חיברו אותו נוליק ושמוליק, שני חתלתולים עזובים, משתתפים סמויים בסדנת הכתיבה של גבירה. הם מבצעים את השיר על שולחנו של ראש העיר וסוחפים עובדי עירייה ועוברי אורח שרוקעים ברגליהם, קופצים על רהיטים, מוחאים כפיים ושרים בסצנת מחזמר המונית. "אימם" של המשוררים הצעירים (הילדה איה מן השיר) נעלמה. הם זקוקים לבית חדש, והומלס גבה קומה אמנם מבטיח לאהוב אותם ממש כפי שביקשו.
אנדרסן הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זקנה מצד זה וילדות מצד זה! – אם נסכים רגע אחד לדעת האומרים, כי אנדרסן הוא הסופר אשר כתב לילדים, אז עלינו להוסיף ולברר את הדעה הזאת לאמר: הקטנים קוראים ומתענגים על “המעשה היפה” אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה.
את הדברים האלה שכתב דוד פרישמן על אנדרסן בסוף המאה ה-19 אפשר להחיל כלשונם על נורית זרחי ועל אגודת משוררי הרחוב.
יש לי 7 הערות על הספר.
רק לב וזרועות מושטות
כשאיה נעלמת ("את לא יכולה לוותר על המחנה בגלל איזה חתולי רחוב", אומרת אמא שלה) החתלתולים ננטשים בפעם השנייה. הם הולכים לאיבוד והומלס גבוה ופרוע נחלץ לעזרתם. נוליק ושמוליק חוששים שיבלע אותם בהתחלה, אבל עובדיה בנישו מאותת לנו שיהיה בסדר: הוא מצייר את הפרא שמוצא אותם בדיוק כמו שהוא מצייר את איה שמוצאת אותם.
לא אני חתכתי את האיורים, כך הם צוירו במקור, בלי ראש, רק לב וזרועות מושטות.
אגודת משוררי הרחוב: מימין, התמונה הפותחת שבה איה נחלצת לעזרתם. משמאל ההומלס הגבוה והפרוע נחלץ לעזרתם.
*
2. דנוטציות
גם נורית מצידה מאותתת שיהיה בסדר: כשהפרא נתקל בגיבורי הסיפור הוא אומר: הו, חתלתולים קטנים, לגמרי מקביל לאיה שקראה להם חתולים ותינוקות. אמא שלה לעומת זאת, מכנה אותם יצורים מהרחוב, מזכירת ראש העיר קוראת להם בעלי חיים, ראש העיר קורא להם תושבים (ומברר אם יש להם תלונות), וקצת אחר כך הוא מכנה אותם משוררים נסתרים, נורית זרחי קוראת להם נוליק ושמוליק (ואני שמנסה להיות ניטרלית, קוראת להם גיבורי הסיפור).
ואם כבר מדברים על בחירת מילים: המילה "הומלס" למשל, לא מופיעה בספר. הסיפור דָבֵק בכינוי המכבד האיש הגבוה. וכשהאיש עצמו מצטנע וטוען שהוא רק השליח, נורית ממנפת את זה מאחורי גבו לדרגת "שליח מצווה". וגם את זה קלט בנישו ברגישותו: לתמונת האימוץ יש נופך מיסטי, קבלי כמעט; אור הירח, המהירות המסתורית הדומה לטיסה, למעוף. גם אליהו הנביא מתחפש פה ושם לקבצן.
מתוך "אגודת משוררי הרחוב". כתבה נורית זרחי, אייר עובדיה בנישו, לחצו להגדלה
וגם בזה נזכרתי: "הנה כבר ערב, עלה הסהר, / ופלוטו וגדי רצים בדהר / נרוץ מהר! מי יגיע ראשון? / כבר זמן לאכול ולשכב לישון".
כתבה לאה גולדברג. יש ויכוח אם התכוונה לליטא, לארץ ישראל, או לנפשה שלה "הנכספת לאהבה מתוך עונייה" כפי שטען אריאל הירשפלד. ואולי בכלל התכוונה לארץ השירה? וכך או כך, גם לגבירה מסדנת הכתיבה אין בית, כל שכּן ארמון, רק מחסן בקושי. ונוליק ושמוליק מצידם, מייחלים למקלט מ"סגריר וגשמים".
אני רק מציינת, כמו שדודתי יוכבד נהגה לומר.
אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי
"אנחנו כותבים היום על דברים שלא נראים לעין", מכריזה גבירה, המנחה של סדנת הכתיבה. "היא מתכוונת אלינו", לוחשת נוליק ותוקעת את כפתה בבטנו של שמוליק. אבל גבירה מתכוונת דווקא לרגשות. היא מבקשת מן המשתתפים להלביש אותם במילים, ומופתעת מהצלחתם של החתלתולים; היא לא מכירה אותם בכלל! "יש משוררים נסתרים, שאף אחד לא מכיר", מסביר ראש העיר.
וגם עובדיה בנישו מצטרף למשחק המחבואים: הוא מעלים את החתלתולים, מגלה אותם ושוב מסתיר, לפני שנתרגל, שנמאס. בשתי הכפולות הראשונות הם נסתרים לגמרי, ואז הם מופיעים פתאום במלוא גוריותם המצחיקה את הלב, בכפולה הבאה הם רק נרמזים, וכן הלאה והלאה.
אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלהאייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה.
*
בנישו מהדהד את הטקסט ודקויותיו בהומור עדין: נגיד, אם מתעורר ויכוח על לגיטימיות של רגשות מסוימים, וגבירה פוסקת שלכל אחד יש רגשות אחרים, כמה עמודים לאחר מכן, יופיע פתק ברחוב: "אבד נחש" עם תמונת החיה החביבה.
הפיוט של בנישו לעומת זאת, כמוס מתחת לאיצטלה הריאליסטית: לא רק מנקה החלונות דומע מהתרגשות מאחורי גבו של ראש העיר, דומה שגם החלונות עצמם מתייפחים בדמעות שליש, נדרשים מגבים כדי לייבש אותם.
אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה
*
5. מי יאהב אותי?
כשהייתי קטנה אהבתי את הספרונים ואת כרטיסיות המשחק שערבבו חלקי גוף של אנשים ממגדרים, מקצועות, צבעים ולאומים שונים. אהבתי את האבסורד והשטות והצחוק, וגם את הרוח הטובה ההומניסטית של – הלאה ההתבדלות, ההתנשאות, הדעות הקדומות, כולנו בני אדם! לא יזיק אם נתערבב קצת, ניכנס לנעלי אחרים, נלבש את גופם, נתחלף לרגע בראשים.
מימין, כרטיסיות לערבוב אנשי קרקס, שנות ה-50 זה המקור. משמאל, ספרון ערבוב שכזה, כאן מסבירים איך ליצור אותו.
ובהמשך לכך, גם נורית מערבבת חתלתולים, ראשי עיר, פקידים וקבצנים; כולם כפי שמתברר זקוקים למישהו שיאהב אותם, וגם בנישו מצטרף למשחק:
"אגודת משוררי הרחוב", שני תקריבים במרחק כמה עמודים זה מזה.
אין כזאת תמונה בספר, רק מימשתי את ההצעה למשחק
*
6. שאלה ותשובה
שאלה: "אגודת משוררי הרחוב" זה שם מגניב, אבל למה בעצם? אין שום אגודה בסיפור.
תשובה: ההגדרה הבירוקרטית היא כיסוי מחורר, הכי קרוב שנורית מרשה לעצמה, ל"אגדת משוררי הרחוב".
*
7. השתקפויות עקומות
"איפה הבית שלך?" שואל ראש העיר את האיש הגבוה. "העיר היא הבית שלי", עונה האיש. "העצים, השמיים, הרחובות, הגשרים…" ובנישו שהקביל דווקא את ראשו הפרוע לראשו המסורק של ראש העיר, קלט גם את הסוד הנוסף הצפון בלב הסיפור: כמו שהאגדה היא הכפילה החלומית וההשתקפות העקומה של האגודה, יש גם שני ראשי עיר – ראש עיר מכהן (חולדאי שכזה), וכפילו, ראש עיר גולה, בלי בית, בלי כתר, מה שמחזיר אותי ללאה גולדברג. גם בפעם הקודמת שכתבתי על זרחי העקבות הובילו אליה, אולי זרחי עצמה היא ההשתקפות העקומה (ראו הבהרה, למטה בתגובות) של גולדברג?
ליבי ליבי למי שינסה לתרגם את הספר, כי מתחת לפנטזיה על חתלתולים עזובים שזוכים בהכרה ובאהבה (שיש בה דמעה כמו בעינו של אביהם החדש), טמון שיר שחורז עיר ושיר, כי רק בעברית יש לשירים בתים, ו- home-house-verse מתכנסים למילה אחת.
ובחזרה לראש העיר הכפול: הגלוי מטפל בתלונות התושבים, והנסתר מגשים משאלות; הוא לא מספק "בית" לחתלתולים אבל – home is where the heart is .*
ויש עוד. אבל די.
חיות כיס? [תקריב]
—
* האמרה הזאת מיוחסת למרבה הפלא, למפקד הצי הרומי, גאיוס פליניוס סקונדוס, הידוע גם בשם פליניוס הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה.
באחד מחלומותיו של דיוויד[1] חוסמת חומה את דרכו, ואז הוא רואה פתח מתקרב. הפתח עוצר לרגע כמו רכבת בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה.
כל יצירה שאני כותבת עליה היא מין שער כזה, פלאי ושימושי כאחת, שעוצר מולי ומזמין אותי להרחיב את גבולותי.
והפעם "גנב המרחקים", ציור הקיר הענקי של חליל בלבין ומרב קמל [2] (ולמי שצריכה התראה, כן, תכנים אלימים ומיניים). כמעט לא כתבתי עליו בגלל גודלו. צג המחשב קטן עליו, שלא לדבר על הטלפון (אויה!). וגם הצבעים הבהירים המימיים מקשים על הָרְאוּת. לעת עתה אני דוחה את ההתמודדות ומתחילה בכמה תקריבים. זה הדבר הראשון שתפס אותי בציור:
עיניים. "אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם," כתב נתן זך, בשיר שבו חרז יופי עם דופי. יש המון עיניים בציור, יותר משתיים לדמות. זה די נורא לפעמים (מניסיוני) לראות יותר מדי. אולי בגלל זה האצבעות פוקקות אותן כמו שהנער ההולנדי האמיץ פקק את הסכר. ואולי להפך, הן נעקרות כדי להיטיב לראות? (כמו שקרה לנביא תריזיאס, זה שהפך לאישה למשך שבע שנים אחרי שהפריע לנחשים מזדווגים, וכשחזר לעצמו עיניו נוקרו ודווקא אז הפך ל"רואה" ו"חוזה"). ויש גם עיניים ריקות כמו עיני מסכה, אצבעות זוחלות מתוכן כמו תולעים מתוך גולגולת. אולי הפרחים החמדנים גנבו את האישונים. וישנן גם העיניים האלסטיות, שנמתחות או נוזלות לצורת ראשנים או נמשכות למעלה ביחד עם השיער. ויש ביטויים שהתממשו בציור פשוטו כמשמעו, כמו "אצבע בעין" וגם זין בעין (בתקריב שלמטה הם מתמזגים). "פועלה השלישי של עבודת החלום," כותב פרויד, "הוא המעניין מכולם מבחינה פסיכולוגית. הוא מתבטא בהפיכת מחשבות לתמונות חזותיות."
וישנה גם הדמות הסגולה, הילדה שיושבת בפינה, וקמל ובלבין אולי מייחסים לה את כל הזכרונות והחזיונות, אבל לענייננו, היא שורטת את עיניה. ואולי חורטת את סיפורה בחודי מחטים בזוויות העין, על פי הנוסח המצמרר של אלף לילה ולילה, כדי שיהיה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר.
השער הפנימי של "סיפור העין" של ז'ורז' בטאיי, ממהדורת 1928 שעליה חתם בשם הבדוי, לורד אוש
וכל הסחרחורת החלומית הזאת של העיניים החזירה אותי לסיפור העין של ז'ורז' בטאיי, שהוא "לכאורה מסעם גדוש המעללים האירוטיים והאלימים של צמד מתבגרים … והוא גם מסע בעקבותיה של העין – מהעין ועד לתחת." כפי שנכתב בדף ההוצאה. וכן, זה קשור, אבל בחוט דק מאד. בטאיי לגמרי ניהיליסטי וסופני, ואצל קמל ובלבין זו איכות אחרת, יותר משוחררת, נזילה ופנטסטית, חלום בהקיץ עם נגיעה של משחק.
"גנב המרחקים" נוצר בטכניקה של חריטה בצבעי מים: טובלים את הנייר כולו בצבע וחורטים עליו בעודו רטוב, כך שהצבע נקווה בשריטות. צריך לפעול במהירות, הם מסבירים, לפני שהנייר יתייבש. אין מחיקות ותיקונים. זה ציור אינטואיטיבי, עוקף מחשבה, שדורש חימום והכנה תודעתית, לפעמים יום שלם של בהייה, ציור במחברות (פרקטיקה יומיומית שלהם מאז 2014) האזנה למוסיקה, ריקוד, או כל פעולה אחרת שמנקה את את הראש ומפנה דרך לציור. וזה גם סוד כוחו לטעמי. הדימויים לא שרירותיים, יש להם שורשים בנפש.
