Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נעמי יואלי’

נעמי יואלי היא חברה יקרה ויוצרת תיאטרון נועזת וייחודית, שאני משמשת לה מדי פעם "עין שלישית". לרגל המופע החדש שלה ושל יוסי מר חיים, יאללה בטטה, נפגשנו לשיחה על פנטזיות ילדות, על הזדקנות והסתכנות (כשאומרים אותן בקול הן נשמעות כמעט אותו דבר), על האהבה לשפה העברית, על סטנד אפ ועל טקסים, על אימת המוות ועל חברוּת.

מרית: מה זה יאללה בטטה?

נעמי: [צוחקת] זה סוג של פח אשפה… פרטי, קיבוצי. זה מה שמוצאים פתאום אחרי שמפנים את הכלים ואוספים את הפירורים ליעה. זה מקום שאין בו איזו סלקציה מובנית, פורמלית או תכנית, וזה קשור גם לתהליכי יצירה: כל עבודות הבגרות או המבוגרוּת שלי, נוצרו בדרך כלל סביב נושא מסוים, סביב דמות כמו דודה פרידה שלי או נתיבה בן יהודה, סביב טקסט של אידה פינק, או סביב האירוע הטרגי של הרג שלוש בנותיו של הרופא בעופרת יצוקה. תמיד ידעתי מה הגזע, הנהר שבו זורם המופע, אבל בגלל צורת העבודה שלי וגם של יוסי (שהיה מעורב כמעט בכולן), נפתחו כל הזמן גם יוּ-בָ-לים [נהגה במבטא אמריקאי כבד] כמו שהמורה שלי לשבוע היתה קוראת להם.

מרית: מורה לשבוע? יו-ב-לים?

נעמי: לפני "דודה פרידה" עשיתי סדנא אצל ליני זק באמריקה. הבאתי המון חומרים כדי לעבוד על המופע, ובסוף דיברנו על דברים לגמרי אחרים. אני סיפרתי סיפורים ושתיתי קמפארי וסיפרתי סיפורים ושתיתי קמפארי ו… שילמתי לה המון כסף, מירושה שקיבלתי מההורים, והיא כל הזמן השוויצה במחשב אפל שקנתה בכסף שלי, ולא ראיתי שלי יש איזה תועלת מכל זה; לא רק שאני יושבת ומספרת לה סיפורים, אני עוד משלמת לה. וזאת היתה תמיד גם ההרגשה שלי עם פסיכולוגים, חוץ מפטיה [גבריאל דגן] שגם הוא היה מספר. הוא היה עוצר את השעון של הטיפול, ואומר, אני חייב לספר לך משהו, זה על הזמן שלי, ומספר איזה סיפור על מחנה השמדה, והייתי חושבת, מה זה קשור לבעיות שלי עם גברים, ובסוף… לא משנה. אז ליני תמיד אמרה: יש לך דרך מיוחדת לספר סיפורים. איך אומרים streams בעברית? יו-ב-לים? את תמיד מתפצלת ליובלים. זה יפה, אבל תוודאי שאת חוזרת לנהר.

יש מין אזורי סְפר כאלה בחיים ובתהליכי עבודה, אזורים לימינליים כאלה ששם הסיפור לא מספיק חשוב ומרכזי, זה לא חלק מאיזו תזה, דברים שאת אומרת לעצמך, פעם נתעסק בזה, והם מצאו את דרכם ל"יאללה בטטה". זה מסע הרבה יותר חופשי ופרום מעבודות אחרות שעשיתי, קצת יותר מסתכן. ואפשר אולי להגיד שההסתכנות הזאת קצת קשורה להזדקנות. כי מה כבר יעשו לזקנה ולזקן המשוגעים? יכניסו אותם לבית סוהר? ישללו מהם – מה? כשהתגרשתי נורא פחדתי שיקחו ממני את הילדים, אבל את הילדים כבר לא יקחו – הם הלכו, את הנכדים לא יקחו – הם באים, אהבת הנעורים כבר מוטמעת איפהשהו, אהוב הנעורים כבר מת. המון דברים בהזדקנות-הסתכנות הם כבר לא הסתכנות כי את כבר יודעת שהמחיר הוא איום ונורא: אי הֶיוֹֹת, אז יש משהו בַּהֶיות שמקבל דגש גדול יותר של אהבה ושל קשר, וגם של הבנה שהפרטים הקטנים ביותר הם העדויות החשובות ביותר, וכשאתה לא שם לב אתה גורף אותם. באקס חמותי החורגת יש מיניאטורות יפהפיות שמבשרות את הסוף, את המלחמה, את הגטו, את ההשמדה. ובסופו של דבר אני גורפת אותן מהשולחן עם כף של רולטה. אני תמיד מרגישה שהמקריות או הסחיפה היא מכרעת. בסופו של דבר על האירועים הגדולים אנחנו לא שולטים, וגם לא על האירועים הקטנים, אנחנו יכולים לעשות רק משהו בינארי: זה או זה, ותמיד יש שלישי שמחרב, פורע…

יוסי מר חיים ביאללה בטטה

אני בגילאי השבעים, יוסי בגילאי השמונים, אנחנו עובדים כבר חמש-עשרה שנה יחד. אין לנו שום קשרים חברתיים מעבר לזה. אני מצלצלת נגיד פעם בשנה ואומרת, יוסי, בא לך לעשות משהו? והוא אומר [מְחקה אותו באינטונציה של תלונה]: "אני מחכה לטלפון הזה כבר חצי שנה". ואני אומרת, אני רק יכולה להגיד שיקראו לזה "יאללה בטטה", יש לזה סיבה ולא נעשה ספוילרים. והוא אומר: יופי, נשמע נהדר… ואז אנחנו מתחילים לדבר. אנחנו מאד שונים, יוסי ואני: חלק גדול מעיסוקי זה להיות תלמידה טובה, להצטיין, לענות את התשובה הנכונה. אני גם מאד היררכית. אני יכולה לראות את זה לפי החלומות שלי; אני מעריצה סמכויות, אני מאד מודאגת ממה היה קורה אם הייתי גדלה במשטר הנאצי, כי אני הייתי ילדה פטריוטית כזאת… ויוסי הוא אנרכיסט, הוא לגמרי לא היררכי, יש לו פחד רק מדבר אחד, והוא אומר את זה בהצגה: "פחד מוות, מהרגע שנולדתי".

אז אמרתי לעצמי: עבודה אחרונה, פרומה, פתוחה, ויתור על היררכיות, לגיטימיות לסיפורים הקטנים שלנו שמאירים אחד את השני. שנינו ירושלמים, זה סוג של שפה, שנינו מגלגלים שיר אהבה מסוים לעברית, למקום שאנחנו חיים בו, לקהל. העבודה שלי היא בסך הכול טריגר לשיחות, מחשבות, הפלגות של אדם אל עצמו.

מתוך "אקס חמותי החורגת", נעמי יואלי בדיאלוג עם מתנדבת. המיניאטורות ייגרפו בסופו של דבר עם כף של רולטה.

בכל מה שאני עושה יש יסוד מאד חזק של אינטואיציה, ויסוד מאד חזק של אימפרוביזציה, של משהו שנשאר ליד המקרה. באקס חמותי החורגת אלה שישה מתנדבים שמנהלים את ההצגה. כל אחד מהם פותח מגירה ונכנס איתי לדיאלוג, ואי אפשר לדעת איך זה יתפתח. אני הרי מדברת כאגי [אקס חמותה החורגת], והיו אנשים שבאמת חשבו שאני היא, ועם כמה שאני נראית רע, [צוחקת] לא נולדתי ב1921… לעומת זאת יכול לעלות מישהו על הבמה, ואני מוציאה נגיד צלחת יפה מהמגירה שבחר ואומרת לו [במבטא של אגי] "זה מוצא חן בעיניך?" והוא עונה: "זה מאד מוצא חן בעיני" במבטא מוגזם, ועושה ממני צחוק. זה מישהו שנאטם מול הרגש הצרוף ומגיב בסוג של אלימות. איך אני מגיבה לזה? למשל אני אומרת לו [בתור אגי], איזה יופי של מבטא יש לך, ישר לקרקס! ואנחנו יכולים להיכנס לאיזה קטע די כסחיסטי. זה יכול לקרות, שהסנטימנט שאתה מציע לא מדבר לתיאטרון מוח שיש לקהל בראש.

מרית: בדרך כלל את נחלצת בעזרת הומור.

נעמי: אחד מתפקידי בחיים זה להצחיק; תמיד הייתי הילדה המצחיקה, בבית, בחצר, בכיתה, בגן. דקויות אירוניות לא הבנתי – כשהגננת שלי אמרה לי, נעמי, אני נורא אוהבת שמדברים יחד איתי, אני דיברתי יחד איתה כי כל כך אהבתי אותה וכל כך רציתי לשמח אותה – אבל דברים היו תמיד מצחיקים לצד אימה איומה ונוראה. גיליתי את המוות בגיל מאד צעיר במלוא העוצמה ששמורה לו עד היום. הקונספט הזה של "פח זבל" מגחיך בין השאר את הרצינות של כל הדברים בחיים, כי בסוף, לאן שזה הולך כולנו הולכים. וזה גם מעורר צער מאותה סיבה, והדרך היחידה להתקיים היא להדחיק, לצחוק…

מרית: גם אגי אמרה, שמה שהחזיק אותה בחיים היה הצחוק.

נעמי: נכון, אבל כששאלתי אותה למשל על אושוויץ, "אתן הייתן בנות עשרים, לא היתה מפעם לפעם איזו בדיחה, לא צחקתן, לא היתה לכן איזו אירוניה?" היא אמרה [מחקה את המבטא הייחודי של אגי], "שום כלום. חוץ מפעם אחת, שהגיע טרנספורט ואמרו לנו שז'וז'ה בטרנספורט והיא השתגעה. ואיכשהו יצאנו מהבאראק והגענו אל הרמפה, וכבר ז'וזה היתה שם עם הבגד ועם הקרחת הזאת, והיא אמרה, אני לא השתגעתי, אני לא השתגעתי, פשוט אני צחקתי, כי כל הדרך ברכבת החבר שלי אמר לי תסתרקי, תסתרקי, כי הרושם הראשון קובע". זה מה שאני אוהבת בסטנד אפ, שגם הסיפורים הנוראים הם מצחיקים. זו אמנות נפלאה בעיני, לא בחלק של הבדיחות, אני מתעבת בדיחות. יאללה בטטה זה סוג של סטנד אפ לזקנים.

מרית: זאת היתה נקודת המוצא, אבל סטנד אפ זה מדיום מאד חשוף ובודד, לבד מול קהל, וביאללה בטטה אתם שניים, יש לכם זה את זה. את תמיד אומרת שאת ויוסי לא מדברים על רגשותיכם זה לזה, אבל יש אינטימיות גדולה ביניכם שלגמרי מציפה בסוף, בשיר על תוכי יוסי. יאללה בטטה זה דיאלוג, זאת הצגה על חברות.

נעמי יואלי ויוסי מר חיים ביאללה בטטה

נעמי: זה נכון… כשאת אומרת את זה, אני רוצה לומר: אה, נכון, זאת הרי הצגה על חברות! וזה נכון גם בקשר לדיאלוג; כשאת הערת לי על זה שביאללה בטטה יש איזה מקום של בטן שבו יוסי הופך פתאום למלווה המוזיקלי שלי, באמת דיברנו על זה, יוסי ואני, ובפגישה האחרונה שלנו יוסי מופיע [מתגלגלת מצחוק] עם מלודיקה מטאיוון, הכלי הכי… אם אפשר להגיד על משהו פתטי… זאת לא המלודיקה ההיא, הירוקה, שהתחזתה למשהו רציני… לא, זה צינור בצבע תכלת עם קלידים שלא עובדים, עם קול שמלודיקה לעומתו זה מקהלת מלאכים, ואז הוא אמר, כשאת יוצאת להתלבש, אולי במקום להמשיך את המוזיקה ששמנו, אני חושב שאולי שם אני יכול לנגן את הקטע שכתבתי. ואמרתי, מושלם, פשוט תלך עם זה, תשב ליד השקופית של ההומלס ותנגן לו. עוד לא ניסינו את זה, אבל אני חושבת שזה יהיה נורא יפה.

נעמי יואלי ויוסי מר חיים, מתוך יאללה בטטה

ואז אמרתי לו, יש עוד דבר שכל השבוע אני חושבת עליו. אנחנו כל הזמן מדברים על כל מיני נכחדוּיות, שהן בעצם מְשָלים לנכחדוּת שלנו. אולי נעשה טקס זיכרון לחיריק? נגיד "הֶפסקתי"… זה נורא מצא חן בעיניו. אז בפעם הבאה נערוך טקס זיכרון לחיריק, או לַהִפעיל, ל"הִי". עדיין אין לי מושג איך זה שייך ליאללה בטטה, אבל זה שייך. 

מרית: ברור שזה שייך.

נעמי: [צוחקת] אולי תסבירי לי איך זה שייך, תהיי רגע העין השלישית שלי…

מרית: זה לוקח משהו שכמעט נכחד – במקרה הזה המסורת האלתרמנית של "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן" – ומפעיל אותו מחדש, רק אחרת. זה חלק ממיחזור של זכרונות ומסורות. החיריק אגב נעלם ביחד עם הניקוד. יש פחות ופחות ספרים עם ניקוד. אנשים לא באמת רואים איך הוגים את המילים, ואם אין יו"ד זה מידרדר לסֶגול.

