Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נצרות’

כלומר אחד מהם. אבל נתחיל מהתחלה.

  1. שולחן החטאים  

ואלה שבעת חטאי המוות הנוצריים: גרגרנות, עצלות, תאווה, גאווה, כעס, קנאה, חמדנות, כפי שצייר אותם הירונימוס בוש בסביבות שנת 1500.

הירונימוס בוש, שבעת חטאי המוות וארבעת הדברים האחרונים (סביבות 1500) לחצו להגדלה

.

ישוע שמצויר באמצע המעגל מתריע: "היזהרו, היזהרו, אלוהים רואה." העיגול שבתוכו הוא מצויר הוא העין של אלוהים. ישוע הוא האישון. במקור צויירו החטאים על שולחן. כלומר, לא רק אלוהים, גם בני האדם השקיפו עליהם מלמעלה. (אני רק מציינת, כמו שדודה יוכבד, אחותו הבכורה של סבי, נהגה לומר.)

*

2. גאווה (superbia)

חטא הגאווה הוא שורש כל החטאים. הגאווה היא שגרמה להילל בן שחר למרוד באלוהים, מרידה שהסתיימה בנפילתו ובגלגולו החדש כשטן (בנוצרית, לוציפר, שפירושו נושא האור). בקומדיה האלוהית של דנטה, החוזרים בתשובה נושאים לוחות אבן על צווארם כדי לשמור על ראש מורכן. 

ויליאם בלייק, הילל בן שחר קורא למרד

*

3. ראי, ראי, שעל הקיר  

רשימת החטאים הצטמצמה קצת במשך השנים. רברבנות ויהירות למשל, נטמעו בחטא הגאווה.

גאווה במובן יהירות, צוירה בדרך כלל כאישה עם טווס וראי. ולפעמים גם בלי טווס. הראי הספיק.

בתמונה שלמטה, היצור שמביט על התחת שלו בראי מלעיג על יהירותה של האישה. (מיזוגניה וכו'. בטח)

פיטר ואן דר היידן, שבעת החטאים (1558) פרט. למטה, יצוג פחות גרוטסקי
.

אני, שכל דבר מזכיר לי אגדות, לא יכולה שלא לחשוב על המלכה הרעה, אמה החורגת היהירה של שלגייה. גם בלי הטווס היא גלגול של Superbia – גאווה.

שלוש מלכות רעות: משמאל, איור למחזה שלגיה 1913, במרכז, איור לשלגיה 1852. מימין, איור לשלגיה, ג'ני הרבור 1921. לחצו להגדלה

*

4. הדהודים

יכולתי לכתוב פוסט שלם על ההבדלים באופן שבו צוירו החטאים (יש טענה שחלקם צוירו בידי תלמידים). לעת עתה אני מתעניינת בעיקר בהבדל בין האופן שבו צויר חטא הגאווה לאופן שבו צוירו כל שאר החטאים. כל השישה צוירו באופן פרונטלי. הדמויות פונות לקהל כמו במסכֶת או בתיאטרון; השחקנים מראים את פניהם גם כשזה לא טבעי.

ואילו בחטא הגאווה:

הירונימוס בוש, חטא הגאווה, פרט מתוך שבעת החטאים, סביבות 1500 לחצו להגדלה

.

זהו החטא היחיד שבו הפרזנטורית מפנה את גבה לקהל. זה עד כדי כך יוצא דופן שבוש הרגיש צורך לצייר גיבוי: בחדר החשוך מימין אפשר להבחין בדמות נוספת, זעירה, אוחזת בראי שלה באופן מקובל.

בכל ייצוגי הגאווה הרבים שדגמתי, לא מצאתי אחד שבו הפנתה האישה את גבה למתבונן. וגם בכל איורי שלגייה לא מצאתי כזה. אפילו האמצעי משלושת האיורים שלמעלה, שבו רואים היטב את בבואתה בתוך הראי (הנישא בידי שד, גלגול מגולף של השטן של הירונימוס בוש). ככל הידוע לי, עברו יותר מארבע מאות שנה עד שהמלכה הרעה שבה והפנתה את גבה לקהל בזמן שהביטה בראי. וולט דיסני עשה לה את זה, אבל זה כבר קולנוע, כלומר פרק אחר.  

להצבה הייחודית של בוש יש אפקט כפול. מצד אחד, ההשלכות של הכניעה לחטא הן הרבה יותר מוחשיות: פרצופה של החוטאת נמצא בידי השטן, נראה שתיכף יסתלק איתו, שזה קצת כמו לגנוב את נשמתה. ומצד שני, בוש מעלים את המחיצה הבלתי נראית בין הדמות לקהל. בניגוד לריחוק הטקסי של שאר החטאים, סצנת הגאווה היא אינטימית; אנחנו כמעט נכנסים לנעליה של הדמות ומביטים ביחד איתה אל הראי המוצב מול עינינו.

קראתי שהחדר מלא בפריטים יקרים מכסף, זהב וחרסינה. אני לא שמתי לב לעושר, אבל תיכף ראיתי שידיות הכדים מתחרזות בגנדרנות עם זנבו של השטן. ובהמשך לכך, תהיתי למה היא מרימה את קצה שמלתה ותוקעת אותו בחגורתה? אי אפשר לא להבחין בזה, זה ממש באמצע התמונה. אני עדיין תוהה, אבל הכתם החום שנחשף מזכיר את בסיס של הכלי מעליו. ואם אנחנו כבר באדוות והדהודים – במחרוזת המשתרבבת מן הארגז מהדהד העיגול הריק של הראי.

*

5. כיוון שכל דבר מזכיר לי אגדות

למה לעצור בשלגיה? השטן הכחוש עם השביס הוא כמעט כפיל של הזאב המחופש לסבתא של כיפה אדומה. הקווים הלבנים של השביס מדגישים את המלתעות הנפערות לבלוע את הפנים שבראי. זה מצמרר וגם קומי ופואטי (סוג של דראג קווין) בו בזמן.

*

עוד ציורים בעיר האושר

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ארבע נערות ובובה של איש – על ציור של פרנסיסקו דה גויה

יצירת המופת של אנטואן ואטו

ג'וטו (ואלכס ליבק) – פיתוי

האדום של רוחיר ואן דר ויידן ושל אינגמר ברגמן

המשפחה הלא קדושה של ברתלמי ואן אייק

על "האונס" של אדגר דגה

ארבע דמויות על מדרגה, ציור של ברתולומה אסטבן מוריו

עגל הזהב של ניקולא פוסן

*

ובלי קשר אבל חשוב:

חוגגים עשור לתערוכת המכירה של ספריית גן לוינסקי!

השנה תתקיים תערוכת המכירה העשירית למען ספריית גן לוינסקי. מכורח הנסיבות נקיים את התערוכה לראשונה במתכונת מקוונת ואנו נרגשות מאוד. התערוכה תימשך ארבעה ימים בלבד בין התאריכים 24-27 בפברואר. קישור לאתר המכירה יפורסם לפני פתיחתה.

השנה תומכים גם באמנים/ות!
בשנה הקשה הזאת, העלינו מעט מחיר כדי לתמוך גם באמנים/ות הנדיבים/ות שמתגייסים/ות למעננו בנדיבות ובנאמנות שנה אחר שנה. כל העבודות יימכרו במחיר אחיד של 1800 ש"ח.
חוץ מזה לא שינינו דבר: כהרגלנו, בתערוכה יימכרו מעל ל 250 עבודות של כ 150 אמנים מעולים, ותיקים וידועי שם לצד צעירים ועולים, בכל סוגי המדיה.

זאת הזדמנות חד פעמית לקנות אמנות מצוינת במחיר מעולה ולתרום למטרה טובה וחשובה. בין האמנים/ות ששיתפו השנה: Know Hope, Klone, לארי אברמסון, ציבי גבע, זויה צ'רקסקי, גלעד רטמן, סיגלית לנדאו, מיכל הימן, רענן חרל"פ, איילת כרמי, אנה ים, ליאור גריידי, אורי גרשוני, מאיה אטון, איציק ליבנה, עדו בר אל, יאיר ברק, גלעד אופיר, מתן בן טולילה, יונתן אולמן, חיימי פניכל, מידד אליהו, מיכל נאמן, מיכל בראור, ועוד רבים/ות וטובים/ות. 

לחצו כאן להצטרפות לאיבנט בפייסבוק בו יפורסמו בהמשך דימויים של העבודות

צוות ספריית גן לוינסקי

Read Full Post »

. לעלינא ששלחה אותי לקרוא את הספר הזה

.

הוא באמת לא דומה לשום ספר אחר, באופן שבו הוא נע במציאות ומעיר אותה. בקלות שבה הוא מסיר את המחיצות הלא קיימות בינה לבין השירה ומזכיר, ואולי מגלה, שהאמנות והחיים הם תאומים סיאמיים שמחוברים באיברים חיוניים. במאתיים העמודים הראשונים הייתי כל כך שיכורה ומוצפת שהייתי חייבת לרווח את הקריאה בספר נורמלי כמו קיצור תולדות האנושות. קראתי אותם לסרוגין, במקביל, עד ש"ריקוד המציאות" נהיה קצת יותר מדי רוחני מדי בשבילי, ואז הוא נהיה מאגי ולכן שוב מעניין, אבל לא באופן העוצר נשימה של החלק הראשון. (התראת ספוילרים תודעתיים, ראו הוזהרתן).

הספר הוא אוטוביוגרפיה סלקטיבית של אלחנדרו חודורובסקי. כלומר כל אוטוביוגרפיה היא סלקטיבית, ועדיין. הנה שני זכרונות:

אמו של חודורובסקי תמיד סלדה מצורת האכילה הגסה של אביו. יום אחד כשאביו העצבני טורף את האוכל שמגישה העוזרת ומלכלך את חולצתו ואת שפתיו יותר מכרגיל, אמו ממלמלת, "הוא כמו חזיר הגבר הזה, מתחשק לי להקיא." על הקיר מאחוריה תלוי ציור שמן מסחרי: נוף הררי בשקיעה. אמו אוהבת את הציור כי הוא נקנה בעצת אמה. הילדים חושבים שהוא מגוחך. האב שונא אותו בגלל מחירו הנכבד. בדרך כלל הוא מגיב על עלבונות כאלה באגרוף, אבל הפעם הוא מרים את הצלחת לאטו "כמו כהן המגביה גביע" ומשליך את ביצי העין שלו אל ראשה של האם, שחומקת והביצים נתקעות בציור.

שני החלמונים נותרו דבוקים בלב השמיים, כמו שתי שמשות. איזה גילוי! לראשונה נראה לי הציור הזה יפה! בבת אחת גיליתי את הסוריאליזם!

מאוחר יותר הוא מבין בלי קושי את אמרתו של מרינטי הפוטוריסט, "שירה היא פעולה."

.

אלחנדרו חודורובסקי, הטריילר של סרטו "שירה אינסופית"

.

העניין פה כמובן, הוא לא הסוריאליזם בגרוש של שתי שמשות אלא "ההתמרה המדויקת של רגש לתוך חפץ שלא כל אחד יודע לעשות," כפי שנוסחה על ידי מירי שחם בדיון על הפוסט הקודם. התמונה היא פורטרט משפחתי. הרגשות השונים שהיא מעוררת הם ראשי פרקים של היחסים המנוכרים. חלמוני השמשות הם המקום שבו ההתנגשות בין הגועל של האם לזעמו של האב פורצת את הגבול בין המציאות לאמנות. מה שאלחנדרו מגלה פה הוא היכולת של אמנות לאצור רגשות, את היכולת להתמיר כיעור ביופי.

כמה עשרות עמודים קודם לכן מקבל אלחנדרו את הכינור של דודו שמת בטרם עת ונשלח ללמוד נגינה. נרתיק הכינור מלבני משום מה, כמו ארון מתים. בדרכו לשיעור הוא חולף על פני מצחצחי הנעליים שלועגים לו על הגופה שהוא מסתיר. וכך בדיוק הוא מרגיש, כאילו הוא סוחב את גופתו של הדוד שסבתו לא רצתה לקבור, ואפילו כאילו הוביל את נשמתו שלו לקבורה. ובסופו של דבר הוא משליך את הכינור השנוא אל פסי הרכבת. הקטר מרסק אותו לשבבים ומצחצחי הנעליים מלקטים אותם בצהלה כדי להקים מדורה. לאיש לא איכפת מהילד הבוכה עד שזקן שיכור יוצא מהבר, מניח יד על ראשו ולוחש בצרידות, "אל תדאג ילד, בתולה עירומה תאיר את דרכך בפרפר בוער," וממשיך בדרכו להשתין. השיכור הזה, אומר חודורובסקי, משה אותו מהתהום, ונתן לו את השירה.