"סוריאליזם. שם עצם, זכר. אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, בעל-פה או בכתב או בכל דרך אחרת – את המהלך הממשי של המחשבה … כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית." (אנדרה ברטון, מתוך המניפסט הסוריאליסטי הראשון, 1924).
למטה, קטע מתוך "השדות המגנטיים" (1919) מאת אנדרה ברטון ופיליפ סופו. ספר שנכתב, על פי עדותם, במשיכה אחת, בלי שום מחיקות.
מתוך "מודרניזם בשלוש תנועות" מאת אמוץ גלעדי
ובהמשך לכך, "גנב המרחקים" הוא סוג של ציור "אוטומטי", אבל בניגוד לאוטומטיזם הטהור של ברטון, יש כאן לפחות כלל משחק אחד, מודע ומוכתב מראש: כל דף שנוסף לציור צריך להמשיך את המצויר בקודמים לו. והתוצאה? הציור מתפתח במין תגובות שרשרת, כמו סוג של "מכונת רוב גולדברג" אנושית.
מכונת רוב גולדברג הוא כינוי שניתן למערכת מסובכת המורכבת מחלקים רבים ולעיתים שונים מאוד באופיים, המבצעת תהליך ארוך, צעד אחר צעד בתגובת שרשרת, על מנת לבצע בסופו פעולה פשוטה. הן קרויות על שמו של הקריקטוריסט שהמציא אותן.
מכונת רוב גולדברג לגירוד הגב לחצו להגדלה (האותיות מסמנות את השלבים השונים, כדי שיהיה אפשר להתחקות אחריהם)
וזאת הסיבה אגב, שלא היתה לי סבלנות לטקסטים הפרשניים הזרועים בציור, הם עצרו את התנופה ושיבשו את התנועה בתוכו, סוג של רכבת הרים בין גופים, נשיים וגבריים וכל מה שביניהם, מרובי או כרותי איברים, מחוררים, מוצקים או רופסים כבצק, מתהפכים, נמתחים, נקלעים, נטמעים, מתנגשים בחפצים עלומים, בפרחים, צמות, חבלים, חרא, שיער, נחשים, מחוברים זה לזה במרחב נמס מתפורר, בלי למעלה ולמטה, בלי כוח משיכה שמשווה בין גבהים ומשקלים, בלי פרספקטיבה שאפשר לסמוך עליה.
מתברר ש"גנב המרחקים" הוא אחת הדמויות המופיעות בציור. יש גם הסבר מפותל על איך ולמה הוא פועל, אבל לא היה לי צורך בו, ברור לי שגנב מרחקים טיפל בציור, בגלל זה הוא כל כך מתעתע, מרחיק ומקרב בו בזמן, כמו חלום. אין במה להאחז מלבד מלבני הנייר הסודקים את הציור.
ובמחשבה נוספת, קווי האורך והרוחב האלה יכולים לתפקד כמו קורדינטות של מפה או של לוח שחמט, צריך רק לסמן אותם במספרים ואותיות כדי שנוכל להתמצא. וזה שוב המתח שעומד בבסיס הציור בין הכאוטי והמשוחרר, למודע ולמסודר.
על מנת להמשיך, אנסה לתאר קטע מן הציור (בתמונה למעלה): יד בת שש אצבעות עם פטיש משתרבבת מחור בקיר. זוהי ידה השלישית של האישה היושבת על שרפרף ומאוננת. באחת מרגליה היא לופתת את שערו של איש-יצור ירקרק ששרוע על הרצפה (לא רק שערו נמשך למעלה, גם עיניו מתהפכות ונהיות מאונכות) ואף הוא בתורו אוחז בקצה שערה של אישה אחרת הפוכה, שממותניה ומעלה היא בכלל גבר (כמו בקלפים, לשניהם אין רגליים, או כמו בתנ"ך, הם היו לבשר אחד). השיער העבה והארוך כמו חבל, בוקע מאבר מינה של אישה אחרת שספק נוגסת באיש רופס כמו בצק, ספק מעצבת אותו לצרכיה בשיניה ובאצבעותיה. למעלה, לצד הפטיש (אם להשלים את המעגל), אישה שוכבת על רצפת החדר, ידה אחת בפיה והאחרת נאחזת ברגל השולחן, אולי בגלל שהרצפה נוזלת ומתפוררת. מעל האישה עומד צייר בתנועת ריקוד. צבע סגול נשפך אל הדף מאבר מינו. ידו האחת כמו חונקת את זרועו האחרת המנסה לצייר. במרכז המעגל יושבת הילדה הסגולה ששורטת את עיניה. על פי קמל ובלבין, הפטיש שמאיים ליפול עליה זו המציאות שמכה בה.
אבל לי יש ספקות משלי. אני שמה לב למשל, שצורת שערה של האישה היא בדיוק כצורת הפטיש, רק הפוך. ואני תוהה אם הגידם הנושף מאחוריה הוא זה שעיצב את תסרוקת הפטיש, ואפילו נטע באישה את הדחף לקחת את הפטיש ולהכות באבר מינו של הצייר ששותת דם סגול[3]; כי בניגוד למכונות רוב גולדברג הכבולות לחוקי הטבע, במכונת התודעה של קמל ובלבין הכל זורם לכל הכיוונים ותלוי בעין המתבונן.[4] ובחזרה לפַטיש-השיער: המנגנון הפואטי הזה שבו צורות זולגות בין חומרים, ודבר מתחלף בדבר אחר, מזכיר לי את "כתם, כתר, קטשופ, אהבה" של נורית זרחי:
מה זה, רגל? לא, זאת גרב. מה פתאום גרב? גרב של גבעול. זה לא גבעול, זה חבל. בין הרגליים? מה פתאום חבל?
וכך הלאה; וזה כבר מסע דילוגים בציור, מסלול אלטרנטיבי שפורע את ההתנהלות הרציפה, ששומט את ההגיון ה"סיבתי", לטובת הגיון פלסטי-שירי.זה סוג של תיאטרון מחול בראשי פרקים, ואולי בעצם קרנבל, על פי מיטב הסימנים שנתן בו ההוגה הרוסי מיכאל בכטין; אמביוולנטיות, התנערות מן הרצינות ומאחדותה של הזהות לטובת עולם של צחוק וריבוי זהויות, פריעת הסדרים וההררכיות לטובת תפקודי הגוף והפרשותיו, טשטוש הגבולות בין חיים למוות ובין שחקנים לצופים (היתה לי פסקה שלמה על זה, שנמחקה מחשש אמל"ק).
משמאל, ג'ורג'יה או'קיף (המעטתי הפעם ברפרנסים חיצוניים, בגלל האינסופיות שלהם, ובכל זאת) לחצו להגדלה
קמל ובלבין רואים בציור מעין רומן בהמשכים (וגם בכטין אגב, דן בזיקה בין הקרנבל לרומן), אבל "גנב המרחקים" קרוב יותר ללטעמי, למטמורפוזות של אובידיוס. יצירה חוצת גבולות שבה אלים מתגלגלים בבעלי חיים וכוחות טבע כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם, בלי לשעות לקורבנותיהם שהופכות לחיות, צמחים ואבנים. אבל בניגוד למטמורפוזות העתיקות, "גנב המרחקים" נוצר על ידי גבר ואישה ביחד. מעניין מאד לבחון את ההבדלים, אבל זה יישאר כבר למישהי אחרת. הארכתי דיי.
פבלו פיקאסו, איורים למטמורפוזות של אובידיוס (1931) לחצו להגדלה
[1]"David the Dreamer" מאת Ralph Bergengren, בוסטון 1922, עשרה חלומות עם איוריה המופלאים של תום זיידמן פרויד
[2] מתוך "איש הנקנקיות וגנב המרחקים", של מרב קמל וחליל בלבין בנונפיניטו 2020 תערוכת בוגרי ארטפורט שהספקתי לראות רגע לפני הסגר.
[3] ויטו אקונצ'י סיפר פעם בראיון על חלום ילדות חוזר מגיל שש או שבע: הוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע, מזועזע, מבוהל: בזמן שהוא נרתע השתן שלו משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו ופתאום מחליט: הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.
[4] גם "איש הנקניקיות" מן החלק הפיסולי של התערוכה, ספק פולט שרשרת אינסופית של נקניקיות לתוך חור בבמה, ספק זולל אותן, ובעצם, באופן חלומי ומשובש, גם סוג של מחרבן אותן.
ואני שוב מזכירה את קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר. ספר השירה החדש של עמוס נוי. (כאן כתבתי על ספרו הקודם, החכם, המצחיק במובן מבכה, הפולח לב, האפל כמו תחריט של גויה עם נגוהות צבעונין, היודע שהילד הוא אבי המבוגר ולרגעים גם להפך). וכיוון שאין צדק בעולם וכסף לספרי שירה, זה ההדסטארט שלו.
כל סיפורי אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה וכן הלאה, נחשבים באופן רשמי ל"מעשיוֹֹת", מילה ש"מעשיוּתה" כמו מנקזת כל שירה וקסם מן הסיפור. תמיד העדפתי את "אגדה" על אפו ועל חמתו של הדיוק המדעי. ועכשיו נקרתה לי סוף סוף הזדמנות חוקית להשתמש בה, כי "אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא, למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה ביניאשוילי עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה.
הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים. מאז שיצא אני מתכוונת לכתוב עליו ומתעכבת בגלל העומס, ובינתיים הוא הוא חלחל לתוך הנפש ונפתח והתרחב בתוכה כך שאין סיכוי שפוסט יחיד יכיל אותו. זה הראשון.
שער הסיפור "עץ ארז" מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה
.
הסיפור הראשון נקרא "עץ ארז" וכך הוא נפתח:
אֶלִיאַס היה בירושלים כאשר ישו נצלב. הוא קנה את הגלימה של ישו מחייל רומאי בגבעת הגולגולתא והביאהּ הביתה. בכניסה למצחֶתה חיכתה אחותו סִידוֹנְיַה. היא בירכה אותו לשלום ולקחה ממנו את הגלימה הקדושה. בעת שחיבקה אותה אחזה בה התרגשות רבה והיא נפחה את נשמתה. במשך שבעה ימים ניסו לשחרר את הגלימה מידיה אך לא הצליחו. היא נקברה יחד איתה. על קברה של סידוניה צמח ארז.
מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה
.
הפסקת ציור: שימו לב לעושר של הכיוונים – כפות הרגליים פונות לקורא, הסוסה דוהרת שמאלה, והעצים צומחים אל על. הזמן לעומת זאת, מסודר בשלוש שורות: מתחת ישו המת ומעליו הסוסה החוזרת הביתה ומעליה העץ הצומח מן הקבר. אבל בסכמה של המרחב כפי שהוא מחולק בציורי ילדים – האדמה שעליה צומחים העצים מרחפת מעל לסוסה הדוהרת כמו חשרת עננים. דורון ליבנה רשם פעם על קירות בצלאל צירופי לשון שעוסקים בנוף, ורק שיבש אותם קצת וערבב עליונים בתחתונים; צירופים שקשורים לעננים למשל, הועברו לאדמה: "אדמת הנוצות", "אדמת הכבשים", הוא כתב בתחתית הקירות והפך אותם למעין דפים. אני זוכרת איך תנועת העין הקוראת התהפכה כל הזמן בניסיון להתאים את המילים למרחב. הדף של ביניאשוילי הזכיר לי את העבודה הפואטית-מושגית ההיא.
רגליו של ישו כמובן, הם ציטוט ומחווה לציורו של אנדראה מנטניה.
אנדראה מנטניה 1506
והסיפור נמשך:
במאה הרביעית החליטה הקדושה נינו להקים מקדש על שבעה עמודי יסוד מעץ הארז. מהעמוד השביעי זרם נוזל מרפא מחלות. אנשים היו באים למקדש להתפלל ולהבריא.
מאז נהרס המקדש ונבנה מחדש מספר פעמים, בגלל רעידות אדמה ומלחמות.
במאה האחת עשרה החליט המלך גֵאוֹרְג הראשון לבנות במקום כנסיה, לא כי הוא היה אדוק בדתו אלא כדי לספק את רצון אשתו מרים המלכה.
מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.
שני פריימים מתוך סרטו של הבמאי הארמני-גיאורגי סרגיי פרג'נוב, "צבע הרימונים" (1968)
.
המלך היה טרוד באותו הזמן בשורה של בעיות, בעיקר מצד מורדים פגאנים משבטי ההרים.
פעם יצא המלך לציד עם חבריו, לבוש כמו אדם עני. הם צדו, שתו, ורדפו אחרי נשים. לקראת הדמדומים, ראה גאורג שד רץ לעברו. הוא נבהל, אך למחרת חזר שוב לחפש את השד. הסתבר שזה היה למעשה איש צעיר, ציד קל תנועה ורב אומן ידוע בסביבתו. גאורג היה מהופנט. הוא הזמין את הצעיר לבנות את הכנסיה. הבניה ארכה כעשור, וכל אותו הזמן דמותו של הצעיר כשד מתרוצץ לא נתנה לגאורג מנוח. כשהבניה הסתיימה, הורה המלך לכרות את זרועו הימנית של הצעיר, כדי שלא יוכל להקים מבנה יפה יותר מזה. [סוף]
ככה זה בסיפורים היסטוריים, ועוד כאלה שמתפרשים על פני מאות בשנים; הם מצפצפים על אחדות העלילה ופשוט משייטים להם כה וכה עד שהם מגיעים לסופם. ובכל זאת, במבט על, מסתמנת איזו תבנית שאפשר לקרוא לה "גלגוליו של מעיל" (סליחה, קדיה) או "גלגולה של גלימה", כלומר:
הגלימה שנקנתה, חובקה עד מוות ונקברה, התגלגלה בעץ ארז שצמח מקברה, והעץ התגלגל במקדש שבעת העמודים (כמספר הימים שבהם ניסו לשחרר את הגלימה מחיבוקה של סידוניה) שאחד מהם מרפא. המקדש נבנה ונהרס שוב שוב עד שהתגלגל בכנסייה; ואפשר גם לטעון – בכפוף למידת הדתיות או העדרה – שהכנסייה התגלגלה ביד כרותה. וכך או אחרת, הושלם פה מעגל משונה שתחילתו וסופו בקורבן חף מפשע: מישוע הצלוב לאמן שהוטל בו מום, לא עד מוות אמנם. לא מיד.
