Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘נעמי יואלי’

נעמי יואלי היא יוצרת תיאטרון עצמאית (וגם חברה יקרה, גילוי נאות) עבד של הזיכרון, וחובבת טקסים וריטואלים בתיאטרון ובמציאות (הדוקטורט המצטיין שלה מאוניברסיטת תל אביב עסק ב"מסכת כתיאטרון-חג ציוני").

בשבוע שעבר היא הלכה לראות שתיים מן העבודות שחוללו את הסערה האחרונה: "ארכיון" של ארקדי זיידס ו"הזמן המקביל" בתיאטרון אל מידאן. את "אל סף הפחד" עדיין לא ניתן לראות לצערה, בזמן כתיבת שורות אלה.

רציתי לראות מה שניתן," היא כתבה לי. "לא כדי לראות "הכצעקתה". שתי העבודות עלו כבר לפני שנה ויותר, והיה לי די ברור שאילו היתה בהן הסתה לאלימות או גזענות הן היו יורדות מהבמה כבר מזמן – רציתי לבטא סולידריות עם עבודות שהוקעו ואויימו על ידי גופי שלטון בסמיכות להקמתה של הממשלה הנוכחית ולקול תרועת ההתבטאויות הגזעניות של ראש הממשלה, שרת התרבות, שר החינוך ושרת המשפטים (ונמשכת שיירה…)."

וזה מה שראתה.

*

פוסט שמתחיל ברעולי פנים ומסתיים בשלושה צנחנים

"ארכיון" עבודת וידאו ומחול של ארקדי זיידס (תיאטרון תמונע 18.6), חושפת את ריטואל האלימות בשטחים. הקרנה בּלוּפִּים של סרטים דוקמנטריים שצילמו פלסטינאים, בהם נראים מתנחלים רעולי פנים תוקפים בתים, עדרים ואנשים בגדה המערבית, חושפת את המילון התנועתי והווקאלי שבונה את הריטואל המתמשך הזה. זיידס מבצע חיקוי של תנועות הגוף, המחוות, הקולות ובהדרגה בונה על הבמה החשופה, תוך מניפולציה קולית וסינמטוגרפית, את פולחן האלימות, מכריח אותנו לקרוא את שפת הגוף, המחוות והקולות, שלא נוכל לאמר שאיננו "רואים את הקולות". בהדרגה, הריטואל הזה, הממכר יותר ויותר עבור מבצעיו המקוריים (נוער הגבעות, למשל) הופך על הבמה לעינוי הולך וגדל שלנו, הצופים, אלה שביומיום יודעים על קיומו אך מעלימים עין, אלה שרואים את עצמנו על המסך ועל הבמה כהשתקפות של ההשתקפות האלימה שלנו. מי שמשלם את המחיר הבימתי של אותו קתרזיס פולחני של המתנחלים, הוא המתעד עצמו, ארקדי. הגוף שלו, המותש ממחוות שבחלל הבימתי הן חסרות תוחלת, מוטחות בחלל הריק, מסיים באופן שרירותי את הפעולה הבימתית האמנותית, בעוד הפולחן עצמו, פולחן נוער הגבעות, מתמשך. מתמכר לאלימות. אחרי המופע אי אפשר לאמר: לא ידענו.

הרגע החתרני ביותר בעיני במופע הדי מינורי, כמעט עדין, הזה, הוא רגע מוקרן שחוזר על עצמו שוב ושוב: ילד שיכור שיצא כנראה מחגיגות פורים בהתנחלות (הפנים, כמו של כל המצולמים, אינן נחשפות בהקרנות), כן, ילד שיכור "עד דלא ידע", מטיח את עצמו במין ייאוש בשער של בית משפחה פלסטינית ונוהם-זועק שברי מילים (אולי זה רק היה נדמה לי אבל שמעתי: "טאטע, טאטע, ימח שמם"). בתוך הגודש של פיזיות אלימה ואדנותית, זעקות הילד (ודוק: ילד, לא נער) מביעות איזה מימד נואש שאני לא מצליחה לבטא במילים. כאילו איזה רצון לבטל את המציאות כולה ושבמלוא המשאלה הילדותית תיעלם המציאות הזאת הנקראת פלסטין ויוגשם החלום המשיחי וכל הגבעות תתמוגגנה…

*
"הזמן המקביל" (תיאטרון אלמידאן, חיפה, 25.6) למי שלא ראו, תקציר מתוך התכנייה:

בכלא, המקום בו הזמן והמקום נעצרים, המקום בו המלחמה העקרונית היא המלחמה על הזיכרון והזמן, מתכנן ודיע, אסיר ביטחוני פלסטיני בכלא ישראלי, את בנייתו של כלי מוסיקלי – עוּד. הוא עושה זאת בסודיות, כשלצידו שותפים לסוד קבוצת אסירים. העוד הוא הכלי בו הוא רוצה לנגן בחתונתו בכלא עם "פידא" אהובתו. שניהם נלחמים מול הממסד הישראלי ובתי המשפט כדי שיאשרו להם את החתונה. דרך הסיפור הזה אנחנו נפגשים עם עולמם של אסירים ביטחוניים אחרים. ניסיון לגלות את הבנאדם באסיר ולא את הקלישאה אשר עושה ממנו סמל וסטטיסטיקה ושוכחת שהוא בן-אדם עם סיפור חיים, רצונות וחלומות.

ההצגה בהשראת סיפורו של האסיר וליד דקא. דקא, יליד בקה אל גרבייה, נידון ב-1987 למאסר עולם בידי בית המשפט הצבאי בלוד. הוא הורשע בגין מעורבותו ופעילותו בחולייה של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, אשר חטפה ורצחה את החייל משה תמם ז"ל. דקא הכחיש את מעורבותו ברצח החייל ואף הגיש בקשות שונות שכולן נדחו, לקיום משפט חוזר בפרשה. גם בקשותיו לקציבת עונשו, שהוגשו לנשיא המדינה, הושבו ריקם, כמו כן טען, שבתקופת שבתו בכלא הוא שינה את האידאולוגיה שלו. הוא נעצר בהיותו צעיר והיום הוא דוגל בדו-קיום.

גם "הזמן המקביל", עבודתו של הבמאי והמחזאי הצעיר (23) בשאר מורקוס, מפגישה חמרי מחקר ותיעוד דוקומנטריים עם עיבוד שמנסה לחשוף את הממדים הריטואליים שבהתנהלות בתוך הזמן המקביל – זמן המאסר. ריטואלים של שיח, משבר, סולידריות, מפגשי אהבה חטופים וסתם העברת זמן ב"פיתוח תמונות" (זה מושג שמופיע בראיונות שקראתי סביב עבודת התחקיר של המחזה. מסתבר שאחרי הביקורים הקצרים, האסירים הבטחוניים השפוטים לשנים ארוכות, נוטים להשתרע בוהים במיטות ולהעלות רגעים מהמפגש, מה שמכונה ואף הפך למטבע לשון בהווי שלהם, "פיתוח תמונות"). הריטואלים הקבועים של הכלא, בדמות יחסי סוהר-אסיר, שעות ביקור, הענשה אישית וקולקטיבית, מצטלבים בריטואלים שנבנים אצל היחיד ואצל הקבוצה, כאלה שמאפשרים לאנשים להתחבר לזיכרון האישי ולא לאבד את המשמעות הרגשית של הרגע הנתון בתוך נצח של רגעים.

אני מציינת את גילו הצעיר של המחזאי, ראשית, כי הוא צעיר ממניין השנים שגיבור המחזה נמצא בכלא ושנית, כי זו עבודת מחקר, תיעוד, כתיבה ובימוי אמנותית, מעודנת ובוגרת, שלא נופלת במלכודות האפשריות של רגשנות והתלהמות.

ו'דיע ואהובתו פידא דבקים בפנטזיה של חיים: חיזור, חתונה ולידה. עצם הפנטזיה, למרות מימושה במילים ובכתיבה בלבד, שוברת את גבולות המציאות של הכלא. שאר האסירים דבקים בחלומם של ו'דיע ופידא באמצעות בנייה חשאית של עוּד אמיתי לכבוד החתונה המדומיינת. עצם הבנייה של עוּד מרובע מקופסת שש בש, והסימליות של זה ושל אלמנטים אחרים במחזה, יוצרים איזה ריסון או צינזור פנימי. הקהל מפענח בהנאה ובכאב את הקודים המצונזרים המוּבַנים היטב לקהילה שבתוכה נוצרה ההצגה.

הדוקומנטציה הלירית, אם אפשר לקשר כך בין "הזמן המקביל" ל"ארכיון", מכה בבטן. נכון. אבל כך היא נעשית גם אמנות. הרץ פרנק, הבמאי של הסרט התיעודי "אל סף הפחד" שלא ראיתי, מתייחס בראיון איתו לשאלת היצירה התיעודית:

אני חושב שסרט דוקומנטרי יכול להיות גם אמנותי, כי המציאות בעצמה, בלי בימוי, מסתירה בתוכה את היופי האמנותי. ויותר מזה, יש לה יופי משל עצמה. בכל פעם שאני מצלם משהו, אני חושב מהו סרט דוקומנטרי, פואטי. אם אני רואה אבן, והאבן תישאר אבן גם בהתחלה וגם בסוף, אז זו אינפורמציה. אבל אם האבן הזאת תהיה ההמשך של הרגשות שלי, זה יהיה סרט אמנותי. הכל תלוי באיך אנחנו ומה אנחנו רואים. (ראיון לכתב העת "תקריב")

לפני ההצגה התרגשתי לפגוש את המנהל הכללי עדנאן טראבשה, שלא ראיתי עשר שנים מאז ימי בועדה האמנותית של פסטיבל עכו. התחבקנו וחשתי סולידריות עם האמנים-הקולגות. בזמן ההצגה, לזמן קצר השתבשה הקרנת הכתוביות בעברית. נשארתי חירשת מול השפה המובנת לקהל ולא לי שלומדת ולומדת ערבית ולא מבינה. נזכרתי בפסטיבל עכו אחד שבו ראידה אדון שיחקה בהצגה "פאסאטין" והקהל התערבב, יהודים וערבים וכל יהודי מצא ערבי או ערבייה שיתרגמו לו בלחש, תרגום סימולטני. אחווה בעל כורחה שריגשה אז מאד, לפחות את הצופים היהודים. זה לא קרה כאן. הכתוביות חזרו. המצוקה של היהודי החירש לשפת המקום חלפה מעל ראשו של הקהל הערבי שהיה נתון כולו לשפה שלו.

הסולדריות שלי נחוצה אולי לאמנים אבל לא ממש לקהל (הערבי ברובו) שמילא את האולם; מיעוט פלסטיני שיש לו הווייה שלמה, תוססת ועמוקה שכלל לא תלויה באישור שלי או של מישהו. אני לא חסרה לו אם אהיה שם או לא. הוא מהות נפרדת מול התנהלותי המנומסת שעלולה להתפרש גם כמתאמצת, מתנחמדת, מתביישת בהתנהלות הגזעית והאלימה של חברת הרוב היהודית ושל הנהגתה. וגם זה – לבוא להזדהות עם הצגות הנתונות בצבת האלימות הפוליטית, גם זה סוג של ריטואל וגם את המחוות שלו עוד יצטרך מישהו לחשוף. וחוזר חלילה.

בסוף ההצגה ניגש השחקן שמגלם את ו'דיע, האסיר שיושב כבר 28 שנים בכלא, למיקרופון בקדמת הבמה וקורא מכתב לבנו שלא נולד:

איזהו השגעון – מדינה גרעינית הנלחמת בילד שלא נולד עדיין – או העובדה שאני חולם על ילד? איזהו השגעון – שאני כותב מכתב לחלום – או שהחלום הפך לתיק בשב"כ?

זה הרגע האחרון, והיחיד החתרני, בהצגה.

*

ובשולי הדברים: הפוסט הזה הוא תרומתי הצנועה לחיזוק אנשי התיאטרון. אפילו אני יודעת כמה קל לסלף עובדות, כוונות ואמירות. אני נזכרת שגליה בתי ואני קבלנו את פרס הפרינג' על הצגת "נפיץ: תיירות מלחמה" אותה הקדשנו לשלוש בנותיו של הרופא ד"ר אבו אל עיש מעזה, שנהרגו מפגיעה ישירה של פגז במבצע עופרת יצוקה. ד"ר עירית פוגל שעלתה אז לבמה להעניק לנו את הפרס בשם משרד התרבות, אמרה: "ואני מקדישה את הפרס הזה לשלושת בני בצנחנים".

נעמי יואלי

*

עוד באותם עניינים

אומרים שאין פה צנזורה, בעניין מירי רגב

הערה על שירת דבורה

בלה בליסימה, או משהו להאחז בו

ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" מאת נעמי יואלי

Read Full Post »

"מפגשים אינטימיים עם אקס חמותי החורגת," כך מגדירה נעמי יואלי את המופע החדש שיצרה. אקס החמות החורגת ("הגדרה מדעית", היא מדגישה) היא אגי יואלי, פסלת, בשלנית ומספרת סיפורים "שאת חלקם אסור לקחת ברצינות, ואת חלקם אסור לספר."

