Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ניכור’

פוסט המשך על הפילם סטילס של סינדי שרמן. לחלק הראשון.

אמנים מספרים כל מיני סיפורים על למה ואיך הם נהיו לאמנים (ויטו אקונצ'י חביבי סיפר פעם בהרצאה שנהיה אמן כי היו לו רגליים מסריחות. הוא התבייש להזמין אליו בחורות וקיווה שאם יהיה אמן לא יהיה איכפת להן כל כך). לסינדי שרמן יש לפחות שני סיפורי איך-הכול-התחיל.

בתחילת שנות השמונים היא סיפרה בראיון, איך בכל פעם שהיתה מדוכדכת או מבולבלת היא היתה מסתגרת בחדרה ופשוט הופכת את עצמה למישהי אחרת. עד שהאמן רוברט לונגו שהיה אז בן זוגה אמר, "למה שלא תעשי משהו בקשר לזה ותתעדי את זה?"
זוכרים את מסיה ז'ורדן של מולייר, זה שגילה פתאום שהוא מדבר "פרוזה"? ככה גם שרמן. היא בסך הכול ניסתה להערים על הדכדוך וגילתה שהיא עושה אמנות.

אבל אני לא שוכחת את הווידוי שלה בסרט תיעודי מוקדם; שרמן אמרה שבחרה לצלם את עצמה כי פחדה לצאת מהבית.

באותה תקופה קראתי איך דיאן ארבוס השתמשה בצילום כדי לצאת להרפתקאות ולערער את תחושת "החסינות המכאיבה" שלה. הווידוי של שרמן הקסים אותי בגלל הסימטריה ההפוכה. אבל עכשיו אני רואה את הצילומים כסדרה מפורטת של הסברים לפחד הזה.

כמה מן המגיבים לפוסט הקודם נרתעו מהקור המורבידי של הצילומים, מהאמירות על, מהאסתטיקה הפתיינית (דורית). או השוו את שרמן להיצ'קוק ש"פשוט מתענג על כל אלימות מינית ורצח" (שועי, שגם שב והזכיר את "הקור שהופך את כל זה לסף-סנאף"). אני עצמי הופתעתי מהקיפאון המצופה רק בדוחק בנוסטלגיה החמימה של הסרטים הישנים. ונזכרתי בלקח ההוא של מורי ורבי, "אסור לאמן להישאר בלי אף טיפת חמלה בכיס."

ואז המילה "אסור" התחילה לגרד לי. והתחלתי לחשוב על הפחד של שרמן, ועל כמה אנשים נמשכים לכאב חם ונרתעים מכאב קר. והרי לו היו לכאב דרגות (כמו אלה שנהוגות נניח במחלת הסרטן) כאב קר היה מעיד על פצע עמוק וחשוך מרפא יותר. ברור ששרמן פתיינית; איך תשרוד אחרת, בלי חו­ֹם שהוא המפתה הגדול מכולם?

מאיר אגסי טוען בין השאר, ששרמן "הפכה להיות דוגמנית המפרסמת את המוצר 'סינדי שרמן'". זה נכון אבל גם קל וזמין, ומתעלם מהאובססיביות שבה היא חוקרת וממפה ומשחזרת וממחזרת את הפחד והכעס והכאב. כמו המלך מידאס ש"קולל" במגע זהב, שרמן נענשה במגע ניכור. לא משנה במה היא נוגעת, זה הופך לכעס קר, כי כמו שאומר ג'ורג' הריסון בצוללת צהובה: It's all in the mind…

ונזכרתי גם באגדה שקראתי בילדותי על נערה שרקמה את דמותה בתמונה של נוף יפהפה, ובסוף האגדה, כשהתמונה הפלאית התפשטה והפכה למציאות, גם הנערה מצאה את עצמה בתוך הנוף עם בחיר לבה. סינדי שרמן התחפשה כדי לברוח והתעוררה כשהיא מדגמנת את עצמה בתוך התמונות המפחידות והעצובות והכועסות שהן (חלק מן) המציאות שלנו.

בפוסט הקודם התמקדתי בשרמן כאישה-חפץ-דומם בפילם סטילס. התמונות הבאות עם הכוריאוגרפיה הכמו מינית שלהן, הן לא פחות קרות, פתייניות ומפחידות, אבל פיניתי להן קצת מקום בלב.

 סינדי שרמן,untitled film still # 13, 1978

סינדי שרמן untitled film still # 13 –  1978

הפוקוס על החזה שלה; בגלל החולצה המתוחה, בגלל הלבן על רקע השחור (לשד יש מקום ריק בכוננית, כמו לחפץ, ומצד שני מחכה לו שם צלב…). קשה לקרוא את כותרות הספרים אבל במרכז התמונה בולטים שניים: Crimes of Horror ליד The Movies. וכמו ברבים מהפילם סטילס הכוונים סותרים; המבט המופנה למעלה מתכחש גם להצגת החזה המזדקר לפנים וגם לספר הנשלף, שהמשולש הלבן שלו מציץ מהשורה ומשכפל את השד במין סמטריה הפוכה של קלפים.

