Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נסיך ב-3 חלקים’

והנה הגענו סוף סוף ל"סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה. בפעם הקודמת כתבתי איך הדייג הערים על השד והחזיר אותו לקומקום ואיך השד התחנן והבטיח להעשיר אותו, ולבסוף הוביל אותו לאגם נידח בין הרים. עצרתי ברגע שבו העלה הדייג ברשתו ארבעה דגים מוזרים: לבן וצהוב ואדום ותכלת והביא אותם למלך. זהו התקציר של עשרות  עמודי ההמשך:

הדגים נמסרים למבשלת החדשה שמטגנת אותם במחבת, ולפני שהיא מספיקה להפוך את הדגים נבקע הקיר ועלמה יפהפייה והדורה יוצאת מתוכו, נועצת קנה סוף במחבת ושואלת את הדגים: האם אתם עומדים בדיבורכם? שלוש פעמים, עד שהדגים נושאים את ראשם ועונים: הן, הן. ומדקלמים: אם תשובי נשוב, ואם תקימי הברית נקים,/ אך אם מסתלקת את אנחנו נקיים. ואז הופכת העלמה את המחבת על האש וחוזרת לתוך הקיר. כשהטבחית מקיצה מעלפונה היא אומרת לעצמה: "בריקוד כידוניו הראשון נשבר בידו הכידון," ושוב מתעלפת עד שהמשנה למלך "מנדנד אותה ברגלו". ושוב קוראים לדייג שמביא עוד ארבעה דגים והכל חוזר על עצמו בדיוק. בפעם השלישית המשנה ממלא את תפקיד המבשלת והמלך צופה, ומתוך הקיר יוצא גבר כושי שפונה לדגים ב"קול חרדות", והשאר חוזר על עצמו כמו בפעמים הקודמות. המלך המסוקרן חוקר את הדייג ומגלה שהאגם, שמעולם לא שמע על קיומו, נמצא מהלך מחצית השעה מארמונו. הוא יוצא לשם בראש חילותיו וחומק באישון לילה כדי לפתור את התעלומה. אחרי צעידה ארוכה הוא מגיע לארמון שחור. הוא משוטט בחדרים המפוארים והנטושים ומציץ לחצר המלאה ציפורים שרק רשת זהב דקה מונעת מהן לפרוח. קול בכי מוביל אותו לעלם יפהפה ואומלל. "איך לא אבכה בשעה שזה מצבי?" עונה העלם לשאלת המלך, ותוך כדי כך הוא מפשיל את בגדיו ומתברר שממותניו ומטה הוא עשוי אבן. "אמנם לדגים אלו ולי סיפור נפלא," הוא מכריז, "שאילו נכתב בחודי מחטים בזוויות העין, היה למשל ומוסר לכל לוקח מוסר."
העלם היה פעם נסיך מאושר. לאחר מות אביו נשא את בת דודו וחי איתה באהבה. ערב אחד, כששכב בעיניים עצומות שמע את השפחות משוחחות על בוגדנותה של אישתו. בלילה ההוא שפך את סם ההרדמה שהכינה לו, העמיד פני ישן ושמע אותה מקללת אותו ומייחלת למותו, ואחר כך מתייפה ומתבשמת, נוטלת את חרבו ויוצאת מן הארמון. הנסיך עקב אחריה לחושה בין ערימות אשפה ובה "עבד כושי, שפתו האחת ככיסוי קדרה מעל לשפתו השנייה הדומה לסוליה של נעל". העבד מלקק חול, מצורע ולבוש סמרטוטים, מחרף את המלכה ומכנה אותה "כלבה סרוחה ושפלה שבלבנים" שמשתמשת בו לסיפוק תאוותה. והמלכה מתרפסת לפניו ואוכלת מידיו עצמות עכברים מבושלים, וכשהם מתחילים להזדיין (או אולי רק כשהם נרדמים, זה לא לגמרי ברור) הנסיך מתפרץ ומכה את העבד בחרבו. למחרת בבוקר הוא מגלה שאשתו גזזה את שערה ולבשה בגדי אבל, בטענה שאִמהּ נפטרה, אביה נפל במלחמת מצווה, אחיה האחד מת מנשיכת נחש, ואחיה האחר נקבר במפולת. היא מקימה אחוזת קבר ומשכנת בה את אהובה. הוא לא מת לגמרי, רק הפך לצמח. כל יום היא מאכילה אותו ומתחננת לפניו שיתעורר. אחרי ארבע שנות אבל הנסיך המעוצבן חושף את חלקו באסונה, והמכשפה (עכשיו מתברר שהיא מכשפה) נוקמת בו והופכת את חציו לאבן. את הממלכה היא הופכת לאגם ואת האנשים לדגים צבעוניים: המוסלמים לבנים, הנוצרים תכולים, היהודים צהובים והאמגושים אדומים. וכל יום היא מלקה את הנסיך עד שדמו שותת וכשהוא מתחנן שתחוס עליו היא אומרת: ואתה חסת עלי והשארת לי את אהובי?
המלך נחלץ לעזרתו של הנסיך. ראשית, הוא הורג את העבד ותופס את מקומו. כשהאישה מגיעה הוא מתלונן שהבכי של בעלה וקללות הדגים המכושפים מפריעים לו להחלים. בן רגע היא מסירה את הכישוף ומיד הוא מבתר אותה לשניים בחרבו. סוף טוב הכל טוב: המלך מאמץ את הנסיך. הם חוזרים ביחד לארצו הרחוקה (ברגע שמוסר הכישוף היא מתרחקת). שניהם נושאים את בנות הדייג ומרעיפים כל טובה אפשרית על ראשו. "ואולם אין זה נפלא יותר," רומזת שהרזד, "ממה שארע לסבל…"