ובעצם לא סיפורים אלא שוואנקים; "שוואנק זו מין אנקדוטה משעשעת, אבל שקרתה לך. השתתפות אישית חובה," מסבירה אגי, ובהזדמנות אחרת היא מוסיפה:

"אני חושבת שאחד הדברים שהחזיקו אותי בחיים זה שהכל בעצם – חוץ ממה שקרה וקורה וקשור למוות ולעינויים – הכל די מצחיק ביסודו."

והמשפט הזה כמו אוצר בתוכו את רוח ההצגה, כולל המשקולת באמצע. וזו חתיכת משקולת, השוֹאה שנמצאת כל הזמן בזווית העין, משתקפת בשוואנקים בעקיפין כמו שמדוזה השתקפה במגן של פרסאוס, כי המבט הישיר מאַבֵּן.

הפוסט הזה יעסוק בשתיים מן הבחירות שעשתה נעמי יואלי ב"אקס חמותי החורגת", וגם ב-מה זאת אמנות, לפחות בשבילי.

זו הצגה חדשה-חדשה ולכן קימצתי מאד בספוילרים, ועדיין, מי שרוצה להיות דף טרי וחלק מוטב שידחה את הקריאה.

*

1. אושפיזין

השוואנקים מחולקים לחמש קבוצות: ילדוּת, חתונה, מסעות, אמנות, ודברים שאסור לספר. נעמי מספרת אותם לחמישה מתנדבים שהיא מארחת סביב השולחן, אחד לכל קבוצת סיפורים. היא עצמה מגלמת את אקס חמותה החורגת; היא לא מתחפשת לאגי יואלי וגם לא מחקה אותה (אף שהיא מדברת בניגון ובמבטא שלה) אלא משמשת כעין מדיום לדמותה, ולא משנה שאגי לגמרי בחיים, ואפילו – כמו שקרה בהצגת הבכורה – נוכחת באולם.

כששאלתי את נעמי, למה היא בעצם זקוקה לָאורחים, היא אמרה שהאורח תופס את מקומה שלה, ומשחרר אותה להיות אגי (נימוק די מאגי). וכששאלתי למה שקהל לא יתפוס את מקומה, היא אמרה שאלה סיפורים אינטימיים, הקהל גדול מדי.

תיאטרון האורחים מנסה לשחזר את הנסיבות שבהן שמעה את הסיפורים מאקס חמותה החורגת, שעמה היא נפגשת כל שבת בבוקר לכוס קפה ועוגה ושוואנקים כבר יותר מארבעים שנה. לשחזר עד גבול מסוים, כי המתנדב שתופס את מקומה של נעמי לא "למד את תפקידה", הוא חופשי להגיב לסיפורים כאוות נפשו ואישיותו.

השחקן כריסטופר ווקן סיפר פעם בראיון, שבכל פעם שהוא מקבל לידיו תסריט או מחזה חדש – הוא מוחק את כל הטקסטים של בני שיחו. הפעולה הזאת (שיש לה אגב גם היבט מאגי על גבול הוודו – ווקן כאילו מוחק את "יריביו" ומנכס את הסצנה לעצמו) מכניסה ממד של ספונטניות למשחק. ווקן לא "יודע" מה השחקנים האחרים יגידו, הוא חייב להקשיב להם באמת, כמו בחיים.

מתוך

נעמי (כלומר אגי) יואלי מארחת, מתוך "אקס חמותי החורגת", צילם אורי רובינשטיין

ובחזרה ל"אקס חמותי החורגת" – כל אורח מכניס אלמנט בלתי ידוע להצגה ומוסיף לה קבין של מיצג, מתח של אמנות חיה, פיסת חיים אמיתית שלא נכללה בחזרות ובמחזה הכתוב. זה תובע מנעמי דריכות מיוחדת. היא לא יכולה פשוט לדקלם את הטקסט שלה, היא חייבת להקשיב לאורח. וזה מצריך אומץ גדול, כי המתנדב יכול להיות ניטרלי יחסית ואפילו להקפיץ את הסיפורים, אבל הוא עלול גם לגרום לתאונת שרשרת שתדרדר את כל ההצגה.

כל מי שעלה אי פעם על במה נוכח שאין אדם יורד פעמיים לאותו נהר. בניגוד לקולנוע, שכל מה שמתרחש בו נקבע מראש, תיאטרון הוא מדיום חד פעמי ורגיש שניזון מהאנרגיות של הקהל. כל הצגה שונה מחברתה. כשנעמי מעלה את הקהל לבמה והופכת אותו לדמות, היא מציפה את האיכות הזאת ומעלה אותה בחזקה. וזו הסיבה הראשונה שכדאי לראות את "אקס חמותי החורגת" יותר מפעם אחת.

*

2. גיאולוגיה (או הנדלזץ ואני)

בשולחן העגול יש חמש מגירות, אחת לכל קבוצת שוואנקים מצחיקים עם תחתית כפולה. סדר הסיפורים אינו קבוע מראש אלא מוגרל על ידי האורחים. איך זה קורה? לוח השולחן הוא מעין רולטה. כל אורח מסחרר אותה עד שהיא עוצרת על מגירה מסוימת. ואז הוא מתיישב מולה ומוציא את מה שיש בתוכה (אף מילה על התכולה, בשם תענית הספוילרים), ונעמי, כלומר אגי, מתחילה לספר.

מתוך

מתוך "אקס חמותי החורגת". ברקע מוקרן החלון האמיתי של אגי יואלי. עיצוב, הדס עפרת, תאורה וצילום, אורי רובינשטיין

כששאלתי את נעמי למה בחרה בהגרלה, היא אמרה שניסתה לשמור על האי-סדר שבו שמעה את הסיפורים. זה לא שאגי הרצתה לה את תולדות חייה מלידה עד זקנה. השוואנקים נמסרו ברצף אקראי, תוך כדי שיחה.

ברמה המימטית (מחקה מציאות) זה ניסיון לשחזר באמצעים תיאטרליים את הרצף האקראי של השיחה.

אבל כל סיפור חיים, ועל אחת כמה וכמה של ניצולי שואה – ואי אפשר להתחמק מהשואה, הנוכחת-נפקדת של המופע – מציף את המתח בין תכנון למקרה, שלא לומר גורל (לסבתא שלי היה פתגם כזה ביידיש, שאם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף… וישנו גם הפתגם האחר, שהאדם חושב ואלוהים צוחק).

ברמה הסימבולית, רולטת המגירות של "אקס חמותי החורגת" מסמלת את "מוסיקת המקרה", את השליטה המוגבלת בפניות החדות של החיים.

וישנה גם רמה שלישית, ארס פואטית.

זה קשור ל"פאבולה" ו"סוז'ט", צמד מושגים שימושיים מתורת הספרות: הפאבולה היא העלילה כפי שקרתה בסדר כרונולוגי, הס'וזט הוא הסדר שבו הסופר בוחר למסור את הדברים. זה לא סתם עניין טכני או פורמליסטי. לסדר יש השלכות רטוריות ואתיות, הוא יכול לשנות את החוויה וגם את משמעות הסיפור. זה מוחצן במיוחד בסיפורים בלשיים או בסיפורי פואנטה (וגם בסרטים של טרנטינו, אם כבר מדברים על זה. טרנטינו הוא הווירטואוז הגדול של הסוז'ט בימים אלה, ולא רק בהם), אבל זה קיים ברמה זו או אחרת, כמעט בכל טקסט.

אני זוכרת ראיון שקראתי לפני שנים עם שני כוכבי כדורגל צעירים מן הפריפריה על סף פריצה. הם לא הפסיקו לדבר על "הקריירה" ו"הכסף הגדול". ואז רגע לפני הסוף, המראיין שאל אותם, מה הדבר הראשון שהם עומדים לעשות בכסף הגדול, ושניהם ענו אותה תשובה: לסדר את האמא (במובן לקנות לה דירה וכולי). וזה היה כל כך מפתיע ונוגע ללב אחרי החגיגה הקרה של הביג מאני. כמעט סיפור פואנטה. ורק תארו לכם מה היה קורה, אילו היו טוענים מהתחלה שהם בעסק רק בשביל האמא, כמה מהר האמירה היתה נבלעת בהיקסמות מהכסף, והאותנטיות היתה נשחקת ומקבלת טעם לוואי של יפיוף.

ובחזרה לנעמי יואלי: הסוז'ט של "אקס חמותי החורגת" משתנה בכל הצגה על פי רולטת המגירות. בכל פעם נוצר נרטיב חדש עם הקשרים ודגשים שונים. ברמה הזאת "אקס חמותי החורגת" היא אוונגרד, מופע נסייני, תרגיל חי בפואטיקה.

*

יצא לי פעם לראות את קפה מילר בחברת נעמי יואלי. ואני זוכרת את ההתרגשות שלה מ"הרגש והמתמטיקה", את ההשתאות מן היכולת של פינה באוש להיות בפנים ובחוץ, ליצור מופע שהוא לגמרי רגשי ובו בזמן מופשט ומתמטי ונסייני. אני חושבת שנעמי השיגה את זה בדרכה, ב"אקס חמותי החורגת". אני חושבת שזה מסביר איך מצאתי את עצמי להפתעתי, בצד של מיכאל הנדלזלץ. "אני ממש שיפשפתי את עיני" כמו שכתבה נעמי שמר, אבל נראה שכל אחד מאיתנו פשוט נענה לדברים אחרים. הוא קיבל את מנת התיאטרון שלו, ואני את הנסיינות שלי, את המתח בין הרמות השונות, את הרב-משמעות.

*

אגי יואלי בסטודיו

אגי יואלי בסטודיו. מן האתר של האמנית

ולסיום, שוואנק של אגי יואלי על קץ הילדות:

למשפחה היו כרמים … ושמה בכרמים, אני עם גבי אחי, תפסנו חרגולים. היו המון חרגולים, שמנו אותם בקופסאות גפרורים, ורצינו ללמד אותם לחיות כמו בני אדם. ואני עשיתי להם כלים פצפונים מחימר וגם קומקום למים מחימר, וחשבתי: זה כיף לא נורמלי לעשות את הדברים האלה מחימר. וזו היתה הפעם הראשונה שחשבתי שלא כדאי להיות רקדנית אלא לעשות לחרגולים כלים.

והילדות שלי נגמרה בנקודה מאד מוזרה … אני רציתי לעשות לחרגול כף. ואמרתי לגבי: את הכף הגדולה אני אעשה מחימר. ואז, כשהתחלתי לעשות את זה, פתאום שנינו התחלנו להתגלגל מצחוק – ובאותו רגע נגמרה הילדות; פתאום התעוררנו מהילדות ונתנו לכל החרגולים ללכת. עד אז עוד האמנו שנלמד אותם לבשל…

(מתוך "אקס חמותי החורגת")

*

גילוי נאות ומכופל

לא רק שנעמי יואלי היא חברה יקרה, אני ממלאת כבר שנים את תפקיד "העין השלישית" שלה, משהו בין וזיר לתומכת לֵידה, לקיר אנושי שאפשר לזרוק עליו רעיונות כדי לראות איך הם חוזרים.

ועם זאת, התובנות של הפוסט הזה לא נולדו ביחד עם ההצגה אלא בדיעבד.

*

עוד באותם עניינים

ארבעה סוגים של זיכרון, על "השולחן – עבודת כיתה" של נעמי יואלי

"כל אחד תופס איבר אחר" (ג'וטו ונעמי יואלי)

בנלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל (אלופת שוואנקים בפני עצמה)

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

*

ובלי שום קשר אבל משמח – נפתחה ההרשמה

לחממת האמנים החמישית של הקרון!

שנת הלימודים 2015-2016

*

Read Full Post »

אני עדיין זוכרת את הגנים שצוירו על הלוח של חבילה הגיעה;  גן האנחות, גן הזמן האבוד.

יש משהו בְּגנים שמפעיל את בלוטת הרגש והזיכרון. בגלל גן עדן האבוד או משהו.

בשבוע הבא יבליחו שני גנים כאלה בירושלים.

ובמיוחד גן זה א'  וובמיוחד גן זה ב', כך נקראים שני המופעים החדשים של נעמי יואלי בפסטיבל בבית.

ובמיוחד גן זה בגלל ההקדשה החקוקה בגן בלומפילד הנשקף אל הר ציון:

"פינת ישיבה לזכר צילי ושלמה יואלי אוהבי ירושלים ובמיוחד גן זה."

צילי ושלמה הם הוריה של נעמי יואלי, במאית, פרפורמרית, סטנדאפיסטית, בובנאית וחברה יקרה (גילוי נאות).

ובמיוחד גן זה א' מתרחש על הספסל בגן בלומפילד, מעין תחליף הומלסי לבית הילדות שמכרה.

ובמיוחד גן זה ב' מתרחש בגן רחביה, המיקרוקוסמוס שבו גדלה.

שתי העבודות ניזונות מן הקשר בין נוף לזיכרון. וכבר כתבתי כאן פעם שלו היה מד כושר לזכרנים כמו שיש לשחקני שחמט, יואלי היתה רב אמן בינלאומי.

