Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מתנות’

על סבתא חנה אין הרבה מה לכתוב. היא היתה הסבתא השנייה שלי, בפיגור גדול אחרי סבתא ציפורה (שלא באשמתה, כל העולם היה בפיגור גדול אחרי סבתא ציפורה). מהתקופה שבה גרה בביתנו, אני זוכרת בעיקר את הפוביה שלה מעכברים; את החלחלה שלה מציפּּּות עם חורי יהלום. וגם באחרות לא בטחה, הכפתורים לא היו די צפופים. היא חששה שעכברים יתגנבו מן הרווחים ויתרוצצו על גבי השמיכה. היא היתה תופרת כל פתח בתפרים קטנטנים כדי לחסום את דרכם, פורמת ותופרת בכל פעם שהוחלפו המצעים. ימים אחדים אחרי שהגיעה נעלם העכבר מלוטו החיות, וכבר אי אפשר היה לשחק בו. וממילא אי אפשר היה לפתוח את ארון הצעצועים, שחורי אצבע נקדחו בדלתותיו במקום ידיות וסבתא חנה תחבה לתוכם גושי פלסטלינה נגד עכברים. לילה אחד התעוררה וראתה עכבר נושך את אפה של אחותי. וכמה נעלבה שלא האמנו. היא היתה אשה טובה, ילדותית ותלותית, גרושה מאז שאבי היה נער, ועדיין מאוהבת בבעלה המגודל קר הלב. לא היו לה כוחות הִשתנוּת. אני זוכרת אותה אוכלת את הקוטג' שלה בכפית ישר מהקופסא, ממתיקה את התה בקוביות סוכר, מבשלת בורשט לאבא שלי, שדאג לה יותר מכל ילדיה, אבל תמיד בקוצר רוח, באיזו טינה כבושה. כשנולדתי עדיין היה לה בית משלה, דירה קטנה וריקה בבאר שבע, עם מקרר קטן, שלא נראה אמיתי, מין גור מקררים כזה, שהוזן בגושי קרח. לא אהבתי להיות שם כי הרצפה היתה דביקה אבל לא סיפרתי לאיש, אולי חסתי על  כבודה. היא אהבה אותי, ואף שהיתה ענייה ובזבזנית (כלומר לא ידעה בכלל להתנהל עם כסף), חסכה פרוטה לפרוטה וקנתה לי סוס נדנדה ליום הולדתי השלישי. זאת היתה מתנה נפלאה. אני עדיין זוכרת את הסוס העדין והחזק, הברוד כסוס קרקס, ואת אושר הדהרה על גבו. באותה תקופה גרנו בקומה שלישית ללא מעלית, וסבתא חנה בקשה מאחיו הצעיר של אבי לשאת את הסוס במעלה המדרגות. הוא זה שהושיט לי את הפלא כשהדלת נפתחה. "שרולקה הביא לי סוס," צהלתי. הורי ניסו להסביר לי ששרולקה היה רק הסבל. הם ידעו כמה התאמצה סבתי בשביל המתנה הזאת – מעולם לא יכלה להתחרות בקרן השפע שסבתא ציפורה וסבא גדליה הרעיפו על כל נכדיהם, והנה הצליחה, היא בחרה במתנה הנכונה, ושוב נכשלה. ולפיכך חזרו והסבירו לי שסבתא נתנה לי סוס, שרולקה רק עזר לה לסחוב. התנגדתי. הלוא במו עיני ראיתי מי נתן. ופתאום הבנתי. בבת אחת קלטתי את הייאוש שלה, את חוסר האונים. לא הודיתי בטעותי; אם משום שהייתי גאה מכדי לחזור בי ואם משום שהבנתי באופן אינטואיטיבי, שמילים לא יוכלו לתקן את העוול, נדרשת פעולה. בתחתית הכוננית שבסלון, בתוך תא סגור, עמד כד חרסינה יפהפה, לבן עם ציורים כחולים. הזיכרון שלי אומר שהוא היה גדול וכבד. איכשהו הוצאתי אותו והושטתי לסבתא חנה. וזאת המתנה שלך, אמרתי. זה היה כד יקר ערך, מתנת חתונה. הורי לא אמרו מילה. שנים אחר כך, כשעברה לדירה קטנה בבית אבות, היא לקחה איתה את הכד. הוא נדד איתה כשהידרדרה לחדר זוגי באותו בית אבות, וגם לאולם השינה של הסיעודיים, שבו היתה לה רק מיטה וארונית, ועדיין עמד במרכזה הכד הלבן עם הציורים הכחולים, בצד בבושקה (כלומר מטריושקה) שהבאתי לה פעם מחו"ל. אלה שתי המתנות היחידות שנתתי לה בחיי. אני אומרת לעצמי שהיא הוקירה אותן במיוחד, כי האפשרות האחרת היא שאיש מלבדי לא נתן לה מתנה.

סבתא חנה עם שלושה מילדיה. סביבות 1923. משמאל לימין, דודה נינה ודודה אהובה. התינוק הנשמט הוא גדעון אבי. אני תמיד מתעצבת למראה הילדים העזובים כל כך בחברת אמם.