אפשר להתחיל משרשרת הלהבות – מן המדורה הארצית של מצחצחי הנעליים, לפרפר הבוער, לשירים שהילד מתחיל לכתוב בעקבות המקרה, כותב ושורף כדי לשמור על סודו, ואולי כדי להאיר את דרכו. אפשר להתחיל מן המודעות האינטואיטיבית ליכולת של חפצים לאצור גופות, שתעזור לו אחר כך גם בגלגולו כמטפל. ואפשר להתחיל גם מן הבתולה; למה דווקא עירומה? שואל א', (שלומד אסלאם וחושב אולי על הבתולות שחורות העין בגן עדן או סתם על החפצת נשים). אז ראשית, בצ'ילה הקתולית, בתולה, ועוד כזאת שמאירה את הדרך, היא בראש ובראשונה מריה. כבר נדרשתי פעם לפורנוגרפיה הכמוסה בייצוגים של ההריון בטהרה, ואצל חודורובסקי – אם בגלל שהוחתם על ידי המשפט הזה, ואם בגלל שהמילים כמו כל זיכרון עתידני, חשפו איזה סדר עמוק פנימי – הרוח תמיד מעורבבת בגוף והחילול הוא חלק בלתי נפרד מן הקדושה. ובכל מקרה הבתולה לא מציעה מסז' מפנק אלא מאירה את דרכו בפרפר בוער. כמה זה כואב להחזיק פרפר בוער ביד? כמה דרך הוא מספיק להאיר עד שהוא כלה? פסיכה, ההתגלמות הנשית של הנפש, מתוארת לא פעם כבעלת כנפי פרפר. האם הנפש היא זו שבוערת כדי להאיר את הדרך? פרפרים מסמלים קימה לתחיה, בגלל שהם בוקעים מן הגולם כמו מתוך תכריכים. אלא שפרפרים אינם עופות חול שנולדים מחדש מן הלהבות. האנרגיה של המשפט היפהפה נובעת מהסתירות שהוא אוצר, מהמתח, האירוניה והמשמעויות המקבילות שהן מפיקות.  

ב"קיצור תולדות האנושות" טוען יובל נח הררי שבניגוד לחוקי הטבע החפים מסתירות, כל תרבות אנושית (שהוא קורא לה בשם הקליני והפיוטי בו-בזמן, "סדר מדומיין") מלאה בסתירות. בני האדם פשוט אינם מסוגלים ליצור סדר דמיוני מושלם. (אני הייתי מנסחת את זה להפך: עוד לא נמצא הסדר המושלם שיכיל ויחול על כל בני האדם). הררי אומר שהניסיון לגשר על הסתירות הוא שמניע את התרבות וגורם לה להשתנות, כלומר לחיות (שתי המילים האחרונות הן באחריותי). בתור מי שסתירות הן אבות המזון שלה, ופערים הם אזור המחיה המועדף, זה מאד מעודד להבין שהמציאות האנושית פועלת כמו שירה.

*

ובאותו עניין כמעט – בעוד כמה ימים מסתיים ההדסטארט ל"קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר" ספר השירה השני של עמוס נוי (כאן כתבתי על הראשון). אחת התשורות שהוא מציע זה ספר+הרצאה של חמישים דקות על למה לאהוב שירה? הפוסט הזה הוא הגרסה המקוצרת והטפילית שלי על אלחנדרו חודורובסקי.

הטריילר של הסרט התיעודי המדהים על איך אלחנדרו חודורובסקי כמעט ביים את "חולית" של פרנק הרברט

*

עוד באותם עניינים

דיוקן עצמי עם פרפר

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן)

שירה וקסמי חפצים

יוקו אונו מלכת השלג

אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

Read Full Post »

  1. מתחת למילים צומחות חמניות

פיליפ אוטו רונגה (1810-1779) היה מחברם של שניים מהסיפורים הנפלאים ביותר באוסף האחים גרים, הדייג ואשתו ו"מן הערער", סיפור שמצליח להיות רצחני עד העצם ובו בזמן גם לירי ופלאי ואנושי. נופי הסיפורים כמו צמחו בחלום או בתת מודע. המרחב טעון ברגש ובכוחות עמוקים. אין הפרדה בין טבעי לעל-טבעי, בין מטפורות לעובדות. רונגה הוא סוג של קוסם ובעצם בעל נס. כמו אברהם סוצקבר הוא "הופך נייר לאילנות, לעץ חיים". הוא שולח את שורשיו לתוכו, "עד אשר תפרוץ / שירת הציפורים." ומעבר לזה – ואולי בעיקר, בעיני אנשים שהם לא אני – הוא היה גם צייר מיסטי שמת בדמי ימיו, וכותב מכתבים רבי השראה, שחלחלו לציורי הנוף של אמנים רבים, למשל ואן גוך ואמיל נולדה, כפי שטוען הספר הבלתי נדלה הזה, ומתכוון לאיזו אינטנסיביות רגשית ורוחנית (כל השלושה היו נוצרים אדוקים). ועם זאת, הניסוח המעט מוזר – "השראתן [של דעותיו של רונגה] ניכרת בגישתם האקסטטית והסימבולית לנוף ולפרחים" – ההפרדה הלא מתבקשת בין "נוף" ל"פרחים", גורמת לי לחשוד שמתחת למילים צומחות חמניות.

פיליפ אוטו רונגה, ילדי הולסנבק 1805

את החמניות של ואן גוך (1890-1853) אין צורך להציג, הן רשומות על שמו בתרבות. הנה כמה מהחמניות של אמיל נולדה (אקספרסיוניסט גרמני, 1956-1867).

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות קטנות

.

אבל לי החמניות של רונגה הזכירו דווקא את מוריס סנדק.

.

כריכת outside over there כתב וצייר, מוריס סנדק

.

יש לי זיכרון לתבניות. זו ברכה וגם קללה. אני לא יכולה להסתכל על תמונה (או לחילופין לקרוא שורה) מבלי שמנוע החיפוש הפנימי שלי יציע דימויים מקבילים, בלי להבדיל בין מקורות מוצהרים, השפעות לא מודעות, או מבשרים בדיעבד, כפי שהגדיר אותם בורחס ב"קפקא ומבשריו", מסה יפהפייה (שגרמה לי להרגיש פחות בודדה בעולם) ושבה מצביע בורחס על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם, טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס מניח את קפקא כמין שֶׁקף על פִּסקה של סופר סיני מן המאה התשיעית, או על פואמה של המשורר האנגלי רוברט בראונינג ומגלה אותן מחדש, ומסיים במסקנה היפהפייה, שכל סופר (וכל אמן) יוצר לעצמו בדיעבד גם את מבשריו. חצי מעיר האושר זה קישורים כאלה, מהרפאים של לוסיאן פרויד ועד ברבורי הבר של מרג'הוהפעם מוריס סנדק ופיליפ אוטו רונגה.

מימין פיליפ אוטו רונגה. משמאל מוריס סנדק. לחצו להגדלה

כריכת outside over there של סנדק קרובה עד כדי גילוי עריות ל"ילדי הולסנבק" של רונגה: גדר הכלונסאות הלבנה (באיורים הבאים יופיע גם הכרכוב הכדורי), חמניות הענק, שפת הגוף של האחים, כשהגדול יותר נוטה מעט ימינה ושולח זרוע מגוננת אל מאחורי הקטן שמרים את ידו. האיור של סנדק דחוס יותר, גם בזכות הכותרת הכבדה הענקית שפחות או יותר נחה על כתפה של הילדה, וגם בגלל שהוא ממזג בין האח הבינוני לתינוק. לקראת כתיבת הפוסט נתקלתי בראיון שבו סנדק קושר את עצמו לחמניות של רונגה ולרונגה בכלל (ברמת, "outside over there זה כמו ציור גרוע של רונגה"). ועוד לא החלטתי אם להעלב שניחשתי את המובן מאליו או לשמוח שזכיתי סוף סוף בראָיה מוצקה.

outside over there הוא סיפור על ילדה היוצאת להציל את אחותה התינוקת שנחטפה על ידי גובלינים ברגע של היסח דעת. יש כמה גרסאות מוקראות באינטרנט. הנה אחת, יפה במיוחד, מתוך ערב לכבוד יום הולדתו השמונים של סנדק (דקה 16:15 ואילך).

.

  1. כאילו שנוף יכול לעבור ליד החלון ולהציץ

outside over there הוא הספר הקרוב ביותר ללבו של סנדק מכל אלה שיצר. הוא קשור לחוויות הילדות העוצמתיות ביותר שלו, כשהופקד או הופקר בידי אחותו השמרטפית בעל כורחה (גם בציור של רונגה יש ילדים ותינוק בלי מבוגר אחראי), וגם לחטיפתו ורציחתו של לינדברג התינוק, בנם של הטייס הנודע ואשתו הסופרת ב1932. תמונת הגופה פורסמה בעתון הבוקר והוסרה ממהדורת הצהרים. סנדק בן הארבע הספיק לראותה לפני שהוסרה, והתעתוע רדף אותו במשך שנים. וגם הטראומה. אם תינוק שמוגן בכל המטפלים והגדרות שעושר יכול לספק, נחטף ומת, איזה סיכוי יש לו, העני, החולני, המזדנב אחרי אחותו.

למטה, מוריס סנדק, כפולה מתוך .outside over there האם וכלב השמירה אינם מבחינים בגובלינים המתגנבים מתחת לאפם ואינם שומעים את צרחותיה של התינוקת המופקדת בידי אחותה.

מוריס סנדק, מתוך  outside over there לחצו להגדלה

.

אני לא אכנס לניתוח של הספר. בין השאר בגלל שהוא לא נמצא בידי. ובכל זאת עוד כמה דברים.

ראשית, לא רק איור הכריכה, רבים מאיורי הספר מושפעים שלא לומר ספוגים בציוריו של רונגה. גם כשמדובר במחוות מודעות, זה הרבה יותר עמוק מזה, כאילו הציורים של רונגה חלחלו לתת מודע של סנדק, התמזגו עם זכרונותיו והולידו אותם מחדש. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות.

מימין, פיליפ אוטו רונגה. משמאל, מוריס סנדק outside over there (פרט) לחצו להגדלה

מימין, פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק, outside over there לחצו להגדלה

מימין, תינוק של פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק מתוך outside over there (פרט)

מימין, מוריס סנדק, outside over there (תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט) לחצו להגדלה

מימין, מוריס סנדק, מתוך outside over there (פרט, תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט)

שני הפרטים האחרונים לקוחים מציורו של רונגה "פטרוס הולך על המים" (מתי יד פסוקים 24-36):

פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים. (על רגל אחת: הסערה מתחוללת בכנרת. בספינה נמצאים תלמידיו של ישו. הם רואים אותו הולך על המים וחושבים אותו לרוח רפאים. כדי להרגיע אותם הוא מורה לפטרוס ללכת לקראתו. כשפטרוס מתחיל לשקוע הוא מציל אותו. וזה הרגע המצויר.) לחצו להגדלה

.

ב"מן הערער" רוצחת אם את בנה החורג, מבשלת את גופו ומגישה אותו לאביו (אל תחשבו הנזל וגרטל, תחשבו מיסה נוצרית). אחותו האוהבת עוטפת את עצמותיו במטפחת משי ומניחה אותה מתחת לעץ הערער, ומן הערער פורחת ציפור יפהפייה שמזמרת את סיפורה. בסוף המעשייה בא כל אחד על גמולו והנרצח קם לתחייה. (זה היה תקציר נפשע לסיפור נפלא שאכזריותו משתווה רק לתועפות החמלה והקסם והתחייה שמוטמעות בו.) וגם outside over there ספוג באמונה הנוצרית שילד מת יכול לקום לתחייה, או רק במשאלת לב עם כוח מאגי, או בקינה מזעזעת על מה שכמעט אבל לא. הנופים של סנדק הם פנימיים וחיצוניים בו בזמן. הם פולשים לחדר דרך החלונות, דוממים וחיים, משתנים כל הזמן כמו הים המופלא בסיפורו של רונגה, ב"הדייג ואשתו" שמשתנה כל הזמן, מצלול לצהבהב-עכור, לסגול-אפור סמיך, לשחור מסריח מריקבון מצולות, לשחור מבעבע ורותח, לסערה משתוללת תחת שמיים אדומים עם טלאי קטן כחול, ולרעש אדמה עם משברים גבוהים כמגדלי כנסיה וכהרים מוכתרים בקצף.

וסנדק מרחיק לכת מרונגה, כי בחלון החזיתי של outside over there יש עצים בהתחלה, וגם סורג שנעלם בלי אליבי מילולי, והעצים מתחלפים בים עם ספינה. כאילו שנוף, כל נוף שהוא, יכול לעבור ליד החלון ולהציץ. זה מערער אבל גם נפלא.

למטה, אותם חלונות, נופים משתנים (מבחר)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (בחלון, עצים וסורג)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון כמו למעלה, כמה דקות אחרי, ים עם ספינה)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון, מיד אחרי) לחצו להגדלה (ואתכם הסליחה על הבדלי הצבעים בין האיורים, זה מה שמצאתי באינטרנט)

.

לים לפחות יש איזו הצדקה בתור המרחב שבו נמצא האב המלח. (ובהמשך לכך, ציורו של רונגה, פטרוס הולך על המים (ראו תמונה אי שם למעלה) נמצא בתשתית outside over there ביחד עם "ילדי הולסנבק".

אבל מה נאמר על החמניות המככבות באחד עשר מעמודי הספר (על פי ספירה מהירה), חבורה דחוסה ונסערת של פרחי ענק שנדחפת לתוכו מתחת לרדאר של הטקסט. החמניות לא מוזכרות במילה. אלה כוחות בלתי מודעים, שיש להם זיקה למצנפת הצהובה של התינוקת, ואולי גם למעיל הגשם הצהוב של האם שבו מתעטפת הילדה כשהיא יוצאת למסע, ושקפליו המפותלים מתחרזים עם הקרן המפותלת. זה אפס קצה ממה שגואל את האיורים מאילוסטרטיביות, ומעניק להם עוצמה רגשית שמחזירה אותי לואן גוך ולנולדה. אבל די.

*

דף הניהול מבשר לי שזה הפוסט השש מאות בעיר האושר. מזל טוב לי. אני חושבת.