אני רשומה בקרדיטים כיועצת. ואני יכולה לגלות הרבה סודות. זהירות, ספוילר בהמשך הפיסקה! (הידעתם שטור הטוהר של הקומדיה האלוהית נמצא מול הר ציון, כלומר בדיוק במקום של הספסל? ואילו גיא בן הינום, כלומר הגיהנום, מפריד ביניהם?)

אבל גם אני לא יודעת בדיוק מה יקרה שם, בגנים האהובים. כי מעבר לשיחות המרתקות עם יואלי מעולם לא ראיתי חזרה שלמה ולא קראתי טקסט רצוף. שני הגנים הם אירועים חד-פעמיים ונשמרנו מאד שלא יתבלו ויתקבעו טרם זמנם.

ובכל זאת עוד קצת על קצה המזלג.

*

היפה בבנות וחצי המלכות
לשוער שיפתח לי את גן הילדות!

(מתוך גן הילדות, שולמית קלוגאי)

בתמונה למטה, "מפה מהזיכרון" של גן רחביה, מתוך ובמיוחד גן זה ב', סיור לילי בלחישה בגן עדן של ילדות. המופע הוא מעין סיאנס דרמטי (אם לשאול את ההגדרה היפה של תדאוש קנטור מ"הכיתה המתה") המתרחש בעבר ובהווה. יואלי מעלה באוב כשבעים ילדים, ודומה שעוד רגע יתרוצצו שם בשערם שהאפיר, במשחק מחבואים וקוקוריקו תרנגול.

"מפה מהזיכרון", ציירה: נעמי יואלי, קנה מידה: לפי הרגש. אלה בעצם שתי מפות המונחות זו על זו, מפת הגן ועליה מפת מסלולי הזיכרון השקופה (לחצו להגדלה).

"מפה מהזיכרון", ציירה: נעמי יואלי, קנה מידה: לפי הרגש. אלה בעצם שתי מפות המונחות זו על זו, מפת גן רחביה ועליה מפת מסלולי הזיכרון השקופה. לחצו להגדלה.

.

למטה, מפת המסלולים של ובמיוחד גן זה ב'. בלי משים ובאופן קצת מיסטי נוצרה מעין דמות אנושית, בכרסה ריקוד המתופף ובאבר המין שלה המעוף, וזרועה המונפת מצביעה לעבר חברה קדישא. (ובמבט נוסף, זה לא אדם אלא סירונית, אלא שאין ים בירושלים, כשמגדילים את המפה הזאת אפשר לקרוא בבהירות).

.

"מפה מהזיכרון", ציירה נעמי יואלי, המפה העליונה השקופה, מסלולים בלבד, לחצו להגדלה.

"מפה מהזיכרון", ציירה נעמי יואלי, המפה העליונה השקופה, מסלולים בלבד, לחצו להגדלה.

.

ואי אפשר בלי להזכיר את הפוסט היפהפה של גילי בר הילל על הקרטוגרפיה של מחוזות הדמיון שנתן יד והשראה.

*

ובמיוחד גן זה א' הוא ממואר מדיטטיבי המתרחש על ספסל מול הר ציון, בשעת השקיעה.

איכשהו קשה הרבה יותר לתאר אותו מבלי להסגיר את סודותיו.

אז אני מביאה כמחווה תמונות מתוך (2001) Catherine's Room של ביל ויולה. מחווה עכשווית ומדיטטיבית לפרדלות של הרנסנס האיטלקי (predella – סדרה עלילתית של ציורים או פסלים קטנים בתחתית המזבח). ויולה יצר חמש עבודות וידאו מואטות מעט ומוצבות בשורה של פרדלה מסורתית. נפלאה במיוחד השתנות השמיים והענף הממוסגרים כמו תמונה חיה במלבן החלון. ואולי זאת רק אני שמתפתה לקסמי המודל, הדגימה של הטבע (כבר לפני שנים התפעלתי מנערה שהביאה לטירונות קצת ים וחול וצדפים בשקית). נזכרתי גם באוסף העננים המצוירים של נונו "משורר העננים" של אנטוניו קטלנו, מתוך האוסף הכי הכי. נונו הוא אסיר עולם. העננים שלו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא. השמים הנשקפים מן החלון הם פיסת טבע, חופש ממוסגר, חלון געגועים שהופך לדף ציור, לאמנות.

.

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001 - רגע מתוך כל הפרדלה

ביל ויולה, Catherine's Room, 2001 – רגע מתוך כל הפרדלה, לחצו להגדלה

*

תבואו לשני הגנים (אם רק תשיגו כרטיס). יהיה נהדר. למידע נוסף והזמנת כרטיסים.

*

עוד באותו עניין

הבובה מימי, סיפור מאת נעמי יואלי (אפשר לדלג על ההקדמות ולקפוץ ישר לסיפור)

ארבעה סוגים של זיכרון, על "השולחן עבודת כיתה" מאת נעמי יואלי

עוד גן של רגש וזיכרון (הפעם של פניה ברגשטיין)

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

***************************************************************************

בלי קשר אבל חשוב, לחצו וקראו:

עצומה נגד סגירת התיאטרון וביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים!

ועוד עצומה באותו עניין

***************************************************************************

וגם מחר יום השנה למותה של פינה באוש. התכוונתי להעלות פוסט אבל הגנים היו דחופים. אתם מוזמנים לחלוק זכרונות וגעגועים.

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

על "פינה" של וים ונדרס

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד  (יש עוד שלושה המשכים)

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

מחווה מלבבת במיוחד (לא שלי)

*

Read Full Post »

שמונה דברים מגניבים עד מסעירים שקורים בשבוע הקרוב, החל ממחר.

בשניים מהם אני מעורבת. והריהם לפי סדר כרונולוגי:

*

1. מחר, יום שלישי 20/3 בתל אביב, פסטיבל הפאנזינים
הפסטיבל האל-לאומי השני להדפסת מחשבות ותכנים חתרניים
(איך אפשר להתנגד למשהו שזו הגדרתו?) הפסטיבל יתקיים בתחנה המרכזית החדשה בקומה 3 החל מהשעה 18:00 ועד חצות, ויכלול כמובן דוכני פנזינים, תערוכת אמנות פלסטית וצילום, מייצגים, הופעות מוסיקה, גרפיטי, וכל זאת באחד מהחללים היותר מעניינים בעיר, שלא לדבר על מגוון האוכלוסיות העשיר.
ג'קי לוי 0505798773, יוסי למפל 0506919703, רועי פביאן 0524341202

*

2. מחרתיים בירושלים – יום רביעי ה-21/3 ייערך בבצלאל כנס אקדמי על גופם של ספרים, ועל הקשר בין צורה לתוכן. נשמע מרתק, ואני אפילו בירושלים, אבל אני מלמדת. אולי אתם יכולים. (לחצו להגדלה)

*

3. ביום רביעי ייערך גם הערב הששי של 12 דקות, בבית מיכל ברחובות.

12 דקות" הוא סדרת ערבים של הרצאות קצרות. בכל ערב משתתפים 6 מרצים שבאים מתחומים שונים של התרבות. לכל אחת ואחד יש 12 דקות להציג טיעון, תשוקה, מחשבה, ידיעה או כל נושא שקרוב לליבו – בצורה ברורה, ממצה ובהירה. זמן מדוד שבו כל דובר מנסה להצביע על קשר סמוי בין דברים, להפנות זרקור לדבר שהיה חשוך עד כה או למפות מחדש מרחבים שרק חשבנו שאנחנו מכירים. ההרצאות, שמוקלטות ומצולמות, מועלות בסוף כל אירוע לאינטרנט.

הפורמט מבוסס על הרעיון שידע צריך ויכול להיות נגיש, מגרה ומעורר. ועל האמונה מאחורי הידע תמיד מסתתרת אפשרות אחרת – לחשוב, להבין ולהתבונן על החיים. אולי אפילו לחיות. מה אנחנו רוצים? לייצר מקום נגיש ואפשרי לתרבות, לתשוקות, לרעיונות ולכל מה שמניע אנשים. ואם נתפרע אז פרויקט שיצליח לכנס את רוב הקולות המעניינים והמסקרנים שיש לתרבות שלנו להציע. (מתוך 12 דקות)

אני הרציתי בערב הראשון על לפוצץ את בית הספר?. הערב הנוכחי יעסוק בשפה. לחצו להגדלה.

*

4. ביום שישי ה-23/3 תיפתח במוזיאון גוטמן בתל אביב תערוכה של המאיירת הנפלאה אורה איתן.
המאמר שלי על איוריה של איתן ל"שמלת השבת" של חנה'לה יתפרסם בספר-קטלוג, וגם כאן בבלוג, בכמה חלקים מפאת אורכו, החל מיום ששי. (לחצו להגדלה)

*

5. ועדיין יום שישי ה-23/3, בירושלים, ד"ר נעמי יואלי מרצה על הזיכרון בתיאטרון. יואלי היא מרצה בחסד, חכמה ומרגשת ומצחיקה, וזיכרון זאת המתנה שלה. כאן בבלוג יש שתי טעימות: על ארבעה סוגים של זיכרון (מאמר שכתבתי על הצגתה השולחן, עבודת כיתה), וסיפור שכתבה מזכרונות ילדותה.

ArTeaParty – שיחות סלון על אמנות

לכל האמנים שאוהבים לדבר על אמנות, שרוצים להכיר יוצרים אחרים, ולמצוא שיתופי פעולה,
מפגש נוסף בסדרה – והפעם עם…

ד"ר נעמי יואלי – יוצרת, שחקנית, בובנאית וחוקרת תאטרון שתדבר על הזיכרון בתאטרון דרך עבודותיה ומחקרה בתחום.

בתום השיחה עם נעמי תתקיים שיחת אמנים – שבה אתם מוזמנים: לשיר, לספר, להציע רעיון מטורף לארוע אמנותי, לחפש שותפים לעשייה או להזמין להופעה שלכם.

הסדרה ביוזמת "איגוד היוצרים הירושלמים", יום שישי 23.3 בשעה 11:00, גלריית שודדי י-ם, רח' יפו 93
מחיר כניסה: 10 ש"ח. הכניסה חופשית לחברי איגוד היוצרים הירושלמים.

לפרטים נוספים: ענת igud@new-spirit.org.il  0546623454

6. ובהמשך לכך: הצגתן של נעמי יואלי וגליה יואלי, נפיץ: תיירות מלחמה,  שזכתה בפרס "פריצת דרך בתאטרון" בפסטיבל עכו האחרון, תוצג בתיאטרון תמונע ביום שני ושלישי ה26 וה27 למרץ (בשבוע הבא).

*

7. ושוב בתל אביב, בשבת ה-24/3 ב"חנות", כמה מולטי יוצרים (לא הגדרה שלי בשום פנים) מציגים רעיונות מחול. זה ערב שני ביוזמת "סוללות" (לשעבר "כפיים").
בין השאר יוקרן בו סרט קצר שעשיתי לפני עידן ועידנים: "ריקוד הפנים של חווה". את המוסיקה היפהפייה כתב איתן שטיינברג והסולנית היא אתי בן זקן הנהדרת. 

דמותה של חווה מצויירת על פניה של מרית: "תמיד אהבתי לעשות פרצופים מול הראי, ויום אחד גיליתי שיש לי אישה קטנה על הפרצוף. רבים מן האיברים שלה כבר היו 'מסומנים' ונותר לי רק 'להשלים את הציור': האף הבולט שלי היה החזה הגדול שלה, החריצים המעוגלים שיורדים מן האף אל קצות הפה היו הירכיים המעוגלות שלה, הגבה שלי היתה צמתה המתנפנפת. אני רק הדגשתי את הקווים בעיפרון איפור והוספתי את הפרטים החסרים: רגליים, זרועות ופנים קטנטנות בפרופיל. ברגע שהתחלתי לעשות פרצופים קמה הדמות הקטנה לחיים. היא קפצה ועינטזה. היא עשתה לעצמה חגורה משיני חיות… (ככה זה נראה כשנשכתי את שפתי!) בזמן המופע השתמשתי גם בכמה אביזרים בגודל טבעי: כדי להמחיש את הרוח הנושבת בגן עדן נפנפתי על פני במניפה, ותוך כדי כך נענעתי את הגבה שלי כך שצמתה של הדמות הקטנה "התפתלה" ברוח. אחרי שחווה אכלה מן התפוח וגילתה שהיא עירומה, ענדתי על קצה אצבעי עלה תאנה זעיר, הצמדתי אותה לפה שלי ולחשתי ששש… ובינתיים כיסה העלה את מה שהוא צריך לכסות! המופע כולו היה מעין משחק בין הפעולות של חווה הגדולה (אני) לפעולות של חווה הקטנה המצויירת על פרצופי.  (מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי)

זה היה הסרט הראשון (מתוך שניים) שעשיתי. וכבר מלאו לו עשרים שנה. הייתי משנה הכל היום, חוץ מהעיקר.