Read Full Post »

בשבוע האחרון, אולי בגלל המלחמה, בטוח בגלל המלחמה, צץ לו פתאום סיפורו של י"ל פרץ "שלוש מתנות" והתחיל לנקר במוחי. לא חשבתי על הסיפור הזה שנים רבות, מאז למדתי אותו כילדה אי שם ביסודי. למי שלא זוכר אני מביאה את תקצירו:
יהודי מת ונשמתו עולה השמיימה. מרוקנים אל כפות המאזניים את התרמיל הצחור של המצווֹת ואת התרמיל השחור של העבירות, ואין הכרעה. הכפות לגמרי מאוזנות. הנשמה האומללה נשארת בחוץ. לא לגן עדן ולא לגיהנום. מלאך רחום מייעץ לה לקנות את לבם של הצדיקים במתנות: "עופי למטה, סובי, כאשר אמרתי, את האדמה, התבונני בעינים פקוחות לכל הנעשׂה שם בין החיים. ואם תראי דבר טוב, דבר יפה, יוצא מן הכלל, חטפי והביאי אותו תיכף ומיד מתנה לצדיקים בגן-עדן … ואם שלוש מתנות תביאי, בטחי בי, שיפתחו לך שערי הגן-עדן."
הנשמה משוטטת ומשוטטת עד שהיא נקלעת לשוד: גביר יהודי מניח לשודדים לקחת את כל אוצרותיו, עד שהם מגיעים לצרור קטן. הוא קם להגן עליו ונרצח. כשהם פותחים את הצרור הם מוצאים בו רק עפר מארץ ישראל. הנשמה מביאה לצדיקים גרגר אבק רווי בדמו.
ושוב היא יוצאת לנדודיה עד שהיא נתקלת בעלמה עברייה יפהפיה שנידונה להיקשר במחלפות ראשה לזנב סוס דוהר ולהיגרר בחוצות העיר. בתור משאלה אחרונה היא מבקשת שיינתנו לה סיכות, ובעזרתן היא מהדקת את שמלתה לבשרה כדי שרגליה לא ייחשפו. הנשמה שולפת מירכה של הנערה "סיכה מאדימה" ועפה אל הצדיקים. "ובסבר פנים יפות נתקבלה המתנה השניה…"
ושוב היא נודדת ימים ושנים עד שהיא רואה נידון יהודי צועד בין שתי שורות של מצליפים. "והשוטים שורקים באויר, מצליפים ולופתים את הבשׂר כנחשים, וסילוני-דם ניתזים, פורצים – והוא הולך, עודנו הולך!" צליפת שוט מפילה את הכיפה מראשו של היהודי. הוא ממשיך ללכת ופתאום הוא מבחין בחסרונה. הוא נמלך רגע בדעתו, ואז הוא חוזר על עקבותיו, מרים את הכיפה וממשיך ללכת עד שהוא נופל. הנשמה חוטפת מן הכיפה חוט אחד רווי בדם… "ובגן-העדן רבה השׂמחה: יפות, יפות הן המתנות… וה'אוּרים ותוּמים' מוסיף: והעיקר שאינן לתשמיש כלל, אלא לנוי בלבד… רק לנוי… כדבעי למהוי…"

מישהו חשב שהמרקחת הזאת מתאימה לילדי בית ספר יסודי. אני עצמי זכרתי בעיקר את המתנה השנייה, את הסיכה הנשלפת מגופה של הנערה. אולי משום שגם אני בתור ילדה לא רציתי ש"יצלמו לי", אבל האמצעי נראה לי משונה ומוגזם. ואולי זו פשוט המרקחת הסנטימנטלית-מדממת של טוהר, פורנוגרפיה ולאום שהשאירה חותם.
הצרה היא שאני מאמינה באגדות, אני מאמינה שהאמת שלהן ניזונה מן המציאות ומזינה אותה. הרבה ממה שקורה כאן בשבועות האחרונים נשאב מדימויים כאלה שנטועים עמוק בנפשם של שני הצדדים. כדי לשנות משהו אין די בפני השטח. הדימויים צריכים להשתנות, אחרת זה לא ייתפס.
נניח שיש צדיקים וגן עדן, הרי לא ייתכן שזה מה שהם חושבים לטוב וליפה. לא ייתכן שזה הטעם שלהם במתנות. אני מנסה לחשוב על הצדיקים בגן עדן שלי, מה הם היו רוצים. אני יודעת שזו איוולת. אי אפשר לייצר מיתוסים באופן מלאכותי ולפי הזמנה, ומצד שני אני חוששת שאם נחכה שהסיפורים האלה ימצו את עצמם נאחר את המועד. אני מאד מעריכה את הנסיונות של שועי רז כאן ברשימות להפוך את התודעה. ואולי עצם המאמץ לחשוב על מתנות אחרות יפתח את הראש ואת הלב, ויעזור בסופו של דבר לפרוץ את הכלא התודעתי שבו אנחנו נמצאים. (אז אם למישהו יש רעיון – הוא מוזמן לכתוב אותו כאן.)

תוספת  מאוחרת

כיוון שאני עדיין מקווה שמישהו יציע מתנות חדשות, נראה לי שכדאי להבהיר את העיקרון העומד מאחורי המתנות בסיפור.
למתנות לכשעצמן, בתור חפצים, אין כל ערך: גרגר אבק, סיכה ופיסת חוט – הם ההפך הגמור מאוצרות.
ה"ערך" שלהן נגזר מן ההקשר, מן הסיפור הנלווה לכל אחת, אשר קובע שהן מייצגות את האהבה לארץ ישראל (במקרה של הגרגר), צניעות וטוהר (במקרה של הסיכה), וגאווה לאומית ו/או דבקות דתית (במקרה של החוט).

למצוא מתנות חדשות, פירושו למצוא סיפורים חדשים עם חפצים שאינם טעונים במוות כמו שלושת החפצים בסיפור, אלא בחיים.

*

עוד באותו עניין

על שכן בגן עדן

 

סיפור על אדמה וחושך

*

Read Full Post »