחמד עכשיו," אמרה זאיר בזמן ששלפה את הנחש הקר והארוך מחזה והניחה לו להיכרך על זרועותיה ועל צווארה.

"איזה יצור מחריד יש לך שם, הדודנית זאיר?" קראה בלנשליס, כשהיא רועדת ומסתירה את עיניה מפני הנחש.

"לך יש עץ טיפוחים, למה שלי לא יהיה משהו משלי?" אמרה זאיר ונשקה את ראשו הירוק והמנצנץ של הנחש.

"אבל הרי לא ייתכן שתהפכי את היצור האיום הזה לחיית מחמד?" אמרה בלנשליס. "זאיר דודניתי היקרה, השליכי אותו, ואני אתן לך חיית מחמד יפהפייה – יונה, או צבי, או עץ שושן."

"לא אחליף את הנחש שלי בשום דבר על פני האדמה," אמרה זאיר ועיניה ברקו כמעט כמו עיני הנחש. היא פנתה ללכת בעודה מתרפקת עליו, והמלכה בלנשליס נרעדה והתעצבה אל לבה, אף שלא ידעה למה.

זאיר המתינה כל היום, וכשירד הלילה לקחה אֵת וירדה לגן לחפור בין שורשי השושן. איש לא ראה אותה והיא חפרה וחפרה בחשיכה עד שהגיעה אל השורשים הארוכים והעמוקים ביותר, הרחק בתוך בטן האדמה. אז נעמדה על שפת הבור ושלפה את הנחש מחזהּ ונשקה לו.

"נחש יפה," אמרה ברוך, "הדק את עצמך סביב שורשי העץ וחנוק אותו במהירות הגדולה ביותר שתוכל, כך שימות והדודנית בלנשליס לא תמצא נחמה."

והיא לקחה את הנחש בידה הקטנה והלבנה והניחה אותו בין שורשי העץ. לרגע שכב ללא נוע, ואז החל להתפתל באיטיות ולהיכרך סביבם טבעות-טבעות.

זאיר צחקה בזמן שצפתה בו. "היה שלום, נחש מתוק," אמרה; "עשה את עבודתך נאמנה." ואחר כך מילאה את הבור בעפר והחליקה עליו שאיש לא יידע.

*

וכמה הערות

טוטם, צמח
בדתות האנימיסטיות יש לכל אדם חיית טוטם המסמלת משמעות פנימית עמוקה ורבת עוצמה. אצל זאיר זה הצפעוני הירוק ואצל בלנשליס זה עץ השושן שזאיר מכנה אותו בלעג – your pet, כלומר חיית המחמד/בן הטיפוחים שלך. בסיפורים אחרים של דה מורגן זה יכול להיות גם חפץ (למשל המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה) או אפילו חלק גוף (שערה של המלכה מעץ השיער).
ובחזרה לזרעי האהבה: על הנחש אין צורך להכביר מילים; הוא מגלם מעין תרכיז של קנאתה הרצחנית של זאיר. העץ מייצג את בלנשליס ואת אהבתה הפורחת (כמו שהפרגים סמלו את תמצית הנסיכה מברבורי הבר), וגם את הצד הפחות מלבב של אישיותה: אישה-צמח במובן הקליני כמעט, פסיבית וחסרת הכרה ובחירה.

צרפת, המאה ה14

*

מריה, חוה
ל"זרעי האהבה" הזה יש גם תיבת תהודה נוצרית; בלנשליס פירושו שושן צחור או בשמו העממי, חבצלת, שמסמלת טוהר ונחשבת לפיכך לפרח של הבתולה הקדושה. היונה שמסמלת את רוח הקודש מככבת בסצנת הנר שלה. ובשורה התחתונה – בלנשליס היא בת דמותה של מריה.
וזאיר לעומת זאת, עם הנחש הממית את עץ האהבה והחיים – היא גלגול של חווה, אם כל חטא.

בתמונות למטה – חבצלות בבשורה למריה:

הבשורה למריה, סימונה מרטיני, המאה ה 14 (לחצו פעמיים להגדלה. ציור יפהפה במיוחד)

הבשורה למריה, הורציו ג'נטילסקי, 1563-1639 (לחצו פעמיים להגדלה)

הבשורה למריה, בוטיצ'לי, (לחצו להגדלה)

הבשורה למריה, ויטורה קרפצ'ו (והנה גם יונים. לחצו להגדלה)

הבשורה למריה, קריבלי, 1486 (לחצו פעמיים להגדלה. ציור קסום במיוחד עם חבצלת ויונה)

.

אהבה וקנאה הן דמויות אלגוריות ממחזות מוסר מימי-הביניים. דה מורגן ניזונה מהתשתית הזאת וגם חותרת תחתיה.
ההשוואה בין הבתולה הקדושה לבלנשליס מבליטה את המוזרות והנרקיסיסטיות של האחרונה, שמוחקת את הגבר שמולה.
הסצנה של זאיר עם הנחש נפלאה במיוחד; דה מורגן לא שופטת את זאיר שנוהגת בנחש שלה ברוך חלומי ובאהבה, ממש כמו שבלנשליס נוהגת בעץ שלה.

והסימטריה שזאיר מנסחת בישירות כזאת – לכל אחת מאיתנו יש בן טיפוחים משלה – מהפנטת ומעוררת מחשבה.

*

ולבסוף – האהבה כנער חתיך, הקנאה כזקנה מכוערת. אם זה לא מציף את הבעייתיות המגדרית, אז מה כן?

*

עוד באותם עניינים

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור – על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה

מה זאת אהבה? על נדודי ארסמון מאת מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו – על המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה מאת מרי דה מורגן

רשימת הפייטות

פיתתה ונאנסה, על המיתוס של מדוזה (נחשים ונשים)

*

ובשולי הדברים: נותר עוד חלק אחד אחרון ואני לא בטוחה שאשלים את התרגום. אם לא – אני מבטיחה להוסיף פה עדכון, של מה היה בסוף ואיזה אור (וחושך) זה שופך על הסיפור.

*

  Your Majesty and honorable guests, I'll now tell you end of story, it is sad ending, with sacrifice

כמו שאומרת המספרת בעיבוד המקסים הזה לאוהל הדוד תום. ובקיצור חזרתי לקיים את ההבטחה. ובכן:

הנחש אמנם ממית את העץ. וככל שהעץ נובל קטנה אהבתו של המלך לבלנשליס. הוא יוצא עם זאיר לציד ורוקד איתה בלילות. בלנשליס יוצאת לחפש את אהבה. וכפי שהזהיר אותה מראש – הוא אינו נמצא במקומות הצפויים – הוא לא צועד בתהלוכת חתונה מפוארת או מצחקק בחברת זוג נאהבים. לבסוף מגיעה בלנשליס לערבה צחיחה ושוממה, כמה בקתות רעועות וכנסייה על שפת ים פראי (כמו בחלום). היא מצטרפת ללוויה של בעל מתעלל. ודווקא שם, לצד האלמנה, היא מזהה את אהבה לבוש כאחד האבלים. הוא מספר לה מה קרה לעץ. יש רק תרופה אחת כמסתבר, שיכולה להשיב אותו לחיים: עליה לפלח את לבה באחד מחוחי העץ. דמה יזרום אל הנחש שבין שורשיו. הנחש יצטמק וימות והעץ יפרח מחדש. כשבלנשליס חוזרת היא מגלה שהיא נחשבת למתה וכל הארץ מקושטת לקראת חתונת המלך עם זאיר. היא מבררת בזהירות מה שלום בנה הקטן; המלך אוהב אותו אהבת נפש, אומרים שזאיר מקנאה, לו היתה מעזה היתה שולחת אותו למרחקים. בלנשליס שוטחת את סיפורה במכתב, וכשמגיע הלילה היא מתגנבת לארמון. ראשית היא ניגשת למיטתה של זאיר:

"הה, דודנית זאיר האכזרית," אמרה, "מעולם לא פגעתי בך. למה שנאת אותי כל כך? אבל את לעולם לא תהיי מלכה במקומי, אף שאת חולמת על כך עכשיו."

ואז היא ניגשת למיטתו של בנה הקטן ונושקת לו ומתרפקת עליו מבלי שיתעורר.