כשהריתי את בני הבכור פחדתי שהאימהות תמחק לי את היצירה ותתפוס את מקומה. לכן הקדמתי תרופה למכה; ברגע שנכנסתי להריון התחלתי לעבוד על הצגה חדשה, בהשראת "סיפור הנסיך המשותק". עוד בילדות הרגשתי שהדימויים העזים והצבעוניים שלו לא מגיעים אלי ממקור חיצוני אלא כאילו נִכְרו מתוכי, וכשגדלתי הבנתי גם למה: הסיפור המפותל והמותח הזה שעונה כביכול על כל דרישות המעשייה (טובים נגד רעים, סוף טוב וכולי) הוא בעצם דיוקן קבוצתי של אנשים הסובלים מאותה מצוקה: "תקיעוּת", זה היה השם שנתתי לה. זה היה הפחד הגדול שלי בילדותי, בנעורי, להיות תקועה, לא חיה ולא מתה כמו כל גיבורי הסיפור: כמו הנסיך שחציו אבן וחציו בשר, וכמו השד שכלוא בצינוק הקומקומי, וכמו העבד ששוכב כמו צמח באחוזת הקבר שלו, וכמו המלכה שמתרוצצת בין הכעס על הנסיך לאבל על המאהב (כל יום אותו דבר, בלוּפּ), וכמו הציפורים החסומות על ידי רשת הזהב וכמו דגי המחבת המדברים. אפילו לארמון בסיפור יש שתי דלתות, אחת פתוחה ואחת נעולה; אנשים, נשים, שדים, בעלי חיים ודוממים, כולם משקפים זה את זה ואת התקיעות שבה הם לא חיים ולא מתים. הסיפור אמנם נפתר במין דאוס-אקס-מכינה, אבל במציאות נראה לי בלתי אפשרי להיגאל לנצח מן התקיעוּת. "אין לזה סופ" כתבתי בתוכנייה, בפרץ פוטוריזם ספונטני.

תוכניית ההצגה.

תוכניית ההצגה (שעצבתי בעצמי). הכריכה היתה עשויה משתי שכבות, התחתונה מנייר והעליונה מנייר פרגמנט. על כל שכבה היה מצויר חצי נסיך. החלק התחתון הגיאומטרי הוא מחווה לאוסקר שלמר ולבלט הטריאדי שלו. רציתי להדגיש את האנדרוגניות. את הכפילות המגדרית. אני הייתי הנסיך אבל לא התחפשתי לגבר בשום פנים.

תוכניית ההצגה, פרט, תקריב. כאן אפשר אולי להבחין קצת בשכבות וברישום העיפרון. גם הציפורים בהצגה עוצבו בגיאומטריות כמו הציפורים על התוכנייה.

