Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘נינו ביניאשוילי’

הניסיון מלמד אותי שזה מעשה לא אחראי לפרסם שני פוסטים באותו נושא בזה אחר זה. צריך להניח לקוראים לשכוח ולהתגעגע, אבל הפוסט הזה כבר נמצא כמה ימים בקצה אצבעותי. אז שיהיה…

כשקבלתי את "על שפת הים השחור" של נינו ביניאשוילי היו כמה וכמה טוענים לכתר האיור-אחד-נפלא, אבל הזמן, תבוא עליו הברכה, סינן ובחר באחד.

סנט גאורג הוא גיבורו של הסיפור הרביעי בספר. העלילה מינימלית וכמעט חסרת פיתולים: הקדוש גדל ומתמלא בחוכמה ובחסד אלוהי. כוכבו דורך בחצר המלכות, הוא יועץ חכם וגיבור חיל על מפלצות, אבל כשהוא שומע שהמלך משווה את עצמו לאלוהים הוא מחליט לפרוש. לא עוזרים הפיתויים שמציע המלך וגם לא העינויים. מסירות נפשו גורמת למענים עצמם להתנצר, אבל כשהם חוזרים לארמון הם נושקים את גלימת המלך.

וזהו איור העינויים:

מתוך "על שפת הים השחור", עיבדה ואיירה נינו ביניאשוילי

גם בקרב קדושים מעונים נחשב סנט גאורג לחריג בכמות ובעוצמת העינויים שספג. האיור היה יכול להיות ברוקי וסדיסטי (כמו סרט ההצלפות של מל גיבסון למשל אבל דף העינויים כמעט ריק. אין אביזרי כאב או תליינים. רק השורה המספרת עליהם מרחפת מעל הקדוש הכפוף, הפגיע, העירום ממתניו ומטה, שפניו מולטות.

"על שפת הים השחור" זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים לשנת 2018. בנימוקים המדויקים של חבר השופטים תואר הספר כאוונגרדי וחלומי (כפילות נדירה ואהובה), והאיור שלמעלה מפליא להמחיש את הצירוף.

האוונגרד ניכר בתיאטרון המחול המינימליסטי; נניח "עצמי לא גמור" של קסבייה לה רואה. Xavier Le Roy, Self Unfinished (1998)  (פסטיבל ישראל 2015):

אני לא יודעת אם נינו ביניאשוילי נחשפה ללה רואה, אבל גם האוונגרד וגם במת התיאטרון לא נקלעו לאיור במקרה.

מצד האוונגרד, ראו למשל את האיור שבו שומע סנט גאורג שהמלך השווה עצמו לאלוהים:

משמאל, סינדי שרמן, מימין סנט גאורג

הקדוש המשוכפל הזכיר לי את סרט הסטופ מושן "בגדי בובה" שיצרה סינדי שרמן בשנות השבעים של המאה הקודמת. (שווה לראות את כולו, אבל ישירות לענייננו – דקה 1:59 ואילך).

<p><a href="https://vimeo.com/22608426">Doll Clothes by Cindy Sherman</a> from <a href="https://vimeo.com/luorvatdesign">luorvat design</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

.

מאבקו של הקדוש הגיבור במפלצת לעומת זאת, הוא ספק דו קרב, ספק דואט מחולי-קרקסי:   

האוונגרד והתיאטרון מספקים אלמנט של משחק והרחקה מסוימת, ואילו החלום והמיתוס (אני כבר מגיעה לשם) מעצימים את הרגש. נינו מציירת את הקדוש כשחולצתו משוכה אל פניו, ואולי זה סוג של שק שבו עיוורו אותו המענים – הדיו לא מתחייבת.* אלא שבין הצורה לבין מה שהיא מייצגת, יש רווח, והרווח הזה (שקורא לי שוב, ושוב, ושוב) הוא בית גידול לחלום, למיתוס, לשירה. ובמקרה הנוכחי, סנט גאורג לא רק לבוש לעינויים, כלומר עירום למחצה וכסוי עיניים, אלא גם נתפס בעיצומה של מטמורפוזה: פלג גופו התחתון עדיין אנושי ובעליון הוא כבר נהפך לבעל חיים שחור.

