Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נס’

דברים שאמרתי בערב לכבוד ספרי, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י.

אני לא מתכוונת לדבר על הספר שלי. קצת. לא ממש. במקום זה אני רוצה להרהר בקול על קסם: מהו קסם? בשביל מה הוא נחוץ? באיזה נסיבות הוא מתרחש? האם ניתן לזמן אותו? להוכיח אותו? לחזור עליו? האם כדאי להצליח בו? ואני רוצה לעשות את זה ברוח ספר הדקדוק הפנימי (שהיא גם רוחי במקרה זה) דרך שבעה זכרונות ילדות; של אהרון ואקונצ'י ושל כמה אחרים, וביניהם אני.

מרינה אברמוביץ (מוצא חן בעיני שהפריים נקבע על פי אורך הצמה).

1. מרינה אברמוביץ
ונתחיל בזיכרון ילדות של המיצגנית מרינה אברמוביץ (כבר כתבתי עליו כאן לאחרונה, אבל חכו בסבלנות, יש טוויסט קטן בסוף).

מרינה אברמוביץ לא נולדה מיצגנית. בילדותה היא פשוט ציירה בצבעי מים ובצבעי פסטל כמו הרבה ילדות אחרות. בגיל ארבע עשרה היא החליטה להתקדם לצבעי שמן ובקשה מהוריה לקנות לה את הציוד הדרוש. אביה שלא הבין באמנות פנה לידיד צייר, פילו פיליפוביץ, שרכש בדים, צבעים, מכחולים וכן הלאה, והוסיף לחבילה גם שיעור קטן בציור:
הוא חתך פיסת קנבס והניח אותה על הרצפה, סחט לתוכה דבק וצבעים, שפך על הבליל טרפנטין וגפרור בוער – והכל התפוצץ.
"זאת שקיעת שמש," הכריז פיליפוביץ, והסתלק.
כשהיצירה התייבשה (כעבור ימים רבים), מרינה סימרה אותה לקיר. בינתיים הגיע הקיץ והיא נסעה עם הוריה לים. בזמן שנעדרה זרחה שמש ישירה על התמונה והכל נמס פחות או יותר.
אברמוביץ מעידה שזה היה האירוע המכונן, ש"ממנו התחיל הכל", שממנו גזרה את המוטו שלה: לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך.

מאז שהתוודעתי לזכרון הזה הוא לא מפסיק להחליף צבעים בראשי; הפרשנות הראשונה שלי נגזרה מההיסטוריה: גם הוריה של מרינה אברמוביץ וגם הצייר והמורה פיליפוביץ, היו פרטיזנים במלחמת העולם. ואפשר לפיכך לדבר על מורה-פרטיזן שמפוצץ מטען בחדרה של התלמידה; גם פשוטו כמשמעו: פיליפוביץ מפוצץ את חומרי הציור, וגם באופן סמלי: המיצג הקטן שלו מפוצץ את מוסכמות הציור והאמנות הממוסדת. ואפשר להוסיף על זה, שגם מרינה הבוגרת כמו אבותיה הפרטיזנים, ממזגת בדרכה בין אלימות לחתרנות.

אבל כשאני מזיזה לרגע את המורשת הפרטיזנית, ומתבוננת באירוע מתוך מה שאני יודעת על האמנית, אני מבינה אותו אחרת. אברמוביץ, למי שלא יודע, היא מיצגנית-מכשפה שהתמחתה אצל שאמאנים מכל העולם – מטיבט ועד סיביר ומדרום אמריקה ועד אוסטרליה – הכשרתה כוללת הרבה יותר לימודים שאמניים מאשר לימודי "אמנות". ומן הזווית הזאת, פיליפוביץ אינו פרטיזן אלא קוסם שזומן על ידי שמאנית בהתהוות. אני לא אומרת שהיא עשתה את זה בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי ב"אמורי אשיג אטוסה" (עוד ספר על מכשפה) "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ותודו שיש מן ההוקוס-פוקוס במופע הקטן של פיליפוביץ: בדרמה האילמת של חיתוך הקנבס ושפיכת החומרים, ואחר כך ההצתה, הפיצוץ, והפנץ' שנשלף כמו שפן מן הכובע: "שקיעת שמש". וההיעלמות, כמו אליהו הנביא שעשה את שלו, בלי הסברים ובירורים. והמתנה שהשאיר, ההתגלות: לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך.

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י מוקדש למורי ורבי יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה. ואחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שיש הבדל בין המסמן למסומן: "כדי להראות שהקיר עשוי מלבֵנים," הוא היה אומר, "לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה. צריך לחפש מה המסומן אומר לך." ומרינה אמנם מצאה מה המיצג של פיליפוביץ אמר לה : "לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך."

יעקב פראנק

2. יעקב פראנק
הזיכרון השני שייך ליעקב פרנק מייסד כת מן המאה ה18 שראה בעצמו משיח. לפני זמן מה התגלגל לידי מאמר של ד"ר אבי אלקיים ובו מצוטט בין השאר זכרון ילדות של פראנק:

"בילדותי," מספר פראנק, "היו נוהגים לתפור לי בגדים חדשים לקראת כל חג. כמה ימים לפני החג היו מודדים לי את הבגדים החדשים, מפשיטים אותי ומחביאים אותם. מה עשיתי, התפשטתי מבגדי הישנים, הטמנתי אותם באדמה ועמדתי ערום לפני בית אבי, שאלו אותי איפה בגדיך? עניתי: גנבו אותם והשאירוני ערום ועריה. היה עליהם להלביש לי חולצה לבנה ואת הבגד שהתקינו לחג. התחלתי להתהולל: עכשיו אצלי חג, כן תאמרו גם אתם: גנבו מאתנו הכל."