סינדי שרמן untitled film still # 13 -  1978

סינדי שרמן untitled film still # 13 – 1978

*

סינדי שרמן untitled film still # 7 -  1978

סינדי שרמן untitled film still # 7 – 1978

אם תמונת הספרייה היתה קצת שטוחה ופוסטרית, לזאת יש עומק ותת מודע. זה קשור גם למה שמתרחש/התרחש בחדר החשוך וגם לדמות בפינה השמאלית שפניה מוסתרים בכובע דמוי פטמה (לא הייתי מתארת אותו כך, אם שרמן לא היתה דואגת שהצל של כף ידה יצביע על שד אחד, והצל של תחתית הגביע יצייר פטמה לשני. שלא לדבר על ההקבלה בין הווילון המוסט לקומבניזון המופשל. זו תמונה של שידול). וכרגיל הכוונים סותרים: ההצבעה, ההפשלה, תשומת הלב המוסטת למשהו שנמצא מחוץ לפריים, וסוסוני הים המאוהבים על הזכוכית.

1414*

סינדי שרמן untitled film still # 3 -  1977

סינדי שרמן untitled film still # 3 – 1977

שוב החזה במרכז, גם בגלל שהוא לכוד בין שני האלכסונים העקריים של הצילום (למטה בצהוב) וגם משום שקווי הפרספקטיבה של המדפים (באדום) מצביעים עליו. קרוב מדי אליו מצויים כלים דמויי טורסו ללא ראש וכלי אחד מטושטש עם בליטה פטמתית. ההשוואה לטורסו של הדמות ברורה. ואלה כלים בייצור המוני, בלי ההילה האירונית-רומנטית של "נערה עם כדים" של פול קליי, למשל. הדמות כולה חתוכה (כף היד, הקודקוד) כמו החפצים המקיפים אותה. ידית הסיר השחורה והקצת מטושטשת מאיימת. הדמות כולה את עקרת הבית הנואשת של מרתה רוסלר, רק בתוספת המבט המזמין והמתכחש.

1111

נערה עם כדים. פול קליי, 1910

נערה עם כדים. פול קליי, 1910

*

סינדי שרמן untitled film still # 10 -  1978

סינדי שרמן untitled film still # 10 – 1978

עוד עקרת בית צלובה וכמעט נאנסת על ידי המצרכים, שהשקית שלהם לא נקרעה כפי שאפשר היה להניח אלא נחתכה בכוונה.

אולי לא צריך את השרטוט הזה. זה מובן מאליו.

ואולי השרטוט מיותר, זה מובן מאליו.

*

סינדי שרמן untitled film still # 43 -  1979

סינדי שרמן untitled film still # 43 – 1979

למעלה נערה בשמלה לבנה. כף היד מדגישה את הגזע הפאלי, המבט כרגיל מתכחש. התנוחה, כמו התנוחה בתמונה הבאה, לקוחה מאיזה מילון פורנוגרפי, אבל החיקוי מזייף, מיתמם, כאילו לא מבין עד הסוף. זה לא כמו השיכפולים הגבריים של תנוחות מיניות של נשים בקומיקס. שם ברור בדיוק על מי ועל מה צוחקים. כאן זה הרבה יותר עמום ומאיים.

לקוח מכאן===

לקוח מכאן

ועוד פרט מאלה שאי אפשר להתיק מהן את העין. השרוכים של השמלה לעומת שרוכי" העץ.

פרט

פרט

*

והנה הגענו לתמונה שהתחילה את כל הסיפור.

מימין, סינדי שרמן, פילם סטיל 1977, משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עירומה עם ביצה, 1980

מימין, סינדי שרמן, פילם סטיל 1977, משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עירומה עם ביצה, 1980

גם אצל פרויד הרגליים קטועות, התנוחה מאולצת. הראי שאצל שרמן משמש מין תחליף מרומז לערווה (הוא משלים למין סט את שחור החזייה, ומתחבר איכשהו לשמיכה עם הקפלים דמויי הירכיים), מוחלף אצל פרויד בביציה, שלחלוטין לא קשורה לסיטואציה. יש משהו אבסורדי בנוכחותה. ספק פרצוף ממושקף ספק שיכפול מרוחק של השדיים. יש עוד כל מיני הבדלים, אבל העיקר הוא שפרויד לא מעורב רגשית. הוא מנקה את התבנית מכעס ומפחד לפני שהוא מנכס אותה. זכותו, כמובן, אבל אני קצת מתרגזת בשם שרמן.