תוכניית ההצגה, פרט, תקריב. כאן אפשר אולי להבחין קצת בשכבות וברישום העיפרון. גם הציפורים בהצגה עוצבו בגיאומטריות כמו הציפורים על התוכנייה.

.

ההצגה שלי היתה אפילו יותר חזותית מהמקור. ויתרתי על האליבי העלילתי וחתכתי ישר לדימויי תקיעוּת. "פסל תיאטרלי" קראתי לזה, כלומר רצף של תמונות חיות עם מעברים אסוציאטיביים. עכשיו זה נשמע מובן מאליו אבל אז לא הכרתי שום מודל כזה. ניחשתי וגם המצאתי אותו תוך כדי הליכה. בכל פעם שהגעתי לשד למשל, כיביתי את כל האורות. רציתי שהקהל יחווה את החושך שלו מבפנים.

הרעיון הבסיסי שלי היה פשוט: להציב רגלי אבן במרכז הבמה ולעמוד בתוכן, מתחת לרשת עם ציפורים. גופי יהיה החלק החי של הנסיך. אבל ממה להכין את רגלי האבן? שַׁיִשׁ לא בא בחשבון; גם כבד מדי וגם אחד לאחד. לא רציתי חומר שמתחזה לאבן. ניסיתי לפצח את מהות הכישוף. מה זה בעצם רגלי אבן? זה לא אבר אלא מבנה; מבנים לא יכולים לזוז. הגיאומטריות הקפואה שלהם הפוכה מהצורות האורגניות החיות של הגוף.

עיצבתי את הרגליים בצורת מדרגות שלא מובילות לשום מקום, ועליהן רשמתי את גופו של הנסיך. בעירום, כי תקיעוּת זה גם סירוס. כי אישתו חגרה את "חרבו" והפכה אותו לאבן ממותניו ומטה. יש יותר מפורש מזה?

ובכלל – מי שיפתור את תעלומת איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה כל כך לספר ילדים, כלומר יצביע על העיבוד שקראתי בילדותי, יקבל ארבע מאות דינר זהב מהשולטן. (התעלומה נפתרה בינתיים. הפתרון כאן).

רגלי אבן, מתוך

רגלי אבן, מתוך "נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי", פוליאסטר עם סיבי זכוכית, מראות, שקפים, חלוקי נחל. עיצוב מרית בן ישראל

.

בחודש התשיעי להריוני (אז עוד ספרו בחודשים) הודעתי שאני לא יולדת עד שאני לא גומרת את הרגליים. אהוב לבי, שיודע כמה אני רצינית בנושאים כאלה, היה מברר כל יום: גמרת כבר את הרגליים? (בתשובה לשאלתכם – כן, גמרתי אותן וילדתי). עיצבתי אותן מפוליאסטר צהבהב עם סיבי זכוכית. לפוליאסטר היה ברק קריר פלסטיקי-שֵׁישי. והיה לו עוד יתרון: כשהדליקו אור מאחוריו הוא נהיה שקוף. ברגע מסוים בהצגה נדלק אור קטן מאחורי הזין וראו את צל היד שלי מטייל על קווי המתאר שלו. בהצגת הבכורה נקלע לאולם זבוב שנמשך אל הזין המואר. הצללית שלו פלשה לתוך ההזיות של הנסיך. הפוגה קומית.

על רגלי הפוליאסטר הנחתי כמה חלוקי נחל בשביל החומריות. בצרפת ניגש אלי איש אחרי ההצגה: זה כמו אבנים קטנות שמניחים על קבר, הוא אמר. זה לא עלה בדעתי אבל כמו שכתבה נורית זרחי "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