"אה, בן קטן," אמרה, "אם לא הייתי חוזרת הלילה, הייתה לך מחר אם חורגת אכזרית. אבל עכשיו לא תהיה לך אם חורגת לעולם ואביך תמיד יאהב אותך."

לבסוף היא ניגשת למיטתו של בעלה ומניחה את מכתבה ליד ראשו.

"אבוי! בעל יקר," אמרה, "הלילה אני מביטה בך ואתה אינך רואה אותי, ואילו מחר בבוקר אתה זה שתביט בי ואני לא אוכל לראותך."

היא נשקה לו ברוך שלוש פעמים ונפרדה ממנו לשלום ויצאה מן הארמון אל הגן שבו צמח העץ היקר שלה. כמה מעט נותר ממנו מלבד גדם שחור חשוף. המלכה בלנשליס השתרעה על האדמה וכרכה את זרועותיה סביבו ותלשה חוח ארוך וחלק מענף יבש ונעצה אותו בלבה, וברגע שטיפות הדם חלחלו אל שורשי העץ הצטמק הנחש בין השורשים ומת, והעץ התלבלב כולו.

ולמחרת, כשהמלך מתעורר הוא קובר את בלנשליס מתחת לעץ השושן ולא חדל להתאבל עליה. זאיר מולבשת בבגדיה הישנים ומגורשת לקבץ נדבות למחייתה. כשפרחי השושן החדשים נפתחים מתברר שהם כבר לא לבנים. הם נצבעו בדם לבה של בלנשליס.

*

והערות אחרונות

דה מורגן לא קונה את אידאל האהבה הטוטלית, את הכישוף המתוק (עד לזרא) הגדוש שושנים ולבבות וכנפי יונים שגורמים לך להשלים עם כל התעללות עד מוות. אהבה לא נמצא בחתונה אלא בבית הקברות! וגם היא עצמה נקברת מתחת לעץ אהבתה, אחרי שנדקרה באחד מחוחיו. האהבה הרומנטית על פי דה מורגן היא זמר שלוש התשובות של אלתרמן, והיא לא ממליצה על הנתיב הזה:

.

.

וגם הגאווה אינה הפתרון. רדיפת הכבוד והכוח של זאיר מתגלה כאובססיה עקרה. דה מורגן נדה בראשה אבל חסה עליה; האחים גרים כבר היו מגלגלים את זאיר בחבית מסומרת או מכריחים אותה לרקוד בסנדלים מלובנים (או אפילו לתוך שיח קוצים, יש מעשיות כאלה!). דה מורגן לא שמחה לאידה, היא רק מנשלת אותה מכל כוח ושולחת אותה לקבץ את לחמה.

הסיום עם השושנים הלבנות שהפכו לאדומות הוא סיום של מיתוס או של בלדה (ובאמת יש ברבות מהמעשיות של דה מורגן עוצמה טרגית של מיתוס) ובכלל – איך כתב פנחס שדה בפתיחת ספרו מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו? "סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכליון נפש."

לא, לא רק. כשזה מגיע לילד הקטן מתפוגגים הזעם והאמביוולנטיות של מרי דה מורגן. כי ככה זה אצלה; ילדים מעוררים בה רוך וחמלה ונחישות להגן עליהם. בכל זאת יש קצת אור בקצה "זרעי האהבה".

*

Read Full Post »

בפוסט הקודם תרגמתי את  הכבשים של ננינה מאת מרי דה מורגן. ועכשיו לפרשנות.

*

חטא-יסורים-כפרה

נתחיל ממה שלא עלה להפתעתי, בתגובות: הנתיב הזה של חטא-אובדן-וגאולה-דרך-יסורים נסלל על ידי הנצרות. בכבשים של ננינה יש יותר מקבין של נצרות; הגיבורה אינה עומדת בנסיון שבו מעמיד אותה "האדון". היא מתפתה לשד היפהפה ומאבדת את צאנה, ורק אחרי שהיא מכפרת על עוונה בייסורים היא זוכה בו בחזרה.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

לפני שנים רבות בקרתי בשורה של פסטיבלים דתיים בפורטוגל. ובכל אחד מהם היה אפשר לראות נשים זוחלות על ארבע מסביב לכנסייה, כמילוי נדרים וככפרת חטאים. לפעמים צעד בצד האישה בעל אוהב ואפילו אחז בידה בזמן שדידתה על ברכיה. כמה מהנשים ליפפו את ברכיהן בסמרטוטים כדי לרפד קצת את היסורים (אם כי אף אחת לא הרחיקה לכת כמו נושאי הצלב האמריקאים הצצים בכל התכנסות המונית; כאן אפשר לראות אחד מהם, באירועי עשרים שנה למות אלביס בממפיס. בתחתית הצלב הכבד שלו הותקן גלגל עזר קטן).

ובשורה התחתונה – העץ הכובל את רגליה של ננינה הוא גם העץ של הצלב. רגליה מדממות כמו רגליו של ישו.

*

פאן-הרמס-פיטר פאן

הריקוד הוא מיני, על כך הסכימו כמדומה כל המגיבים. רועי כנען ראה בפֵיון גלגול של פאן, אל הרועים התיישי והחשקן. דודו פלמה נזכר במילורס, מאהבה של ליידי צ'טרלי, ושועי רז הרחיק עד קרישנה.

הזיקה בין ריקוד לחטא אינה המצאה של דה מורגן. אנדרסן למשל, מרחיק לכת בהרבה; בסיפור האימים הנוצרי שלו "הנעליים האדומות" אין די בלפיתת שורשים כדי לעצור את הריקוד. הגיבורה מבקשת מהתליין לקצץ את רגליה, והוא אף עושה זאת.

ועם זאת, ועל אף החליל הפאלי הדובר אל ננינה, יש בפֵיון משהו חמקמק וא-מיני. לי הוא הזכיר את הרמס אל הגנבים, יותר מאשר את בנו פאן. הוא קוסם וגנב רב חן אבל אין בו זימה או זדון. דורית נחמיאס הזכירה בצדק, את פיטר פן הקרוי על שמו של פאן, ומהווה גירסה פחות חייתית ויותר מעודנת וכמעט תמימה של אל הרועים.

ויליאם אדולף בוגרו, 1825-1905, פאן והנימפות

פיטר פן ובנות הים, מתוך סרטו האילם של הרברט ברנון, 1924

מוסטוב ויקטור בוריסוב, דפניס וכלואה (מרקדים לחלילו ואחריהם העז השחורה הכבשים הלבנות, בדיוק כמו בסיפור), 1901 

פאן ודפניס, 100 לפנה"ס. מין תום נוסח דפניס וכלואה שורה על המחולות עם הפיון

*

כבש או רועה?

… החופש והחירות היצרית שמבטיח פאן לעומת המסגרת הברורה והשורשים שמבטאים האדון ועץ האשור. וינינה המתגלה בסוף כחסרת אומץ להתמסר, מהססת לשבור את הקונבנציות ונענשת על כך בחומרה ע"י דה מורגן, היא תישאר כבשה בעדר של האדון עד סוף ימיה. גאונית הדה מורגן הזאת.

סיפור נהדר. ומה שעושה אותו לנהדר יותר אלה הן דווקא שתי השורות האחרונות. הן הופכות את הסיום לסוג של עונש. נדמה לי שדה מורגן לא כל כך אהבה את ינינה בסוף ולכן היא מענישה אותה על כך שלא העזה לפרוץ את הגדרות.

דודו פלמה חורץ את דינה של ינינה  (כלומר ננינה)

יש מן הפיתוי במטפורות השורשים והעדר, ועם זאת – לא נוח לי עם ליהוק העץ לסוכן של דיכוי; עצים קרובים מאד ללבי וגם ללבה של דה מורגן. גם בסיפור הקודם שתרגמתי יש כמה וכמה: עץ השיער הפלאי, עץ הזירבל המגן מלחשים, עצים מצמיחי אבנים יקרות, ואפילו עץ אשור כמו של ננינה, מבליח לרגע בסיפור, כמעין ראי של הגיבורה:

אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור.

זאת ועוד; ננינה כפי שהיא נשקפת מן הסיפור אינה מורדת ופורעת חוק אלא ילדונת תמימה ובודדה, בעלת דימיון פעיל, קצת משועממת ומאד סקרנית, כמהה לחברה אנושית ומחוברת לטבע.