אבי אלקיים טוען שזהו זכרון מכונן המבשר את תפיסת העירום של פראנק, ככלי להשגת ה"בגדים הלבנים" של האמונה: המאמין על פי פראנק, צריך לפשוט את "הבגדים הישנים" של היהדות, הנצרות והאסלאם ולממש את האנרכיזם הרוחני דרך "עירום ועריה", כדי שיוכל ללבוש את "בגדי החג" של האמונה האמיתית.

זוהי פרשנות מקסימה בעיני, אבל אני, כמוסכניקית של מאגיה, נעצרתי עוד קודם לכן, בניסיון לזרז את בוא החג באופן מכני, דרך הבגדים. זה החזיר אותי לזכרון ילדות מוקדם של אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי", שבו הוא מנסה לביים נס.

*

3. אהרון קליינפלד (לעומת יעקב פראנק)

המודל שלו הוא אגדת ילדים על יהלום משאלות שנמצא בכרסו של דג. כדי לשחזר את הסצנה אהרון לוקח חרוז מבריק וממהר לאמבטיה שבה משתכשך הקרפיון המיועד לארוחת השבת. הוא תוחב את "היהלום" בכוח ללועו של הקרפיון, ונפוח מגאווה ומִסוֹד הוא ממתין שאמו תפתח את בטן הדג "וכל מה שהיא תבקש יתמלא מיד…". אבל זה "אף פעם לא נגמר כמו שחושבים … הכי טוב לא להאמין בקסמים, ואז לא מתאכזבים."

גם פראנק וגם אהרון מנסים להפעיל את המציאות מבחוץ, דרך חפצים.
פראנק מצליח, אולי משום שכילד-משיח הוא נמצא במרכז העולם. אם הוא לובש בגדים לבנים, די בכך כדי להביא את החג.
אהרון מודה בכישלון.
כדי להבין את הסיבה לכשלונו ניעזר בזיכרון ילדות אחר, של הבובנאי הרוסי הפורץ דרך סרגיי אוֹבְּרָזְצוֹב.

סרגיי אוברזצוב, 1931

4. סרגיי אוֹבְּרָזְצוֹב

אוֹבְּרָזְצוֹב היה עֵד לקסם; זה קרה בגיל שש כשצפה באופרה לראשונה בחייו. הוא נדהם מן "המקל הקטן של מנצח התזמורת". תנועות המקל התאימו בדיוק לצלילי התזמורת. הוא היה בטוח שהקולות בוקעים מן המקל עצמו, ומאד התפלא והתעצבן על האומנת שלו שסירבה להכיר בקסם.

זה לא נדיר שלועגים לילדים ומבטלים את החווייה שלהם. בדרך כלל זה פועל; הילדים מיישרים קו עם המציאות. הם מוחקים את הידיעה שלהם לטובת המוסכמות. זהו אחד הדברים שמרתיעים את אהרון בהתבגרות. אבל אוברזצוב קורץ מחומר אחר. לא רק שלא חדל להאמין, הוא התמסר לשיחזור הקסם והצליח לשכנע אנשים שקולות בוקעים מסמרטוטים, כדורים ומקלות. כלומר, הוא עשה תיאטרון בובות. הבובות של אוברזצוב היו מינימליסטיות, כמעט מופשטות, בהשראת המקל הקטן עם הקול הגדול. הוא הפעיל את הקסם שלו (כלומר את הבובות), כמו אהרון – באופן טכני, מבחוץ. ושלא כמו אהרון, הוא הצליח, בזכות האמנות: הוא הבין שקסם אינו רק טכנולוגיה אלא גם יצירתיות. שהוא חייב לפנות לדמיון או שלא יהיו בו חיים.

*

5. אהרון קליינפלד (2)
כשאהרון מדמיין, גם הוא מצליח לפעמים. למשל כשהוא כשהוא מרחיק את נקודת המבט בשעת חירום:

כשדוד לוניו מעליב אותו בבר-מצווה, אהרון מחליף את "אהרון שחוגג בר מצווה ונעלב מדוד לוניו", ב"אהרון שכולו משותק, שמתגורר, נניח, בניו-יורק", וכשזה לא מספיק הוא הופך ל"אהרון שרק קרא על המקרה המצער הזה ב'לאישה'", ולבסוף הוא נסוג עד "אהרון הכלוא לילה שלם במחסן-המתים בקומי ונזכר בגעגועים בבר-מצווה שערכו לו" (124). הוא מרחיק את העלבון כדי להקטין אותו.

הטקטיקה הזאת אינה בדיוק קסם אלא תחבולה ריטורית בסגנון תום סויר. (למה זה לא קסם? כי זה הדרגתי מדי וצמוד מדי למציאות. קסם מחייב קפיצה) סויר כזכור, הערים על הילדים ושיכנע אותם שהוא נהנה מצביעת הגדר. אהרון מערים על עצמו.

ובשטח הזה, של קסמי טיפול בכאב, יש לו מה ללמוד מאקונצ'י.

