Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משחקי ילדים’

חלק שני של "פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה".

"בובה מתנפחת" (זה היה שמו של הסרט היפני) היה שונה מכל האפשרויות שדמיינתי. זה היה סרט בסגנון המשל הקיומי הפיוטי מזן "הנסיך הקטן", ואפילו יותר ממנו "יונתן משהו" ספר שעשה עלי רושם עז בילדותי: יונתן נפל מהירח. לא היה לו מושג על הדברים הכי מובנים מאליהם. הוא לא ידע למשל מה זאת משפחה. לא היה לו אפילו שם משפחה (לכן קראו לו "יונתן משהו"). אני זוכרת שהוא צייר לעצמו אבא ואמא וסבא וסבתא על החול שעל שפת הים. בסוף הוא התאהב בנערת קרקס מהלכת על חבל (עכשיו שאני כותבת, זה נשמע לי בדיוק התסריט של "מלאכים בשמי ברלין", אבל זה יחכה לפעם אחרת).

מתוך "בובה מתנפחת". רוב הסרט היא מסתובבת בתלבושת הבובתית של המשרתת הצרפתייה, עם חצאית קצת מתנפחת, מטריה סגורה ותיק קטן אדום

אזהרת ספוילרים בפסקה הבאה
העלילה של "בובה מתנפחת" פשוטה ודרמטית כאחד. הבובה אמנם קמה לחיים, היא זוכה בלב וביכולת לנוע ולדבר, אבל נותרת יישות פיוטית מתנפחת עם צל שקוף למחצה. היא מוצאת עבודה בחנות וידאו, מתאהבת בבחור שעובד איתה, נסחטת מינית על ידי הבוס שלה, מבקרת בבית החרושת שבו נוצרה ומשוחחת עם בוראה ("האם כל מה שראית היה עצוב? האם היה גם יופי?" הוא שואל). כשהיא חוזרת הביתה היא מגלה שהוחלפה בבובה חדשה. לבסוף היא מתעלסת עם אהובה ומגשימה את הפנטזיה שלו, לרוקן אותה מאוויר ולנשוף לתוכה. אחרי שהוא נרדם היא מחליטה לרוקן גם אותו מאוויר ולמלא אותו בנשיפתה. היא נועצת סכין בבטנו אבל לא מצליחה להחיות אותו מחדש. היא צוררת אותו בשקית זבל ונשכבת לידו. מן החלון משקיפה עליהם מחליפתה שקמה זה עתה לתחייה.

"בובה מתנפחת" לא היה טוב ו/או מהנה. הקימה לתחייה קרתה בחטף בקטע שלפני הכותרות. ההמשך, כמקובל בז'אנר המשל הפיוטי, היה איטי להחריד וניטרל את הפוטנציאל הקומי-טראשי של החומרים. שלא לדבר על המשפטים הסימבוליים: "אעשה כל מה שתרצה," – אומרת הבובה החיה לאהובה – "הלא לשם כך נוצרתי." וכשהיא עומדת עם יוצרהּ מול ערימה של בובות משומשות-מתות הוא אומר: "לפי פניהן אפשר לזהות את אלה שזכו לאהבה, ומה זה אם לא סימן שיש להן לב. במותן הן הופכות לזבל, כמו בני האדם, ההבדל היחיד הוא שאנשים הם זבל מתכלה" (בחיי, ובסוף העלילה, היא אמנם מכניסה את גופת אהובה לשקית של זבל מתכלה!). והתובנה החוזרת לכל אורך הסרט: "כולנו תחליפים ריקים למשהו" …

ובכל זאת היה בו משהו, בסרט הגרוע הזה, בשילוב בין מקוריות לבוסריות, בין מיניות לנאיביות, בכובד הראש המצמית כמו בגיל ההתבגרות (הוי הכובד הזה שהייתי בטוחה שנשר וחלף עד שמישהו שפגשתי לאחרונה נגע בכפתור הנכון והוא צף והציף בשלמותו כאילו חיכה להזדמנות. מסתבר שהנפש לא מאבדת כלום, היא רק מורידה למחסנים).

