Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נמר גולן’

זאת ההרצאה שלי בכנס הפנקס השלישי והמשובח והעשיר והמעורר והמשמח שהיה היום.

*

רציתי לדבר על האיורים הנפלאים של תום זיידמן פרויד ל"ספר סיפורי הארנבת", על המסתורין והמורכבות והחדשנות, על העומק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית, על תולדות האמנות שמוטמעות באיורים (כן, כל זה ויותר!), וגם על בני אדם צעירים שקוראים להם ילדים, וכמה הם, או רבים מהם, זקוקים לאמנות כזאת. ככה התחלתי. ואז, כמו כיפה-אדומה התפתיתי לפרחים בצד הדרך…

בסוף נולדה טרילוגיה. היום נדבר על איור אחד נפלא. וכל מה שקרה לי עם הזאב וכולי – יסופר בהמשך בעיר האושר.

ובכן, למי שלא מכיר, תום זיידמן פרויד היתה "מאיירת כמעט גאונית – ואולי גאונית באמת של ספרי ילדים", כפי שאמר עליה גרשום שלום, שגם תיאר אותו בטובו כ"מכוערת עד לגבול הציורי". היא נולדה בווינה ב-1892 כמרתה-גרטרוד פרויד (אחייניתו של הפרויד) וגדלה בגרמניה; את השם הגברי תום היא אימצה לעצמה בגיל חמש עשרה, בפמיניזם שהקדים את זמנו. היא היתה אמנית, סופרת ומו"לית. כבדת ראש, שאפתנית, אינטלקטואלית, בוהמיינית, מעשנת בשרשרת, מוקפת בגברים מיוחסים: גרשום שלום התוודע אליה כשחיזר אחרי אישתו לעתיד שגרה בדלת ממול, ולטר בנימין כתב הקדמות נלהבות לספריה, זלמן שוקן גייס את עגנון לחבר חרוזים לאיוריה (בספרו של חיים באר, "גם אהבתם גם שנאתם" יש תיאור נלבב של עגנון שעוטף את איוריה בכותנות הלילה שלו כשהוא נוסע לפגוש אותה במינכן). ביחד עם בעלה היא יסדה הוצאת ספרים לילדים בשם פֶּרֶגְרִין (שפירושו "הלך", "זר" "נווד"), ושניהם יחד יסדו עם ביאליק את הוצאת "אופיר", שהתפרקה תוך שנתיים בעקבות סכסוך כספי. ב1929 התאבד הבעל. תום שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה בסנטוריום. הדוד פרויד התערב וכשל, וכעבור ארבעה חודשים היא מתה מאנורקסיה והשאירה את אנג'לה-אביבה ילדה שבורת לב בת שבע, וערימה של ספרים נפלאים (שניים מהם נכנסו לרשימת חמישים הספרים הגרמניים היפים – לא רק לילדים – מאז ומעולם). רק כמה מהם תורגמו לעברית.

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

ספר סיפורי הארנבת מכיל שתים עשרה מעשיות על ארנבות, שתום (אני אקרא לה כך ברשותכם, בשם שנתנה לעצמה, כדי לא לעצבן את האוזניים) בחרה, עיבדה ואיירה להפליא, איור אחד לכל סיפור.

תשע שנים אחרי מותה, תרגם ביאליק עשר מתוך שתים עשרה המעשיות ופרסם אותן בלווית איורים של בינה גבירץ, בלי שום קרדיט לתום.

ב1994 תורגם הספר כולו על ידי שלמה אבס ויצא בהוצאת עגור עם האיורים המקוריים. אני אראה עכשיו כמה מהם:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב"

"כלת הארנב" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

*

הצהרתי קודם שתום היתה חדשנית גדולה, אבל ב1908, 16 שנים לפני ספר הארנבות שלה, יצא בגרמניה ספר ארנבות אחר, מאת כריסטיאן מורגנשטרן (1871-1914) משורר גרמני חשוב ממבשרי האבסורד בספרות, עם איורים של קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד (Konrad Ferdinand Edmund von Freyhold 1878-1944)

כריכת ספר הארנבים של כריסטיאן מורגנשטרן

כריכת ספר הארנבונים של כריסטיאן מורגנשטרן

והנה כמה איורים מתוכו:

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

דומה? בטח. אפילו מעריציה הגדולים מושכים בכתפיהם בשמץ אכזבה; מה שמזכיר לי את ההקדמה לפצפונת ואנטון שבה מצהיר אריך קסטנר שמדובר בסיפור אמיתי שפורסם בעיתון. "אהה, אתם חושבים לעצמכם," הוא כותב, "ומסננים דרך השיניים: אהה, קסטנר זה גנב את הסיפור. בכלל לא!" הוא מתקומם, כי זה ההוקוס-פוקוס שלו שהפך את הידיעה לספר. וגם לתום יש הוקוס-פוקוס משלה ועוד נגיע אליו, אבל ברגע הראשון אי אפשר שלא להבחין בדמיון: בקו, בצבעוניות, בקומפוזיציות הפשוטות והנקיות… פרייהולד אמנם קצת יותר עליז, אולי בגלל שהוא מאייר חרוזי שטות לפעוטות. הארנבות שלו הן בעצם ארנבוני פסחא, דמויות פולקלוריסטיות שנותנות מתנות לילדים. לפני שסופחו לנצרות (ביחד עם ביצי הפסחא), הן היו סמל של פריון בחג האביב. ופרייהולד אמנם מצייר גן עדן אביבי, תור זהב של ארנבונים וביצים.

אבל הרי לא הייתי מטריחה אתכם בשביל קצת איפוק ומלנכוליה. יש שני הבדלים עצומים בין האיורים של תום לשל פרייהולד. כדי לעמוד על הראשון צריך לבחון את היחס בין הטקסט לאיור.

נתחיל ממורגנשטרן. מן האיור האחרון שלמעלה: זה הטקסט שנלווה אליו:

ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה. (תרגום מילולי איקו שמחאי).

היחס? אחד לאחד עד הפרט האחרון: ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה.

עוד אחד? הנה הטקסט שנלווה לאיור שלמטה:

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי), אייר קרל אדמונד פון פרייהולד

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי, אייר קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד)

זה דיוק משפטי כמעט, מסוג "ברחל בתך הקטנה": אנחנו (הילדים) רוקדים עם הארנבים שלנו, בזוגות, על דשא ירוק ויפה. מימין ומשמאל מנגנים.

וכך הלאה.