ומעל לכל ננינה היא טובת לב וחומלת ורגישה לסבל הזולת; בשיא מצוקתה, אחרי שאיבדה את הכבשה האחרונה, היא מבחינה בפצעיו של העץ וחובשת אותם. זה מה שגורם לו לפצות את פיו. פשוט לא מתאים לו לשלם לה רעה תחת טובה.

ולא רק בפצעי העץ היא מטפלת. בשיא יסוריה, כשהיא עוקרת מן האדמה בפעם האחרונה את רגליה המדממות, מסופר: "היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו".

ובשורה התחתונה – על אף תלאותיה ננינה מחוברת לטבע ולכוחות החמלה והריפוי שלה, היא פשוט לא טיפוס כזה, חנוק ומדוכא.

*

ויוסף ישוע וידבר אליהם… אנוכי הוא הרועה הטוב. הרועה הטוב יתן את נפשו בעד צאנו׃ והשָׂכיר … הנה בראותו כי בא הזאב יעזוב את הצאן ונס, והזאב יחטוף ויפיץ את הצאן׃ השכיר ינוס כי שכיר הוא ולא ידאג לצאן׃ אני הרועה הטוב וידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי … ואת נפשי אתן בעד הצאן.

הבשורה על פי יוחנן

הרועה הטוב, ג'יימס פאוול, 1888

בוגרו, הרועה

ישו הוא הרועה הטוב, זו אחת ההתגלמויות רבות העוצמה שלו. ובהמשך לפסוקים שציטטתי, ננינה היא הרועה הטובה, כלומר ישו קטן ממין נקבה: היא לא נסה כמו השכיר שבמשל אלא מוכנה לשאת יסורים עבור כל טלה וטלה, היא נצלבת (צליבה לייט, ובכל זאת). וכשהאדון רוצה לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך, היא משיבה: "האמת, אדון, זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."

התשובה מלמדת על מידה של ערמומיות שרכשה בדרך, אבל היא גם שבה ומגדירה את ננינה כרועה הטובה. מן הבחינה הנוצרית, דה מורגן מציבה את ננינה בצד ישו. לא פחות. ויוצא ששתי השורות האחרונות של הסיפור הן לגמרי מודבקות. הן לא מופנות אל ננינה מן הסתם (כפי שהציע דודו פלמה) אלא אל קהל הקוראים; מרי דה מורגן מרמה את המכס ומצהירה על משהו לגמרי שונה ממה שטמנה בסיפור. יש להניח שהיא פשוט התעייפה. נמאס לה להתגונן ולהצדיק את "הבחירות המשונות" שלה. והיא אמרה לעצמה, נו טוב, נזרוק להם עצם, מוסר השכל על צייתנות, הם ממילא לא יבינו מה כתוב.

*

סקיצה של דיוויד הוקני לאופרה "הילד והכשפים" של מוריס רוול. זוהי הסצנה שבה הרועים והרועות המצויירים על הטאפט קמים לחיים ויורדים ממנו.

אובדן התמימות

יש משהו מלא חיים וקסם וחיוך בפנטזיה של המתבגרת הקטנה על הפיון החתיך עם הצאן המדלג. ובסופו של דבר, מעבר ליצריות ומעבר לסימבוליקה הנוצרית – שוֹרה על הסיפור תוגת ההתבגרות; תוגת הרגע שבו המציאות מתנגשת בפנטזיה, הרגע שבו צריך להפסיק לחלום ולהתחיל לקחת אחריות. בהופעה האחרונה של הפיון יש יותר משמץ של קינה, מין זוהר עצוב של פרידה. ("חמש שנים על מיכאל חלפו בריקודים…"). פצעי השורשים הם הצביטה המכאיבה שמעירה את ננינה מהחלום. הסיפור מבכה את ההתפכחות, את אובדן התמימות והפנטזיה, הכרוך בכל התבגרות.

*

נ. ב. כמעט בכל פעם שאני גומרת לחשוב על סיפור של מרי דה מורגן, מיד מתעוררים בי הרהורי כפירה. והפעם השם הזה ננינה, שנשמע לגמרי כמו שיר, כמו לַלַלַ שמישהו מפזם לעצמו. האם הפיון לא היה בכל זאת, הזיווג המיועד לה?

בעל אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה – אפשר לראות עוד פרק חזותי בגלגוליו של פאן – מבלט הפאון שיצר ניז'ינסקי לשודד האנס של רשומון.

עץ עם פנים (מסיפור אחר), אייר: ארתור רקהאם

Read Full Post »

אתם לא תאמינו מה גיליתי באיורים של מרג'ה ל"ברבורי הבר"…

אבל נתחיל מהתחלה:  "ברבורי הבר" של אנדרסן מורכב למעשה, משלושה סיפורים שונים של האחים גרים: "שנים-עשר האחים", "שבעת העורבים", ו"ששת הברבורים". כל אחד מהם לא נופל מהמרקחת של אנדרסן, ובחרתי בו הפעם רק בזכות האיורים שעשו עלי רושם עז בילדותי. רציתי לבדוק מה היה שם. למי שלא זוכר – גיבורת הסיפור היא נסיכה שאמה החורגת הפכה את אחד עשר אחיה לברבורים. כדי לגאול אותם מהכישוף היא צריכה לארוג להם כותנות מסירפדים צורבים, ואסור לה להוציא הגה; כל מילה תינעץ בלבם כמו פיגיון. היא ממשיכה לשתוק גם כשמלך  ש"צד" אותה ביער מתאהב בה ונושא אותה לאישה, וגם כשהיא נידונה למוות כמכשפה. בדרך למוקד היא ממשיכה לארוג את הכותנות. המון זועם תוקף אותה, ואז יורדים מן השמיים אחד עשר ברבורים חבושים בכתרי זהב ומעופפים סביבה. האישה הצעירה משליכה עליהם את הכותנות שארגה והם חוזרים ולובשים את דמותם האנושית. כולם, למעט האח הקטן. בכותונת שלו חסר שרוול שלא הספיקה לארוג, ובמקום אחת הזרועות נותרת כנף.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. הגיבורה עם אחיה הקטן. האח הקטן הוא הקרוב לה ביותר. הוא מצל על ראשה כשאחיו נושאים אותה בערסל אל מעבר לים, והוא מרפא את פצעיה בדמעותיו.

זאוס בא אל לדה בדמות ברבור ושכב איתה (יש אומרים "אנס", אבל זו בבירור לא תמונה של אונס. לפי המחזה של ז'ירודו "אמפיטריון" - זאוס בא אל כל אישה בדמות הפנטסיה המינית שלה).

אז מה היה שם באיורים של מרג'ה (מאייר איטלקי, 1983-1912) שהילך עלי קסם כזה?
לפני כך וכך שנים (כלומר אחרי הילדות ולפני שהפסקתי לחשוב באו-או) הייתי פוסלת אותם מראש כקיטש. אבל מאז הצטיידתי במשהו כמו "משקפי לילה" נגד החושך של תיוגים אוטומטיים. אם הילדה התרגשה, שווה לבדוק ממה. מהמתיקות? הדקורטיביות? ודאי, אבל לא רק, ואפילו לא העיקר. חושניות? כן, קצת; התמונה למעלה היא הגירסה לילדים של פרשת לדה והברבור.
אבל שימו לב לענף המתקמר מעל לראשה של הילדה ומהווה ספק תקריב, ספק "הד" של צוואר הברבור והיד המלטפת. זוהי הגדלה של החלל דמוי העין או הדמעה שהוא המרכז הרגשי של התמונה.

*

כשהזכרתי את אחד עשר הברבורים בתגובה לפוסט הקודם, שאל ע', אחד מיקירי הבלוג: למה אחד עשר? לא שנים עשר? והתשובה, קצת במאוחר: השנים עשר כולל את הנסיכה, ביחד הם חלקים של אותה דמות, אותו שלם. זאת וריאציה על "ששת הברבורים" של האחים גרים: שם השלם הוא שבעה כולל האחות.
והדמות המפורקת הזאת היא בצרות מרגע שהאב נושא אישה חדשה: האם החורגת ממלאת את ספלי הבנים בחול ואומרת להם לדמיין שזאת עוגה. לאחר מכן היא מרבה כל כך להשחיר אותם בעיני האב שהוא נוטש אותם ושוכח מקיומם.
מבחינה רגשית ומנטלית המצב ברור: כשלא מקבלים משהו מזין בבית, שלא לומר אוהב ומפנק, עוברים בלית ברירה לחיות בדמיון, כלומר מתנתקים מן הקרקע והופכים לברבורים עם כתרים.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. זאת תמונת השער של הסיפור. הכיתוב ברוסית נדמה לי: כיוון שהספר שברשותי מודפס באופן מחפיר, העדפתי להסתמך על תמונות מהאינטרנט במידת האפשר.

