Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משפחת המומינים’

ואז איך היא שרה! קולה כבר לא שיחק, קולה היה סילון של דם, בשיעור כאבה וכנוּתה…

מתוך מִשְׂחַק הדוּאֶנְדֶה ותורתו מאת פדריקו גרסיה לורקה

וראשית הסיפור. כאן אפשר לקרוא את "נדודי ארסמון" בשלמותו באנגלית, והנה גם התקציר (הקצת הארוך):

ארסמון וכריסאה הם זוג מוסיקאים נודדים. כשארסמון פורט על הקתרוס שלו הכל משתתקים בפליאה ובהערצה, קולה הנפלא של כריסאה גורם להם לבכות. אפילו הציפורים יורדות מהעצים כדי להקשיב להם. הם יפי תואר, מאושרים ומאוהבים.

יום אחד הם מגיעים לכפר השרוי במין אובך קודר. הבתים רעועים, ובחצרות צומחים רק עשבי בר שחורים וטחובים. התושבים כפופים, חיוורים ולובשי סחבות. הם רוצים לשלם למוסיקאים המופלאים, אבל ארסמון וכריסאה מסתפקים באוכל ולינה. ארסמון נרדם עד מהרה בזמן שכריסאה בוהה בשמיים האפלים ומאזינה לקיכלי המרוט של המארחת, שהוא כמדומה בעל החיים היחיד בכפר. היא שואלת את האישה למה היא מחזיקה אותו בכלוב, הוא יהיה מאושר יותר בשמש, והמארחת עונה שהשמש מעולם לא זורחת בכפר והכי טוב לא לחשוב על אושר, רק כך אפשר לשרוד. כריסאה שואלת מה הביא למצב הזה, ונענית שהכפר מכושף. הוא היה ככל הכפרים עד שמכשף זקן הציע לתושבים הון תועפות תמורת הערבה שבה חגגו את השמחות שלהם. הם התפתו לכסף ומאז הכל השתנה. הערבה הפורחת הפכה לבִצה שחורה, שדָיו-משרתיו של המכשף גונבים את החיטה, הביצים, החלב, העופות, הם מפוררים את הבתים ומפרקים כל מלאכה ברגע שבו נעשתה.

ולמה אתם לא מגרשים אותם? שואלת כריסאה.

המארחת מסבירה שהם אינם יכולים לראות או לשמוע את השדים, זה חלק מהכישוף. השדים מחדשים אותו מדי לילה באמצעות שיר. אומרים שאם מישהו ילך לבצה בין חצות לאור ראשון וישמע את השיר ואז יחזור על המנגינה באופן מדויק, הכפר ישתחרר מהכישוף, אבל זה צריך להיות מישהו שמעולם לא לקח את כספם של התושבים.

אני לא לקחתי את כספכם, אומרת כריסאה, ואין לחן שאיני יכולה לחזור עליו במדויק.

לא, אל תחשבי על זה אפילו, אומרת האישה, השדים לא יסלחו למי שישחרר אותנו, נקמתם תהיה נוראה.

אבל אחרי שהמארחת נרדמת, כריסאה בכל זאת קמה ויוצאת אל הבצה. בדרך היא פותחת את כלובו של הקיכלי. הלוואי שיכולתי לשחרר את הכפר בקלות שבה אני משחררת אותך, היא אומרת, כשהיא מוציאה את הציפור האדישה מכלובה ונושאת אותה בעדינות לבִּצה. נוגה מחריד מבליח שם והופך בהדרגה למעגל אור מסנוור, שבמרכזו מתנועעות דמויות אפלות, מעין אנשים קטנים ומכוערים. הם מחוללים לאיטם במעגל עד שהקרקע ביניהם נבקעת ומתוכה עולה דגם זעיר ומדויק של הכפר. הם רוקדים סביבו ושרים וכריסאה מאזינה בדריכות. ברגע שהם מסיימים היא חוזרת על השיר במדויק. ובזמן שהיא שרה מתפורר הדגם והופך לאבק.

השדים מסתערים עליה בצרחות. הם מתלבטים אם להפוך אותה לצפרדע או לינשוף. כריסאה מתחננת שיהפכו אותה למשהו אחר, רק לא לשרץ שיבחיל את ארסמון.