ועכשיו אקרא סיפור קצר מהספר של תום:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"
(תרגם שלמה אבס)

וזה האיור של תום:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

זה כבר שונה לגמרי מפרייהולד. במקום להמחיש סצנה מסוימת תום בחרה לצייר את הסיפור כולו בו זמנית. הגיבורים משוכפלים כמו בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן, כשהוא אומר על אחת הדמויות:

היא היתה "עדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … ועדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של ההתפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה."

גרוסמן עדיין נשמע חדשני ותום הקדימה אותו בעשרות שנים: הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב-המְסַפֵּר והשועל מסיפור המסגרת – מתקיימים כולם בו זמנית באותו מרחב.

מה היתה ההשראה לבחירה הזאת?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

זה הכי קרוב שמצאתי: רישום שמתעד ערב פוטוריסטי: המוסיקה, המחול, הדקלום והציור קורים בבת אחת. אפשר כמעט לשמוע את הקקפוניה. הדאדאיסטים אמנם נבדלו מהפוטוריסטים ברציונל, באווירה ובאנרגיה, אבל הקקפוניה והסימולטניות משותפות. "סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באמנות של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (במקרה שלה הסימולטניות קשורה לצבעים, לא ניכנס לזה עכשיו).

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

*

ובחזרה ל"ארנב שהתחתן פעם": גם הטקסט הוא מין שטות דאדאיסטית שחותרת תחת הסדר הקיים. לא שטות עליזה מהסוג של מורגנשטרן-את-פרייהולד, אלא שטות קיומית שמכסה על הרבה כאב. יש כמה כאלה בספר.

זאת ועוד: תום נטועה במודרניזם בשתי רגליה; אבל במקום לבחור בזרם זה או אחר, היא רוקחת לעצמה את התרכובת החד פעמית שלה: היא מציירת בקו הנקי של עידן המכונה (ראו סוניה דלוניי למעלה, או הבאוהאוס ואוסקר שלמר). היא מבטלת את הלינאריות במחי יד דאדאיסטית, אבל בעמקי נשמתה היא בעצם אקספרסיוניסטית.

האקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-1925) התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה. האמנים השליכו את העולם הפנימי שלהם על מה שציירו. זה התבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות, אלכסוניות, לא יציבות, או במשיכות מכחול תזזיתיות כמו אצל אמיל נולדה למטה.

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אני רוצה להתעכב קצת על הציור שלמעלה. כי (לפי עניות דעתי) "הנופים האפוקליפטיים" של לודוויג מיידנר השפיעו על תום ישירות. לא על ספר הארנבות אמנם, אלא על "מסע הדג", הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה.

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

"מסע הדג" נפתח בחלום של ילד שצועד ברחוב לילי ובידו צנצנת עם דג זהב. הדג הולך וגדל עד שהצנצנת מתפוצצת. האיור של תום הוא מעין חלום עדין על הנופים האפוקליפטיים של מיידנר, גרסה בהירה ומאופקת של סרט האסונות שלו, כולל הבתים והירח.

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

וכולל היחס בין הבתים הקורסים לאדום הגדול והמפורק בתחתית, שדומה לדג גדול ויש לו אפילו עין של דג משמאל.

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

האיש הזועק בצד השמאלי של הציור של מיידנר וגם האבק הכחול והפסים הצהובים, כמו התמזגו לילד זועק לבוש בכחול עם פסים צהובים של שיער של תום. (וכן, אני יודעת שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל רק עכשיו, דרך ספר סיפורי הארנבת, הבנתי באמת את הזיקה של תום זיידמן פרויד לאקספרסיוניזם). "מסע הדג" נוצר בעקבות טביעת אחיה האהוב. אולי בגלל זה הכאב כל כך חשוף. אבל בדרך כלל הזיקה שלה לאקספרסיוניזם היא הרבה יותר מוצפנת.

תום זיידמן פרויד היא אקספרסיוניסטית סמויה, או מובלעת, כמו בסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו, ולכן התפשט כולו ואכל שאריות מתחת לשולחן. וכולם היו אובדי עצות, עד שבא הרופא החכם והתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק (כלומר תרנגול הודו). ואחרי כמה זמן הוא סידר שישליכו להם כותנות מתחת לשולחן, והסביר שאפשר להיות הינדיק גם עם כותנת, וכך עם שאר הבגדים, ואחרי שהיו לבושים הוא סידר שיגישו להם ארוחות מתחת לשולחן, כי אפשר להיות הינדיק ולאכול מצלחות, ובשלב האחרון הם כבר ישבו ואכלו עם כולם, כי "אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן".

ואילו תום מוכיחה שאפשר להיות אקספרסיוניסטית גם עם צבעים עדינים וקווים מאופקים וקומפוזיציות מאוזנות ומרווחות. היא מצליחה לבטא את הכאב והחרדה מבלי להחצין את העיוות.

אצל פרייהולד הצבעים נעימים כי התוכן נעים. הקומפוזיציות מאוזנות כי העולם מאוזן. ואילו אצל תום זיידמן פרויד הצבעים הנעימים והקומפוזיציות המאוזנות נמצאים במתח עם העלילה הסוערת והרגשות הסותרים. האיור ל"ארנב שהתחתן פעם" מכיר בשטות וגם חושף את אחורי הקלעים הרציניים שלה.

וזה מה שנפלא אצל תום זיידמן פרויד: שבניגוד לדאדאיסטים היא לא נעצרת בפריעת הערכים הבורגניים. האיור שלה הוא לא קקפוניה אלא פוליפוניה, מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים; האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. זה קונטרפונקט, מונח מוסיקלי שהיה חביב על מורי ורבי לרישום, יוסף הירש: צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו במוסיקה של באך.

האיור מקנה לסיפור מורכבות ודחיסות שירית.

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943).   (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943). (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

האופק העגול נותן תחושה של כדור הארץ, ואולי כוכב נוסח הנסיך הקטן, שמאוכלס בדמויות מנותקות; כל אחת מהן שקועה ברגע שלה. ותום, כמו "המלאך" של פנחס שדה, משקיפה מלמעלה ורואה:

… נשים מהן נעזבות ומהן נאהבות.
ורבים קונים ומוכרים ובונים בתים.
ולהם שם אשר הם חיים אבל הם מתים.
עולם זה אין לו תקומה.
המוות רוכב על סוס בשמיים בתכלת, בדממה.