כל זה קרה הרבה אחר כך. אני חוזרת לאחור; כמה חודשים אחרי הלידה צללתי שוב לעבודה. מריו קוטליאר שניהל את תיאטרון הקרון ואהב למלא את תפקיד הפיה הסנדקית, הזמין את עודד קוטלר לראות חזרה. עודד היה אז המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. מלבד העיצוב (שרק חלקו מופיע בתמונה) היו לי חמש דקות של הצגה. הוחתמתי על חוזה מאיים. אם לא אעמוד בלוח הזמנים אצטרך לשפות את פסטיבל ישראל (לשַׁפּות זה לפַצות בז'רגון המשונה של החוזים) בסכום אגדי. גרנו אז ברח' צפת בנחלאות, בדירה עם חדר-קבר-שינה בלי חלונות. התינוק היה מתעורר בין חמש לעשרים פעם בלילה, גם כשישן בזרועותי. אהוב לבי למד בטכניון ולן בחיפה פעמיים בשבוע. הלכתי לישון וקמתי עם הציפורים. לא היה לי מחזה או תסריט, רק מושג עקשני עמום וברור כאחת על התוצאה. לפעמים נתקעתי. לשבוע. לחודש. מעבר לכביש גרה אישה צעירה. הייתי רואה אותה מהמרפסת מוציאה את כריות הריפוד וחובטת בהן לפי הסדר. אחר כך היתה תולה כביסה; מנערת כל בגד ומותחת אותו על החבל. יום אחרי יום, בשיא הנחת והשליטה. קנאתי בה כמו שמקנאים במשהו לגמרי דמיוני. עד היום אני מקנאה.

הופעתי קצת בארץ ובחו"ל; איטליה, גרמניה, הולנד, פולין. יום אחד בפסטיבל שרלוויל בצרפת, הצביע עלי מישהו ברחוב והתחיל להסביר לחבריו בצרפתית חפוזה ונלהבת על ההצגה. ופתאום הוא פנה אלי וציווה: קוֹנְטִינוּ, קוֹנְטִינוּ, קוֹנְטִינוּ! (המשיכי, המשיכי, המשיכי!) כך, שלוש פעמים, כמו השבעה. צחקתי וקצת התפלאתי. לא עלה בדעתי להפסיק באמצע המשחק.

כמה שנים אחר כך יצרתי את הוי, אילו… על פי שלוש אחיות של עגנון. זו היתה תקופה אפלה, מייאשת. הצגתי בזירה הבינתחומית שקראו לה אז "הבמה". התיאטרון היה מוזנח ומטונף. הייתי שוטפת את הבמה כמו סינדרלה לפני כל הצגה. מוכר הכרטיסים איחר באופן קבוע, בטענה שממילא לא בא קהל. בזה לפחות הוא צדק. לפעמים היה אפשר לספור את הצופים על אצבעות יד אחת. יום אחד טילפן מישהו לתיאטרון ודרש לדבר איתי בטענה שההצגה שינתה את חייו. קצת אחר כך חלמתי חלום: אני יושבת על שפת המדרכה ברח' יפו בירושלים עם בני הבכור ומספרת לו בלשון עכשווית ומעט עילגת את הסיפור התנ"כי על חורבן סדום. אני מתעלמת מהמכוניות והאוטובוסים החולפים על פנינו בשאגה ואומרת: "ואז אברהם התחנן ואמר, אבל מה איכפת לך אלוהים, גם אם יש עשרה צדיקים…" דמעות זולגות מעיני ואני חושבת לעצמי, עדיין בתוך החלום, שמעולם לא שמתי לב כמה הסיפור מרגש.

וקצת אחר כך אמנם החרבתי את סדום. עזבתי את התיאטרון. ערקתי לכתיבה.

*

לחלק הראשון של הסיפור – הדייג והשד ואני

חמסין באושוויץ או הנסיך המשותק בפולין

על שלוש אחיות מאת עגנון

על מוכרת הגפרורים (ההצגה הראשונה שעשיתי)

*

Read Full Post »

מתוך המופע שלי

הזנת כיתוב

מתוך המופע שלי נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי  בעקבות "סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה, צילם הדס עפרת


  1. מי עשה לך את זה?

ב-1986 הוזמנתי להופיע בפסטיבל תיאטרון הבובות המתקיים עד היום בביילסקו-בייאלה, פולין. ביילסקו-ביאלה היא העיירה הקרובה ביותר לאושוויינצ'ים המוּכּרת יותר בשם אושוויץ, העיר של מחנה ההשמדה. להצגה שלי (ראו בתמונה למעלה) לא היה שום קשר לשואה או לתקומה. זה קצת הציק לי, כמו אבן בנעל, לא רציתי את המטען הזה. לא התאים לי לערבב.