מתוך "ריקוד הפנים של חוה", מרית בן ישראל 1992

מתוך "ריקוד הפנים של חווה" מאת מרית בן ישראל, 1992

*

8. ואחרון חביב, יום עיון בעקבות ברכט, שבזכותו אני מרגישה הרבה פחות בודדה בעולם. את התיאטרון האפי הנפלא שלו  הסברתי כאן בבלוג, בעזרת חייל הבדיל של אנדרסן (עוד אחד שגורם לי להרגיש פחות בודדה), והמשכתי גם לפסלי הגרוטאות של פיקאסו: חלק ראשון חייל הבדיל האמיץ, חלק שני חייל הבדיל בתיאטרון האפי, חלק שלישי ונוס של גז ואור ממסמרים

והנה התוכנית (לחצו להגדלה):

Read Full Post »

מחר, יום רביעי 30/11/11 בשעה 20:30

אני מגיעה לבית מיכל ברחובות

למפגש על ספרי

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י', על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי  

כרטיס: 30 ₪ סטודנט/ חייל / תלמיד: 25

בית מיכל, רח' הגר"א 10 רחובות | טלפון: 08-9467998

מספר המקומות מוגבל, מומלץ להתקשר ולהזמין כרטיסים בטלפון 08-9467998  או במייל betmichal.d@gmail.com

*

 וביום רביעי ה-7 לדצמבר ב-20:00

בתיאטרון תמונע תל אביב

נפיץ: תיירות מלחמה, יצירתן של נעמי יואלי וגליה יואלי

ב- 16.1.2009 במהלך מבצע עופרת יצוקה, הפציץ טנק ישראלי את ביתו של ד"ר עזאלדין אבו אל עייש, רופא נשים מג'בליה שעבד בישראל. שלש בנותיו, ביסאן, איה ומיאר ואחייניתו נור נהרגו. אם ובת, בלתי אקטיביסטיות בעליל, מסיירות במחוזות הזכרון האישי והקולקטיבי ומציגות את עקבות הקולות, העדויות והתגובות אשר ליבּו וליוו את כרוניקת המוות, מעין "והגדת לבתך" של הזכרון הקצר.

העבודה מוקדשת לזכר הבנות ולכבוד הקרן Daughters for Life שהקים אביהן לזכרן.

מתוך "נפיץ: תיירות מלחמה", צילם הדס עפרת

עיבוד וביצוע: נעמי יואלי וגליה יואלי, הפקה ושירה: רויטל מלכה, עיצוב: הדס עפרת, מוסיקה: יוסי מר-חיים, תאורה: אורי רובינשטיין, סאונד, ארט וייעוץ וידיאו: אילת לרמן, תלבושות: וליה פירטינוף, ייעוץ סאונד: דודו שביט,

משך המופע: כשעה

העבודה הועלתה כבכורה בפסטיבל עכו 2011 וזכתה בפרס על פריצת דרך בשפה תיאטרונית.

*

הכל על כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

*

נעמי יואלי בעיר האושר

ארבעה סוגים של זיכרון, על השולחן: עבודת כיתה מאת נעמי יואלי, על פי סיפור של אידה פינק

פוסט שמתחיל בהצגת ילדים ומסתיים בסיפור למבוגרים מאת נעמי יואלי 

וגם

כל אחד תופס איבר אחר, מג'וטו עד נעמי יואלי

*

Read Full Post »

1. הצגת הילדים – השושנה ישנה, על פי היפהפייה הנרדמת

בפסטיבל הבובות שיתקיים באוגוסט בירושלים ישתתפו כמה וכמה מופעים שהייתי מעורבת בעשייתם. כבר כתבתי על קרקס קוביות ועל קו נקודה, והפעם – השושנה ישנה. אז ככה:

לפני הרבה הרבה שו-שנים... איירה: עמליה הופמן

היה היו שלוש אחיות שנולדו במרחק שנה זו מזו בירושלים. קראו להם עדנה, עמליה ונעמי, ואביהן שהיה מתבלבל בשמותיהן היה קורא להן איקס מיקס דריקס. כל ערב לפני השינה הוא היה מספר להן אגדה, או לפחות התחלה של אגדה, מפוסקת בפיהוקים הולכים ומרחבים עד שראשו היה צונח על חזהו והוא היה נרדם.

דריקס – הצעירה באחיות, הלא היא אשת התיאטרון וחברתי היקרה נעמי יואלי – אהבה במיוחד את היפהפייה הנרדמת. עד היום היא אוהבת את הסיפור. לפני כחצי שנה יצרה את הגירסה הבימתית השלישית שלו: "השושנה ישֵׁנה", בעקבות "שושנית החוחים", כך קראו לסיפור האחים גרים. בגרסה שלהם ושל דריקס, אגב, יש שלוש עשרה פיות ורק שתים עשרה צלחות סֶרְבִיס. זו הסיבה שהפיה השלוש-עשרה נותרת בחוץ.

נעמי יואלי, השושנה ישנה, צילם: אלדד מאסטרו (יש ענני כבשים ויש ענני נוצות ויש גם ענני שושנים)

"השושנה ישנה" היא בעצם שיתוף פעולה בין דריקס האחות הקטנה, למיקס האחות האמצעית, הציירת עמליה הופמן שאיירה את הספר הגדול המשמש כבמה לסיפור. השתיים הקדישו את ההצגה לאיקס, אחותן הבכורה שנפטרה לפני שנים.
נעמי אומרת שעדנה מולר – זה היה שמה של איקס – היתה פיה אמיתית. אבל אני חושדת שאיקס היא דווקא הנסיכה שלא התעוררה מתרדמת הקסם של הקללה. אני חושדת שדריקס בורחת אל האגדה כי במציאות הפיה הרעה דווקא נצחה. אבל לכל זה אין כמובן, זכר בהצגה; הקסם והצחוק, האהבה והשושנים דוחקים את התוגה.

איור: עמליה הופמן, פנטזיית הנסיכות האולטימטיבית, מתוך ספר ההצגה "השושנה ישנה"

מיקס איירה את פנטזיית הנסיכוֹת האולטימטיבית ודריקס חרזה והנשימה את הסיפור. מבלי לפגוע בקסם היא הפכה אותו לקצת יותר חם ואנושי. הפיה הרעה שלה למשל, היא לא רק תמצית הדוּרה של רשע כמו אצל דיסני, אלא גם דיווה מרירה מצחיקה, מכמירת לב באירוניה הזועמת שלה ובעלבונה הצורב, ומקומית ועכשווית במידה, בזכות שברי השירים והדקלומים שהיא יורה לכל עבר.
הנה למשל הרגע שבו היא מתפרצת לחגיגה:

פ"ר:            פתחו את השער, פתחוהו רחב / למי לא השארתם צלחת זהב?
מלכה:         סליחה…
פ"ר:            חיכיתי חיכיתי / בכיתי בכיתי / ומי לא בא? / ההזמנה למסיבה!
מלכה:         שכחנו…
פ"ר:            מה קרה, מה קרה / נשברה הקערה?
מלך:           באמת סליחה…
פ"ר:            סליחה סליחה / גם אני רוצה לתת ברכה / לנסיכה…
מלך:           אין צורך תודה…
פ"ר:            (מחקה אותו) תודה, תודה / אותי לא הזמנתם לסעודה!
מלכה:         מצטערים, למרות עושרנו הרב / יש לנו רק שתים עשרה צלחות זהב.
פ"ר:            (שרה) כולם הלכו לג'מבו, ג'מבו, ג'מבו / ורק אותי השאירו, פיה כל כך טובה
מלך:           סליחה, את קצת צורחת…
פ"ר:            צורחת? אני רותחת! / (שרה) אני אף פעם לא סולחת / אני אף פעם לא שוכחת
.                 אצלי הכל רשום על החשבון בון-בון / ואם לא מזמינים אותי, בדרך המקובלת
.                 אני נכנסת דרך החלון.

מלך:          אלף סליחות, נזמין אותך לחתונה…
פ"ר:            מה, לחכות? מאה שנה?!
מלכה:         הזמן עובר כל כך מהר…
פ"ר:            ומה עם הברכה?
מלך:           אחת-עשרה פיות כבר ברכו את הנסיכה
פ"ר:            או-ל-לה! / אם כך, הנסיכה האומללה / לא תקבל ברכה – כי אם קללה…

השושנה ישנה
עיבוד ומשחק: נעמי יואלי
איורים: עמליה הופמן
מוסיקה והדרכה קולית: מיקה דני
תלבושת והדפס בד: עינת אמיר
עין שלישית: מרית בן ישראל *
תודה מיוחדת למיכל פורת ולנטליה רוזנטל

* זה הקרדיט הרשמי שקבלתי, אבל אם תשאלו אותי, נעמי לא באמת נזקקה לי הפעם. התרומה העיקרית שלי מסתכמת ב"שיר התרדמה", מעין בלדה שכתבתי כבר לגרסה הקודמת של הסיפור, ושאותה אפשר לקרוא בסוף נכתב בחודי מחטים בזוויות העין.

עוד בעניין היפהפייה הנרדמת: סעודת הפיות

האמבטיה של המלכה, מתוך "השושנה ישנה", צילמה דבי פרבר

*

2. זכרונות ילדות

דריקס משלבת בהצגתה גם כמה זכרונות מרירים-מתוקים מילדותה.
לו היה מד כושר לזכרנים, כמו שיש לשחקני שחמט, נעמי יואלי היתה כבר מזמן רב אמן בינלאומי (ולא בכדי, המאמר שכתבתי על מופע אחר שלה, נקרא ארבעה סוגים של זיכרון).
אני גאה ושמחה לארח כאן את "הבובה מימי" מתוך סיפורי איקס מיקס דריקס שנעמי יואלי כותבת בשנים האחרונות. מימי עצמה אגב, מבליחה לרגע בהצגה. הטקסט קצת ארוך בשביל האינטרנט, ועוד בחום הזה שגורם לרככת המוח, אבל לא רציתי לקצץ בגלל משקעי הרגש האצורים בקפלי הזיכרון. אז תאמינו לי שכדאי, או פשוט גִזרו ושִׁמרו לסתיו.
ולתשומת לבם של לקטורים ועורכים – יש עוד הרבה כאלה במקום שממנו זה בא.

משמאל לימין מיקס איקס דריקס

מתוך ספורי איקס מיקס דריקס מאת נעמי יואלי

הבובה מימי

איקס מיקס דריקס שכבו במיטה, כלומר כל אחת במיטה שלה. ולא בגלל שהיה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה. הן שכבו במיטה כי שלשתן היו חולות. לא יום או יומיים. כבר שבוע, או אולי יותר, הן שכבו במיטה, ולא בגלל אנגינה או נזלת, אלא בגלל השעלת שהיא מחלה מדבקת ומסוכנת ובגללה צריך להישאר במיטה. בהתחלה, כשאיקס חלתה, אמא העבירה את המיטה שלה לסלון. איקס כנראה נדבקה מילד אחד בכיתה. הילד שאהב אותה. אמא סיפרה שהאמא של הילד הזה גילתה לה שהוא אמר על השיער של איקס,"שכשהקרניים של השמש נוגעות בו הוא נהיה כולו זהב…" איקס אולי בכלל לא ידעה שהוא אוהב אותה, היא אף פעם לא דברה עליו, היא רק ידעה שהוא חלה ראשון בכיתה ושהיא נדבקה ממנו בשעלת. הרופא, דוקטור זיסקינד, שאמא הזמינה באופן פרטי כמו שהיא אמרה, בדק את איקס והזהיר את אמא שהשיעול מסוכן, אפשר ממש להיחנק ממנו ואוי ואבוי, אוי ואבוי, אם מיקס ודריקס יידבקו גם כן. שרקליש, הוא לחש לאמא באוזן, בשפה שלו, גרמנית.

דוקטור זיסקינד הגיע אלינו ל"ביקור בית" כשאיקס רק התחילה עם השיעול. הוא לא נראה כמו מי שבא לביקור. הוא לבש בגדים שחורים והחזיק תיק שחור קטן והיו לו משקפיים במסגרת שחורה. מיקס ואני הצצנו בו מפתח חדר הילדים שהיה בדיוק מול הסלון וראינו איך הוא שולף מתוך התיק הקטן השחור שלו לשונית ארוכה ושטוחה ודוחף אותה עמוק לתוך פיה של איקס. קיוינו שאיקס תגיד משהו או תסביר לנו שנבין, אבל איקס רק פערה את הפה ואת העיניים ודמעות ירדו לה בלי קול. איקס נראתה מסכנה מאד עם הפה הפעור, וכשהרופא שלף סוף סוף את הלשונית מהלוע שלה, היא פרצה בשיעול נורא כזה, שדוקטור זיסקינד קפץ אחורנית ונחת עם ברכיים כפופות. כמו תלמיד גרוע לבלט שמנסה לעשות "פלייה". הקפיצה המפתיעה הזאת כמעט גרמה למיקס ולי לפרוץ בצחוק, אבל במקום זה התחלנו לבכות, קצת בגלל שריחמנו על איקס וקצת בגלל שפחדנו מדוקטור זיסקינד וממה שהוא עלול עוד לעולל גם לנו. דוקטור זיסקינד לחש משהו לאמא שליוותה אותו לדלת ויצא עם התיק שלו. לא הבנו מה הוא אומר, חוץ מהמילה "שפריץ", אבל אמא התחילה לבכות בקול רם מיד אחרי שהלך.