ונתחיל דווקא מן הסוף, מן היד הכרותה.
.
תבליט היד הכרותה על קיר הכנסייה.
.
אני יכולה רק לדמיין את הרושם שהותיר הסיום על ילדה (ועוד ציירת) שמקשיבה לסיפור וגם רואה את היד המסותתת על קיר הכנסייה. אותי אישית היד הכרותה לוקחת לנערה של האחים גרים, זו שאביה כרת את ידיה, סוג של אוטוביוגרפיה בשבילי. כי הכול אישי, כולל המפגש שלי עם הספר, אבל ייתכן שלא רק אני גלשתי מהאמן לאישה דרך הפטריארכיה, כי כשאני מתבוננת בכפולה שבה המלך וחבריו הצדים, שותים ורודפים אחרי נשים, אני שמה לב כמו בחלום, שזרועה של האישה האמצעית חתוכה (על ידי קו האמצע של הספר), ויש לה מין המשך צורב בדף שממול: יד גברית שעירה שמשתכרת עם חבר.
.
מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה
.
מקרי? אני לא משוכנעת. ביניאשוילי ציירה לכל דף אינספור גרסאות בכוונה להפנים את הציורים כמו שהפנימה את הסיפורים עד שהפכו לחלק ממנה. הגרסה הסופית היא תוצאה של סינון ובחירה, וכמו שאמרה נורית זרחי וכבר נלאיתי מצטט, "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ומעבר לכל הטיעונים, זה פשוט נמצא שם בתת של המודע של הציור.
כששאלתי את ביניאשוילי מי האישה המצוירת בשער הסיפור (שלא נראתה לי כמו אף אחת מן הנשים המופיעות בו, לא כמו סידוניה ולא כמו נינו הקדושה ואפילו לא כמו מרים) היא ענתה שזאת לא דמות מסוימת, זה פתיח של אווירה ורמיזה לדרמה. ואני מוסיפה שהאישה רבת הכיוונים (המבט נישא לכיוון אחד, השדיים פונים לאחר וכף היד פונה לכיוון שלישי וכן הלאה) היא הנוף שעליו צומח הארז הפלאי המרפא, ולחילופין אפשר לראות בארז כותפת חילופית לכותפות הגנרלים.
כותפות – מימין, פרנץ קרוגר, דיוקן הצאר ניקולאי הראשון 1852, משמאל, נינו ביניאשוילי, שער הסיפור "עץ ארז"
.
אבל אני עדיין בכפולה שלמעלה, בשתי הנשים שנמצאות מתחת לנערה ללא הידיים – הכפופה שאוספת את שערה והרחוקה יותר שמתרוצצת כמו תרנגולת ערופה, כך זה נראה לפחות, כאילו היא אוחזת את שערה המקורקף בידה. הנשים האלה החזירו אותי ל"כחול זקן" (רוצח הנשים וגיבורם של כמה מסיפורי האחים גרים. כתבתי עליו כאן וגם כאן). בגרסה של פינה באוש יש סצנה שבה הנשים המתות מתגודדות סביב הבעל ומצליפות בו בשערותיהן. ראו דקה 40:00 בערך כולל התהלוכה שאחרי.
.
ובחזרה לסידוניה שמתה באהבתה לישוע ו/או ברגישותה הטלפתית לסבלו (במקום אחר קראתי שהיא נתקפה בכאביו, הרבה לפני פרנציסקוס הקדוש, מה שהופך אותה לפחות למבשרת הסטיגמטה. נינו ביניאשוילי על כל פנים, הסתפקה בדבקות).
.
מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה
.
"יש לי חיבור לדיו," אמרה ביניאשוילי בראיון ליובל סער, "קשה לשלוט בו." זה סוג של הרפתקנות ציורית שפורעת את הציור ששונן והופנם. (זה כל כך מזכיר את מה שעושה נעמי יואלי בהצגה אקס חמותי החורגת, את המקום שהיא משאירה ללא צפוי וללא נודע, לפיסות חיים אמיתיות שלא נכללו בחזרות).
ויש בכתמי הדיו של סידוניה הגוועת גם ממד אקספרסיוניסטי מדמם כמו ברישומים של אביבה אורי.
.
אביבה אורי, רקוויאם לציפור 1976
.
אבל סידוניה לא רק גוועת פה, היא חורגת מן השורה (שמקבילה ומתחרזת עם השורות שביניאשוילי ציירה למילים) וגם שוקעת או טובעת בשורה, וממזגת לרגע, כמו הדיו, בין עולם הכתב לעולם הציור.
כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.
בציור למטה – עמודי הארז כקווים מאונכים שמדברים עם הקווים המאוזנים של השורות. (במהלך הכתיבה קראתי שהעמוד השביעי של המקדש, זה שהטיף נוזל מרפא, סירב להינעץ בקרקע, הוא התרומם שוב ושוב לאוויר עד שנינו הקדושה שכנעה אותו לרדת לאדמה… ותהיתי למה ביניאשוילי ויתרה על הפרט המיתי והקומפוזיציוני הזה).
.
מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.
.
"על שפת הים השחור" הוא בין השאר כרוניקה של הניסיון של ביניאשוילי להתחקות אחרי השורש המשותף לכתוב ולמצויר ואולי להמציא אותו מחדש. וכך או אחרת, האישה השוקעת בַּשוּרה שוב החזירה אותי לבמה, ל"זה ייגמר בבכי", המחול שיצר מור שני למוזיאון תל אביב, ובו צפו ראשי הרקדנים על מעקי המעלות, ספק קטועים ומשופדים, ספק שוחים או טובעים, ספק תווים על שורות עקומות.
.
מתוך "זה ייגמר בבכי" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל במוזיאון תל אביב, צילם יאיר מיוחס
.
ומעניין שגם מור שני ניסה להתמודד עם ההיסטוריה, דרך כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, עד שהגיע לבסוף לזמן האישי והזוגי. (מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין פיותיהם של זוג רקדנים? התשובה פה).
.
למעלה, "זה ייגמר בבכי" גלגול של "ריקוד פשוט" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל, צילם יאיר מיוחס. למטה, מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי
.
ואני עדיין בכתמי הדיו:
מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה
.
המפגש עם "השד" מלא באפלה ובחרדת סירוס או אולי בפנטזיה על סירוס; כריתת היד מקננת כבר במפגש הראשון בין המלך לאמן. הכתמים האלה הם מעין כתמי רורשאך בדיעבד, שמאפשרים לתכנים לא מודעים לחלחל לציור. שלא לדבר על הברבור המיתי המקונן על מותו בשירה רבת יופי. הוא מרחף לו בסצנת הצייד ומבשר את האובדן. (עוד ברבורי נפש)
ובחזרה ליד: ביניאשוילי הוסיפה לסיפור צבוע שטורף את היד (שנדמית לרגע באופן מתעתע ככפו שלו). ושוב מתגלה אותו עושר של כיוונים, אותה תנועה פנימית שטוענת את האיורים בחיוּת כמוסה – הציפורים פונות לצפון מזרח ולמערב, הצבוע פונה לדרום מזרח, בעוד שזנבו המשתלשל מוביל לדף הבא, כף היד פונה דרומה לאדמה, כמו הכתם הנושר; שאלתי את נינו – זו הציפור שמלשלשת או העץ שבוכה על היד? והיא צחקה ואמרה שזה כתם. (ונזכרתי שוב, בנורית זרחי: "מה זה? זה כתם. על הראש? מה פתאום כתם? זה כבש. מה פתאום כבש? זה לא כבש, זה כתר. זה הכתר של המלכה…" מתוך "כתם כתר קטשופ-אהבה").
יש כלל ברזל בתיאטרון: לא מתחילים הצגה בהתנצלות. ויסלחו לי ידידי וקרובי אם אחרוג ממנו הפעם, וטעמי עִמי (כמו שכתב בשעתו סנט אקזופרי): "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי כבר ספג פה ושם תלונות מסוג "זה לא לילדים" ועוד מעט אספק עוד תחמושת למתלוננים, ואיש לא יקשיב אם אצעק שזה כן לילדים, או לפחות "גם" – כי ברור שגם גדולים, ובעיקר גדולות ייהנו מן מסיפור האהבה הפיוטי והמצחיק המתרקם בין ארנבים עם שמות של ירקות.
ובמחשבה נוספת זאת לא בדיוק התנצלות, יותר הקדמה ברוח אריך קסטנר שטען שספרים בלי הקדמות הם כמו בתים בלי גינות קדמיות; כי מאיזו בחינה "זה לא לילדים"? (בהנחה שיש בכלל יישות כזאת "ילדים", הרי כל ילד הוא יחיד ומיוחד ויש לו טעם משלו וצרכים משלו, כמו לכל מבוגר). המתלוננים לא פירטו, אבל אני משערת שנרתעו מסיפור אהבה שאינו מתרחש בגן ילדים ארנבוני, אלא בעולם קטן של ארנבים-בוגרים.
אין הרבה ספרי ילדים עם גיבורים מבוגרים (אם לא סופרים את האגדות ואת שירי אמא אווזה, שנוצרו עוד לפני שהגבולות בין ילדות לבגרות נקרשו). אבל ילדים מכל העולם משחקים בבובות-אנשים – מחיילי בדיל ועד ברביות נודעות לשמצה, מגיבורי-העל של לגו או סתם בעלי מקצוע; שוטר, רופא, כבאי, בנאי… וגם בלי בובות הם משחקים באבא ואמא ובשוטרים וגנבים. לפני מספר שנים חלפנו א' ואני על פני צמד זאטוטים מחסידות בעלז, ואחד מהם אמר, "בוא נשחק שאנחנו מהק. ג. ב." וחברו אמר בספקנות ובהסתייגות מסוימת, "גויים?"
נדמה לפעמים שאין זה אלא סיפור שמספרת אמא לילדהּ, שעה שהיא מאכילה אותו בסלט: היא משדלת אותו לאכול ירקות מזינים, ותוך כדי כך מספרת לו על "מר חסה" כשהיא מגישה לו חסה, ועל "רוזי פטרוסיל" כשהיא מוסיפה פטרוזיליה. הילד שומע וגומע ובולע את הסיפור ואת הירקות, והסיפור והירקות והאהבה והארנבים נמסכים בקרבו יחדיו.
ותכנים אוטוביוגרפיים תמיד מסתננים לסיפורים מאולתרים כאלה, וטוב שכך. לא רק בגלל שזה אמיתי ואותנטי; רוב הילדים מתעניינים במבוגרים היקרים ללבם, וחשים בשברון הלב שלהם (ובעוד אלף דברים אחרים שעוברים עליהם ומשפיעים עליהם). מעשיית סלט שכזאת היא הזדמנות לשיתוף מוגן – כי כל מה שעובר דרך ירקות סופח קומיות ופרספקטיבה.
אני משוכנעת שהעולם הקטן שאיירה הילה חבקין בהשראת ביאטריקס פוטר (פיטר ארנבון) יקסום לילדות משני המינים, וכך או אחרת, זה פוסט המשך למיכאל של מרים ילן שטקליס וניסיון לבדוק מה נשתנה באהבות כואבות.
אין זאת כי הטללים יורדים/ גם על נתיבי החלומות./ בבוקר התעוררתי/ ושרוולי ספוגי טל.
קי נו טסוראיוקי (946-884) תרגם אוריאל עקביא
אהבתה של רוזי פטרוסיל (הארנבת, למר חסה הארנב) מאת נורית זרחי והילה חבקין, נפתח בציטוט מ"מיכאל":
בכיתי, בכיתי,
חיכיתי, חיכיתי,
ומי לא בא?
המהדרין ישימו לב שהציטוט משובש. שתי השורות הראשונות החליפו מקומות. מה שיוצר מעין רצף טקסטואלי, מרוץ שליחים שירי שבו נורית זרחי לוקחת את מקל הבכי הגדול ממרים ילן שטקליס, ופותחת את סיפורה של רוזי בהצפה, שיטפון ממשי וגם מטפורי בגינתה. כי הגינה היא הרחבה של האני, כמו בשיר השירים, "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו."
.
איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי
למעלה, הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. למטה – לא התאפקתי – צינור גינה (עצום) של קלאס אולדנברג, 1983 (על העבודה הזאת כתבתי פה)
.
ולא רק הצינור שרוזי מתקנת מסתלסל לצורת לב. העולם הקטן שיצרה הילה חבקין זרוע בלבבות מכל הסוגים, עד כדי כך שגם הלוגו של עם עובד בשער הספר נראה פתאום כמו לב מושלך. רק עכשיו שמתי לב לדמעה התלויה בקצהו, ואולי זאת בכלל חתיכה שנשברה?