מנהיג השדים מגלה נדיבות מפתיעה ומחליט להפוך אותה לנבל. היא לא תחזור לצורתה האנושית עד שמישהו ינגן עליו את הלחן ששרה זה עתה. השדים מקיפים את כריסאה הזועקת ורוקדים סביבה כמו שרקדו קודם סביב הדגם. כשהם מסיימים נותר ממנה רק נבל זהב קטן שאותו הם תולים על עץ (במעין לינץ'). העד היחיד למתרחש הוא הקיכלי המשוחרר.

כשהכפריים מקיצים משנתם השמש זורחת, נחלים שיָבשו חוזרים לפַכות, העצים מתלבלבים, צפורים שרות וכולם מרגישים מלאי חיים וכוחות. גם ארסמון מתעורר ומגלה שכריסאה נעלמה. הוא יוצא לחפש אותה ומגלה את הנבל. קצת מעל לנבל ניצב לו הקיכלי ומזמר את לחן הכישוף. הלוואי ששירתך יכלה לגלות לי לאן נעלמה כריסיאה, נאנח ארסמון. הוא מעביר את אצבעותיו על מיתריו של הנבל. נדמה לו שהכלי קורא לעזרה. הוא כמעט פורץ בבכי.

וכאן נפתחים נדודי ארסמון (כשמו של הסיפור). הוא נודד עם הנבל שלו ושואל בכל מקום: אולי ראיתם את אישתי כריסאה? היא לבושה בלבן וזהב ושירתה מתוקה משירתן של ציפורי גן עדן.

שוב ושוב הוא קורא בשמה והנבל חוזר ומשיב לו: אני כאן, ארסמון, זו אני, כריסאה. הוא שם לב שצליליו דומים לקולה של כריסאה אבל לא מקשר. בלילות הוא ישן מכורבל במעילו כשהנבל למראשותיו. בימים הוא מנגן ונגינתו מחוללת פלאים: פעם היא פולחת ערפל סמיך ומצילה דייגים מטביעה, ופעם אחרת היא מפיחה גבורה בחיילים המגנים על בירתם. רק ארסמון לבדו מצליח לנגן על הנבל. לאחרים הוא משמיע רק מעין יבבה.

מלך משוגע למוסיקה מתאהב בנגינתו ומבטיח לו הרים וגבעות. מוסיקאי החצר אכולי הקנאה זוממים לגנוב את הנבל. ארסמון נמלט ברגע האחרון וחוזר למקום שבו איבד את כריסאה. הוא מתקשה לזהות את הכפר הפורח. רועה קטנה מספרת לו ששני מוסיקאים, מלאכים משמיים, הצילו את הכפר. היא לא מאמינה שהישיש המוזנח והמטונף והמטורף הוא אחד מהם. וארסמון נבהל, כי אולי גם כריסאה לא תזהה אותו, אבל היא קוראת לו ומנחמת אותו בלי דעת, דרך הנבל. בשארית כוחותיו הוא צועד לבצה. הקיכלי המשוחרר עדיין מזמר את לחן הכישוף וארסמון המוקסם מחליט לנגן את השיר המוזר, זה יהיה שיר הפרידה שלו מהעולם. בסוף השיר הוא קורס ואז מחליקה מבין ידיו, כריסאה, לבושה בלבן ובזהב, שערה זוהר ועיניה בורקות. היא קוראת לו וארסמון לא שומע, היא שרה לו והוא פוקח את עיניו, מזהה אותה ומת. לבה של כריסאה נשבר וגם היא מתה.

למעלה: כוראוגרפיה של סשה וולץ (הצמות שוב רודפות אותי).  מדקה 1:50 בערך, זה מתקשר לסיפור.

*

מה זאת אהבה?

ניסיון ראשון:

נדודי ארסמון הוא לכאורה סיפור רומנטי על אהבת נצח כנגד כל השיכחות והפיתויים. הסיום של נדודי ארסמון מזכיר את סיום רומיאו ויוליה, שבו הנאהבים מתים בזה אחר זה במקום להתאחד. והדמיון הזה מקרין גם לאחור: ארסמון וכריסאה הם רומיאו ויוליה. עשרות שנים של פרידה לא שחקו את האהבה וההשתוקקות.