הדבר הכי מפחיד אצל דוקטור זיסקינד היתה המילה "שפריץ". כששמענו אותה בפעם הראשונה, בביקור הקודם שלו, במחלה הקודמת שלנו – באנגינה, או בסקרלטינה או באבעבועות רוח, כי תמיד היינו חולות יחד ומדביקות זו את זו – זה נשמע כאילו הוא מציע להשפריץ עלינו משהו, וגרגרנו מצחוק עד שדוקטור זיסקינד הוציא מהתיק השחור שלו מזרק זכוכית גדול ומחט ענקית. הכרנו את המזרק והמחט, כי אמא הייתה אחות והמון אנשים, בעיקר גברות, היו באים אלינו הביתה בשעות שונות, ומסתגרים עם אמא בחדר האוכל. יכולנו להציץ מהמרפסת, דרך חרכי התריס, בשקט בשקט ומבלי להתגלות, ולצפות בנשים הגדולות שמפשילות את שולי השמלות שלהן ומשתרעות על הספה, ובאמא שהייתה משפשפת להן במרץ ובעדינות את הטוסיק, תוקעת בזריזות את המחט הגדולה, וחוזרת ומשפשפת עד שהן היו מחייכות: "לא הרגשנו כלום," ומשלמות והולכות.

מהמזרק של אמא לא פחדנו, גם לא מהמחטים. הם נועדו לגברות ואנחנו אהבנו להסתכל כשאמא הייתה מדליקה אש כחולה בכלי זכוכית קטן ומכשפת בתוכה מחטים אחוזות במלקחיים עד שהיו נעשות אדומות ולוהטות. אמא אמרה שזה חיטוי, מחטאים את המחטים שתהיינה סטריליות ולא תגרומנה ל"אפצס" לפציינטים ולפציינטיות – המון מילים זרות שהיו קשורות כנראה לחטא או לחטאים. הפעולות האלה של אמא, הקצובות והמרוכזות, היו כמו כישוף, גם השפשוף. את המחטים הישנות היינו תוקעות בטוסיק של הבובה מימי וכשאבא הביא לנו מבית החולים שלו מזרקי זכוכית משומשים, חזרנו על טקס הזריקות של אמא, ומימי, הבובה התינוקת שלנו, אמרה בעזרתנו "תודה, לא הרגשתי כלום".

אבל ה"שפריץ", המחט והמזרק של דוקטור זיסקינד, נועדו לנו. זה היה ברור עוד בסוף הביקור הראשון שלו אצלנו, במחלה הקודמת, או לפני הקודמת. כשהוא הוציא את המזרק הגדול שלו, שלשתנו צרחנו כל כך שאמא, ביחד עם הדוקטור, תפסו אותנו, אחת אחת, והחזיקו אותנו, חזק, ממש בכוח, שלא נזוז. דוקטור זיסקינד פשוט תקע את הזריקות, בלי שפשוף ובלי ליטוף ואנחנו, כל אחת בתורה, נשכנו וניסינו לתלוש לו את המזרק וקראנו לאמא שתציל אותנו אבל היא צעקה שזה כלום ושנפסיק עם ההיסטריקה ושככה לא מתנהגות בנות של אחות. וכשהוא גמר, המבט שלו היה קשה וראו שהוא ממש ממש לא אוהב ילדים למרות שקוראים לו דוקטור זיסקינד. זיסקינד, כמו שאמא הסבירה לנו, פירושו בגרמנית "ילד מתוק". אבל באזנינו הצליל נשמע רע ומר.

הפעם, דוקטור זיסקינד רק אמר את המילה "שפריץ" והלך, אבל אחרי שהוא עזב אמא עוד המשיכה לבכות כי נורא נבהלה. הרופא אמר, כך אמא אמרה בבכי, שצריך באמת לתת לאיקס זריקה ולנו אסור אפילו להתקרב אליה כי זו מחלה מסוכנת, ואסור בשום אופן שנידבק. מיקס ואני נדבקנו קודם כל מהבכי של אמא וכשאמא נתנה לאיקס זריקה, נדבקנו גם מהזעקות ומהצרחות שלה ומהמילים הלא יפות שצעקה לאמא. כמעט כל היום אמא השאירה אותנו, מיקס ודריקס, סגורות בחדר הילדים, אבל בערב, כשאיקס התשושה נרדמה בסלון ואבא הקריא לנו סיפור במיטות, גם אנחנו כבר התחלנו להשתעל. אמא דווקא נרגעה לגמרי ופתחה חדר חולים, כמו שהיא אמרה, והיא ואבא התרוצצו בינינו, בין המיטות, דואגים ומתלחשים ביידיש ומשקים אותנו תה בכפית ומחליפים מצעים מיוזעים ושמים עוד כרית, אפילו כרית רכה, על הכרית הקטנה שלנו ו"איקס, יופי, תנשמי לאט" ו"מיקס, תשתי את התה, זה יעזור" ו"דריקס, תרדמי, הכל בסדר", ואנחנו כל הלילה רק השתעלנו והשתעלנו והשתעלנו – – –

השושנה ישנה בעמידה

בבוקר, אמא החזירה את איקס עם המיטה שלה לחדר ילדים כי הרי שלשתנו כבר היינו חולות מסוכנות. אמא לא העזה להזמין שוב את הדוקטור זיסקינד, אולי כדי שלא יכעס עליה שעברה על ההוראות שלו ושבגלל זה איקס מיקס דריקס נדבקו. מיקס ואני הרווחנו כי לא היה מי שירשום לנו עוד "שפריץ". במקום זה, אמא הביאה לנו, בין שיעול לשיעול, כל מיני משחקים שלא הכרנו: מסגרת עץ עם מסמרים ורצועות בד שקולעים בהן מפיות קטנות, ומשחקי הרכבה , ואפילו משחק חדש שהגיע בחבילה האחרונה מאמריקה: מין משקפת מרובעת וגלגלון שטוח עם שקופיות זעירות – אף פעם לא ראינו דבר כזה. אמא אמרה שקוראים לזה ויאוגרף. עקבנו אחריה כשהכניסה את הגלגלון לתוך המכשיר ונעמדה מול החלון הצרפתי בחדר ילדים, סוחטת את הידית הזעירה של המכשיר כלפי מטה פעם אחר פעם ומשמיעה קולות התפעלות. אחר כך היא הסבירה לאיקס איך המשחק פועל ויצאה להכין מרק עוף.

מיקס ואני עקבנו אחרי איקס שבחנה במבט רציני את המשחק החדש, הרימה אותו מול האור, עיניה צמודות לזגוגיות המשקפת וידה סוחטת את הידית הקפיצית ע-ד למטה. "אוי" היא קראה בהתפעלות ועל פניה הסמוקות מחום נראה צל של חיוך התפעלות. שוב ושוב היא סחטה את הידית, שחררה אותה לאט לאט, בזהירות, והשמיעה בין שיעול לשיעול קריאות קטנות. בגלל שהיא הייתה החולה הראשונה בינינו וראינו ושמענו כמה היא סבלה, לא העזנו לזרז אותה וחיכינו וחיכינו שהיא סוף סוף תסיים ותיתן גם לנו. בסוף היא הורידה את המשקפת ומיקס חטפה אותה והסתכלה גם היא באור. "זה סרט!" היא צעקה. שוב ושוב היא סחטה את הידית ושחררה בבת אחת, הקפיץ משמיע קול חבטה. "אוף, לא רואים טוב!" היא קראה ובלי רצון העבירה את המכשיר לאיקס לתיקון. איקס הזיזה את הגלגלון הנה והנה, החזירה למיקס ואמרה: "לאט, תשחררי לאט". לקח הרבה זמן עד שמיקס גמרה לראות שוב ושוב ולספר שוב ושוב כל מה שראתה במשקפת: "הנה הכלב… הוא שומר על הילד…  הם שוכבים על הסלע…" הסתכלתי דרך החלון הצרפתי של חדר ילדים וראיתי רק את הגג של הבית ממול. לא היו שם לא ילד ולא כלב ולא סלע וחשבתי שאולי מיקס ממציאה כי למיקס הרי היה דמיון מאד מפותח כמו שאמא אמרה. אבל כשמיקס סוף סוף מסרה לי את המשקפת והרמתי אותה מול האור והצצתי דרך העיניות, צללתי, ממש נפלתי בבת אחת לתוך מקום כל כך קרוב שאפשר היה ממש לגעת ולהרגיש הכל, וכל כך רחוק כאילו עפתי לסוף העולם.

ילד יפה, עם שיער בהיר ועיניים צלולות, בערך בגיל שלי, חיבק כלב שעיר וגדול. שניהם היו חיים לגמרי והכלב היה דומה כמו שתי טיפות מים לכלבה לאסי של אורי ודני השכנים שלנו, הכלבה שלפעמים הרשתה לי לרכב עליה. אבל הכל היה גם זר ורחוק כל כך מירושלים, אפילו האור היה שונה. ראו שהילד הזה אוהב את הכלבה שלו. הם שכבו על סלע ענק, ממש כמו הסלעים בימקא על שפת הכינרת, סלע אפור, עגלגל, ששימש להם כמחבוא. סחטתי את הידית הקטנה ושניהם, הילד והכלב הציצו מעבר לסלע . למטה, בתוך ערוץ נחל יבש שנראה כמו בדרך לאילת, רכבו אינדיאנים על סוסים והסתכלו למעלה. זה יהיה מאד מסוכן אם הם יגלו את הילד ואת הכלב, אבל בתמונה הבאה ראו את הקאובואים שעמדו כנראה על סלע עוד יותר גבוה. הידית קפצה לי כשהחלפתי תמונה וראיתי הכל כפול: אינדיאנים וקאובואים, ולא היה ברור בכלל מה קורה, אבל כשהעברתי תמונה בלחיצה קלה, הקאובוי כבר חיבק את הילד וליטף את הכלב וכולם, כלומר הקאובוי והילד חייכו בתוך שדה רחב עם דשא . שוב ושוב העברתי תמונות ושוב היו שם הילד והכלב והאינדיאנים והסכנות והקאובואים והחיבוק – אולי זה בכלל אבא של הילד? אחר כך אמא חזרה ולקחה את המכשיר, את הויאוגרף, לשמור עליו, וסיפרה שלכלב קוראים רין טין טין וזה סרט מאמריקה והילד באמת משתתף במלחמה של הקאובואים באינדיאנים ושאם נתנהג יפה במחלה היא תביא לנו עוד סרטים.

אבא גם הביא לנו מתנות נפלאות מהמחסן של העבודה שלו בבית החולים: מכשיר לשמיעת דפיקות הלב, סטטוסקופ, כמו שאמא קראה לו, ממש כמו המכשיר של דוקטור זיסקינד, ומראה עגולה קצת סדוקה שמחוברת לרצועת עור חזקה ושאפשר להדק אותה סביב המצח ולכוון לגרון של השניה עד שרואים עמוק עמוק–  היה די נעים להיות חולות כשלא השתעלנו וכשהחום כבר קצת ירד. רוב הזמן אבא ואמא היו נחמדים וכמעט לא כעסו חוץ מאשר בערב כשכבר התעייפו ונמאס להם לטפל בנו ולרוץ ולהביא ולהיות נחמדים, בעיקר לאמא שכל היום טרחה סביבנו. איקס הייתה עדיין מאד חלשה ובגלל זה לא היו לה רעיונות ממש מוצלחים מה לעשות בשעות הרבות שבילינו לבד במיטות. למיקס היו דווקא הרבה רעיונות מעניינים, אבל הם לא התאימו לאיקס ולי, רק למיקס עצמה. המחלה התחילה להיות די משעממת וגם אמא כבר נשארה איתנו פחות וכעסה עלינו יותר.

ביום הרביעי או החמישי של השעלת, מיקס קמה מהמיטה. היא הייתה די חיוורת וגם נראתה רזה מאד, אולי ממהמחלה, והפיז'אמה כמעט נפלה ממנה. זה היה די מצחיק, בעיקר כשהיא התחילה להתאמן על כל מיני ריקודים שהיא המציאה. מיקס תמיד רקדה יפה. היא ואיקס למדו ביחד ריקוד אצל הרקדנית המפורסמת חסיה לוי, אבל איקס, למרות רגליה הארוכות והתנועות העדינות שלה, לא התקרבה למיקס בחן ובשלמות של הריקוד. בעצם איקס רקדה די רע – לא אמרו לה את זה אבל תמיד היללו את מיקס על הריקוד והדמיון שלה. בפורים, קצת לפני שחלינו, היא אפילו השתתפה בתהלוכת העדלאידע עם ריקוד השפן. על משאית גדולה בנו עץ שנראה ממש אמיתי ומיקס רקדה לפי המילים והמנגינה של השיר "לשפן יש בית". היא קיפצה בעדינות בין העץ לבין כרוב גדול שהיה הבית שלה, כלומר של השפן, וביד היא החזיקה גזר גדול וכתום מקרטון. את התחפושת תפרה לה אמא מבד פלנל רך ולבן, עם כובע קשור בסרט ורוד ושתי אזניים ארוכות ולבנות-ורדרדות כאלה שהיא חיזקה וחיברה לכובע עם חוט ברזל. לא היה דבר שאמא לא יכלה לתפור ותמיד היו לה המצאות ורעיונות, אבל הרעיונות הכי מקוריים היו למיקס.