.
איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים)
.
חלק מן הלבבות גלויים כמו העינית, ואחרים מוטמעים בקומפוזיציה. למשל:
.
קומפוזיציה לבבית. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי
.
ומכאן ואילך נפרשים כל נפתולי אהבתה של רוזי: הבלבול, הכמיהה, השוטטות הלילית סביב ביתו של מר חסה, הנסיונות הכושלים לשבות את לבו בבישולים, בהתקשטות, התהיה מה עדיף, להיות חזקה או מהוססת. היא מתחילה איתו בגלוי וזוכה בהתעלמות. היא בוכה ובוכה ("את כיסי הדמעות מרוקנת"). ולאט לאט נגמלת. מתפכחת. כשמר חסה נחשף לבסוף במלוא פוציותי, היא נוהגת בו בנימוס כיאה לארנבת מחונכת: "היא לא תנבל את הפה בקללות וניאוצים … אבל לחשוב מותר מה שרוצים."
וזה מה שחשבה גברת ארנבה:/ באהבה מר חס מצטיין כמו כרוב זקן/ ומייאש כמו תלתן יבש./ כמו גזר שהזקין, כרובית ביום חמסין,/ כמו תות שכבר נמעך/ או קולרבי שנשכח./ איך לא ראיתי את זה בהתחלה?
בתמונה למטה הילה חבקין מממשת את הגידופים המטפוריים. שימו לב כמה פונפוני הזנבות דומים וקרובים לפונפוני נעלי הבית של רוזי. מר חסה הוא עכשיו עפר לרגליה.
.
רוזי ומסדר הגידופים. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי
.
שם הספר הוא מחווה ל"אהבתה של תרזה די מון", צרור סונטות שכתבה לאה גולדברג לגבר צעיר שבו התאהבה, בשמה של צרפתייה אצילה מן המאה השבע עשרה שבדתה מלבה. על פי הביוגרפיה שהמציאה גולדברג, התאהבה תרזה די מון (תרזה דימיון?) בצעיר האיטלקי ששימש מחנך לבניה והקדישה לו עשרות סונטות. אחרי לכתו שרפה אותן ופרשה למנזר.
זרחי לא ממשיכה רק את מרים ילן שטקליס אם כן, אלא מעדכנת גם את לאה גולדברג. והילה חבקין בעקבותיה, עושה מחווה לסונטה ט', המפורסמת מכולן: "מחלוני וגם מחלונך/ אותו הגן נשקף, אותו הנוף,/ ויום תמים מותר לי לאהוב/ את הדברים אשר ליטפה עינך."
.
החלון הפותח והחלון המסיים מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. איירה הילה חבקין.
.
הסביבה שמציירת חבקין משקפת כאמור את רגשותיה ותחושותיה של רוזי. הטיול הלילי שלה רווי באהבה – אפילו השביל מתפתל לצורת לב – וגם באירוטיות עמומה – ראו את העץ (ואת השועל הקטן המחבל בכרמים של שיר השירים).
.
איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי
.
ועוד אירוטיות מרומזת: הענף הלופת את המגילה, התות הנגוס לרגליה.
.
איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי
.
ולא מדובר ביוזמה חתרנית של חבקין. זרחי התחילה, בהומור המתעתע הפיוטי שלה, החביב על ראדר התבניות שלי: כשרוזי מהרהרת, "המאורה של משפחת משפך פתוחה. מישהו שכח לסגור?" אני שומעת: "החנות של מר משפך פתוחה, מישהו שכח לסגור?"
סוג כזה של דו משמעות מצחיק ופיוטי הוא הלחם והחמאה של שירי אמא אווזה. כיוון שחמקו פנימה לפני שהגבולות נסגרו, ילדים עדיין נהנים מהם.
וכשרוזי חושבת מחשבות בוטות גם חבקין מסתנכרנת: עוגת הגזר שהיא מגישה למר חסה היא קרנבלית, על גבול לורנה בוביט, למי שזוכר.
.
איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (איור מלא ותקריב).
.
והעוגה הזאת היא ההפך הגמור מציור הכריכה שבו רוזי הקשורה מציצה בין שאר ירקות, כמו אותו "תפוח זהב שאהב את אוכלהו" שעליו כתבה דליה רביקוביץ.
למטה מימין, פרט מתוך כריכת הספר. משמאל פרט מתוך הפורזץ. עכשיו תסתכלו רק על הסרט הקושר את הירקות ועל העלים היבשים של התות, ותגידו לי בעצמכם מה מצויר בכל אחד (מעבר ללבבות הפרומים).
.
איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (פרטים)
.
ובסוגריים אני רוצה להוסיף שהילה חבקין מנצלת כל חוט ושרוך שהיא מוצאת לרישום במרחב – מן הצינור והלוגו של עם עובד, ועד הסרט הקושר את הירקות, עלי התות או רצועת התיק של רוזי בתמונה למטה – כשמר חסה מתקרב היא מתפסלת לצורת אינסוף (אהבה) וכשהוא מתרחק היא מוטלת כמו לב שנפל על השביל בין עלי השלכת.
.
איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים, לפני ואחרי).
.
זה סוג של גרפיטי חתרני, שגובל בפסלי חוטי הברזל של אלכסנדר קלדר.
.
אלכסנדר קלדר
.
ובחזרה לנורית זרחי – שורה של אהבות כואבות ניצבת באופק הספרון הזה: מרים, לאה (תרזה), דליה – ונורית מטלטלת את הסירה. מהרגע הראשון היא מטלטלת אותה; לא עוד "מיכאל" הנשגב והנסתר או תחפושת רומנטית של מחנך איטלקי, מאהב לטיני בלתי מושג, לא עוד טורף אנונימי של תפוח זהב, אלא מר חסה – שם לא רומנטי בתכלית, שזרחי עוד מקצרת פה ושם בפמיליאריות, למר חס (והמשלים ישלים, למר חס וחלילה). הכאב לא פחות בהכרח אבל הפרספקטיבה היא לגמרי אחרת. הצחוק (והכעס) משחררים. ובאשר לאירוניה – כבר סיפרתי איך גיליתי שהיא ידידתי הטובה. גם לילדים אחרים מגיע הפלא הזה.
לשאלת הפיות היהודיות (נורית זרחי בתפקיד קטן ואורח, אבל זה כמו בקרדיטים של סרטים אמריקאיים, כשכותבים את השחקן החשוב של התפקיד הקטן בסוף – AND נורית זרחי)
התאהבתי בספר הזה לפני שנים בזכות הטקסט המבריק והלירי ואפילו יותר בזכות האיורים שמעלים אותו בחזקה. מעולם לא כתבתי עליו כי חששתי לא אצליח להגיד את יופיו. ופתאום נזכרתי ש"הפחד הוא קוטל הבינה" (אליבא דבנות גשרית מ"חולית", וישנה גם הגרסא היהודית של ר' נחמן) ואיך שלא יהיה אני קופצת למים.
1. אַמְבַּטְיָם (2001), מאת נורית זרחי ורותו מודן, כריכה קדמית. אני לא יודעת אם הספר עדיין נוכח בחנויות, 2001 זה כמעט פרהיסטוריה בחיי מדף, אבל באתר ההוצאה עדיין אפשר לקנות אותו במחיר מציאה.
.
וראשית התקציר (למי שלא זכה):
"ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." כך, בבת אחת, נפתח הספר. כשהוא חוזר משיטוטיו בת הים עדיין יושבת בכורסא ששטה לה עכשיו באמצע החדר. "חצי ממך דווקא מאד נחמד," הוא מכריז, "אבל אף פעם, אף פעם, לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו." בת הים נעלבת ורוצה לעזוב אבל מר יגידו חושש שיראו אותה. הוא מעדיף שתעזוב בחסות החשיכה ויוצא לשוטט נוסף, ובלילה כשהוא חוזר יש קצר בחשמל, וגרגיר חול (זהו שמה של הגברת) עדיין שם, היא לא הצליחה לארוז בחשיכה. "הכול זורם," היא מסבירה, "אין טעם להעמיד פנים שלא." "אבל המים יטפטפו אל תוך דירות השכנים," הוא דואג. "טוב שזה יגיע גם אליהם," היא אומרת, ומבלה את הלילה בכיור, בשירה על אוניות ואוצרותיהן האבודים. למחרת בבוקר העזיבה שוב נדחית בגלל מחסור בבגד מתאים, ואחרי עוד לילה של שירה היא סוף סוף מסתלקת, ביחד האמבטיה שלו. מר יגידו נושם לרווחה וחוזר לחייו היבשים, אבל הוא כבר התרגל שהכול רטוב. "ומי ישקה לי את הבית?" הוא שואל, "מי יאמן את השולחן והכסאות בשחיה?" וכשמגיע הגשם הוא מחליט שהכול ממילא רטוב ויוצא להחזיר אותה. בסיום ההוליוודי הוא ניצב על חרטום סירה ושר לה עד שהיא עולה ממעמקים (ביחד עם האמבטיה כמובן) וסוף טוב הכול טוב.
*
אישה זרה
אז על מה הסיפור?
2. "ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן.
.
אומרים שזה סיפור חברתי על קבלת הזר והאחר, ובפתח הספר אמנם מכריז מר יגידו שלעולם לא יתחתן עם דג (כינוי מעליב לאישה שיש לה זנב של דג). הוא נמלט מביתו כשהוא רואה אותה.
אצל רותו מודן הוא נמלט מחלון ראווה של חולצות נשים שהסטנדים שלהן מבליטים את "בעיית הרגליים" של בת הים, וגם קורצים דרך שלש הקלשון לפוסידון אל הים.
.
3. מימין, פרט מן האיור הראשון, משמאל, פוסידון אל הים עם שלש הקלשון המזוהה איתו.
,
ולאן הוא נמלט (אבל וחפוי ראש, יש לציין) אם לא אל אוסף של שלילות ואיסורים ושנאת זרים: אל שלט "רכב זר ייגרר" (hint hint) שלימינו פח זבל, לשמאלו דלת נעולה, ומעליו צלון שמסתיר את תכולתו של חלון הראווה (לא תחמוד זרות). דודי השמש שמצטופפים על הגגות עוקבים אחרי כל תנועה שלו, ומה יגידו אם יחבור אל הזרה?
.
4. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט) אוסף של שלילות ואיסורים
.
אבל מר יגידו משתנה במהלך הספר ויוצא להחזיר את המגורשת. הגלים שמהם עולה ונוס שלו בסוף, הם לגמרי עוגת חתונה.
5. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן, הגלים כעוגת חתונה. לחצו להגדלה
.
קבלת האחר זה פירוש סביר (בחוסר טקט מביך, כמעט כתבתי שיש לו רגליים) אבל לא מספק. כי מרכז הכובד של אַמְבַּטְיָם אינו חברתי אלא אישי ורומנטי. לשם השוואה אפשר להתבונן ב"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד. גם שם מתאהב הגיבור בבת הים הזרה. זה נגמר בטרגדיה אבל ויילד מאלץ את החברה להכיר בטעותה. אפילו הכומר חוזר בו. (עוד על הדייג ונשמתו)
.
2. הקול, הזנב והנפש התאומה
וישנו גם הפן הפמיניסטי: אַמְבַּטְיָם הוא התיקון האולטימטיבי לבת הים הקטנה. גרגיר חול אינה נדרשת לוותר על קולה או על זנבה כדי לזכות באהבה. היא שובה את לבו של מר יגידו בשירתה. ואם כבר מדברים על קולה…
"זה מוזר שדג ישיר," מעיר מר יגידו.
ב"גם הדג ישיר" רומן מאת הלדור לכסנס, מצוטט שיר עם איסלנדי שמתנדנד על הקו הדקיק בין נונסנס לפלא:
גם הדג יודע לשיר ממש כמו ציפור
ומזון לו מוצא באדמת המלחה, וגדי וטלה ופרה וחמור על גלי ים סוער שטים בשימחה.
(מאנגלית, ג. אריוך)
בהשראת השיר הזה – או בלי שום קשר, אף שקשה לי להאמין – בראה רותו מודן יצור מיתולוגי, חציו דג וחציו ציפור, שמתפקד כחיית הדמון של גרגיר חול.
דמון, על פי טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, הוא בעל חיים המגלם את תמצית הנפש של בעליו.
.
6. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)
.
באיור שמתאר ואולי חושף את הזיקה העמוקה בין גרגיר חול לדג-ציפור, "מפרידה" רותו מודן בין בת הים לזנבה ומחברת אותו לדג-ציפור. במבט שטחי הוא נקלט כזנבו של הדג-ציפור, וזה עובד גם בכיוון ההפוך: זנבו של הדג-ציפור יכול להתקבל גם כקצה זנבה של בת הים. (עוד באותו עניין)
כשגרגיר חול מסתלקת היא מותירה את היצור מאחור ומר יגידו פשוט מאמץ אותו. הוא שתמיד חרד כל כך ממה יגידו, מסתובב איתו ברחוב בסל קניות ושואל שאלות מוזרות כמו "אולי ראיתם בחורה עם זנב של דג?" ("דברים כאלה מחפשים בלילה," עונים לו הדייגים, "כשיוצאים הדגים הגדולים").
.
7. שני פרטים מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. אימוץ הדמון, דמון בסל קניות.