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

Read Full Post »

כמו הברון מינכהאוזן בשעתו, אני מושכת את עצמי מן העומס הטובעני; ביד אחת אני אוחזת בציצת ראשי ובאחרת אני תוקעת בחצוצרה: שוק הגובלינים (1862) מאת כריסטינה רוזטי. פואמה פרה רפאליטית, לחש קסם בן חמש מאות שורות (בערך), טקסט פנטסטי, עקמומי, חסוד, נוטף אירוטיות, ירוק-עד. תורגם לעילא על ידי גילי בר הילל במשך שלושים שנה כמעט (ומי זכה לערוך את תרגום הפלא? אני), אויר על ידי עפרה עמית ועוצב על ידי עדה ורדי. עכשיו בשבוע הספר, בדוכני הוצאת עוץ.

אלינור פורטסקיו בריקדייל (1945-1872) אחרונת הפרה רפאליטים. זה דווקא לא איור של שוק הגובלינים, אבל לגמרי שייך לשטח השיפוט של הקסם. לחצו להגדלה

וראשית התקציר (ספוילרים? למכביר):

הגובלינים, המתוארים כגברים קטנים עם אברי חיות – לָאֶחָד יֵשׁ פְּנֵי חָתוּל,/ לָאַחֵר זָנָב נִסְמָר,/ אֶחָד כְּמוֹ עַכְבְּרוֹשׁ בָּהוּל,/ אֶחָד כְּמוֹ חִלָּזוֹן נִגְרָר./ אֶחָד שָׁמֵן כְּמוֹ ווֹמְבָּט, שָׂעִיר וּמְחַרְחֵר,/ אֶחָד כְּמוֹ גִּירִית הַדְּבַשׁ קוֹפֵץ וּמְנַתֵּר – קוראים לנערות מדי ערב, לטעום מפירותיהם. שתי אחיות שומעות את הקריאה. ליזי אוטמת את אוזניה, לורה מאזינה – וְקוֹל שָׁמְעָה כְּקוֹל יוֹנִים/ מַרְגִּיעַ וְעָרֵב,/ וּפֶה אֶחָד כֻּלָּם הוֹמִים/ בָּרוּחַ הַמְּלַטֵּף – וקונה פירות במחיר תלתל, נושכת, זוללת ומוצצת עד ששפתיה כואבות ורק מחכה ללילה הבא כדי להמשיך. אלא שמאז שהתפתתה היא כבר לא שומעת את קריאת הגובלינים. מרוב ערגה היא כומשת ומזקינה עד שאחותה אוזרת עוז ויוצאת אל הגובלינים להביא לה את משאת נפשה. הסוחרים הצוהלים מזמינים אותה לסעודה, וכשהיא מסרבת הם מתנפלים עליה בחייתיות, קורעים את בגדיה ולופתים את ידיה ומוחצים את הפרי אל פיה…

עוֹמֶדֶת שָׁם לִיזִי, צְחוֹרָה וּמוּפֶזֶת,

כְּפֶרַח שׁוֹשָׁן בְּסוּפָה שֶׁרוֹגֶשֶׁת,

כְּסֶלַע כְּחֹל-עוֹרְקִים שֶׁעוֹמֵד

עֵת גַּלִּים נִתָּכִים בּוֹ לְלֹא הֲפוּגָה,

כְּלַפִּיד מִגְדַּלּוֹר שֶׁנִּצָּב לוֹ בּוֹדֵד

בְּתוֹךְ יָם שֶׁקּוֹצֵף וְסוֹעֵר בִּשְׁאָגָה

וּמֵאִיר אֶת הַפֶּרֶץ בְּזֹהַר הָאֵשׁ;

כְּמוֹ עֵץ תַּפּוּזִים שֶׁבִּפְרִי מְכֻתָּר

וּבְלֹבֶן פְּרָחָיו הַמְּתוּקִים מְעֻטָּר,

מְיֻסָּר בְּמִתְקֶפֶת דְּבוֹרִים וּצְרָעוֹת;

כְּמוֹ עִיר מְלוּכָה בְּתוּלִית וְגֵאָה

שֶׁצְּרִיחַ זָהָב בְּלִבָּהּ מִתְנוֹסֵס

עֵת צִי הָאוֹיֵב מִתְנַפֵּל לְכָבְשָׁהּ

וּמִתֹּרֶן לִתְלֹשׁ אֶת הַנֵּס.

אבל ליזי מהדקת את שפתיה בעקשנות עד שהגובלינים צוללים, מתחפרים ופורחים לדרכם. היא חשה אל אחותה ומדרבנת אותה ללקק את העסיס שניגר על גופה, ולורה אמנם נושקת לה בפה רעב אלא שהקסם פג, טעם הפרי מר ומבחיל כתרופה, ואחרי ליל בלהות היא מחלימה וחוזרת לקדמותה המוארת והמתוקה. באפילוג היא מספרת לילדיה איך אחותה חירפה נפשה למענה. נוֹתֶנֶת לוֹרָה יָד קְטַנָּה בְּיָד קְטַנָּה,/ וּמְצַוָּה קִרְבָה בֵּין הָאַחִים./ "אֵין רֵעַ בָּעוֹלָם כְּמוֹ אָחוֹת,/ בִּימֵי מַרְגּוֹעַ וּבְיָמִים קָשִׁים…" וגו'.

"קְנִי פֵּרוֹת בִּמְחִיר תַּלְתַּל…" מתוך מהדורה הראשונה. אייר דנטה גבריאל רוזטי, ממייסדי האחווה הפרה רפאליטית ואחיה של המשוררת.

*

אז איזה מין טקסט זה, סיפור פיות או פואמה דתית, משל נוצרי על חטא הקרבה וגאולה? לילדים או למבוגרים? ואולי זה בכלל טקסט אירוטי? "את תיאורי הפירות החושניים, ליקוקי העסיס הנוטף וייסורי התשוקה החסומה קשה שלא לקרוא כתיאורים אירוטיים," כותבת גילי בר הלל באחרית דבר לספר, "ואת אותה תמונה שבה הגובלינים מכלים את זעמם בליזי ומנסים להחדיר בכוח פרי אל פיה קשה שלא לקרוא כאונס."

הפתיינות אגב, היא לא רק מינית אלא גם מסחרית. ויליאם מוריס ההוגה הסוציאליסט (וגם האמן, הסופר ועוד) שהיה מקורב מאד למשפחה השפיע מן הסתם גם על רוזטי, כמו על מרי דה מורגן המאוחרת רק במעט. דה מורגן קושרת באופן הישיר ביותר בין פתיינות שיווקית לחטיפת ורצח ילדות. באחד מסיפוריה מקים רוכל קטן ומכוער דוכן לממכר נעליים בכניסה לכפר ומזמין את התושבים לקנות בזיל הזול; שיר הפיתוי שלו נפתח בדיוק כמו קריאת הגובלינים ב"בואו, קנו! בואו קנו!". תוך זמן קצר הופך סנדלר הכפר לפושט יד, הסולידריות החברתית נהרסת, ואז מתחילות הילדות להעלם. בזו אחר זו הן מכושפות על ידי הנעליים ומורדמות בבטן האדמה על מנת להפוך בבוא הזמן לשיקוי חיים. וזה נשמע לי בו בזמן כמו תיאור מוצפן של עולם הפרסומת העכשווי וכמו עלילת דם, ומביא אותי לאיור הדֶר שטירמרי של לאונרד גרקו ל"שוק הגובלינים".

הגובלינים של גרקו הם ללא ספק יהודים שחומדים בתולות נוצריות (ואם כבר מדברים על זה, גם הגובלינים של הארי פוטר הם בנקאים ומלווים בריבית כמו יהודים בדימוי האנטישמי).

אמליה באורל (1873-1916), יבול הגובלינים. לחצו להגדלה

ובכלל, האיורים הרבים שנלוו לפואמה במשך השנים משקפים את הרוחב הפרשני שהיא מציעה. כשבקוטב האחד ניצבים מאיירי "סיפור הפיות" כמו אמליה באורל (Amelia Bauerle) וארתור רקהאם, ומנגד – ג'ורג' גרשינוביץ וקינוקו י. קראפט שהחצינו את המיניות. הגרסה הפורנוגרפית של קראפט, אמנית יפנית-אמריקאית, הוזמנה על ידי פלייבוי ב1973.

הבחירה של קראפט אגב, מעניינת במיוחד; גם משום שהיא מתבססת על ארתור רקהאם, קראפט רק קילפה כביכול את המעטה הילדי, כלומר קרעה בגדים והחליפה פירות באברי מין כדי לחשוף את התוכן החבוי.

שוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. משמאל, ארתור רקהאם. מימין, קינוקו י. קראפט, לפלייבוי. לחצו להגדלה

וגם משום שהפורנוגרפיה שלה מתחברת ישירות לקוטב הדתי. האיור המתאר את נפילתה של לורה המוקפת שדים, מתכתב ישירות עם ציורי גיהנום ועם תיאורי יום הדין האחרון באמנות הנוצרית, שלא לדבר על התפוח שהיא חופנת כמו חוה ואשר משוכפל באחוריו האדומים של השד שאת מכנסיו היא מפשילה.

קינוקו י קראפט, פיתויה של לורה מתוך "שוק הגובלינים" מאת כריסטינה רוזטי, גרסת פלייבוי 1973

קברו של פרנסואה דה סרה, מת ב1360 (בעניין דימויי גיהנום)

גם באיוריה של עפרה עמית לתרגום העברי יש עקבות של מאיירים קודמים, אף שעמית לא קונה את סיפור הפיות (והיא כבר הוכיחה שהיא מבינה בקסם, כך שיש סיבות עמוקות יותר לסירוב) ולא את שכרון החושים. האיורים שלה הם עצובים ואפלים עם נגיעות ספק ורודות ספק אדומות שמדממות על השחור לבן. המפגש המיני מוביל לגיא צלמוות, לקיפאון סיוטי במרחב צר ושטוח. הגובלינים הם צעצועים שקמו לחיים כמו בסרטי אימה, וגם אחרי שהם מסתלקים הצל הקבוצתי שלהם נותר כהטבעה, מגזרת נייר עם שפמות ועיניים חלולות, קישוט ילדותי שתוחם את גבולותיו של החושך ובו בזמן מממש ומנציח אותו.

שלושה איורים של עפרה עמית לשוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. לחצו להגדלה

מוסר ההשכל המעלה על נס את כוחה של אהבת אחיות אינו רק תמים ומיושן ומודבק, יש לו גם צד עכשווי פמיניסטי של חוסר שיפוטיות ואחוות נשים. ורוזטי אמנם התנדבה למעלה מעשור במקלט לנשים שיצאו ממעגל הזנות (כפי שלמדתי מאחרית הדבר).

והעצמת הגיבורות לא מסתכמת בעלילה או במסר, היא נטועה מראש בלשון, בניגון ובדימויים הנערמים. כך למשל מתארת רוזטי את שתי האחיות העולות על יצוען:

רֹאשׁ מֻזְהָב אֶל רֹאשׁ מֻזְהָב

כְּמוֹ זוּג יוֹנִים בְּקֵן אֶחָד

זוֹ בְּתוֹךְ כְּנָפָהּ שֶׁל זוֹ

שָׁכְבוּ בְּמִטָּתָן יַחְדָּו:

כְּמוֹ זוּג פְּרָחִים עַל בַּד בּוֹדֵד,

כְּמוֹ זוּג פְּתִיתִים שֶׁל שֶׁלֶג צַח,

כְּמוֹ צֶמֶד שַׁרְבִיטֵי שֶׁנְהָב

נוֹגְהִים בְּפָז, שֶׁל מֶלֶךְ רָם.

גם גיבורי אפוסים בשיא תהילתם לא זוכים לטיפול כזה; חי, צומח ודומם (יונים, פרחים, פתיתי שלג) טבע ותרבות (כל אלה שנמנו קודם בתוספת שרביטי שנהב), מגויסים לתיאור שתי נשים צעירות ברגע יומיומי, להצגת מלוא אחוותן ויופיין, טוהרתן ופגיעותן, שלא לדבר על העוצמה וההדר של שרביטי המלכים הגבריים.

או לחילופין, תיאורה של לורה המאזינה לקריאת הגובלינים (קראו בקול ותרגישו את הקסם). חי (ברבור) צומח (נופר וענף) ודומם (דוגית ועוגנים) מגויסים לתנועה הפנימית הגואה של ההקשבה וההיקסמות. קשה לעצור את תנופת המילים המתנגנות. ברור שזה ייגמר בהיסחפות:

צַוָּארָהּ מוֹתַחַת לוֹרָה

כְּבַרְבּוּר מִן הַקָּנִים,

כְּנוּפָר מוֹשֵׁךְ יְאוֹרָה,

כְּמוֹ עָנָף חָשׂוּף לָבָן,

כְּמוֹ דּוּגִית בַּמַּעֲגָן

עֵת הֻתְּרוּ הָעֳגָנִים.

לחש קסם, כבר אמרתי?

*

לקנייה ישירה מההוצאה

*

ובלי קשר "האיש שלא הבחין בשום דבר" חוזר.

נמר גולן וג׳וזף שפרינצק במופע של קרקס עכשווי, קול וחפצים ע"פ סיפורים קצרים של רוברט ואלזר, ביום שני 11.6 בשעה 20:00 בתיאטרון ״תמונע״ (גילוי נאות כפול, נמר גולן הוא בני היקר והיה לי העונג והכבוד להיות היועצת האמנותית של המופע).

״הצגה מיוחדת במינה שמצליחה לתפוס בדיוק את רוחו של רוברט ואלזר: קצת ליצנית, קצת פילוסופית, מאוד מצחיקה, מאוד חכמה והכי הכי נוגעת ללב״ (נגה אלבלך, עורכת הספר ״האיש שלא הבחין בשום דבר״) 

לדף האירוע בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון: ״basta״ 

0

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר.