בספר הילדים היחיד שלו, מונה יואל הופמן את הדברים שמורים אינם מספרים; למשל, שאנשים בלילה נהפכים לחיות; כמו כל האמירות בספר, גם זאת פתוחה לפרשנויות: האם זה קשור לנהמות שבוקעות מחדר השינה של ההורים, או לחשיכה שמעוותת את צורתם של דברים, או לחלומות שבהם הכול אפשרי?

ואנשים שעוברים עינויים, שואלת נינו ביניאשוילי, למה הם נהפכים?

אם אני זוכרת נכון, אפוטרופסו של הארי פוטר, סיריוס בלק, שרד את כלא אזבקאן הנורא, בזכות הקסם שאפשר לו להתגלגל בחיה ולכבות או לפחות להקהות לאיזה זמן את תודעתו האנושית. אבל אם הייסורים הם שהפכו את סנט גאורג לחיה, זו חתירה תחת הדוקטרינה הנוצרית שבה ייסורים מזככים וגואלים, כלומר מעצימים את הרוח.

המטמורפוזות של אובידיוס מלאות באנשים שהפכו לחיות, לצמחים, לדוממים, אם בגלל שחטאו או בגלל שהגיעו למבוי סתום וחיפשו דרך מילוט, או בגלל הצפה רגשית שהצורה האנושית לא יכלה להכיל (ליקאון שהקריב את בנו נהפך לזאב, דפנה נמלטה מאונס ונהפכה לעץ, ניובה ששכלה את כל בניה ובנותיה נהפכה לסלע מזיל דמעות וכן הלאה).

והאם בינישוילי מציירת שלב בתהליך, או שיבוש סופני, כמו שקרה לנסיך הצעיר מברבורי הבר. שקולל ונהפך לברבור. אחותו נדרשה לטוות כתונת סרפדים כדי לגאול אותו, וכיוון שחסר בה שרוול, נותרה לו כנף במקום יד. בסיפורים יכולים להציל כתבתי:

"תקלת השרוול החסר מתוארת בפיכחון טכני מצחיק, אבל התוצאה הסופית טעונה ומסתורית כמו חלום. הנסיך בעל כנף הברבור מאחד נָכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זָקָן או תאומים סיאמיים) וכוחות-על. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אָסַמבְּלָאז' (טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) של איברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה האָ-סימטרית שלו, תחושה של מוּטציה, ניסוי שהשתבש."

קסביה לה רואה אגב, הוא בעל דוקטורט בביולוגיה מולקולרית, ששאב את ההשראה למופע שלו מטרנספורמציות גנטיות של תאי גוף.


קסביה לה רואה, עצמי לא גמור. צילם פיטר גרג

האם אלה המענים שהפכו את סנט גאורג לשפן נסיונות, או סתם חדלו לראות בו אדם?

סנט גאורג הורג את הדרקון

סנט גאורג הוא הקדוש הפטרון של גאורגיה (וגם של אנגליה, אתיופיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה). הוא זכה לתהילה כשגבר על דרקון. אבל מספרו של אביעד קליינברג, רגל החזיר של האח ג'ינפרו למדתי, שאף שהקדוש נולד במאה השלישית, סיפור הדרקון צץ רק במאה האחת עשרה, ומקורו כנראה בציור אלגורי שבו נלחם הקדוש בשטן המכונה גם נחש הקדמוני. הדימוי קיבל חיים משלו והפך לפרט ביוגרפי בדיעבד. וגם לאיור הנפלא של נינו ביניאשוילי יש אזרחות כפולה של דימויי ושל מיתוס. וכך או אחרת, הוא פשוט שובר לי את הלב.

למטה, תבליט מכנסיית סנט ג'ורג' קוטל הדרקון בלוד (ישראל), שבה הוא קבור אגב, על פי אחת המסורות. 

*(הערה) הרישום לא לגמרי מתחייב גם בנוגע לעירום של החלק התחתון. אפשר לטעון שזה הטייטס שהוא לובש באיורים קודמים, אבל קו החולצה המתרוממת מטה את הכף לעירום.

***

ובלי קשר אבל חשוב!

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסופ"ש של ה-28-29 לדצמבר, תיערך תערוכת המכירה השמינית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך כיומיים בלבד ותתקיים השנה בבית בנימיני (רחוב העמל 17, תל אביב).