.
בסוף ההוליוודי (הקורץ לטיטניק של ג'יימס קמרון) לובש הדג-ציפור את מעילו של מר יגידו ושר איתו את סרנדת אהבתו. עכשיו הוא גם הדמון של מר יגידו עצמו ורותו מודן מממשת ללא מילים את הביטוי "נפש תאומה".
מר יגידו נמשך לגרגיר חול מן הרגע הראשון. המהירות שבה הוא מצהיר שאף פעם אף פעם הוא לא יתחתן עם דג (מי ביקש ממנו?) חשודה, כמו גם שלל התירוצים בהם הוא דוחה את פינוייה. אבל הטקסט לא מודה בשום דבר, צריך לקרוא בין השורות.
האיורים לעומת זאת, הרבה יותר גלויים ומשוחררים. הם חושפים את ההתאמה הסודית בין הזרים. לשניהם יש למשל תלתל קדמי – וזאת לא סתם תסרוקת אופנתית אצל מר יגידו, אלא תלתל מולד כפי שמעידה תמונת ינקותו.
9. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)
קירות ביתו של מר יגידו צבועים בצבע החול. יש לו אקווריום קטן, ודג הבית שלו לא רק חובר ללהקת דגי הפרא של גרגיר חול אלא מנהיג אותה (ראו תמונה 6 למעלה). וגם שאר החפצים שלו מתמסרים למים בנכונות מפליאה. גרגיר חול מצדה מסתלקת עם האמבטיה שלו.
.
4. כמו כלים שלובים
מבחינה לשונית "אַמְבַּטְיָם" היא הֶלְחֵם – מילה חדשה שנוצרת מהלחמת שתי מילים קיימות זו לזו. בת הים עצמההיא הלחם זואולוגי של אישה ודג, ורותו מודן מוסיפה הלחמים משלה לתיאור יחסים ורגשות:
10. כמו כלים שלובים (שני פרטים). מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן
.
למעלה משמאל יש קטע מפיג'מת הכלים השלובים של מר יגידו – וליתר דיוק, כל מיני כלי מעבדה מרובי זרבוביות ומולחמים זה לזה, שמעלים על הדעת כלים שלובים עם כל המטפוריות הרומנטית, בייחוד בהקשר הנוכחי המימי, שלא לדבר על צבעם הוורוד.
מימין מולחם מר יגידו כולו לגרגיר חול; רגליו המחוברות מקומרות מעט, כך שזנבה של גרגיר חול ממשיך אותן באותה מידה שהוא ממשיך את גווה שלה. אפילו שחור מכנסיו מאדים בהזדהות. זרועותיו מתקמרות לאחור במין שיקוף של תנועת השחייה שלה, קצה חולצתו נפתח למשולש שמקביל למשולש המחשוף שלה. הם נראים כמו סוג של קלף זוגי או מימוש של הביטוי התנ"כי "והיו לבשר אחד".
ואפרופו הזדהותם של חפצי מר יגידו עם עולמה של בת הים – כסא הבר הוא כבר בחצי הדרך להפוך למדוזה.
שני לילות של זמרה מבלה גרגיר חול בדירתו של מר יגידו. האיורים הם כרוניקה קצרה של התאהבות:
.
11. לילה ראשון של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן
12. לילה שני של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן
.
בלילה הראשון לכוד מר יגידו בין הפטיש לסדן, בין שני השטפונות שמחוללת גרגיר חול; שיטפון הברז ושיטפון השירה. הוא כל כך פוחד מקולה שהוא אוטם את אוזניו בכרית כמו שמלחיו של אודיסאוס אטמו את אוזניהם בשעווה, בעוד שאודיסאוס עצמו נקשר לתורן.
בלילה הבא אין כרישים או שטפונות, זהו לילה מוצף אור. מר יגידו בפיג'מת האהבה הוורדרדה נסחף לעולם שירי הפירטים של גרגיר חול. מיטתו מונחת בתוך מפת השודדים. שושנת הרוחות מונחת על שמיכתו (הוורודה) שריבועיה מתחרזים עם ריבועי המפה.
.
5. שלולית לכל עין
אחרי שגרגיר חול מסתלקת מר יגידו נושם לרווחה. קצת חבל לו על אמבטיה, מעיד הטקסט, אבל הוא מאד שמח שהבית יבש ומזמין את השכנים לביקור. האיור לעומת זאת, מספר סיפור אחר:
13. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. לחצו להגדלה
מר יגידו כל כך שקוע ביגונו שאינו נותן את דעתו על האורחים.
הוא שתמיד חשש כל כך ממה יגידו, לא מגיב כשהדג-ציפור תוקף את השכן.
הוא לא מניד עפעף כששכן אחר שעומד בפתח השירותים שואל בלגלוג לאן נעלמה האמבטיה.
השכנה שמולו מדברת אליו בלהט והוא לא מחזיר לה מבט.
שכנה אחרת לוטשת עיניים קמות בשלוליות שנותרו על הרצפה והוא לא קם לנגב אותן.
ייתכן שהשלוליות הן שרידי ההצפה, אבל האיור ממקם אותן בקו ישר עם תמונת הילד הבוכה: שלולית לכל עין. הילד הזה הוא תזכורת חיה לבכייה של גרגיר חול.
14. מימין, הילד הבוכה שתמונתו נתלתה בשעתו באינספור בתים (גלגול שלה מעטר את כריכת "געגועי לקיסינג'ר"). באמצע, הגרסה של רותו מודן, ומשמאל גרגיר חול הדחויה.
.
בדף שאחרי יושב מר יגידו על רצפת האמבטיה בפיג'מת הכלים השלובים, מלטף את הדג-ציפור ובוהה בתוגה בצדף המזכרת. האיור הזה הוא במידה מסוימת היפוך של האיור הראשון: שם הוא פונה עורף לבת הים וכאן הוא פונה עורף לחלון הפרוץ של הממ"ד, לריקנות ולחושך של עזיבתה. ולפניו, באותם ממדים בערך, נמצאת ארונית התרופות (!) שבראי שלה משתקפת אחת משושני הווילון כהזיית אהבה ורדרדה.
.
15. מאחוריו ולפניו, שני פרטים מקצות אותו איור. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן
והסוף הרומנטי וההוליוודי הוא לא רק עוגת חתונה וטיטניק (תמונה 5) אלא מחווה לאסתר ויליאמס אלופת שחייה אמריקאית וכוכבת קולנוע משנות החמישים, המזוהה עם מפגני ראווה אקרובטיים ושחייה צורנית. סרטה המצליח ביותר נקרא Million Dollar Mermaid.
.
16. מימין אסתר ויליאמס, Million Dollar Mermaid (1952). משמאל אַמְבַּטְיָם (פרט)
17. משמאל מר יגידו מזנק אל אהובתו. מימין, אסתר ויליאמס. למטה בסרטון אפשר לראות חבורה של גברים מזנקים כך, וגם את ההשראה לכל הוורוד-וורוד הזה.
.
ועוד כמה מילים על נורית זרחי ורותו מודן
נורית זרחי תמיד משייטת במין אגביות פראית בין גבוה לנמוך, פנטסטי לריאליסטי, פרוזאי לפואטי, בין פעם לעכשיו, כאן לשם, וכן הלאה; מאחורי כל בת ים מיתולוגית שלה אורבת בת ים העיר הישראלית, ובמקרה הנוכחי נוספות גם: האמבטיה, קרובתן הצלילית (ה"בַּטְיָ" של אמבטיה נשמע בדיוק כמו ה"בַּת יָ" של בת ים), סירה ושמה בתיה (ההקשר משנה את האטימולוגיה של השם: זו כבר לא בתיה במובן בת-אל אלא קיצור חיבה של בת-ים), שלא לדבר על האַמְבַּטְיָם ההיברידית שמלחימה ואוצרת את כולן. (עודבעניין השמות של נורית זרחי ובכלל)
נורית זרחי מפיקה חיים ואנרגיה מן הזיגזג בין העולמות על כל היפוכיו וטלטלותיו. ודומה שנמצאה לה הפעם יריבה (במובן שותפה למשחק) ראויה.
"זה מוזר שדג ישיר," אומר מר יגידו של זרחי, ורותו מודן מגיבה בדג-ציפור הנפש של גרגיר חול, וכמה דפים אחר כך היא כבר תוחבת אותו לסל קניות בלי שום סנטימנטים אבל גם בלי להעליב, כי כשהסל מצויר על רקע שקיעה ורודה במרחק נגיעה מהדייגים המתקנים את רשתותיהם הוא כבר נגוע במטפוריות הרומנטית של הלכודים ברשת האהבה וכולי.
כשמר יגידו שואל עוברים ושבים אם ראו במקרה בחורה עם תלתל כחול, והם עונים ב"לך תדע איזה צבעים יש היום לבחורות," מודן לא תדדה אחרי זרחי בצעירה עם שיער צבעוני, אלא תושיב באיור סבתא עם שיער ורוד של זקנות. הפינג פונג האנרכיסטי של זרחי ומודן עוצר נשימה. ואולי לא במקרה הן חתומות על היצירה ביחד, ללא הפרדת תפקידים.
זאת ועוד: העולם הריאליסטי של מר יגידו מגולם בחפצולוגיה ישראלית פרטנית. ראו למשל מה גיבבה מודן על מדפי הסלון – מכתבי עגנון ועד "תולדות יהוד", k300נגד ג'וקים וחומר איטום למים… אבל גם ריח ורדים, כמבוא לכל הוורדים והוורודים הבאים, וכרך אחד של הר הקסמים…
.
18. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן
.
ובצד הפרקטיות של התרסיסים וספרי הבר מצווה ועוד אלף חפצים אחרים ממשחת שיניים זברה ועד הקוטג' במקרר, מתקיים יקום פנטסטי של יצורים מיתולוגיים ושירים שקמים לחיים (תמונות 11ו12). ותוסיפו על זה את עולם הרומנטיקה הקולנועית, ואת עולם הציור כציור; המים למשל, הם לא רק מרחב בסיפור אלא גם מחוות למשיחות המכחול של רוי ליכשטנטיין.
.
19. רוי ליכשטנטיין – מימין, מצייר משיחות מכחול. משמאל, חותמת משיחת מכחול (לא התאפקתי בגלל שלל החותמות והשבלונות של אַמְבַּטְיָם).
.
מודן אורגת את היקומים והסגנונות בתעוזה ובחן שמחזירים אותי לשאלת על מה הספר, ולהסתייגות המסוימת שלי מתיוגו כחברתי וכפמיניסטי. קבלת האחר או הפמיניזם מתקיימים פה באופן טבעי, לא כאג'נדה אלא ככוח חיים. אַמְבַּטְיָם הוא יותר לירי מחינוכי. מר יגידו לא לומד לקח, הוא פשוט מתגעגע לאהובתו. השונות היא לא משהו שצריך לקבל, היא המקור האינסופי לעושר ויצירתיות.
.
"שמרתי לך על הפקק יקירי." מילות הסיום של אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)
.
"שמרתי לך על הפקק יקירי," אומרת גרגיר חול בסוף הסיפור. זרחי נותנת ליומיום הישראלי את המילה האחרונה. פקק האמבטיה הוא לא רק הפליק-פלק האחרון מגבוה לנמוך, מרומנטי לפרקטי, אלא גם ראייה שאין כאן בריחה לפנטזיה (כמו בסוף מוכרת הגפרורים הקטנה נניח, כשהפנטזיה מחליפה את המציאות), זה קרה באמת, כמו שאומרים הילדים.
נ. ב. התאהבתי באַמְבַּטְיָם ממבט ראשון ולא היו לי מילים לכתוב עליו. רק אחרי שנים מצאתי אותן. השבוע הגיע אלי ספרה החדש של גליה עוז מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו? ומיד התאהבתי בטקסט המלא תנופה, המצחיק והמכמיר לב וגם באיורים הנהדרים של זויה צ'רקסקי-נאדי. עוד אין לי מילים לכתוב עליו, ורק למקרה שזה ייקח שנים, אני כבר אומרת: יצא ספר מלא עושר ואושר.
"ללא כותרת (pink tube)" מילר ושלברגר על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקאגו, 15 באוקטובר עד 19 בנובמבר 2013 (לחצו להגדלה)
למעלה: מילר ושלברגר (Dutes Miller and Stan Shellabarger) שני גברים נשואים זה לזה בחיים ובאמנות, סורגים ביחד את הצעיף/השביל/השפופרת/חבל הטבור השיוויוני עד כדי סימטרייה של זוגיותם.
זה רומנטי, כי השניים משקפים זה את זה עד כדי בבואה ותאוֹמיוּת, כי הם מסורים ליצירת הקשר, ועוד בוורוד, וכי אם ימשיכו לסרוג ולנוע במתואם הם עוד ישלימו את סריגתם לצורת לב.
מילר ושלברגר ממשיכים לסרוג
וזה גם מצחיק או לפחות מעלה חיוך, כי בכל התעקשות וסימטרייה יש משהו מכני (ומכני זה מצחיק, כך לִמדָנו ברגסון), ובזכות הוורוד הנסיכָתי – אף שעד לא מזמן, דרך אגב, ורוד היה צבע של בנים – וגם עצם הסריגה שעדיין לא מתחרז עם קרחות וזקנים.
באורכו של הצעיף יש משהו שגיוני ואיגיוני כמו בחרוזיו ובאיוריו של אדוארד ליר (אף שליר נוטה להאריך אברי גוף, בעיקר אפים).