פינה באוש, 1980, התיאטרון-מחול הסימולטני והפוליפוני שלה ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

פינה באוש, מתוך 1980. תיאטרון המחול הסימולטני והפוליפוני של באוש ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

הפרשנות פתוחה ותלויה במתבונן:

האם זה "הבל הבלים הכול הבל" ו"מקרה אחד יקרה את כולם" כמו אצל קוהלת?

ואולי זאת קינה על אושר ותמימות אבודה?

ואולי זאת בכלל שמחה, לפי ההגדרה של לורטה, מספר הראיונות הנפלא נהגה בחשיכה.

לורטה, ילדה עוורת בכיתה ז' עם חיים מורכבים מאד (אמא אלכוהוליסטית, אחות שהתאבדה) נשאלת על ידי הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה, מהי שמחה:

"שמחה…" עונה לורטה, "שמחה זה מגוון."
"מגוון?" שואלת הסופרת.
ולורטה אומרת: איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.
והסופרת: החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?
ולורטה: אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה14

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה-15

והערה אישית (כאילו שכל השאר לא). לצערי לא זכיתי להתוודע לאיורים של תום זיידמן פרויד בילדותי. אבל התמונה הזאת שלקוחה מספר אמנות שאיתו גדלתי, השפיעה עלי וריתקה אותי; לא רק בזכות מסתרי המלכה הבנאית. לקח לי זמן להבין שזה קומיקס בלי גבולות. שהאישה בשביס הלבן והמלכה בשמלה האדומה, מופיעות גם בבית וגם בחוץ, רק בזמנים שונים. וגם כשהבנתי זה לא הפחית מהקסם, מהאמת והמסתורין. כי הזמן הוא אולי לינארי, אבל התודעה היא מרחב פוליפוני. הזכרונות והגילים מתקיימים בו זמנית, התת מודע לא מכיר בסתירות.

ובחזרה לארנב – האם האיור הזה מתאים לילדים, האם הוא לא קודר מדי בשביל יצורים תמימים ועליזים? ובכן, הנה למשל ציור של בני הבכור  מגיל חמש בערך.

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

לגמרי מתחת לשולחן (מבחינת האקספרסיוניזם). איזה עוצמה של כאב וייאוש, והוא עוד טוען שהיתה לו ילדות מאושרת…
האיורים של תום מכירים בכאב הזה, וכמה שהם עצובים הם לא מייאשים, כי יש בהם מידה של משחק, כלומר של אמנות, על פי הגדרתו של האמן והבמאי הפולני תדאוש קַנְטוֹר. קנטור יצר בשעתו הצגה בשם "הכיתה המתה", שבה שחקנים מבוגרים, לבושים כמבוגרים, מגלמים ילדים בכיתת בית ספר. וזה מה שהוא אמר על זה בראיון:

"המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה. מאוחר יותר מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים. הילדים אינם מכירים את החיים הרציניים לכאורה. הם משחקים במלחמה, באהבה… הם רק משחקים, וזוהי תמצית האמנות."

תום לא סתם מעתיקה את המציאות כואבת, היא עורכת אותה מחדש ומשחקת בה כמו ילדה ואמנית ותוך כדי כך פותחת דלתות וחלונות לנפש, לתודעה ולתרבות.

וההבדל השני בין תום זיידמן פרויד לפרייהולד? הו, לשם כך תצטרכו לחכות להמשך. הזמן שלי נגמר.

*

כאן מסתיימת ההרצאה.

אבל תם ולא נשלם. לפוסט המשך: ביאליק נגד כלת הארנב

*

להרצאה שלי בכנס הפנקס השני: ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

*

עוד על איורים בעיר האושר

העץ הנדיב, מה אומרים האיורים?

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

יש לי משהו עם אוטיסטים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד רבים רבים

ברכות גדולות לירמי פינקוס שזכה בפרס בן יצחק לאיור. על האיורים הנפלאים של גוזמאי הבדאי כתבתי פה.

*

עוד הכלאות של פנטזיה ואוונגרד

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותם לענת

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

*
עוד על תום זיידמן פרויד: איור וכוריאוגרפיה

תודה מיוחדת: לאיקו שמחאי שתרגמה את ספר הארנבונים של מורגנשטרן

ולאילה דרורי, נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לי את כל האוצרות.

*****************************************************************************************************

ובלי שום קשר, אבל קורה אוטוטו – ידידי היקר שועי רז, שרבים מכם מכירים מן התגובות המלאות ידע ותובנות (וגם המצחיקות מאד, תלוי מתי) בעיר האושר, ואולי גם מן הבלוג החכם והמלנכולי שלו פרא אדם חושב – פותח סדרה של 12 מפגשי לימוד רב תחומיים על שתים עשרה יוצרות, מסימון וייל ועד רות דולורס וייז, אביבה אורי, דליה רביקוביץ', ז'קלין כהנוב ועוד (וגם אותי, הפלא ופלא, הוא העמיד בשורה הנכבדה הזאת) בסיפור פשוט בתל אביב. נותרו עוד מספר מקומות. אם אתם רוצים לחשוב על אמנות לרוחב ולעומק, מתוך דיאלוג פתוח ומלא שכל ולב, מהרו והרשמו!

*****************************************************************************************************

ועוד בלי שום קשר, אבל איכותי ומבריק, מחורז להפליא ומצחיק ילדים והורים, שלא לדבר על המוסיקה!

יואל אמר, הזוכה הגדולה של פסטיבל חיפה להצגות ילדים, ואוטוטו הדיסק.

עכשיו בהדסטארט. אתם מוזמנים לקנות אותו מראש ולהפיץ.

ותבואו על הברכה והתענוג.

ואתם סתם יכולים לבוא לאחת ההצגות הקרובות:

בשבת 25/10 11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב, רכישת כרטיסים: 03-6077020 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון

בשבת 8/11 11:00 בבוקר בתיאטרון הקרון בירושלים – כרטיסים בתיאטרון הקרןם: 025667880

ביום ב' 17/11 ב17:00 בבית יד לבנים בתל אביב – כרטיסים דרך תיאטרון הקרון 02-5667880

*****************************************************************************************************

Read Full Post »

הערה מקדימה: "בוא דיבוק!" היא סדרת אירועים בהפקת ובעריכת רועי פביאן ואלה נובק, שבה מוזמנים אמנים מתחומים שונים להתכתב זה עם זה בהשראת נושא נתון. הכללים מאד פשוטים: כל משתתף מקבל טקסט ומתבקש להגיב לו תוך 8 ימים. כל אחד רואה רק את הטקסט של זה שקדם לו. האירוע שבו השתתפתי נוצר בהשראת המסה הנפלאה של ביאליק כיסוי וגילוי בלשון (שפורסמה לפני 99 שנה).