"מכיוון שאני רקדנית", מיקס הודיעה כשהיא מחזיקה בגומי של הפיז'אמה, "אני צריכה בגד של רקדנית". איקס ואני עקבנו אחריה מהמיטות. מיקס פתחה לרווחה את הדלת שלה בארון הבגדים. הבגדים שלה היו דחוסים זה על זה, לא כמו הבגדים של איקס שהיו תלויים או מקופלים מאחורי הדלת שלה, בסדר מופתי. "אני צריכה שמלה לרקדנית, עם קצוות מתנופפים", הודיעה מיקס ושלפה מתחת לערימת הבגדים את השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות ותחתונית הקלוש, השמלה שמיקס בחרה לעצמה מהחבילה האחרונה מאמריקה ושאמא תיקנה והתאימה לה. היא מדדה את השמלה במבט, אחר כך הניחה אותה בזהירות על הרצפה, הלכה למטבח וחזרה עם המספריים הגדולים של אמא. בריכוז עצום היא גזרה את המכפלת. "לשמלה של רקדנית אף פעם אין מכפלת ישרה", היא ענתה למבטים התמהים והמבוהלים שלי ושל איקס, והמשיכה לגזור לפי דוגמת המשולשים שקבעה לעצמה. היא הרימה את השמלה והתבוננה בעצמה בראי שבדלת הארון, די מרוצה למרות שהמשולשים נראו יותר כמו זנבות שמוטים. מיקס המשיכה לנעליים. "רקדנית צריכה חור לבוהן", היא אמרה וגזרה. החורים לבוהן היו בהתחלה קטנים מדי לטעמה, אחר-כך לא נראו שווים בשתי הנעליים ובסוף היו גדולים מדי ואת זה כבר היה קשה לתקן, אבל מיקס הייתה מרוצה, או כך לפחות היא אמרה, מביטה בסיפוק בתוצאה במראה.

כשאמא חזרה הביתה ונכנסה לחדר, היא ממש צרחה מכעס והפליקה למיקס כמה מכות רציניות בטוסיק למרות שהיא הייתה חולה, ואיקס ואני שתקנו ושמחנו שאנחנו ילדות טובות ואולי גם חשבנו שהגיע למיקס. ואחרי שמיקס גמרה לצרוח ולקלל, ואחרי שאמא נתנה לה כל מיני עונשים, ואחרי שאמא הלכה לישון על הספה בחדר האוכל ונזפה בנו שנהיה שקטות ואוי ואבוי אם נפריע לה לנוח – אחרי כל זה מיקס הסתכלה באיקס ובי ואז, פתאום, התנפלה על הבובה מימי, תלשה לה את הראש וגם את השמלה הרקומה, הרביצה לה וקרעה לה חור בבטן וכשאיקס ניסתה להציל את הבובה מידיה, מיקס קיללה אותה וקראה לה "כלבה מנומרת". השתרר שקט די מפחיד בחדר ילדים. "כלבה מנומרת" היה שם גנאי שהילדים בחצר נתנו לאיקס בגלל הנמשים שלה. אף פעם לא קראנו לה בשם הזה, אפילו כשרבנו. איקס סבלה נורא מהנמשים ולא עזר שאמא תמיד אמרה לה שפנים בלי נמשים זה כמו שמיים בלי כוכבים.

מימי הייתה אמנם הבובה של שלושתינו אבל היא הייתה אהובה במיוחד על איקס שאימצה אותה כמו בת. כשאמא קנתה אותה מאיזו אישה שהגיעה מיבשת אירופה, הראש שלה היה עשוי חרס ותוי הפנים היו עדינים מאד, עבודת יד כמו שאמא ציינה בידענות. למימי הייתה צפצפה בבטן והיא ידעה לאמר "מאמי" כשנדנדו אותה. באחד הריבים הקודמים שלנו מימי נפלה, הראש שלה נשבר וגם אצבע אחת, ואמא קנתה ראש מגומי וחבשה את היד של מימי ואפילו התאימה לה שמלה רקומה בחוט ירוק מאחת החבילות מאמריקה. אבל הפעם מיקס ממש הגזימה. היא השליכה את מימי ואת הראש שלה לעבר איקס, שחיברה את הראש למקומו וישבה בשקט במיטה, מחבקת את הבובה.

כשאבא חזר מהעבודה אמא לא יכלה אמנם להתלונן שהפרענו לה לנוח אבל הלשינה לאבא על מיקס ועל השמלה והנעליים והבובה. אבא ואמא דברו המון זמו ביידיש. מיקס ואני כבר ירדנו מהמיטות והסתובבנו בבית אבל איקס נשארה במיטה עד הערב, שומרת על מימי ומטפלת בה. בערב אמא נתנה לאיקס מתנת ניחומים – פנקס ועפרון קטן. איקס הייתה כבר בכיתה ב' וכבר ידעה לקרוא ולכתוב. אפילו תורה היא כבר למדה. אמא אמרה שזה פנקס משאלות סודי. אבא, שכבר גמר לכעוס על מיקס, הסכים לקרוא לנו סיפור: "ערב, חושך, הולך לו דני הקטן לבד ביער…" רגע לפני שנעצמו לי העיניים ראיתי את איקס יושבת במיטה, עם מימי והפנקס בחיקה.

הרבה שנים אחר-כך, אחרי הסיפור הזה, אמא סיפרה לי שבאותו לילה, אחרי שאיקס נרדמה, היא לקחה את הבובה מימי לתיקון. כשתפרה את הבטן הקרועה שלה, האצבעות שלה חשו בחתיכת נייר שהייתה תחובה בתוך הבטן של מימי, ליד הצפצפה שאמרה "מאמי". אמא שלפה את הנייר. זה היה דף שנתלש מפנקס המשאלות הסודי שאמא נתנה לאיקס באותו ערב, ובו היה כתוב בעפרון:

נא אל רחום וחנון

נא אבקשך

מלא נא את בקשתי:

בבקשה הורד מפני עבדך

את הנמשים אשר לא נותנים מנוחה.

רבות עמלתי להורידם

ולא עלה הדבר בידי

ואתה ה', רק אתה ה' היקר

יכול להורידם מעלי.

בבקשה הורידה נא אותם

נא הורידה, נא, נא, נא

*

עוד על עבודות של נעמי יואלי

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה מאת נעמי יואלי על פי סיפורים של אידה פינק

כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

****************************************************************************

ושוב תזכורת – בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

אנחנו מחפשים את הטובים ביותר. ההרשמה נמשכת 

***************************************************************************

Read Full Post »

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה, שרוצים ליצור לילדים: בוגרי בית הספר לתיאטרון חזותי, ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, במאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים.

מטרת הקורס:

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. מתן כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון חזותי או תיאטרון בובות אמנותי לילדים. פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים, מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

ועוד כמה מילים:

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. המשתתפים יתנסו ביצירה במגוון שפות אמנותיות: תיאטרון חפצים וחומרים, תיאטרון בובות, תיאטרון דימויים, תיאטרון סיפור, תיאטרון מחול ופיסול גוף. הם יתוודעו לטקסטים שונים לילדים ויעבדו אותם לבמה. כמו כן יתנסו בכתיבת תסריטים ומחזות ללא מילים. במהלך הקורס יינתן לתלמידים לווי אמנותי אישי על פי הצורך.

*

על תיאטרון בובות אמנותי לילדים ועל האמנים שילמדו בקורס:

על האוסף הכי הכי (הצגה של תיאטרון הקרון בהשראת שירי הייקו והפוטוריזם האיטלקי)

על קרקס קוביות (תיאטרון המחול והבובות הבאוהאוסי של גליה לוי גרד שתלמד בקורס)

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?  (על "בתו של יאן" הצגתה של פטריסיה אודונובן שתלמד בקורס)

על השושנה ישנה, הצגתה של נעמי יואלי, במאית הבית של הקרון, שתלמד בקורס. על עבודתה של נעמי יואלי למבוגרים

חפצים מדברים, האתר של שחר מרום שילמד בקורס

על "קו נקודה" הצגתה החדשה של עלינא אשבל ממייסדי הקרון ואמנית נהדרת, בקרוב כאן.

להבין דרך הגוף, פוסט אורח מאת רוני מוסנזון נלקן שתלמד בקורס

רוני מוסזון נלקן היא גם שותפתי היקרה לכתיבת חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי

רובוט פילה  שיצר עמית דרורי, מתוך עבודה בתהליך

לאתר תיאטרון הקרון

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לקראת הקיץ הקרב

ספריית גן לוינסקי זקוקה

למקרר קטן כדי להרוות צמאים (ולאכסן קרטיבים).

אם ברשותכם מקרר קטן או מקפיא, אני פנו ל gardenlib@googlegroups.com

ותבואו על הברכה והתודה.

*

ואם כבר, אז גם זה (פרטים נוספים בהמשך):

Read Full Post »

ביום ראשון ה-27 בפברואר בשעה 19:00 בקפה-ספרים "תמול שלשום"

נעמי יואלי ואני משוחחות זו עם זו ועם מי שיבוא על ספרי ועל אמנות הגוף והמילה.

תמול שלשום, קפה וחנות ספרים, רח' סלומון 5, ירושלים. טל: 02-6232758

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י – כל הלינקים

*

ובלי שום קשר
טריילר ממכר לסרט של וים ונדרס על ובשביל פינה באוש. תרגום הטקסט:
זה ריקוד
זה תיאטרון
או שזה בסך הכל חיים
אהבה, חופש, מאבק, געגועים, שמחה, ייאוש, יופי, עוצמה…
"לרקוד, לרקוד… או שנהיה אבודים." (פינה באוש)
סרט לפינה באוש מאת וים ונדרס

מתוך הסרט "פינה"של וים ונדרס (של מי השרירים האלה, לעזאזל?)

ואיך שצללי העצים מימין "מתחרזים" עם תנועת גופה של האישה, בעוד שהעצים האפלים והזקופים משמאל וצל המשקוף מהדהדים עם הגבר (מתוך "פינה" של וים ונדרס, לחצו להגדלה)

מתוך "פינה", וים ונדרס (לחצו להגדלה)

התמונה שמעל הזכירה לי את זאת מתוך "החותם השביעי" של ברגמן (זוהי התמונה האמיתית מתוך הסרט באדיבותו של חולי מן התגובות)

*

על הסרט "פינה" מאת וים ונדרס


*

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה


Read Full Post »

תיאטרון הקרון מזמין אמנים מכל התחומים

פלסטיים, מוסיקליים, מאיירים שרוצים לרדת מהדף, מיצגנים, בובנאים ויוצרי תיאטרון חזותי

להגיש הצעות לעבודות לילדים ולכל המשפחה

שיוצגו ברחבי נחלאות ושוק מחנה יהודה

בחוץ או בחללים ביתיים ואחרים

במסגרת פסטיבל הבובות הבינלאומי שיתקיים בירושלים ב 16-18 באוגוסט (ימים ג' ד' ה') 2011.

אמנות לילדים זה אתגר מיוחד, ותיאטרון הקרון הוא חממה מעולה להצמחתה.

(גילוי נאות, אני מקורבת לחממה זו בדרכים רבות)

אפשר לקרוא כאן בבלוג על כמה דברים שצמחו שם, למשל האוסף הכי הכיקרקס קוביותבתו של יאן.

אוצרות הפרוייקט הן דליה יפה-מעין מנהלת התיאטרון, ונעמי יואלי שעל עבודותיה כתבתי כאן (וגם כאן).

מתוך "ציק" של ירון מילגרום (לחצו להגדלה), מלפני שלוש שנים בעבודות שכונה שאצרתי בימין משה

ג'ק שווילי ואבי כהן ב"איפה גברת גבאי?" ההצגה שנוצרה במסגרת "עבודות שכונה" בימין משה לפני ארבע שנים ממשיכה להציג עד היום. (איור על פי צילום - בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי")

רשות הדיבור לקרון (קראו בתשומת לב, ואם יש לכם ספקות הצטרפו לסיור המוקדם):

פרויקט "עבודות שכונה" יתקיים השנה בפעם השביעית, כחלק מתכנית הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות באוגוסט 2011. מטרת הפרויקט לאפשר התנסויות חדשות ובלתי שגרתיות לאמנים ותיקים וצעירים המעוניינים ליצור עבור הקהל הצעיר. היציאה מתוך גבולות ומגבלות אולם התיאטרון אל מרחב שכונתי וחללי מופע אלטרנטיביים (בתים, סמטאות, גלריות, וכו') מאתגרת בפרויקט זה לא רק את האמנים אלא גם את הקהל.