האומנם?

לפני שאני שוטחת את ספקותי כדאי להוסיף ולומר שארסמון וכריסאה אינם רק נאהבים אלא גם מוסיקאים. אמנים. והסיפור אמנם נוגע (או שמא נגוע) בקשר בין כאב ליצירה, באקסיומת ה"אין דבר יותר שלם מלב שבור, לפחות באמנות". (וגם אני שמתנגדת לפרקטיקה הזאת שבה מגדלים פצעים כדי להאכיל את היצירה, לא יכולה להתכחש לעוצמתה המיתולוגית והסטטיסטית או לרלוונטיות שלה לסיפור).

ניסיון שני:

זהו סיפור על זוגיות אמנותית שבה האישה המוכשרת מזינה את אמנותו של בעלה המעט פחות מוכשר.

וביתר ישירות ובוטות: ארסמון גונב – לא ביודעין ולא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי פעם: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת" – את הדוּאֶנְדֶה* של כריסאה. בתחילת הסיפור ארסמון הוא אמן קצת מוגבל על אף כשרונו. נגינתו מעוררת השתאות אבל חסרה לו עוצמה רגשית.
עד שהוא מאבד את כריסאה, כלומר הופך אותה לכלי.

ובעצם ארסמון הוא גנב כפול: הוא גונב ממנה גם את הקרדיט המוסיקלי, וגם את הקרדיט על הצלת הכפר; האגדה מספרת ששני מלאכים בצורת מוסיקאים גאלו אותו. וארסמון הלא ישן בשלווה בזמן שכריסאה התעמתה עם השדים.

סיכום ביניים: זה סיפור על זוגיות שבה האישה היא געגוע וכלי (שני דברים שונים והפוכים), אבל קולה לא נשמע.

האם זו ההשקפה של דה מורגן על זוגיות ואהבה? האם זה מה שראתה סביבה? האם זו הסיבה שמעולם לא נישאה? האם זו הסיבה שרבות מגיבורותיה אינן משתוקקות להינשא, בלשון המעטה?

*

טוב למות בעד ארצנו?

כריסאה ידעה מה היא מסכנת ושילמה את מלוא המחיר. ההקרבה שהצילה את הכפר הקפיאה את כריסאה ועצרה את התפתחותה. היא הפכה למין סמל ללא חיים אישיים. איש לא שומע אותה. קולה הופקע לטובת הכלל. וכבר ראינו בצרחות של דגים איזו משמעות דה מורגן מקנה לקול: הקול הוא הזהב והאמת והאני. כל השלושה. והסמל, כדרך הסמלים, נסחט ומנוצל כדי להפיח גבורה בחיילים למשל. (מוכר?)

דה מורגן מכירה בגבורתה של כריסאה אבל לא גולשת לרומנטיקה של קורבנוּת. היא לא מעלימה עין מן ההחמצות והמחירים. היא מפרטת את כולם.

*

בשביל מה אנחנו צריכים את הדמעות של האמהות?

ועכשיו סיפור קטן מהחיים, בפרט שאנו כה קרובים לערב יום כיפור (שבו נולדתי כזכור). לא מזמן נקלעתי לחברתה של אישה חרדית. אישה מבוגרת, חכמה וחמה וחזקה. אני מדגישה את זה בגלל ההמשך. סבה של האישה היה רב שנודע בין השאר, ב"סליחות" שלו. אני לא זוכרת באיזה ביטוי היא השתמשה אבל היה ברור שתחינותיו יכלו להבקיע/להמיס כל מחסום. בזמן שהגברים אמרו סליחות הסב היה מזמין את הנשים להכין כיבוד: "היה חשוב לו שהן יהיו בסביבה," אמרה האישה ועיניה נצצו בהתפעלות מחוכמתו, "'אנחנו צריכים את הדמעות של האימהות', הוא היה אומר."

הקוסם הגדול של הסליחות נזקק למרכיב של כאב ואהבה, אז הוא הזמין את הנשים להגיש כיבוד, כדי שיוכל להשתמש בדמעותיהן. בדמעות האילמות, אבל לא בקולן, חלילה, כי קול באישה ערווה.