*

סינדי שרמן, untitled film still #48 1979

סינדי שרמן, untitled film still #48 1979

בחרתי לסיים בפילם סטיל הזה שאמנם מאיים אבל גם קצת פתוח ומפרפר ולא סופני. מאיים בגלל מי שאולי עוקב אחריה, בגלל שהיא עומדת על הכביש ועלולה להידרס. בגלל שידיה כמו כפותות ויש סלע טרולי שפוער את לועו מאחוריה, בגלל קצה הבגד הנצבט ששמשתרבב מהמזוודה.

פרט

פרט

ועם זאת נותר בו קצת אוויר. אולי בגלל שלא רואים את פניה של הדמות.

*

עוד על כאב

הפוסט הראשון של הכאב הגדול 

הכאב הגדול של אנאבל צ'ונג , ויש גם חלק שני

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו וגם –  יוקו אונו והכוסון

ללמוד פחד

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

וגם כל סדרת "שמלות של כאב" ובכלל.

*

עוד על צילום בעיר האושר

סדרת המפורסמים של אנני ליבוביץ'.  לפרק הראשון – דיאן ארבוס, אנדי וורהול (ומשם יש הפניות להמשך)

יורם קופרמינץ, תערוכה ויש גם קטלוג

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

אביגיל שימל, דניס סילק, תערוכה, ויש גם קטלוג

*

Read Full Post »

זה הנוסח המלא של הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני", בצלאל 2010.

כשחיפשתי נושא להרצאה דפדפתי בעשרות ספרים מאוירים, ושמתי לב שכמעט כל האיורים, הנפלאים והדלים כאחד הם מאד קונפורמיסטיים. בהכללה גסה אפשר לומר שהמודל של היחסים בין הטקסט והאיור הוא מודל של נישואים מסורתיים, כשהטקסט ממלא את תפקיד הבעל והאיור הוא העזר כנגדו. אני לא אומרת את זה באופן שיפוטי, הרבה ספרים יפהפיים נוצרו בדרך זו, אבל האם קונפורמיזם הוא האפשרות היחידה? מה עם גילויי החתרנות, העצמאות – לא כתחליף אלא כערוץ נוסף ונבדל של השיחה המשולשת בין הטקסט לתמונה, לקורא?

ב"חתרנות" אני מתכוונת לאיור שחולק על הטקסט או חורג ממנו בטון ובתוכן. שהפער בינו לבין הטקסט מטריד או מתריס, מזמין פענוח וצופן משמעות.

זה לא מצב של או-או, כמובן; בין שני הקצוות יש שלל גוונים ומידות הצדקות והשלכות. ובכל זאת, יש חיה כזאת חתרנות ושווה להתבונן בה. וכיוון שאי אפשר להקיף את העולם בעשרים דקות, בחרתי להתמקד בשלושה איורים של בתיה קולטון מתוך "שרשרת זהב, שירי מופת לילדים" שערכה נירה הראל: "קן ציפור" של ביאליק, "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, ו"עציץ פרחים" – שוב של ביאליק.

*

1. שבירת האשליה

קן ציפור, חיים נחמן ביאליק (דמיינו את הגירסה המולחנת)

קן לציפור
בין העצים.
ובקן לה
שלוש ביצים.

ובכל ביצה
– הס פן תעיר –
ישן לו
אפרוח זעיר.

ביאליק, קן לציפור, איור בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

נתבונן באיור: הקן, הציפור והביצים הם בגדר המובן מאליו בתוספת טוויסט קטן וייחודי: הביצים הן שקופות ודרכן רואים את האפרוחים; בתיה קולטון לא מציירת את מה שהשיר מתאר, אלא את מה שהילדים מדמיינים כשהם מאזינים לו. זה מוסיף נופך פיוטי ועריסתי וזה עדיין לא חתרני. זה לא חורג בטון או בתוכן מגבולות האיור המסורתי.

אלא שלתוך העולם של השיר פולשת מציאות חוץ-שירית שבה הילדים שרים את השיר לתוך הקן בקולי קולות… זה מצחיק, כן, והצחוק משבש את ההזדהות.