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה וחמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח. ההכנסות הכספיות משבע התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, אולפן פתוח ללימודי שפה, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. 

בין האמנים/ות המציגים/ות: Know Hope, עידו בראל, יאיר גרבוז, יאיר ברק, דנה יואלי, שחר יהלום, זוהר גוטסמן, אלהם רוקני, מיכל בראור, חיימי פניכל, שירה גלזרמן, ליהי חן, חניתה אילו, ליאור גריידי ועוד רבים/ות וטובים/ות.

זו הזדמנות מצויינת לרכוש אמנות מעולה, במחיר נגיש ולמען מטרה חשובה וטובה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות. לאיבנט בפייסבוק

Read Full Post »

לא פעם אני תוהה על סוד העומק הרגשי של איורים מסוימים. אני לא מתכוונת לעומק הרגשי שמתבקש, נניח, מאיור שבו ראי הפלאים מבשר לאמה של שלגייה שיש יפה ממנה, אלא לפרטים ואירועים ניטרליים לכאורה, שרגש לא צפוי ממלא אותם בחיים וטוען אותם במורכבות. "על שפת הים השחור", חמש האגדות הגאורגיות שעיבדה ואיירה נינו ביניאשוילי מזמנות הצצה לפלא הזה.

לטובת מי שלא מכיר את הספר, אני חוזרת ומציגה אותו:

"אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה האמנית עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה. הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים.  

ועכשיו ל"גוֹרְגַסַלִי" (מילולית, "בעל ראש הזאב"), סיפורו של וַחְטַנְג, מלך לוחם מן המאה החמישית, שכונה כך על שום צורתה של קסדת הנחושת שחבש (על מנת להבהיל את אויביו, מן הסתם).

נתבונן קודם כל בשלוש כפולות לא לגמרי רציפות:

כפולה 3: "וַחְטַנְג היה בן חמש עשרה כשתפס את הכס. עד אז הוכשר ללחום ולאחוז בחרב והפך עד מהרה למצביא מיומן. כשנהיה שליט הכניע את אויביו בקרב והטיל את חתיתו על שליטי הממלכות השכנות."

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור "גוֹרְגַסַלִי" (כפולה 3), מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

כפולה 4: "וַחְטַנְג היה אלים. הפרסים קראו לו גוֹרְגַסַלִי – בעל ראש הזאב בשל צורתה של קסדת הנחושת שחבש."

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור "גוֹרְגַסַלִי" (כפולה 4), מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

כפולה 7: "תוך כמה שנים שרר שלום באזור, ומאמציו של וַחְטַנְג הופנו לבניית מבצרים, חפירת תעלות והקמת גשרים."

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור "גוֹרְגַסַלִי" (כפולה 7), מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

ועכשיו נניח כמה פרטים מן הכפולות זה בצד זה.

מלמעלה למטה: פרט מתוך כפולה 3  ||   מוטיב עיטורי מסורתי מגאורגיה   ||   פרט מתוך כפולה 7   ||   פרט מתוך כפולה 4 (מסובב ממאונך למאוזן)

.

אז מה אני מנסה להגיד?

שאיור מעצם טבעו נמצא בדיאלוג עם טקסט כלשהו – ממחיש, משלים, מפרש ואפילו חולק עליו, אבל הדיאלוג במקרה הנוכחי הוא בעצם טריאלוג; כי נינו ביניאשוילי לא מפרשת מחדש רק את הסיפורים אלא גם עולם חזותי מסורתי. למשל – מוטיבים של עיטורים גאורגיים.

האיורים של "על שפת הים השחור" יוצרים וכומסים גנאולוגיה (חקר אילן היוחסין) או אולי אטימולוגיה (הענף הבלשני החוקר את מקורן של מילים) ספקולטיבית של העיטורים המסורתיים. כלומר: פני השטח הדקורטיביים, אם בגילומם המושלם ואם במצבי שחיקה ופרימה, הם רק קצה הקרחון של רגשות ומשמעויות: נינו טוענת אותם בכאב של הגופות המעונים, האיברים הנמתחים, המולקים, והמוּכָּּשים בידי מפלצות, ומנגד היא מגלה אותם מחדש כמין מפה מופשטת של תעלות, גשרים וכל מה שמצריך איחוי ושיקום כשיש הפוגה במלחמות ובסדי העינויים.

