Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מתים מדברים’

רשומה זו היא החלק השני של הנערה שקפצה ליורה רותחת.

… הנה לבסוף הקיש הפעמון, העולה בשיעור גודלו ובזוך צלילו על כל אשר הוצק מאז ומעולם. אך אימה גדולה אחזה את ההמון הרב שנתקהל מסביב בהגיע לאוזניו בעקבי הצליל הרם, קול נהי חרישי, קול בכיה של אישה – ה-סיה! (נעלי, נעלי!) – היתה ההמיה ששמעתה כל אוזן. ועד היום הזה מדי השמיע הפעמון את קולו, מתלווית לכל צלצול, ההמיה "הסיה", והעם נחרדים למשמע הנהי ומלחשים איש לרעהו: "זה קולה של קו איי, התובעת שישיבו לה את נעלה האבוד.

אז למה דרשה קו איי שישיבו לה את נעלה?

גם בפוסט הקודם וגם בדיון שהתעורר בעקבותיו חיפשתי/חיפשנו את התשובה בנעל עצמה, במה שהיא מסמלת – צניעות ואירוטיות, חופש תנועה או בית אידיאלי וכן הלאה. לפני שאמשיך ואנסה לענות על השאלה, אני רוצה לנסח את אי הנוחות המתעוררת בזמן הקריאה: לפי הגרסה הרשמית של הסיפור בוצע כאן מעשה גבורה. הבת הטובה הקריבה את עצמה והצילה את אביה. והנה במקום "טוב למות בעד אבינו" היא דורשת שיחזירו לה את נעלה. דרישה גחמנית עד קטנונית. במקום לעמוד על כַּן בשקט היא מתעסקת בשטויות.

בלי לכפור באף ניחוש או השערה באשר לסמליות הנעל, נדמה לי שכולם, גם אלה שלי, שייכים למעגל היותר רחב של הפרשנות. המשמעות הראשונית לא נמצאת בנעל עצמה אלא בדיסוננס, במתח בין ההירואיות ליומיום.
קו איי לא יכולה לחזור בה והמספר לא יכול לגנות את גבורתה, אבל הדרישה לנעל היא כמו אבן קטנה, מציקה, חתרנית בנעל של מצעד הניצחון. היא מעידה על האבסורד, היא משבשת את שמחת החצוצרות, את הצלצול המושלם של הפעמון. היא מזכירה את נעוריה האבודים של הנערה, את היומיום, את כל מה שהשאירה מאחור.

 

אבל זה לא הכל. קו איי אינה המתה הראשונה שדוברת מתוך חפץ. ושווה אולי לבחון את התקדימים (כלומר את ה"תקבילים", הכרונולוגיה פחות חשובה מהתבנית) כדי לשפוך אור על התעלומה.

 

אמנה בקיצור כמה דוגמאות למי שלא מכיר:

 

1. שתי האחיות

בבלדה אנגלית על שתי אחיות שמתחרות על אהבתו של אותו גבר, מטביעה הבכורה את אחותה היפהפייה. מוסיקאי נודד משתמש באחת מצלעותיה כבסיס לנבל. במקום מיתרים הוא מותח קווצות משערה. כשהוא מגיע לארמון אביה, הנבל מתחיל לנגן מעצמו:

שר הנבל שירו בקול רם ויהום:
"הה, אבי ואמי, לוּ היו שלום.

ושלום ושלום, יוּ אחי, מחמל לב,
ושלום היֵה, ויליאם יקיר ואוהב".

ולבסוף, בלי ניגון, כדבר שפתותיים:
"כאן יושבה אחותי שטִבּעתני במים".

(מתוך "בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד", תרגם נתן אלתרמן)

 

2. העצם המזמרת

"העצם המזמרת" מאוסף האחים גרים היא וריאציה על אותו נושא: אח בכור מטביע את אחיו הצעיר שהרג חזיר בר אימתני, ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה עצם קטנה ולבנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן שלו, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

(מתוך "האחים גרים, מעשיות, האוסף המלא", תרגם שמעון לוי)

 

3. מן הערער

ב"מן הערער" סיפור מצמרר וקורע לב מאוסף האחים גרים (שהתקציר מנשל את קסמו המוזר ומותיר רק את הזוועות) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתחילים לנוע כאילו הוא שמח ומוחא כפיים. פתאום עולה מתוכו ענן בוער ומתוך האש פורחת ציפור יפהפייה, ועפה לבית הצורף. היא נוחתת על הגג ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