קן ציפור (פרט)

ברטולט ברכט, משורר, מחזאי, ותיאורטיקן של תיאטרון התנגד להזדהות. הוא לא רצה שהקהל "ישאיר את השכל שלו במלתחה יחד עם המגבעת, לפני שהוא נכנס להצגה". במקום לעורר רגש הוא העדיף לעורר את המחשבה הביקורתית. וכדי להשיג את זה הוא אמר, צריך לשבור את האשליה, צריך ליצור ניכור מסוים בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל.
וזהו בין השאר, תפקידו של המעצב: העיצוב צריך לעורר מחשבה, לפי ברכט, הוא צריך להפריע לקהל להיסחף לעולמן של הדמויות.
וזה בדיוק מה שקולטון עושה כאן. היא מפריעה, היא משבשת קצת את ההזדהות עם אמא ציפור. היא עושה זאת בעדינות ובהומור. ועדיין; ספרות הילדים, עוד יותר מספרות המבוגרים, נוטה אל הרגש ואל הרגשנות. וזה לא ממש מקובל לפנות אל המחשבה הביקורתית של הילדים. לנטרל את הרגשנות בקצת ניכור ברכטיאני. ותוסיפו על זה את מסגרת עלווה שמתוכה מציצים הילדים המזמרים כמו מתוך שנה טובה; המסגרת הזאת היא בבחינת סוס טרויאני: כלפי חוץ היא מרככת וממתיקה את הניכור, ובו בזמן היא מגניבה לאיור עוד קצת מורכבות ואירוניה.

וכדאי אולי לציין שזו לא "מעידה" חד פעמית, כפי שאפשר ללמוד למשל מן הדיון על הספר בבלוג של גילי בר הילל. אני מצטטת, בקיצורים קלים, את אחד הטוקבקים שמתייחס דווקא לאליעזר והגזר:

"אני מקריאה את השירים לבני לפני השינה," כותבת אחת האימהות. "(הוא בן שנתיים), וקשה לשנינו להתחבר לציורים… ישנם שירים שאני מדלגת עליהם משום שהציורים לדעתי לא מתאימים לתוכן ולא נעימים לצפיה. דוגמא קטנה – בשיר אליעזר והגזר כשהגענו לבית על הכלב, הילד שלי הצביע על הציור ואמר – "כלב רע, לך מפה". ואני נאלצתי להסביר שהכלב בכלל לא רע אלא בא לעזור…"

לוין קיפניס, אליעזר והגזר (פרט), איור: ביתה קולטון, מתוך: שרשרת זהב

*
2. וריאציות שוות, מקבילות

דני גיבור, מאת מרים ילן שטקליס

אמא אמרה לי: דני,
ילדי הוא גיבור ונבון.
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון.

אינני בוכה אף פעם.
אינני תינוק בכיין.
זה רק הדמעות… הדמעות…
הן בוכות בעצמן.

פרח נתתי לנורית –
קטן ויפה, וכחול.
תפוח נתתי לנורית –
נתתי הכל.

נורית אכלה התפוח.
הפרח זרקה בחצר.
הלכה לשחק עם ילד –
עם ילד אחר.

אינני בוכה אף פעם.
גיבור אני, לא בכיין!
אך למה זה, אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן?

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: דוד פולונסקי, מתוך: פרח נתתי לנורית

זו הגירסה של דוד פולונסקי לשיר, ויש בה הכל: רגש, מרחב, תחושת זמן. זהו מעין סרט קצר מתומצת לשני איורים (המופיעים כאן ברצף, בלי הקו החוצה את הכפולה); דני הוא הגיבור הראשי ולכן הוא גדול וקרוב אבל הוא בצד כי הוא דחוי. כל שפת הגוף והפרצוף שלו, הלחיים המנופחות, כפות הרגליים שפונות כלפי פנים, הראש המורכן, הכל אומר צער ועלבון. הענף הקטן שהוא ממולל בהיסח דעת אינו נזכר בשיר, אבל זהו בדיוק אותו פרט קטן ושולי שמקנה תחושה של ריאליזם. נורית והילד ממוקמים  במרכז כי הם חשובים לדני אבל הם זעירים כי הם חומקים ממנו, הם מתרחקים בריצה ועוד מעט יעלמו. ובדף שממול – קלוז אפ על התפוח המכורסם והפרח הנבול. בשניהם יש נגיעות של אדום כמו במכנסיים של דני, וגם "התסרוקת" של התפוח אגב, מזכירה את התסרוקת של דני, את האופן שבו השיער נפרש על קודקודו. וכך, באופן מרומז, האיור (כלומר הסרט) מקשר בין דני לבין התפוח והפרח ומתאר אותו כמי שננגס והושלך על ידי נורית. ובשורה התחתונה: ככה נראה איור "נורמלי" ונאמן לשיר.