חיבר ואייר, אדוארד ליר
ואם כבר אמרתי אדוארד ליר – מילר ושלברגר גם דומים לו באופן מפליא.
צילום דאגרית של מילר ושלברגר (2010)
אדוארד ליר (1812-1888)
ובחזרה להתחלה: בדרכה הקלילה והרומנטית זאת גם עבודה עצובה, מין תשליל ורוורס (בו-בזמן) של זוג חופרי מנהרה שמתחילים בקצוות ונפגשים באמצע ההר. כשהשניים התחילו לסרוג הם היו צמודים מן הסתם, וככל שהם משקיעים יותר בחיבור ביניהם כך הם הולכים ומתרחקים, ההיסטוריה נערמת וחוצצת.
זה לגמרי מיצג, כלומר אמנות המבוססת על פעולות ורעיונות, אבל יש לו גם נופך פיוטי ואגדתי. רבים מסיפורי המיתולוגיה מתנקזים למין תמונה חיה ופעולה מתמשכת, כמו סיזיפוס שנאלץ לגלגל את הסלע שלו עד אינסוף, או טנטלוס הצמא והרעב שעומד במי בריכה ובכל פעם שהוא מנסה לשתות המים נסוגים וכשהוא מנסה לקטוף מהפרי התלוי מעל ראשו, הענף חומק.
גם מיצג הסריגה של מילר ושלברגר היה יכול להיות בקלות סיפא של אגדה, מין עונש שבו ככל שהנאהבים משקיעים ביצירת הקשר כך הם הולכים ומתרחקים.
משום מה לא עולים בדעתי צמדים מיתולוגיים המחוברים ליישות אחת, אבל מילר ושלברגר מזכירים לי שלישיות נשיות כמו המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו הטווה את חוט הגורל, לַכסיס הקוצבת את אורכו, ואטרופוס הגוזרת, או שלוש הגראיות (שפירושו "האפורות"), אניאו, פפרדו ודינו, זקנות מלידה שהסתפקו בשן אחת ועין אחת, שהעבירו ביניהן.
בעצם הייתי צריכה לסיים כאן, ב"אומפלופגוס", המופע המרתק של גיא שרף, שבו שני מוסיקאים מחוברים זה לזה במיתר, מנגנים עליו יצירות שנעות בין ההרמוני להסתייפותי. "אומפלופגוס" הוא המונח המדעי לתאומים סיאמיים שמחוברים באיזור הטבור, והמיתר של גיא שרף הוא גם חבל טבור וגם קו מחבר, כלי נגינה זוגי וערוץ תקשורת.
אלא שכבר מזמן אני חושדת שמוטלת על הפוסטים שלי קללת ג'ימינו (כך על פי בני, נקרא הכישוף מהארי פוטר, שבו כל נגיעה משכפלת את החפץ שבו נוגעים). כמה שאני מקצצת, הפוסטים ממשיכים להתפשט לכל הכיוונים. ובכל מקרה, למילר ושלברגר יש גם סדרת עבודות זקן, שכל מה שנכתב למעלה חל עליהן. הם אפילו רוקמים לעצמם נדוניה משיער הזקן אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנה ארבע אחרות:
שלוש עבודות של מילר ושלברגר (לחצו להגדלה)
מילר ושלברגר
ומכיוון שקוללתי (או שמא בורכתי?) על ידי פיה משונה, ביכולת לראות מיצגים דרך ספרי ילדים ולהפך, לא יכולתי שלא להיזכר באיורים של לנה גוברמן ל"במה נפגשים שפנים?" של נורית זרחי.
איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי (מאותו מקור נפלא שהוליד גם את הפוסט הזה)
במה נפגשים שפנים? / נורית זרחי
במה נפגשים שפנים?
באַפּוֹנים.
הם מחככים אותם
זה בזה,
מנענעים.
כל שפן אפו מרטיט,
כלומר:
שמחתי לראות אותך,
בשפנית.
ואיך הם נפרדים?
כך:
שפם קשור בשפם
כבסבך,
וזה שמול
אומר לזה שמולו:
זה השפם שלי
אבל זה לא.
וכשסוף סוף מצליחים את עצמם להתיר,
זה לזה ממהרים הם להסביר
שזה על זה אינו כועס
וזה את זה מפייס.
איך מתפייסים שפנים?
באפונים…
איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי
והפעם שיר פחות מוכר (לא חוכמה, רוב השירים פחות מוכרים מ"מיכאל"), ולכן אקדים ואצטט אותו וגם אסביר איך הוא ממלכד מאיירים. אין לי מושג איך עלה בדעתה של גוברמן האיור הנפלא הזה (נפלא באופן אחר מזה של דוד פולונסקי), אבל מתחשק לי לנחש וגם לפרט את שבחו.
*
הנמר שמתחת למיטה / נורית זרחי
כשקורה לי דבר רע,
למשל מכה או דקירה,
אז אמא אומרת:
"ומה,
וחיילים לא נפצעים במלחמה?"
וכשאני מתעוררת באמצע הלילה
כי תחת המיטה יש לי נמר,
אז אבא אומר:
"ובג'ונגל לא מפחיד יותר?"
ואם הם יוצאים לסרט
ולא מוצאים לי שומר,
הם אומרים: "כשישנים לא פוחדים,
שני מהר."
ואני יודעת שזה נכון
מה שאמא אומרת, מה שאבא אומר,
אבל איך זה יכול לעזור
כשמתחת למיטה
יש לי נמר.
וכמה מילים על הטקסט: אז מי "צודק", הילדה או ההורים, יש או אין נמר מתחת למיטה? ובכן, כמו בבדיחה היהודית – שניהם צודקים. אלה שתי מציאויות שמתקיימות בו זמנית. השאננות ההורית מרדימה את ערנות הקוראים עד ששורות הסיום מושכות את השטיח מתחתם; כי עם כל הכבוד לפרופורציות ולקלישאות של השכל הישר – מי שלא מכיר בנמרים לא יכול לטפל בבעיות שהם גורמים.
המאייר המסכן שיתפתה להכריע לטובת אחד הצדדים (לטובת הילדה מן הסתם, כי זה שיר ילדים וכי נורית זרחי נתנה לה את המילה האחרונה וכי יותר כיף לאייר עם נמר מתחת למיטה) יחסל את החיוניות של השיר, שטמונה במסתורין ובכפילות ובמתח הקצת מצחיק וקצת מבעית.
והאיור של לנה גוברמן:
איירה, לנה גוברמן, מתוך "דודה מרגלית נפלה אל השלולית" מאת נורית זרחי
למה הוא כל כך נפלא, האיור? כי הוא רוקח מחדש באמצעים ציוריים את הערבוב בין המבהיל למצחיק.
מן המקום שבו מונח ראשה של הילדה ניתן לראות זנב משתרבב מתחת למיטה. היא מסיקה שיש שם נמר, אבל האמת הרבה יותר מבהילה – מדובר בטיגריס אדיר שמתנשא מעליה כמו ארז הלבנון.
ומצד שני, הטיגריס נראה כה תמים וחגיגי, שלא לדבר על העששית שהוא נושא בין שיניו להאיר את ג'ונגל הטפט. הוא בכלל לא יודע שהוא מפחיד. אני חושדת שהוא שמע שההורים יצאו לסרט ו"לא מצאו שומר" והתייצב למלא את התפקיד.
גוברמן מוסיפה לשיר את צד הנמר, את המציאות הפנימית שלו, שבה הוא בכלל לא טורף ומפחיד. ועכשיו זאת כבר אי הבנה משולשת, קצת מאיימת וגם מצחיקה וגורמת אושר.
זאת ועוד: הנמר שקשור לפחד מהחושך הוא לא רק נושא האור, הוא גם מגלם ומממש אותו בגופו: חזהו צחור כמו הילת האור ושאר פרוותו כתומה כמו הלהבה ומסורגת בשחור כמו העששית. ובמילים אחרות: כשם שסורגי העששית מגנים מפראותה של האש מבלי לחסום את אורה, כך – רומזת גוברמן על דרך המטפורה – גם פסי הטיגריס הם מעין כלוב שמגן מפראותו מבלי לחסום את טובו.
וגם הילדה עצמה אגב, היא ג'ינג'ית כמו הטיגריס וכמו האש.
אני חלק הכוח ההוא, השוחר
תמיד את הרע –
ואת הטוב הוא יוצר.
כך אומר מפיסטופלס בפאוסט (בתרגום יעקב הכהן), בציטוט שמופיע גם כמוטו בפתח "השטן במוסקבה".
ובחזרה לנמר של זרחי את גוברמן: הדמיון, או שמא החושך שוחר האימה הוא שיוצר גם את האור. בלב המאפלייה ממתין טיגריס חגיגי עם עששית, זה לא רק מורכב ונורית זרחי, זה גם מנחם (כמו שאמת מנחמת, לא כמו ששקר).
"בלילה ההוא התחיל פתאם יער לצמוח בחדר של מקס והוא גדל וגדל עד שהתקרה נעלמה מאחורי שיחים מטפסים וכל הקירות מסביב היו לעולם הגדול שבחוץ." מתוך "ארץ יצורי הפרא" כתב ואייר מוריס סנדק.
.
הילדה באיור של גוברמן עוצמת עיניים. ייתכן שהיא ישנה וחולמת שהטפט מתפשט והופך לג'ונגל אמיתי. ייתכן שהיא סתם עוצמת עיניים מרוב פחד וניסיון לישון מהר, ובינתיים החדר הופך לג'ונגל כמו חדר השינה של מקס רגע לפני ארץ יצורי הפרא.
ואולי גם הילדה של זרחי עומדת לצאת למסע? באיור של לנה גוברמן יש הבטחה גדולה לסיפור; הנמר הפראי והמתורבת עם העששית והפפיון מזכיר את הארנב הממהר של אליס עם שעון הכיס והז'קט. אני חושבת שאוטוטו הטיגריס יפנה לילדה, שהיא תתגבר על הפחד, לפחות על חלקו, ותענה לו, ואחר כך תרכב על גבו, מי יודע לאן.
אייר, ג'ון טנייל, מתוך אליס בארץ הפלאות
וגם אני הייתי שם. ("ובלבוש מלא, כיסוי הראש שלי היה עשוי משלג; באה שמש והוא נמס לי. בגדי היו עשויים מִקוּרי עכביש, וכשעברתי בקוצים נקרעו לי, סנדלי היו מזכוכית, וכשנתקלתי באבן אמרו קלינק! ונשברו לשניים." כפי שנכתב בסיום מלבב של אחד מסיפורי האחים גרים).
מעל מיטת הילדה: מימין, לנה גוברמן, משמאל, איור של אנתוני בראון לגורילה מתוך הפוסט הזה. לא כל הגדול והמפחיד מסוכן הוא. להפך!
הערה מקדימה: "בוא דיבוק!" היא סדרת אירועים בהפקת ובעריכת רועי פביאן ואלה נובק, שבה מוזמנים אמנים מתחומים שונים להתכתב זה עם זה בהשראת נושא נתון. הכללים מאד פשוטים: כל משתתף מקבל טקסט ומתבקש להגיב לו תוך 8 ימים. כל אחד רואה רק את הטקסט של זה שקדם לו. האירוע שבו השתתפתי נוצר בהשראת המסה הנפלאה של ביאליקכיסוי וגילוי בלשון(שפורסמה לפני 99 שנה).
"רשימת השמות" נכתבה לפני חודשים בתגובה ל"העולם עגול", מופע-קול שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור הילדים היחיד שכתבהגרטרוד שטיין, על ילדה בשם ורד (rose) השואלת את עצמה "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד".
*
רשימת השמות
1. "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד?" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)
תלוי באיזה יקום היא נולדה. אם היא נולדה באגדה של נורית זרחי למשל, אז לא.
אם היו קוראים לה נניח, קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם*, היא היתה מלכת פיות. שמה היה קובע גם את משקלה; ככה זה כששמך מתחיל ב"קל" ומסתיים ב"גרם". היא לא יכלה להיות טובת לב, כי קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם זה כמו קְרוּאֶלָה דֶה-וִיל, פושטת העורות מ"מאה כלבים ואחד" – קרואלה מלשון cruel עם טוויסט איטלקי, והדֶה-וִיל אינו סתם תואר אצולה אלא פיצול מְצוּרְפָת של devil. כלומר "אכזרה שטן". חנוך ברטוב, המתרגם הראשון של הספר, קרא לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי עם טאץ' מדיארי-הונגרי (אם כי, כפי שמעיד ג'יימס ג'ויס, "השטן מדבר בדרך כלל בשפה משלו, שנקראת קַשְׁמְדָאִית, והוא ממציא אותה בעצמו בזמן הדיבור, אבל כשהוא כועס מאד הוא מסוגל לדבר יפה מאד צרפתית גרועה, אף על פי שמי ששמעו אותו אומרים שיש לו מבטא דבלינאי בולט."**).שֵׁם כמו קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם היה קובע גם את מנת המשכל שלה ואת התפריט, כפי שהיא עצמה מסבירה: "לפיות יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר." תזונה קסומה וציורית – מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים – עם קצת טעם לוואי; האם רק אני מרגישה שיש קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת"? יש חשש סתום שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, ובינינו – זה לא קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?