ויטו אקונצ'י

6. ויטו אקונצ'י

בזיכרון מגיל חמש בערך אקונצ'י שוכב על ברכי אביו שמכה אותו. במצוקתו הוא מקיא את ארוחת הערב, ובזמן שהוא מקיא הוא מתפלא על צבע הקיא: הספגטי שאכל היה ברוטב אדום, ועכשיו כשהוא נפלט לרגלי אביו הוא לגמרי לבן, כאילו סונן בקרבו.  

כך, באיבחת מחשבה אקונצ'י משנה את הסצנה: הוא מחליף את חדר העונשין, מקום של כאב והשפלה, במעבדה לחקר צבעים.

ולאמנות הקונספטואלית כזכור לקוראי הספר, יש זיקה מסוימת למדע. אקונצ'י עצמו הצביע על המהפך שעברו הגלריות. פעם הן שאפו להידמות לארמונות, והיום מדובר בחללים לבנים סטריליים דמויי מעבדה.

אני, בגיל הרלוונטי

7. אני, מרית
ועכשיו, אני רוצה לספר על רגע אקונצ'י שלי מגיל ארבע.

בבניין שבו התגוררתי היה רופא ילדים חביב שהאמין בחינוך אנרכיסטי או משהו כזה. היה לו ילד בגילי, והוא ואישתו פשוט הניחו לו לגדל את עצמו: הם לא העירו לו גם כשזרק כדור בסלון של השכנים ושבר את כלי הסרוויס. אמו של הילד התחייבה לחנך אותו בדרך זו אף שלא האמינה בה, והרגשתה לא השתפרה כמובן, כשהילד הפך לבריון של הגן. כל יום אחר הצהריים היא היתה אורבת לי בחדר המדרגות ושואלת איך הוא התנהג היום בגן. אם אמרתי שהיה ילד טוב היה זוכה בסוכריה.
הדיווחים שלי נטו לצד החסד, גם משום שריחמתי על האם שכל כך השתוקקה לשמוע מילה טובה על בנה, וגם משום שלא פעם עמד הוא עצמו מאחוריה ואיים עלי ב"שחיטה" אם אגיד את האמת.
יום אחד, כשהייתי בגן, נפלה לי על הרגל מטחנת בשר. אין לי מושג מה עשתה מטחנת בשר בגן הילדים. זו היתה מטחנה כבדה, יצוקה מברזל, מאלה שמהדקים במין כליבה לשולחן, והיא נפלה לי על הבוהן וריסקה את הציפורן לתוך הבשר. ישבתי על כסא במטבח הקטן וחיכיתי שיפנו אותי לבית החולים. הפצע היה נורא וכל הילדים ריחמו עלי. הם נכנסו למטבח בזה אחר זה והביאו לי מתנות. צעצועים, ממתקים וכאלה. אחרון נכנס הילד הבריון, ומעט מבוייש הוא שאל אותי למי אני רוצה שהוא ירביץ.
אמרתי: לאף אחד, תודה.
והוא אמר: לא, באמת, אל תתביישי. והציע לי כמה שמות שאת כולם דחיתי במבוכה.
לבסוף הוא אמר שהוא ישמור לי את זה, אם מישהו ירגיז אותי בעתיד.

ואני זוכרת היטב שכבר אז, מִעמקי הכאב והרחמים העצמיים והמלכותיות הבלתי-צפויה – קלטתי הכל. את האבסורד, ואת הנדיבות של הילד; כוח הזרוע היה הנכס שלו. זה מה שהיה לו להציע. זה היה מצחיק ונוגע ללב. וזה היה גם "רגע אקונצ'י" שלי. הרגע שבו הבנתי שהחשיבה משחררת. שהעולם הוא לא כלא. אפשר להזיז את הקירות בקסם המחשבה. אלימות יכולה להיות גם נדיבות. אפשר להחליף מקומות. אני יכולה להחליף. ואני לא צריכה להתאמץ אפילו, רק לשחק. כלומר לחשוב.

בעבודה המפורסמת שלו, Conversions אקונצ'י מושך את החזה שלו בניסיון לעצב לעצמו חזה נשי. זוהי כמוצהר, מטרת העבודה, אבל אין כאן ניסיון לכשף את המציאות. להפך: "חשוב שהניסיון עקר," הוא כותב, "כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך, על הרצון להשתנות."

והנה שוב מילת הקסם הזאת, תהליך. אקונצ'י ואברמוביץ משתמשים בה בצורה שונה, אבל אצל שניהם היא עומדת בניגוד לקיפאון של התוצאה, של החיים.