"רשימת השמות" נכתבה לפני חודשים בתגובה ל"העולם עגול", מופע-קול שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור הילדים היחיד שכתבה גרטרוד שטיין, על ילדה בשם ורד (rose) השואלת את עצמה "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד".

*

רשימת השמות

1. "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד?" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)

תלוי באיזה יקום היא נולדה. אם היא נולדה באגדה של נורית זרחי למשל, אז לא.

אם היו קוראים לה נניח, קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם*, היא היתה מלכת פיות. שמה היה קובע גם את משקלה; ככה זה כששמך מתחיל ב"קל" ומסתיים ב"גרם". היא לא יכלה להיות טובת לב, כי קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם זה כמו קְרוּאֶלָה דֶה-וִיל, פושטת העורות מ"מאה כלבים ואחד" – קרואלה מלשון cruel עם טוויסט איטלקי, והדֶה-וִיל אינו סתם תואר אצולה אלא פיצול מְצוּרְפָת של devil. כלומר "אכזרה שטן". חנוך ברטוב, המתרגם הראשון של הספר, קרא לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי עם טאץ' מדיארי-הונגרי (אם כי, כפי שמעיד ג'יימס ג'ויס, "השטן מדבר בדרך כלל בשפה משלו, שנקראת קַשְׁמְדָאִית, והוא ממציא אותה בעצמו בזמן הדיבור, אבל כשהוא כועס מאד הוא מסוגל לדבר יפה מאד צרפתית גרועה, אף על פי שמי ששמעו אותו אומרים שיש לו מבטא דבלינאי בולט."**).שֵׁם כמו קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם היה קובע גם את מנת המשכל שלה ואת התפריט, כפי שהיא עצמה מסבירה: "לפיות יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר." תזונה קסומה וציורית – מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים – עם קצת טעם לוואי; האם רק אני מרגישה שיש קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת"? יש חשש סתום שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, ובינינו – זה לא קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?

ובמחשבה נוספת, גם לקָלֶרְדָה דֶה גְּרַם האנורקטי יש טעם לוואי. בחנויות המכולת של ילדותי היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המלכותי.

*

2. "כשוורד הייתה יותר גדולה שלחו אותה לבית ספר" (מתוך "העולם עגול" מאת גרטרוד שטיין)

כשהייתי קטנה שלחו אותי לבית ספר. כל בוקר היתה המחנכת פותחת את יומן הכיתה וקוראת את רשימת השמות. מאות ואלפי פעמים הקשבתי לטקסט הזה שאיבד כל קשר למציאות והפך לדקלום משונה, לחש-נחש שנחרט לו בתוך המוח. לאט לאט קבלו השמות ההפוכים – קודם שם משפחה ואז שם פרטי – נוכחות משל עצמם. אבל גם כשהפכו אותם בחזרה זה לא עזר.

לקראת הכתיבה ניסיתי לשחזר את השמות והם צפו מיד עם דמויות הילדים; הפרצוף הכמעט נטול שפתיים של "אברם קדוש" – שעות ניסיתי לפצח את הקשר בין הארשת המופמנת הקצת עצובה ומבוהלת שלו, לקדושה, או "שלמה מלכה", למה מלכה ולא מלך? השיבוש הדקדוקי שיגע אותי. הגיחוך הקצת רפוי שלו (כאילו הגומי שמהדק את שפתיו התעייף) מתקשר לי עד היום עם דראג קווינס. ו"מזל גנח" – הו, המזל הגונח שלה היה מין מבוא לשירה, ו"רונן דוד" הגבוה עם היציבה הנוזלית, שהיו לו (לדעת הילדה שהייתי) שני שמות פרטיים שאחד מהם שימש בלית ברירה כשם משפחה; והאילתור הזה התקשר איכשהו לריח של הסוודר הצהוב שלו. ו"דליה קמפו" ששם משפחתה היה במרחק אות משמפו, מה שדווקא התאים בגלל שערה הנהדר, העבות והחלק כמו סרגל נוצץ. ובכל זאת הוטרדתי מן הק' השוֹאתית (השואה היתה אז חלק מהכול), שקירבה את ה"קמפו" לקאפו וגם לקמפ-מחנה.

לשווא חיפשתי את הדמיון בינה לבין "דליה ויצמן", הן היו שונות בתכלית, כמו ש"יפה ביטון" היתה שונה מ"יפה אטיאס" (רק אחת מהן היתה יפה, לאחרת היתה ארשת פראית של חיה לכודה), כמו ש"ורדה סבאון" היתה שונה מ"ורדה אלוש", כמו ש"חנה אפשטיין" היתה שונה מ"חנה בלדינגר", כמו ש"יעקב זילברשמיט" היה שונה מ"יעקב אלגרסי", ו"מזל זנו" מ"מזל גנח" – חקרתי את הזיקות בין הכפיליות בחריצות של מפענח צפנים במלחמת העולם. שלא לדבר על רביעיית ה"תָּמִיוֹת": פרנצוס, הירשל, נאוי ואפרתי. האחרונה החליטה יום אחד שקוראים לה תמרה, ובכך חרגה מהסדרה וגם נשארה בה, מה שגרם לי כאב עמום כמו של נסיכה על עדשה. לתמי נאוי לעומת זאת, קראו גם "קוֹקוֹ בקלאווה", כינוי בן שני חלקים כמו שם ושם משפחה, וכך נבראה לה בדמיוני פרסונת צללים מוחצנת מטורללת ואקזוטית.

והיה גם "רודולף אפללו", שהיה לו כתם לידה קטן על האף. לו הכתם היה גולש עוד קצת הוא היה משווה לו מראה ליצני, ובינתיים הוא פשוט הצדיק את שמו המזמר – אף-לָ-לו. היה לו מזל לרודולף, הוא היה בן ראשון במשפחתו אחרי שורה של בנות. כמה מאחיותיו היפהפיות עם השמות המתנגנים למדו בכיתות שמעלינו. אחת מהן (אלגרה? קורדליה?) גילמה בובה שקמה לחיים בהצגה של החוג הדרמטי, וגם ברודולף עצמו היה משהו שלא מהעולם הזה; בגלריה של הזיכרון שלי הוא לבוש בחליפת קטיפה לילכית ומחייך את החיוך הקל שלו, הקצת מנומנם.

כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר.

כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר (ובמחשבה נוספת, אולי זאת בכלל ת"פ ביום משונה).

*

3. "בכל מקום היו / אנשים נשים נחשים יונים נמלים נמרים שפנים ינשופים חתולים ילדים" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)

לבני הבכור קוראים נמר. קראתי לו כך בגלל "גיזְלְהֶר הנמר" של אלזה לסקר שילר ובגלל נמר מכונף משטיח סיני, שצחוקו הצוהל הזכיר לי את צחוקו של אהובי. הופתעתי מהמהומה שזה חולל; תינוק לא יכול לקרוא לעצמו בשם, אז הוריו ממלאים את מקומו. אבל זה ממילא זמני, עד שיעמוד על דעתו. אם לא ימצא חן בעיניו, נקרא לו יוסי או מה שירצה, הסברתי. זה לא הרגיע את המתנגדים. מישהי טענה שצריך לאסור את זה (או אותנו?). ואז הגיע מכתב מיפן. ידידי הדס עפרת למד שם באותה תקופה גילוף מסיכות נוֹ ובובות בּוּנְרָקוּ. הוא ועמליה אישתו כתבו: "נמר שמשחק עם פרפר – מוטיב קבוע במחזות הקָבּוּקי. שניהם רכים, עדינים, שקטים ונועזים – כל אחד בדרך אחרת."

*

* קלרדה דה גרם היא דמות מתוך "טינקרטנק" של נורית זרחי. מבוסס על פוסט שכתבתי על הספר.

** מתוך "החתול והשטן" מאת ג'יימס ג'ויס, בתרגום (שפתיים יישק) של אברהם יבין, עם עובד 1981

*

"הליצן העצוב", נמר גולן (בן 5)

"הליצן הבוכה", נמר גולן (בן 5)

.

וכמה מילים לסיום:

"הליצן הבוכה", כך נקרא הציור שלמעלה.

הוא צויר על ידי בני נמר לפני שנים, אבל מתמצת איכשהו, לפחות בשבילי, את המציאות העכשווית.

הרשימה שלמעלה נכתבה בימים של שקט.

אני מדביקה אותה כמו חלון על קיר הממ"ד.

*

עוד באותם עניינים

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

הז'ונגלר

מאחור את ממש כמו מלפנים

געגועים לגופה של העברית

כשהמילה תהפוך לגוף

אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?

הה"א הלאומית

*

Read Full Post »

סוֹבְבִים כַּדּוּרֵי-צִבְעוֹנִים בְּשׁוּרָה,
סוֹבְבִים נוֹצְצִים כּוֹס, פִּנְכָּה וְגָבִיעַ,
סוֹבְבִים מְהֵרָה, כִּבְכִשּׁוּף וּסְעָרָה,
אַךְ בְּסֵדֶר עָרוּךְ, בִּנְתִיבָה נִגְזָרָה,
וְיָדָיו שֶׁל הָאִישׁ רַק נָעוֹת נִיעַ-נִיעַ…

… וּבְתוֹךְ כָּכָה, בֶּן שַׁחַת,
עוֹד מַסְפִּיק הוּא לִשְׁלֹף מִמְחָטָה מִכִּיסוֹ
וְלִמְחוֹת הַזֵּעָה מִקָּרַחַת…

מתוך – נתן אלתרמן, הַזּ'וֹנְגְלֶר

*

נתחיל מהאסון האקולוגי בזעיר אנפין שנקרא "כתיב מלא".

אני יודעת שאותיות אהו"י נחשבות לתנועות, אבל אלה תנועות מתבוללות שנראות כמו עיצורים ולפעמים מתנהגות כמותם.

וגם הדלוּת מכעיסה אותי: כל O נהפך ל"אוֹ", בין אם היה חולם מלא או חסר, קמץ קטן או חטף קמץ. דקויות ומוזרויות נמחקות בשם הנוחות.

חבורת אהו"י תוקעת מקלות של וָוִים בגלגלי הניקוד, בכל אותם צירופי נקודות וקווים זעירים שנתחבים מתחת למזרן ומוקפצים לתוך האותיות או אל ראשן ומערערים את יציבותן הבעלבתית.

כבר ציטטתי פעם את אביגיל מ"על מצבו של האדם" של פנחס שדה:

בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים.

בשביל אביגיל סימני הניקוד הם חרקים.

ואילו החיריק הקטן של אלתרמן הוא מין חרק אנושי שהעפיל למרומי הו"ו, וכבר באמצע הדרך קרא: עוּרוּ, עוּרוּ! שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! ויצר את השורוק, ואחרי שהמשיך וטיפס וברא את החולָם שב אל אחיו הסֶגול והצֵירֶה ואל "התנועות הגדולות וקטנות הנושאת את הכתב כגלים, וטורחות לעורר ולהניע כל אות ולהעיר ולכוון את היגוי המילים…" (מתוך נתן אלתרמן, "מעשה בחיריק קטן").

ר' יצחק סגי נהור (המאה הי"ב, פרובנס) מתאר את העיצורים כגוויות ואת התנועות כרוחות שמחַיות ומניעות אותם, כפי שלמדתי מן המאמר היפהפה של חביבה פדיה בקולה של המילה.

ובשבילי סימני הניקוד הם אביזרי קרקס. העברית היתה תמיד שפה ג'אגלרית בשבילי.

למטה, נמר בְּני הלהטוטן נראה כמו אות לא ידועה בעברית עם ניקוד אדום על הראש.

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, להטוטן

העברית היא תהלוכה צוענית:

והמשכילים יזהירו, (דניאל יב ג) / כעין התנועות המנגנות / ובניגונם הולכים אחריהם אותיות ונקודות ומתנענעות בעקבותן.

מתוך ספר הזוהר, תרגמה חביבה פדיה, מצוטט מאותו מאמר בקולה של המילה.

ועוד ציטוט. ר' יוסף ג'יקטילה (המאה הי"ג, קשטיליה):

למשל החֹלָם היא אותיות מֶלַח יסוד הברית, הקיום והשימור (במיוחד בעולם העתיק בו לא היו מכשירי קירור), אבל היא גם אותיות חלום, והחלימה מתרחשת בעין: "ואתה יודע כי העין היא נקודה פנימית אחר כמה פנימיות והיא מקור האור."