ובמחשבה נוספת, גם לקָלֶרְדָה דֶה גְּרַם האנורקטי יש טעם לוואי. בחנויות המכולת של ילדותי היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המלכותי.
*
2."כשוורד הייתה יותר גדולה שלחו אותה לבית ספר"(מתוך "העולם עגול" מאת גרטרוד שטיין)
כשהייתי קטנה שלחו אותי לבית ספר. כל בוקר היתה המחנכת פותחת את יומן הכיתה וקוראת את רשימת השמות. מאות ואלפי פעמים הקשבתי לטקסט הזה שאיבד כל קשר למציאות והפך לדקלום משונה, לחש-נחש שנחרט לו בתוך המוח. לאט לאט קבלו השמות ההפוכים – קודם שם משפחה ואז שם פרטי – נוכחות משל עצמם. אבל גם כשהפכו אותם בחזרה זה לא עזר.
לקראת הכתיבה ניסיתי לשחזר את השמות והם צפו מיד עם דמויות הילדים; הפרצוף הכמעט נטול שפתיים של "אברם קדוש" – שעות ניסיתי לפצח את הקשר בין הארשת המופמנת הקצת עצובה ומבוהלת שלו, לקדושה, או "שלמה מלכה", למה מלכה ולא מלך? השיבוש הדקדוקי שיגע אותי. הגיחוך הקצת רפוי שלו (כאילו הגומי שמהדק את שפתיו התעייף) מתקשר לי עד היום עם דראג קווינס. ו"מזל גנח" – הו, המזל הגונח שלה היה מין מבוא לשירה, ו"רונן דוד" הגבוה עם היציבה הנוזלית, שהיו לו (לדעת הילדה שהייתי) שני שמות פרטיים שאחד מהם שימש בלית ברירה כשם משפחה; והאילתור הזה התקשר איכשהו לריח של הסוודר הצהוב שלו. ו"דליה קמפו" ששם משפחתה היה במרחק אות משמפו, מה שדווקא התאים בגלל שערה הנהדר, העבות והחלק כמו סרגל נוצץ. ובכל זאת הוטרדתי מן הק' השוֹאתית (השואה היתה אז חלק מהכול), שקירבה את ה"קמפו" לקאפו וגם לקמפ-מחנה.
לשווא חיפשתי את הדמיון בינה לבין "דליה ויצמן", הן היו שונות בתכלית, כמו ש"יפה ביטון" היתה שונה מ"יפה אטיאס" (רק אחת מהן היתה יפה, לאחרת היתה ארשת פראית של חיה לכודה), כמו ש"ורדה סבאון" היתה שונה מ"ורדה אלוש", כמו ש"חנה אפשטיין" היתה שונה מ"חנה בלדינגר", כמו ש"יעקב זילברשמיט" היה שונה מ"יעקב אלגרסי", ו"מזל זנו" מ"מזל גנח" – חקרתי את הזיקות בין הכפיליות בחריצות של מפענח צפנים במלחמת העולם. שלא לדבר על רביעיית ה"תָּמִיוֹת": פרנצוס, הירשל, נאוי ואפרתי. האחרונה החליטה יום אחד שקוראים לה תמרה, ובכך חרגה מהסדרה וגם נשארה בה, מה שגרם לי כאב עמום כמו של נסיכה על עדשה. לתמי נאוי לעומת זאת, קראו גם "קוֹקוֹ בקלאווה", כינוי בן שני חלקים כמו שם ושם משפחה, וכך נבראה לה בדמיוני פרסונת צללים מוחצנת מטורללת ואקזוטית.
והיה גם "רודולף אפללו", שהיה לו כתם לידה קטן על האף. לו הכתם היה גולש עוד קצת הוא היה משווה לו מראה ליצני, ובינתיים הוא פשוט הצדיק את שמו המזמר – אף-לָ-לו. היה לו מזל לרודולף, הוא היה בן ראשון במשפחתו אחרי שורה של בנות. כמה מאחיותיו היפהפיות עם השמות המתנגנים למדו בכיתות שמעלינו. אחת מהן (אלגרה? קורדליה?) גילמה בובה שקמה לחיים בהצגה של החוג הדרמטי, וגם ברודולף עצמו היה משהו שלא מהעולם הזה; בגלריה של הזיכרון שלי הוא לבוש בחליפת קטיפה לילכית ומחייך את החיוך הקל שלו, הקצת מנומנם.
כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר (ובמחשבה נוספת, אולי זאת בכלל ת"פ ביום משונה).
*
3. "בכל מקום היו / אנשים נשים נחשים יונים נמלים נמרים שפנים ינשופים חתולים ילדים" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)
לבני הבכור קוראים נמר. קראתי לו כך בגלל "גיזְלְהֶר הנמר" של אלזה לסקר שילר ובגלל נמר מכונף משטיח סיני, שצחוקו הצוהל הזכיר לי את צחוקו של אהובי. הופתעתי מהמהומה שזה חולל; תינוק לא יכול לקרוא לעצמו בשם, אז הוריו ממלאים את מקומו. אבל זה ממילא זמני, עד שיעמוד על דעתו. אם לא ימצא חן בעיניו, נקרא לו יוסי או מה שירצה, הסברתי. זה לא הרגיע את המתנגדים. מישהי טענה שצריך לאסור את זה (או אותנו?). ואז הגיע מכתב מיפן. ידידי הדס עפרת למד שם באותה תקופה גילוף מסיכות נוֹ ובובות בּוּנְרָקוּ. הוא ועמליה אישתו כתבו: "נמר שמשחק עם פרפר – מוטיב קבוע במחזות הקָבּוּקי. שניהם רכים, עדינים, שקטים ונועזים – כל אחד בדרך אחרת."
*
* קלרדה דה גרם היא דמות מתוך "טינקרטנק" של נורית זרחי. מבוסס על פוסט שכתבתי על הספר.
** מתוך "החתול והשטן" מאת ג'יימס ג'ויס, בתרגום (שפתיים יישק) של אברהם יבין, עם עובד 1981
*
"הליצן הבוכה", נמר גולן (בן 5)
.
וכמה מילים לסיום:
"הליצן הבוכה", כך נקרא הציור שלמעלה.
הוא צויר על ידי בני נמר לפני שנים, אבל מתמצת איכשהו, לפחות בשבילי, את המציאות העכשווית.
הן אוהב היהודי את גן העדן, אוהב הוא אותו ומקווה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים כי אם אחרי מותו…
דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית, הוצאת מוריה ויוֹדישֶׁר פֶרלַג (המהדורה החמישית שבידי היא משנת תרפ"ג).
שאלת הפיות היהודיות, כלומר העדרן, העסיקה אותי מאד בילדותי והיא עדיין מעקצצת כשמזג האוויר מתחלף, כמו רסיס של פציעה ישנה. במקום קסם וחן פייתי הציעו לי הסיפורים היהודים ישישים בגלביות – אליהו הנביא (שאחרי שלמדנו בתנ"ך על ארבע מאות וחמישים האנשים ששחט נמלאתי חשדנות כלפי הטובות שלו) או אברהם אבינו (שגירש בן אחד וכמעט רצח את השני – זה הציק לי כמו אבן בנעל, הדרך הלא שיפוטית שבה לימדו את זה). הגברים האלה הופיעו בדרך כלל בחלומות, או התדפקו על הדלת בדמות קבצן שעון על מקלו. במקום קסמים הם עשו ניסים, שדבק בהם טעם לוואי חינוכי קשה לעיכול. זה לא היה חסד אלא גזר, בעולם שהיו בו לא מעט מקלות; "באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין," כתב ברנר. לא הכרתי את ברנר בילדותי, אבל הרצועות האלה נשקפו לי מתוך הנס כמו בצילום רנטגן.
פיה ויקטוריאנית וצפרדע
באחרית דבר ל"ספר הדמיונות של היהודים" נדרש פנחס שדה לדמות האישה העולה מן הסיפורים; יש נשים נאמנות, הוא אומר, ויש נשים בוגדניות, יש שֵׁדות מפתות אבל אין אמהות חורגות בסיפורים היהודיים. למה אין אימהות חורגות: זה המשיך להציק לי גם אחרי כתיבת הפוסט, עד שנזכרתי ששרה אימנו היא אם חורגת מתעללת על פי הקריטריונים המחמירים ביותר של האחים גרים. האימהות החורגות צונזרו/נוכשו מן הסתם כדי לשמור על כבודה. ובכל מקרה, במקום שבו אין אימהות חורגות, אין גם פיות סנדקיות. וכל המלאכים הנופלים, כל השדים עם השמות הנפלאים – שַׁמחַזַאי ועַזָאֵל וקֶטֶב מרירי – שעל קיומם למדתי אמנם רק בבגרותי, לא יוכלו לפצות אותי על העדרן.
פיות הן פגניות במהותן, הן קשורות לטבע. החלוציות היתה לפיכך, מעין חלון הזדמנויות לפיות, אבל רק לכאורה; ביד אחת היא קירבה את היהודים אל האדמה ובאחרת היא הרחיקה אותם מהקסם. החלוצים היו סינדרלות מרצון, הם בחרו בזיעת אפיים וטוּריות על פני קסמים ונשפים בחסדי פיות. שמשיית הפלאים של הילדה אילת הוחרמה בתרגום הראשון. הציונות דגלה ב"אם תרצו אין זו אגדה" של הרצל, ואפילו את כוכבי הזהב שנעץ בחודי המגן דוד (כיאה לבן דורו וסביבתו של גוסטב קלימט) היא תלשה לטובת מגן דוד חשוף בכחול פועלי.
דגל הרצל
בימים מעודכנים אלה יש מן הסתם גם פיות שחורות, אבל במקור הן היו לגמרי אַרִיוֹת, בהירות עם אפון סולד. וגם זה תרם מן הסתם להדרתן ממקראות ישראל. אחת מתופעות הלוואי המצמררות של השואה היתה הפנמת הקריקטורה האנטישמית. אני זוכרת את זה מילדות. ידענו שדר שטירמר הגזים ובו בזמן גם השתכנענו. בסתר לבנו האמנו שאנחנו כאלה עם אף מכשפי ושיער מקורזל. מה לנו ולפיות.
טינקבל, פיה ארית
קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.
מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)
אבל לנפש יש צורך בפיות, תשאלו את נורית זרחי. אני מדברת על פיות כמשל, כקיצור הדרך בין ילדות לשירה.
זוכר אנכי כי ראש כל מאווי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני ישראל שירים ליריים הרבה… רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועדן, איזה נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבֵשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה!
…הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתּכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדבר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארבּת העשן, כלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצות ומרת נפש וחשבונות ודאגות וחקות וחקירות! תנו לנו טל ילדות!
החלפתן של הפיות בגברים ממסדיים עם זקן שיבה לא השביעה את רעבוני לכל מה שבין החן והחסד למטפורה. כדי לספק אותו זללתי אנדרסן והאחים גרים ואוסקר וויילד ומרי דה מורגן עד כלות. אבל לא הייתי כותבת את הפוסט הזה לולא נתקלתי פתאום בפיה יהודייה – יהודייה-יהודייה, מלפני ספירת נורית זרחי. זה לא קרה בחלום אלא בין דפי הגיליון החדש של "עולם קטן".
דנה קרן יער כותבת שם על "שבת המלכה" של שושנה אוסטרובסקי, ספר ילדים שיצא לאור בברדיטשב בשנת 1899. הגיבורה היא יתומה כמנהג עדות האחים גרים. אביה מת בינקותה ואמה נפטרה בהיותה בת שבע שנים. בזמן השבעה נחלית הילדה וכשהיא קמה ממיטתה היא מסרבת להתנחם עד שמופיעה לפניה עלמה יפהפייה לבושה ב"מחלצות יקרות תכלת וארגמן מרוקמות זהב טהור ועל לבה משבצת אבנים יקרות מתנוצצות כמראה הברק." הילדה נשטפת באהבה גדולה ושואלת. "מי את עלמה צעירה?" "שבת המלכה אנוכי," עונה היפהפייה, ועודה צוחקת "בענוות חן" היא מודיעה שנשלחה על ידי האם. היא שולפת שרביט מאבן ספיר ומכה במעין כדור בדולח, והכדור מתמלא בחזיונות של "נשות מופת" שהתגברו על גזרות.
קרן יער אומרת שהסיפור מתיך את הלכי הרוח של ההשכלה והחסידות, שהוא מקדם העצמה נשית בלי לפגוע במוסכמות חברתיות. ובלי לגרוע מדבריה, הסצנה הזאת היא פשוט גלגול של המפגש בין סנדרלה לפיה הסנדקית שלה. אני מוקסמת מהטבעיות בשמה של הפיה: "שבת המלכה", מהחן שבו התממשה המטפורה והפכה לדמות. אני יודעת שאצל המקובלים היא היתה כלה ומלכה מימים ימימה, אבל מה שמותר למקובלים אסור כנראה לילדים. השגחה פרטית של נערה-פיה כזאת גובלת מן הסתם בפסל ומסכה. כשמגגלים תמונות של "שבת המלכה" לא מקבלים שום פיה. רק שולחנות עם נרות דולקים וחלות.
לכבוד הפוסט חזרתי ל"לכלוכית" בגלגולה הכפול, אצל פרו ואצל האחים גרים. אצל פרו היא נעזרת פיה סנדקית. אצל האחים גרים זה יותר מוצפן; ענף שהיא שותלת על קבר אמה ומשקה בדמעותיה צומח לעץ יפהפה עם ציפור לבנה קטנה שממלאת את כל משאלותיה. הקבר נוכח מתחילת הסיפור: "עם בוא החורף," כותבים האחים גרים, "כיסה השלג את הקבר במעטה לבן. וכשהשמש שבה והסירה את הכיסוי מעל לקבר לקח לו האב אישה אחרת."