זו השנה השנייה שפרויקט "עבודות שכונה" מתארח בשכונת נחלאות ובשוק מחנה יהודה. מסלול הילדים מציע מסע בין  עבודות היוצרות זיקה לתבניות הארכיטקטוניות, החברתיות והתרבותיות של השכונה, כמו גם לגירויים סביבתיים (חומרי שוק, פרופיל אנושי, סיפורי שכונה ועוד) .

 

תיאטרון הקרון מזמין אתכם יוצרי תיאטרון להגיש הצעות ל:

פותחים שולחן

סביב השולחן, עבודות צלחת, הופעה מעל, סביב, מתחת, הפוך,

שולחן סלון, שולחן אוכל, שולחן לימוד, שולחן תפירה, שולחן ערוך,

שולחן קפה, שולחן מחשב, שולחן מתקפל, שולחן משחקים,  שולחן עבודה, שולחן כתיבה ועוד.

המדיום – בינתחומי: תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפץ, מיצג, יצירה מוסיקלית (שגם הצד החזותי שלה מטופל). * תאריכי הפסטיבל – 14-19.8.2011  * קהל היעד – ילדים וכל המשפחה * כמות קהל – מופעים אינטימיים (עד 40 איש) * זמן מופע – עבודה קצרה (15-20 דקות) המותאמת לחלל (פתוח/סגור).

לוח זמנים:

פגישה ראשונית וסיור בשכונה עם כל האמנים המעוניינים לקחת חלק בפרויקט. המועד יפורסם בקרוב.

דחוף! המעוניינים להשתתף בסיור בשכונת נחלאות נא לאשר במייל: ranit@traintheater.co.il

בשלב הראשון יוגשו הצעות שמתוכן ייבחרו מספר עבודות שיקבלו תקציב לפיתוח המופע.

מועד אחרון להגשת ההצעה: 1 לפברואר 2011.

ההצעות ימוינו עד סוף פברואר. תחילת העבודה במרץ 2011. במהלך חודש יולי סיום העבודות והתאמתן לסביבה. הופעות 16-18 באוגוסט (ג' ד' ה') במסגרת פסטיבל הבובות הבינלאומי.

חשוב מאד: ההצעות שיוגשו צריכות להיות כמה שיותר מפורטות.

תיאור כתוב (מודפס) של המדיום, האירוע, המשתתפים, האמצעים (הצנועים), הסגנון.

תיאור כמה שיותר מפורט של ההתרחשות

בתוספת סקיצות/מקט/הדגמות וכל אמצעי המחשה אחר שנותן מושג על העבודה.

נשמח להתייחס גם להצעות ראשוניות. את ההצעות אפשר לשלוח במייל ואפשר גם לשוחח איתנו ישירות.

נעמי יואלי: naomiyoeli@gmail.com דליה יפה-מעיין: dalia@traintheater.co.il

חומרים שונים על השכונה, אתריה וההיסטוריה שלה נמצאים כאןכאןכאן וכאן.

*

ולקינוח (זה שוב אני, מרית) – על סעודת הפיות שהיתה בעצם ההקדמה והטריגר לפותחים שולחן


Read Full Post »

הקדמה

האירוע התיאטרוני "השולחן: עבודת כיתה" מבוסס על שני טקסטים של אידה פינק:
1. "השולחן, מחזה לארבעה קולות ובַּסוֹ אוֹסְטִינָטוֹ", הוא מעין פרוטוקול של חקירה; ארבעה עדים ותובע מנסים לשחזר את מהלכה של אקציה שבה נרצחו 1,300 יהודים.
2. "מול הראי", סיפור קצר המתאר רגע בחייה של אישה צעירה ומאוהבת.

האירוע מיועד לקבוצות לומדים ומתרחש בחלל של כיתה. התובע יושב ליד שולחן המורה. בזמן שהוא חוקר את העדים הוא מפעיל מטול שקפים (ויוגרף). השחקנים יושבים עם הקהל אל שולחנות התלמידים. אחד מהם מלווה את המופע בנגינה על פסנתר חשמלי. בתחילת ההצגה מקבל כל צופה חוברת שבה מודפס הטקסט של ההצגה, בצד מבחר דימויים מן השקפים. הצופים מוזמנים להשתתף בקריאת העדויות.

כל הדימויים המלווים את המאמר הם שקפים שעצבה ליאור לרמן למופע – מבחר מסדרת "מסדר הזיהוי" ומבחר מהפאזל של מפת העיר.

1. "השולחן" – הזיכרון הטכני לעומת הזיכרון הרגשי

פינק כתבה את "השולחן" בעקבות עבודתה כמתרגמת ורושמת חקירות של ניצולי שואה ישראלים על ידי אנשי משפט מגרמניה. "נורא קוממה אותי הצורה שבה הם דרשו מעדים לזכור לפרטי פרטים מצבים חסרי חשיבות…" סיפרה בראיון, "פרטים שבדרך כלל דורשים מעדים במשפט טריוויאלי, לא פשע של רצח עם."

המחזה עוסק באקציה שנערכה בכיכר של עיר, ובה היה או לא היה שולחן – העדים חלוקים בדעתם על מידותיו, על מיקומו ועל עצם קיומו; השולחן מייצג את כל אותם "פרטים לא חשובים לכאורה" כפי שהתובע מכנה אותם במין אירוניה בירוקרטית. המחזה נטוע במתח בין הזיכרון הטכני – זיכרון של מצלמת אבטחה שאינו מבחין בין עיקר לטפל – לבין הזיכרון הפרטי הרגשי האורגני המשתנה מאדם לאדם.

כל אחד מן העדים "מסנן" את האירועים בדרכו:

מר גרומבך העד הראשון, זוכר שקיפר (אחד הרוצחים) "ישב על כסא והצליף בשוט רכיבה על הנעליים שלו". "לפעמים זוכרים זוטות כאלה," הוא מתנצל. הוא מזכיר שולחן שאליו ישבו אנשי הגסטפו, אבל מתקשה בתיאורו.

העדה השנייה זוכרת רק את התמצית, הפרטים לא חשובים: "לא הסתכלתי על הפנים שלהם," היא מתריסה, "בשבילי היה לכולם אותו פרצוף. לכולם! … מה זה משנה מי? כולם נתנו פקודות, כולם ירו, כולם! כולם ניהלו את הסלקציה." ובאשר לשולחן: "אני לא נזכרת. לא היה שם שום שולחן".

העד השלישי, מר זאכווצקי, דווקא זוכר: "זה היה שולחן גדול וארוך מעץ אלון. יתכן מאד שזה היה אחד מהשולחנות העתיקים של העירייה," הוא אומר, רק שלפי דעתו הוא עמד קצת הלאה, בנפרד מן המתרחש. זאכווצקי הוא השקול והמדויק מכל העדים. הוא יכול לדבריו, "לצייר כל אבן קטנה, לתאר כל איש." הוא מצטט עובדות ומספרים, הוא זוכר את שמן המלא של האם והילדה שנרצחו, אבל גם הוא לא שם לב מי מאנשי הגסטאפו החזיק ברשימת השמות: "אילו כל זה היה קורה בתיאטרון," הוא מסביר, "והיתה נראית שם סצנה כזאת, אולי היה אפשר לתאר אותה על כל פרטיה: זה היה פה, זה היה שם. אבל כשאסון כזה קורה בחיים? האם אני אמור להסתכל על הרשימה, כשהחיים שלי תלויים על חוט השערה?"

העדה הרביעית והאחרונה ספק תוהה ספק מתנצלת כמו ילדה שלא למדה למבחן: "את זה אני לא יודעת … לא חשבתי שמישהו ישאל אותי פעם על זה." היא גם הנציגה הישירה ביותר של תעתועי החושים והזיכרון – גם אחרי שהשקט חזר היא המשיכה לשמוע יריות.


2. "מול הראי" – הזיכרון האמנותי

העדה הרביעית לא נכחה בכיכר בזמן האקציה. היא הסתתרה בבניין הגסטפו שבו עבדה כמנקה. היא היחידה שהכירה את הרוצחים מקרוב; היא מציירת דיוקן חי של קיפר באמצעות החפצים שהקיפו אותו: הספרים שהיו לו בחדר, הפרחים שדרש להחליף בצנצנת, הצנצנת ששבר כי הפרחים היו נבולים, תמונת האשה האלגנטית עם הכלב שהיתה מונחת על השידה שלו, הכלב שלא היה לו, הכינור שבו ניגן.

העדה הרביעית היא נציגתה של פינק. יש זיקה ברורה בינה לבין המספרת של "מול הראי"; כמו רבים מסיפוריה של פינק מבודד "מול הראי" רגע קטן בשולי החיים ולוכד בזווית העין, איזו מהות שהתמונה הכוללת מוחקת בכלליותה הנוראה". 'שוליים' במרכאות כפולות," הסבירה פינק בראיון,  "כי האירוע עצמו הוא מאד קובע וחשוב בשביל האדם שעובר אותו."

תוכן הסיפור פשוט: אישה צעירה ומאוהבת מבקשת מחברתה התופרת לקצר ולהצר את שמלתה בעיצומם של מעשי הרצח וההעלמויות. "מול הראי" כולו חפצים – חפצים שישנם וחפצים שכבר אינם או שרק בעליהם המקורי איננו: המגבת הנקייה על ברכיה של התופרת והמחבת שמתוכו היא אוכלת תפוחי אדמה מחוממים, את החפירה הכבד השעון אל אדן החלון. נעלי הגבר הגסות של הגיבורה (שמבליטות על דרך הניגוד את הדחף הקוקטי להצר את השמלה) היו שייכות פעם לאביה. השרפרף שעליו היא יושבת היה שייך לאביה של התופרת. שלוש מארבע המיטות ריקות, מכונת התפירה נמכרה, סיכה חלודה נעוצה בכרית הסיכות. המראה הגדולה מתוארת כאגם צהוב שמתוכו קורנים פניה של הגיבורה. עם לילה היא הופכת לתהום שחורה של נבואת לב.

החפצים של "מול הראי" מלאים משמעות וחיים. הם מייצגים סוג שלישי של זיכרון, שאפשר לקרוא לו "הזיכרון האמנותי"; הזיכרון האמנותי קרוב לזיכרון הרגשי אבל פחות גחמני ופרטי ממנו. הוא בורר לו אביזרים מסוימים, שוליים לכאורה, שאוצרים מרוּבֶּה, והופך אותם לכלים של רגש ומשמעות.

הזיכרון האמנותי קרוב לזיכרון הרגשי אבל פחות גחמני ופרטי ממנו. הוא בורר לו אביזרים מסוימים, שוליים לכאורה, שאוצרים מרוּבֶּה, והופך אותם לכלים של רגש ומשמעות.

ובחזרה לשולחן – בכל הנוגע לאקציה מדובר באביזר שולי, פרט טכני. אבל בד בבד הוא גם סמל של ציביליזציה, סדר חברתי (ראו "שולחן ערוך") ושררה בירוקטית ("להפוך שולחנות" פירושו לפרוע את הסדר הפקידותי הקיים). ההתעקשות של התובע ותעתועי הזיכרון של העדים הופכים אותו בהדרגה לסמל חמקמק, מלא אירוניה, אבסורד וגעגועים.

*

3. "השולחן: עבודת כיתה" – "והִגדתָּ לבנך"

על שלושת סוגי הזיכרון האלה, הטכני, הפרטי, והאמנותי, מוסיפה ההצגה את הזיכרון הקולקטיבי; את מעשה הזיכרון המודע הנלמד המנציח.
הזיכרון הקולקטיבי של השואה עובר בשנים האחרונות דרך הנסיעות המאורגנות לפולין. אבל האם הזיכרון צריך להיות כרוך בטופוגרפיה? היהדות הלא שכללה דווקא את האמצעים הפחות חומריים, היותר מופשטים ותודעתיים; יציאת מצריים למשל, אינה נחגגת במסע לפירמידות אלא בישיבה לשולחן הסדר. המצה, המרור והיין הם סמליים פשוטים ארציים ופיוטיים כאחת, לשימור הזיכרון. הדיבור בגוף ראשון של ההגדה: "עבדים היינו", המבט הכפול – לעָבָר – "ויוציאנו ה' ממצריים", ולעתיד – "בשנה הבאה בירושלים" – שגם הוא כבר הפך למעין זיכרון ובו-בזמן נותר כגעגוע לאחרית ימים אידאלית. ומעל לכול הציווי לזכור, ללמד, להזדהות. מ"והגדת לבנך" ועד "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
ההצגה היא מעין מתווה חד פעמי לסדר שואה שכזה, סדר אקציה המתקיים ליד שולחנות הכיתה. הטקסט המחולק לצופים משמש מעין "הגדה".