 

Read Full Post »

על שלוש תעלומות מהאגדות של עיר האושר.

  1. אמהות חורגות

למה יש הרבה יותר אמהות חורגות מאבות חורגים אצל האחים גרים? התעלומה הזאת לוותה את הפוסט על ההורים הרעים. קצה חוט לפתרונה מספק ההיסטוריון רוברט דרנטון; בספרו טבח החתולים הגדול הוא טוען שנישואין בצרפת של המאה השמונה עשרה הסתיימו בדרך כלל במותו ללא עת של אחד הצדדים. אלמן אחד מתוך חמישה התחתן בשנית, לעומת אלמנה אחת מתוך עשר. ולפיכך היה שיעור האמהות החורגות גבוה בהרבה. (ועדיין אין בחוט העובדתי הזה די הסבר כדי לכסות את ערוות התעלומה כולה).

*

  1. נשים בוגדניות

או תעלומה אחרת: איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה לספר ילדים? הכוונה לסיפור הנסיך המשותק מתוך "אלף לילה ולילה". אשת הנסיך בוגדת בו עם עבד כושי ("כַּלְבָּה סְרוּחָה, וּשְׁפָלָה שֶׁבַּלְּבָנִים," קורא לה העבד בתרגומו היפהפה של יוסף יואל ריבלין אביו של נשיאנו, "כְּלוּם אֵינִי מְשַׁמֵּשׁ לָךְ אֶלָּא לְמַלּאוֹת תַּאֲוָתֵךְ?" הוא שואל, ואילו בעלה מכנה אותה, "בַּת בְּלִיַּעַל, שְׁפָלָה וְזוֹנָה כְּעוּרָה, אֲהוּבַת עֶבֶד כּוּשִׁי וּמֻפְקָרָה").

על פתרון התעלומה הזאת אפילו הבטחתי פרס: ארבע מאות דינרי זהב למי שימצא את העיבוד שקראתי בילדותי. איש לא הרים את הכפפה, אבל התשובה בכל זאת התגלתה בספר הראשון שפתחתי באוסף ספרי הילדים של מרים רות. המעבד החכם, המזוהה רק בשמו הפרטי, שלמה, החליף את הבגידה המינית בבגידה פוליטית. בעיבוד שלו מגלה הנסיך שאשתו המכשפה חברה לאויבו המושבע. מתברר שבגידה היא בגידה היא בגידה. עוצמת הרגש זהה, הזעם, ההשפלה, ואפילו הסימבוליקה מתאימה את עצמה כמו זיקית: בסיפור המקורי  כשהמכשפה לוקחת את חרבו של הנסיך, זה אקט של סירוס (רגע לפני שתהפוך אותו ממותניו ומטה לאבן). בגרסה לילדים, גזלת החרב היא אקט של נישול משלטון ועוצמה.

(מה שמזכיר לי את החוכמה שבה "גייר" דוד פרישמן את "מוכרת הגפרורים הקטנה" של אנדרסן. הוא לא סתם ניכש את חג המולד מן הסיפור, הוא החליף אותו בחנוכה מבלי לפגוע בדימוי המרכזי: ברגישותו הפיוטית הוא גילה שגם החנוכייה, כמו האשוח של חג המולד, היא עץ של אורות שיכול לצמוח ולמלא את השמיים. עוד על הסיפור).

העיבוד לילדים של סיפור הנסיך המשותק, שהרעיש אותי עוד בילדותי ונכנס לי ישר לנפש. גילויו הוליד תעלומה חדשה: מי מכיר, מי יודע את "שלמה" המעבד?

*

3. בתולות קדושות

ולא מזמן נשפך אור חדש גם על אחת מן המעשיות המסתוריות ביותר של האחים גרים, שבה מלוהקת הבתולה הקדושה לתפקיד "כחול זקן" (וגם לתפקיד החמות המרשעת, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). לסיפורו של כחול הזקן יש כמה וריאציות אצל האחים גרים: על שתיים מהן כבר כתבתי. זאת הגרסה הקלסית  וזאת העתידנית ביותר מבחינה פמיניסטית. התבנית הבסיסית משותפת לכולן: איש עשיר מתחתן עם נערה ונוסע לעסקיו. הוא משאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. וכשהיא לא מתאפקת היא מגלה שהוא מלא בגופותיהן המבותרות של קודמותיה. מרוב פחד היא שומטת את המפתח שמוכתם בדם ומסגיר אותה לבעלה.

ואל סדרת כחולי הזקן מצטרפת במפתיע הבתולה הקדושה. בסיפור "ילדתה של מריה" היא מאמצת ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל חדרי השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, וכשהסקרנית הקטנה פותחת אותה בכל זאת, היא רואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר, ואצבעה מוכתמת בזהבו. כמה שהיא מקרצפת הכתם נשאר ומסגיר אותה.

"ילדתה של מריה" פותחת את החדר האסור. אייר אוסקר הרפורט (מתוך מסע בין אצבעות פוסט על אצבעות בסיפורי האחים גרים).

.

אלא שאור אינו דם; האם אור יכול ללכלך? תהיתי פעם. לא הצלחתי להבין או לקבל את החלפת הדם באור זהב (על אף התמיכה המפתיעה של הלשון העברית – לא רק ש"כתם" היא מילה נרדפת לזהב, גם האור נשפך ומכתים בכתמי אור). עד שפרה אנג'ליקו פקח את עיני, כלומר צייר את החילוף במפורש.

פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

והנה גם התקריב:

פרט מתוך פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

זו מין תקבולת חזותית, סימטריה הפוכה:

למטה: הדם הנשפך ומעליו הילת הקדוש המוזהבת.

למעלה: כתר זהב ומעליו גלגולו הדמי.

שני הכתרים ספק בוקעים מתוך צמרת מתולתלת, ספק מרחפים מעליה. העץ הזה הוא כמו ראש כרות, גזעו נעדר, ואני מתגברת על הפיתוי להמשיך בניתוח. (הציור הזה הוא כמו שיר, כל חלקיו מתייחסים זה לזה ומשתקפים גם בציור המחובר לו).

מתברר שלנוצרים שיצרו וצרכו את האגדה הזאת, המרת דם קורבנות בזהב האור האלוהי היא לגמרי טבעית.

ועדיין נותרת איזו שארית מתעתעת. יש משהו מן הכפירה והחתרנות, או לפחות מן האגרסיה הכבושה, בליהוק הבתולה הקדושה לתפקיד המפתה לדבר עברה (שלא לדבר על תפקיד החמות המרשעת שאותו היא מגלמת בהמשך) על אף האליבי "החינוכי".

והחתרנות הזאת, הזכירה לי סיפור עם איסלנדי בשם "נשמתו של יון שלי". מעשה ביון, זקן כפרי עצלן, נרגן וחסר תועלת, ובאישתו החרוצה והרטננית שאוהבת אותו על אף חסרונותיו. יום אחד נופל הזקן למשכב. אישתו חוששת שלא יגיע לגן עדן אם לא תדאג לזה. לפיכך היא לוכדת את נשמתו, כלומר את נשימתו האחרונה, בשק, ויוצאת לדרך. עד מהרה היא מתדפקת על דלתה של מלכות השמיים. פטרוס הקדוש פותח לה והיא מבקשת ממנו בנימוס להכניס את נשמת יון שלה לגן עדן. פטרוס מסרב מכל וכל. יון לא ראוי לכך. והזקנה אומרת שהיא לא מאמינה למשמע אוזניה, פטרוס כנראה שכח שגם הוא התכחש לאדונו (ישו) יותר מפעם אחת… הדלת נטרקת בפרצופה, והזקנה לא מוותרת ודופקת בפעם השנייה. הפעם פותח לה פאולוס (שאול התרסי) וגם הוא מסרב לקבל את יון שלה, וגם לו היא מזכירה איך רדף נוצרים בתחילת דרכו ונענית בטריקת דלת. ובפעם השלישית פותחת לה הבתולה הקדושה, ואחרי שגם היא מסרבת בחן, הזקנה אומרת: "ואני חשבתי שדווקא את תביני שגם לאנשים אחרים יש חולשות קטנות כמו שלך – האם כבר שכחת שהיה לך פעם תינוק, שלא היה לו אבא?"

בהערות השוליים המלומדות כתוב שבדיחות על חשבון פטרוס, פאולוס ושאר נכבדי הנצרות רווחו עוד בימי הביניים בגרמניה ובצרפת, אבל אין תקדים להתבדחות כזאת על חשבון הבתולה הקדושה. אני חושדת ש"ילדתה של מריה" זו מין התבדחות כמוסה.

*

ובלי שום קשר: אמש נפתח הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים ובו כמה וכמה מן ההצגות שליוויתי וביימתי (גילוי נאות) בשנים האחרונות: יואל אמר (אל תחמיצו את גרשון וייסרפירר, הכוכב החדש והנהדר!), ים קטן, טיול לילי, למה בכה הדג?, תהיה בריא מוריס מגי, מעיל הפלאים, ועוד. כל אחת שונה ומיוחדת וכולן מומלצות בחום.

ואליהן מצטרפת עכשיו גם הצגתה הטרייה-טרייה של אפרת הדני, הכתר שהלך לאיבוד, לגילאי 3-6, ההצגה המתוקה ביותר שעברה תחת ידי. כולה נדיבות וחיוך ושובבות ואהבה, משחק שבו אין מפסידים, כולם זוכים.

רבות מן ההצגות האלה נולדו בחממת האמנים של תיאטרון הקרון. ההרשמה לשנה הקרובה בעיצומה.

Read Full Post »

"הדייג ונשמתו" היא אחת מן האגדות האמנותיות של אוסקר ויילד.

כאן אפשר לקרוא את הטקסט המקורי.

וזה תקצירו:

דייג צעיר מתאהב בבת ים יפהפייה. הוא רוצה לשאתה לאישה אבל נשמתו האנושית מפריעה. רק אם ישלח אותה יוכל להתאחד עם אהובתו. הכומר מסרב לעזור לו להיפטר מן הנשמה: אהבת הגוף טמאה, בת הים נתעבת ואבודה והנשמה יקרה מכל. גם הסוחרים מסרבים, מסיבה הפוכה: הם מוכנים לקנות את גופו אבל נשמתו לא שווה פרוטה. מכשפה צעירה מבטיחה למלא את מבוקשו בתנאי שירקוד איתה. היא חומדת אותו לעצמה ומקווה שיצטרף לאדונה השטן. ואחרי שהדייג עומד בניסיון הוא מקבל סכין קטנה שבה יוכל לחתוך את צלו מגופו. כי צל הגוף, כפי שמתברר, הוא גופה של הנשמה.

.

הדייג משלח את נשמתו. איור, Ragne Uutsalu (לבלוג של המאיירת)

.

נשמתו המבוהלת מתחננת שלא ישַלח אותה. או שלכל הפחות יתן לה את לבו. אבל אין על מה לדבר. לבו שייך לאהובתו. הוא משלח את הנשמה ורק פעם בשנה הוא חוזר לשמוע מה עלה בגורלה. בשנה הראשונה היא פונה מזרחה ואחרי שלל הרפתקאות היא מגלה מראת פלאים שהופכת את מי שמחזיק בה לחכם באדם. ואז היא "עושה מה שהיא עושה" (כלומר רוצחת מישהו) כדי להשיג את המראה ולשחד את הדייג שיחזור אליה. אבל הדייג מעדיף את האהבה והנשמה מסתלקת כשהיא ממררת בבכי. בשנה השנייה היא "עושה מה שהיא עושה" (עוד רצח) כדי להשיג טבעת פלאים שמעשירה את בעליה. אבל הדייג הצעיר עדיין מעדיף את האהבה. בשנה השלישית היא מתפעמת מרגליה של נערה שרוקדת בפונדק סמוך. לבת הים אין רגליים וסקרנותו של הדייג מתעוררת. הוא מחליט לחבור קצת לנשמתו, רק כדי לראות את הפלא. בדרך מצווה עליו הנשמה לגנוב גביע, להכות ילד ולרצוח איש שעשה עמו חסד. כשהוא מתלונן על רשעותה היא אומרת שזו אשמתו: לו נתן לה את לבו כפי שבקשה, היא לא היתה לומדת להנות מן הרוע.

מתברר שאי אפשר לשוב ולשלח את הנשמה. הסכין שקיבל היתה חד פעמית. ולא נותר לו אלא לאטום את אוזניו לפיתויה ולחזור לשפת הים. שם הוא מתנחל וקורא לאהובתו. הנשמה המסכנה לא מצליחה אפילו להשתחל ללבו. עד כדי כך הוא מלא באהבתו. פתאום בוקעת קינה מן הים והגלים נושאים אליו את גופתה של בת הים. הנשמה מזהירה אותו מזעמם אבל לדייג לא איכפת. לבו נשבר. הנשמה מוצאת סוף סוף סדק ומשתחלת לתוכו. ובבוקר מתגלות על שפת הים גופותיהם החבוקות של הנאהבים. הכומר מקלל אותם ומורה לקבור אותם בשממה. אבל למחרת, כשהוא מגיע לכנסייה, המזבח מכוסה בפרחים מוזרים. ריחם מבלבל אותו כל כך שבמקום לדבר על זעם האל הוא מדבר על האל ששמו אהבה. וכשהוא מגלה שהפרחים המופלאים מגיעים מן הקבר המשותף הוא חוזר בו מקללותיו ומברך את הים ואת כל הדברים בעולמו של האל.

*

חמש הערות על "הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד

.