נעמי: מות החיריק קשור גם למות הדיקציה. יצא לי השבוע הרבה לנסוע בגלל החג. אז שמתי 88 או רשת ג'. רשת ג' היא רשת מאד פטריוטית, הרבה שירי ארץ אהבתי, ואתה אומר: מאיפה הם המציאו את הפיצ' והדיקציה של שירי הלהקות? מאיפה הרי"ש הזה? [שרה בחיקוי קורע שרשרת שירי להקות כגון "יש לי אהוב בסיירת חרוב"]. אף אחד לא דיבר כך, אבל בתרבות, בשירה, בתיאטרון, הפיצ' של הקול היה שונה, והיתה איזו תביעה לרי"ש ולדיקציה. ועכשיו זה התהפך: אין שום לחץ על דיקציה, שום ניסיון להיות מובן. נניח נועה קירל: [שרה בשפתיים רפויות, "אני פנתרה…"], חשבתי שהיא שרה "אני פנדה". הזקנים יכולים לבכות עד מחרתיים, אבל זה מחזיר להם על העיוות הזה של הרי"ש [עוד חיקויים מגלגלים מצחוק]. משהו מת בשפה, משהו אחר חי בשפה.

מרית: אפרופו חיים ומוות, אני פותחת סוגריים: כשהייתי ילדה כל הנטיות בדקדוק הודגמו על הפועל ש.מ.ר, ושנים אחרי, כשעזרתי לילדי ללמוד לבגרות בדקדוק, גיליתי לחרדתי שהש.מ.ר הוחלף בק.ט.ל. דווקא ק.ט.ל?! אם לא רוצים את הגרוניוּת של הרי"ש, שיחליפו לש.ת.ל או לאלף פעלים אחרים. זאת אפילו לא אידאולוגיה. זה ישר מהתת-מודע המופרע של מישהו. כתבתי על זה בעיר האושר ואף אחד לא נחרד. איך ייתכן שאף אחד לא נחרד?

נעמי: זה ייכנס להצגה, כמו שאגי היתה אומרת: "אני אשלח לו אורכידיאה מקולקלת. זה יהיה העונש שלו". [ובחזרה ליאללה בטטה]: זיכרון הולך יד ביד גם עם נוסטלגיה, ותמיד נורא מעצבן אותי שיש איזה קונצנזוס נגד סנטימנטליות ונגד נוסטלגיה. אלה שני יסודות כל כך חשובים בחיים, הרגש והרגשיות הנשפכת, והגעגוע לעבר שהוא גם געגוע למתים, וישנה גם האלגיה, מחלת הגעגוע. אנשים הרבה פעמים יוצאים מהמופע ואומרים, איזה יופי, איזה נוסטלגיה נחמדה! וזה ממש מעצבן אותי למרות שזה לגמרי לגיטימי. הרי כשאני עושה עם הקהל שירה בציבור של קנון, אני לא מלכלכת על זה. אני משחקת עם להתמסר לזה ולהתבונן בזה.  

מרית: אם כבר מדברים על זיכרון, המופע לא לגמרי פרום, הוא מאורגן באופן כמעט כרונולוגי, מהפנטזיות של הילדות אל המוות. ואיכשהו זה תמיד מגיע לשאלה, מה את רוצה? כשהיית ילדה, רצית להיות הציירת הטובה בעולם, הפסנתרנית הטובה בעולם, הזמרת, הרקדנית, ומתישהו כשאת מתבגרת כל מה שאת רוצה זו אהבה ומשפחה. אני תמיד מתכווצת כשאת מגיעה לזה.

נעמי: זאת לא השורה התחתונה, זה רגע מסוים שמתרחש מול שקופיות שלי בגיל 38, חצי מהגיל שלי היום. זו היתה תקופה איומה. האובדן של אחותי, אכזבה עמוקה מאהבה, זוגיות, משפחה, דברים שקרו לאורי בצבא, הקשר עם הילדים, הכל היה כל כך פצוע, עגלת חיי ההפוכה. ובכלל, מול פנטזיות הילדות, הכל זה אכזבה. כי רק הילדה חולמת שהיא עפה ויכולה לחוות את זה בשיא המלאות, ויש לה: אני רוצה להיות… אני רוצה להיות… אני רוצה להיות… ומול זה החיים שמציבים כל כך הרבה אתגרים או קשיים או קירות. כמובן שבגיל שבעים אני כבר לא אהיה הכי טובה בעולם. אבל יש גם את התהליך של העבודה: אני אף פעם לא נגעתי בפסנתר בגלל הפנטזיה של הילדות, וביאללה בטטה, אני מנגנת! הלכתי למורה לפסנתר ואמרתי לו: כדי שתהיה לי החוויה שאני פסנתרנית מהוללת, אני מוכרחה לנגן דף אחד מאַריָה של באך, והוא אמר, אבל אין דבר כזה, ואמרתי, אבל זה מה שאני צריכה. ואני כבר חצי שנה על הדף הזה באַריָה של באך, ויום אחד הוא אמר: אם אני אספר למישהו מהחברים שלי, הם לא יבינו. ואני אמרתי, אבל דני, זאת בדיחה. והוא אמר, זאת לא בדיחה, את באמת מנגנת מאד יפה! אז אני בדרך למימוש הפנטזיה: אני מנגנת בפסנתר, אני רוקדת בבגדי נמרה, אני פנתרה [צוחקת], אני שרה. שום דבר מאלה הוא לא הפנטזיה, כי פנטזיית ילדות לא ניתנת למימוש. אלה "מראות שתייה" כמו שביאליק קרא לזה [ב"ספיח"], ובכל זאת, אם אני מסתכלת אחורה על ההצגה, אני אומרת: מימשת, בדרכך… בגיל שבעים את שרה, רוקדת, מנגנת, את עושה מטריות שרבורג, סרט. אין סיבה למרירות.  

מרית: כל המשאלות מתגשמות רק לא בצורה שחשבת. זה פתגם (וגם המוטו של ספר המשאלות). אבל אני רוצה לחזור רגע לדימוי הספסל שקיים באמת בחיים שלך, ספסל שמכוסה בדברים שאנשים משאירים עליו בדרך לפח, ובהצגה הוא הופך למין במה לא היררכית של טריגרים לסיפורים.

נעמי: בסופו של דבר בכל זאת מתקיים ביאללה בטטה איזה עיקרון פורמלי, שלקוח במידה מסוימת, מטקסי החג העבריים: טקס שבועות וטקס ט"ו בשבט. בטקס שבועות יש במה ריקה שהולכת ומתמלאת בשפע שהקהילה מביאה, ואז הבמה כאילו פונה אל הקהל ואומרת, הביטו בי, אני זה אתם, אתם זה אני, ביחד זה אנחנו, הבאנו את היבול שלנו, אנחנו בית המקדש של עצמנו, דברים באמת נפלאים שחקרתי גם בעבודת ה-M.A וגם בדוקטורט. טקס טו בשבט הוא הפוך: הבמה מלאה עציצים ונותנים לכל שותל עציץ ואומרים לו לך ושתול. יש תהליכי התמלאות ויש תהליכי התרוקנות. הספסל מתחיל כשהוא מלא, הוא סוג של קרן שפע בדרך אל הפח. ובמהלך ההצגה הוא מתפנה, הג'אנק יורד אל הרצפה. והדבר היחיד שנשאר בסוף הוא המסכה. כדי שיוסי יוכל לעמוד בהבנה הזאת, שיום אחד הוא לא יהיה, הוא צריך מסכה כדי לתת לה לבכות. כשהמופע נגמר קרן השפע הזאת של סיפורים ואנקדוטות וחפצים, כל הדברים האלה שנקראים חיים, מתקרבים אל הפח.

מרית: ואל הקהל. כמו בטקס טו בשבט, יורדים מהבמה וניטעים בלב של האנשים.

*

יאללה בטטה, הצגות קרובות בתיאטרון הבית, 6-8 באוקטובר. להזמנת כרטיסים

*

ההדסטארט של ספר תום הושלם בהצלחה רבה!

תודה לכל אלה שהצטרפו אלינו למסע.

בקרוב אפשר יהיה לרכוש אותו בחנויות ספרים מובחרות.

ויש גם לינק לרכישה ישירה.

*

ואם אין לכן מה לקרוא בחופש סוכות, טרילוגיית בנות הדרקון הושלמה

*

Read Full Post »

כל סיפורי אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה וכן הלאה, נחשבים באופן רשמי ל"מעשיוֹֹת", מילה ש"מעשיוּתה" כמו מנקזת כל שירה וקסם מן הסיפור. תמיד העדפתי את "אגדה" על אפו ועל חמתו של הדיוק המדעי. ועכשיו נקרתה לי סוף סוף הזדמנות חוקית להשתמש בה, כי "אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא, למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה ביניאשוילי עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה.

הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים. מאז שיצא אני מתכוונת לכתוב עליו ומתעכבת בגלל העומס, ובינתיים הוא הוא חלחל לתוך הנפש ונפתח והתרחב בתוכה כך שאין סיכוי שפוסט יחיד יכיל אותו. זה הראשון.

שער הסיפור "עץ ארז" מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הסיפור הראשון נקרא "עץ ארז" וכך הוא נפתח:

אֶלִיאַס היה בירושלים כאשר ישו נצלב. ​הוא קנה את הגלימה של ישו מחייל רומאי בגבעת הגולגולתא והביאהּ ​הביתה. ​בכניסה למצחֶתה חיכתה אחותו סִידוֹנְיַה. היא בירכה אותו לשלום ולקחה ממנו את הגלימה הקדושה. בעת שחיבקה אותה אחזה בה התרגשות רבה והיא נפחה את נשמתה. במשך שבעה ימים ניסו לשחרר את הגלימה מידיה אך לא הצליחו. היא נקברה יחד איתה. על קברה של סידוניה צמח ארז.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הפסקת ציור: שימו לב לעושר של הכיוונים – כפות הרגליים פונות לקורא, הסוסה דוהרת שמאלה, והעצים צומחים אל על. הזמן לעומת זאת, מסודר בשלוש שורות: מתחת ישו המת ומעליו הסוסה החוזרת הביתה ומעליה העץ הצומח מן הקבר. אבל בסכמה של המרחב כפי שהוא מחולק בציורי ילדים – האדמה שעליה צומחים העצים מרחפת מעל לסוסה הדוהרת כמו חשרת עננים. דורון ליבנה רשם פעם על קירות בצלאל צירופי לשון שעוסקים בנוף, ורק שיבש אותם קצת וערבב עליונים בתחתונים; צירופים שקשורים לעננים למשל, הועברו לאדמה: "אדמת הנוצות", "אדמת הכבשים", הוא כתב בתחתית הקירות והפך אותם למעין דפים. אני זוכרת איך תנועת העין הקוראת התהפכה כל הזמן בניסיון להתאים את המילים למרחב. הדף של ביניאשוילי הזכיר לי את העבודה הפואטית-מושגית ההיא.

רגליו של ישו כמובן, הם ציטוט ומחווה לציורו של אנדראה מנטניה.

אנדראה מנטניה 1506

והסיפור נמשך:

במאה הרביעית החליטה הקדושה נינו להקים מקדש על שבעה עמודי יסוד מעץ הארז. מהעמוד השביעי זרם נוזל מרפא מחלות. אנשים היו באים למקדש להתפלל ולהבריא.

מאז נהרס המקדש ונבנה מחדש מספר פעמים, בגלל רעידות אדמה ומלחמות.

במאה האחת עשרה החליט המלך גֵאוֹרְג הראשון לבנות במקום כנסיה, לא כי הוא היה אדוק בדתו אלא כדי לספק את רצון אשתו מרים המלכה.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

שני פריימים מתוך סרטו של הבמאי הארמני-גיאורגי סרגיי פרג'נוב, "צבע הרימונים" (1968)

.

המלך היה טרוד באותו הזמן בשורה של בעיות, בעיקר מצד מורדים פגאנים משבטי ההרים.

פעם יצא המלך לציד עם חבריו, לבוש כמו אדם עני. הם צדו, שתו, ורדפו אחרי נשים. לקראת הדמדומים, ראה גאורג שד רץ לעברו. הוא נבהל, אך למחרת חזר שוב לחפש את השד. הסתבר שזה היה למעשה איש צעיר, ציד קל תנועה ורב אומן ידוע בסביבתו. גאורג היה מהופנט. הוא הזמין את הצעיר לבנות את הכנסיה. הבניה ארכה כעשור, וכל אותו הזמן דמותו של הצעיר כשד מתרוצץ לא נתנה לגאורג מנוח. כשהבניה הסתיימה, הורה המלך לכרות את זרועו הימנית של הצעיר, כדי שלא יוכל להקים מבנה יפה יותר מזה. [סוף]

ככה זה בסיפורים היסטוריים, ועוד כאלה שמתפרשים על פני מאות בשנים; הם מצפצפים על אחדות העלילה ופשוט משייטים להם כה וכה עד שהם מגיעים לסופם. ובכל זאת, במבט על, מסתמנת איזו תבנית שאפשר לקרוא לה "גלגוליו של מעיל" (סליחה, קדיה) או "גלגולה של גלימה", כלומר:

הגלימה שנקנתה, חובקה עד מוות ונקברה, התגלגלה בעץ ארז שצמח מקברה, והעץ התגלגל במקדש שבעת העמודים (כמספר הימים שבהם ניסו לשחרר את הגלימה מחיבוקה של סידוניה) שאחד מהם מרפא. המקדש נבנה ונהרס שוב שוב עד שהתגלגל בכנסייה; ואפשר גם לטעון – בכפוף למידת הדתיות או העדרה – שהכנסייה התגלגלה ביד כרותה. וכך או אחרת, הושלם פה מעגל משונה שתחילתו וסופו בקורבן חף מפשע: מישוע הצלוב לאמן שהוטל בו מום, לא עד מוות אמנם. לא מיד.

ונתחיל דווקא מן הסוף, מן היד הכרותה.

.

תבליט היד הכרותה על קיר הכנסייה.

.