ואחרי כל המסע הזה אני רוצה לחזור לכשלון של אהרון. אהרון נכשל למעשה בכל הקסמים הגדולים: הוא לא מצליח לעצור את הזמן או לטהר את השפה או להשתיל לעצמו מוח חדש נקי מתכתיבי הביולוגיה, או לברוא את העולם מחדש על פי האידאלים שלו. אבל במובן אחר וקובע, הכשלון הזה הוא הנס שלו. "שומר פתיים ה'," כמו שאמא שלי תמיד אומרת. כי מעבר לעולם המושלם שהוא מנסה לברוא, אהרון משתוקק לחירות. הוא רוצה להצטרף למדורת השבט ולהסתלק ממנה כרצונו. כשהוא נכנס לכיתה הריקה הוא עובר מכסא לכסא כדי להתנסות בנקודות מבט שונות: לא רק של גדעון חברו האהוב אלא גם של אלי בן זיקרי הפושע ודודו ליפשיץ "המשוגע". לו היה חלילה מצליח במאגיה שלו, היא היתה הופכת לקללה כמו מגע הזהב של מידאס. הוא היה נשבה בעולם טוטליטרי של בדידות וסטגנציה, שבו הרעיונות הנעלים הולכים ומתנוונים כמו משפחות אצולה שמתחתנות רק בתוך עצמן. כי בסופו של דבר הגאולה היא בדקדוק, בריבוי, ולא בטוהר המונוליטי. הקסם האמיתי נמצא בתודעה החיה, המשתנה, היוצרת.

*

עוד זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שם אני מספרת עוד שני זכרונות ילדות מכוננים, בנוסף לזה שסיפרתי כאן)

וגם

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

עוד על קסם:

משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

*

ולבסוף, הודעה לירושלמים: דויד גרוסמן את ויטו אקונצ'י מגיעים לתמול שלשום!

ביום ראשון הקרוב, ה-27 בפברואר בשעה 19:00

יתקיים מפגש לכבוד הספר בקפה – חנות הספרים "תמול שלשום."

ד"ר נעמי יואלי תקריא קטעים ותשוחח איתי על אמנות הגוף והמילה.

תמול שלשום, קפה וחנות ספרים, רח' סלומון 5, ירושלים. טל: 02-6232758



Read Full Post »

אמנות, מהפכנות, קתוליות וטבע בסיפורו של אוסקר ויילד.

לע' שגרם לי לחשוב על כל זה.

1. תקציר:

כל תקציר הוא חטא ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באוסקר ויילד. התימצות מגלח את הקישוטים והסלסולים שבהם ארוגה ופתוכה נשמתו. אז למי שלא קרא את "המלך הצעיר" (1891) – המקור נמצא כאן,  התקציר הוא לכל היותר פיגום לזיכרון.

המלך הצעיר הוא בסך הכל בן שש עשרה, פרי רומן אסור בין בת המלך לאמן נודד. עם היוולדו נגנב מחיק אמו ונמסר לרועה עיזים. וכך גדל בלי לדעת על ייחוסו, עד שהמלך הזקן חלה והתחרט והחליט להכיר בו כיורשו.
הסיפור נפתח בליל הכתרתו. המלך הצעיר סוגד ליופי ומוקסם מן הגלימה, הכתר והשרביט המחכים לו.
בחצות הליל הוא סוף סוף נרדם. בחלומו הוא מוצא את עצמו בעליית גג טחובה וחשוכה. אנשים מורעבים וילדים חולניים עמלים באריגה ובתפירה. אחד מהם שוזר חוט זהב והמלך הצעיר שואל למה הוא מיועד. לגלימה שילבש המלך הצעיר ביום הכתרתו, הוא נענה, ומתעורר בזעקה.
ושוב הוא נרדם וחולם שהוא שוכב בספינת משוטים ארוכה שעבדים עירומים חותרים בה. הצעיר שבהם משוחרר מכבליו, נחיריו ואוזניו נאטמים בשעווה ואבן כבדה נקשרת למתניו. הוא יורד למים וכעבור זמן הוא מגיח עם פנינה. וכך שוב ושוב עד שהוא נופל ומת. גופתו מושלכת המיימה. מפקד הספינה בוחן את הפנינה היפהפייה העגולה כמו הירח במלואו. הפנינה הזאת תיקבע בשרביטו של המלך, הוא אומר בסיפוק, והחולם שב ומקיץ בזעקה.
החלום השלישי מתרחש בג'ונגל. המון אנשים מחטטים וחופרים באדמתו. הקמצנות והמוות משקיפים עליהם מרחוק. הקמצנות מסרבת לחלוק עם המוות את שלושת גרגרי החיטה שלה, ובנקמה הוא מכה את  האנשים בקדחת בדֶבֶר ובמגפה. המלך בוכה ושואל: מי היו האנשים האלה, ומה הם חיפשו? אבני אודם לכתרו של המלך, אומר מישהו מאחוריו. המלך מסתובב ורואה עולה רגל אוחז בראי כסוף. איזה מלך? הוא שואל, ועולה הרגל מפנה אליו את הראי. המלך רואה את בבואתו ומתעורר בצווחה.
כשהשחר עולה סוף סוף, המלך הצעיר דוחה את הגלימה, את הכתר ואת השרביט. הוא מתעטף בפרוות הכבשים הישנה שלו ונוטל את מטה הרועים. כשהנער המשרת שואל, ספק בצחוק, היכן הכתר, המלך מכופף ענף של ורד קוצני וחובש אותו לראשו. וכך הוא עולה על סוסו ויוצא ברכיבה אל הכנסייה.
הופעתו המשונה מעוררת כעס ואי הבנה; העשירים בזים לו, העניים חוששים לפרנסתם. הבישוף מאשים אותו בכפירה. המלך הצעיר כורע ברך בתפילה. האצילים מתפרצים לכנסייה בחרבות שלופות. המלך הצעיר נפנה אליהם בעצב ואז חודרות קרני השמש מהויטראז' ועוטפות את גופו בגלימה של אור צבעוני. חבצלות מנצות ממקל הרועים שלו ושושנים אדומות פורחות בין קוצי העטרה. גבעולי החבצלות הופכים לכסף מבהיק ועלי השושנים לזהב טהור. העוגב מנגן מעצמו, נערי המקהלה שרים. הכל כורעים לפניו, והבישוף ממלמל: "גדול ממני הכתיר אותך למלך."