*

ככה זה באגדות?

מרי דה מורגן היא חתרנית מקיר לקיר. הכעס שלה מתיך גם אגדות ומחשל מהם זן חדש, אפל ומלא זיזים. ב"נדודי ארסמון" זה קורה (כפשוטו) לפחות ארבע פעמים:

הפעם הראשונה היא בוויכוח על העונש. כריסאה מתחננת לפני השדים שלא יהפכו אותה לשרץ שיגעיל את ארסמון והם נענים לבקשתה.

הסצנה הזאת יושבת על שורת סיפורים עממיים, שבהם נופל גיבור חלש ופיקח, נגיד צפרדע, בידי אויביו הזועמים. הצפרדע הערמומי מתחנן לפניהם שישרפו אותו, שיתלו אותו, שיענישו אותו בכל דרך אפשרית, ובלבד שלא ישליכו אותו לנהר! הוא סומך על נבזותם וטיפשותם, והם אכן לא מכזיבים. הם משליכים אותו למים. דווקא. והוא שוחה באושר לדרכו.

דה מורגן משבשת את התבנית הקומית והופכת אותה לטרגית. במקום גיבור חלש וערמומי ואויבים חזקים ותמימים, היא מציבה גיבורה חלשה ותמימה ואויבים חזקים וערמומיים. כלומר, במקום לאזן את הכוחות היא מעצימה את הפער.
כריסאה מסגירה בתמימותה, את הסיוט הנורא ביותר שלה. והשדים כמו חסים עליה ונענים לבקשתה. אבל ההקלה מתגלה עד מהרה כהחמרה. כריסאה דנה את עצמה ליסורי משה רבנו (את הארץ תראה מנגד ואליה לא תבוא) או מוטב, טנטלוס היווני שנגזר עליו לעמוד רעב וצמא בתוך בריכת מים מתחת לעץ שופע פרי. בכל פעם שנרכן לשתות המים נסוגו, ובכל פעם ששלח את ידו לפרי הענף התרחק. גם ארסמון נותר בלתי מושג.

המוסכמה האגדתית השנייה שדה מורגן שמה לצחוק (ובעצם לבכי), היא התבנית שבה אבר של נרצח הופך לכלי נגינה או לציפור ופותח את פיו ומסגיר את רוצחו. כבר הרחבתי על הנושא הזה בעבר, ולכן רק תזכורת קצרה: בבלדה אנגלית שבה מתחרות שתי אחיות על אהבתו של גבר, מטביעה הבכורה את אחותה היפהפייה. מוסיקאי נודד מותח את שערותיה כמיתרים על אחת מצלעותיה, כלומר יוצר נבל מגופה. כשהוא מגיע לארמון אביה, הנבל מתחיל לנגן ולשיר ומרשיע את הרוצחת. (פירוט ודוגמאות נוספת כאן). ואין צריך לומר שהנבל של דה מורגן מכזיב.

ולא רק הנבל מכזיב, אלא גם הקיכלי. לפי כללי הזהב של האגדות הוא היה צריך לגמול לכריסאה שפתחה את כלובו. אבל אף שהוא יודע את השיר, הוא לא נחלץ לעזרתה.

והמכזיב הגדול מכולם הוא ארסמון. הרי מי שאוהב אותך באמת אמור לזהות אותך מבעד לכל המסכות.

במשפחת המומינים יש אפיזודה שבה מומינטרול משתנה בכישוף: "כל מה שהיה מעוגל בו נעשה מחודד, וכל מה שהיה קטן נעשה גדול." איש מחבריו אינו מזהה אותו. הסצנה הקומית-טרגית-סיוטית הופכת לקטטה המונית ומומינאמא יוצאת למרפסת. גם היא לא מזהה אותו ברגע הראשון.

"אף אחד לא מאמין לי?" קרא מומינטרול. "תסתכלי טוב-טוב, אמא, בטוח שאת מזהה את המומין-ילד שלך!"
מומינאמא הביטה בו היטב. היא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט:
"נכון, אתה מומינטרול."
ובאותו רגע החל להשתנות. עיניו ואוזניו וזנבו התכווצו, וחוטמו ובטנו גדלו. והנה עמד מולם מומינטרול, בריא ושלם ובכל הדרו.