  1. היפוכים

"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד הוא היפוכה של "בת הים הקטנה" של אנדרסן. לא היפוך כללי ועצלני אלא גורף ושיטתי. למשל?

בת הים מתאהבת באדם, הדייג מתאהב בבת ים.

בת הים מנסה להשיג נשמה, הדייג מנסה להיפטר מנשמתו.

אצלה האהבה היא כלי להשגת הנשמה (אהבת הנסיך תקנה לה חלק בנשמתו) ואצלו האהבה כל כך גדולה שהיא דוחקת את הנשמה מלבו. אין מקום לשתיהן.

לבה השבור מסמל את אובדן הסיכוי לנשמה. לבו השבור מאפשר כניסה לנשמה.

שניהם זוכים בסכיני פלא. הדייג משתמש בשלו כדי להיפטר מן הנשמה. בת הים אמורה לנעוץ את שלה בלבו של הנסיך הבוגדני כדי לחזור לחייה הקודמים. אבל היא משליכה את הסכין למים ואז, במין דאוס-אקס-מכינה, היא בכל זאת זוכה בנשמה. (במקום להפוך לקצף על הגלים היא הופכת ל"בת אוויר" שיכולה לצבור נשמה בשלוש מאות שנה של מעשים טובים. תמיד צרם לי הסיום הזה שעוקף את האגדה בפסק הלכה נוצרי. אבל עכשיו אנחנו באוסקר ויילד).

fredric-leighton-the_fisherman_and_the_syren-c._1856-1858-2 פרדריק לייטון, הדייג ובת הים, 1856-1858

.

ויש עוד היפוכים. רק הטרגיות משותפת לשני הסיפורים; האהבה לא מנצחת. לכל היותר מקוששת לה פרס ניחומים.

*

  1. הנמשל, או – איך אפשר להפריד את הנשמה מן הלב?

"הדייג ונשמתו" הוא בעצם משל. הציפוי האגדי נועד להרחיק את העדות כדי לבחון אותה מחדש ללא פניות. יותם התנ"כי  מספר על אטד פירומן שהומלך על העצים, ומתכוון לאבימלך הרצחני שמונה לשופט, ואילו אוסקר ויילד מספר על אהבה אסורה לבת ים ומתכוון לאהבה אסורה לגבר. הכנסייה בדוגמטיות שלה כופה עליו לבחור בין לבו לנשמתו. אבל שורש הרע אינו בנטייה המינית אלא בהפרדה האבסורדית בין הלב לנשמה. כל אהבה היא טובה וטהורה, אומר ויילד. הלב הוא שמגן על הנשמה משחיתות ומרשע. ככה פשוט ועדיין רלוונטי. גם לאיסלם וליהדות.

.

הדייג ונשמתו, קתרין פורסיית

*

  1. המחיר

בילדותי לא חיבבתי את "הדייג ונשמתו". היה משהו שכלתני מדי באגדה הזאת. המרפקים החדים של המשל בצבצו מגלימת הקסם. רק שני דברים נחרתו בי בעוצמה: הקביעה ש"צל הגוף הוא גופה של הנשמה", והנאום שבו מקדמת המכשפה את פני הדייג, ושבו היא מציעה לו שירותים שונים בתנאי שישלם את מחירם. אף אחד מן התרגומים לעברית אינו ישיר כמו המקור, שבו היא חוזרת ואומרת:

Tell me thy desire, and I will give it thee, and thou shalt pay me a price, pretty boy, thou shalt pay me a price

כלומר, לתשוקה יש מחיר, בחור יפה, ואתה תשלם אותו. וככל שהיא חוזרת על דבריה הם חורגים מן התשלום שהיא מבקשת על שירותיה, והופכים למין השבעה ואזהרה ממחיר התשוקה; וויילד אמנם שילם את מלוא מחירה: בכלא עם עבודת פרך, בחולי, בפשיטת רגל, בנידוי, בגלות.

.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

  1. תומס מאן ואוסקר ויילד

"לא אומר שהכלא הוא הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי," כתב ויילד. "משפט כזה תהיה בו משום מרירות רבה מדי כלפי עצמי. אני מעדיף לומר, או לשמוע שאמרו עלי, שהייתי בן כל כך טיפוסי לדורי, שברוב גחמנותי, ובשם אותה גחמנות, הפכתי את הדברים הטובים בחיי לרעים, ואת הרעים לטובים." (מתוך ממעמקים מאת אוסקר ויילד).

פעם כתבתי על היקסמותו של תומאס מאן ממה שהוא מכנה "כפל דמות" – אם אלה אח ואחות שמשקפים זה את זה ביופיים, או אם ובתה שמשלימות זו את זו. תהיתי אם כפל הדמות הוא דרכו של מאן לצעף את ההומוסקסואליות שלו ולהגניב אותה לספריו, להכשיר אותה דרך הכפילות. אבל מי באמת יכול לומר מה קדם למה – האם הנטייה המינית התחרזה עם איזו תבנית נפשית קיימת או המציאה אותה כדי להגן על עצמה? והאם זה באמת משנה? כך או אחרת הן הזינו זו את זו ואת הפואטיקה שלו.

ואותו דבר (רק אחרת) אצל אוסקר ויילד. האם חיבתו להיפוכים ופרדוכסים, משיכתו לסלסולים והתפעלותו משקרים הן מוּלדות או שאלה הם פיתולי תודעה שמתמרנת בין סתירות; בין לבו הסוציאליסטי הדומע של ויילד לאהבת היופי והמותרות שלו, בין ההומוסקסואליות לדתיות הנוצרית. (וּויילד המיר את דתו לקתוליות על ערש דווי).

הדייג ונשמתו, אייר היינריך פוגלר

*

  1. יוצאי הדופן

"המילה, בבואה לציין מעשה זה או אחר, כמוה כאותו מחבט זבובים המחטיא את מטרתו תמיד … כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה"מה" או ה"איך" אף שזה האחרון חשוב יותר, אלא רק מצד ה"מי" לבדו." (מתוך פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים, מאת תומס מאן).

"ישו בחל בשיטות המכאניסטיות המשמימות, חסרות החיים, המתייחסות לאנשים כאילו היו חפצים, ועל כן מתייחסות לכולם באופן זהה; כאילו מישהו או משהו אפילו זהה לאיזשהו דבר אחר בעולם! לדידו לא היו חוקים, היו רק יוצאים מן הכלל." (מתוך "ממעמקים" מאת אוסקר ויילד)

*

סובלנות. אפילוג.

טנסי ריד, ילדה בת 11, כתבה שיר על שלושה סוגי גן עדן וגיהנום: גן עדן וגיהנום של אנשים, גן עדן וגיהנום של בעלי חיים וגן עדן וגיהנום של חפצים. איך הם נראים? בדיוק אותו דבר. זה הטקסט. מרדית מונק הלחינה אותו.

.

הנה החלק של החפצים בביצוע Young People's Chorus of New York City

*

עוד על אוסקר ויילד

חבל טבור מזהב – על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

דם, דמעות וצבעי מים – על "הרוח מטירת קנטרוויל" של אוסקר ויילד

עוד דייגים בעיר האושר

האישה שרצתה להיות מלך (על "הדייג ואשתו" של האחים גרים)

הדייג והשד ואני

*

וכיוון שפורים עוד נמצא בזווית העין – תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

ובלי שום קשר, אבל שווה – ערב מחול כפול:

THE HAPPENING שבו מבצעת תמי ליבוביץ' "סדרת פעולות, מעין פסלים קינטיים ווקאליים המושתתים על קואורדינציה של מכאניקה ורגש."
יש בעבודה משהו פופי, נונסנסי ועתידני כאחת, והמלנכוליה שדולפת מהסדקים מכמירה את הלב. ועוד דברים שכתבתי פה.

על אי הנחת של יצורים מכונפים מאת ניר וידן ועדי שילדן – לא יצא לי לכתוב. זו עבודה מושגית שחושבת על מגדר דרך הגוף, ויש בה מין פיוט רזה בלשני, וגם משהו מ"כפל הדמות" של תומאס מאן.

31 במרץ בשעה 14:00 מרכז ענבל, תל אביב || 1 באפריל בשעה 21:00 מרכז ענבל, תל אביב. להזמנת כרטיסים

*

וגם – אני לא יודעת על מה אתן חלמתן בילדותכן. אני התפללתי כל יום שצוענים יחטפו אותי לקרקס. ואף שחיבבתי את אלה קרי ואת נוריקו סאן, השתוקקתי להתחלף רק עם לילבס ילדת הקרקס. דבורית שרגל יצאה לברר מה עלה בגורלה. והיא זקוקה לכל עזרה כדי להשלים את המסע.

לילבס ילדת הקרקס

Read Full Post »

מתנת יום הולדת  

כך צייר פרה אנג'ליקו את פרנציסקוס הקדוש מקבל את הסטיגמטה, כלומר את חמשת פצעיו של ישו. מאז שנתקלתי בתמונה היא לא יוצאת לי מהראש.

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

יש לי משהו עם הסטיגמטה; לא רק בגלל שפרנציקוס קיבל אותה ביום הולדתי, הארבעה עשר בספטמבר (למעלה משבע מאות שנה לפני שנולדתי אמנם), ולא רק בגלל שמדובר באמנות גוף ספונטנית.

"אני מכיר את זה, כבר חלמתי על זה", אמר לי פעם ילד קטן כשראה תמונות של דינוזאורים לראשונה בחייו. ואני לא רק חלמתי על הסטיגמטה, זה פחות או יותר קרה לי. אני ירקתי דם (וכמעט מתתי משחפת) בגלל "הר הקסמים" של תומאס מאן. סיפרתי את זה כבר במקום אחר ולא אחזור על הדברים.

אני מכירה פרשנויות מיסטיות, רפואיות ופסיכונאליטיות להופעת הסטיגמטה, אבל בשבילי היא היתה ונותרה משל להזדהות עם כאביה של דמות ספרותית. לא רק בגלל הופעת הפצעים, אלא גם בזכות הנסיבות הייחודיות; פרנציסקוס לא קבל את פצעיו ישירות מישו אלא משרף (מלאך עם שש כנפיים) צלוב, ויש אומרים, מישו שנגלה לו בדמות שרף צלוב וזה לא משנה, מה שחשוב זו הכפילות, כמו הכפילות של הסופר והדמות, הנוכחות הגלויה או הכמעט סמויה של המתווך.

הסטיגמטה היא לא רק מתת של כאב, אלא גם של עוצמה וחסד. השרף לחש לו סודות ונתן לו פצעים שבעזרתם יגאל נשמות אחרי מותו. ואפילו עכשיו אני שומעת מבעד להיגיון המיסטי והדתי את אריסטו מדבר על ההזדהות של הצופים עם סבלם של גיבורי הטרגדיה, על זיכוך הנפש שהם חווים דרך הפחד והחמלה. ובניכוי הווליום והחגיגיות המיותרת, אני באמת חושבת שזה מה שספרות (ואמנות) עושות, הן גואלות נפשות. לכל הפחות את שלי.

*

מכניקה פיוטית

ובחזרה לפרה אנג'ליקו: הצינור שדרכו נמסרים הפצעים אינו סמוי כדרכם של צינורות רגשיים. התמונה מחצינה ומממשת את המנגנון הנפשי: חמשת חוטי זהב שמחברים בין השרף לפרנציסקוס, הם כעין עירויי אור ועירויי פצע בו בזמן, ולא בכדי. על פי הנצרות אוצרים פצעי ישו את אור הגאולה.

אין הרבה דברים שמרתקים אותי כמו מכניקה פיוטית. וכיוון שכך הלכתי לבדוק כיצד תיארו ציירים אחרים את המנגנון, והופתעתי מן העושר ומן המגוון. כשמניחים את התמונות זו בצד זו מתקבל מעין מילון מצויר שממפה את הדרכים השונות והמשונות שבהן חודרת הספרות לנפש.

יקצר המקום מלמנות את כולן. זה לא מחקר מסודר אלא מתווה חפוז וסעודת טעימות (יצאה מטפורה עם נופך קתולי לא בכוונה).

לפעמים מדובר בחמישה חוטים, חוט לכל פצע, ולפעמים בחמש אלומות של חוטים, וגם החומריות משתנה – מאור הזהב של פרה אנג'ליקו לחוטי דם מטפטף אצל חובבי האימים.

חוטי דם

חוטי דם

אצל איימר סימון (eymard simon) מן המאה התשע עשרה השרף הוא מעין זיאוס שאוחז צרור ברקים אדומים בכל יד ויורה אותם בפרנציסקוס המתעלף (יש סופרים כאלה, שמפציצים את הקורא והלאה הדקויות). וגם להפך – לפעמים אלה סתם קווים עם קסם קריר של שרטוט טכני, תרשים זרימה של הזדהות (נניח ז'ורז' פרק שכזה).

*

הנדס-אפ

פרנציסקוס לעומת זאת, משקף את צד הקורא. ברבות מן התמונות הוא מרים ידיים, אבל הסבטקס המתחלף מכסה אינספור גוונים רגשיים. לפעמים הוא נראה כמתגונן מן הפגיעה, לפעמים כנכנע או כמתמסר (שתי אפשרויות שונות), לפעמים הוא נראה מתגרה ("בוא נראה אותך") או מושיט יד לעונש כמו בילדות, או להפך, חומד את השרף הציפורי.

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

.

לפעמים נראה שהוא מנסה לעוף וקורה שהוא גם מצליח. באחת התמונות הוא נישא אל הפצעים כאילו קצרה רוחו לחכות.