זר קוצים של אפרים משה ליליֶין (נולד בדרוהוביץ, עירו של ברונו שולץ ופעל בגרמניה ובארץ ישראל) מזוהה עם זרם היוגנדסטיל, וריאנט של אר-נובו.

2. שערה במרק

אני אתחיל מהסוף, כלומר מההתחלה.
אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשנתקלתי בסיפור לראשונה, אבל הוא המשיך לרצד בתוכי זמן רב, כמו אותם כתמים שרואים אחרי שמביטים לתוך אור: קדרותו של החלום הראשון, הצבעוניות האוריינטלית וחדות הפרטים של החלום השני, האפוקליפסה של החלום השלישי: המוות הצוחק ושורק דרך אצבעותיו ואישה מעופפת אל הג'ונגל, המלה דֶבֶר כתובה על מצחה ועדת נשרים חגה סביבה…
וגם התוכחה על הניצול, המוות. האידאליזם הדומע.
המלך הצעיר הוא מעין תיקון לגביר של עגנון, זה שהזמין את הכותונת משלוש האחיות. ביתן של התופרות היה חשוך כמו עליית הגג מחלום המלך. הן ירקו דם על הכותונת, אבל הגביר לא הבחין בכאבן. הוא ראה רק כתם, טומאה ורשלנות ותואנה להלין את שכרן. המלך הצעיר מבחין בסבל מבעד לברק האטום של הזהב. במין אקטיביזם פיוטי הוא מסרב ללבוש את הגלימה "שנארגה בנול הצער ובידיו הלבנות של הכאב", להתקשט בפניני המוות ובאבני האודם המדממות.
והוא צודק כמובן. לא רק מצד הפוליטיקה אלא גם מצד המאגיה. כי ככה זה באגדות, החפץ הוא סך-כל ההיסטוריה הרגשית שלו: מסנדל הזכוכית של סינדרלה ועד לשמלת האש שמדאה שולחת לצרתה; האריג ספוג באדי קנתה ושנאתה. הכישוף הוא רק הניצוץ, הדובדבן בקצה הרגש.
וכמה מוזר ונורא שאיש אינו מבין את המלך. אפילו העניים ("האין העשיר והעני אחים?" הוא שואל אותם. "כן, ושמו של האח העשיר הוא קין," הם עונים). הבישוף נוזף בו. האצילים שולפים את חרבותיהם להכותו. ואז, ברגע האחרון, קורה הנס וכולם מכירים בצדקתו…

ובתוך סערת התמונות והרגשות של ילדותי היתה גם אי-נחת, פרט קטן ומטריד כמו עדשה מתחת לערימה של מזרנים, כמו שערה במרק: זה קרה כשגבעולי החבצלות נקרשו לכסף, כשעלי השושנים הפכו לזהב. במחלקה המשפטית שלי נרשמה הערה על זיוף.

אז לא יכולתי להסביר את זה, רק ידעתי שרומיתי. היום, אחרי שנים של תיאטרון חזותי – ההסבר פשוט מאד, אבל גם מורכב. או ליתר דיוק – לכוד בסבך פתלתול-אוסקר-ויילדי-אר-נובואי של טבע, אמנות, להט מהפכני ונצרות.
"אז תשלפי את החרב ותכי," אומר אהוב לבי, אחרי שהוא מברר על מה אני נאנחת. הוא מתכוון לאלכסנדר מוקדון שביתק את הקשר הגורדי בחרבו וכבש את אסיה. אלא שלי אין חשק להתחפש לאלכסנדר מוקדון; אני מעדיפה להתחקות אחרי החוטים ולפרום אותם אחד אחד. כמו הכלות של פעם, שנבחנו על סבלנותן.

3. אופנה

"המלך הצעיר", כמו "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן, עוסק באופנה. המהות והמשמעות של הסיפור כמוסות בבגדים ובאביזרים. אבל בעוד שלמלך של אנדרסן יש רק תלבושת אחת, אוונגרדית וקונספטואלית (כלומר הבגדים החדשים הם בגדר רעיון), למלך של אוסקר ויילד יש שתיים – המהפך הרגשי והתודעתי שלו מתורגם למהפך אופנתי: הוא מחליף את גלימת הברוקד בפרוות כבשים, את האבנים היקרות בענפים וקוצים, ואת מלאכת המחשבת בעיבוד מינימליסטי, כמעט נא.