זוהי כאמור, תמונת השער. דקורטיבית כמו שרשרת לסוכה, אבל שימו לב באיזו קלילות מרג'ה מקשר בין הילדה לאחֶיה: תנוחת הזרועות-ידיים שלה "מתחרזת" עם העיקול של צווארי הברבורים. זהב שערה מתחרז עם כתרי הזהב שלהם. וגם בסיפור אגב, יש קישור מובהק: כשהאם החורגת מכשפת את הנסיכים היא אומרת: "עופו לכם בדמות ציפורים גדולות שאין להן קול."*** ובהמשך גם האחות מאבדת את קולה (אסור לה להוציא הגה עד סוף המלאכה). בעלה "צד" אותה ביער כאילו היתה ברבור.

ובחזרה לאיור: מוצא חן בעיני במיוחד, השילוב של הכותנת המוטלת על ברכיה עם הזמורות הצומחות מהקרקע היוצר מעין ציפור ירוקה עמומה, לא מודעת, עם שתי רגליים וכנף.
הציפור הירוקה הזאת הזכירה לי את פרויד ואת זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י שהוא מנתח. ליאונרדו דה וינצ'י שילב את הזיכרון בתוך חיבור מדעי על מעוף העיט:

דומה כי כבר קודם נגזר עלי לעסוק עיסוק יסודי בעיט [כותב ליאונרדו] שכן עולה בדעתי מעשה משחר ילדותי, כאשר עוד שכבתי בעריסה – מעשה בעיט שירד אלי, פתח לי בזנבו את פי, ופעמים רבות דחף בזנבו זה על שפתי.

ובלי להיכנס לפרשנות – פרויד מקשר את הזיכרון בין השאר, לציור של ליאונרדו, שבו רואים את מרים יושבת על ברכי אמהּ, חנה הקדושה, ואוחזת בישוע הקטן המשחק עם טלה. אני מביאה את הציור לא רק בגלל הקומפוזיציה הזורמת והמקומרת האופיינית לרבים מאיורי "ברבורי הבר", אלא בגלל תוספת מאוחרת למאמר, תגלית של אוסקר פפיסטר, כומר שוויצרי שהיה ידיד ותלמיד של פרויד: פפיסטר מצא את העיט בתמונה! "מצא" כמו ב"ציור השבועי לילד" ב"ידיעות אחרונות": שוכב על גבו על ברכי מרים, מקורו כמעט מאחורי גבה, וקצה זנבו ממוקם בדיוק מול פי הילד.

ליאונרדו דה וינצ'י: חנה הקדושה (סבתא של ישו), מרים, ישוע הקטן וטלה

שרטוט המראה את העיט שחשף פפיסטר, המכניס את קצה זנבו לפי ישוע הקטן

הנסיכה היא החלק הפחות פגוע באישיות המשותפת. היא זכתה ליותר אהבה מאביה. לא רק אצל אנדרסן; ב"שנים עשר האחים" האב זומם להרוג את בניו כדי שיוכל להוריש את כל רכושו לבתו, וב"שבעת העורבים" האב הוא זה שמקלל ומכשף את הבנים, מרוב כעס שאיחרו להביא מי טבילה לאחותם. האהבה מחברת את הילדה-נערה-אישה לאדמה, נותנת לה שורשים. ב"שנים עשר האחים" וב"ששת הברבורים" היא מתגוררת על עץ. גם את אובדן הקול אגב, אפשר לפרש כשתיקה צמחית. ובכל מקרה, "העוצמה הצמחית" שלה היא כל כך גדולה, ששלוש הקרפדות שהאם החורגת מגניבה לאמבטיה שלה, כדי שיכערו, יטמטמו ויסייטו אותה, הופכות לפרחי פרג ברגע שהיא נכנסת למים. הכוח הזה גם מאפשר לה לשקם את החלק הפגוע בעזרת צמחים: סירפדים במקרה של אנדרסן, פרחי אסתר ב"ששת הברבורים".

ברבורים הם אנשים שניתקו מהקרקע, כדי להחזיר אותם אליה, הם זקוקים לשורשים, כלומר למנה גדושה של צמחיוּת. כי אדם (מאוזן) הוא ממוצע בין צמח וציפור.

הקרפדות הפכו לפרגים ברגע שגופה נגע במים. איור של מרג'ה ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.

הסירפדים הם תוספת של אנדרסן לסיפור. הוא האמין, או אולי ידע, ששינוי כרוך בכאב. ב"שבעת העורבים" דרך אגב, הנערה חותכת את אצבעה כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו כלואים אחיה העורבים.

*

הקישור בין כאב לגאולה, מיובא גם מהנצרות כמובן. "ברבורי הבר" הוא סיפור לגמרי נוצרי: האחות הטובה היא לא רק קדושה מעונה, אלא ישו נשי. היא סובלת כדי לגאול אחרים. לפי ההוראות המדויקות שהיא מקבלת מן הקוסמת הטובה, עליה לנפץ את הסירפדים ברגליה לפני שהיא מתחילה לארוג אותם בידיה, כך שגם רגליה וגם ידיה נפצעות כמו ידיו ורגליו של ישו על הצלב. בסוף הסיפור, מצמיחים הזרדים של המוקד שושנים אדומות. מעל לשושנים פורח פרח אחד "צחור מאין כמוהו ונוצץ כמו כוכב". וסך הכל הוא מין נס נס נוצרי טיפוסי, שבו האדום מסמל את הכאב והדם, הלובן מסמל את הטוהר, והכוכב את ישו כמובן, "נצנץ נצנץ כוכב קטן", כמו ששרים בחג המולד. כשמניחים את הפרח-הכוכב על חזהּ של הנערה המתעלפת היא קמה לתחייה. (ב"שנים עשר האחים" אגב, יש לאחות הקטנה כוכב על המצח.)

*

ובהמשך לכל מה שנאמר עד כה – חשבתי שהאיורים מבוססים על אמנות נוצרית. זו היתה ההשערה שלי בהתחלה, שהם שואבים את כוחם מסצנות מַפְתֵחַ נוצריות שמרג'ה האיטלקי ספג והחדיר לציורים, במודע או שלא במודע.

האיור שלמעלה מתאר את רגע השיא של הסיפור, שבו הברבורים יורדים להגן על אחותם מזעם ההמון, והיא משליכה עליהם את הכותנות שארגה. זו דוגמא נהדרת לאיכויות של מרג'ה: איור שטוח ודקורטיבי מצד אחד, כמעט כמו מגזרת נייר עם דוגמא חוזרת של ברבורים מכונפים ונסיכים תאומים עגולי לחיים והדורים, ובו בזמן זוהי גם סצנה מלאה תנועה ותנופה ורגש של נס. הכידון של החייל שחותך את הקומפוזיציה קשור להוויה החצויה של הנסיכים, כמו גם לצלב שהוא יוצר עם גוף הנידונה, הקדושה המעונה הלובשת שק בדרך למוקד.

בדרך למוקד. מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן

התכוונתי לחפש מקורות נוצריים לאיורים. להשוות למשל בין תמונות ישו המובל לצלב לתמונת הגיבורה בדרך למוקד. הניגוד בין פניה השלווים לנציג ההמון הזועם, הזכיר לי את התמונה הזאת של בוש.

פני ההמון הגסים לעומת פניהם השלווים של ישו ושל ורוניקה שניגבה את פניו במטפחת וקלסתרו הוטבע עליה (למטה בפינה).

הקומפוזיציה אמנם, מאד שונה, אבל תיארתי לעצמי שהניגוד הזה בין פראות וגסות לשלווה, מופיע גם בווריאציות נוספות. התכוונתי לחפש אותן, כשמשהו אחר לגמרי תפס את תשומת לבי…

*

קוראים יקרים, איתכם הסליחה שאני מפסיקה בשיא המתח, אבל כיוון שעברתי כבר את ה-1100 מילים, אנהג כמו שהרזד (היא שחרזדה) ואשמור את הסקופ שלי ללילה הבא…

*

*** הציטוט הוא מסיפורו המקורי של אנדרסן, לא מן העיבוד המפוקפק של ש. גולדן את ימימה טשרנוביץ'. אין לי מושג מה חלקו של כל אחד מהם בעיוות. אפילו את הכנף החסרה הנהדרת הם העלימו ברגע האחרון. אבל על כך, בפעם הבאה.