את התובע מגלמת במאית ההצגה נעמי יואלי, שפועלת בשלושה מישורים: במישור המשחקי – יואלי היא דמות במחזה של פינק, במישור הלימודי – היא מורה מנהלת הטקס ומנחילת הזיכרון המגייסת בין השאר את זכרונותיה האישיים והמשפחתיים, ובמישור האמנותי הארס-פואטי – היא במאית המנווטת את הצגתה.

הבמאי הפולני תדאוש קנטור נהג לעמוד בין שחקניו על הבמה ולהתערב במעשיהם באופן גלוי. בכך הסגיר באופן משעשע את יצר השליטה הפרטי שלו, ובד בבד גם הפנה את תשומת הלב להצגה כהצגה, ועורר את המחשבה הבקורתית של הצופים במקביל להזדהות הרגשית.

גם הצופים ב"השולחן – עבודת כיתה" מתפקדים בכמה מישורים: הם גם תלמידים של זיכרון השואה וגם "שחקנים", כלומר חלק מקבוצת העדים שנחקרת על ידי התובע. "אילו כל זה היה קורה בתיאטרון," אומר מר זאכווצקי, כלומר, אילו היתה הפרדה בין הבמה לאולם וכל תפקידו היה לצפות – היה לו פנאי להתבונן ולשנן את הפרטים. אלא שהוא היה גם "שחקן" באקציה הזאת, אלה החיים שלו שהיו "תלויים על חוט השערה." עדותו של מר זכוויצקי "מופרטת" לקהל. הבמאית/המורה/מנהלת הטקס מחלקת אותה בין הצופים שקוראים אותה בגוף ראשון כמעין מדיום קולקטיבי.

על פי שיטת המשחק של סטניסלבסקי מגייס השחקן את זיכרונותיו הרגשיים כדי לטעון את הטקסט ברגש ובמשמעות. התלמידים הקוראים את העדות עושים זאת באופן טבעי; הם טוענים את מילותיו של מר זאכווצקי בזכרונות הרגשיים האישיים והקולקטיביים שלהם.

רק ב"מול הראי" הם פשוט קהל; יואלי עיבדה את הסיפור להצגה בתוך הצגה המתרחשת על רצועת הרצפה לאורך החלונות ומוארת בפנס תיאטרון. מעין דיזולב לרגע שהיה, הזדמנות להציץ בפיסה של חיים מבחוץ. להינתק לרגע ולהזדהות, כמו בתיאטרון.




4. השבר והטשטוש

"השולחן" הוא סיפור בלשי מתסכל, לא קאתרתי, מטושטש ושבור משני קצותיו; הוא נפתח באמצע עדותו של מר גרומבך (ההתחלה "נשברה") ומסתיים במילים "שולחן קטן שבור". ובין לבין התובע חוזר וקוטע את הנחקרים ללא הועיל: "האם היית עדה לרצח שבצע קיפר?" הוא שואל את העדה השנייה. "עדה?" היא עונה, "אתה מתבדח. העדים למעשי הרצח שלו כבר לא בחיים."
העמעום והסתירות, השבירה ונסיון ההרכבה – קיימים גם במישורים השונים של העיבוד הבימתי:

כשאחת העדות מתבקשת לזהות את הרוצחים בתצלומים, התובע מניח על מטול השקפים עוד ועוד פרצופים שיוצרים ביחד מעין דימוי מקושקש, קפוא ומלא תנועה, פורטרט קבוצתי של כולם ושל אף אחד.

את התובע מגלמת הבמאית. היא מדברת בלשון זכר אבל לא מחופשת לגבר. היא גבר ואישה בו בזמן.

והטשטוש מתקיים גם במרחב הסותר של האירוע: חלל התיאטרון וחלל הכיתה כמו מונחים זה על זה ונאבקים על אותה טריטוריה; השחקנים מעורבבים בקהל. לעתים הם נמצאים מאחורי גבם של הצופים, שלא מקפידים להפנות את ראשם אל הדוברים. חלקם מסתפקים בהאזנה לקולות שבאים מן העבר, מכל הכיוונים. כך האזינו פה בשעתו לשידור הרדיו של משפט אייכמן. אידה פינק טענה שהמשפט שינה את המוּדעות הישראלית לשואה. זה כבר לא היה מופשט ומצלצל – "ששה מיליון", "צאן לטבח", "גבורה"; אז נשמעו לראשונה עדותו וסיפורו של היחיד.

וכבר מתחילת ההצגה נערמים השקפים במטול: זה מתחיל מצורה שחורה בלתי מזוהה, שאליה מצטרפות בהדרגה צורות נוספות עד שמתקבלת מפה שחורה של העיר שבה נערכה האקציה; גושים זוויתיים שביניהם מפרידים רחובות לבנים דקים בעלי שמות פסטורליים. התובע בנוקדנותו מתעקש על המסלול המדויק שבו הגיע כל עד לכיכר, וכך מדוקלמים להם השמות האירוניים בעל כורחם (בתרגום מפולנית: רחוב הוורד, רחוב הפרחים, הרחוב היפה, רחוב המעגל, שפת הנחל והמשוררים סנקיביץ' ומיצקביץ') שוב ושוב כמין כישוף מקולקל.

שברי העיר מודפסים גם בחוברת המחולקת לקהל ומתפקדים כמטפורות למעשה הפירוק וההרכבה של החקירה, וגם לשבר ולאיחוי שלעולם לא יתקון.

החוברת היא מעין הד מודפס של העדויות אבל היא גם הד מודפס של מלבן האור של הויוגרף. המטול המשמש בדרך כלל כלי עזר טכני ללימוד, הופך בהצגה למעין תודעה, כלי מטפורי פואטי לעיבוד הזיכרון. שברי העיר הם כמו כתמי רורשך חדים, סלעים שנופלים מהשמים, פיסות חשיכה שחורות כמו "יום ראשון השחור", כך קראו כמסתבר, ליום האקציה. ויש אומרים שקראו לו "האדום" בגלל הדם שהכתים את השלג. השלג עצמו היה לבן, כלומר שחור מאדם, כלומר אדום מהדם שהשחיר באפלה. "התפלאתי שהשלג היה שחור," אומרת האשה השנייה, "זה היה דם." הוויכוח חוצה העדויות על צבעם של היום והשלג נע בין נונסנס (כמו הבדיחה על השזיפים השחורים שהם אדומים כי הם עוד ירוקים) לפורמליזם צבעוני, להבלחות של אגדה אפלה-שלגייתית. ובכלל יש בכתיבתה של פינק שיירים רזים וכמעט יבשים של אגדה. זה לא רק הדם על השלג אלא גם שורת המיטות הריקות כמו בבית הדובים או בבית הגמדים שביער, והמראה המכושפת של "מול הראי" שהיא אגם ותהום, נפש ואושר וידיעת הסוף.

אינטרמצו: מר גרומבך העד הראשון הוא הקולנועי-תיאטרלי מכולם. בתוך עדותו חבוי מעין תסריט קצר של האקציה (במבע משולב עם נקודת מבטו) :

קלוז-אפ 1 – "קיפר ישב על כסא והצליף בשוט רכיבה על הנעליים שלו".
לונג שוט 1 – גרומבך מתאר את הדיאלוג בין קיפר לאם שרצח. הוא היה רחוק מכדי לשמוע את השיחה אבל "המצב היה ברור לגמרי. כל אחד יכול להבין. גם בלי מילים." בסרט היו מצלמים את הסצנה מרחוק, מנקודת המבט של גרומבך, ללא מילים.
קלוז-אפ 2 – הזוועה עצמה מורחקת מן הבמה כפי שדורש אריסטו. גרומבך אינו רואה את הרצח. הוא מסיק אותו מהתנהגותו של קיפר לאחר מעשה: "מיד אחרי היריות, כשהאם והילדה שכבו על הארץ, ראיתי במו עיני איך קיפר מנגב את הידיים זו בזו, כאילו הוא רוצה לנקות אותן מלכלוך. הוא ניער אותן בהבעה מלאת גועל. את ההבעה הזאת אני לא אשכח." הקלוז אפ הזה הוא פיסת תיאטרון מחול המזכירה את רחיצת הידיים הסהרורית של ליידי מקבת.
לונג שוט 2 לסיום – "זה היה יום של שלג וכפור. הרחובות היו מכוסים שלג. השלג היה אדום."

*

5. הזמן והזיכרון

"מחזה לארבעה קולות ובסו אוסטינטו", כך, בכותרת המשנה, הגדירה אידה פינק את "השולחן". בסו אוסטינטו (בס עיקש) הוא כינויו המוסיקלי של בס החוזר שוב ושוב על אותו מוטיב, ומקביל אולי לתובע המתעקש שוב ושוב על השולחן. אבל בתולדות המוסיקה, בסו אוסטינטו הוא גם המאפיין המובהק של אַרְיַת קינה ברוקית. "השולחן" הוא לכאורה מחזה ריאליסטי עד יבש, פרוטוקול של חקירה, אבל במישור אחר מופשט יותר, זו קינה; "ארבעה קולות" (שתי נשים ושני גברים – סופרן, אלט, טנור ובס, כמקובל) מלווים בכלים הנמוכים של התזמורת שחוזרים שוב ושוב על אותו מוטיב יורד, מעין המחשה מוסיקלית של הדמעות הזולגות.

"יש קשר מאוד הדוק בין הזמן לזיכרון," אמרה אידה פינק בראיון. "אחרי ארבעים-חמישים שנה הכתיבה שונה ממה שהיתה מיד לאחר המלחמה."
לדור השני או השלישי אין זיכרון. הם לא מסוגלים לכתוב ריאליסטי כמו דור ראשון. הם יותר מוגבלים אבל גם יותר חופשיים, היא מסבירה, "מפני שאין להם את כל המעצורים שיש לניצולים… הם יכולים כבר לעשות ניסויים ספרותיים פורמליים שאני לא חושבת שהסופרים שעברו את השואה מסוגלים לעשות  … אנחנו, בני הדור ראשון, אסירים של הזיכרון ושל הזמן. בני הדור השני והשלישי הם כבר חופשיים."

הנטייה של אידה פינק לניסויים פורמליים רק נרמזת מכותרת המשנה. נעמי יואלי לוקחת את הזיכרון של פינק הניצולה, מסננת אותו דרך פריזמה בימתית נועזת והופכת אותו לכלי של "מעשה הזיכרון" המודע הנלמד והמנציח.

*

6. הסוף

מר זאכווצקי מסיים את עדותו במספרים: "היו כל כך הרבה קורבנות שהיו צריכים 20 גברים לקבור אותם. 450 נהרגו בעיר בזמן החיפוש בדירות, 840 נורו בבית הקברות. ביניהם אישתי, אדוני התובע." וכשהחוקר חוזר ושואל האם ראה במו עיניו מישהו יורה במישהו הוא אומר: "אני ראיתי 1300 הרוגים. המידות של קבר האחים היו 30 מ' אורך, 3 מ' רוחב, 5 מ' עומק."

זאכווצקי הוא העד שאת עדותו קורא הקהל, ולא בכדי; למספרים שלו (שאותם פוצע אמנם רצח אשתו) יש תוקף אוביקטיבי. התובע חובב העובדות אינו יכול להתנגד להם. המספרים חותרים תחת הנחת היסוד שלו ומתקנים אותה; זה לא רצח פרטי אלא רצח עם. וזוהי אולי ההבנה שמאפשרת לו להקשיב לעדה הרביעית והאחרונה, להניח לה לדבר בלי לקטוע אותה כמעט. והעדה כאמור, ברגישותה האמנותית, מעלה את הזיכרון הפרטי בחזקה. היא גואלת אפילו את השולחן מהלא-כלום הבירוקרטי, והופכת אותו בדרך אגב למעין סמל רזה ונקי מסנטימנטליות של אובדן:

"אחרי שהחשיך התגנבתי דרך החצר וחזרתי הביתה. העיר היתה ריקה, כאילו לא נשארה נפש חיה. התפלאתי שהשלג שחור. זה היה דם. הכי הרבה דם היה ברחוב סינקייביץ', ברחוב פיינקנה וברחוב רוז'אנה. גם בכיכר לא ראיתי אף אחד. היא היתה ריקה. באמצע הכיכר היה שולחן הפוך עם הרגליים למעלה. שולחן קטן שבור."
במטול השקפים מתחלפת מפת העיר במפת אושוויץ. סוף.

 *

תודות: הפוסט המקורי הורחב והפך לחוברת "אודות" של סל תרבות. זהו הטקסט המעודכן שהתעשר מן הדיון בתגובות. תודה למירי פארי שהאירה את עיני ותרגמה לי את שמות הרחובות. לאתי בן זקן ולאיתן שטיינברג שהכירו לי את אריַת הקינה הברוקית, ולכל מי שלקח חלק בשיחה, ובייחוד לשועי רז, מירי שחם ועמוס נוי, שחידדו את משמעות השולחן. 

כל הציטוטים של אידה פינק מתוך "אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן"

קרדיטים (כל המשתתפים עושים עבודה נהדרת) ותאריכי הצגות

*

עוד רשימות על שואה:

דיוקן עצמי עם פרפר

שירי ערש ליום השואה

חמסין באושוויץ

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

ועוד

Read Full Post »

Older Posts »