4. קתוליות

שיאו של הסיפור מתרחש בקתדרלה, ולא בכדי. ויילד האנגליקני תמיד נמשך לקתוליות ואף המיר את דתו על ערש דווי. "המלך הצעיר" ניזון ממסורת כנסייתית של תנועה בין חומר לרוח, שראשיתה בהתגשמות האלוהים בדמותו הארצית של ישו, ואחריתה בתרגום של תכנים רוחניים לתמונות ולפסלים, לתלבושות, לאביזרים ולטקסים מרהיבים.
מעבר להשראה כללית ולרוח גבית – אוסקר ויילד שואל גם כמה דימויים ספציפיים מן האיקונוגרפיה הנוצרית: מטה הרועים ופרוות הכבשים רומזים לישו המתואר כרועה נאמן וכשה אלוהי כאחד. חבצלות מייצגות טוהר, בייחוד את זה של מריה (המלאך המבשר על הולדת הבן תמיד מושיט לה חבצלת). השושנים האדומות קשורות לדמו של ישו, והאור מזוהה עם רוח הקודש. כבר הזכרתי בהקשר אחר שחלונות הויטראז' של הכנסייה מסמלים את הריונה של הבתולה: כשם שהאור חודר דרכם מבלי לנפץ את הזכוכית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.

בסרטון – תצוגת האופנה הקתולית מתוך רומא של פליני. למי שלא מכיר – ממש כדאי. זה מצחיק והזוי ופראי ויצירתי עד הסוף המהמם.

5. טבע

מטה הרועים, פרוות הכבשים, החבצלות והשושנים, אינם פועלים רק בשירות הנצרות. הם מתפקדים כסוכנים כפולים – של הדת מצד אחד ושל החי והצומח מצד שני, כלומר של הטבע.
ויילד ממזג בקסם רב בין החומריות הטבעית לסביבה הכנסייתית: החל מהטריק האופטי שאורג את גלימת-הילת האור הצבעוני, וכלה במטה ובעטרת הקוצים המתפקדים כמו ייחורים של נס.
אבל ברגע האחרון הוא לא מתאפק ומוסיף כסף וזהב. הוא מקלקל את הפשטות החומרית ומקפיא את הצמיחה. הוא עוצם עין ומגניב בחזרה, בדלת האחורית, את העושק ואת הניצול.

חלון כנסייה מימי הביניים

זהרורי אור על קירות הכנסייה

6. אר נובו, או ההבדל בין אנדרסן לאוסקר ויילד

למלך הצעיר יש שני אבות: אביו הביולוגי היה אמן – נגן נבל או צייר פרסקאות איטלקי, המספר לא לגמרי החלטי בנקודה הזאת. אביו המאמץ היה רועה עיזים; כבנו של הרועה הוא זר בארמון. הוא "משתרע על הכרים כמו עופר איילים, בן יער שניצוד." כבנו של האמן הוא חש ש"היופי הוא מפלט מן הצער". הוא משוטט בין חדרי הארמון ומתפעל משכיות החמדה, כורע ברך לפני תמונה, מנשק את מצחו של פסל עתיק ונשאר ער כל הלילה כדי לראות איך הוא נשטף באור הירח.

אבל הפיצול הזה הולך ומיטשטש. אוסקר ויילד קצת מורח אותו בהמשך, את הפער בין טבע לאמנות, בין גבעול חי ליציקת זהב.

זה לא היה קורה לאנדרסן למשל, שבמרכז סיפורו "הזמיר" עומד ניגוד דומה, בין הזמיר האמיתי הקטן והאפרורי לזמיר המלאכותי "שמראו ממש כמראה הזמיר החי אך כולו משובץ יהלומים וספירים ואבני אודם," (העקיצה כמו כּוּונה ישירות לאוסקר ויילד). בזמן שהציפור המלאכותית מזמרת היא "מכשכשת בזנבה המבהיק בשלל רשפי כסף…" הקיסר רוצה להעניק לזמיר האמיתי את הזכות לתלות את נעל הבית המוזהבת שלו על צווארו אבל הציפור מעדיפה (משום מה) את הדמעות שנקוו בעיני הקיסר. "הדמעות הן האבנים הטובות המשמחות את לב הזמר," מסביר הזמיר, כלומר אנדרסן.

אלא שאוסקר ויילד אינו אנדרסן. ויילד הוא איש האר נובו.
אר נובו (מילולית, האמנות החדשה), היה זרם פופולרי בכל תחומי האמנות והעיצוב במערב, במחצית השנייה של המאה ה-19. היצירות השטוחות והמסולסלות נוצרו בהשראת הטבע ואמנות המזרח הרחוק.


לטבע של האר נובו אין קשר לטבע כפי שהוא נתפס היום. אין לו קשר לפשטות, חומריות, תלת ממדיות, אור וצל. הטבע הוא בסך הכל השראה צורנית, מודל לקישוט. אוסקר ויילד מזוהה עם האר נובו, ולא בכדי: המקצב, המבט, תנופת המחשבה והתחביר, מתעקלים ונארגים בכתיבתו בחן של קוי אר נובו. העומס, השטיחות והחדות מתורגמים למשפטים ועלילות.

האר נובו והזהב – דיוקן אדלה בלוך באואר (1907) מאת גוסטב קלימט, נשיא הזסציון, הגרסה הוינאית של האר נובו

7. עושר סגנוני

כל שלושת חלומותיו של המלך הצעיר הם פלסטיים וחזותיים, ואף אחד מהם אינו בסגנון אר נובו. זה מפתיע במיוחד כיוון שכל אחד מהם מתייחס לתקופה אחרת בתולדות האמנות. "המלך הצעיר" הוא מעין מסה-מסע בתולדות האמנות. חלק מתחושת הדחיסות נובע מגיבוב הסגנונות.