*

עוד על אגדות ואיורים ואמנות

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

הרהורים על איורים

ועוד ועוד

*

אתר עם עבודות של מרג'ה

*

וכפפה שאני משליכה: השנה ייצא סוף סוף "סיפורים יכולים להציל" ספר שכתבתי בהזמנת סל תרבות על אגדות אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה, ואחרים. הספר הזה הוא רק מתאבן וקצה קצה הקרחון. בעצם יכולתי (וגם הייתי רוצה) לכתוב ספר שלם על כל אחד מהם, או סדרת מאמרים, או… אז אם מישהו רוצה להזמין אותם, הוא מוזמן לפנות אלי.

*

ומבצע יום במתנה נמשך

Read Full Post »

[פוליאנה תולה מנסרות בדולח על חלונו של מר פנדלטון החולה]
חדר המיטות המפואר אך המשמים ההוא הפך לארץ האגדות. כולו היה מלא בכתמים מרצדים של אדום וירוק, סגול וכתום, זהוב וכחול. הקיר, הריצפה והרהיטים, אפילו המיטה עצמה, הוארו ברסיסים מבליחים צבעוניים.
"אוה, אוה, אוה, כמה יפה!" לחשה פוליאנה; אחר כך פרצה לפתע בצחוק. "אני פשוט חושבת שהשמש בכבודה ובעצמה מנסה לשחק במשחק, אתה לא חושב?" …
"אני חושב שהמנסרה הכי נהדרת מכולם זו את בעצמך, פוליאנה."

תזכורת עלילתית: פוליאנה, בתו של כומר חסר-כל מצפה לבובה שאמורה להגיע במשלוח צדקה. במקום הבובה מגיעים קביים קטנים. הילדה פורצת בבכי ואביה מנחם אותה בעזרת "משחק השמחה". יש רק כלל אחד במשחק: בכל מצב ולו הקשה ביותר (למשל קביים-במקום-בובה) צריך למצוא סיבה לשמוח. בגיל אחת עשרה פוליאנה מתייתמת מאביה ונשלחת לגור עם דודה פולי העשירה, המנוכרת והקפוצה. לאט לאט כובשת היתומה העליזה את לבם של כל תושבי העיירה. ודווקא אז, כשהכל מתחיל להסתדר פוליאנה נפצעת בתאונה. אנשי העיירה מתחילים לשחק ב"משחק השמחה" כדי להצהיל את רוחה, ותוך כדי כך הם עוזרים בלי משים לעצמם: העצב והמדנים נעלמים, יתום קטן מוצא בית, ודודה פולי שבורת הלב (כמסתבר) מתאחדת עם אהובה משכבר הימים.

"אז את רואה יקירתי, רק את עשית את זה. כל העיירה משחקת במשחק. וכל העיירה מאושרת יותר, וזה נפלא – והכל בזכות ילדה קטנה אחת שלימדה את האנשים משחק חדש – ואיך לשחק בו." (דודה פולי ליד מיטת חולייה של פוליאנה)

ילדים חושבים שהעולם כולו תלוי בהתנהגותם. בדרך כלל זה נגמר במפח נפש וברגשי אשם: לו רק הייתי ילד טוב, חושב ילד שהוריו התגרשו, הם לא היו נפרדים… "פוליאנה" מממש את הפנטסיה במלוא עוצמתה המגלומנית; מגע הקסם של הגיבורה הקטנה הופך כל ייאוש לשמחה, כל קור לאהבה. ולא מדובר רק במשפחתה הקרובה. פוליאנה מושיעה עיירה שלמה, על כל גלמודיהָ, מנודיהָ ונרגניהָ חשוכי המרפא.

"אבל אתה רגזן רק כלפי חוץ – בפנים אתה בכלל לא רגזן!" (פוליאנה למר פנדלטון)

וזו לא רק הפנטסיה של הילדים שמתממשת, אלא גם הפנטסיה של המבוגרים: לא משנה כמה אתה חמוץ ומיזנטרופי, עמוק בתוכך חבוי לו איש טוב וחם. העיניים התמימות של הילדה יבחינו בנסיך מבעד לקרפד ולבה הטהור ימיס את קליפתו המכוערת.

הרעיון הזה כבר מצא למעשה את ביטויו המושלם כמעט שלושים שנה קודם לכן, בספרה של פרנסס הודג'סון ברנט "לורד פונטלרוי הקטן". גיבור הספר, ילד מלא חן תמימות ואהבה, הופך את סבו העשיר השנוא והאנוכי לנדבן מלא אהבה.

אלא שיש גם כמה הבדלים מהותיים בין לורד פונטלרוי לפוליאנה; פונטלרוי הוא ילד מושלם בעל קסם מוּלד וטבעי. לא כן פוליאנה – לא מבחינת המראה החיצוני (ואל תניחו להיילי מילס לבלבל אתכם. הילדה שבספר אינה יפהפיה, היא "שמחה" שאין ראי בחדרה, כך לא תוכל לראות את הנמשים שלה) ולא מבחינת האופי. "אופיה" של פוליאנה הוא תוצאה של "טכניקה" נלמדת (הקרויה אמנם משחק כדי לחמם ולהמתיק את התרופה). זהו סוג בסיסי של חשיבה חיובית שכל אחד יכול לתרגל. מתחת לעטיפה הסיפורית "פוליאנה" הוא בעצם ספר הדרכה עצמית, וזה חלק ניכר מקסמו ומן הפיתוי הגלוי שלו. זה עבד גם עלי בתור ילדה ואפילו בתור נערה. ומי שרוצה לנצור ולשמר את הקסם הזה, טוב יעשה אם יחדל לקרוא עכשיו.

היילי מילס כפוליאנה

לורד פונטלרוי הוא פנטסיה. אבל ב"פוליאנה" יש קו מאד ארצי המיוצג על ידי ננסי המשרתת. לננסי יש כמה תפקידים בסיפור: בצד התפקיד המסורתי של המשרתים בקומדיה – לתקוע סיכות בבלון הנפוח של האדונים – היא גולשת פה ושם למעין מקהלה יוונית של איש אחד, המשקיפה מרחוק על המתרחש, אבל יותר מכל היא נציגת הקוראים: ננסי היא העוגן של הספר; שילוב של שכל ישר, חום ואמינות מוסרית. היא מבטאת את חרון אפם של הקוראים מול היחס המחפיר שלו זוכה פוליאנה, ומשמשת לה תחליף אם עד שדודה פולי תשיל את קליפתה. ננסי עריבה לאמיתותו של הסיפור. שתי רגליה נטועות עמוק במציאות. נוכחותה שוללת קריאה פנטסטית שלו.

קחו למשל, לשם השוואה, את בּוֹסֶה גיבור "מיו מיו" של אסטריד לינדרגן. בוסה כמו פוליאנה הוא יתום שהוריו המאמצים מתעמרים בו. ערב אחד, כשהוא יושב לבדו בחורשה, הוא מגלה שהוא בנו האהוב של מלך ארץ מרחקים. הוא עובר הרפתקה מפחידה ונהדרת, ובסופה, אחרי שהוא חוזר ומתאחד עם אביו המלך, הוא אומר שייתכן שדודתו המאמצת חושבת שהוא עדיין בחורשה, שהוא משחק בבקבוק ריק או באיזו פסולת אחרת ומסתכל בחלונות המוארים של משפחות שאוכלות ארוחת ערב… אבל היא טועה, כי הוא נמצא בארץ מרחקים בין צפצפות כסף מרשרשות, עם אביו המלך, וכן הלאה. ככל שבוסה מפליג בתיאורים של איפה הוא כן ואיפה הוא לא, ככל שהוא מבטיח ומשכנע, הולכת הפנטסיה ומתפוגגת, התפרים נחשפים, והלב (של המבוגר שקורא את הספר, וגם של הילד שמרגיש משהו, אי אפשר לא) הלב נקרע.