כל כך יפה כתבה את זה טובה ינסון: האהבה רואה דרך כל המסכות. הזיהוי הוא התרופה לניכור, לזרות.

מומינטרול נהפך לקופיף גדול עיניים, מתוך משפחת המומינים, טובה ינסון

.

ולארסמון יש יתרון על מומינאמא; כשהוא מוצא את הנבל, הקיכלי עומד מעליו ומזמר את לחן ההצלה. ארסמון מוקסם מן הלחן. נדמה לו שהנבל קורא לעזרה, ואחר כך נאמר בפירוש שקולו של הנבל מזכיר לו את קולה של אהובתו. אבל הוא מתעלם מהרמזים העבים שהוא מקבל ודוחה את הנגינה עד לרגע שלפני מותו.

וברור שיש כאן בחירה (מודעת או לא), ארסמון מעדיף לנגן על כריסאה ולהתגעגע אליה מאשר לחיות איתה.

*

בעצם יכולתי לסיים כאן, אבל עוד הערה קטנה על "נדודי ארסמון" ועל מרי דה מורגן בכלל. על טשטוש הגבולות בין טוב ורע הקיים ברבים מהסיפורים. זה לא בלבול מוסרי. דה מורגן אינה ניהיליסטית.
זה קשור למורכבות, להבנה שבחיים הכל מעורבב. וזו אולי הכפירה הגדולה ביותר שלה בנומוס האגדתי (אבל השורשים שלה עמוקים כל כך שהיא יכולה להרשות לעצמה למתוח את הגבולות בלי להתהפך וליפול).
וזה קשור גם לחתרנות הכמעט כפייתית שלה, לצורך לשים סימן שאלה בסוף כל מוסכמה (וגם סימן שאלה הפוך לפניה, כמו שמקובל בספרדית).

ב"נדודי ארסמון" יש סימטריה מתעתעת, תבניות זהות לדברים שאינם זהים, שלא לומר הפוכים. זה מתחיל מזה שהלחן המקלל את הכפר ואת כריסאה הוא גם הלחן הגואל. וזה מנוגד לשכל הישר של החיים והכישוף. כדי לאחות צריך להפוך את מעשה הפציעה, כלומר לתפור, לחבוש, ובקיצור לסגור את מה שהסכין פתחה. כדי להשמיד משהו צריך להפוך את מה שמחייה אותו. לא לחזור עליו בדיוק.

וזה לא שדה מורגן לא מבינה בכישוף, זו שפת האם שלה. והשיבוש במקרה הנוכחי הוא הרבה יותר רחב ורדיקלי:
אנשי הכפר לא רואים ולא שומעים את השדים.
ארסמון לא שומע ולא רואה את כריסאה.
האם היא השד המאמלל אותו?
הו, "זה שדה רחב," כמו שנהג לומר אבא של אפי בריסט.

***

* באשר לדוּאֶנְדֶה – ראו מוטו למעלה.

***

עוד באותו עניין

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת
סיפור על אדמה וחושך

והתרופה: הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

עוד על מרי דה מורגן בעיר האושר

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער, הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)

*

ולבסוף כיוון שרציתי להתמקד בזוגיות לא אמרתי מילה על כלכלה ויזמים וכסף אפילו שזה מתבקש, כי דה מורגן הקדימה את זמנה גם בזה, היא לגמרי אנטי גלובלית. הנה מאמר של מרילין פמברטון שדן בהשקפותיה הכלכליות.

*

Read Full Post »

הרשימה הזאת עוסקת במאגיה על פי ההגדרות המחמירות ביותר של חובבי הוגוורטס והניאו-פאגאנים, אבל עניינה האמיתי אמנות ושירה; אמנים ומשוררים הם קוסמים – לא במובן "נפלאים", אלא בגלל השימוש הספציפי שהם עושים בחפצים ובחומרים. ומתחשק לי לכתוב משהו מוסכניקי (כלומר מפשפש בקרביים ופרטני) על קסמי חפצים.