בלי האישונים של הניקוד העברית הופכת לעוורית.

רק הערבית נותרה להטוטנית, עם כל הזרועות וכפות הרגליים שמשתרבבות מן השורה ומעיפות את הכדורים.

"ערבית היא שפה להטוטנית" – ככה זה נראה בתרגום גוגל:

.

اللغة العربية هي اللغة المشعوذ

.

כמו תהלוכה מספר הזוהר.

ועל אחת כמה וכמה עם ניקוד (באדיבות רוני ה. תודה! הג'אגלינג עולה בחזקה):

.

arabic.

ואולי יש כאן הצעה קבלית-פוטוריסטית לכתיבה במרחב, בעברית/בערבית, בעזרת גוף וכדורים. צ'יר-לידרס בגרסה להטוטנית. משהו אחר לגמרי.

*

הפוסט הזה הוא מחווה לנמר, בני הז'ונגלר (זה שהסתובב עם קלף של ג'וקר עוד בגיל שלוש, בטענה שזאת תעודת הזהות שלו), לכבוד סרטון הג'גלינג החדש-חדש שלו (מומלץ להגדיל למסך מלא).

.

*

עוד בענייני להטוטים

בפוסט לאדם אחד הראיתי שרבים מסיפורי הברון מינכהאוזן הם בעצם נמברים להטוטניים בעטיפה סיפורית. בקצה הפוסט יש סרטון שבו תריסר להטוטנים ובני ביניהם, יושבים במסעדה בואנקובר ומתכננים סשן של "ג'אגלינג שולחן" על מפית, ואחר כך מבצעים אותו בהנאה מדבקת. (הסימנים שהם רושמים על המפית הם סייטסוואפ תרגום של להטוטנות קלאסית לתבניות מתמטיות ואסתטיות.)

מחווה להטוטנית נלבבת ומרגשת לפינה באוש

הלהטוטנית (גם מתוק גם פמיניסטי)

קרקס התלושים (על הקרנפים של חליל בלבין ומירב קמל)

*

ומצד האותיות

געגועים לגופה של העברית (פוסט האם והאב של הפוסט הנוכחי)

הפוטוריסטים ואני

כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע 

ארבע חתימות

קולה של המילה

כשהמילה תהפוך לגוף ועוד רבים מפרקי הספר

*

Read Full Post »

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

בנובמבר 2012 תיפתח החממה השנייה של תיאטרון הקרון לאמנים מכל התחומים שרוצים לערוק לעולם הילדים. כל הפרטים בהמשך. ולפני כן, כמה מילים על החממה הראשונה שגם אותה היה לי הכבוד והעונג לרכז; עונג גדול באמת, כי האנשים שנבחרו בזהירות היו מוכשרים, מלאי תשוקה ורוח מוסקטרית (כולם בעד אחד, אחד בעד כולם).

בפסטיבל הבובות שיתקיים בירושלים בשבוע שבין ה5 ל10 באוגוסט, תוכלו לראות חמש מן התוצאות הראשונות:

הילדה אילת על פי קדיה מולודובסקי, טקסט יקר ללבי במיוחד בעיבוד יפהפה שכולו נפש, של גליה שומר. התמונה אגב, אינה מסגירה את פלאי העיצוב. לכל המשפחה, מגיל 5.

יום ה'  ה9.8 בשעות 11:00 ו-12:30 בתיאטרון החאן – במה 3

מתוך הילדה אילת מאת גליה שומר על פי קדיה מולודובסקי. התמונה אינה מגלה את סודות העיצוב.

*

מיקי מאוס והחייזר האיום – נמר גולן יוצר תיאטרון בובות מקורי ונלבב משלושה כדורי ג'גלינג. נמר שהוא להטוטן במקצועו, מגשים בין השאר את הפנטזיה שהולידה את החממה – על אמנים מתחומים שונים שיַפְרו את תיאטרון הבובות (ולמען הגילוי הנאות – הוא גם בני היקר).
המופע שמתאים לכל המשפחה מגיל 5, יוצג במסגרת "סברס, ערבי קברט למבוגרים ולנוער" בחצר תיאטרון החאן (חינם!)

יום ב' 6.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם הדיילות של עמית דוידסון ורותם וולק, ו-וונדרלנד של דינה גולדשטיין).
יום ג' 7.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם מופע הגרמופון של יעל רסולי, והסיפור על דומה ודומי של קרן דמבינסקי ומיטל רז – מי שלא ראה אותן בשנה שעברה – עונג מובטח!)
וגם – ביום ה' 9.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם במסגרת "אנגלי, צרפתי ורוסי – ערב אהבה למירי פארי" – לקט מן הערב ההוא (שבו תהפוך אמנם מיני מאוס למירי מאוס).

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, מתוך מיקימאוס והחייזר האיום – צולם במהלך חזרה

*

ואחרון חביב: דרקון, חייט ושתי צמות – שלוש מתנות בכרטיס אחד:

הדרקון הוא הדרקון השחור של לאה גולדברג, זה שניסה לחטוף את בתו של צ'ן סו לין. שירה של לאה גולדברג הופך לתיאטרון מחול מוזיקלי עשיר ומינימליסטי (ואם זה נשמע כמו ניגוד – הסוד הוא בצירופים שמזכירים את העונג הצרוף שעליו כתבתי כאן). יצירתן של מיכל לוטן ואליה לוי בשיתוף עם ניר לנדא ותומר דמסקי.

מתוך "בארץ סין" של לאה גולדברג, צולם במהלך חזרה

החייט – חייט קטן עורך מסע גדול מבלי לצאת מחדרו. מסתבר שמעבר למציאות האפורה יש עוד עולם קסום ופלאי. המופע הלירי של אורנן ברייר מעורר (כמו הילדה אילת, אבל אחרת) את כוחות הריפוי של הדמיון.

החייט הקטן רוכב על סוס-מכונת תפירה – צולם במהלך חזרה

ושתי הצמות – הן של גילגי-בילבי שהולכת לקרקס. נעמה מאיר, אנרכיסטית שכולה תום, ולי מינצי המעצבת שערקה מעולם האיור (עוד אחת שמגשימה את הפנטזיה הבינתחומית של החממה!) ומצליחה להיות בו-בזמן גם מקורית וגם נאמנה לעולמה של גילגי בת-גרב, ואסף פרידמן, יצרו תיאטרון צבעוני ופראי של גוף דגדוגים וגרביים.