ואצל קולטון?    (לחצו להגדלה)

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: בתיה קולטון, שרשרת זהב

אין פרח ואין תפוח. יש בובות לעומת זאת, שכלל אינן קיימות בטקסט. וזו לא תוספת שולית כמו הענף של פולונסקי. כל שלושת הילדים באיור ממוקדים בבובות האלה ואנחנו איתם. אז למה התכוון המאייר?
לא שאלתי. אני יכולה להציע את הפרשנות שלי: אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן (חפצני?). ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול (גם זאת כפולה), מתחתם, בעולם אחר. איזה סיכוי יש לו עם נורית? האיור כמו מפרט וממחיש את נקודת המבט הבודדה ומלאת הקנאה שלו, בלי לסתור את עלילת השיר, אבל גם בלי להתחייב אליה. זהו דימוי עצמאי שקשור לטקסט של ילן שטקליס באופן רופף ואסוציאטיבי. האיור והטקסט כאן הם שתי אפשרויות, שתי וריאציות נבדלות ושוות, על אותו נושא.

[ובמאמר מוסגר: אני מסכימה עם המאיירת אורה איתן שקראה למאיירים לכבד את הטקסט. אני רק חושבת שלחלוק על הטקסט (בניגוד ללהתעלם ממנו) או לשתף אותו במה שהוא מעלה אצלך, זה לגמרי כבוד לטקסט. ואני אישית ככותבת מעדיפה את הכבוד הזה, היותר דיאלוגי, כן ושוויוני.]

*

3. מי תהום

עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק

מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.

כל חבריו –
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.

אני אתחיל ממה שמובן מאליו לכל קורא, בוגר או צעיר: השיר אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם. זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה.
איור מסורתי של השיר היה מאניש (בא') את הפרחים. מצייר להם פנים כמו שעשה טים ברטון (לחצו להגדלה):

מתוך אליס בארץ הפלאות, טים ברטון, לחצו להגדלה

באיור הזה של מרג'ה הפרחים אפילו רוקדים. כמו אצל קולטון? (לחצו להגדלה), לא בדיוק.

ביאליק, עציץ פרחים, איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

לפני שאני צוללת לאיור, אני רוצה לומר עוד כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.
אפשר לקרוא את "עציץ פרחים" כשיר געגועים של פרח לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":

"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.
"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם." (ההדגשות שלי)

בגיל חמש ביאליק נעקר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.

ויש גם קריאה נוספת של השיר, ששלובה, או אולי משתרגת על הראשונה, שבה פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה טוניו הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:

"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."

ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

דני גיבור (פרט), איור: בתיה קולטון

לעציץ יש תווי פנים מרומזים. הוא משעין את פניו על כפות ידיו. מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב, זו התנוחה שבה דני מהשיר הקודם משקיף על נורית ועל החבר שלה. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש".
תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש.

ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים כמו לפרחים של טים ברטון או של מרג'ה.

זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל ג'וזף קורנל:

או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:

אלא פריקי, כמו בתמונה הזאת מתוך "הזבוב" סרט אימה/מדע בדיוני מ-1958.

גם ילדי הפרחים הם מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם נמצאים על הקו הדק בין יופי למום. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מברבורי הבר, אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.

וזה מחזיר אותנו ל"קן ציפור" שבו פתחנו. כי כמו האיור ל"קן ציפור" גם האיור ל"עציץ פרחים" מדבר גם על אורבניות ואקולוגיה. על ניתוק מהטבע ועל געגועים בלתי אפשריים. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון, כלומר לנו. מי בכלל נתקל היום בקני ציפורים מחוץ לשירי ילדים?

*

אז מה היה לנו:
היה לנו "קן ציפור" – ניכור ברכטיאני, אירוניה ומחשבה ביקורתית שמזעזעת וקצת מקמטת את האשליה שיוצר הטקסט.
היה לנו "דני גיבור" – דימוי חופשי בצד הטקסט, וריאציה מקבילה ועצמאית על בדידות וקינאה.
ואחרון חביב – "עציץ פרחים". האיור הזה של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא גם משמש לו תיבת תהודה נפלאה. כי בניגוד לשני קודמיו, האיור הזה הוא חתרני רק לכאורה. הוא סודק רק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות ולריחוק מהטבע.

*

האם כל זה מתאים לילדים?
ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים?
והתשובה שלי, כילדה וכבוגרת היא כן, חד משמעי.
לילדים יש כל מיני צרכים. המינון משתנה מילד לילד. יש להם צורך בתקווה, במתיקות (אם כי לאה גולדברג קצת הגזימה בצורך הזה), בדימויים שפונים לדמיון, בחיוך עדין ובצחוק פרוע. יש להם צורך בפיוט ובמשחק צורני שפונה לשכל. אבל מעל לכל, ילדים כמו מבוגרים, זקוקים לאמנות שתשקף את חייהם המורכבים. ובניגוד למה שמצטייר בכמה ספרי ילדים, חייהם של ילדים יכולים להיות מאד סודיים ומסובכים, גם כשיש בסביבה מבוגרים בעלי כוונות טובות.
אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.