כשבוע לפני הנסיעה עמדתי באוטובוס ליד נערה צעירה. על אמת ידה החשופה קושקש מספר טלפון בעט כחול. איש מבוגר שמספר מקועקע על זרועו לטש בה עיניים זועמות.

פתאום הצביע על הספרות ושאל: "מי, מי עשה לך את זה?"

"אני בעצמי עשיתי," אמרה הנערה.

"למה, למה עשית את זה?" התעצבן.

והנערה שעדיין לא קלטה, משכה בכתפיה. "כדי לזכור?" אמרה.

הוא פתח את פיו לענות אבל האוטובוס עצר והיא ירדה.

הצמיד אמנם שייך לפוסט הקודם, אבל נו, לא יכולתי להתאפק

*

2. אחינו מצודד העכברים

משפחתו של התאורן שלי' אלאן בצ'ינסקי, נרצחה בשואה. ביום הראשון לבואנו הוא מאתר יהודי זקן, האחרון שנותר מן הקהילה אחרי השואה ואחרי גומולקה. הם יושבים במרתף שהוסב לפאב ומשוחחים. אלאן הוא עולה חדש-ישן מבלגיה. היהודי יודע מעט צרפתית. הוא אומר שמנהל הפסטיבל הזקן הוא "אַן גְרוֹן פִילוֹשֵׁם", אוהב יהודים גדול. הוא לא נכנס לפרטים. מתברר שהתיאטרון שייך לקהילה. הוא מושכר למנהל הפִילוֹשֵׁם מתוך הכרת תודה, בסכום סמלי של זלוטי לשנה.

הפסטיבל גדול ורב לאומי. האמנים ממזרח אירופה דוברים רק את שפתם. ההנהלה מצאה דרך מקורית להתמודד עם מגדל בבל: קבוצה של מורות לאנגלית ולצרפתית מבתי הספר המקומיים שוהה בלובי. הן מצטרפות לשיחה כמתורגמניות על-פי בקשה. אחת מהן, בלונדינית יפה ודשנה נותנת בי מבט אומד, מצמרר. אני אוטמת את אזני כדי לא לשמוע את מחשבותיה. ואז אני מבחינה במשהו שעוצר את נשימתי: בכניסה לתיאטרון עומדת אישה אחרת כבת שלושים, קטנת קומה ולבושה בתחכום עירוני. עורה חיוור וקצת מחוטט וצמה נפלאה בצבע זהב עתיק, ארוכה באופן ניכר מגופה, משתלשלת מראשה. כדי שהצמה לא תיסרח בעקבותיה היא כורכת אותה כמחרוזת על חזהּ. השארית הארוכה מוטלת כמו משקולת על שכמה (סיפרתי על זה כבר, בהקשר אחר).

אני מהופנטת מן הצמה כמו עכבר מן החלילן מהמלין. החלילן הציל את אנשי המלין ממכת העכברים אבל הם סירבו לשלם את שכרו. בתגובה הוא ניגן לילדיהם והם הלכו אחריו ונעלמו ללא שוב. דב סדן סבור שהחלילן היה יהודי. הוא כתב עליו מסה מהורהרת ועצובה; "אחינו מצודד העכברים", הוא מכנה את החלילן. "אחינו" כלומר שלנו, היהודים. הסיפור לפי סדן, הוא תמצית האנטישמיות: גם אם נהיה אזרחים מועילים ונציל אתכם מעכברים בסוף תמיד תאשימו אותנו שהרגנו לכם את הילדים.

הזנת כיתוב

למעלה: וודקות כשרות מאושוויינצ'ים. צילם: אלאן בצ'ינסקי. "תוויות הבקבוקים הן תאווה לעיניים," הוא כותב, "מסגנון 'דר שטירמר' עד הסגנון 'הפסיכדלי'. הוודקה הכשרה של אושוויינצ'ים לוקחת אותנו למסע קטן בעולם הדמיון הפולני. לא פחות מ-39 סוגים של וודקה כשרה ממלאים את מדפי חנויות המכולת בעיר." 