החלום הראשון מתרחש בסדנת יזע מחניקה נטולת צבע כמו צילום שחור-לבן. פנים חיוורות וידיים רועדות מבליחות מן החשיכה. האורג עונה על שאלותיו של המלך בזעקה מרה. זה מין ריאליזם נוסח גורקי.

בתמונה למעלה סדנת יזע. באתר הזה יש תמונות עוד יותר משכנעות של סדנאות כאלה, אבל חששתי להוריד אותן.

בחלום השני מתחלפת האפלה בשמש בוהקת. האווירה אקזוטית והקומפוזיציה מורכבת מסצנות קטנות צבעוניות ומפורטות: ספינת משוטים ארוכה עם עבדים עירומים ונוגשים מצליפים. אי-שם על החוף דוהרים שודדים ערביים. אחד מהם נורה בקשת צבועה, אישה צהובת צעיף מביטה בו מן הגמל שעליו היא רוכבת. מפקד הספינה השחור חובש מצנפת אדומה ועונד עגילי כסף. הוא מחזיק מאזני שנהב ושקיק עור ירוק לפנינים. קוסם כרישים מתופף כדי להבריח את מפלצות הים. כושים מתקוטטים על ענק נוצץ. זוג עגורים מרחף מעל לראשם. בועות עולות מן המים, מהמקום בו צלל שולה הפנינים. וקצת אחר כך – דם פורץ מאוזניו ומנחיריו, וכן הלאה. זוהי תמונה פרה רפאליטית מכל בחינה: עושר הפרטים, הצבעים העזים, הקומפוזיה המורכבת, הסימבולית והמורבידית.

ויליאם הולמן האנט 1886-1905 – הליידי משלוט, אגדתיות ועושר של פרטים

סר ג'ון אברט מילה 1829-1896, לורנצו ואיזבלה, צבעים עזים

ודוגמא לקומפוזיות הפרה רפאליטיות המורכבות (זה היטשטש בקטן) – פורד מדוקס בראון 1852-65, עבודה

החלום השלישי נפתח בג'ונגל טרופי דחוס וססגוני בנוסח אנרי רוסו (1844-1910) בן זמנו של ויילד (1854-1900); פירות משונים ופרחים ארסיים, פתנים, תוכיים, צבי ענק, קופים וטווסים.

אנרי רוסו, הפתעה

למעלה: באף אחד מהג'ונגלים של רוסו לא מופיעים טווסים, אבל הנאיביות של הציורים סופגת בקלות את התוספת הדקורטיבית.

למטה: אובריי ברדסלי, גלימת טווס וכתר טווסי. מכל אמני האר נובו ברדסלי הוא אולי המזוהה ביותר עם אוסקר ויילד.

המלך הצעיר חוצה את הג'ונגל ומגיע לערוץ נהר שבו מתרוצצים בני אדם וחופרים. שתי דמויות משקיפות עליהם מפתח אפל של מערה: המוות והקמצנות, שתי דמויות אלגוריות שכמו ירדו מפרסקו גותי או יצאו ממחזה מוסר נוצרי מן המאה הארבע עשרה. ויש גם דמות שלישית בחלום, מעין צליין מסתורי עם ראי כסוף. לדמות הזאת אין שם, אולי משום שהיא מייצגת שתי יישויות בו-בזמן: הראי שהיא מחזיקה שייך לחטא הגאווה. ומצד שני הוא המכשיר של "האמת", הוא מאפשר למלך הצעיר לגלות את פרצופו האמיתי.

פרט מתוך חטא הגאווה, הרונימוס בוש. השטן מושיט לאישה את הראי.

גוסטב קלימט, האמת העירומה (אוחזת ראי כסוף)

החלום השלישי ספוג בסימבוליקה נוצרית עם הבזקים מחזון יוחנן; למשל, אחרי שהמוות הורג את כל האנשים בקדחת ובדבר ובמגפה, הוא דוהר לדרכו על גב סוסו האדום המהיר מהרוח. ובחזון יוחנן: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ׃ או – אחרי שהמוות והקמצנות מסתלקים מן החלום מגיחים מערוץ הנהר תנים ודרקונים וכל מיני יצורים נוראים בעלי קשקשים כמו "הַחַיָּה הָעֹלָה מִתְּהוֹם" של החזון.

חזון יוחנן, ויליאם בלייק, המאה ה18

החיה מחזון יוחנן, שטיח מימי הביניים

8. כיוונים

חלומותיו של המלך הצעיר הם חובקי עולם  – מאנגליה הויקטוריאנית ועד הודו, אפגניסטן, מצרים וסמרקנד (הקמצנות מנסה לפתות את המוות לבקר שם). הם מתרחשים בארצות ממשיות ודימיוניות, בחושך ובאור, בעיר בים ובאדמה. הפער בין יסורי המצפון של החולם לבין העטיפה שבה הם מגיעים הולך וגדל. הסיפור פועל בשני כיוונים סותרים: הידיים דוחות את הפאר העקוב מדם, והרגליים נמלטות מעליית הגג העלובה והסוציאליסטית אל השיכלול הפרה רפאליטי והיופי הכנסייתי.