אני יכולה רק לדמיין את הרושם שהותיר הסיום על ילדה (ועוד ציירת) שמקשיבה לסיפור וגם רואה את היד המסותתת על קיר הכנסייה. אותי אישית היד הכרותה לוקחת לנערה של האחים גרים, זו שאביה כרת את ידיה, סוג של אוטוביוגרפיה בשבילי. כי הכול אישי, כולל המפגש שלי עם הספר, אבל ייתכן שלא רק אני גלשתי מהאמן לאישה דרך הפטריארכיה, כי כשאני מתבוננת בכפולה שבה המלך וחבריו הצדים, שותים ורודפים אחרי נשים, אני שמה לב כמו בחלום, שזרועה של האישה האמצעית חתוכה (על ידי קו האמצע של הספר), ויש לה מין המשך צורב בדף שממול: יד גברית שעירה שמשתכרת עם חבר.

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

מקרי? אני לא משוכנעת. ביניאשוילי ציירה לכל דף אינספור גרסאות בכוונה להפנים את הציורים כמו שהפנימה את הסיפורים עד שהפכו לחלק ממנה. הגרסה הסופית היא תוצאה של סינון ובחירה, וכמו שאמרה נורית זרחי וכבר נלאיתי מצטט, "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ומעבר לכל הטיעונים, זה פשוט נמצא שם בתת של המודע של הציור.

כששאלתי את ביניאשוילי מי האישה המצוירת בשער הסיפור (שלא נראתה לי כמו אף אחת מן הנשים המופיעות בו, לא כמו סידוניה ולא כמו נינו הקדושה ואפילו לא כמו מרים) היא ענתה שזאת לא דמות מסוימת, זה פתיח של אווירה ורמיזה לדרמה. ואני מוסיפה שהאישה רבת הכיוונים (המבט נישא לכיוון אחד, השדיים פונים לאחר וכף היד פונה לכיוון שלישי וכן הלאה) היא הנוף שעליו צומח הארז הפלאי המרפא, ולחילופין אפשר לראות בארז כותפת חילופית לכותפות הגנרלים.

.

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 לחצו להגדלה

כותפות – מימין, פרנץ קרוגר, דיוקן הצאר ניקולאי הראשון 1852, משמאל, נינו ביניאשוילי, שער הסיפור "עץ ארז"

.

אבל אני עדיין בכפולה שלמעלה, בשתי הנשים שנמצאות מתחת לנערה ללא הידיים – הכפופה שאוספת את שערה והרחוקה יותר שמתרוצצת כמו תרנגולת ערופה, כך זה נראה לפחות, כאילו היא אוחזת את שערה המקורקף בידה. הנשים האלה החזירו אותי ל"כחול זקן" (רוצח הנשים וגיבורם של כמה מסיפורי האחים גרים. כתבתי עליו כאן וגם כאן). בגרסה של פינה באוש יש סצנה שבה הנשים המתות מתגודדות סביב הבעל ומצליפות בו בשערותיהן. ראו דקה 40:00 בערך כולל התהלוכה שאחרי.

.

ובחזרה לסידוניה שמתה באהבתה לישוע ו/או ברגישותה הטלפתית לסבלו (במקום אחר קראתי שהיא נתקפה בכאביו, הרבה לפני פרנציסקוס הקדוש, מה שהופך אותה לפחות למבשרת הסטיגמטה. נינו ביניאשוילי על כל פנים, הסתפקה בדבקות).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

"יש לי חיבור לדיו," אמרה ביניאשוילי בראיון ליובל סער, "קשה לשלוט בו." זה סוג של הרפתקנות ציורית שפורעת את הציור ששונן והופנם. (זה כל כך מזכיר את מה שעושה נעמי יואלי בהצגה אקס חמותי החורגת, את המקום שהיא משאירה ללא צפוי וללא נודע, לפיסות חיים אמיתיות שלא נכללו בחזרות).

ויש בכתמי הדיו של סידוניה הגוועת גם ממד אקספרסיוניסטי מדמם כמו ברישומים של אביבה אורי.

.

אביבה אורי, רקוויאם לציפור 1976

.

אבל סידוניה לא רק גוועת פה, היא חורגת מן השורה (שמקבילה ומתחרזת עם השורות שביניאשוילי ציירה למילים) וגם שוקעת או טובעת בשורה, וממזגת לרגע, כמו הדיו, בין עולם הכתב לעולם הציור.

כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.

כתב חזי לסקלי. דוד גרוסמן עשה מזה צימעס בספר הדקדוק הפנימי. וגם נינו ביניאשוילי בדרכה.

בציור למטה – עמודי הארז כקווים מאונכים שמדברים עם הקווים המאוזנים של השורות. (במהלך הכתיבה קראתי שהעמוד השביעי של המקדש, זה שהטיף נוזל מרפא, סירב להינעץ בקרקע, הוא התרומם שוב ושוב לאוויר עד שנינו הקדושה שכנעה אותו לרדת לאדמה… ותהיתי למה ביניאשוילי ויתרה על הפרט המיתי והקומפוזיציוני הזה).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

.

"על שפת הים השחור" הוא בין השאר כרוניקה של הניסיון של ביניאשוילי להתחקות אחרי השורש המשותף לכתוב ולמצויר ואולי להמציא אותו מחדש. וכך או אחרת, האישה השוקעת בַּשוּרה שוב החזירה אותי לבמה, ל"זה ייגמר בבכי", המחול שיצר מור שני למוזיאון תל אביב, ובו צפו ראשי הרקדנים על מעקי המעלות, ספק קטועים ומשופדים, ספק שוחים או טובעים, ספק תווים על שורות עקומות.

.

מתוך "זה ייגמר בבכי" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל במוזיאון תל אביב, צילם יאיר מיוחס

.

ומעניין שגם מור שני ניסה להתמודד עם ההיסטוריה, דרך כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, עד שהגיע לבסוף לזמן האישי והזוגי. (מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין פיותיהם של זוג רקדנים? התשובה פה).

.

למעלה, "זה ייגמר בבכי" גלגול של "ריקוד פשוט" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל, צילם יאיר מיוחס. למטה, מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי

.

ואני עדיין בכתמי הדיו:

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

המפגש עם "השד" מלא באפלה ובחרדת סירוס או אולי בפנטזיה על סירוס; כריתת היד מקננת כבר במפגש הראשון בין המלך לאמן. הכתמים האלה הם מעין כתמי רורשאך בדיעבד, שמאפשרים לתכנים לא מודעים לחלחל לציור. שלא לדבר על הברבור המיתי המקונן על מותו בשירה רבת יופי. הוא מרחף לו בסצנת הצייד ומבשר את האובדן. (עוד ברבורי נפש)

ובחזרה ליד: ביניאשוילי הוסיפה לסיפור צבוע שטורף את היד (שנדמית לרגע באופן מתעתע ככפו שלו). ושוב מתגלה אותו עושר של כיוונים, אותה תנועה פנימית שטוענת את האיורים בחיוּת כמוסה – הציפורים פונות לצפון מזרח ולמערב, הצבוע פונה לדרום מזרח, בעוד שזנבו המשתלשל מוביל לדף הבא, כף היד פונה דרומה לאדמה, כמו הכתם הנושר; שאלתי את נינו – זו הציפור שמלשלשת או העץ שבוכה על היד? והיא צחקה ואמרה שזה כתם. (ונזכרתי שוב, בנורית זרחי: "מה זה? זה כתם. על הראש? מה פתאום כתם? זה כבש. מה פתאום כבש? זה לא כבש, זה כתר. זה הכתר של המלכה…" מתוך "כתם כתר קטשופ-אהבה").

הכפולה האחרונה של הסיפור. לחצו להגדלה

Read Full Post »

נעמי יואלי היא יוצרת תיאטרון עצמאית (וגם חברה יקרה, גילוי נאות) עבד של הזיכרון, וחובבת טקסים וריטואלים בתיאטרון ובמציאות (הדוקטורט המצטיין שלה מאוניברסיטת תל אביב עסק ב"מסכת כתיאטרון-חג ציוני").

בשבוע שעבר היא הלכה לראות שתיים מן העבודות שחוללו את הסערה האחרונה: "ארכיון" של ארקדי זיידס ו"הזמן המקביל" בתיאטרון אל מידאן. את "אל סף הפחד" עדיין לא ניתן לראות לצערה, בזמן כתיבת שורות אלה.

רציתי לראות מה שניתן," היא כתבה לי. "לא כדי לראות "הכצעקתה". שתי העבודות עלו כבר לפני שנה ויותר, והיה לי די ברור שאילו היתה בהן הסתה לאלימות או גזענות הן היו יורדות מהבמה כבר מזמן – רציתי לבטא סולידריות עם עבודות שהוקעו ואויימו על ידי גופי שלטון בסמיכות להקמתה של הממשלה הנוכחית ולקול תרועת ההתבטאויות הגזעניות של ראש הממשלה, שרת התרבות, שר החינוך ושרת המשפטים (ונמשכת שיירה…)."

וזה מה שראתה.

*

פוסט שמתחיל ברעולי פנים ומסתיים בשלושה צנחנים

"ארכיון" עבודת וידאו ומחול של ארקדי זיידס (תיאטרון תמונע 18.6), חושפת את ריטואל האלימות בשטחים. הקרנה בּלוּפִּים של סרטים דוקמנטריים שצילמו פלסטינאים, בהם נראים מתנחלים רעולי פנים תוקפים בתים, עדרים ואנשים בגדה המערבית, חושפת את המילון התנועתי והווקאלי שבונה את הריטואל המתמשך הזה. זיידס מבצע חיקוי של תנועות הגוף, המחוות, הקולות ובהדרגה בונה על הבמה החשופה, תוך מניפולציה קולית וסינמטוגרפית, את פולחן האלימות, מכריח אותנו לקרוא את שפת הגוף, המחוות והקולות, שלא נוכל לאמר שאיננו "רואים את הקולות". בהדרגה, הריטואל הזה, הממכר יותר ויותר עבור מבצעיו המקוריים (נוער הגבעות, למשל) הופך על הבמה לעינוי הולך וגדל שלנו, הצופים, אלה שביומיום יודעים על קיומו אך מעלימים עין, אלה שרואים את עצמנו על המסך ועל הבמה כהשתקפות של ההשתקפות האלימה שלנו. מי שמשלם את המחיר הבימתי של אותו קתרזיס פולחני של המתנחלים, הוא המתעד עצמו, ארקדי. הגוף שלו, המותש ממחוות שבחלל הבימתי הן חסרות תוחלת, מוטחות בחלל הריק, מסיים באופן שרירותי את הפעולה הבימתית האמנותית, בעוד הפולחן עצמו, פולחן נוער הגבעות, מתמשך. מתמכר לאלימות. אחרי המופע אי אפשר לאמר: לא ידענו.

הרגע החתרני ביותר בעיני במופע הדי מינורי, כמעט עדין, הזה, הוא רגע מוקרן שחוזר על עצמו שוב ושוב: ילד שיכור שיצא כנראה מחגיגות פורים בהתנחלות (הפנים, כמו של כל המצולמים, אינן נחשפות בהקרנות), כן, ילד שיכור "עד דלא ידע", מטיח את עצמו במין ייאוש בשער של בית משפחה פלסטינית ונוהם-זועק שברי מילים (אולי זה רק היה נדמה לי אבל שמעתי: "טאטע, טאטע, ימח שמם"). בתוך הגודש של פיזיות אלימה ואדנותית, זעקות הילד (ודוק: ילד, לא נער) מביעות איזה מימד נואש שאני לא מצליחה לבטא במילים. כאילו איזה רצון לבטל את המציאות כולה ושבמלוא המשאלה הילדותית תיעלם המציאות הזאת הנקראת פלסטין ויוגשם החלום המשיחי וכל הגבעות תתמוגגנה…

*
"הזמן המקביל" (תיאטרון אלמידאן, חיפה, 25.6) למי שלא ראו, תקציר מתוך התכנייה:

בכלא, המקום בו הזמן והמקום נעצרים, המקום בו המלחמה העקרונית היא המלחמה על הזיכרון והזמן, מתכנן ודיע, אסיר ביטחוני פלסטיני בכלא ישראלי, את בנייתו של כלי מוסיקלי – עוּד. הוא עושה זאת בסודיות, כשלצידו שותפים לסוד קבוצת אסירים. העוד הוא הכלי בו הוא רוצה לנגן בחתונתו בכלא עם "פידא" אהובתו. שניהם נלחמים מול הממסד הישראלי ובתי המשפט כדי שיאשרו להם את החתונה. דרך הסיפור הזה אנחנו נפגשים עם עולמם של אסירים ביטחוניים אחרים. ניסיון לגלות את הבנאדם באסיר ולא את הקלישאה אשר עושה ממנו סמל וסטטיסטיקה ושוכחת שהוא בן-אדם עם סיפור חיים, רצונות וחלומות.

ההצגה בהשראת סיפורו של האסיר וליד דקא. דקא, יליד בקה אל גרבייה, נידון ב-1987 למאסר עולם בידי בית המשפט הצבאי בלוד. הוא הורשע בגין מעורבותו ופעילותו בחולייה של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, אשר חטפה ורצחה את החייל משה תמם ז"ל. דקא הכחיש את מעורבותו ברצח החייל ואף הגיש בקשות שונות שכולן נדחו, לקיום משפט חוזר בפרשה. גם בקשותיו לקציבת עונשו, שהוגשו לנשיא המדינה, הושבו ריקם, כמו כן טען, שבתקופת שבתו בכלא הוא שינה את האידאולוגיה שלו. הוא נעצר בהיותו צעיר והיום הוא דוגל בדו-קיום.