ואם לא די בכך, היא גם רומזת ומצביעה (דרך הכיתוב המופיע מעל העיטור בכפולה 3) על DNA של כתב שקיים בעיטורים; "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" כתב יהודה עמיחי. וגם העיטורים היו פעם כתב שבו תועדו וסופרו האגדות והמיתוסים. ואם אינכם מסתפקים בסמיכות ובשיתוף הלולאות כראיה, זה רק משום שלא הגעתם מהסיפור הקודם שבו ממציא המלך פַּרְנַוַואז כתב לשפה הגאורגית וכופה אותה על כל עממי הממלכה.

להלן שני איורים מן הסיפור על פַּרְנַוַואז (ועל קודמו אזון) שמהדקים את הקשר בין פיתולי הכאב לפיתולי הכתב, לפיתולי העיטורים. יכולתי להמשיך עוד ועוד, אבל דיינו.

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור על פַּרְנַוַואז ועל אזון, מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור על פַּרְנַוַואז ועל אזון, מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

אני לא יודעת אם יש לתיאוריה הזאת תקפות אובייקטיבית; האומנם טמון זיכרון של מיטות סדום וגלגלי עינויים בפיתולים וסלסולים דקורטיביים של עיטורים? וזיכרון של אותיות? ומפת גשרים ותעלות? ייתכן. אבל בעולם שבראה נינו ביניאשוילי מצמיחים האלמנטים הדקורטיביים שכבות של משמעות ועומק רגשי. וזה נפלא.

.

חלון מן המאה החמש עשרה, מכנסיית סנט גאורג בטובינגן. (סנט גאורג הקדוש המעונה מכולם, הוא בין השאר הקדוש הפטרון של גאורגיה, וגיבורו של אחד מסיפורי "על שפת הים השחור")

.

נ. ב. התכוונתי לכתוב גם על איור אחד נפלא, אבל זה יחכה כבר לפוסט הבא.

*

עוד באותם עניינים

שיר של מילה אחת

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

דימוי שרודף אותי

האיש שלימד אותי להסתכל

האם איור זאת אמנות?

מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

צ'וקובסקי, פולונסקי, אלתרמנסקי, ברמלי

*

ובלי קשר: במוסף "ספרים" של הארץ לפני כשבועיים – נועה אסטרייכר בקשה ממני להמליץ על חמישה ספרים על ילדות. מי שלא מנוי ורוצה בכל זאת, גרסה מקוצצת פה ושם, בפידיאף.

ואוטוטו – הזדמנות נדירה לראות את "האיש שלא הבחין בשום דבר" של נמר גולן (להטוטן) וג'וזף שפרינצק (אמן קול) על פי טקסטים של רוברט ואלזר. גילוי נאות: אחד היוצרים הוא בני היקר וגם היה לי העונג והכבוד לשמש יועצת אמנותית. אבל הטריילר למטה, תשפטו בעצמכם.

תיאטרון תמונע, תל אביב, 11.12 20:00  ||  לרכישת כרטיסים ובפייסבוק, קוד הנחה (50 ש״ח): Basta

 

Read Full Post »

כל סיפורי אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה וכן הלאה, נחשבים באופן רשמי ל"מעשיוֹֹת", מילה ש"מעשיוּתה" כמו מנקזת כל שירה וקסם מן הסיפור. תמיד העדפתי את "אגדה" על אפו ועל חמתו של הדיוק המדעי. ועכשיו נקרתה לי סוף סוף הזדמנות חוקית להשתמש בה, כי "אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא, למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה ביניאשוילי עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה.

הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים. מאז שיצא אני מתכוונת לכתוב עליו ומתעכבת בגלל העומס, ובינתיים הוא הוא חלחל לתוך הנפש ונפתח והתרחב בתוכה כך שאין סיכוי שפוסט יחיד יכיל אותו. זה הראשון.

