Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נערות’

בראשית היתה girls – כוריאוגרפיה לחמש רקדניות, ובעקבותיה נוצרה גם boys לחמישה רקדנים. אלה שתי עבודות בלתי תלויות אבל קשורות של רועי אסף, שמתרחשות באותו עולם, על אותו משטח לבן מוארך, מעין מסלול לחמישה, וחולקות צלילים ותנועות. הן מתייחסות זו לזו בכוונה וגם לא בכוונה, מגדירות זו את זו בדיעבד על דרך ההשוואה. אני אנסה לכתוב פה על שתיהן, לחוד וגם ביחד.

אני אגיד מראש שרועי אסף הוא כוריאוגרף נפלא ויש משהו שלם ומרגש בחזון שלו מבחינה אמנותית ואנושית, אבל אם צריך לבחור – girls היא השלמה והממכרת מבין השתיים.

מתוך girls של רועי אסף. (זו תמונה מגרסה קודמת. בגרסה הנוכחית מחליפות הדר יונגר הראל וטליה בק את יוליה קראוס וניצן משה).

מתוך girls של רועי אסף. (זו תמונה ישנה. בגרסה הנוכחית מחליפות הדר יונגר הראל וטליה בק את יוליה קראוס וניצן משה).

קשה לכתוב על girls. היא מתנגדת לפירוק כמו יצור חי. היא מצליחה באופן פלאי כמעט, להיות דבר והיפוכו; זו עבודה פורמליסטית עד העצם שאין בה טיפת נוקשות ויובשנות. היא מלאה חן אבל גם חוכמה ועומק, קלת דעת ומחפצנת (גם) ובו בזמן ביקורתית וספוגה בתוגה וכאב. יש בה גרפיות של קומיקס אבל גם ארכיטיפיות וחיבור לטבע, מסוג הקישור שעשה הכוריאוגרף מישל פוקין בין תנועת הזרועות הלירית של הבלרינות הרוסיות ליערות הליבנה של מולדתן. (ויש בה גם טוב לב מסתורי; א' שישב לצדי קלט את התדר הטקסי-פולחני, אבל על מה הטקס, הוא לחש, אולי הן מנסות לרפא לי את הכליות?). הבנות הלבושות בבגדי ים שלמים בצבע אדום עז נעות יחד במשך דקות ארוכות, כריקמה אנושית אחת, כמגזרת נייר של דמויות מחוברות ואפילו כגוף אחד, ועם זאת כל אחת מהן שונה ומיוחדת.

girls לוכדת את ההוויה הנזילה והמלאה סתירות והבטחות, פגיעוּת ועוצמה של נערות על סף החיים. היא החזירה אותי ל"טריסטן" סיפור מוקדם של תומאס מאן שמתרחש בסנטוריום לחולי שחפת. מר שפינל, סופר מפוקפק שמתאכסן שם, מוקסם מאחת החולות הצעירות. באחת השיחות ביניהן היא מספרת לו על הגן שמאחורי בית נעוריה:

…"פרוע עד כדי עליבות, מגודל פרא ומוקף חומות מתפוררות מאוזבות, אבל דווקא זה הוסיף לו לווית חן. בטבורו היתה מזרקה, מעוטרת זר שופע של חבצלות. בקיץ ביליתי שם עם חברותי שעות ארוכות. כולנו ישבנו מסביב למזרקה על שרפרפים קטנים…"

"מה יפה!" אמר מר שפינל והגביה כתפיו למעלה. "האם ישבה ושרה?"

"לא, לרוב ישבנו וסרגנו."

"בכל אופן… בכל אופן…"

"כן, סרגנו ופטפטנו, שש חברותי ואני."

"מה יפה! אלי, תשמע נא, מה יפה!" קרא מר שפינל ופניו נתעוותו כליל.

"מהו היופי המיוחד שהוא מוצא בכל זה, מר שפינל?"