ופתאום נזכרתי, שפעם, בילדות, קראתי עיבוד "מגוייר" של לכלוכית. והיה כתוב שם שהשלג כיסה את קבר האם כמו מפת שבת. אני זוכרת שזה הקסים אותי בפיוט הקונקרטי שלו. ועכשיו אני חושבת שאולי זה היה אור חוזר מהסיפור של אוסטרובסקי. אולי המעבד/ת הכיר/ה את הסיפור שלה מילדות.
קשה לכתוב על טִינְקֶרְטַנְק הספר החדש של נורית זרחי ודוד פולונסקי. לא בגלל שהוא מסובך אלא להפך, מפני שהוא כל כך צלול שחבל לבחוש ולהעכיר אותו בהסברים. אז אני אתעסק רק "בקצוות הכשופים" (אם לשאול ביטוי מתנינה). שלוש הערות: על שמות, על נפילה ועל מעוף.
*
וראשית תקציר (מקוצץ באכזריות ועתיר ספוילרים. עדיף בהרבה לקרוא את הספר):
טינקרטנק היא פיה קטנה ומגושמת ששוברת דברים ודורכת עליהם בטעות. "את, את אסונית," קובעת מלכת הפיות ומעיפה אותה מן השמים. עורבת בשם מיס עוֹבֶרְיָן לוקחת אותה לפרופסור לייעוץ. "אני חושבת שאני בטעות," מסבירה טינקרטנק לפרופסור, "אם אני כבדה למה אני פיה ואם אני פיה למה אני כבדה?" הפרופסור מגיע למסקנה שהיא ילדה וממליץ לה ללכת לבית ספר, לכיתה גימל. אבא ואמא יבואו לקחת אותה בסוף הלימודים. טינקרטנק מסכימה. "אתה חושב שאני מתאימה?" היא מבררת בכל זאת, ברגע האחרון. "אה, בטח, כל הילדים שואלים את עצמם את השאלה הזאת," הוא עונה.
*
שמות של פיות
למה "טִינְקֶרְטַנְק", זה מובן מאליו; כמו "טינקרבל" של פיטר פן, רק שה"בֶּל" (פעמון, וגם יפהפיה, בצרפתית – נכתב אחרת אמנם, אבל מבוטא אותו דבר) הוחלף בטנק.
מלכת הפיות לעומת זאת, נקראת קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם.
קלרדה על משקל שמות כמו גריזלדה, מלשון "קל" בניגוד לכבדות הטנק של הגיבורה. שם המשפחה מהדק את הזיקה בין אצילות לקלילות – "דה גרם".
קרואלה דה ויל, פושטת העורות והפרוות
.
אבל: קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם מזכיר גם את קְרוּאֶלָה דֶה וִיל המרשעת מ"מאה כלבים ואחד"; קרואלה= Cruella כלומר "אכזרה", ודה ויל de Vil האצילי לכאורה, הוא בעצם פיצול מְצוּרְפָת של devil – שד, שטן (בתרגום הישן אגב, קראו לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי – לא פחות סוגסטיבי, עם טאץ' הונגרי).
הפנייה הרשמית אל "קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה, עוזרותי הנאמנות" ממוסגרת בצרחה מצד אחד וב"מִיָּד" רודני מצד שני. לפיות, מסבירה קלרדה בהמשך, "יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר."
זוהי תזונה קסומה וציורית, מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים, אבל יש לה קצת טעם לוואי: האם רק אני מרגישה קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת", או חוששת שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, או מרגישה שזה קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?
האם החורגת עם הקופסא שהכינה ללבה של שלגייה
בשמותיהן/כינוייהן של הסגניות קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה יש משהו מגוחך והמוני, אבל זה עוד כלום לעומת קָלֶרְדָה; בילדותי (וגם בילדותה של נורית זרחי, מן הסתם) היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל בחנויות מכולת. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המתנשא.
לקרדה דה גרם
בתמונה למטה: המלכה קלרדה דה גרם, אייר דוד פולונסקי. מאחורי הכנפיים אפשר להבחין בקלמנטיקה וקוקוליקה מתקנות את העוגה. בעדשות המשקפיים משתקפת טינקרטנק המסכנה "שהקרם חדר לה אפילו לעיניים". גם פולונסקי כמו זרחי אינו נוטה חסד לקלרדה. הוא אינו מעז להתחצף בגלוי, ורק ממקם לתומו שני תלתלים מושלמים בדיוק מתחת לבתי השחי החלקים שלה.
דוד פולונסקי, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק מאת נורית זרחי
*
כוח הכובד
"קל זה מה שעף מעצמו," מסבירה קלרדה לטינקרטנק.
"פיות לא עשויות כוונות," היא מטיפה לה בהמשך, "הן לא עשויות רצונות, הן עשויות בדיוק מההפך מזה."
המתח בין קלות החן לכובד הרצון והמודעות הכאיב גם לי ולגיבורה של ספרי טבע דומם. למשל:
הילדה עצמה הסתייגה מהחיוביות הגסה מעט של הרצון, מהבהירות הגדולה, מהכוח הנדרש בהפעלה. הרצון נועד לחזקים והיא היתה קטנה וחלשה. היא פחדה שהמאמץ יעוות אותה כמו את הזית הזקן; כל כך התאמץ לגבוה כמו שאר העצים, אבל רק שריריו התעבּו והתעוותו. וגם האפרוריות הזכירה לה את עצמה, והעלים העבים האטומים כמו אהיל כבוי. … היטב ראתה את ההבדל בין מי שחי בין איסורים (כמוה) באור האכזרי של השמש, לבין מי שמתעטף (כמו אמהּ) בקטיפה הקרירה של הלילה. אפילו האוכל לא מצריך לעיסה מגושמת או בליעה, הוא זורם מעצמו ישר לתוך הדם, נקרש לפני ירח במקום סתם ראש גדול, מתקמר לשדיים ואחוריים במקום בטן ילדותית (המכנסיים משנה שעברו בקושי נסגרו עליה ורוכסן המתכת צבט).
שמלותיה הדקות של האם לא צולקו ברוכסנים, לא יוּבּלו בכפתורים או נוקבו בלולאות. ובכלל התנזרה מכל מאמץ או עימות; את הספרים הרבים שהתחילה לא טרחה לגמור, ובשעת הקריאה מעולם לא פתחה אותם בכוח ולא עיקמה לכיוון ההפוך (כפי שעשו אחרים והותירו קמטים מכוערים בגבן של הכריכות הרכות) אלא החזיקה אותם ברישול ביד אחת, הדפים התקמרו לימין ולשמאל כמו ציפורים במעופן.
[מתוך טבע דומם מאת מרית בן ישראל. בהמשך מגלה הילדה את כוח הכובד ומסיקה שהחוטים הסמויים שקושרים אותה לאדמה הם הרבה פחות גמישים מהחוטים של אמה, הרבה יותר קצרים וצפופים]
בתמונה למעלה – דוד פולונסקי, הפרופסור, מבט מלמטה. ומתחת – טינקרטנק, מבט מלמעלה.
.
מלמעלה למטה – זו התנועה של הספר, של הנפילה. זו מן הסתם הסיבה (המודעת או לא) לפורמט המלבני העומד, וגם לתסרוקת של טינקרטנק. בראיון לפנקסמסביר פולונסקי שהפך את השיער לשפיצי כדי להוסיף תו של חדות לאופי. אבל אני נזכרתי דווקא בתסרוקתו של אמרגן האיגרוף דון קינג ב"כשהיינו מלכים" הסרט התיעודי הנפלא. כמה סופרים ופרשני איגרוף מתאמצים לתאר את התסרוקת; מישהו טוען שככה נראה שיער כשנופלים לתוך פיר של מעלית… Falling through an elevator shaft.
דוד פולונסקי, טינקרטנק, תסרוקת של נפילה (פרט)
דון קינג, התסרוקת
.
ילדים תמיד רוצים לעוף
וישנה כמובן מיס עוֹבֶרְיָן העורבת הקטנה-גדולה שנוחתת על כתפה של טינקרטנק וגם נושאת אותה על גבה. מיס עוֹבֶרְיָן זה קצת כמו מיס O'brien הבריטי, וגם עורֵביָן בשיכול אותיות (עוד חיזוק לחילוף קלרדה-לַקֶרדה) שלא לדבר על הזיקה למַעֲבָר ולעבריָנות…
אחד הדברים המכאיבים והנפלאים בסיפור הוא המציאותיות שלו. הוא מצחיק (מאד, לעתים) אבל נטול סוכר ודוק של אשליות. הוא כאילו מתיישב על הפנטזיה שלו לא בכוונה כמו שטינקרטנק מתיישבת על מוס התות של המלכה; טינקרטנק אינה אמורי אשיג אטוסה. היא לא פיה אינדיבידואלית שנבעטת ומנצחת את השיטה.
טינקרטנק מוותרת על חלום. לא שהחלום הוא כזאת מציאה; בקלילותן הנכספת של הפיות יש אטימות, קור וּוולגריות. ומי שנחלצת לעזרתה אינה ציפור נפש פיוטית או ציפור דיסנית חמודה. עורבים מקושרים באופן מסורתי לכוחות המוות וקריאתם מבשרת רעה. כשהייתי קטנה התחלתי לכתוב ולצייר קומיקס על המלחמה הנוראה בין עיר הציפורים לעיר הפחד, ואני זוכרת שלעיר הציפורים היה יתרון כי היו להם עורבים שאכלו את הגוויות. אבל מיס עוברין היא לא עורבת של בלדות אלא ציפור מעשית, נבונה, חברותית, לקחנית (עבריינית) וסתגלנית. בת לוויה מתבקשת לפֵיָה במשבר.
למעלה: פיות מציאותיות; שתי נשים אמיתיות המטפחות לוק בובתי. מתוך הכתבה הפסיכיתהזאת. כלומר לא הכתבה פסיכית אלא המציאות שבה עושים רוורס למטמפורפוזה
.
ואולי התעצבתי יותר מן הדרוש, כי תמונת הפתיחה של הספר הזכירה לי את שורות הפתיחה של "לורליי" השיר שכתב פנחס שדה על אהובתו שהתאבדה בקפיצה ממגדל:
מי זאת נוסעת בַּפולקסווגן
בין ההרים הכחולים?
…
סיגליות מַטות פניהן:
"שרק לא יהיה אֶקְצִידֶנְט".
דוד פולונסקי, תמונת הפתיחה, הכל בהיר ושמיימי אבל טינקרטנק לבד, כולם נסים מפניה
דוד פולונסקי, טינקרטנק, כפולה מסיימת. בהבדל בין תמונת הפתיחה שבה הפיות נסות מפני טינקרטנק, לתמונת הסיום שבה היא יוצאת מחושך לאור עם שני חברים – נמצא כל הסיפור.
ובכל מקרה – אין חסד בעולם הפיות של טינקרטנק, והסיפור אמנם מציע לה להרפות ולעבור למציאות. להכיר במה שיש, בהורים שמחכים לך אחרי בית ספר. טינקרטנק קצת חוששת כי הם לא מכירים אותה, והפרופסור מצדו לא מבטיח שום דבר: "הם יצטרכו ללמוד," הוא אומר (ואני נאנחת בספקנות, בדאגה. זה ללא ספק המשפט שלי בספר. כל ההורים צריכים ללמוד להכיר את ילדיהם, גם אלה שהיו אצלם מהתחלה).
גם פולונסקי מצדו, לא מייפייף ומרכך; יש משהו מבוגר ומפוכח באיורים שלו, אפילו מרתיע לפעמים אבל גם נכנס מתחת לעור. טינקטנק שלו כל כך מבוהלת ודומעת ואמיצה מחוסר ברירה. בית הספר המסורג והצעקני אמנם רחוק מאושר ועושר. ועם זאת – טינקרטנק יוצאת (באיור בית הספר) מחושך לאור. שני ילדים הולכים לצדה. הם לא נסים מפניה כמו הפיות אלא משוחחים איתה ונוגעים בה דרך ידידות, וההורים אכן ממתינים לה בחוץ – אנחנו כמוה, מזהים אותם על פי העורב; אז אולי זה סוף טוב בעצם, להתחבר למציאות? אני לא יודעת; כמו שאומר הפרופסור "ילדים תמיד רוצים לעוף."
דוד פולונסקי, טינקרטנק, כפולה אחרונה (פרט)
***
ואם כבר מדברים על עורבים – קראתי מאמר מדהים שבו אדגר אלן פו מתאר איך כתב את העורב – הכי לא כמו שדמיינתם (לא מומלץ לבעלי תפיסה רומנטית של כתיבה.)
כל הזכויות על התכנים והתובנות בבלוג זה שייכות למרית בן ישראל ומוגנות כחוק.
*
רוב התמונות בבלוג זה אינן שייכות לי - כל המעוניין בהסרת תוכן בשל זכויות יוצרים מוזמן לפנות לתיבת המייל שלי והעניין יוסדר מיידית | Most of the pictures in this blog do not belong to me - if there's any problem pf copyright, just let me know and and I'll handle it immediately
עיר-האושר 