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

*

כל מיני חוטים

החוטים שעוברים בין השניים יוצרים לפעמים תחושה של תלות ואפילו של משחק "סבתא סורגת" (גם בסטיגמטה של פרה אנג'ליקו יש משהו מזה). ולפעמים הם רופפים מעט ופרנציסקוס נראה כמו מריונטה שהשרף מושך בחוטיה (ומנגנון של בובת חוטים דרך אגב, לא רק נראה כמו צלב אלא גם נקרא "צלב" בשפת תיאטרון הבובות).

ואם בדימוי המריונטה עוד יש היגיון דתי, הרי בתמונות אחרות נראה פרנציסקוס כאילו העיף עפיפון ציפורי משונה; זה לא מזיק מן הסתם, שגם השלד הבסיסי של עפיפון הוא צלב. ואף שקצת התייגעתי מלדלג בין המשל לנמשל וכל אחד מכם מוזמן להשלים את האנלוגיה על פי נסיונו, ישו העפיפון גרם לי לחייך; יש גיבורים כאלה שמתעופפים על חוטי כאבנו.

u

לפעמים עוביים ו/או קשיחותם של החוטים הופכים אותם לכידונים, והדימוי נהיה מתעתע, כי פרנציסקוס מזכיר את סבסטיאן הקדוש בשלל הכידונים הנעוצים בגופו, רק שהשרף ממלא את תפקיד המענה במקום אויבי הנצרות (אופייני לספרים נפלאים במיוחד, במורכבות שהם לוכדים, בתעתוע. ראו "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין למשל).

benozzo gozzoli המאה ה15

benozzo gozzoli המאה ה15, ספק קווים של שרטוט טכני ספק כידונים שננעצים בבשרו. מעניין שהשרף בכלל נעדר מן התמונה.

*

גוונים של פנטזיה

יש גם ציירים שוויתרו על המכניקה הפיוטית. הם מנסים להיצמד למציאות ולהעביר את החיזיון כפשוטו. וזה קשה, כי בניגוד לבעלי הסטיגמטה שבאו אחריו, היה בפצעיו של פרנציסקוס אלמנט מובהק של פנטזיה. ובלשונו של תומאס איש צ'לנו בן דורו וההגיוגרף (כותב קורות הקדושים) הראשון שלו: "מפליא היה לראות באמצע ידיו ורגליו, לאו דווקא את החורים שנקבו המסמרים, אלא את המסמרים עצמם שנוצרו מבשרו ושימרו את שחור הברזל." וה"פיוֹרֶטי" (פרחים קטנים) הגיוגרפיה מן המאה הארבע עשרה עוד מוסיפה ומפרטת:

"וכך נראו ידיו ורגליו כרתוקים במרכזם במסמרים, שראשיהם בכפות ידיו ורגליו, מחוץ לבשר; וחודיהם בקעו מאחורי ידיו ורגליו, למרחק כה רב שנכפפו והודקו לאחוריהם… וראשי המסמרים היו עגולים ושחורים. בדומה לך נגלה בבשרו מראה פצע רומח, דלוק, שותת דם ואינו נרפא בצדו הימני…"

(מצוטט מספרה של ניצה ירום, "הגוף מדבר, מחקר פסיכואנליטי בהיסטריה על פי הסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש והקשרה ההיסטורי").

pourbus frans le jeune

pourbus frans le jeune

מסמרי הבשר יוצאים איכשהו גרפיים מדי וקצת דוחים. בציירים שנמשכו אליהם יש משהו ארצי ומורבידי (שניהם). ראו למשל את הגולגולת המוטלת בתפאורה החשוכה שלמעלה.

אני, מה לעשות, מעדיפה את הפיוט העדין של פרה אנג'ליקו, ואני לא מדברת רק על חוטי הזהב. במבט נוסף אפשר לראות את העץ-השטן שהוא שתל (תרתי משמע) למטה בימין התמונה. שד בעל זנב שצץ ממעמקים, מתוך מצע של ספק צמחים ספק שרצים, והושיט את ידו לעצור את העברת הפצעים וגאולת הנשמות, עד שחתיכת קרש מן הצלב קיפדה את ראשו, ובמקום ראשו מגיח תלמידו של פרנציסקוס שידו מאהילה על עיניו מפני האור השמיימי המסמא. (זה דומה לרובד הפנטנסטי בציור "האונס" של דגה).

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

*

ויש גם אפילוג. מייל מעיר האושר, שהצחיק אותי מאד. אני מעתיקה אותו לכאן ברשות השולח.

הגעתי במקרה לבלוג שלך, למשפט שלך על הר הקסמים [הכוונה לפוסט בו סיפרתי איך אני, מרית, כמעט מתתי משחפת] והופתעתי.

קראתי את הר הקסמים בשרותי בצבא, בעקבות כך הלכתי לקורס חובשים ולאחר מכן לבית הספר לרפואה.

סיימתי 35 שנות עבודה כרופא שהגיע לשיא הקרירה.

"הר הקסמים" הזה נמצא על שולחני מאז, והוא זה שלא עשה אותי חולה אלא הביא אותי לטפל בחולים.

אם לא קראת בספר נפלא זה אני מקנא בך כי עדין יש לך הזדמנות לעלות לשם ואני מניח שהיום כבר לא יהיו לך תסמינים.

תאמיני לי אני רופא.

פרופ' יואל דונחין

הכול תלוי כנראה, עם מי מזדהים…

*

עוד באותם עניינים

ספרות ומיצג, או המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

מריה פרייברג סיגלית לנדאו, תולעת ספרים

אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה

הספר הנפלא ביותר

כמה הערות על נוטות החסד – או זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני

*

ובלי שום קשר – שתי הודעות:

באתר מעבורת התפרסם תרגום שלי ל"נסיכת הצעצוע" סיפור בועט של מרי דה מורגן המופלאה.

*

וגם – ילד בן שמונה וחצי, שהוא כמעט נכדה של אחותי היקרה חלה בסרטן. היא עורכת בביתה סדרת מפגשים בשם "נגיעה אחת רכה" בתשלום שכל כולו קודש לעזור למשפחתו. המפגש הראשון ייערך ביום חמישי ה- 23/2/17 בשעה 19:30 ויעסוק במצב חירום רוחני: מה זה, איך מטפלים, האם מצבי תודעה אחרים הם בהכרח פסיכוטיים או יכולים להיות שער נפלא לריפוי וגדילה? ויהיה גם כיבוד אורגני תרומה מקיבוץ נאות סמדר…
פרטים בדף הפייסבוק של הסדרה.

Read Full Post »

1. פרה אנג'ליקו

מתחת לדרכים הסלולות של האמנות נפרשת רשת מנהרות שמובילות מכל מקום לכל מקום, שבה אני מתרוצצת בדרך כלל כמו חולדת ביבים מקצועית.

בחנוכה האחרון הייתי בפירנצה, ובקרתי בין השאר, במוזיאון סן מרקו, המנזר הדומיניקני שבו התגורר פרה אנג'ליקו במאה החמש עשרה. שלושה מציורי הבשורה שלו נמצאים שם, כולל הבשורה האחרונה הנפלאה שעליה כתבתי כאן, ועוד אחת לא פחות נפלאה שעליה ראוי שאכתוב, אבל לא הפעם.

כל נזיר בסן מרקו זכה לפרסקו פרטי שפְרה אנג'ליקו צייר בתאו. ובין הפרסקאות של הנזירים המאושרים ראיתי את זה:

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה

.

ומקרוב (החלק שמשך את תשומת לבי):

.

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה (פרט)

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה (פרט)

.
אמנות סוף ימי הביניים/תחילת הרנסנס לא חדלה להפתיע אותי ברעננותה (ראו למשל איורי "עיר הגבירות" של כריסטין דה פיזן, פמיניסטית מן המאה הארבע עשרה). והפעם הלמה בי הישירות של האברים הצפים, הראש היורק, הידיים הקטועות, בייחוד זו שמכה את ישו רעול העיניים.

בובת נייר עם אביזרים לגזירה ומשחק. הפרסקו הזכיר לי את הדפים האלה שכל כך אהבתי בילדותי.

בובת נייר עם אביזרים לגזירה ומשחק. הפרסקו הזכיר לי את הדפים האלה שכל כך אהבתי בילדותי.

דמויות תאטרון בובות לגזירה, גרמניה, המאה ה20, נייר מודפס וצבוע ביד, מוזיאון ישראל

דמויות תאטרון בובות לגזירה, גרמניה, המאה ה20, נייר מודפס וצבוע ביד, מוזיאון ישראל

.
הנחתי שמדובר בניסיון נועז לייצג זרם תודעה, עוד קומיקס אמנותי של "שברי זכרונות" מן הפסיון, פשוטו כמשמעו. ואחר כך בדקתי.

*

2. arma christi

ובכן, לא בדיוק. מתברר שיש מסורת כזאת באמנות הנוצרית, במיוחד בימי הביניים המאוחרים; לצייר, לפסל ולכתוב על אובייקטים שקשורים למסכת ההשפלות והייסורים של ישו. "arma christi" קוראים להם, ובתרגום לעברית: "כלי הנשק של ישו", כי באמצעותם ניצח את כוחות הרוע. וביחד יוצרים החפצים מעין "coat armor" יישועי, שלט יוחסין ומגן גיבורים עטור סמלים.

סמל משפחה של אלברכט הרביעי הארכידוכס של אוסטריה (דוגמא אקראית מתוך שלל הדוגמאות שפה

"coat armor" – סמל משפחה של אלברכט הרביעי הארכידוכס של אוסטריה (דוגמא אקראית מתוך שלל הדוגמאות שפה)

.
יש כמה עשרות "כלי נשק", המספר לא סופי (כאן מונים כשלושים) וגם רוח הדברים משתנה מאמן לאמן. יש כאלה שמציירים קטלוג של זוועות ואחרים מתרחקים מן הדם והזיעה אל מחוזות הדקורטיביות התכשיטית והמתיקות הצעצועית. ויש גם כאלה ששומרים על פשטות ועל רגש אנושי כמו פרה אנג'ליקו.

ובשורה התחתונה בכל זאת ניתן לדבר על מתח בין הקרירות הכמעט מילונית של רשימת "כלי הנשק", הפירוק שמשבש את ההזדהות ומרחיק את הכאב וההשפלה, לבין זיקוק הפסיון לכמוסות, ראשי פרקים עלילתיים-רגשיים שמאפשרים לחוות את כל דרך הייסורים בו זמנית.

arma christi

ארמה כריסטי

arma christi 1468

ארמה כריסטי 1468

arma christi, lorenzo monaco המאה החמש עשרה

ארמה כריסטי, לורנצו מונאקו, המאה החמש עשרה

arma christi

ארמה כריסטי

arma christi

ארמה כריסטי

*

3. שתי רשימות

בכל פרקטיקה דתית יש משהו טקסי ותיאטרלי, והקתוליות היא שילוב ייחודי של תיאטרון חפצים ואמנות הגוף.

עולם דימויים עוצמתי שמחבר בין לחם ויין לבשר ודם ולרוח ולנפש הוא בית גידול טבעי לאמנות הגוף. ואין פלא שרבים מאמני הגוף הגיעו מרקע קתולי.

אני לא מדברת רק על מרטירית גמורה כמו ג'ינה פאן, או על מישהו כמו מישל ז'וריניאק שבישל פודינג מדמו ב1969 והגיש אותו לקהל במיצג בשם Messe pour un corps ("מיסה לגוף", כמה מפורש אפשר להיות?), אלא גם על אורחים קבועים בעיר האושר כמו יוזף בויס או ויטו אקונצ'י. אבל אנחנו במרינה אברמוביץ עכשיו.

ובכן, סבה של אברמוביץ היה פטריארך של הכנסייה האורתודוקסית שהוכרז כקדוש אחרי מותו. (לא קתולי אמנם אבל היינו הך לענייננו). הצד המרטירי שלה הוזכר פה לא פעם, גם אם בקיצור; זה היה קצת כללי מדי לטעמי, מה עוד שהמרטיריות של אברמוביץ נגועה בעזוז של ספורט אתגרי.

אבל כשמניחים את המיצג המכונן שלה Rhythm 0 ליד הארמה כריסטי זה מפסיק להיות כללי. פתאום מתברר כמה הוא מתכתב עם מסורת הארמה כריסטי וממשיך אותה.

למי שזקוק לתזכורת: בשנת 1974 ערכה אברמוביץ "72 חפצים של כאב ועונג" על שולחן וצירפה להם פתק הוראות:

יש 72 חפצים על השולחן ובעזרתם אתם יכולים לעשות לי מה שתרצו. אני אובייקט. בפרק הזמן הזה אני לוקחת עלי את מלוא האחריות.

בהתחלה לא קרה הרבה. אנשים הסתובבו, נתנו לה פרחים וכו', ולאט לאט הם השתחררו והתחילו להתעלל בה. כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח, ואנשים התחילו לחתוך גם אותה ולשתות את דמה, הם נעצו בה את חוחי הוורד, הניחו צמר גפן על צווארה והציתו אותו, וכן הלאה. בשלב מסוים הניח מישהו את האקדח הטעון בידה, כיוון את הקנה לרקתה והצמיד את אצבעה להדק. אחר חטף את האקדח והשליך אותו מהחלון. בשתיים בלילה הסתיים המיצג. אברמוביץ נשארה בחיים. רק קווצה עבותה משערה הלבינה במהלכו.

הפוסט שכתבתי על Rhythm 0 לפני שש שנים עדיין נמנה על עשרת הפוסטים הנצפים ביותר (ואם כבר נכנסתם, אל תפספסו את השיחה המרתקת בתגובות). אני מרשה לעצמי אם כן לדלג על כל שלבי הפרשנות ולהגיע לשורה התחתונה: השולחן הזה עם האובייקטים הוא הארמה כריסטי של אברמוביץ.