הצורף יוצא החוצה בריצה; (מרוב התלהבות אגב, הוא מאבד סנדל), הוא רודף אחרי הציפור ונותן לה שרשרת זהב כדי שתחזור על שירה, הסנדלר נותן לה זוג נעליים אדומות וחבורה גדולה של טוחנים נותנת לה אבן ריחיים כבדה (הם מניפים אותה יחד בקריאות הי הופ). ואז היא חוזרת לבית אביה, ותוך כדי שירה – מפילה את הזהב על צווארו של האב ואת הנעליים לחיקה של האחות ומרוצצת את ראשה של הרוצחת באבן הריחיים. ואז, בעשן ולהבות חוזר הקורבן לחיים. ***

איור של מוריס סנדק ל"מן הערער", האחים גרים

מן המבחר האקראי-אך-מייצג, מסתמנת תבנית זהה:

בכל המקרים מדובר בנרצחים שהושתקו.
חפצי הפלא – הנבל, הקרן והציפור נוצרו מגופם.
בכל המקרים מדובר בכלי נגינה.
המת דובר-שר דרכם ומצביע על הרוצח (ובמקרה של "מן הערער" גם נוקם וחוזר לחיים).

ובחזרה לקו איי:
הפעמון שדרכו היא שרה-דוברת גם הוא כלי נגינה שנוצר מגופה. אבל קו איי, תאמר עמליה עפרת, הלא לא נרצחה ולא הושתקה, היא קפצה אל היורה מיוזמתה…
יש לי ספקות משלי, וכדי ליישב אותם אני מחליטה לבדוק על ראש מי בוער הכובע. (הכוונה לסיפור העממי שבו מתבצעת גנבה. אנשי העיר מתקשים לחשוף את הגנב, עד שמישהו קורא "על ראש הגנב בוער הכובע", הגנב המבוהל לופת את כובעו ונחשף.)
מי נחרד כשקו איי מדברת מן הפעמון, כשהיא דורשת את נעלה? זה לא המשרת המסכן ש"גנב" את הנעל, הוא נשמט מן הסיפור ונשכח. "אימה גדולה" אוחזת את "ההמון" כשקו איי "תובעת" את נעלה. "תובעת", כך כתוב, וגם אם במקור הלשון אינה משפטית, זה עדיין תקיף מאד ולא ענוג כמצופה. לו היה מדובר במעשה גבורה שכולם שלמים איתו, הם היו מתרגשים ומזילים דמעה על המחיר. אולי הם היו מתפלאים, בשביל מה היא זקוקה לנעל. אבל הם מבועתים כי הכובע בוער על ראשם. זה הם (כחברה) שתזמרו את ההקרבה, הם ש"שלחו" את החוזה בכוכבים להסביר לה בדיוק מה היא צריכה לעשות. הם אשמים במותה כאילו דחפו אותה וקולה עדיין רודף אותם כפי שמעיד המספר, כי הם לא השתנו.

 

נו טוב, שוב לא הספקתי. בפעם הבאה החלק השלישי והאחרון – האם אפשר לשתות צליל של פעמונים?

עוד על הקונפליקט בין ההירואיות ליומיום:

מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

סיפור על אדמה וחושך

לחלק הראשון: הנערה שקפצה ליורה רותחת

* * * "מן הערער" הוא בכלל סיפור יוצא דופן שמקורב באופן מוזר לסינדרלה. ואני לא מדברת רק על הסנדל הנשמט שהשתרבב לתוכו. אלא על הזיקה המשונה לגירסה הסינית של סינדרלה, שבה הגיבורה מתיידדת עם דג זהב גדול שבו התגלגלה נשמת אמה. האם החורגת הקנאית הורגת את הדג ומבשלת אותו, ואחרי שהיא ובתה מסיימות לאכול אותו הגיבורה אוספת את עצמותיו והן מתגלות, ראו זה פלא, כעצמות קסם. הן מספקות לנערה את תלבושת הנשף, שכוללת אגב, מלבד הסנדלים המסורתיים גם גלימת נוצות מופלאה.

ובלי שום קשר – ספריית גן לוינסקי פותחת קולנוע תחת כיפת השמיים!

הקרנה ראשונה כבר בשבת הקרובה. פרטים כאן. כולכם מוזמנים!

Read Full Post »