בגדול – כדי להפעיל חפץ צריך קודם כל לזהות את הפוטנציאל הייחודי שלו; כמו שאדם תחת היפנוזה אינו יכול לעשות משהו שמנוגד לטבעו, כך גם חפץ אינו יכול לחולל ו/או להפוך למשהו שסותר את מהותו.

רשימה זו היא ההמשך וגם ההפך הגמור של פוסט הכאב הגדול וחפציו; מרינה אברמוביץ אמנם דוברת את שפת החפצים, אבל הגישה שלה קצת פרוזאית מדי לטעמי: תפוח לפיתוי, עצם של כבש  לקורבנוּת, שלא לדבר על סכיני גילוח לחיתוך, או אקדח לירי – כל כך אחד-לאחד.

כישוף טוב הוא גם שירה, כפי שמוכיחה טובֶה ינסון במשפחת המומינים, הסיפור על מגבעת המכשף.

טובה ינסון, 1956

ונתחיל מהתחלה: מומינטרול, סנופקין וסניף מוצאים מגבעת שחורה על פסגת הר. זוהי, כפי שמסתבר, מגבעת מכושפת. כל דבר שמונח בה די זמן "נהפך למשהו אחר לגמרי – ואף פעם אין לדעת מראש למה," מצהירה המספרת. ומיד מתחילה שורה של מטמורפוזות: קליפות ביצים הופכות לעננים, מומינטרול נהפך ל"קופיף גדול-עיניים", המילים הלועזיות של המילון נהפכות לחרקים ויצורים זעירים, מי הנהר הופכים למיץ פטל ודגיו לקנריות, דובדבנים הופכים לאבני אודם, וכן הלאה.

המילים הזרות זוחלות מן המגבעת. מתוך "משפחת המומינים", טובה ינסן

ובמחשבה שנייה – זה לא רק פוסט מוסכניקי על כישוף אלא חשיפה עתונאית: כי טובֶה ינסון כמסתבר, לא מדייקת בהצהרתה. הדברים שיוצאים מן המגבעת: א. אינם "אחרים לגמרי". וב. גם אם אי אפשר לדעת בדיוק למה יהפכו – אפשר לנחש. וינסון סומכת על הניחושים האלה, כפי שנוכיח בהמשך (מוצא חן בעיני הקטע הזה של עיתונאות חוקרת).

*

 

דומה ושונה

קליפות הביצים הופכות לעננים, כלומר למשהו "אחר לגמרי" (?). מה לעננים ולקליפות ביצים?
ראשית הקלוּת; ביצה זה חפץ כבד (יחסית לגודלה), מה שמבליט את הקלות הגמורה והעננית של קליפתה.
קווי המתאר הגליים של עננים הם מעין מיזוג של קימורי הקליפות עם קו השבירה המשונן שלהן.
והמבינים יוסיפו גם את הקרום המתוח בתוך הקליפה, לבן ודקיק כמו אד.
ויש גם ניגוד ברור בין קליפה לענן: בין הפריכות של הראשונה לרכות המוכית של השני – זה המרכיב המפתיע, הסותר, המונע פשטנות ופרוזאיות (ראו מרינה אברמוביץ) ומקרב את הכישוף של ינסון לשירה, כי מטפורה טובה כזכור, ניכרת ב"מתח, אירוניה, דו-משמעות", והשילוש הזה מאפיין גם כל קסם ראוי לשמו.

מי הנהר הופכים למיץ פטל, גלגול תם וילדי של התקדים שבו מי היאור הפכו לדם; קסמים ראויים לשמם אינם מתחילים מאפס, הם תמיד מסתמכים על העבר. הדגים לעומת זאת, הופכים לציפורים. כי עולם המים הוא המקבילה לעולם האוויר שבו אנחנו חיים; דגים אינם צועדים על קרקעית הנהר כמונו, או כמו שסוסים נניח, צועדים על פני האדמה. דגים שוחים, כלומר "מרחפים" במים כמו ציפורים בשמיים (וכל הסצנה הלילית שבה נתקלים מומינטרול וסנופקין בשלוש קנריות צהובות שטוענות שהן קרפיונים, היא לגמרי צוללת צהובה).