מימין, arma christi. משמאל, קטע מהשולחן של Rhythm 0 כפי ששוחזר בתערוכה הרטרוספקטיבית במומה, ב2010.

מימין, ארמה כריסטי. משמאל, קטע מהשולחן של Rhythm 0 כפי ששוחזר בתערוכה הרטרוספקטיבית במומה, ב2010.

לא אחזור על רשימת החפצים של אברמוביץ. תוכלו לקרוא אותה בפוסט המקורי. רק אשוב ואזכיר את מספרם, פי שניים ומעלה מהארסנל של ישו. זה חטא הגאווה של אברמוביץ; Anything You Can Do, I Can Do Better כמו ששרה אנני אוקלי. רבים מן החפצים ברשימה שלה זהים או קרובים לאחיהם ברשימה הנוצרית: בשתי הרשימות מופיעים, פרגול, שלשלאות, חנית, נר, פטיש ומסמרים; ברשימה של ישו יש פטיש, מסמרים וצבת, ברשימה של מרינה, פטיש מסמרים ומשור. וגם פיסת עץ (במקום הצלב? הסולם?), ומקל (תחליף לקנה שהפך לשרביט לעג ולמקל חובלים?). בצעיף ובממחטה שמניחה אברמוביץ על השולחן מהדהדת מטפחת ורוניקה, כוס השתיה והיין שלה מכסים את הגביע הקדוש, הוורדים הדוקרניים הם גלגולו של זר הקוצים, גיליון הנייר והעט נועדו אולי לכתובות לעג (הכתובת "ישוע הנוצרי מלך היהודים" היא חלק מן הרשימה הנוצרית), הבושם מתכתב עם תכריכיו המבושמים של ישו והמעיל קשור ל"מעיל השני" שהולבש לו.

אברמוביץ מסתפקת אמנם בצלחת כנגד שלל הקערות של הארמה כריסטי, אבל את כלי המשחית היא דווקא מכפילה ומשלשת על ידי חפצים קרובים: למסמרים היא מוסיפה מחט וסיכת ביטחון, לחנית היא מוסיפה אולר, סכין, גרזן, איזמל וחפיסת סכיני גילוח. ויש עוד אבל כבר התעייפתי והכיוון ברור.

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין ארמה כריסטי (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין ארמה כריסטי (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

*

4. פסיון בהילוך אחורי

ויש גם הבדלים כמובן: חפצים כמו אקדח, נוצה וצינור מתכת שמופיעים רק ברשימה של  אברמוביץ, לעומת קוביות מזל (לזכר החיילים שהגרילו את בגדי הצלוב), תרנגול (שקרא אחרי שפטרוס התכחש לישו שלוש פעמים) או שלושים שקלי כסף (שכר הבגידה) ברשימת הארמה כריסטי.

ומה עם כל אותם אברים, ידיים מתעללות ופרצופים יורקים ואפילו אוזן? (שפטרוס כרת לעבדו של הכהן הגדול בזמן שיישו נעצר).

האברים האלה לא יכולים להופיע ברשימה של אברמוביץ כי החפצים שלה לא מנציחים את הפסיון, אלא מקדימים ואפילו מזמנים אותו. אי אפשר לדעת איך אנשים ישתמשו בהם, בבחינת "הכל צפוי והרשות נתונה". אברמוביץ יצרה פסיון בהילוך אחורי, מן הסוף להתחלה, היא התחילה מכלי הנשק המקודשים וחזרה אחורה להתעללות ולגבורה. אין אברים על השולחן שלה כי עוד אין פסיון, אבל התיעוד דווקא חושף את הדמיון בהתנהגות ההמון.

מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 – קל לגזור מן התמונה את האברים המתעללים המרחפים.

מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 – קל לגזור מן התמונה את האברים המתעללים המרחפים.

.

והערה אחרונה: Rhythm 0 התרחש בגלריה בנפולי, כלומר בסביבה קתולית מובהקת, ולא מן הנמנע שלא רק מרינה כיוונה (במודע או לא) לפסיון, גם הקהל נענה לתבניות המוכרות. וזה מחזיר אותי, דרך מנהרה אחרת, לשלוש מתנות של י. ל. פרץ. סיפור רליקס יהודי (רליקס הם אותם חפצי קדושים ואפילו שרידים שלהם עצמם שכמו אוצרים בתוכם משהו מיישותם), ולמטען המתעתע שלא לומר מדיח שאוצרים חפצי ייסורים. אבל "זה שדה רחב" כמו שהיה אבא של אפי בריסט אומר, וכבר הארכתי דיי.

*

עוד באותם עניינים

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג חלק ראשון, ויש גם חלק שני

שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי

שמלת הכאב של רבקה הורן

צדיקים אינם מאמינים בדם

סטרפטיזים משונים

האם אפשר לפרום זכרונות?

זכרונות עתידניים

*

ובלי שום קשר, כנס מבטיח על ספרות ילדים:

0

Read Full Post »

אתמול נתקלתי* במקרה ב"משפחה הקדושה" של ברתלמי ואן אייק, צייר הולנדי (קרוב רחוק של יאן ואן אייק) שפעל בצרפת של המאה החמש עשרה. הציור השתלט לי על המחשבה ודחק את הפוסט שכבר התיישבתי לכתוב על "אקס חמותי החורגת". הנה התמונה.

ברתלמי ואן אייק,

ברתלמי ואן אייק, "המשפחה הקדושה" (לחצו להגדלה)

ישוע הקטן מושיט את ידו לתפוח שמקלף לו יוסף, או שמא לסכין? מתחשק לקרוא להם שייזהרו. וזו לא רק הקירבה המסוכנת בין יד התינוק לסכין שמעוררת חרדה: עצם העובדה שיוסף נותר רכון אל התינוק ולא נרתע או לפחות מזדקף כדי להרחיק ממנו את הסכין, שאמו מפנה את ראשה למקום אחר, ולא ברור אם היא מחזיקה בתינוק שלא יפול או מושיטה אותו לאב ולסכין. ויש גם דברים יותר עדינים ועקיפים: הצללים הרבים, הכובע הדקור התלוי מעל ראשו של יוסף, שמין חוד מבצבץ ממנו, המתלה הדוקר לימינו. ההבעה הזוממת של יוסף, הפס השחור החוצה את גופו כמו גבול, שהתפוח כבר נמצא מעבר לו אבל הסכין עדיין לא.

כדי לא לקפוץ למסקנות בדקתי ציורים אחרים של המשפחה הקדושה. ברבים מהם יש פירות. בכמה מהם יש אפילו סכין בשולי התמונה. אבל לא מצאתי ולו ציור אחד שבו יוסף או מרים מחזיקים בסכין, שבו הסכין נמצא במוקד תשומת הלב.

משפחות קדושות עם פירות, לחצו להגדלה

מבחר משפחות קדושות (עם פירות), לחצו להגדלה

ואם כבר, הנה גם כמה מדונות עם תינוקות ופירות (אותו דבר):

מדונות (עם פירות), לחצו להגדלה

מדונות (עם פירות), לחצו להגדלה

יש פער בין ההצהרה, הנושא הגלוי של הציור – המשפחה הקדושה ברגע ביתי – לבין מה שרואים בפועל. רדאר גילוי העריות המאד רגיש שלי (אני יודעת, ועדיין) מצפצף. "הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד, ומן הציורים של ברתלמי ואן אייק נשקפת ילדות אפלה. אבל לא רק בגלל זה ישבתי לכתוב עליו. יש עוד.

הסכין הזה הזכיר לי את שיר הערש הפלסתיני ב"יבוא גדי זהב" אסופת שירי הערש החדשה שערכה לילך לחמן, שנפתח כך:

שן יא בני בנעימים – הלוואי מעיני לא תרחק
נום יא בני נומה נים – ויונה לך אשחט
הו יונים אל תעצבנה – התבדחתי את בני להרדים
שן כבר שן מחמדי – שאם לא תתכסה שינה
את היונה אני אקרא… [יש המשך]

הרצחנות האגבית מכניסה ממד של זוועה ואיום להרגעה. זו דואליות שאופיינית לשירי ערש, אבל לא לציורי המשפחה הקדושה. בשיר כמו אצל ואן אייק השחיטה גולשת מן היונה והתפוח אל הילד שלמענו היא נעשית.

"סאבטקסט" כך נקרא תוכן מובלע שעומד לפעמים בניגוד לתוכן מוצהר, למשל בתיאטרון או בקולנוע; הפער בין מה שדמויות אומרות למה שהן מתכוונות קובע לא פעם את מורכבות ואיכות המשחק. אבל סאבטקסט קיים גם באמנות הפלסטית (סאבאימג'?) אף שהוא לא זוכה להכרה. ולמה נזכרתי בזה  עכשיו? כי גם אחרי שהצבעתי על הסכין והסכנה הציור המשיך להטריד אותי. ובמבט שני ושלישי תפסתי שהוא יושב על ציור עקדה.

רוב ציורי העקדה מתייחסים לחלק הזה:

וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; (בראשית כב)

מה לעקדה ולתמונת "המשפחה הקדושה"? זה התחיל מתחושה אינטואיטיבית, שכבר ראיתי את הסיטואציה הזאת, שהיא מוכרת לי מציורי עקדה, לא רק בגלל האב המבוגר האוחז בסכין, גם בגלל המלאך, משתתף הכרחי בעקדה ואורח נדיר בפורטרטים של המשפחה הקדושה. וגם בגלל המיקום של ישו: בכל תמונות המשפחה הקדושה שאני מכירה (לפחות באלה שבהן הוא תינוק, ראו מבחר למעלה) הוא יושב בחיק אימו. בתמונות העקדה לעומת זאת, יצחק נפרד ומונח על מזבח. בתמונת המשפחה של ואן אייק התינוק מונח על הספסל ליד האם, לא בחיקה.

אבל יותר מכל, זה קשור לדרמת-כוריאוגרפיית המבטים. הופעת המלאך מפזרת את התנועות והמבטים כמו דוקים לכל הכיוונים. המלאך מסיט את המאכלת ומסיח את דעתו של אברהם מיצחק, כמו שהוא מסיח את דעתה של האם אצל ואן אייק. יצחק מסב את מבטו מהמאכלת ומאביו (לפעמים זה אברהם שלא מניח לו להביט) והאיל מביט נכחו וממתין בהכנעה לגורלו. וגם במשפחה של ואן אייק אין שתי דמויות שמביטות לאותו מקום, או אפילו זו בזו.

הנה כמה וכמה עקדות לדוגמא. חלקן אמנם מהתקופה שאחרי ואן אייק, אבל השיבוש הזה של המבטים והכיוונים נטוע היטב כבר בכתבי היד מימי הביניים כפי שניתן לראות.

עקדות

שלוש עקדות ומשפחה קדושה, לחצו להגדלה

עקדות, לחצו להגדלה

עקדות, לחצו להגדלה

במאמר מוסגר אפשר לציין שעל פי המסורת הנוצרית עקדת יצחק נתפסת כמקדימה ומבשרת את קורבנו של ישוע: כשם שהוטל על אברהם להקריב את בנו יחידו (שאמנם לא הוקרב בסוף), כך הקריב האלוהים את בנו יחידו כדי לכפר על חטאי האנושות. ישוע הוא אגנוס דאי, השה האלוהי. ובהמשך לכך, העקדה על פי המסורת הנוצרית לא התרחשה בהר המוריה אלא בגולגולתא, שבה נצלב ישו בסופו של דבר.

אבל מה לתמונת המשפחה הקדושה ולצליבה? לערבב צליבה במשפחה הקדושה זה בלגן מוחלט מבחינת הסדר הנוצרי, שהסימבוליקה בו מאד שיטתית ועקבית. ואני לא טוענת חלילה שיש בציור של ואן אייק איזו סימבוליקה וכוונה נוצרית. הצבעתי על הזיקה בין ישוע ליצחק רק כאסוציאציה אפשרית וזרז להכלאה המשונה שיצר ואן אייק. בגלגול המעוות של העקדה יש כעס ופתולוגיה שגובלים בכפירה, ואף חוצים את הגבול (למשל בליהוק המלאך לתפקיד זה שמסיח את דעתה של האם מהמתרחש בין הבן לאביו) גם אם הסאבטקס לא מודע.

*

ואם כבר מדברים על העקדה ועל משפחות לא מתפקדות – האם ידעתם שעל פי המסורת המוסלמית, ישמעאל הוא זה שנעקד? למדתי את זה לפני כמה שנים במקרה, כשהתעניינתי במקורו של חג הקורבן. כך כתוב בקוראן (וריב אחים על מי אבא יותר אהב, כלומר כמעט רצח, איך פותרים דבר כזה?).

*

* לא הכרתי את ברתלמי ואן אייק עד שאורנה ליברמן הביאה את ציור "הבשורה למרים" שלו בתגובה מאוחרת לפוסט הזה. הבשורה ההיא על אינספור מוזרויותיה גרמה לי לחפש עבודות אחרות שלו (לא פחות מופרעות ומרתקות בו בזמן). אז תודה, אורנה.

(מתוך שלגייה של וולט דיסני)

(מתוך שלגייה של וולט דיסני)

*

עוד ציורים נוצריים יוצאי דופן

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

ג'וטו, אלכס ליבק, פיתוי

 

קרוב מאד

איורי נפש – ביאליק נגד כלת הארנב (וגם שני הפוסטים הבאים בסדרה)

*

Read Full Post »

עשר הערות שוליים של מרית בן ישראל (כלומר שלי) לראיון שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים.

מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג, מוטב שיפסח על הפוסט הזה.

*

כתב יד ערבי עם הערות שוליים, המאה השמונה עשרה

כתב יד ערבי עם הערות שוליים, המאה השמונה עשרה

[1] 
הערות שוליים תמיד קוטעות את הזרימה הנהדרת של הטקסט, כל שכן ההערות הבאות, שלא הוזמנו על ידי רוני או על ידי איזו סמכות אחרת. הן לא הכרחיות להבנת הנקרא ולפעמים הן אפילו מטעות אם כי לא בכוונה. ובקיצור, אתם לגמרי פטורים מקריאתן, אני אפילו סומכת על כך במידה מסוימת. זה חלק מן הקסם בשבילי, החופש הזה שמקנה הנידחות. הערות השוליים נמצאות מתחת לרדאר של כולם. הן "התולעת שמתחת לרצפה" כפי שאמר פעם אמן הגוף ויטו אקונצ'י על עצמו. אקונצ'י דיבר על Seedbed עבודה מכוננת מ1972 שבה זחל מתחת לרצפה של גלריה ואונן ללא הרף כשהוא מפנטז על הצופים שמהלכים מעל לראשו. כתבתי על זה כאן פעם, ושועי רז ציטט בתגובה שיר של מומוס שנפתח ב:

God is a tender pervert and the angels are voyeurs
Watching us forever, their vision never blurs

מה שמחזיר אותי לנושא הגיליון: כשהוזמנתי לתרום את חלקי ל"דיאלוג עם אלוהים" גיליתי שאני לא מדברת איתו; אני כועסת עליו כדמות אב אולטימטיבית (הוא לא יחליט עלי, כמו שאומרים הילדים), אהבתו האינסופית מחניקה אותי, אני משתעממת מחוסר הצורה שלו ונוטרת לו על הגחמנות, האדישות, הרעב המשונה להערצה, הדברים שנעשים בשמו. אני חושדת בו שהוא נוכל כמו הקוסם מארץ עוץ, אם הוא בכלל קיים; אני מאמינה ולא מאמינה, כמו בני הקטן ששאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. כששאלתי בפליאה למה להרוג חלק מאלוהים, הוא ענה שזה חומר טוב לשיקויים…

לא רציתי להיות הפיה הרעה של הגיליון, שגם כשמזמינים אותה היא באה לקלל ולקלקל, וכבר החלטתי להימנע, ואז רוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים ושוב נזכרתי בויטו אקונצ'י; לפני שהוא היה אמן גוף הוא היה משורר, ויום אחד הוא גילה שהדף הוא מרחב והמילים הם אמצעי תחבורה: הן מובילות את הכותב ואת הקורא על פני הדף. בעקבות הגילוי הזה הוא ירד מן הדף אל הרחוב אבל הרגיש קצת אבוד במציאות, הוא לא ידע לאן לפנות, ולכן הוא החליט להיות "טַפִּיל" על שיטה קיימת: הוא עשה עבודה בשם Following Piece  שבה עקב אחרי אנשים: כל יום בחר מישהו ברחוב ועקב אחריו עד שנעלם בכניסה פרטית.

ופתאום עלה בדעתי שגם אני יכולה להיות טפיל על הטקסט של רוני, כלומר לכתוב הערות שוליים; האם תיאטרון הבובות כולו אינו הערת שוליים לאנושות? בִּקשתי רשות כמובן, אני טפיל מנומס, כתבתי לה שאני חוששת לפלוש. והיא השיבה מיד: "הפולש הזנב אל הכלב?" ואחר כך חשבתי שלצורה הזאת של טקסט עם הערות יש גם שורשים דתיים, דף גמרא למשל, שהיה המודל של רוני ושלי כשכתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי (בצד אנציקלופדיה תרבות המיתולוגית, שהיתה המודל החילוני, למען הגילוי הנאות). כלומר: טקסט עיקרי וטקסט משני שמשרת אותו, וגם להפך; חופר מתוכו מנהרה למקום אחר לגמרי. כי ככה זה עם הערות שוליים, לחופש נולדו, וגם לאקלקטיות; הן לא מחוייבות לאף אחד, אפילו לא זו לזו.

[בחזרה לראיון]

.

[2]
בחפץ לב מספרת רוני איך גילתה לראשונה את קסם תיאטרון הבובות; לא בהצגות הרעשניות של קייטנות הקיץ אלא דווקא בבית הכנסת:

ארון הקודש למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים.

[בחזרה לראיון]

.

פרוכת

פרוכת

[3]

כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמים כולה היתה מוזחת הצִדה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמים."

רגע שמיימי של תיאטרון בובות נוצרי מתוך ירושלים, הרומן הנפלא של סלמה לגרלף.

[בחזרה לראיון]

.

Mantegna, איטליה, המאה ה15

אנדראה מאנטנייה, איטליה, המאה ה15

 

[4]

הרעיון הראשוני להקמת 'טנק מבצעים' הועלה … מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהקרבות עדיין לא תמו, והרבי מליובאוויטש קרא לחסידיו לצאת ל'מבצעים' של הפצת יהדות ולעורר יהודים להנחת תפילין … והדלקת נרות שבת, מבצע שגם הוא נשא קונוטציה 'צבאית' תחת ראשי התיבות נש"ק – נרות שבת קודש. … הרבי מחב"ד … התבטא כי אלו הם ה'טנקים' של צד הקדושה. כשראשי התיבות טנ"ק הם טהרות, נזיקין, קדשים, והם יהוו את חוד החנית במלחמה נגד ההתבוללות. בהזדמנות נוספת התבטא האדמו"ר … [ש]מכיוון שכל דבר שבגשמיות משתלשל מרוחניות, ומכיוון שבמאה האחרונה נעשה שימוש בצבא הגשמי להשתמש בכלי זה, לכן כיום גם ברוחניות יש צורך בטנקים. … [היום] נעשה בהם שימוש בארגון כינוסי ילדים במסגרת תנועת הנוער צבאות השם.

מתוך הערך "טנק המבצעים של חב"ד", בויקיפדיה [בחזרה לראיון]

[5]
מה קדם למה, הביצה או התרנגולת?

[בחזרה לראיון]

.

[6]
הרבה מן הקסם של הראיון נמצא במתח בין הקונקרטיות הכמעט נאיבית ומכנית של השאלות לבין תיבת התהודה הרוחנית שלהן. המנגנון הזה קיים גם במדרש. קחו למשל (דוגמא אקראית) את "לא ינום ולא יישן שומר ישראל"; למה? בגלל המהירות הלא אחידה של התפילות: התפילות הטהורות הן קלות וזריזות ואילו האחרות כבדות ומסורבלות, ויוצא שבכל שעה של היום והלילה מתדפקת איזו תפילה על דלתו, ואיך יישן?

[בחזרה לראיון]

.

.

.

[7]
בנצרות, מסמלים חלונות הוויטראז' של הכנסייה את הריונה של הבתולה: כשם שהאור (המזוהה עם רוח הקודש) חודר דרכם מבלי לנפץ את הזגוגית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.

[בחזרה לראיון]

.

[8]
אני מבינה; בחפץ לב  מספרת רוני על יוסף, בובה שאיתה היא מופיעה במשך שנים רבות, לא בהצגה קבועה, אלא במין שיחה מול-ועִם קהל: "לפעמים הוא מגיב כל כך מהר, שהוא מפתיע אותי ואז קורה שאני מתפקעת מצחוק. (מצחיקה את עצמי, אפשר לומר…)." ובמקום אחר אנחנו מדברות על הצגה שנעשתה על פי "ההילה" של קארל צ'אפק:

בקטע מסוים בהצגה, הבובה ליטפה את ראשו של אדוארדו המפעיל. ובאותו רגע, הוא מספר, באמת הרגיש חלש ומנוחם על ידי הבובה… איך אפשר? הרי הוא עצמו הפעיל אותה. מה, הוא ניחם את עצמו? כן… דרך הבובה הוא התחבר אל החמלה שבתוכו, הוא התבונן בדברים ממרחק המאפשר סליחה ונחמה. המפעיל אמנם שולט בבובה, אבל גם הבובה משפיעה על המפעיל. גם המפעיל מופעל…

[בחזרה לראיון]

.

[9]
כעס? מה שמרעיש אותי בראיון, הוא שהחתרנות ועזות המצח (הלא קטנה) של המראיינת אינן ניזונות מכעס, אלא יותר מסקרנות. יש לזה אפקט משונה; זה מנטרל גם את הכעס שלי לרגע ומאפשר לי להציץ אל מרחב לא מוכר. חתרנות מתוך חופש? זו קרקע בתולה. אני עדיין לא קולטת את מלוא ההשלכות. מסתבר שרוני היא לא רק הנשׂא של הדיאלוג העקיף שלי עם אלוהים אלא הנמען האמיתי בשיחה הזאת.

[בחזרה לראיון]

.

ארון קודש, פספס, חמת טבריה

ארון קודש, פספס, חמת טבריה

.

[10]

רוני היקרה,

בהערה הקודמת גיליתי שאת לא רק המצע לטפילותי, או לחילופין – שליחת-הדיאלוג שלי עם אלוהים (בסגנון "תגידי לצ'ילבה שלי שכך וכך"), אלא הנמען הראשי. אז החלטתי לכתוב לך מכתב ואני מקווה שיהיה בו גם מן הפיצוי על שתיקתו של המרואיין שלך. רציתי לומר לך שסוף הראיון הוא ממש סקופ עיתונאי. הוא הזכיר לי את הדיאלוג שלך עם יוסף (הבובה) בפרק השביעי של חפץ לב, דיאלוג שאפשר לכנות אותו "נבואי", בדיעבד. בפרק הזה אנחנו מציגות בקצרה את תפקידיו החדשים של המפעיל שעליהם נדבר בהמשך, ואז יוסף מתערב.

יוסף: ולבסוף נדבר על המפעיל המופעל על ידי בובה.

רוני: מה פתאום יוסף, על זה לא נדבר. אין דבר כזה!

יוסף: חכי ותראי.

אבל מכיוון שאנחנו לא לבד – ואני לא מתכוונת להשגחה האלוהית הפעם – אלא לסיכוי שמישהו מהקוראים בכל זאת ירד איתנו למרתף של ההערות, ולמקרה שאינו מכיר את יוסף כדאי שאגיד עליו כמה מילים. ובכן, יוסף (במלעיל) הוא בובה שמלווה את רוני במשך שנים רבות. המופע שלהם הוא לא ממש הצגה, אלא סדרת שיחות. הראיון עם אלוהים, הוא מבחינות רבות ההמשך המפתיע וגם המתבקש של השיחות ההן עם יוסף. על מה הם מדברים? על יוסף כמובן; כמו אלוהים, גם יוסף בטוח שהוא מרכז העולם ואפילו יותר מזה, שהעולם זה הוא. אבל יוסף הוא בסך הכל בובת תיאטרון, בובת ספוג עירומה, שרוני מנפישה ומחיה. מה זה בעצם להיות בובה? בדרך כלל חושבים על בובה שהיא מישהו או משהו, בובה שהיא מכשפה. בובה שהיא ילד. אבל יוסף הוא בובה שהיא בובה; כל עולמו נובע מזה שהוא בובה מופעלת. מן התלות שלו ברוני, ומן הקשר שלו עם הקהל.

ובכן רוני יקירתי, כך פחות או יותר, הסברת את יוסף במשך השנים. אבל עכשיו אני מגלה ששיטית בנו; יוסף הוא לא בובה אלא בן אנוש. ואני לא מתכוונת חלילה, שכמו פינוקיו הוא הפך לילד אמיתי. אני חושבת שאת עשית כאן תעלול נוסח היינריך פון קלייסט שאותו הזכרת קודם במהלך הראיון. קלייסט כתב מסה שדנה בהיבטים הכי פיסיים-עד-פיסיקליים של תיאטרון המריונטות, אבל רק לכאורה, כי הבובות של קלייסט מתגלות בסופו של דבר כמשל, דרך מבריקה ומקורית לדון במצבו של האדם. ואילו את יצרת את יוסף כדי לומר משהו על עצמך.

לשיחות שלך עם יוסף יש מין תבנית קבועה שבה הוויכוח ביניכם צובר תנופה עד שהוא מתהפך לגמרי בשורה תחתונה המפתיעה, שמתגלה בדיעבד גם כבלתי נמנעת. וזה מה שקרה לך גם פה, אני חושבת; שכנעת ושכנעת את אלוהים להיות הבובה שלך ותוך כדי כך הבנת מי פה הבובה. ובכל זאת את מבקשת שיופיע איתך. ולו כמפעיל.

ובעצם, התפילה הזאת שאומרים בבוקר: אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים – יכלה להיות גם תפילתה של בובת התיאטרון הכנועה למפעילהּ.

פתאום בסוף הראיון הבנתי שאין רוני ויוסף. יש רק רוני, פעמיים רוני; גם יוסף הוא רוני, שמתריסה נגד המגבלות שלה ומתחצפת למפעיל, כי איך זה יכול להיות שיש לה מפעיל, שהיא חומר ביד היוצר? יוסף הוא רוני המורדת שרוצה להפעיל את המפעיל. ורציתי להגיד לך שזה רגע עצוב בשבילי, הרגע שבו את מכירה במגבלות שלך ומזמינה את המפעיל להציג איתך בהכנעה ובלב רועד.

[בחזרה לראיון]

*

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן קוראת שפוך חמתך בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

Older Posts »