לא כן "פוליאנה". האופטימיות של הספר היא קצת עבה ורעשנית. אין בה כל שבריריות או איכות מתעתעת של פנטסיה.

"ובכן, בשם אלוהים! אני לא יכולה לראות שום דבר בקביים שיכול לשמח; מה זה משמח לקבל זוג קביים כשרצית בובה?"
פוליאנה מחאה כפיים.
"יש בהם משהו, יש משהו," קראה בגיל. "אבל גם אני לא יכולתי לגלות בהתחלה, ננסי." היא מיהרה להוסיף בכנות. "אבא היה צריך לומר לי."
"ובכן, אז עכשיו נניח שאת תספרי לי." ננסי כמעט זעמה.
"רגזנית אחת! כן, פשוט להיות שמחה מפני שאת לא – זקוקה להם!" צהלה פוליאנה בתרועת ניצחון.

יש קטע כזה ב"הקמצן" של מולייר שבו משכנעת הסרסורית את הקמצן שהכלה הענייה תזַכּה אותו בהכנסה של שנים עשר אלף ליברות בשנה. בכובד ראש היא מחשבת את כל המאכלים שהנערה לא תאכל ואת כל השמלות והתכשיטים שלא תרכוש.

השמחה על הקביים-במקום-בובה רק מפני שלא צריך אותם, מזכירה לי את ההיגיון האבסורדי של המעמד הזה. השמחה שהכומר מציע היא מכנית ותלושה ומופרכת כמו הסכום שאליו מגיעה הסרסורית. היא הופכת את גיבור השימחה לדמות בסרט מצויר שממשיכה ומדלגת בשמחה לאוויר שמעבר לצוק בלי להבחין בתהום הנפערת מתחתיה. הדילוג תלוי באשלייה. ברגע שאת מגלה את החסך את צונחת ישר לתוכו.

מרי פיקפורד כפוליאנה

יש רגע אחד שבו מכיר הספר כביכול, במגבלות השיטה. זה קורה בשלב מאוחר יחסית: פוליאנה המשותקת אינה מסוגלת לשמוח בפציעתה. היא אינה מסוגלת לשחק במשחק. הנתק הזמני הזה בין הרגש לתודעה אינו משמש להתבוננות, אירוניה או כל מורכבות אחרת, אלא מגויס כל כולו כדי לסחוט דמעות; סיפור השמחה-שאת-לא-זקוקה-לקביים הוא הסיפור המכונן של הספר. הוא מוזכר שוב ושוב, וכולנו – תושבי העיירה וקוראים – בקיאים בו. השמחה נולדה מאי-הצורך בקביים, ועכשיו שהגיבורה הקטנה זקוקה להם פתאום כולנו מאבדים את עשתונותינו. מסתבר שהקביים היו בעצם האקדח של צ'כוב, זה שמופיע במערכה הראשונה ויורה באחרונה.

[הפסוקים העליזים]
"ובכן, כך אבא היה קורא להם," היא צחקה. "התנ"ך בטח לא קרא להם כך, אבל אלה הפסוקים שמתחילים ב'שימחו בה' או 'גילו מאד' או 'הרנינו' וכל זה. אתה יודע – יש המון כאלה. פעם, כשאבא שלי הרגיש רע במיוחד, הוא ספר אותם. הוא הגיע לשמונה מאות."

ברשימה קודמת שפרסמתי בסדרה, ניסה מגיב יקר להשוות בין גילגי לפוליאנה. אבל מעבר לנמשים ולצמות גילגי אינה פוליאנה. גילגי היא ליצן, כמו הרפו מרקס. את המשחקים החתרניים שלה היא ממציאה כל זמן בעצמה.

לא כן פוליאנה. יש לה רק משחק אחד שאותו למדה מאביה, הכומר (בעל לב החב"דניק). קודם טענתי שזה לא משחק אלא שיטת הדרכה, אבל לאור המקור הדתי המפורש זה אפילו יותר קיצוני: פוליאנה אינה משחקת, היא מטיפה. פוליאנה אינה גילגי ולא הרפו מרקס, אלא ישו קטן ומנומש הגואל את אנשי העיירה. פוליאנה היא "השיה הקטנה" כפי שננסי המהימנה קוראת לה לאורך כל הספר: "שיה" כמו השה הקדוש, כמו "שה האלוהים הנושא את חטאת העולם". כלומר ישו כפי שתואר בפי יוחנן המטביל.

זאת ועוד: פציעתה של פוליאנה היא נקודת המפנה בעלילה. הכאב כמו מוסיף למשחק את המרכיב החסר של החסד והופך את פוליאנה למחוללת ניסים של ממש: היא מרפאת אלמנות מייאושן, מחזירה בתשובה אישה סוטה ("אישה צעירה מסוימת בעלת לחיים בצבע ורוד בלתי רגיל ושיער צהוב מוזר; אישה שנעלה נעלי עקב גבוהות וענדה תכשיטים זולים; אישה צעירה שהעלמה פולי הכירה היטב אותה ואת השם שיצא לה") ומאחדת אותה עם משפחתה. היא גורמת לזקן קמצן וגלמוד לאמץ ילד, מאחה את הלבבות השבורים של דודתה ושל דוקטור צ'ילטון, ואפילו מחזירה את כומר העיירה אל דרך הישר.

פוליאנה היא הילד הקטן שהפך את לבו של הענק האנוכי בסיפורו של אוסקר וויילד. לקראת מותו של הענק חוזר הילד ונגלה תחת עץ זהב עם פרות כסף ופרחים לבנים. הענק ממהר אליו ומבחין שכפות ידיו וכפות רגליו נקובות במסמרים. "אלה הם פצעי האהבה" מרגיע אותו הילד המופלא. "אתה הנחת לי פעם לשחק בגנך, היום אקח אותך אל גני שלי, גן העדן."

"אוה, אבל זה [המשחק] לא משונה – זה נחמד," טענה פוליאנה בהתלהבות. "ואנחנו שיחקנו כך תמיד מאז. וככל שזה יותר קשה, כך גדול יותר התענוג כשיוצאים מזה."

גם אבא שלי היה כומר כזה (הוא עדיין ישנו, ה"היה" מתייחס למקום שלו בילדותי) בעל לב של חב"דניק. הדת שלו היתה הציונות. היא היתה המקור המוחלט לשמחה ולגאולה. וכיוון שזר לא יבין זאת, אספר כאן את מה שסיפר לי יותר מפעם אחת: פעם, באיזו מלחמה, הוא הגיע לביקור אבלים במעברה. הבן נפל בקרב. בני המשפחה בכו. הנשים זעקו ויללו. המהומה היתה גדולה, ופתאום קמה הסבתא וקראה: "יהודים, מה אתם בוכים? תשמחו! הילד לא נרצח. הוא מת בקרב, בשביל המדינה!" ובמקום הזה היה אבי נאנח בהערצה, על הסבתא "שהראתה להם."

ועוד סיפור קטן. קטנטן (על האבסורד של המשחק): כשהייתי בגן ילדים היה לי שיער קצר ומקורזל. כשסירקו אותו הוא הזדקר לצדדים כמו בלורית השיבה המפורסמת של מנהיג מסוים. יום אחד הגעתי הביתה בוכיה: הילדים קראו לי בן גוריון. אבי אמר שזאת מחמאה, בן גוריון הוא איש דגול.

כשהייתי קטנה אהבתי את פוליאנה. קניתי את הספר לידידי כדי לחצוץ בינם לבין צערם. כשגדלתי גיליתי את התרמית. פוליאנה בגדה בי. במקום ההעצמה המובטחת היא נתנה לי טכניקה חלולה. פוליאנה ניצלה את תמימותי. היא חדרה לתוכי כגייס חמישי מטעם אבי. ועל כך קשה לי לסלוח. כי פוליאנה לא היתה סוכרייה סנטימנטלית נהדרת כמו הלורד הקטן. זה היה ספר חינוכי שמלמד אותך להשלים עם גורלך.