*

לבקורת של טלי כוכבי על "שרשרת זהב" (שכוללת לינקים לרשומות נוספות על הספר) ולדיון המעניין שהתפתח בעקבותיה

את תיאוריית התיאטרון המרתקת של ברכט הסברתי כאן בבלוג בעזרת חייל הבדיל האמיץ של אנדרסן.

הוא כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב", ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד". ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה…"
עוד על ניכור ועל מודעות יתר של ילד-עציץ אחר (אהרון קליינפלד, גיבור ספר הדקדוק הפנימי) בכתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי

 *

עוד על ילדות/י:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

וכן סדרת גיבורות ילדות

 *

עוד על איורים:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב
ומה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון (חלק א')

 ועדד ועוד

ולבסוף כמה הודעות

ביום שבת הקרוב, ה15 למאי נקטלג 400 ספרים חדשים שהגיעו לספריית גן לוינסקי, ביניהם ספרים בשפות מבוקשות מאד כמו נפאלית, הינדית וערבית. נעבוד משעה 10:00 במשרדי מסיל"ה רח ראשון לציון 3 תל אביב (ליד התחנה המרכזית). אנחנו זקוקים לכמה שיותר סורקים ומחשבים ניידים, לאנשים שמבינים בחיבורי מחשב ואינטרנט ולמתנדבים שיעזרו בסריקת וברישום ובסימון הספרים. פרטים נוספים כאן. נשמח עם תבואו לעזור ואם תפיצו את הבשורה. לשאלות ולתיאומים אנא כתבו לנמר gnamer@gmail.com או התקשרו אליו  0526851525. תודה רבה!

.
ובלי שום קשר – למי שרוצה לכתוב לילדים:
"צחוק ועצב דרך סיפור וקצב", סדנת כתיבה לילדים בהנחיית דפנה בן צבי.
משתתפי הסדנה יתנסו בכתיבה של ז'אנרים שונים לילדים, בהשראת גדולי הכותבים, הישראלים והזרים. ננסה לכתוב פשוט (בעקבות פניה ברגשטיין), בעצב (בעקבות מרים ילן שטקליס), בקצב (בעקבות לאה גולדברג), נתרגל כתיבת סיפורי לילה טוב ופנטזיה (בעקבות קיית בנקס ומוריס סנדק), וכתיבת שירי וסיפורי נון-סנס (בעקבות ע' הילל ונורית זרחי) ועוד.
10 מפגשים אחת לשבוע בימי חמישי 21:00-19:00 בחנות הספרים (המקסימה) סיפור פשוט בתל אביב, החל מ: 03.06.2010 פרטים והרשמה

כמו כן יתקיימו במקום גם סדנאות כתיבה וקריאה עיונית (שתי סדנאות שונות) בהנחיית ארנה קזין
וסדנת שירה בהנחייות רפי וייכרט.

לכל הקוראים – משהו השתבש במנגנון התגובות – אני לא מצליחה להגיב ואני לא היחידה, אז אם למישהו יש עצה ותרופה, הצילו (כתבו לי מייל) ותודה מראש!
ובינתיים תודה למי שכן מצליח להכנס.
דודו – אין לי מושג איך מכניסים תמונות לתגובות. ואני גם לא בטוחה שארנסט הוא אביו הרוחני של קורנל, אבל הם ללא ספק מאותה שכונה. וגם לי היו שתי תמונות של ארנסט שלא הכנסתי בסוף כדי לא להעמיס, אז קבל אחת בינתיים, על החשבון 🙂 אני מקווה שהיא לא מופיעה חתוכה כמו במחשב שלי, אבל אם כן – כשלוחצים עליה היא מופיעה בשלמותה. (אוף, זה כל כך מרגיז כל התקלות והמעקשים האלה)

מקס ארנסט (לדודו פלמה)

Read Full Post »

זהו הפרק השניים עשר בסידרת המאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים כל יום שלישי ב 20:00 בדיוק (בשביל הטקס)

ניכור והזדהות

בצד שיטת המשחק המסורתית של סטניסלבסקי הפועלת מן הפנים אל החוץ, קיימת גם גישה הפוכה שמנסחה הרהוט הוא ברכט בתיאוריית התיאטרון האפי שלו. ברכט הופך את הכיוון שקבע סטניסלבסקי, ופועל מן החוץ אל הפְּנים: "בכי נובע מצער," הוא קובע, "אבל גם צער נובע מבכי" (משהו כמו "עם האוכל בא התאבון").