"אה, זה שהיו עוד שש מלבדה. שהיא לא היתה כלולה בתוך המספר הזה, אלא דגולה מתוכן כבת-מלכה… מצוינת ומחוננת על פני שש רעותיה. עטרת זהב זעירה, בלתי נראית כמעט, אבל רבת ערך, היתה קבועה בשערה ונוצצת…"

(מתוך: תומאס מאן, מבחר הסיפורים, תרגם יצחק הירשברג. בהמשך מתברר אגב ששבע הסורגות דנו בשיטה חדשה לצליית לביבות תפוחי אדמה. מ.ב.)

girls הציפה בזכרוני את הסצנה התומאס מאן'ית רבת הקסם והחולין והאירוניה, את שלל המבטים הגבריים שצופים בנערות (הבעל, האב, והסופר המפוקפק – כל אחד רואה משהו אחר) ואת המבט המשתנה של הגיבורה עצמה עד לסוף הטרגי.

יש משהו טרגי בgirls אבל גם גורם אושר. בקולאז' המוסיקלי יש חלקים מפולחן האביב, אבל הנערה פה היא לא רק הקורבן אלא גם האביב עצמו. ואולי זאת פשוט שמחה כפי שמגדירה אותה לורטה, ילדה עוורת עם חיים מורכבים בלשון המעטה, בספר הראיונות הנפלא נהגה בחשכה: "זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה … אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה."

מתוך girls של רועי אסף (גם היא מגרסה מוקדמת עם בגדי ים שחורים).

מתוך girls של רועי אסף (גם היא מגרסה מוקדמת עם בגדי ים שחורים) צילם גדי דגון.

boys דומה לgirls לכאורה, וגם שונה ממנה ככל האפשר. ניקח את המרחב למשל. זו אותה במה בדיוק, אותה יריעת לינולאום לבנה, אלא שהרקדנים מגודלים מן הרקדניות, המרחב צר להם ודוחק אותם לגבולות.

רגעים זהים כביכול מקבלים צבע רגשי הפוך בשני המופעים; כשהרקדניות עומדות על רגל אחת הן מלאות חן ציפורי או גבעולי ואצל הרקדנים זה מתקבל כמו בסיס רעוע וחוסר יציבות. מקור הרעד של הבנות הוא רטט של הלב, בזמן שהבנים רוטטים כמו ארנבים של אנרג'ייזר. מצבי הרוח המתחלפים בתכיפות מתקבלים כספונטניות רגשית אצל הבנות וכחוסר מנוחה אצל הגברים. הם נראים אבודים, מתחבטים, מנסים כך ואחרת ולא מוצאים. המקלעת האנושית שלהם יותר צפופה וחסומה, תחרה של חבלים שנפרמת כל הזמן. הם הרבה יותר מפוצלים ומפורדים ותחרותיים מן הנערות. אפילו ספירת המלחמות והקורבנות שהם מדקלמים (מ48 ועד 6,000,000) נשמעת תחרותית בגלל הסדר העולה של המספרים. הביחד שלהם נדיר יחסית. הם הרבה יותר אחראים וייצוגיים ולוקחים את עצמם ברצינות. אולי בגלל שהם מבוגרים מן הבנות (ואני לא מתייחסת לגיל הרקדנים אלא לקבוצה החברתית שהם מייצגים. הם כבר לא על סף החיים אלא בתוכם).

יש משהו מאולץ ונוקשה ותקוע בboys של רועי אסף. המנעד שלהם מוגבל, אין להם מרחב למשחק וביטוי אישי, וגם המבט של הצופה קצת חנוק בהתאם. בהתחלה חשבתי שזה מעיד על קוצר יד, שאסף בהיותו גבר לכוד במבט מבפנים, מזדהה עם עצמו, אבל אז נזכרתי כמה הוא משוחרר בגבעה כשהוא מטפל בגבריות הישראלית. אז אולי זה פשוט שיקוף של המצב הגברי ברגע של מפנה, שבו הנשים עדיין רחוקות משוויון אבל העולם של הגברים כבר השתנה, הבסיס הישן מתכווץ תחתם ועוד לא נמצא לו תחליף. האם זה הסבר מספק? אני לא יודעת כמה ממה שתיארתי הוא מאפיין ושל העבודה וכמה מזה הוא חיסרון. boys זה עתה נוצרה, ויש לי הרגשה שהיא עוד תשתנה ותצטלל עד שתגיע לצורתה הסופית.