*

עוד גיבורות ילדות בעיר האושר:

 

עוד על ילדותי – לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

Read Full Post »

תקציר (למי ששכח)
ערב חג מולד. מוכרת גפרורים קטנה, רעבה ויחיפה, מחפשת מחסה מן הקור. היא מדליקה גפרור כדי להתחמם ומדמיינת תנור נחמד עד שהוא כבה, הגפרור השני הופך את קיר הבית לשקוף; אווז צלוי מקפץ מן השולחן, הסכין ומזלג עדיין נעוצים בגבו, אבל לפני שהוא מגיע לילדה – כבה הגפרור. לאורו של הגפרור השלישי היא רואה עץ חג מולד שאורותיו הופכים לכוכבים, ואורו של הגפרור הרביעי מזַמֵן את סבתה האהובה. היא מדליקה את כל הגפרורים כדי שהחיזיון לא ייעלם ועולה השמיימה בזרועות סבתה. כלומר מתה.

"מוכרת הגפרורים הקטנה" היה אחד הסיפורים האהובים עלי בילדותי.
כשגדלתי הוא הפך להצגה הראשונה שלי למבוגרים. זה היה קצת אחרי מותה של סבתי האהובה ציפורה נאמן. המופע שהתרחש סביב שולחן גדול מכוסה במפה צחורה, היה מעין טקס שערכתי לזכרה.
כמה מחשבות על הסיפור, על ההצגה ועל הילדוּת.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על חפצים, על הניגוד בין החפצים שחסרים לגיבורה: נעליים, תנור, עוף צלוי, עץ של חג המולד, ובין הגפרורים שהיא מנסה למכור ללא הצלחה.
אלא שדווקא הגפרורים העלובים מתגלים כחפצי קסם המסוגלים למלא את משאלותיה ולהעביר אותה, בסופו של דבר, לעולם שכולו טוב.
גיבורת הסיפור אינה נזקקת לסופת ציקלון כמו דורותי של ארץ עוץ, או לארון מעילי הפרווה המוביל לנרנייה. די לה בצרור גפרורים. הצרור הדל הוא מעין "חפץ מעבר" (בספרי הארי פוטר – חפץ עלוב כמו נעל ישנה או פחית מעוכה שאיש אינו שם לב אליו ואשר נטען בקסם שיכול להעביר אנשים רבים ביחד ממקום למקום) שבאמצעותו היא עוברת מאפלה לאור גדול.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על דמיון, על עוצמתו ועל מגבלותיו. "אני רומנטיקן מר מאד," כתב פעם נתן זך. אנדרסן העני והבודד נעזר בדימיון והתרסק שוב ושוב אל תוך המציאות. יש לא מעט מרירות באופן שבו הוא מתאר את ההתנגשויות האלה; בין אם זו האם החורגת ב"ברבורי הבר" – שממלאת את צלחותיהם של הנסיכים בחול ומורה להם לדמיין שאלו מגדנות, ובין אם זה הילד המרגיז מ"בגדי המלך החדשים", שגוזל מן המלך את נחמות הדמיון והאשלייה העצמית, וקובע – בשם המציאות – שהוא עירום.
המעשיות של אנדרסן הן כרוניקה של קיום חצוי – רגל פה (במציאות) ורגל שם (בדמיון). ב"מוכרת הגפרורים הקטנה" משחקים הדמיון והמציאות בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שמפצה בנדיבותו על כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה גם את צרור הגפרורים ואת נשמת חייה.

בהצגה שלי היתה מוכרת הגפרורים מצוירת על קופסת גפרורים ענקית שבה אוחסנו הגפרורים והחזיונות, המציאות והדמיון.

קופסת הגפרורים הענקית שעליה צויירה הילדה. על הראש רואים את קצה המגדל שאני חובשת שבתוכו היו השמיים והסבתא.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על מזג האוויר, על יופיו ועל אכזריותו הלא מכוונת. השלג הצחור והחגיגי צובע את עורה של הגיבורה בכחול וארגמן. בהצגה שלי השלג נתן לה גרביים כחולים. "בהתחלה הם נראו לבנים, אבל כשנגעו ברגליה הכחילו". אבל ככלל – הגשם והברד של ילדותי החליפו את החורף הצפוני של אנדרסן:
כשהתחלתי לעצב את ההצגה היה לי דימוי של ענן גשם כמסרקה. רציתי 'לסרק' את גופה של הילדה בגשם; הענן עצמו, חשבתי, יהיה חלקה המעוטר של המסרקה, ופסי הגשם המלוכסנים ייזדקרו ממנו כמו שיניים ארוכות ודקות. הדימוי נוצר בעקבות המסרק המורעל של שלגייה ומסרקות הברזל שבהם סירקו את הרומאים את בשרו של רבי עקיבא. זה עשה עלי רושם עז בילדותי, מכשיר היופי שהפך למכשיר עינויים.
ניסיתי לעצב מסרקות גשם מכל מיני חומרים וזה לא הסתדר. בסוף הן נכנסו לטקסט של ההצגה: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי." ובאשר לברד:

היא נוסעת ברחוב
על סקטים של כפור
ותופרים לה שמלה של חורף
עם כפתורים מברד טהור.

"והנה אירע פעם בימי נעוריו של אינגמר הגדול, שביום שבת באמצע הקיץ גמרו הוא וידידו אינגמר החזק מוקדם את עבודתם. הם לבשו את בגדי השבת שלהם, וירדו אל כפר האיפרכיה, לבלות את הערב בנעימים."
הכהן עצר בדיבורו וישב חרישי ומהרהר. "יכול אני לתאר לעצמי, כי גם הערב היה ערב נהדר, שקט לגמרי וצח, ערב כזה שבו השמיים והארץ נראים מחליפים את צבעיהם, כך שהשמיים כאילו נעשים ירוקים-בהירים, והארץ מתכסה בערפילים קלים, המשרים על כל דבר נוגה לבן או תכלכל.
"אבל כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמיים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמיים כולה היתה מוזחת הצידה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמיים."
מתוך "ירושלים" מאת סלמה לגרלף

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור נוצרי
ילדה קטנה ובודדה קופאת למוות בערב חג המולד. קשה לתאר ניגוד גדול יותר בינה לבין האנשים הספונים בבתיהם. ובכל זאת, כשהניגוד אמנם מודגש בסוף הסיפור, זה קורה דווקא בכיוון ההפוך: האנשים החולפים
על פני הגופה הקפואה – אלה שהתפטמו באווזים ליד אילנות החג המקושטים שלהם – אינם מתארים לעצמם "מה נפלאים הדברים שראתה, ולאיזה זוהר נכנסה עם סבתה, ביום הראשון של השנה."
ברגע בו קופאת הלילדה למוות/עולה השמיימה בזרועות סבתה, מתלכדים הסבל והיופי למקשה אחת.
היסורים, כמו בנצרות, הם המפתח למלכות שמיים.

את קופסת הגפרורים הענקית של ההצגה עשיתי מזכוכית. כלומר – הקופסא החיצונית היתה מזכוכית, ועליה צויירה מוכרת הגפרורים בצבעי ויטראז'. על הקופסא הפנימית הלבנה, שורטטה אותה דמות בדיוק, בעיפרון. כשקופסת הגפרורים היתה סגורה התלכדה דמות העיפרון עם דמות הויטראז'. אבל בכל פעם שפתחתי את הקופסא כדי להוציא מתוכה את הגפרור ואת החיזיון שעורר, הן ניתקו זו מזו. הדמות הפנימית המשורטטת בעפרון, התרוממה וכמו ריחפה מעל לדמות הצבעונית. עם כל גפרור, נפתחה הקופסא קצת יותר, ו"נשמתה" של מוכרת הגפרורים התרחקה מגופה עד שניתקה ונישאה למעלה בזרועות סבתא-מריה.

איור של בתיה קולטון (מתוך "חפץ לב") באמצע – הקופסה פתוחה מעט והנשמה מתרוממת מעל לילדה

באיקונוגרפיה הנוצרית מסמלים חלונות הויטראז' של הכנסייה את בתולי מריה: כשם שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותה, כך הרתה מריה מבלי לאבד את בתוליה.

ועם זאת – לחפצים הקטנים והקסומים של ההצגה לא היה קשר לנצרות, אלא למה שחברתי עינאל כינתה פעם פטישיזם של ילדוֹת; תשוקתן של הילדות לזוהר, לסמליות, לעולם קטן, היא גירסה צעצועית של קתוליות.