שער הסיפור "עץ ארז" מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הסיפור הראשון נקרא "עץ ארז" וכך הוא נפתח:

אֶלִיאַס היה בירושלים כאשר ישו נצלב. ​הוא קנה את הגלימה של ישו מחייל רומאי בגבעת הגולגולתא והביאהּ ​הביתה. ​בכניסה למצחֶתה חיכתה אחותו סִידוֹנְיַה. היא בירכה אותו לשלום ולקחה ממנו את הגלימה הקדושה. בעת שחיבקה אותה אחזה בה התרגשות רבה והיא נפחה את נשמתה. במשך שבעה ימים ניסו לשחרר את הגלימה מידיה אך לא הצליחו. היא נקברה יחד איתה. על קברה של סידוניה צמח ארז.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הפסקת ציור: שימו לב לעושר של הכיוונים – כפות הרגליים פונות לקורא, הסוסה דוהרת שמאלה, והעצים צומחים אל על. הזמן לעומת זאת, מסודר בשלוש שורות: מתחת ישו המת ומעליו הסוסה החוזרת הביתה ומעליה העץ הצומח מן הקבר. אבל בסכמה של המרחב כפי שהוא מחולק בציורי ילדים – האדמה שעליה צומחים העצים מרחפת מעל לסוסה הדוהרת כמו חשרת עננים. דורון ליבנה רשם פעם על קירות בצלאל צירופי לשון שעוסקים בנוף, ורק שיבש אותם קצת וערבב עליונים בתחתונים; צירופים שקשורים לעננים למשל, הועברו לאדמה: "אדמת הנוצות", "אדמת הכבשים", הוא כתב בתחתית הקירות והפך אותם למעין דפים. אני זוכרת איך תנועת העין הקוראת התהפכה כל הזמן בניסיון להתאים את המילים למרחב. הדף של ביניאשוילי הזכיר לי את העבודה הפואטית-מושגית ההיא.

רגליו של ישו כמובן, הם ציטוט ומחווה לציורו של אנדראה מנטניה.

אנדראה מנטניה 1506

והסיפור נמשך:

במאה הרביעית החליטה הקדושה נינו להקים מקדש על שבעה עמודי יסוד מעץ הארז. מהעמוד השביעי זרם נוזל מרפא מחלות. אנשים היו באים למקדש להתפלל ולהבריא.

מאז נהרס המקדש ונבנה מחדש מספר פעמים, בגלל רעידות אדמה ומלחמות.

במאה האחת עשרה החליט המלך גֵאוֹרְג הראשון לבנות במקום כנסיה, לא כי הוא היה אדוק בדתו אלא כדי לספק את רצון אשתו מרים המלכה.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

שני פריימים מתוך סרטו של הבמאי הארמני-גיאורגי סרגיי פרג'נוב, "צבע הרימונים" (1968)

.

המלך היה טרוד באותו הזמן בשורה של בעיות, בעיקר מצד מורדים פגאנים משבטי ההרים.

פעם יצא המלך לציד עם חבריו, לבוש כמו אדם עני. הם צדו, שתו, ורדפו אחרי נשים. לקראת הדמדומים, ראה גאורג שד רץ לעברו. הוא נבהל, אך למחרת חזר שוב לחפש את השד. הסתבר שזה היה למעשה איש צעיר, ציד קל תנועה ורב אומן ידוע בסביבתו. גאורג היה מהופנט. הוא הזמין את הצעיר לבנות את הכנסיה. הבניה ארכה כעשור, וכל אותו הזמן דמותו של הצעיר כשד מתרוצץ לא נתנה לגאורג מנוח. כשהבניה הסתיימה, הורה המלך לכרות את זרועו הימנית של הצעיר, כדי שלא יוכל להקים מבנה יפה יותר מזה. [סוף]

ככה זה בסיפורים היסטוריים, ועוד כאלה שמתפרשים על פני מאות בשנים; הם מצפצפים על אחדות העלילה ופשוט משייטים להם כה וכה עד שהם מגיעים לסופם. ובכל זאת, במבט על, מסתמנת איזו תבנית שאפשר לקרוא לה "גלגוליו של מעיל" (סליחה, קדיה) או "גלגולה של גלימה", כלומר:

הגלימה שנקנתה, חובקה עד מוות ונקברה, התגלגלה בעץ ארז שצמח מקברה, והעץ התגלגל במקדש שבעת העמודים (כמספר הימים שבהם ניסו לשחרר את הגלימה מחיבוקה של סידוניה) שאחד מהם מרפא. המקדש נבנה ונהרס שוב שוב עד שהתגלגל בכנסייה; ואפשר גם לטעון – בכפוף למידת הדתיות או העדרה – שהכנסייה התגלגלה ביד כרותה. וכך או אחרת, הושלם פה מעגל משונה שתחילתו וסופו בקורבן חף מפשע: מישוע הצלוב לאמן שהוטל בו מום, לא עד מוות אמנם. לא מיד.