גם "הזמן המקביל", עבודתו של הבמאי והמחזאי הצעיר (23) בשאר מורקוס, מפגישה חמרי מחקר ותיעוד דוקומנטריים עם עיבוד שמנסה לחשוף את הממדים הריטואליים שבהתנהלות בתוך הזמן המקביל – זמן המאסר. ריטואלים של שיח, משבר, סולידריות, מפגשי אהבה חטופים וסתם העברת זמן ב"פיתוח תמונות" (זה מושג שמופיע בראיונות שקראתי סביב עבודת התחקיר של המחזה. מסתבר שאחרי הביקורים הקצרים, האסירים הבטחוניים השפוטים לשנים ארוכות, נוטים להשתרע בוהים במיטות ולהעלות רגעים מהמפגש, מה שמכונה ואף הפך למטבע לשון בהווי שלהם, "פיתוח תמונות"). הריטואלים הקבועים של הכלא, בדמות יחסי סוהר-אסיר, שעות ביקור, הענשה אישית וקולקטיבית, מצטלבים בריטואלים שנבנים אצל היחיד ואצל הקבוצה, כאלה שמאפשרים לאנשים להתחבר לזיכרון האישי ולא לאבד את המשמעות הרגשית של הרגע הנתון בתוך נצח של רגעים.

אני מציינת את גילו הצעיר של המחזאי, ראשית, כי הוא צעיר ממניין השנים שגיבור המחזה נמצא בכלא ושנית, כי זו עבודת מחקר, תיעוד, כתיבה ובימוי אמנותית, מעודנת ובוגרת, שלא נופלת במלכודות האפשריות של רגשנות והתלהמות.

ו'דיע ואהובתו פידא דבקים בפנטזיה של חיים: חיזור, חתונה ולידה. עצם הפנטזיה, למרות מימושה במילים ובכתיבה בלבד, שוברת את גבולות המציאות של הכלא. שאר האסירים דבקים בחלומם של ו'דיע ופידא באמצעות בנייה חשאית של עוּד אמיתי לכבוד החתונה המדומיינת. עצם הבנייה של עוּד מרובע מקופסת שש בש, והסימליות של זה ושל אלמנטים אחרים במחזה, יוצרים איזה ריסון או צינזור פנימי. הקהל מפענח בהנאה ובכאב את הקודים המצונזרים המוּבַנים היטב לקהילה שבתוכה נוצרה ההצגה.

הדוקומנטציה הלירית, אם אפשר לקשר כך בין "הזמן המקביל" ל"ארכיון", מכה בבטן. נכון. אבל כך היא נעשית גם אמנות. הרץ פרנק, הבמאי של הסרט התיעודי "אל סף הפחד" שלא ראיתי, מתייחס בראיון איתו לשאלת היצירה התיעודית:

אני חושב שסרט דוקומנטרי יכול להיות גם אמנותי, כי המציאות בעצמה, בלי בימוי, מסתירה בתוכה את היופי האמנותי. ויותר מזה, יש לה יופי משל עצמה. בכל פעם שאני מצלם משהו, אני חושב מהו סרט דוקומנטרי, פואטי. אם אני רואה אבן, והאבן תישאר אבן גם בהתחלה וגם בסוף, אז זו אינפורמציה. אבל אם האבן הזאת תהיה ההמשך של הרגשות שלי, זה יהיה סרט אמנותי. הכל תלוי באיך אנחנו ומה אנחנו רואים. (ראיון לכתב העת "תקריב")

לפני ההצגה התרגשתי לפגוש את המנהל הכללי עדנאן טראבשה, שלא ראיתי עשר שנים מאז ימי בועדה האמנותית של פסטיבל עכו. התחבקנו וחשתי סולידריות עם האמנים-הקולגות. בזמן ההצגה, לזמן קצר השתבשה הקרנת הכתוביות בעברית. נשארתי חירשת מול השפה המובנת לקהל ולא לי שלומדת ולומדת ערבית ולא מבינה. נזכרתי בפסטיבל עכו אחד שבו ראידה אדון שיחקה בהצגה "פאסאטין" והקהל התערבב, יהודים וערבים וכל יהודי מצא ערבי או ערבייה שיתרגמו לו בלחש, תרגום סימולטני. אחווה בעל כורחה שריגשה אז מאד, לפחות את הצופים היהודים. זה לא קרה כאן. הכתוביות חזרו. המצוקה של היהודי החירש לשפת המקום חלפה מעל ראשו של הקהל הערבי שהיה נתון כולו לשפה שלו.

הסולדריות שלי נחוצה אולי לאמנים אבל לא ממש לקהל (הערבי ברובו) שמילא את האולם; מיעוט פלסטיני שיש לו הווייה שלמה, תוססת ועמוקה שכלל לא תלויה באישור שלי או של מישהו. אני לא חסרה לו אם אהיה שם או לא. הוא מהות נפרדת מול התנהלותי המנומסת שעלולה להתפרש גם כמתאמצת, מתנחמדת, מתביישת בהתנהלות הגזעית והאלימה של חברת הרוב היהודית ושל הנהגתה. וגם זה – לבוא להזדהות עם הצגות הנתונות בצבת האלימות הפוליטית, גם זה סוג של ריטואל וגם את המחוות שלו עוד יצטרך מישהו לחשוף. וחוזר חלילה.

בסוף ההצגה ניגש השחקן שמגלם את ו'דיע, האסיר שיושב כבר 28 שנים בכלא, למיקרופון בקדמת הבמה וקורא מכתב לבנו שלא נולד:

איזהו השגעון – מדינה גרעינית הנלחמת בילד שלא נולד עדיין – או העובדה שאני חולם על ילד? איזהו השגעון – שאני כותב מכתב לחלום – או שהחלום הפך לתיק בשב"כ?

זה הרגע האחרון, והיחיד החתרני, בהצגה.

*

ובשולי הדברים: הפוסט הזה הוא תרומתי הצנועה לחיזוק אנשי התיאטרון. אפילו אני יודעת כמה קל לסלף עובדות, כוונות ואמירות. אני נזכרת שגליה בתי ואני קבלנו את פרס הפרינג' על הצגת "נפיץ: תיירות מלחמה" אותה הקדשנו לשלוש בנותיו של הרופא ד"ר אבו אל עיש מעזה, שנהרגו מפגיעה ישירה של פגז במבצע עופרת יצוקה. ד"ר עירית פוגל שעלתה אז לבמה להעניק לנו את הפרס בשם משרד התרבות, אמרה: "ואני מקדישה את הפרס הזה לשלושת בני בצנחנים".

נעמי יואלי

*

עוד באותם עניינים

אומרים שאין פה צנזורה, בעניין מירי רגב

הערה על שירת דבורה

בלה בליסימה, או משהו להאחז בו

ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" מאת נעמי יואלי

Read Full Post »

"מפגשים אינטימיים עם אקס חמותי החורגת," כך מגדירה נעמי יואלי את המופע החדש שיצרה. אקס החמות החורגת ("הגדרה מדעית", היא מדגישה) היא אגי יואלי, פסלת, בשלנית ומספרת סיפורים "שאת חלקם אסור לקחת ברצינות, ואת חלקם אסור לספר."

ובעצם לא סיפורים אלא שוואנקים; "שוואנק זו מין אנקדוטה משעשעת, אבל שקרתה לך. השתתפות אישית חובה," מסבירה אגי, ובהזדמנות אחרת היא מוסיפה:

"אני חושבת שאחד הדברים שהחזיקו אותי בחיים זה שהכל בעצם – חוץ ממה שקרה וקורה וקשור למוות ולעינויים – הכל די מצחיק ביסודו."

והמשפט הזה כמו אוצר בתוכו את רוח ההצגה, כולל המשקולת באמצע. וזו חתיכת משקולת, השוֹאה שנמצאת כל הזמן בזווית העין, משתקפת בשוואנקים בעקיפין כמו שמדוזה השתקפה במגן של פרסאוס, כי המבט הישיר מאַבֵּן.

הפוסט הזה יעסוק בשתיים מן הבחירות שעשתה נעמי יואלי ב"אקס חמותי החורגת", וגם ב-מה זאת אמנות, לפחות בשבילי.

זו הצגה חדשה-חדשה ולכן קימצתי מאד בספוילרים, ועדיין, מי שרוצה להיות דף טרי וחלק מוטב שידחה את הקריאה.

*

1. אושפיזין

השוואנקים מחולקים לחמש קבוצות: ילדוּת, חתונה, מסעות, אמנות, ודברים שאסור לספר. נעמי מספרת אותם לחמישה מתנדבים שהיא מארחת סביב השולחן, אחד לכל קבוצת סיפורים. היא עצמה מגלמת את אקס חמותה החורגת; היא לא מתחפשת לאגי יואלי וגם לא מחקה אותה (אף שהיא מדברת בניגון ובמבטא שלה) אלא משמשת כעין מדיום לדמותה, ולא משנה שאגי לגמרי בחיים, ואפילו – כמו שקרה בהצגת הבכורה – נוכחת באולם.

כששאלתי את נעמי, למה היא בעצם זקוקה לָאורחים, היא אמרה שהאורח תופס את מקומה שלה, ומשחרר אותה להיות אגי (נימוק די מאגי). וכששאלתי למה שקהל לא יתפוס את מקומה, היא אמרה שאלה סיפורים אינטימיים, הקהל גדול מדי.

תיאטרון האורחים מנסה לשחזר את הנסיבות שבהן שמעה את הסיפורים מאקס חמותה החורגת, שעמה היא נפגשת כל שבת בבוקר לכוס קפה ועוגה ושוואנקים כבר יותר מארבעים שנה. לשחזר עד גבול מסוים, כי המתנדב שתופס את מקומה של נעמי לא "למד את תפקידה", הוא חופשי להגיב לסיפורים כאוות נפשו ואישיותו.

השחקן כריסטופר ווקן סיפר פעם בראיון, שבכל פעם שהוא מקבל לידיו תסריט או מחזה חדש – הוא מוחק את כל הטקסטים של בני שיחו. הפעולה הזאת (שיש לה אגב גם היבט מאגי על גבול הוודו – ווקן כאילו מוחק את "יריביו" ומנכס את הסצנה לעצמו) מכניסה ממד של ספונטניות למשחק. ווקן לא "יודע" מה השחקנים האחרים יגידו, הוא חייב להקשיב להם באמת, כמו בחיים.

מתוך

נעמי (כלומר אגי) יואלי מארחת, מתוך "אקס חמותי החורגת", צילם אורי רובינשטיין

ובחזרה ל"אקס חמותי החורגת" – כל אורח מכניס אלמנט בלתי ידוע להצגה ומוסיף לה קבין של מיצג, מתח של אמנות חיה, פיסת חיים אמיתית שלא נכללה בחזרות ובמחזה הכתוב. זה תובע מנעמי דריכות מיוחדת. היא לא יכולה פשוט לדקלם את הטקסט שלה, היא חייבת להקשיב לאורח. וזה מצריך אומץ גדול, כי המתנדב יכול להיות ניטרלי יחסית ואפילו להקפיץ את הסיפורים, אבל הוא עלול גם לגרום לתאונת שרשרת שתדרדר את כל ההצגה.

כל מי שעלה אי פעם על במה נוכח שאין אדם יורד פעמיים לאותו נהר. בניגוד לקולנוע, שכל מה שמתרחש בו נקבע מראש, תיאטרון הוא מדיום חד פעמי ורגיש שניזון מהאנרגיות של הקהל. כל הצגה שונה מחברתה. כשנעמי מעלה את הקהל לבמה והופכת אותו לדמות, היא מציפה את האיכות הזאת ומעלה אותה בחזקה. וזו הסיבה הראשונה שכדאי לראות את "אקס חמותי החורגת" יותר מפעם אחת.

*

2. גיאולוגיה (או הנדלזץ ואני)

בשולחן העגול יש חמש מגירות, אחת לכל קבוצת שוואנקים מצחיקים עם תחתית כפולה. סדר הסיפורים אינו קבוע מראש אלא מוגרל על ידי האורחים. איך זה קורה? לוח השולחן הוא מעין רולטה. כל אורח מסחרר אותה עד שהיא עוצרת על מגירה מסוימת. ואז הוא מתיישב מולה ומוציא את מה שיש בתוכה (אף מילה על התכולה, בשם תענית הספוילרים), ונעמי, כלומר אגי, מתחילה לספר.

מתוך

מתוך "אקס חמותי החורגת". ברקע מוקרן החלון האמיתי של אגי יואלי. עיצוב, הדס עפרת, תאורה וצילום, אורי רובינשטיין

כששאלתי את נעמי למה בחרה בהגרלה, היא אמרה שניסתה לשמור על האי-סדר שבו שמעה את הסיפורים. זה לא שאגי הרצתה לה את תולדות חייה מלידה עד זקנה. השוואנקים נמסרו ברצף אקראי, תוך כדי שיחה.

ברמה המימטית (מחקה מציאות) זה ניסיון לשחזר באמצעים תיאטרליים את הרצף האקראי של השיחה.

אבל כל סיפור חיים, ועל אחת כמה וכמה של ניצולי שואה – ואי אפשר להתחמק מהשואה, הנוכחת-נפקדת של המופע – מציף את המתח בין תכנון למקרה, שלא לומר גורל (לסבתא שלי היה פתגם כזה ביידיש, שאם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף… וישנו גם הפתגם האחר, שהאדם חושב ואלוהים צוחק).

ברמה הסימבולית, רולטת המגירות של "אקס חמותי החורגת" מסמלת את "מוסיקת המקרה", את השליטה המוגבלת בפניות החדות של החיים.

וישנה גם רמה שלישית, ארס פואטית.

זה קשור ל"פאבולה" ו"סוז'ט", צמד מושגים שימושיים מתורת הספרות: הפאבולה היא העלילה כפי שקרתה בסדר כרונולוגי, הס'וזט הוא הסדר שבו הסופר בוחר למסור את הדברים. זה לא סתם עניין טכני או פורמליסטי. לסדר יש השלכות רטוריות ואתיות, הוא יכול לשנות את החוויה וגם את משמעות הסיפור. זה מוחצן במיוחד בסיפורים בלשיים או בסיפורי פואנטה (וגם בסרטים של טרנטינו, אם כבר מדברים על זה. טרנטינו הוא הווירטואוז הגדול של הסוז'ט בימים אלה, ולא רק בהם), אבל זה קיים ברמה זו או אחרת, כמעט בכל טקסט.