*

3. המוזיאון

ב-1986 פולין עדיין קומוניסטית. אנחנו מתאכסנים בקיטנה של עסקני המפלגה, מעין מלון בחיק הטבע. לחדרים יש מפתחות ענקיים. אלאן חושש משום מה, מן המשטרה החשאית. הוא בטוח שסוכניה מחטטים בחפצינו בזמן שאנחנו נעדרים. הוא נע בין חרדת המשטרה למועקת השואה. בבוקר החופשי הראשון שלנו הוא מחליט לנסוע לאושוויץ. אני לא רוצה לנסוע לאושוויץ אבל אני מצטרפת אליו. אסור שייסע לבדו. מזג האוויר משונה. חמסיני. תאי הגזים אפופים במין אובך. אלאן מהופנט מהנורמליות של העיר הצמודה למחנה ההשמדה:

"המפגש הראשון עם אושוויינצ'ים הוא הלם," הוא יכתוב בעתיד. "אנשים חיים, אוכלים, ישנים, מזדווגים ומולידים. … כמו בכל עיר רגילה, גם באושוויינצ'ים יש מרכז תיירות, תחנת רכבת, תחנת משטרה, אולם ספורט, בית קולנוע, בתי מלון אחדים ומוזאון. זה כבר לא נקרא, אם כן, מחנה ריכוז ואפילו לא אתר זיכרון. זה נקרא מוזיאון" (ההדגשה שלי).

דוכן בעיר אושוויינצ'ים, צילם אלאן בצ'ינסקי

*

4. פְּיֶנְקְנָה

יומיים אחר כך, אלאן חוזר לאושוויינצ'ים העיר. אני נפרדת ממנו הפעם ונוסעת לקרקוב באוטובוס של הפסטיבל. כמה בובנאים רוסיים שרים כל הדרך. אני מגלה שאני מכירה את רוב השירים ומצטרפת בעברית, להפתעתם. אחד מהם שתום עין. עינו השמאלית נפוחה חיוורת. אני חשה בשלי כשאני מביטה בה. כשאני יורדת מהאוטובוס עף לי איזה חרק לתוך העין. את קרקוב אני רואה מבעד לדמעות. אני שוטפת ושוטפת אותן בשירותים של מוזיאון תדיאוש קנטור. אחר כך אני חוזרת לשלד הסוס שניצב באולם התצוגה. יש לו רעמה צחורה, זנב עבות, רסן ואוכף. אם אטפס עליו הוא יפתח בדהרה, אולי לארץ המתים.

מתוך הכנסייה בקרקוב

בכיכר יש כנסייה קטנה בצבעי טורקיז, תכלת וזהב. אני חומדת את יופיה, מחפשת ספר אמנות עם תמונותיה. בכניסה לחנות הספרים יש ערמה של סלי מתכת כמו בכניסה למרכול. אנשים מניחים בתוכם את הספרים שבחרו. הספרים מדכדכים למראה, מודפסים על נייר עיתון אפרפר. על ספרי אמנות אין מה לדבר.

העין עדיין מציקה לי. דומעת, צורבת. עד שאני חוזרת לביילסקו-ביאלה היא לגמרי אדומה. אני מודאגת. מחר יש לי הצגה. המנהל הפילושם לוקח אותי לבית החולים, מסתודד עם איזה רופא שמהדק את הפנים שלי בסד צונן, מקרב משהו לעין. כשהוא מסיים ההקלה ברורה. אני מודה לו בפולנית (הספקתי לקלוט כמה מילים). הוא מנשק את ידי.

ההצגה שלנו זוכה להצלחה. מוסיפים עוד שתי הצגות לבקשת הקהל. בשער העיתון המקומי יש תמונה שלי ומתחת כתוב "מרית בן ישראל היפהפייה". מעולם לא הייתי יפה כמו בפולין. אין דבר העומד בפני הסטריאוטיפ, ואני "היהודייה היפה".