ההבדל בין שתי הגישות אינו מסתכם בתהליך העבודה. כל אחת מהן מכוונת לחוויה אחרת, לאידאל שונה של תיאטרון: סטניסלבקי מעוניין לסחוף את הצופה, לגרום להזדהות רגשית. ברכט מעוניין לעורר בד בבד גם את החשיבה הביקורתית. לשם כך נדרש ניכור מסויים בין הקהל לבין הדמות, פער מכוּוָן בין הרגש לבין ביטויו.

כיוון שאהרון מרוכז בגופו, הוא ער בין השאר לביטוי הגופני של הרגשות:
"היתה נקודה אחת בתוך הבטן שלו, מתחת ללב בערך, שהיתה מהבהבת בצביטה, בצריבת געגועים, כשהיה חושב על יעלי" (223).
לפי ההגיון הברכטיאני של אהרון אפשר להפוך את סדר הפעולות: אם ההתאהבות גורמת לצריבה, אפשר לגזור מצריבה (כלשהי) את ההתאהבות. כלומר להתניע את הרצף גם בכוון ההפוך. זוהי עוד הרחבה של השיעור שלמד מאמו – היא מפעילה את הגוף באופן מכני. הוא מנסה להפעיל את הרגש.

עד כמה עמוקה אמונתו של אהרון בהיבט המיכני של המציאות, ניתן ללמוד מן הניסיון המצחיק והקורע לב שלו – לביים נס, כלומר להפעיל אותו מבחוץ. יום אחד בילדותו הוא מחליט להעניק לאמו משאלה. המודל שלו הוא אגדה על יהלום משאלות שנמצא בכרסו של דג. כדי לשחזר את הסצנה הוא מחפש ומוצא חרוז מבריק שנראה לו כמו יהלום (מה שמעיד על הגיל הצעיר שבו התחיל להפעיל דברים מבחוץ), וממהר לאמבטיה שבה משתכשך הקרפיון המיועד לארוחת השבת. הוא תוחב את "היהלום" בכוח ללועו של הקרפיון, ונפוח מגאווה ומִסוד הוא ממתין שאמו תפתח את בטן הדג "וכל מה שהיא תבקש יתמלא מיד…" (אבל זה "אף פעם לא נגמר כמו שחושבים … הכי טוב לא להאמין בקסמים, ואז לא מתאכזבים," 315).

על מנת להחזיר את העוצמה והחדות לרגשותיו הדוהים אהרון "לוחץ על הכפתורים" של עצמו. בהתחלה לא נדרש הרבה: די שיכווץ את שרירי בטנו כדי להשיג את התוצאה הרצויה (227). כשהחידוש נשחק הוא פונה (כמו אימו) לעזרת המזון: נקודת ההתאהבות המהבהבת היא גם "המקום שצובט אחרי חביתה מטוגנת בשמן ואחרי ריצה ארוכה" (234), כלומר נקודת הצרבת. וכך הוא מתחיל לצרוך שמן מבושל. כדי להשיג את רמת הריגוש המבוקשת הוא נזקק למינון הולך וגדֵל של הסם:

"כאילו לא הרתיח אחרי-הצהריים חצי כוס שמן במחבת ושתה הכל עד הטיפה האחרונה, שרוף ומסריח, בשביל להרגיש שוב את יעלי האמיתית בנקודה ההיא בבטן שלו" (269), או: "אולי אמא צריכה משהו [מהמכולת] אולי שמן. אתמול התפלאה שהבקבוק נגמר כל כך מהר. זה הוא שאוכל עכשיו כל דבר עם שמן" (251).

הניכור הוא אבן החכמים של התיאטרון של ברכט. אך אין דומה ניכור בין צופה לבין מה שמתרחש לפניו על במה, לניכור של אדם מעצמו, לסדק המוּדע והמתרחב בינו לבין רגשותיו, עד כדי ערעור זהותו: "אז מה הוא כן, אז מי הוא, מי התאום האמיתי ומי השתלט בעורמה" (275). אהרון משלם מחיר יקר על הבחירה הברכטיאנית, על הסירוב להגרף בזרם – של האחרים, וגם שלו עצמו.