אני זוכרת ראיון שקראתי לפני שנים עם שני כוכבי כדורגל צעירים מן הפריפריה על סף פריצה. הם לא הפסיקו לדבר על "הקריירה" ו"הכסף הגדול". ואז רגע לפני הסוף, המראיין שאל אותם, מה הדבר הראשון שהם עומדים לעשות בכסף הגדול, ושניהם ענו אותה תשובה: לסדר את האמא (במובן לקנות לה דירה וכולי). וזה היה כל כך מפתיע ונוגע ללב אחרי החגיגה הקרה של הביג מאני. כמעט סיפור פואנטה. ורק תארו לכם מה היה קורה, אילו היו טוענים מהתחלה שהם בעסק רק בשביל האמא, כמה מהר האמירה היתה נבלעת בהיקסמות מהכסף, והאותנטיות היתה נשחקת ומקבלת טעם לוואי של יפיוף.

ובחזרה לנעמי יואלי: הסוז'ט של "אקס חמותי החורגת" משתנה בכל הצגה על פי רולטת המגירות. בכל פעם נוצר נרטיב חדש עם הקשרים ודגשים שונים. ברמה הזאת "אקס חמותי החורגת" היא אוונגרד, מופע נסייני, תרגיל חי בפואטיקה.

*

יצא לי פעם לראות את קפה מילר בחברת נעמי יואלי. ואני זוכרת את ההתרגשות שלה מ"הרגש והמתמטיקה", את ההשתאות מן היכולת של פינה באוש להיות בפנים ובחוץ, ליצור מופע שהוא לגמרי רגשי ובו בזמן מופשט ומתמטי ונסייני. אני חושבת שנעמי השיגה את זה בדרכה, ב"אקס חמותי החורגת". אני חושבת שזה מסביר איך מצאתי את עצמי להפתעתי, בצד של מיכאל הנדלזלץ. "אני ממש שיפשפתי את עיני" כמו שכתבה נעמי שמר, אבל נראה שכל אחד מאיתנו פשוט נענה לדברים אחרים. הוא קיבל את מנת התיאטרון שלו, ואני את הנסיינות שלי, את המתח בין הרמות השונות, את הרב-משמעות.

*

אגי יואלי בסטודיו

אגי יואלי בסטודיו. מן האתר של האמנית

ולסיום, שוואנק של אגי יואלי על קץ הילדות:

למשפחה היו כרמים … ושמה בכרמים, אני עם גבי אחי, תפסנו חרגולים. היו המון חרגולים, שמנו אותם בקופסאות גפרורים, ורצינו ללמד אותם לחיות כמו בני אדם. ואני עשיתי להם כלים פצפונים מחימר וגם קומקום למים מחימר, וחשבתי: זה כיף לא נורמלי לעשות את הדברים האלה מחימר. וזו היתה הפעם הראשונה שחשבתי שלא כדאי להיות רקדנית אלא לעשות לחרגולים כלים.

והילדות שלי נגמרה בנקודה מאד מוזרה … אני רציתי לעשות לחרגול כף. ואמרתי לגבי: את הכף הגדולה אני אעשה מחימר. ואז, כשהתחלתי לעשות את זה, פתאום שנינו התחלנו להתגלגל מצחוק – ובאותו רגע נגמרה הילדות; פתאום התעוררנו מהילדות ונתנו לכל החרגולים ללכת. עד אז עוד האמנו שנלמד אותם לבשל…

(מתוך "אקס חמותי החורגת")

*

גילוי נאות ומכופל

לא רק שנעמי יואלי היא חברה יקרה, אני ממלאת כבר שנים את תפקיד "העין השלישית" שלה, משהו בין וזיר לתומכת לֵידה, לקיר אנושי שאפשר לזרוק עליו רעיונות כדי לראות איך הם חוזרים.

ועם זאת, התובנות של הפוסט הזה לא נולדו ביחד עם ההצגה אלא בדיעבד.

*

עוד באותם עניינים

ארבעה סוגים של זיכרון, על "השולחן – עבודת כיתה" של נעמי יואלי

"כל אחד תופס איבר אחר" (ג'וטו ונעמי יואלי)

בנלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל (אלופת שוואנקים בפני עצמה)

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

*

ובלי שום קשר אבל משמח – נפתחה ההרשמה

לחממת האמנים החמישית של הקרון!

שנת הלימודים 2015-2016

*

Read Full Post »

אני עדיין זוכרת את הגנים שצוירו על הלוח של חבילה הגיעה;  גן האנחות, גן הזמן האבוד.

יש משהו בְּגנים שמפעיל את בלוטת הרגש והזיכרון. בגלל גן עדן האבוד או משהו.

בשבוע הבא יבליחו שני גנים כאלה בירושלים.

ובמיוחד גן זה א'  וובמיוחד גן זה ב', כך נקראים שני המופעים החדשים של נעמי יואלי בפסטיבל בבית.

ובמיוחד גן זה בגלל ההקדשה החקוקה בגן בלומפילד הנשקף אל הר ציון:

"פינת ישיבה לזכר צילי ושלמה יואלי אוהבי ירושלים ובמיוחד גן זה."

צילי ושלמה הם הוריה של נעמי יואלי, במאית, פרפורמרית, סטנדאפיסטית, בובנאית וחברה יקרה (גילוי נאות).

ובמיוחד גן זה א' מתרחש על הספסל בגן בלומפילד, מעין תחליף הומלסי לבית הילדות שמכרה.

ובמיוחד גן זה ב' מתרחש בגן רחביה, המיקרוקוסמוס שבו גדלה.

שתי העבודות ניזונות מן הקשר בין נוף לזיכרון. וכבר כתבתי כאן פעם שלו היה מד כושר לזכרנים כמו שיש לשחקני שחמט, יואלי היתה רב אמן בינלאומי.

אני רשומה בקרדיטים כיועצת. ואני יכולה לגלות הרבה סודות. זהירות, ספוילר בהמשך הפיסקה! (הידעתם שטור הטוהר של הקומדיה האלוהית נמצא מול הר ציון, כלומר בדיוק במקום של הספסל? ואילו גיא בן הינום, כלומר הגיהנום, מפריד ביניהם?)

אבל גם אני לא יודעת בדיוק מה יקרה שם, בגנים האהובים. כי מעבר לשיחות המרתקות עם יואלי מעולם לא ראיתי חזרה שלמה ולא קראתי טקסט רצוף. שני הגנים הם אירועים חד-פעמיים ונשמרנו מאד שלא יתבלו ויתקבעו טרם זמנם.

ובכל זאת עוד קצת על קצה המזלג.

*

היפה בבנות וחצי המלכות
לשוער שיפתח לי את גן הילדות!

(מתוך גן הילדות, שולמית קלוגאי)

בתמונה למטה, "מפה מהזיכרון" של גן רחביה, מתוך ובמיוחד גן זה ב', סיור לילי בלחישה בגן עדן של ילדות. המופע הוא מעין סיאנס דרמטי (אם לשאול את ההגדרה היפה של תדאוש קנטור מ"הכיתה המתה") המתרחש בעבר ובהווה. יואלי מעלה באוב כשבעים ילדים, ודומה שעוד רגע יתרוצצו שם בשערם שהאפיר, במשחק מחבואים וקוקוריקו תרנגול.

"מפה מהזיכרון", ציירה: נעמי יואלי, קנה מידה: לפי הרגש. אלה בעצם שתי מפות המונחות זו על זו, מפת הגן ועליה מפת מסלולי הזיכרון השקופה (לחצו להגדלה).

"מפה מהזיכרון", ציירה: נעמי יואלי, קנה מידה: לפי הרגש. אלה בעצם שתי מפות המונחות זו על זו, מפת גן רחביה ועליה מפת מסלולי הזיכרון השקופה. לחצו להגדלה.

.

למטה, מפת המסלולים של ובמיוחד גן זה ב'. בלי משים ובאופן קצת מיסטי נוצרה מעין דמות אנושית, בכרסה ריקוד המתופף ובאבר המין שלה המעוף, וזרועה המונפת מצביעה לעבר חברה קדישא. (ובמבט נוסף, זה לא אדם אלא סירונית, אלא שאין ים בירושלים, כשמגדילים את המפה הזאת אפשר לקרוא בבהירות).

.

"מפה מהזיכרון", ציירה נעמי יואלי, המפה העליונה השקופה, מסלולים בלבד, לחצו להגדלה.

"מפה מהזיכרון", ציירה נעמי יואלי, המפה העליונה השקופה, מסלולים בלבד, לחצו להגדלה.

.

ואי אפשר בלי להזכיר את הפוסט היפהפה של גילי בר הילל על הקרטוגרפיה של מחוזות הדמיון שנתן יד והשראה.

*

ובמיוחד גן זה א' הוא ממואר מדיטטיבי המתרחש על ספסל מול הר ציון, בשעת השקיעה.

איכשהו קשה הרבה יותר לתאר אותו מבלי להסגיר את סודותיו.

אז אני מביאה כמחווה תמונות מתוך (2001) Catherine's Room של ביל ויולה. מחווה עכשווית ומדיטטיבית לפרדלות של הרנסנס האיטלקי (predella – סדרה עלילתית של ציורים או פסלים קטנים בתחתית המזבח). ויולה יצר חמש עבודות וידאו מואטות מעט ומוצבות בשורה של פרדלה מסורתית. נפלאה במיוחד השתנות השמיים והענף הממוסגרים כמו תמונה חיה במלבן החלון. ואולי זאת רק אני שמתפתה לקסמי המודל, הדגימה של הטבע (כבר לפני שנים התפעלתי מנערה שהביאה לטירונות קצת ים וחול וצדפים בשקית). נזכרתי גם באוסף העננים המצוירים של נונו "משורר העננים" של אנטוניו קטלנו, מתוך האוסף הכי הכי. נונו הוא אסיר עולם. העננים שלו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא. השמים הנשקפים מן החלון הם פיסת טבע, חופש ממוסגר, חלון געגועים שהופך לדף ציור, לאמנות.

.

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001 - רגע מתוך כל הפרדלה

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001 – רגע מתוך כל הפרדלה, לחצו להגדלה

*

תבואו לשני הגנים (אם רק תשיגו כרטיס). יהיה נהדר. למידע נוסף והזמנת כרטיסים.

*

עוד באותו עניין

הבובה מימי, סיפור מאת נעמי יואלי (אפשר לדלג על ההקדמות ולקפוץ ישר לסיפור)

ארבעה סוגים של זיכרון, על "השולחן עבודת כיתה" מאת נעמי יואלי

עוד גן של רגש וזיכרון (הפעם של פניה ברגשטיין)

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

***************************************************************************

בלי קשר אבל חשוב, לחצו וקראו:

עצומה נגד סגירת התיאטרון וביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים!

ועוד עצומה באותו עניין

***************************************************************************

וגם מחר יום השנה למותה של פינה באוש. התכוונתי להעלות פוסט אבל הגנים היו דחופים. אתם מוזמנים לחלוק זכרונות וגעגועים.

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

על "פינה" של וים ונדרס

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד  (יש עוד שלושה המשכים)

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

מחווה מלבבת במיוחד (לא שלי)

*

Read Full Post »

שמונה דברים מגניבים עד מסעירים שקורים בשבוע הקרוב, החל ממחר.

בשניים מהם אני מעורבת. והריהם לפי סדר כרונולוגי:

*

1. מחר, יום שלישי 20/3 בתל אביב, פסטיבל הפאנזינים
הפסטיבל האל-לאומי השני להדפסת מחשבות ותכנים חתרניים
(איך אפשר להתנגד למשהו שזו הגדרתו?) הפסטיבל יתקיים בתחנה המרכזית החדשה בקומה 3 החל מהשעה 18:00 ועד חצות, ויכלול כמובן דוכני פנזינים, תערוכת אמנות פלסטית וצילום, מייצגים, הופעות מוסיקה, גרפיטי, וכל זאת באחד מהחללים היותר מעניינים בעיר, שלא לדבר על מגוון האוכלוסיות העשיר.
ג'קי לוי 0505798773, יוסי למפל 0506919703, רועי פביאן 0524341202

*

2. מחרתיים בירושלים – יום רביעי ה-21/3 ייערך בבצלאל כנס אקדמי על גופם של ספרים, ועל הקשר בין צורה לתוכן. נשמע מרתק, ואני אפילו בירושלים, אבל אני מלמדת. אולי אתם יכולים. (לחצו להגדלה)

*

3. ביום רביעי ייערך גם הערב הששי של 12 דקות, בבית מיכל ברחובות.

12 דקות" הוא סדרת ערבים של הרצאות קצרות. בכל ערב משתתפים 6 מרצים שבאים מתחומים שונים של התרבות. לכל אחת ואחד יש 12 דקות להציג טיעון, תשוקה, מחשבה, ידיעה או כל נושא שקרוב לליבו – בצורה ברורה, ממצה ובהירה. זמן מדוד שבו כל דובר מנסה להצביע על קשר סמוי בין דברים, להפנות זרקור לדבר שהיה חשוך עד כה או למפות מחדש מרחבים שרק חשבנו שאנחנו מכירים. ההרצאות, שמוקלטות ומצולמות, מועלות בסוף כל אירוע לאינטרנט.

הפורמט מבוסס על הרעיון שידע צריך ויכול להיות נגיש, מגרה ומעורר. ועל האמונה מאחורי הידע תמיד מסתתרת אפשרות אחרת – לחשוב, להבין ולהתבונן על החיים. אולי אפילו לחיות. מה אנחנו רוצים? לייצר מקום נגיש ואפשרי לתרבות, לתשוקות, לרעיונות ולכל מה שמניע אנשים. ואם נתפרע אז פרויקט שיצליח לכנס את רוב הקולות המעניינים והמסקרנים שיש לתרבות שלנו להציע. (מתוך 12 דקות)

אני הרציתי בערב הראשון על לפוצץ את בית הספר?. הערב הנוכחי יעסוק בשפה. לחצו להגדלה.