מתוך boys של רועי אסף. מקלעת אנושית צפופה. צילמה קרן קרייזר

מתוך boys של רועי אסף. מקלעת אנושית צפופה. צילמה קרן קרייזר

ועוד משהו לסיום – הגברים לבושים במכנסיים קצרים. גוום חשוף. בשלב מסוים (עמוק בתוך המופע) הם שולפים מגבות לבנות ומתחילים להתנגב וגם לנגב את הבמה. זה רגע מפתיע מעולם אחר, גם משום שהמגבות הן "אביזר" שאין לו תקדים או תאחיר – השפה של girls ושל boys לא נסמכת על אביזרים ולא זקוקה להם – וגם משום שהשימוש במגבות הרבה יותר ישיר ופחות מופשט. כששאלתי את רועי אסף על הרגע הזה התברר שמשטח הריקוד של הבנים נהיה חלקלק מזיעה באופן שמחבל במחול. המגבות נחוצות כדי שיוכלו להמשיך לרקוד. כל זה התגלה לו ברגע האחרון כשהחליט להחליף את התלבושת המלאה של הבנים במכנסיים קצרים, להסיר את ההגנה המסוימת לטובת פגיעות (וגם "להשוות" את תנאיהם לתנאי הבנות).

אישית אני אוהבת את רגעי השבר האלה שבהן המציאות מתערבת בתוכניות ומוסיפה פרשנות משלה (ותיקי עיר האושר זוכרים אולי את השוקולד שקפא ושיבש את ניתוח הלב). הרקדנים של boys מנגבים את הבמה על ארבע כמו סינדרלות-משרתות, וזה מגרד בעין שלא מורגלת לראות גברים בסיטואציה כזאת. זאת לא החלטה שנולדה מאג'נדה, היא קרתה כמעט בדרך אגב, בתגובה למצוקה אחרת, וזה עדיין מסגיר את הרגע הזה בתרבות שבו מתערערים הגבולות המגדריים וכמו ברעידת אדמה קלה דברים גולשים מצד לצד.

מתוך boys של רועי אסף, לפני, בתלבושת הקודמת. הרבה פחות פגיעים. צילם גדי דגון.

מתוך boys של רועי אסף, לפני, בתלבושת הקודמת. הרבה פחות פגיעים. צילם גדי דגון.

girls – כוריאוגרפיה: רועי אסף. רקדניות: אוליביה קורט מסה, אריאל פרידמן, הדר יונגר הראל, טליה בק, ענבר נמירובסקי. תלבושות: ענבל בן זקן. תאורה: עומר שיזף. עיבוד ועריכה מוסיקלית: רעות יהודאי.

boys – כוריאוגרפיה: רועי אסף. שותפה אמנותית: אריאל סיסיליה פרידמן. רקדנים: אבשלום לטוכה, גבע זייברט, עוז מולאי, תומר פיסטינר, תמיר אטינג. תלבושות: דורון אשכנזי. תאורה: עומר שיזף. עיבוד ועריכה מוסיקלית: רעות יהודאי.

*

עוד מחול בעיר האושר

הבדיחה היתה עלי, על הגבעה של רועי אסף

פעמיים דירת שני חדרים

על שעה עם אוכלי כל

על אבק של ענבל פינטו ואבשלום פולק

בחזרה לעתיד, על CLIMAX של יסמין גודר

ועוד הרבה

ובהמשך לכך – אלה חודשים מאד אינטנסיביים במחול הישראלי. לא מזמן הסתיימו פסטיבל צוללן, גוונים במחול, מחול שלם, ואינטימה דאנס (שבמסגרתו הוצגו boys ו-girls) וכבר מגיע פסטיבל הרמת מסך. אני אהיה שם. ואתם?
כל הפרטים על הרמת מסך 2015. וגם דף הפייסבוק של הפסטיבל.

Read Full Post »