ונתחיל דווקא מן הסוף, מן היד הכרותה.

.

תבליט היד הכרותה על קיר הכנסייה.

.

אני יכולה רק לדמיין את הרושם שהותיר הסיום על ילדה (ועוד ציירת) שמקשיבה לסיפור וגם רואה את היד המסותתת על קיר הכנסייה. אותי אישית היד הכרותה לוקחת לנערה של האחים גרים, זו שאביה כרת את ידיה, סוג של אוטוביוגרפיה בשבילי. כי הכול אישי, כולל המפגש שלי עם הספר, אבל ייתכן שלא רק אני גלשתי מהאמן לאישה דרך הפטריארכיה, כי כשאני מתבוננת בכפולה שבה המלך וחבריו הצדים, שותים ורודפים אחרי נשים, אני שמה לב כמו בחלום, שזרועה של האישה האמצעית חתוכה (על ידי קו האמצע של הספר), ויש לה מין המשך צורב בדף שממול: יד גברית שעירה שמשתכרת עם חבר.

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

מקרי? אני לא משוכנעת. ביניאשוילי ציירה לכל דף אינספור גרסאות בכוונה להפנים את הציורים כמו שהפנימה את הסיפורים עד שהפכו לחלק ממנה. הגרסה הסופית היא תוצאה של סינון ובחירה, וכמו שאמרה נורית זרחי וכבר נלאיתי מצטט, "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ומעבר לכל הטיעונים, זה פשוט נמצא שם בתת של המודע של הציור.

כששאלתי את ביניאשוילי מי האישה המצוירת בשער הסיפור (שלא נראתה לי כמו אף אחת מן הנשים המופיעות בו, לא כמו סידוניה ולא כמו נינו הקדושה ואפילו לא כמו מרים) היא ענתה שזאת לא דמות מסוימת, זה פתיח של אווירה ורמיזה לדרמה. ואני מוסיפה שהאישה רבת הכיוונים (המבט נישא לכיוון אחד, השדיים פונים לאחר וכף היד פונה לכיוון שלישי וכן הלאה) היא הנוף שעליו צומח הארז הפלאי המרפא, ולחילופין אפשר לראות בארז כותפת חילופית לכותפות הגנרלים.

.

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 לחצו להגדלה

כותפות – מימין, פרנץ קרוגר, דיוקן הצאר ניקולאי הראשון 1852, משמאל, נינו ביניאשוילי, שער הסיפור "עץ ארז"

.

אבל אני עדיין בכפולה שלמעלה, בשתי הנשים שנמצאות מתחת לנערה ללא הידיים – הכפופה שאוספת את שערה והרחוקה יותר שמתרוצצת כמו תרנגולת ערופה, כך זה נראה לפחות, כאילו היא אוחזת את שערה המקורקף בידה. הנשים האלה החזירו אותי ל"כחול זקן" (רוצח הנשים וגיבורם של כמה מסיפורי האחים גרים. כתבתי עליו כאן וגם כאן). בגרסה של פינה באוש יש סצנה שבה הנשים המתות מתגודדות סביב הבעל ומצליפות בו בשערותיהן. ראו דקה 40:00 בערך כולל התהלוכה שאחרי.

.

ובחזרה לסידוניה שמתה באהבתה לישוע ו/או ברגישותה הטלפתית לסבלו (במקום אחר קראתי שהיא נתקפה בכאביו, הרבה לפני פרנציסקוס הקדוש, מה שהופך אותה לפחות למבשרת הסטיגמטה. נינו ביניאשוילי על כל פנים, הסתפקה בדבקות).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

"יש לי חיבור לדיו," אמרה ביניאשוילי בראיון ליובל סער, "קשה לשלוט בו." זה סוג של הרפתקנות ציורית שפורעת את הציור ששונן והופנם. (זה כל כך מזכיר את מה שעושה נעמי יואלי בהצגה אקס חמותי החורגת, את המקום שהיא משאירה ללא צפוי וללא נודע, לפיסות חיים אמיתיות שלא נכללו בחזרות).