*

4. ביום שישי ה-23/3 תיפתח במוזיאון גוטמן בתל אביב תערוכה של המאיירת הנפלאה אורה איתן.
המאמר שלי על איוריה של איתן ל"שמלת השבת" של חנה'לה יתפרסם בספר-קטלוג, וגם כאן בבלוג, בכמה חלקים מפאת אורכו, החל מיום ששי. (לחצו להגדלה)

*

5. ועדיין יום שישי ה-23/3, בירושלים, ד"ר נעמי יואלי מרצה על הזיכרון בתיאטרון. יואלי היא מרצה בחסד, חכמה ומרגשת ומצחיקה, וזיכרון זאת המתנה שלה. כאן בבלוג יש שתי טעימות: על ארבעה סוגים של זיכרון (מאמר שכתבתי על הצגתה השולחן, עבודת כיתה), וסיפור שכתבה מזכרונות ילדותה.

ArTeaParty – שיחות סלון על אמנות

לכל האמנים שאוהבים לדבר על אמנות, שרוצים להכיר יוצרים אחרים, ולמצוא שיתופי פעולה,
מפגש נוסף בסדרה – והפעם עם…

ד"ר נעמי יואלי – יוצרת, שחקנית, בובנאית וחוקרת תאטרון שתדבר על הזיכרון בתאטרון דרך עבודותיה ומחקרה בתחום.

בתום השיחה עם נעמי תתקיים שיחת אמנים – שבה אתם מוזמנים: לשיר, לספר, להציע רעיון מטורף לארוע אמנותי, לחפש שותפים לעשייה או להזמין להופעה שלכם.

הסדרה ביוזמת "איגוד היוצרים הירושלמים", יום שישי 23.3 בשעה 11:00, גלריית שודדי י-ם, רח' יפו 93
מחיר כניסה: 10 ש"ח. הכניסה חופשית לחברי איגוד היוצרים הירושלמים.

לפרטים נוספים: ענת igud@new-spirit.org.il  0546623454

6. ובהמשך לכך: הצגתן של נעמי יואלי וגליה יואלי, נפיץ: תיירות מלחמה,  שזכתה בפרס "פריצת דרך בתאטרון" בפסטיבל עכו האחרון, תוצג בתיאטרון תמונע ביום שני ושלישי ה26 וה27 למרץ (בשבוע הבא).

*

7. ושוב בתל אביב, בשבת ה-24/3 ב"חנות", כמה מולטי יוצרים (לא הגדרה שלי בשום פנים) מציגים רעיונות מחול. זה ערב שני ביוזמת "סוללות" (לשעבר "כפיים").
בין השאר יוקרן בו סרט קצר שעשיתי לפני עידן ועידנים: "ריקוד הפנים של חווה". את המוסיקה היפהפייה כתב איתן שטיינברג והסולנית היא אתי בן זקן הנהדרת. 

דמותה של חווה מצויירת על פניה של מרית: "תמיד אהבתי לעשות פרצופים מול הראי, ויום אחד גיליתי שיש לי אישה קטנה על הפרצוף. רבים מן האיברים שלה כבר היו 'מסומנים' ונותר לי רק 'להשלים את הציור': האף הבולט שלי היה החזה הגדול שלה, החריצים המעוגלים שיורדים מן האף אל קצות הפה היו הירכיים המעוגלות שלה, הגבה שלי היתה צמתה המתנפנפת. אני רק הדגשתי את הקווים בעיפרון איפור והוספתי את הפרטים החסרים: רגליים, זרועות ופנים קטנטנות בפרופיל. ברגע שהתחלתי לעשות פרצופים קמה הדמות הקטנה לחיים. היא קפצה ועינטזה. היא עשתה לעצמה חגורה משיני חיות… (ככה זה נראה כשנשכתי את שפתי!) בזמן המופע השתמשתי גם בכמה אביזרים בגודל טבעי: כדי להמחיש את הרוח הנושבת בגן עדן נפנפתי על פני במניפה, ותוך כדי כך נענעתי את הגבה שלי כך שצמתה של הדמות הקטנה "התפתלה" ברוח. אחרי שחווה אכלה מן התפוח וגילתה שהיא עירומה, ענדתי על קצה אצבעי עלה תאנה זעיר, הצמדתי אותה לפה שלי ולחשתי ששש… ובינתיים כיסה העלה את מה שהוא צריך לכסות! המופע כולו היה מעין משחק בין הפעולות של חווה הגדולה (אני) לפעולות של חווה הקטנה המצויירת על פרצופי.  (מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי)

זה היה הסרט הראשון (מתוך שניים) שעשיתי. וכבר מלאו לו עשרים שנה. הייתי משנה הכל היום, חוץ מהעיקר.

מתוך "ריקוד הפנים של חוה", מרית בן ישראל 1992

מתוך "ריקוד הפנים של חווה" מאת מרית בן ישראל, 1992

*

8. ואחרון חביב, יום עיון בעקבות ברכט, שבזכותו אני מרגישה הרבה פחות בודדה בעולם. את התיאטרון האפי הנפלא שלו  הסברתי כאן בבלוג, בעזרת חייל הבדיל של אנדרסן (עוד אחד שגורם לי להרגיש פחות בודדה), והמשכתי גם לפסלי הגרוטאות של פיקאסו: חלק ראשון חייל הבדיל האמיץ, חלק שני חייל הבדיל בתיאטרון האפי, חלק שלישי ונוס של גז ואור ממסמרים

והנה התוכנית (לחצו להגדלה):

Read Full Post »

מחר, יום רביעי 30/11/11 בשעה 20:30

אני מגיעה לבית מיכל ברחובות

למפגש על ספרי

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י', על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי  

כרטיס: 30 ₪ סטודנט/ חייל / תלמיד: 25

בית מיכל, רח' הגר"א 10 רחובות | טלפון: 08-9467998

מספר המקומות מוגבל, מומלץ להתקשר ולהזמין כרטיסים בטלפון 08-9467998  או במייל betmichal.d@gmail.com

*

 וביום רביעי ה-7 לדצמבר ב-20:00

בתיאטרון תמונע תל אביב

נפיץ: תיירות מלחמה, יצירתן של נעמי יואלי וגליה יואלי

ב- 16.1.2009 במהלך מבצע עופרת יצוקה, הפציץ טנק ישראלי את ביתו של ד"ר עזאלדין אבו אל עייש, רופא נשים מג'בליה שעבד בישראל. שלש בנותיו, ביסאן, איה ומיאר ואחייניתו נור נהרגו. אם ובת, בלתי אקטיביסטיות בעליל, מסיירות במחוזות הזכרון האישי והקולקטיבי ומציגות את עקבות הקולות, העדויות והתגובות אשר ליבּו וליוו את כרוניקת המוות, מעין "והגדת לבתך" של הזכרון הקצר.

העבודה מוקדשת לזכר הבנות ולכבוד הקרן Daughters for Life שהקים אביהן לזכרן.

מתוך "נפיץ: תיירות מלחמה", צילם הדס עפרת

עיבוד וביצוע: נעמי יואלי וגליה יואלי, הפקה ושירה: רויטל מלכה, עיצוב: הדס עפרת, מוסיקה: יוסי מר-חיים, תאורה: אורי רובינשטיין, סאונד, ארט וייעוץ וידיאו: אילת לרמן, תלבושות: וליה פירטינוף, ייעוץ סאונד: דודו שביט,

משך המופע: כשעה

העבודה הועלתה כבכורה בפסטיבל עכו 2011 וזכתה בפרס על פריצת דרך בשפה תיאטרונית.

*

הכל על כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

*

נעמי יואלי בעיר האושר

ארבעה סוגים של זיכרון, על השולחן: עבודת כיתה מאת נעמי יואלי, על פי סיפור של אידה פינק

פוסט שמתחיל בהצגת ילדים ומסתיים בסיפור למבוגרים מאת נעמי יואלי 

וגם

כל אחד תופס איבר אחר, מג'וטו עד נעמי יואלי

*

Read Full Post »

1. הצגת הילדים – השושנה ישנה, על פי היפהפייה הנרדמת

בפסטיבל הבובות שיתקיים באוגוסט בירושלים ישתתפו כמה וכמה מופעים שהייתי מעורבת בעשייתם. כבר כתבתי על קרקס קוביות ועל קו נקודה, והפעם – השושנה ישנה. אז ככה:

לפני הרבה הרבה שו-שנים... איירה: עמליה הופמן

היה היו שלוש אחיות שנולדו במרחק שנה זו מזו בירושלים. קראו להם עדנה, עמליה ונעמי, ואביהן שהיה מתבלבל בשמותיהן היה קורא להן איקס מיקס דריקס. כל ערב לפני השינה הוא היה מספר להן אגדה, או לפחות התחלה של אגדה, מפוסקת בפיהוקים הולכים ומרחבים עד שראשו היה צונח על חזהו והוא היה נרדם.

דריקס – הצעירה באחיות, הלא היא אשת התיאטרון וחברתי היקרה נעמי יואלי – אהבה במיוחד את היפהפייה הנרדמת. עד היום היא אוהבת את הסיפור. לפני כחצי שנה יצרה את הגירסה הבימתית השלישית שלו: "השושנה ישֵׁנה", בעקבות "שושנית החוחים", כך קראו לסיפור האחים גרים. בגרסה שלהם ושל דריקס, אגב, יש שלוש עשרה פיות ורק שתים עשרה צלחות סֶרְבִיס. זו הסיבה שהפיה השלוש-עשרה נותרת בחוץ.

נעמי יואלי, השושנה ישנה, צילם: אלדד מאסטרו (יש ענני כבשים ויש ענני נוצות ויש גם ענני שושנים)

"השושנה ישנה" היא בעצם שיתוף פעולה בין דריקס האחות הקטנה, למיקס האחות האמצעית, הציירת עמליה הופמן שאיירה את הספר הגדול המשמש כבמה לסיפור. השתיים הקדישו את ההצגה לאיקס, אחותן הבכורה שנפטרה לפני שנים.
נעמי אומרת שעדנה מולר – זה היה שמה של איקס – היתה פיה אמיתית. אבל אני חושדת שאיקס היא דווקא הנסיכה שלא התעוררה מתרדמת הקסם של הקללה. אני חושדת שדריקס בורחת אל האגדה כי במציאות הפיה הרעה דווקא נצחה. אבל לכל זה אין כמובן, זכר בהצגה; הקסם והצחוק, האהבה והשושנים דוחקים את התוגה.

איור: עמליה הופמן, פנטזיית הנסיכות האולטימטיבית, מתוך ספר ההצגה "השושנה ישנה"

מיקס איירה את פנטזיית הנסיכוֹת האולטימטיבית ודריקס חרזה והנשימה את הסיפור. מבלי לפגוע בקסם היא הפכה אותו לקצת יותר חם ואנושי. הפיה הרעה שלה למשל, היא לא רק תמצית הדוּרה של רשע כמו אצל דיסני, אלא גם דיווה מרירה מצחיקה, מכמירת לב באירוניה הזועמת שלה ובעלבונה הצורב, ומקומית ועכשווית במידה, בזכות שברי השירים והדקלומים שהיא יורה לכל עבר.
הנה למשל הרגע שבו היא מתפרצת לחגיגה:

פ"ר:            פתחו את השער, פתחוהו רחב / למי לא השארתם צלחת זהב?
מלכה:         סליחה…
פ"ר:            חיכיתי חיכיתי / בכיתי בכיתי / ומי לא בא? / ההזמנה למסיבה!
מלכה:         שכחנו…
פ"ר:            מה קרה, מה קרה / נשברה הקערה?
מלך:           באמת סליחה…
פ"ר:            סליחה סליחה / גם אני רוצה לתת ברכה / לנסיכה…
מלך:           אין צורך תודה…
פ"ר:            (מחקה אותו) תודה, תודה / אותי לא הזמנתם לסעודה!
מלכה:         מצטערים, למרות עושרנו הרב / יש לנו רק שתים עשרה צלחות זהב.
פ"ר:            (שרה) כולם הלכו לג'מבו, ג'מבו, ג'מבו / ורק אותי השאירו, פיה כל כך טובה
מלך:           סליחה, את קצת צורחת…
פ"ר:            צורחת? אני רותחת! / (שרה) אני אף פעם לא סולחת / אני אף פעם לא שוכחת
.                 אצלי הכל רשום על החשבון בון-בון / ואם לא מזמינים אותי, בדרך המקובלת
.                 אני נכנסת דרך החלון.

מלך:          אלף סליחות, נזמין אותך לחתונה…
פ"ר:            מה, לחכות? מאה שנה?!
מלכה:         הזמן עובר כל כך מהר…
פ"ר:            ומה עם הברכה?
מלך:           אחת-עשרה פיות כבר ברכו את הנסיכה
פ"ר:            או-ל-לה! / אם כך, הנסיכה האומללה / לא תקבל ברכה – כי אם קללה…

השושנה ישנה
עיבוד ומשחק: נעמי יואלי
איורים: עמליה הופמן
מוסיקה והדרכה קולית: מיקה דני
תלבושת והדפס בד: עינת אמיר
עין שלישית: מרית בן ישראל *
תודה מיוחדת למיכל פורת ולנטליה רוזנטל

* זה הקרדיט הרשמי שקבלתי, אבל אם תשאלו אותי, נעמי לא באמת נזקקה לי הפעם. התרומה העיקרית שלי מסתכמת ב"שיר התרדמה", מעין בלדה שכתבתי כבר לגרסה הקודמת של הסיפור, ושאותה אפשר לקרוא בסוף נכתב בחודי מחטים בזוויות העין.