*

5. בַּלְעָם

הסטודנטים הפולנים לתיאטרון בובות עורכים לכבודינו מסיבה. הם עומדים במעגל בדירת הוריה של אחת הסטודנטיות ושרים שיר היכרות עליז של בית מרזח, מעבירים בקבוק וודקה מיד ליד. אחר כך מגיע תורה של התכנית האמנותית; הם מציגים את סיפור בלעם, או בלשונם – בַּלְעָם. (למי ששכח, בלעם הוא המכשף שנשלח לקלל את ישראל. מלאך עם חרב שלופה חסם את דרכו. אתונו של בלעם הבחינה במלאך ונעמדה. בלעם חבט בה שתתקדם, והיא פתחה את פיה ודיברה. הסיפור המלא מתחיל כאן והוא מתמשך על פני שלושה פרקים שבסופם בלעם דווקא מברך את ישראל). הסטודנטים של ביילסקו-ביאלה מציגים את הסיפור בעזרת בובות עץ עממיות של חג המולד: בובת מלאך, חמור וכן הלאה. המופע קִצבּי, מצחיק ואלים כנהוג בתיאטרון הבובות העממי. הסיפור זהה לסיפור התנ"כי, רק פרט אחד שונה: בַּלעם רוכב לאושוויינצ'ים (כלומר לאושוויץ). המלאך מנסה למנוע ממנו להגיע לאושוויץ.

אחד הסטודנטים מנסה לתרגם לי את הדיאלוג.

"זה בסדר," אני אומרת, "אני מכירה את הסיפור."

באמת? הוא מתפלא, לדידו מדובר בסיפור-עם מקומי.

לכל האפיזודה יש איכות של משל. עשרים וחמש שנים אחר כך אני עדיין תוהה על הנמשל.

בתמונה, תחריט עץ מנירנברג (דווקא נירברג, הכל טעון כל כך) 1493. גם כאן בכותרת הוא נקרא BALAAM…

*

6. HEAVEN

איש בשם קרול מחפש את קירבתי. התפקיד שלו בפסטיבל לא מחוור לי עד הסוף. הוא צעיר ומתוק כמו חייל בדיל. גם הבגדים שלו שונים. של כל האחרים נראים סינתטיים, זקנים. קרול לובש מכנסי רכיבה בצבע קינמון וחולצה צחורה של בן אצילים. הוא גילה את ישו לא מזמן. יש לכך השלכות מרחיקות לכת. לא את כולן אני מבינה. אני לגמרי חילונית. אני לא דוברת פולנית. קרול לא דובר אנגלית. ובכל זאת נרקמת לה קרבת נפש. אנחנו מנהלים שיחה תיאולוגית, לא ברור באיזו שפה, עד השעות הקטנות של הלילה. אלאן נכנס מדי פעם, לוודא שאני בסדר.

בערך בשתיים אנחנו נפרדים מקרול וחוזרים לקיטנה. החדר של אלאן סמוך לשלי. הוא נועץ את המפתח הענקי שלו בחור המנעול, ולפני שהוא מספיק לסובב אותו, הדלת נפתחת כדי סדק. אלאן מחוויר. הצירוף המאיים "משטרה חשאית", מתחשר באוויר. הוא עושה חצי צעד לתוך החדר. מדליק את האור ומכבה אותו. ואז הוא פונה אלי ואומר, באינטונציה המושלמת של אבא דוב: "מישהו ישן במיטה שלי…"

(בהמשך יתברר: אמן שאיחר להגיע שוכן זמנית בחדרו של אלאן. בחסדו של אלוהֵי הסיפור הוא נרדם דווקא במיטה שאלאן בחר לעצמו…)

בסוף הפסטיבל מתברר שהמנהל אינו רק פילושם אלא קשוב לדקויות. אלאן ואני מקבלים מתנות שונות. אלאן מקבל אלבום תמונות מהגטו ושאר מתנות יהודיות. אני מקבלת מארז עם פוסטרים של הצגות ושאר מתנות אמנותיות. ברגע האחרון מופיע קרול עם חבילה ענקית: ספר אמנות מפואר על מוזיאון הארמיטאז'. איפה מצא אותו? הוא מחייך במסתוריות. אחר כך במטוס, אני מגלה את ההקדשה.

*

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי האנשים הישנים של אלאן בצ'ינסקי

*

עוד רשימות על שואה:

דיוקן עצמי עם פרפר

שירי ערש ליום השואה

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

ועוד.

Read Full Post »