ויש בכתמי הדיו של סידוניה הגוועת גם ממד אקספרסיוניסטי מדמם כמו ברישומים של אביבה אורי.

.

אביבה אורי, רקוויאם לציפור 1976

.

אבל סידוניה לא רק גוועת פה, היא חורגת מן השורה (שמקבילה ומתחרזת עם השורות שביניאשוילי ציירה למילים) וגם שוקעת או טובעת בשורה, וממזגת לרגע, כמו הדיו, בין עולם הכתב לעולם הציור.

כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.

כתב חזי לסקלי. דוד גרוסמן עשה מזה צימעס בספר הדקדוק הפנימי. וגם נינו ביניאשוילי בדרכה.

בציור למטה – עמודי הארז כקווים מאונכים שמדברים עם הקווים המאוזנים של השורות. (במהלך הכתיבה קראתי שהעמוד השביעי של המקדש, זה שהטיף נוזל מרפא, סירב להינעץ בקרקע, הוא התרומם שוב ושוב לאוויר עד שנינו הקדושה שכנעה אותו לרדת לאדמה… ותהיתי למה ביניאשוילי ויתרה על הפרט המיתי והקומפוזיציוני הזה).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

.

"על שפת הים השחור" הוא בין השאר כרוניקה של הניסיון של ביניאשוילי להתחקות אחרי השורש המשותף לכתוב ולמצויר ואולי להמציא אותו מחדש. וכך או אחרת, האישה השוקעת בַּשוּרה שוב החזירה אותי לבמה, ל"זה ייגמר בבכי", המחול שיצר מור שני למוזיאון תל אביב, ובו צפו ראשי הרקדנים על מעקי המעלות, ספק קטועים ומשופדים, ספק שוחים או טובעים, ספק תווים על שורות עקומות.

.

מתוך "זה ייגמר בבכי" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל במוזיאון תל אביב, צילם יאיר מיוחס

.

ומעניין שגם מור שני ניסה להתמודד עם ההיסטוריה, דרך כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, עד שהגיע לבסוף לזמן האישי והזוגי. (מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין פיותיהם של זוג רקדנים? התשובה פה).

.

למעלה, "זה ייגמר בבכי" גלגול של "ריקוד פשוט" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל, צילם יאיר מיוחס. למטה, מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי

.

ואני עדיין בכתמי הדיו:

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

המפגש עם "השד" מלא באפלה ובחרדת סירוס או אולי בפנטזיה על סירוס; כריתת היד מקננת כבר במפגש הראשון בין המלך לאמן. הכתמים האלה הם מעין כתמי רורשאך בדיעבד, שמאפשרים לתכנים לא מודעים לחלחל לציור. שלא לדבר על הברבור המיתי המקונן על מותו בשירה רבת יופי. הוא מרחף לו בסצנת הצייד ומבשר את האובדן. (עוד ברבורי נפש)

ובחזרה ליד: ביניאשוילי הוסיפה לסיפור צבוע שטורף את היד (שנדמית לרגע באופן מתעתע ככפו שלו). ושוב מתגלה אותו עושר של כיוונים, אותה תנועה פנימית שטוענת את האיורים בחיוּת כמוסה – הציפורים פונות לצפון מזרח ולמערב, הצבוע פונה לדרום מזרח, בעוד שזנבו המשתלשל מוביל לדף הבא, כף היד פונה דרומה לאדמה, כמו הכתם הנושר; שאלתי את נינו – זו הציפור שמלשלשת או העץ שבוכה על היד? והיא צחקה ואמרה שזה כתם. (ונזכרתי שוב, בנורית זרחי: "מה זה? זה כתם. על הראש? מה פתאום כתם? זה כבש. מה פתאום כבש? זה לא כבש, זה כתר. זה הכתר של המלכה…" מתוך "כתם כתר קטשופ-אהבה").

הכפולה האחרונה של הסיפור. לחצו להגדלה

Read Full Post »