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

דרקון, חייט ושתי צמות, לכל המשפחה מגיל 4 – כ90 דקות, כולל טיול קטן בשכונת נחלאות. נקודת המפגש גן התות/בוסתן ספרדי, רח' הכרמל 26 פינת רח' מזכרת משה 4. ניתן להגיע דרך שעה הכניסה ברח' אגריפס 73 מול שוק מחנה יהודה.

יום ג' 7.8 בשעות 17:00 ו-18:00
יום ד' 8.8 בשעות 17:00 ו-18:00

*

ועוד כמה מילים לסיום: מעבר לדמיון, להומור ולפיוט, בולטת השונות בין חמש העבודות. וזה אולי משמח אותי יותר מכל. כי שונות פירושה שאיש לא התאים את עצמו לתבנית מוכנה מראש. להפך, כל יוצר חיפש ומצא את דרכו שלו. "האמנות בשבילי היא מדע החירות", אמר יוזף בויס. גם בשבילי, מרית.

וזו גם ההזדמנות לומר תודה ענקית לכל מי שלקח חלק בפרוייקט. ובייחוד לשותפתי היקרה רוני מוסנזון נלקן ולדליה יפה מעין ולד"ר נעמי יואלי שיזמו, השתתפו ותמכו בכל לב.

עוד טעימות מפרוייקטים נוספים שנולדו בחממה:

ארצ'ימבולדו הוא צייר איטלקי מהמאה ה16 (לא, הוא לא למד בחממה) אבל בהשראתו יצרו מיכל אבולעפיה ואסף פרידמן את דמותו של יצור הפרא ברמלי משלל חיות אפריקאיות. בהמשך קיבל הפרוייקט מפנה חדש, לא פחות מרתק (עוד לא הגיע הזמן לגלות).

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

*

שתי תמונות מתוך עבודות של סימון שנהב

סימון שנהב, בובת איילה

סימון שנהב – עולם של נקודות בשחור לבן

*

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד", על חתול נחמד שיושב על מרבד ועוד ועוד יצורים יותר ויותר גדולים מגיעים ומתיישבים לבדו, עד שהוא מתרגז ומבריח את כולם, ונשאר שוב לבד. בגרסה של מורן כל המשתתפים מתרוממים מן המרבד עצמו.

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד"

*

תמונות מעבודות של הילה פלשקס בחממה:

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה של קדיה מולודובסקי, ספינה בהשראה פוטוריסטית

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה מאת קדיה מולודובסקי

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

*

בימים אלה החלה ההרשמה לחממה הבאה שתוקדש לתיאטרון קטן

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה: ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, מספרי סיפורים, מוסיקאים, במאים, בובנאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים, שרוצים ליצור תיאטרון קטן לילדים.

מה מקבלים?

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון קטן. היכרות עם טקסטים איכותיים, קלסיים ועכשוויים, פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

מה זה תיאטרון קטן?

תיאטרון שמיועד לילדים קטנים, מקטנטנים בני שנתיים ועד גן חובה (למה שרק גדולים ייהנו מאמנות).
תיאטרון שנמצא בחצי הדרך בין סיפור להצגה.
"סיפור" במקרה הזה, יכול להיות גם שיר או אוסף שירים. הוא יכול להיות ללא מילים, או כמעט ללא מילים.
תיאטרון קטן משתמש בכל האמצעים של תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי, רק באופן יותר צנוע וחופשי.

כלומר, הקורס יעסוק ב: תיאטרון ספר ואיור, תיאטרון חפצים וחומרים,  תיאטרון צעצוע (כמו תיאטרון חלון, רק זעיר), בובת דיאלוג, תיאטרון דימויים, תיאטרון מחול, בחירת טקסטים, עיבודם ויצירת תסריטים ללא מילים, והכל מתוך הקפדה משולשת על: פשטות הפקתית, אמנותיות ופיוט, קשב וקשר עם הקהל.

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. אני אהיה שם כל הזמן, ולצדי יעבדו ד"ר נעמי יואלי על הגשת טקסט ועל הקשב והקשר עם הקהל, רוני מוסנזון נלקן על בובת דיאלוג ועל סיפורי עם, גיא שרף על המוסיקה ואורחים אחרים שיוזמנו לפי הצרכים שיעלו מן העבודות.
כמו כן יתקיימו מפגשים עם אמני תיאטרון וסיפור, כמו פטריסיה אודונובן, יהונתן בן חיים, גליה לוי גרד, עלינא אשבל, ושחר מרום שישוחחו על יצירתם.

עוד משהו שצריך לציין? אולי שרוני מוסנזון נלקן ואני כתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי.

*

14 מפגשים, פעם בשבועיים בימי רביעי 11:00-16:00
תנאי קבלה: ראיון אישי הכולל תיק עבודות

לפרטים ניתן לפנות לתיאטרון הקרון
טל 02-5618514 שלוחה 18
או במייל hamama@traintheater.co.il

ואם אתם מכירים אמן כזה, שרוצה לערוק לעולם הילדים – אתם מוזמנים להעביר לו!

*

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

עוד הצגות בפסטיבל הבובות 2012 שעליהן כתבתי כאן

פירט באמבט

קו נקודה

קרקס קוביות

האוסף הכי הכי   ואגב, גם אנטוניו קטלנו, האמן האיטלקי שלחש ליהונתן בן חיים את האוסף הכי הכי, מתארח בפסטיבל בהצגה והסדנא – טיק טק טיק טק

איפה גברת גבאי?

*

ועוד המלצה להצגה שעוד לא ראיתי ואני משתוקקת לראות –  סוואנה הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי (שהיה תלמיד שלי בשכבר הימים) למבוגרים ולנוער.

מתוך סוואנה, הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי

Read Full Post »

זהו הפוסט השלישי והאחרון על הברון מינכהאוזן. קדמו לו:

וולט דיסני מן המאה השמונה עשרה

והברון, הדון והקישון

*

"נשף לאדם אחד" היה אחד התרגילים החביבים עלי כשלימדתי "בימוי דרך עיצוב". זה היה מרתק לראות איך תלמידים שונים מפרשים את הצירוף. הפוסט הזה, השלישי והדובדבן בסדרת הברון מינכהאוזן נכתב לאדם אחד. גם כתחזית – קודמו הגיע לשפל צפיות בכל הזמנים – וגם פשוטו כמשמעו: הוא נכתב אל נמען מסוים ויקר לי מאד (מי? רגע, קצת סבלנות).