9. שמרנות ומהפכה

סוציאליזם, טבע ונצרות משתלבים בקלות אצל מישהו כמו פרנציסקוס הקדוש שנושא דרשות לציפורים, סנאים, חולדות, קרפדות וחרקים ומתאהב ב"גבירה דלות". אבל הקתוליות של אוסקר ויילד קשורה בטבורה המסתלסל לזהב. "היופי הוא מקלט מהצער" מכריז ויילד מתוך גרונו של המלך הצעיר, אלא שהמקלט של ויילד עשוי בין השאר מ"חומרים יקרים ונדירים". כדי ליישב את הסתירה הוא ממציא במין דאוס-אקס-מכינה זהב אחר מזויף ושמיימי שאינו כרוך בסבל. או במילים אחרות, הוא מפנה את הראש הצדה ומרמה כמו סבתא שלי במשחק הפסיאנס.

כי אוסקר ויילד הוא אסטתיציסט בכל שס"ה גידיו המשתרגים כמו שבכת אר-נובו. הוא מעדיף את הייפיוף על החיים. זה לא רק הפסל שהוא מנשק, או התמונה שלה הוא סוגד, מור החבצלות וזהרורי הצבעונין של האור הכנסייתי. זה ניכר כמעט בכל שורה. בהתפייטות שבה הוא מתאר את הרגעים האחרונים של המלך לפני השינה: הוא מאזין לשירת הזמיר העולה מן הגן, שואף את ריחם העדין של היסמינים, פורט כמה צלילים על נבל וכמעט נרדם, ואז נכנסים המשרתים, יוצקים מי ורדים על ידיו ומפזרים פרחים מפזרים על הכר. זמיר, יסמינים, נבל, מי ורדים, פרחים. התמוגגות של נערה מתבגרת בלי טיפת אירוניה. (התגעגעתי ללורקה שגם בגנו צמחו יסמינים, והוא אמר שריחם היה חריף כל כך בלילה, שבן אדם היה מקיץ משנתו עם כאב ראש לירי.)

"בעתיד ישחקו איתי רק אלה שאין להם לב!" קוראת נסיכה קטנה בסיפור אחר של אוסקר ויילד – "יום ההולדת של האינפנטה". זה קורה אחרי שהפרא הקטן שהובא לשעשעה מת מצער ומאהבה. ויילד מטביע את המלך הצעיר ברגשנותו ובלהט המהפכני שלו, אבל ברגע האמת כשהוא נדרש לקצץ ב"יופי" – גם הוא כמו האינפנטה, מעדיף חברים חסרי לב.
השערוריתיות של הכרזתו המצוטטת שלו "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי", מתגלה כקליפה דקה על שמרנות.

9. סיום ופתיחה

כשהייתי ילדה התרשמתי מאוסקר ויילד אבל לא לקחתי אותו ברצינות. היום אני יכולה להצביע על השטיחות הזיוף. אבל יש לי גם ספקות. חשבתי עליהם כשקראתי את מאמרו של סלבוי ז'יז'ק על "דיוויד לינץ' כפרה רפאליט".

"בהיסטוריה של האמנות," כתב ז'יז'ק, "הפרה רפאליטים הם מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש: הם נתפסו בתחילת דרכם כנושאי הדגל של מהפכה אנטי-מסורתית בציור, כשבר עם המסורת כולה, מן הרנסאנס ואילך – רק כדי להגיע לפיחות בהערכתם זמן קצר לאחר מכן, עם עליית האימפרסיוניזם בצרפת, כתמציתו של קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב. דירוג נמוך זה היה בתוקף עד שנות השישים של המאה שלנו, כלומר עד הופעתו של הפוסט מודרניזם."

הוא ממשיך וטוען שבציוריו של האנט, המתקתַק מבין הפרה רפאליטים, יש ממד מאיים. הטבע שלו רקוב ובצקתי, צבעיו זוהרים מדי. בהנאה ובמיניות מכרסם מיאוס. ז'יז'ק מצביע על חוסר העומק בתמונות, תחושת התבליט (בגלל הנסיגה מהפרספקטיבה הרנסאנסית), הבובתיות של הדמויות, והוא משווה את הציורים לסרטיו של דיוויד לינץ'. "קטיפה כחולה" למשל, כשמרחוק הכל נראה מושלם ומקרוב רקוב ומאיים.

ובחזרה לויילד – אולי דווקא המריחה האידיאולוגית, האמביוולנטיות, הקלילות השטוחה, הרגשנות שלא ממש מסתירה את הגרעין הקשה של הניכור, אולי דווקא אלה עושים את ויילד רלוונטי ועכשווי במיוחד. אבל על כך אצטרך לכתוב כבר בפעם אחרת.

המלצה לקריאה – "קישוט ופשע", מתוך "דיבור לריק, למרות הכול", מבחר מאמרים של אדולף לוס, בבל 2004 מופרך, מבריק, פרובוקטיבי, אלים ומעורר מחשבות.

עוד בגדים נושאי רגש ומשמעות

היו, אילו… על שלוש אחיות של עגנון (על עוד בגד ספוג בכאב ובניצול)

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

כתבתי גם על אמנות פלסטית בקולנוע ובמחול. למשל –

על אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

האיש האישה והחיה – על אוהבים אש של יסמין גודר

לב פראי וראש מוזר – פנטסיה ומציאות בלב פראי לדיוויד לינץ' (בעיקר פופ-ארט)

ועוד…

אה, כן, ואל תשכחו להרשם לעדכונים במייל.

Read Full Post »

1.
בזמן השירות הצבאי שלי, התאבד חברו הטוב של אהוב לבי (עד היום) אבי גולן. המשך…

Read Full Post »