עוד בעניין היפהפייה הנרדמת: סעודת הפיות

האמבטיה של המלכה, מתוך "השושנה ישנה", צילמה דבי פרבר

*

2. זכרונות ילדות

דריקס משלבת בהצגתה גם כמה זכרונות מרירים-מתוקים מילדותה.
לו היה מד כושר לזכרנים, כמו שיש לשחקני שחמט, נעמי יואלי היתה כבר מזמן רב אמן בינלאומי (ולא בכדי, המאמר שכתבתי על מופע אחר שלה, נקרא ארבעה סוגים של זיכרון).
אני גאה ושמחה לארח כאן את "הבובה מימי" מתוך סיפורי איקס מיקס דריקס שנעמי יואלי כותבת בשנים האחרונות. מימי עצמה אגב, מבליחה לרגע בהצגה. הטקסט קצת ארוך בשביל האינטרנט, ועוד בחום הזה שגורם לרככת המוח, אבל לא רציתי לקצץ בגלל משקעי הרגש האצורים בקפלי הזיכרון. אז תאמינו לי שכדאי, או פשוט גִזרו ושִׁמרו לסתיו.
ולתשומת לבם של לקטורים ועורכים – יש עוד הרבה כאלה במקום שממנו זה בא.

משמאל לימין מיקס איקס דריקס

מתוך ספורי איקס מיקס דריקס מאת נעמי יואלי

הבובה מימי

איקס מיקס דריקס שכבו במיטה, כלומר כל אחת במיטה שלה. ולא בגלל שהיה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה. הן שכבו במיטה כי שלשתן היו חולות. לא יום או יומיים. כבר שבוע, או אולי יותר, הן שכבו במיטה, ולא בגלל אנגינה או נזלת, אלא בגלל השעלת שהיא מחלה מדבקת ומסוכנת ובגללה צריך להישאר במיטה. בהתחלה, כשאיקס חלתה, אמא העבירה את המיטה שלה לסלון. איקס כנראה נדבקה מילד אחד בכיתה. הילד שאהב אותה. אמא סיפרה שהאמא של הילד הזה גילתה לה שהוא אמר על השיער של איקס,"שכשהקרניים של השמש נוגעות בו הוא נהיה כולו זהב…" איקס אולי בכלל לא ידעה שהוא אוהב אותה, היא אף פעם לא דברה עליו, היא רק ידעה שהוא חלה ראשון בכיתה ושהיא נדבקה ממנו בשעלת. הרופא, דוקטור זיסקינד, שאמא הזמינה באופן פרטי כמו שהיא אמרה, בדק את איקס והזהיר את אמא שהשיעול מסוכן, אפשר ממש להיחנק ממנו ואוי ואבוי, אוי ואבוי, אם מיקס ודריקס יידבקו גם כן. שרקליש, הוא לחש לאמא באוזן, בשפה שלו, גרמנית.

דוקטור זיסקינד הגיע אלינו ל"ביקור בית" כשאיקס רק התחילה עם השיעול. הוא לא נראה כמו מי שבא לביקור. הוא לבש בגדים שחורים והחזיק תיק שחור קטן והיו לו משקפיים במסגרת שחורה. מיקס ואני הצצנו בו מפתח חדר הילדים שהיה בדיוק מול הסלון וראינו איך הוא שולף מתוך התיק הקטן השחור שלו לשונית ארוכה ושטוחה ודוחף אותה עמוק לתוך פיה של איקס. קיוינו שאיקס תגיד משהו או תסביר לנו שנבין, אבל איקס רק פערה את הפה ואת העיניים ודמעות ירדו לה בלי קול. איקס נראתה מסכנה מאד עם הפה הפעור, וכשהרופא שלף סוף סוף את הלשונית מהלוע שלה, היא פרצה בשיעול נורא כזה, שדוקטור זיסקינד קפץ אחורנית ונחת עם ברכיים כפופות. כמו תלמיד גרוע לבלט שמנסה לעשות "פלייה". הקפיצה המפתיעה הזאת כמעט גרמה למיקס ולי לפרוץ בצחוק, אבל במקום זה התחלנו לבכות, קצת בגלל שריחמנו על איקס וקצת בגלל שפחדנו מדוקטור זיסקינד וממה שהוא עלול עוד לעולל גם לנו. דוקטור זיסקינד לחש משהו לאמא שליוותה אותו לדלת ויצא עם התיק שלו. לא הבנו מה הוא אומר, חוץ מהמילה "שפריץ", אבל אמא התחילה לבכות בקול רם מיד אחרי שהלך.

הדבר הכי מפחיד אצל דוקטור זיסקינד היתה המילה "שפריץ". כששמענו אותה בפעם הראשונה, בביקור הקודם שלו, במחלה הקודמת שלנו – באנגינה, או בסקרלטינה או באבעבועות רוח, כי תמיד היינו חולות יחד ומדביקות זו את זו – זה נשמע כאילו הוא מציע להשפריץ עלינו משהו, וגרגרנו מצחוק עד שדוקטור זיסקינד הוציא מהתיק השחור שלו מזרק זכוכית גדול ומחט ענקית. הכרנו את המזרק והמחט, כי אמא הייתה אחות והמון אנשים, בעיקר גברות, היו באים אלינו הביתה בשעות שונות, ומסתגרים עם אמא בחדר האוכל. יכולנו להציץ מהמרפסת, דרך חרכי התריס, בשקט בשקט ומבלי להתגלות, ולצפות בנשים הגדולות שמפשילות את שולי השמלות שלהן ומשתרעות על הספה, ובאמא שהייתה משפשפת להן במרץ ובעדינות את הטוסיק, תוקעת בזריזות את המחט הגדולה, וחוזרת ומשפשפת עד שהן היו מחייכות: "לא הרגשנו כלום," ומשלמות והולכות.

מהמזרק של אמא לא פחדנו, גם לא מהמחטים. הם נועדו לגברות ואנחנו אהבנו להסתכל כשאמא הייתה מדליקה אש כחולה בכלי זכוכית קטן ומכשפת בתוכה מחטים אחוזות במלקחיים עד שהיו נעשות אדומות ולוהטות. אמא אמרה שזה חיטוי, מחטאים את המחטים שתהיינה סטריליות ולא תגרומנה ל"אפצס" לפציינטים ולפציינטיות – המון מילים זרות שהיו קשורות כנראה לחטא או לחטאים. הפעולות האלה של אמא, הקצובות והמרוכזות, היו כמו כישוף, גם השפשוף. את המחטים הישנות היינו תוקעות בטוסיק של הבובה מימי וכשאבא הביא לנו מבית החולים שלו מזרקי זכוכית משומשים, חזרנו על טקס הזריקות של אמא, ומימי, הבובה התינוקת שלנו, אמרה בעזרתנו "תודה, לא הרגשתי כלום".

אבל ה"שפריץ", המחט והמזרק של דוקטור זיסקינד, נועדו לנו. זה היה ברור עוד בסוף הביקור הראשון שלו אצלנו, במחלה הקודמת, או לפני הקודמת. כשהוא הוציא את המזרק הגדול שלו, שלשתנו צרחנו כל כך שאמא, ביחד עם הדוקטור, תפסו אותנו, אחת אחת, והחזיקו אותנו, חזק, ממש בכוח, שלא נזוז. דוקטור זיסקינד פשוט תקע את הזריקות, בלי שפשוף ובלי ליטוף ואנחנו, כל אחת בתורה, נשכנו וניסינו לתלוש לו את המזרק וקראנו לאמא שתציל אותנו אבל היא צעקה שזה כלום ושנפסיק עם ההיסטריקה ושככה לא מתנהגות בנות של אחות. וכשהוא גמר, המבט שלו היה קשה וראו שהוא ממש ממש לא אוהב ילדים למרות שקוראים לו דוקטור זיסקינד. זיסקינד, כמו שאמא הסבירה לנו, פירושו בגרמנית "ילד מתוק". אבל באזנינו הצליל נשמע רע ומר.

הפעם, דוקטור זיסקינד רק אמר את המילה "שפריץ" והלך, אבל אחרי שהוא עזב אמא עוד המשיכה לבכות כי נורא נבהלה. הרופא אמר, כך אמא אמרה בבכי, שצריך באמת לתת לאיקס זריקה ולנו אסור אפילו להתקרב אליה כי זו מחלה מסוכנת, ואסור בשום אופן שנידבק. מיקס ואני נדבקנו קודם כל מהבכי של אמא וכשאמא נתנה לאיקס זריקה, נדבקנו גם מהזעקות ומהצרחות שלה ומהמילים הלא יפות שצעקה לאמא. כמעט כל היום אמא השאירה אותנו, מיקס ודריקס, סגורות בחדר הילדים, אבל בערב, כשאיקס התשושה נרדמה בסלון ואבא הקריא לנו סיפור במיטות, גם אנחנו כבר התחלנו להשתעל. אמא דווקא נרגעה לגמרי ופתחה חדר חולים, כמו שהיא אמרה, והיא ואבא התרוצצו בינינו, בין המיטות, דואגים ומתלחשים ביידיש ומשקים אותנו תה בכפית ומחליפים מצעים מיוזעים ושמים עוד כרית, אפילו כרית רכה, על הכרית הקטנה שלנו ו"איקס, יופי, תנשמי לאט" ו"מיקס, תשתי את התה, זה יעזור" ו"דריקס, תרדמי, הכל בסדר", ואנחנו כל הלילה רק השתעלנו והשתעלנו והשתעלנו – – –

השושנה ישנה בעמידה

בבוקר, אמא החזירה את איקס עם המיטה שלה לחדר ילדים כי הרי שלשתנו כבר היינו חולות מסוכנות. אמא לא העזה להזמין שוב את הדוקטור זיסקינד, אולי כדי שלא יכעס עליה שעברה על ההוראות שלו ושבגלל זה איקס מיקס דריקס נדבקו. מיקס ואני הרווחנו כי לא היה מי שירשום לנו עוד "שפריץ". במקום זה, אמא הביאה לנו, בין שיעול לשיעול, כל מיני משחקים שלא הכרנו: מסגרת עץ עם מסמרים ורצועות בד שקולעים בהן מפיות קטנות, ומשחקי הרכבה , ואפילו משחק חדש שהגיע בחבילה האחרונה מאמריקה: מין משקפת מרובעת וגלגלון שטוח עם שקופיות זעירות – אף פעם לא ראינו דבר כזה. אמא אמרה שקוראים לזה ויאוגרף. עקבנו אחריה כשהכניסה את הגלגלון לתוך המכשיר ונעמדה מול החלון הצרפתי בחדר ילדים, סוחטת את הידית הזעירה של המכשיר כלפי מטה פעם אחר פעם ומשמיעה קולות התפעלות. אחר כך היא הסבירה לאיקס איך המשחק פועל ויצאה להכין מרק עוף.

מיקס ואני עקבנו אחרי איקס שבחנה במבט רציני את המשחק החדש, הרימה אותו מול האור, עיניה צמודות לזגוגיות המשקפת וידה סוחטת את הידית הקפיצית ע-ד למטה. "אוי" היא קראה בהתפעלות ועל פניה הסמוקות מחום נראה צל של חיוך התפעלות. שוב ושוב היא סחטה את הידית, שחררה אותה לאט לאט, בזהירות, והשמיעה בין שיעול לשיעול קריאות קטנות. בגלל שהיא הייתה החולה הראשונה בינינו וראינו ושמענו כמה היא סבלה, לא העזנו לזרז אותה וחיכינו וחיכינו שהיא סוף סוף תסיים ותיתן גם לנו. בסוף היא הורידה את המשקפת ומיקס חטפה אותה והסתכלה גם היא באור. "זה סרט!" היא צעקה. שוב ושוב היא סחטה את הידית ושחררה בבת אחת, הקפיץ משמיע קול חבטה. "אוף, לא רואים טוב!" היא קראה ובלי רצון העבירה את המכשיר לאיקס לתיקון. איקס הזיזה את הגלגלון הנה והנה, החזירה למיקס ואמרה: "לאט, תשחררי לאט". לקח הרבה זמן עד שמיקס גמרה לראות שוב ושוב ולספר שוב ושוב כל מה שראתה במשקפת: "הנה הכלב… הוא שומר על הילד…  הם שוכבים על הסלע…" הסתכלתי דרך החלון הצרפתי של חדר ילדים וראיתי רק את הגג של הבית ממול. לא היו שם לא ילד ולא כלב ולא סלע וחשבתי שאולי מיקס ממציאה כי למיקס הרי היה דמיון מאד מפותח כמו שאמא אמרה. אבל כשמיקס סוף סוף מסרה לי את המשקפת והרמתי אותה מול האור והצצתי דרך העיניות, צללתי, ממש נפלתי בבת אחת לתוך מקום כל כך קרוב שאפשר היה ממש לגעת ולהרגיש הכל, וכל כך רחוק כאילו עפתי לסוף העולם.

ילד יפה, עם שיער בהיר ועיניים צלולות, בערך בגיל שלי, חיבק כלב שעיר וגדול. שניהם היו חיים לגמרי והכלב היה דומה כמו שתי טיפות מים לכלבה לאסי של אורי ודני השכנים שלנו, הכלבה שלפעמים הרשתה לי לרכב עליה. אבל הכל היה גם זר ורחוק כל כך מירושלים, אפילו האור היה שונה. ראו שהילד הזה אוהב את הכלבה שלו. הם שכבו על סלע ענק, ממש כמו הסלעים בימקא על שפת הכינרת, סלע אפור, עגלגל, ששימש להם כמחבוא. סחטתי את הידית הקטנה ושניהם, הילד והכלב הציצו מעבר לסלע . למטה, בתוך ערוץ נחל יבש שנראה כמו בדרך לאילת, רכבו אינדיאנים על סוסים והסתכלו למעלה. זה יהיה מאד מסוכן אם הם יגלו את הילד ואת הכלב, אבל בתמונה הבאה ראו את הקאובואים שעמדו כנראה על סלע עוד יותר גבוה. הידית קפצה לי כשהחלפתי תמונה וראיתי הכל כפול: אינדיאנים וקאובואים, ולא היה ברור בכלל מה קורה, אבל כשהעברתי תמונה בלחיצה קלה, הקאובוי כבר חיבק את הילד וליטף את הכלב וכולם, כלומר הקאובוי והילד חייכו בתוך שדה רחב עם דשא . שוב ושוב העברתי תמונות ושוב היו שם הילד והכלב והאינדיאנים והסכנות והקאובואים והחיבוק – אולי זה בכלל אבא של הילד? אחר כך אמא חזרה ולקחה את המכשיר, את הויאוגרף, לשמור עליו, וסיפרה שלכלב קוראים רין טין טין וזה סרט מאמריקה והילד באמת משתתף במלחמה של הקאובואים באינדיאנים ושאם נתנהג יפה במחלה היא תביא לנו עוד סרטים.