כשאומרים מינכהאוזן, אומרים אמת ושקר. ככה זה בדרך כלל. אבל אני מתעניינת לא פחות, במכניקה של הסיפורים, בעיקרון שעל פיו הם בנויים. כבר כתבתי על הזיקה שלהם לסרטים מצוירים, אבל חלק מסצנות האנימציה אפשר לקרוא באופן עוד יותר ספציפי כסצנות קרקס.

למשל הסצנה שבה שבה הברון מקפץ מכדור תותח של צד אחד לכדור תותח של צד שני היא ממש סצנת טרפצות קלאסית שבה מזנקים הלוליינים מנדנדה לנדנדה.

וכנ"ל הסצנה שבה הזאב שרודף אחרי מזחלתו של הברון טורף את הסוס שרתום אליה ותופס את מקומו (כלומר, אם מסירים את החלק הזוועתי של טריפת הסוס – נותרים עם אקרובט שתופס את מקומו של אקרובט אחר תוך כדי דהרה).

וכשבודקים את הסיפורים ביסודיות אפשר לצמצם אפילו יותר את היריעה. מתברר שאלה סיפורים "כוריאוגרפיים" שעלילתם מבוססת על עקרונות הג'גלינג, הלהטוטנות":

זה נפתח בצורה הכי פשוטה בסופה שמתחוללת בהפלגה הראשונה של הברון מינכהאוזן: עצים אדירים נעקרים ממקומם, מסתחררים באוויר כאילו היו נוצות וצונחים בחזרה, כל אחד לבור שממנו נעקר (למעט אחד שלא נידרש לו כרגע).

ומתממש בצורה מורכבת יותר באפיזודת הציד שהזכרתי בפעם הקודמת: במהלך מסע ציד בציילון הברון שומע רשרוש ורואה אריה נורא מתקרב אליו באיום. הוא פונה להימלט ומגלה מעברו השני תנין אדיר שלועו פעור ברעבתנות. לימינו נמצא מקווה מים גדול, ולשמאלו תהום שורצת יצורים ארסיים. מרוב פחד הברון משתטח על האדמה, והאריה שמזנק לעברו חולף מעל לגופו היישר ללוע התנין ונתקע בגרונו. (לחצו וגללו מעט בשביל האיור היפהפה של דוד פולונסקי ששומר על אלגנטיות וסימטריה להטוטנית בהעמדה).

הברון מינכהאוזן אינו איש קרקס כמובן, אבל הוא צייד מושבע (ורצחני). "סיפורי הלהטוטנות" הם מעין הרחבה של הקליעה למטרה שעליה מבוסס כל ציד.

כשהברון נרדם בשלג עמוק לצד סוסו הקשור למוט מחודד ומתעורר אחרי שהשלג נמס, הוא מגלה שסוסו קשור/תלוי על קצהו של צריח הכנסייה. ומה הוא עושה? הוא יורה במושכות ותופס את הסוס שצונח הישר לחיקו.

וגם הקטע שבו להקת אווזי בר מתרוממת ממרבצה בקו ישר והברון משפד את כולם בהינף אחד על חוטר הרובה שלו – הוא לגמרי קטע של להטוטי טבעות (וההמשך שבו הם מתחממים על החוטר ומגיעים הביתה צלויים, הוא כבר שוב סרט מצויר…).

מתוך ספר הציד של Gaston Phébus, מדריך הציידים המקיף מן המאה ה-14. אחד הקשיים בקריאה מחודשת של סיפורי הברון הוא הרצחנות של סיפורי הציד שלו.

מתוך ספר הציד של Gaston Phébus, מדריך הציידים המקיף מן המאה ה-14. אחד הקשיים בקריאה מחודשת של סיפורי הברון הוא הרצחנות של סיפורי הציד שלו.

*

אז מה רציתי להגיד? שיש כאן הצעה מעניינת לכותבי סיפורים ותסריטים, שבה הפתרון העלילתי הוא פיסי ומכני. כלומר, אם הייתי מלמדת את זה, נניח, הייתי נותנת תרגיל: קח סיטואציה של גיבור במצוקה – מרובינזון קרוזו ועד הארי פוטר, וחבר לה פיתרון על פי עקרונות הג'גלינג; כלומר, הלאה תושיה, פסיכולוגיה, הסתברות – אנחנו בתיאטרון פיסי עכשיו, הדמויות הן כדורי ג'גלינג או טרפציסטים בפועל.
ויש כאן גם הזמנה ללהטוטנים להפוך למספרי סיפורים.

*

לקטע ג'גלינג מסחרר של פרנסיס ברוּן ("אולי הטוב ביותר אי פעם," אומרים לי מקורות יודעי דבר), זה מתחיל פשוט והולך ומסתבך עד לשיא שבו הוא הופך למערכת שמש חיה, ויש גם בונוס: שפת הגוף של המבצע מלאה בּרָוואדוֹ מינכהאוזני! חבל שההטמעה הושבתה, אבל שווה מאד ללחוץ!

*

ועוד שני דברים:

בְּני הלהטוטן (בכל פעם שאני אומרת "בני הלהטוטן" נדמה לי שאני ממציאה את זה, אבל בחיי!) מתעסק לאחרונה גם ב"ג'גלינג שולחן". הסוג הזה שהוא עדיין חדש ומתפתח, מתרגם את הלהטוטנות הקלאסית לתבניות מתמטיות ואסתטיות, וכפי שמשתמע משמו הוא מתבצע על שולחן. בגלל אופיו הבלתי מעופף רב הפיתוי להשתמש בחפצים "אמיתיים" (שלא חייבים להיות אווירודינמיים) למשל חפצים שקשורים לשולחן בחיי היומיום. וכל זה הוא רק הקדמה לסרטון הבא, שבו תריסר להטוטנים ובני ביניהם, יושבים במסעדה בואנקובר ומתכננים סשן של "ג'גלינג שולחן" על מפית. ואחר כך מבצעים אותו בהנאה מדבקת.

*

פוסט זה מוקדש לאדם אחד, כלומר לבני נמר שמלהטט עכשיו בברלין. הוא נסע ביום הולדתו ולא רצה מתנה, לא בא לו לסחוב. אז אני נותנת לו עכשיו במאוחר את הקרקס של מינכהאוזן. יומולדת שמח נמולי!

*

לפוסטים הקודמים על הברון מינכהאוזן:

הברון מינכהאוזן, או וולט דיסני מן המאה השמונה עשרה

הברון, הדון והקישון

Read Full Post »