*

הסוס הקטן עייף

היינריך פון קלייסט (משורר, מחזאי וסופר גרמני, 1777-1811) כתב את "על תיאטרון המריונטות", מסה שהפכה לטקסט מכונן של בובנאים, אף שהיא מנסה לומר משהו דווקא על בני אדם. המריונטה, טוען קלייסט, היא הרקדנית האידאלית בהיותה נטולת תודעה. היא לא משוחררת רק מכוח הכובד אלא גם מן המוּדעות העצמית – המסרבלת המפצלת והמכאיבה – של בני האדם. קלייסט מדגים את טיעונו באנקדוטה על נער מלא חן שהציץ פעם בראי בזמן שניגב את רגלו, והבחין בדמיונו לפסל מפורסם שבו מתואר נער שולף קוץ מרגלו. הנער ניסה לחזור על התנועה ולא הצליח לשחזר אותה. הוא ניסה שוב ושוב עד שהתנועה הטבעית נהייתה מגוחכת ומעושה.
החן הגדול של הבובה נובע מציות לחוקי הטבע, אבל אהרון מתנגד לחוקי הטבע; הוא מנסה לגדל חתולה צמחונית ולהפעיל את הרפלקסים שלו על פי בחירה. והמוח שלו "עושה לו דווקא ומנצל אותו נגד עצמו … הוא סוגר ונועל אותו מלמעלה ומלמטה. מנעולים על מנעולים" (211).
ביקום הפנימי של אהרון אין מקום למקריות, למנוחה להסחפות בזרם. אפילו הזמן לא זז מעצמו. זה אהרון שצריך לנוע בתוכו, וכבר אין לו כוח "לעבור מרגע אחד לשני" (279). מופעי "הודיני" שלו הם בין השאר, נסיון לפרוץ מן הכלא התודעתי שבו כלא את עצמו. הוא כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב" (211), ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד" (266). ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה" (280).

והנס הזה אמנם מתרחש לרגע, בזמן שיעור הריקוד עם אמו. הינדה מדרבנת אותו להשתחרר, להתרפות, ואהרון משתף פעולה: "תשכח את עצמך," הוא אומר לעצמו, "תשכח הכל, תוותר רגע לעצמך, תהיה לא אחראי למעשיך, והוא ריפה את איבריו … משהו התמוסס בו וזרם, כמו ליטוף מיתרי נבל, אני ממש רוקד, ולפירפור תדהמה ועונג חש איך למולו אמא שלו נשטפת מידיו בן רגע ונבלעת גם היא לתוך הריקוד כדג המחליק למים" (259).
והוא תיכף משלם את המחיר: בתי שחי, פלחי עכוז ועיניים מתערבבים מולו. רגע אחד הוא מרפה והעולם חוזר לתוהו ובוהו. לא, השיכחה אינה אופציה בשביל אהרון. הוא חייב להמשיך לתחזק ולהפעיל כל פרט בעולם שיצר. כשאני חושבת על כך אני נזכרת במשפט האחרון שאמר ניז'ינסקי הרקדן האגדי לפני שיצא מדעתו: "הסוס הקטן עייף".

 

אקונצ'י

באחד הראיונות שקראתי מספר אקונצ'י חלום ילדות חוזר מגיל שש או שבע: הוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע, מזועזע, מבוהל: בזמן שהוא נרתע השתן שלו משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו ופתאום מחליט: הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.
וגם זיכרון ילדות מוקדם, מגיל חמש בערך: הוא שוכב על ברכי אביו שמכה אותו ותוך כדי כך הוא מקיא. הספגטי שאכל היה ברוטב עגבניות, הוא בטוח, אבל כשהוא נפלט על רגלי אביו הוא לגמרי לבן, כאילו סונן בקרבו.

במין תעלול נוסח תום סוייר שהפך את צביעת הגדר מעונש לפרס, משנה אקונצ'י את הסיטואציה והופך את הסיוט לפרוייקט עיצובי (במקרה של צביעת החדר), או לתהייה על טיבו של הקיא: מתי ובאיזו דרך סונן ממנו האדום. (ורק בסוגריים – כמעט כתבתי פרק על האדום והלבן בספר הדקדוק הפנימי.)

ברכט תמיד הדגיש את תרומתו החשובה של העיצוב לניכור הנוצר בין הבמה לקהל: במקום לעזור לצופה לשקוע באשלייה הוא צריך לעורר מחשבה, להפריע ולעכב את ההיסחפות לעולמן של הדמויות. וזו ההזדמנות אולי, להפוך לרגע את הכיוון של משוואת אהרון-אקונצ'י, ולהזכיר את האור ששופך ספר הדקדוק הפנימי אל אחורי הקלעים החשוכים, הרגשיים והפסיכולוגיים של הגוף באמנותו של אקונצ'י, אל המנגנון התודעתי המבריק הממיר מצוקות רגשיות בפעולות ובלונה-פרק של חשיבה ביקורתית.

על התיאטרון האפי של ברכט ועל ההבדל בין גישתו לגישת סטניסלבסקי כתבתי בהרחבה כאן  וכאן. (ה"כאן" הראשון הוא ניתוח של סיפורו של אנדרסן "חייל הבדיל האמיץ" שבאמצעותו אני מדגימה ב"כאן" השני את התיאוריה של ברכט.)

בשבוע הבא – אני מלחמת אזרחים

Read Full Post »