על הדמיון בין דובדבנים לאבני אודם אין צורך להרחיב – זה הקסם הכי אחד-לאחד של טובה ינסון, ואף הוא נסמך על תקדימים עתיקי יומין. ראו למשל אלאדין שנקלע לבוסתן תת-קרקעי שבו העצים מניבים "זְמָרַגְדִין ויהלום ואֹדֶם ופנינים וְזוּלַת זֶה מִן האבנים היקרות המְאַבְּדוֹת את העֶשְׁתּוֹנוֹת" ("אלף לילה ולילה" תרגום יוסף יואל ריבלין).

*

סנורק מתחיל להבין

אחרי שמומינטרול נהפך ל"קופיף גדול-אוזניים"* מתחילים מומינטרול וסנורק לחשוד שהמגבעת אחראית לכשפים. הם מחליטים לבדוק את חשדם, וכיוון שאינם רוצים לסכן את ידידיהם, הם טומנים צנצנת בערמת חול ולוכדים בה "אויב", כלומר ארינמל כעסן. הם מכניסים את הארינמל למגבעת ומניחים עליו כמשקולת מילון של מילים לועזיות. ואז הם מסתתרים מתחת לשולחן ומחכים.

זמן מה לא קורה שום דבר, ואז המילון מתחיל להתקמט, דפיו נובלים כמו עלים ומתוכם זוחלות המילים הלועזיות ומתחילות לטייל על הרצפה. זה הקסם המרגש ביותר מבחינתי, כי הוא ממזג את האנימיזם של האותיות עליו כתבתי כאן, עם שמותיהם המדעיים הארוכים של חרקים.

הגרסא הפוטוריסטית לאותיות חיות. למטה - פנחס שדה.

[כך אומרת אביגייל בעל מצבו של האדם" של פנחס שדה: "בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים."]

ואז מתחילים מים לטפטף מהמגבעת. ממש מבול. המילים הלועזיות נמלטות אל הקירות. סנופקין חושב שהארינמל נהפך למים. הוא קצת מאוכזב. אבל סנורק שכבר הפנים את החוקיות של קסמי החפצים לוחש: "אני חושב שזה החול…" והוא צודק כמובן: חול יכול להפוך למים (שניהם חומרים "נשפכים", וחול גם מתקשר למים דרך שפת הים). ארינמל לא יכול להפוך למים. זה מופשט מדי בשביל אויב רגזן!

*

למה נהפכו השיניים התותבות?

קצת אחר כך מניח הנברן את שיניו התותבות במגבעת. ינסון לא מספרת למה הן נהפכו, אבל זה ברור. לא רק בגלל ההיסטריה של הנברן וטביעות הרגליים המשונות. בשלב הזה גם הקוראים כבר הפנימו את המנגנון, במודע או שלא. ינסון סומכת על זה. למה יכולות שיניים תותבות להפוך? למשהו מפחיד ותוקפני (נו, שיניים) אבל גם קצת מגוחך (קשה להתייחס ברצינות למפלצת עם שיניים תותבות…).

*

 

ובשורה התחתונה

קסמי חפצים הם סוג של תרגום. מחומר לחומר, מחפץ לחפץ. מכשף טוב ניכר ברגישות גבוהה לשפת החומרים והחפצים. וינסון של "משפחת המומינים" היא מכשפת-על, כלומר משוררת של חפצים. היא מגיעה לאיזון מושלם בין ההתבוננות הנמצאת בתשתית הקסם, למרכיב הדמיון וההפתעה שמוסיף מתח ואירוניה, כלומר מסתורין (נגמר לי הפוסט, פתאום).

*

* למה הפך מומינטרול לקופיף גדול אוזנים? התשובה אינה חומרית אלא פסיכולוגית, וכל האחרים כבר כתבו על האיכויות הרגשיות והאנושיות של הספר. אולי בפעם אחרת (ועד קצת על האפיזודה הזאת – כאן).

*

עוד על קסמי חפצים וחומרים:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

סופי קאל – וודו וחפצי מעבר

אבות המזון הפרטיים

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

מוכרת הגפרורים

האוסף הכי הכי

Read Full Post »