מוכרת הגפרורים הקטנה היא מעשייה לחג החנוכה
הפן הנוצרי של הסיפור לא נשא חן בעיניהם של כמה מן המתרגמים לעברית. הברוטלי מכולם הוא ה"עיבוד חדש ועריכה חינוכית" של הוצאת א. זליקוביץ, שבו הופך ערב חג המולד לערב חורף רגיל, האווז הצלוי הופך לפרוסת לחם לבנה מרוחה בחמאה, וגם הסוף משופץ: הילדה מתעוררת בביתה של אישה אמיתית "יפה וטובת לב כמו סבתא שלה". "האין זה חלום?" היא ממלמלת. לא ילדתי הנחמדה, עונה האישה שאף היא סבתא, ומספרת לה כיצד הצילה אותה ממוות כדי שתחיינה יחד "תמיד תמיד". הילדה שוקעת בשינה עמוקה כשבת צחוק של אושר על פניה.
ובלי קשר לדוגמא הגרוטסקית – דומה שאי אפשר לעקור את הנצרות מן הסיפור מבלי להרוג אותו. זה ברור כשמש, עד שקוראים את תרגומו של דוד פרישמן (ראשון מתרגמי אנדרסן לעברית והנפלא שבהם). "הנערה הקטנה עם עצי הגופרית", כך הוא קרא לסיפור, ובסוגריים קטנים הוסיף: לחג החנוכה.
פרישמן מצליח להמיר את חג המולד בחנוכה מבלי לפגוע בסיפור. הנס הזה מתאפשר מכמה סיבות: ראשית – ההסתייגות של פרישמן מהנצרות אינה אידיאולוגית אלא מעשית. הוא חושש שהזרוּת תפריע לקוראיו הקטנים והגדולים להתמסר לסיפור. הנצרות בשביל פרישמן היא "פרט טכני", העיקר הוא הליריות. אנדרסן שלו הוא מבוא לשירה, צֹרי הכרחי לנפשם השכלתנית, העקומה והמיובשת מפלפולים, של ילדי ישראל. ולפיכך הוא לא מסיר את הנצרות כמו שמסירים גידול. הוא פשוט מתרגם את חג המולד ליהודית: הוא מתבונן בחנוכיה מבעד לסיפור, ומגלה שהיא בעצם "עץ של אורות" שיכולים להפוך לכוכבים.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא טקס אשכבה
אין אקשן ב"מוכרת הגפרורים הקטנה". הסיפור קפוא כמעט כמו הגיבורה שלו. הוא מפשיר מעט בכל פעם שהיא מדליקה גפרור, ורק כשצרור של גפרורים בוער אכן קורה משהו: היא מתה.
הילדה עצמה היא לגמרי סטטית למעט התנועה הקטנה החוזרת של ההצתה וההִתרפות של המוות בסופו. גם החזיונות שהיא רואה הם למעשה תמונות חיות המופיעות בסדר מופתי: גפרור-חיזיון, גפרור-חיזיון יותר גדול, וכן הלאה עד לשיא. הסדר והסטטיות נותנים תחושה של טקס. זה לא סיפור, אלא טקס אשכבה שהילדה עורכת לעצמה.

מגדל השמיים ירד מראשי והפך לעריסה. בתמונה על המסכה – סבתא שלי.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא הסיפור עלי ועל סבתא שלי
סבתא שלי לא היתה חולה או משהו. לילה אחד היא קמה ונפלה. הפצע ברקתה לא דימם. הרופא אמר שמתה לפני שהגיעה לרצפה. קודם מתה ורק אחר כך נפלה. כמה ימים לפני מותה היא כיבסה את הווילונות וסידרה את הארון, "שאם אמות, לא יגידו שהייתי צ'פצ'ולה," היא אמרה. אולי ניחשה משהו וניסתה להכין אותי. אני זוכרת שצחקתי בגלל המילה המשונה הזאת, צ'פצ'ולה, שמובנה, כפי למדתי מאוחר יותר, בחורה מוזנחת. כמה ימים לאחר מכן היא קמה בלילה ונפלה.
סבתא שלי לא היתה אומרת רעות על אנשים. לכל היותר היתה מלגלגת עליהם ברוח טובה. במקרים חמורים במיוחד היא היתה אומרת בקוצר רוח "הוא לא היה צריך לעשות את זה". וזהו. "את לא היית צריכה לעשות את זה," אני אומרת לה לפעמים. ללכת ככה, מבלי להיפרד.
כשהודיעו לי על מותה היא כבר לא היתה בבית. נסעתי לבית ההלוויות להיפרד ממנה. איש שמנמן לבוש בז'קט שחור מרופט מחברה קדישא הוציא אותה מהמקרר ועקב אחרי בעצבנות. היא כבר היתה בתכריכים עד כמה שאני זוכרת, אבל פניה היו גלויים. היא חייכה במתיקות. נישקתי אותה על אף מחאותיו הנמרצות של הז'קט. היא היתה קרירה ורכה.

סבתא שלי היא הגיבורה הראשית של "אסור לשבת על צמות", וגם ב"בנות הדרקון" היא מופיעה בתפקיד אורח, בתור הסבתא הגדולה של צילה (ראו בוקסה). רק ב"טבע דומם" היא לא מופיעה. אולי משום כך זהו ספרי העצוב ביותר.

בילדותה היתה צילה כרוכה אחרי סבתהּ, וגם אחרי מותה של הזקנה הקשר לא נפסק. הן המשיכו להתראות בביתה של הסבתא. במציאות נהרס הבית ואחֵר נבנה במקומו, אבל הוא בעצם עבר לשמיים. כפי שצילה גילתה בשנתה. הוא היה לגמרי שלם וצבוע בתכלת מבפנים ומבחוץ. וסבתא של צילה הסתובבה בו ועשתה את כל הדברים שהיתה רגילה לעשות; היא בישלה וכיבסה, שיחקה עם עצמה בפַּסְיַאנְס, עמדה בחלון או השתרעה על הספסל המיועד לאורחים. צילה היתה בת חמש כשהסבתא נפטרה. ובמשך השנים היא התבגרה והפכה לנערה ולאשה, אבל הסבתא לא המשיכה להזדקן. הזמן לא כופף את קומתה ולא כיווץ את פקעת הכסף של שערה ולא צימק את חיוכה. רק דבר אחד בכל-זאת קרה: הסבתא המשיכה לגדול. היא נותרה בדיוק כפי שהיתה, רק המידה השתנתה. הפער בין השתיים נשמר. הסבתא עדיין יכלה לערסֵל את צילה בזרועותיה כאילו היתה פעוטה בת חמש. וגם הבית וכל מה שהיה בו – הספסל המיועד לאורחים, לוח הכביסה, קלפי הפסיאנס וכלי המטבח – גדלו איתה.
(מתוך "בנות הדרקון")

האם מוכרת הגפרורים היא גיבורת ילדות? אני לא בטוחה. היום קשה לי לקבל את הפסיביות שלה. אבל אם אני מנסה להבין מה נגע לי כל כך – זו העוצמה שבה הסיפור ביטא את חוסר האונים שלי כילדה. לא משום שקפאתי מקור מחוץ לבית ("באופן הזה לא ענש אותי אלוהים", כמו שאומר אינגמר בן אינגמר ב"ירושלים" של סלמה לגרלף), הנסיבות היו אחרות. אבל "מוכרת הגפרורים הקטנה" הוא פשוט הסיפור האכזרי והמרוכז מכולם על חוסר האונים הילדותי. כי העולם שייך למבוגרים: לילדים אין כסף, או כוח, או ידע, אין להם יכולת לפעול, ואם המבוגרים לא באים לעזרתם, נותר להם רק לדמיין.

בתור ילדה לא החשבתי את "מוכרת הגפרורים הקטנה" לסיפור עצוב. סבל וסכנות נכחו ברוב המעשיות, מה שקבע היה הסוף. ואני האמנתי לילדה וקצת התקנאתי בה, כי לעלות השמיימה בזרועות סבתי – היה אושר ועושר שאין כמותו.

עוד על ילדותי
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

על מציאות ודמיון
אה, אה, אה, אה!

עוד גיבורות ילדות באתר זה: המוצא של הילדה אילת (עם השמשייה הכחלחלת), גילגי או פנטסיית היתמות, מה למדתי מפצפונת של אנטון (או סופי קאל של הילדות), פוליאנה ואני
גירסה מקוצרת מעט של הרשימה התפרסמה ב"הפנקס" (מגזין אינטרנטי חדש העוסק בניתוח ספרות ותרבות ילדים)

Read Full Post »