אבא גם הביא לנו מתנות נפלאות מהמחסן של העבודה שלו בבית החולים: מכשיר לשמיעת דפיקות הלב, סטטוסקופ, כמו שאמא קראה לו, ממש כמו המכשיר של דוקטור זיסקינד, ומראה עגולה קצת סדוקה שמחוברת לרצועת עור חזקה ושאפשר להדק אותה סביב המצח ולכוון לגרון של השניה עד שרואים עמוק עמוק–  היה די נעים להיות חולות כשלא השתעלנו וכשהחום כבר קצת ירד. רוב הזמן אבא ואמא היו נחמדים וכמעט לא כעסו חוץ מאשר בערב כשכבר התעייפו ונמאס להם לטפל בנו ולרוץ ולהביא ולהיות נחמדים, בעיקר לאמא שכל היום טרחה סביבנו. איקס הייתה עדיין מאד חלשה ובגלל זה לא היו לה רעיונות ממש מוצלחים מה לעשות בשעות הרבות שבילינו לבד במיטות. למיקס היו דווקא הרבה רעיונות מעניינים, אבל הם לא התאימו לאיקס ולי, רק למיקס עצמה. המחלה התחילה להיות די משעממת וגם אמא כבר נשארה איתנו פחות וכעסה עלינו יותר.

ביום הרביעי או החמישי של השעלת, מיקס קמה מהמיטה. היא הייתה די חיוורת וגם נראתה רזה מאד, אולי ממהמחלה, והפיז'אמה כמעט נפלה ממנה. זה היה די מצחיק, בעיקר כשהיא התחילה להתאמן על כל מיני ריקודים שהיא המציאה. מיקס תמיד רקדה יפה. היא ואיקס למדו ביחד ריקוד אצל הרקדנית המפורסמת חסיה לוי, אבל איקס, למרות רגליה הארוכות והתנועות העדינות שלה, לא התקרבה למיקס בחן ובשלמות של הריקוד. בעצם איקס רקדה די רע – לא אמרו לה את זה אבל תמיד היללו את מיקס על הריקוד והדמיון שלה. בפורים, קצת לפני שחלינו, היא אפילו השתתפה בתהלוכת העדלאידע עם ריקוד השפן. על משאית גדולה בנו עץ שנראה ממש אמיתי ומיקס רקדה לפי המילים והמנגינה של השיר "לשפן יש בית". היא קיפצה בעדינות בין העץ לבין כרוב גדול שהיה הבית שלה, כלומר של השפן, וביד היא החזיקה גזר גדול וכתום מקרטון. את התחפושת תפרה לה אמא מבד פלנל רך ולבן, עם כובע קשור בסרט ורוד ושתי אזניים ארוכות ולבנות-ורדרדות כאלה שהיא חיזקה וחיברה לכובע עם חוט ברזל. לא היה דבר שאמא לא יכלה לתפור ותמיד היו לה המצאות ורעיונות, אבל הרעיונות הכי מקוריים היו למיקס.

"מכיוון שאני רקדנית", מיקס הודיעה כשהיא מחזיקה בגומי של הפיז'אמה, "אני צריכה בגד של רקדנית". איקס ואני עקבנו אחריה מהמיטות. מיקס פתחה לרווחה את הדלת שלה בארון הבגדים. הבגדים שלה היו דחוסים זה על זה, לא כמו הבגדים של איקס שהיו תלויים או מקופלים מאחורי הדלת שלה, בסדר מופתי. "אני צריכה שמלה לרקדנית, עם קצוות מתנופפים", הודיעה מיקס ושלפה מתחת לערימת הבגדים את השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות ותחתונית הקלוש, השמלה שמיקס בחרה לעצמה מהחבילה האחרונה מאמריקה ושאמא תיקנה והתאימה לה. היא מדדה את השמלה במבט, אחר כך הניחה אותה בזהירות על הרצפה, הלכה למטבח וחזרה עם המספריים הגדולים של אמא. בריכוז עצום היא גזרה את המכפלת. "לשמלה של רקדנית אף פעם אין מכפלת ישרה", היא ענתה למבטים התמהים והמבוהלים שלי ושל איקס, והמשיכה לגזור לפי דוגמת המשולשים שקבעה לעצמה. היא הרימה את השמלה והתבוננה בעצמה בראי שבדלת הארון, די מרוצה למרות שהמשולשים נראו יותר כמו זנבות שמוטים. מיקס המשיכה לנעליים. "רקדנית צריכה חור לבוהן", היא אמרה וגזרה. החורים לבוהן היו בהתחלה קטנים מדי לטעמה, אחר-כך לא נראו שווים בשתי הנעליים ובסוף היו גדולים מדי ואת זה כבר היה קשה לתקן, אבל מיקס הייתה מרוצה, או כך לפחות היא אמרה, מביטה בסיפוק בתוצאה במראה.

כשאמא חזרה הביתה ונכנסה לחדר, היא ממש צרחה מכעס והפליקה למיקס כמה מכות רציניות בטוסיק למרות שהיא הייתה חולה, ואיקס ואני שתקנו ושמחנו שאנחנו ילדות טובות ואולי גם חשבנו שהגיע למיקס. ואחרי שמיקס גמרה לצרוח ולקלל, ואחרי שאמא נתנה לה כל מיני עונשים, ואחרי שאמא הלכה לישון על הספה בחדר האוכל ונזפה בנו שנהיה שקטות ואוי ואבוי אם נפריע לה לנוח – אחרי כל זה מיקס הסתכלה באיקס ובי ואז, פתאום, התנפלה על הבובה מימי, תלשה לה את הראש וגם את השמלה הרקומה, הרביצה לה וקרעה לה חור בבטן וכשאיקס ניסתה להציל את הבובה מידיה, מיקס קיללה אותה וקראה לה "כלבה מנומרת". השתרר שקט די מפחיד בחדר ילדים. "כלבה מנומרת" היה שם גנאי שהילדים בחצר נתנו לאיקס בגלל הנמשים שלה. אף פעם לא קראנו לה בשם הזה, אפילו כשרבנו. איקס סבלה נורא מהנמשים ולא עזר שאמא תמיד אמרה לה שפנים בלי נמשים זה כמו שמיים בלי כוכבים.

מימי הייתה אמנם הבובה של שלושתינו אבל היא הייתה אהובה במיוחד על איקס שאימצה אותה כמו בת. כשאמא קנתה אותה מאיזו אישה שהגיעה מיבשת אירופה, הראש שלה היה עשוי חרס ותוי הפנים היו עדינים מאד, עבודת יד כמו שאמא ציינה בידענות. למימי הייתה צפצפה בבטן והיא ידעה לאמר "מאמי" כשנדנדו אותה. באחד הריבים הקודמים שלנו מימי נפלה, הראש שלה נשבר וגם אצבע אחת, ואמא קנתה ראש מגומי וחבשה את היד של מימי ואפילו התאימה לה שמלה רקומה בחוט ירוק מאחת החבילות מאמריקה. אבל הפעם מיקס ממש הגזימה. היא השליכה את מימי ואת הראש שלה לעבר איקס, שחיברה את הראש למקומו וישבה בשקט במיטה, מחבקת את הבובה.

כשאבא חזר מהעבודה אמא לא יכלה אמנם להתלונן שהפרענו לה לנוח אבל הלשינה לאבא על מיקס ועל השמלה והנעליים והבובה. אבא ואמא דברו המון זמו ביידיש. מיקס ואני כבר ירדנו מהמיטות והסתובבנו בבית אבל איקס נשארה במיטה עד הערב, שומרת על מימי ומטפלת בה. בערב אמא נתנה לאיקס מתנת ניחומים – פנקס ועפרון קטן. איקס הייתה כבר בכיתה ב' וכבר ידעה לקרוא ולכתוב. אפילו תורה היא כבר למדה. אמא אמרה שזה פנקס משאלות סודי. אבא, שכבר גמר לכעוס על מיקס, הסכים לקרוא לנו סיפור: "ערב, חושך, הולך לו דני הקטן לבד ביער…" רגע לפני שנעצמו לי העיניים ראיתי את איקס יושבת במיטה, עם מימי והפנקס בחיקה.

הרבה שנים אחר-כך, אחרי הסיפור הזה, אמא סיפרה לי שבאותו לילה, אחרי שאיקס נרדמה, היא לקחה את הבובה מימי לתיקון. כשתפרה את הבטן הקרועה שלה, האצבעות שלה חשו בחתיכת נייר שהייתה תחובה בתוך הבטן של מימי, ליד הצפצפה שאמרה "מאמי". אמא שלפה את הנייר. זה היה דף שנתלש מפנקס המשאלות הסודי שאמא נתנה לאיקס באותו ערב, ובו היה כתוב בעפרון:

נא אל רחום וחנון

נא אבקשך

מלא נא את בקשתי:

בבקשה הורד מפני עבדך

את הנמשים אשר לא נותנים מנוחה.

רבות עמלתי להורידם

ולא עלה הדבר בידי

ואתה ה', רק אתה ה' היקר

יכול להורידם מעלי.

בבקשה הורידה נא אותם

נא הורידה, נא, נא, נא

*

עוד על עבודות של נעמי יואלי

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה מאת נעמי יואלי על פי סיפורים של אידה פינק

כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

****************************************************************************

ושוב תזכורת – בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

אנחנו מחפשים את הטובים ביותר. ההרשמה נמשכת 

***************************************************************************

Read Full Post »

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה, שרוצים ליצור לילדים: בוגרי בית הספר לתיאטרון חזותי, ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, במאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים.

מטרת הקורס:

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. מתן כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון חזותי או תיאטרון בובות אמנותי לילדים. פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים, מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

ועוד כמה מילים:

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. המשתתפים יתנסו ביצירה במגוון שפות אמנותיות: תיאטרון חפצים וחומרים, תיאטרון בובות, תיאטרון דימויים, תיאטרון סיפור, תיאטרון מחול ופיסול גוף. הם יתוודעו לטקסטים שונים לילדים ויעבדו אותם לבמה. כמו כן יתנסו בכתיבת תסריטים ומחזות ללא מילים. במהלך הקורס יינתן לתלמידים לווי אמנותי אישי על פי הצורך.

*

על תיאטרון בובות אמנותי לילדים ועל האמנים שילמדו בקורס:

על האוסף הכי הכי (הצגה של תיאטרון הקרון בהשראת שירי הייקו והפוטוריזם האיטלקי)

על קרקס קוביות (תיאטרון המחול והבובות הבאוהאוסי של גליה לוי גרד שתלמד בקורס)

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?  (על "בתו של יאן" הצגתה של פטריסיה אודונובן שתלמד בקורס)

על השושנה ישנה, הצגתה של נעמי יואלי, במאית הבית של הקרון, שתלמד בקורס. על עבודתה של נעמי יואלי למבוגרים

חפצים מדברים, האתר של שחר מרום שילמד בקורס

על "קו נקודה" הצגתה החדשה של עלינא אשבל ממייסדי הקרון ואמנית נהדרת, בקרוב כאן.

להבין דרך הגוף, פוסט אורח מאת רוני מוסנזון נלקן שתלמד בקורס

רוני מוסזון נלקן היא גם שותפתי היקרה לכתיבת חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי

רובוט פילה  שיצר עמית דרורי, מתוך עבודה בתהליך

לאתר תיאטרון הקרון

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לקראת הקיץ הקרב

ספריית גן לוינסקי זקוקה

למקרר קטן כדי להרוות צמאים (ולאכסן קרטיבים).

אם ברשותכם מקרר קטן או מקפיא, אני פנו ל gardenlib@googlegroups.com

ותבואו על הברכה והתודה.

*

ואם כבר, אז גם זה (פרטים נוספים בהמשך):

Read Full Post »

ביום ראשון ה-27 בפברואר בשעה 19:00 בקפה-ספרים "תמול שלשום"

נעמי יואלי ואני משוחחות זו עם זו ועם מי שיבוא על ספרי ועל אמנות הגוף והמילה.

תמול שלשום, קפה וחנות ספרים, רח' סלומון 5, ירושלים. טל: 02-6232758

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י – כל הלינקים

*

ובלי שום קשר
טריילר ממכר לסרט של וים ונדרס על ובשביל פינה באוש. תרגום הטקסט:
זה ריקוד
זה תיאטרון
או שזה בסך הכל חיים
אהבה, חופש, מאבק, געגועים, שמחה, ייאוש, יופי, עוצמה…
"לרקוד, לרקוד… או שנהיה אבודים." (פינה באוש)
סרט לפינה באוש מאת וים ונדרס

מתוך הסרט "פינה"של וים ונדרס (של מי השרירים האלה, לעזאזל?)

ואיך שצללי העצים מימין "מתחרזים" עם תנועת גופה של האישה, בעוד שהעצים האפלים והזקופים משמאל וצל המשקוף מהדהדים עם הגבר (מתוך "פינה" של וים ונדרס, לחצו להגדלה)

מתוך "פינה", וים ונדרס (לחצו להגדלה)

התמונה שמעל הזכירה לי את זאת מתוך "החותם השביעי" של ברגמן (זוהי התמונה האמיתית מתוך הסרט באדיבותו של חולי מן התגובות)

*

על הסרט "פינה" מאת וים ונדרס


*

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה


Read Full Post »

Older Posts »