ובסופו של דבר התעניינתי יותר בבעליה של הבובה: מלצר מחוק בגיל העמידה שלא משתמש בה רק למין, אלא חי איתה חיים מלאים: אופה לה עוגה, מושיב אותה מולו בארוחה, לוקח אותה לטיול בכיסא גלגלים (ותוקע לה פחית משקה ביד), מתחבק איתה על ספסל וכן הלאה. כמו שמירי כתבה בתגובה לפוסט הקודם: "כן! גם אני ראיתי איזה קריפי שכזה בערוץ שמונה … אני זוכרת בבירור איך הוא רחץ את אחת מהן באמבטיה והלביש אותה והכין אותה למפגש איתו. טקס שלם. הייתי מבועתת ומוקסמת ממנו. גבר שמשחק בבובות ברצינות גמורה, כמו איזו השלכה מטורפת של משחקי ילדות".

זה הזכיר לי סרט אחר שראיתי בערוץ שמונה (ערוץ לגמרי הזוי, בייחוד כשצופים כמוני, רק בחלקי סרטים אקראיים) על נשים בריטיות ש"מאמצות" בובות תינוק. הסרט עקב אחרי כמה מהנשים; אחת מהן פרפקציוניסטית שיש לה כבר כמה "תינוקות" והיא טסה עם אמא שלה לארצות הברית לקבל "תינוק" חדש. השתיים סוחבות איתן ארסנל שלם של בגדי תינוק ואביזרים, ואחרי שלושה ימים של התרגשות ו"בונדינג" במלון, האם הטרייה מגלה פגם זעיר בראשו של התינוק ומחזירה אותו ליצרן בכעס ובאכזבה ובשברון לב.
ולעומתה – סבתא חביבה (באמת חביבה) שגידלה את נכדה כשבִּתה חלתה, ועכשיו כשבִּתה הבריאה ולקחה את בנה ונסעה לגור במרחקים, היא מרגישה ריקנות בלתי נסבלת ומחליטה לאמץ לה תחליף. היא מקווה שהטיפול היומיומי בבובה ימלא קצת את החור שפערו הגעגועים.

למעלה: פרסומת לבובת תינוק. היפריאליזם מטריד

זה מאד הפתיע אותי וגם הכאיב לי בדרך משונה, הנחת היסוד המטריאליסטית, כאילו די בפעולות, במכניקה של ההלבשה, רחצה, טיול, ערסול – כדי לעורר את הרגש, לא חשוב מי או מה נמצא בצד השני. בשלב מסוים הסבתא הנחמדה אומרת: "כשאת מטיילת עם עגלת תינוק, אנשים תמיד מחייכים אלייך ופותחים בשיחה, את פחות בודדה." עד עכשיו לא ברור אם זאת אמת שנפלטה, או ניסיון לתת הצדקה יותר קלילה וארצית לאימוץ הבובה.

כל הנשים בסרט נשואות. אף אחת מהן לא ממש משוגעת. כלומר כולן מבדילות בין מציאות לדמיון, הן יודעות שמדובר בבובה ומודעות לחור הפיסיולוגי-פסיכולוגי שהיא ממלאת. הבעלים משתדלים להכיל ולתמוך ומצטמררים בשקט, מביטים הצדה באי-נוחות. לאחת הנשים יש המון תינוקות, משפחתון דומם שהזכיר לי את הסלון ההוא הזרוע בבובות מתנפחות). האם זה נראה להם יותר "נורמלי" להחזיק בובות מין? כי הביזאריות היא אותה ביזאריות, מעין תקיעוּת ב"כאילו" של הילדות. וזו גם אותה בדידות: זו לא הבדידות ה"חיצונית" שמעיקה עלי; ריק יכול להתמלא. והתחליף סותם ומקבע אותו. אחותי היתה משחקת שעות עם "הוא" בילדותה, ככה היא היתה קוראת לשותף הנעלם שלה. אבל במשחקי ילדות יש קפיצת דמיון שנעדרת ממשחקי הבוגרים ומוחלפת במין מכניות עבה ועצלנית וממכרת. זה די מפחיד, ככה פחדתי בילדות כש"פינוקיו" התמכר לחיי שעשועים והפך לחמור.

 

ועוד שתי הערות:
* באמת אני לא יודעת למה קיטלגתי את זה תחת מיצג. ובעצם כן, זה איכשהו יותר נסבל אם חושבים על זה ככה.
* בינתיים התברר לי שבמאי הסרט קורה אדה יצר עוד כמה וכמה סרטים, ביניהם "החיים שאחרי" רב הקסם, ו"איש אינו יודע" (שלא ראיתי). אני כל כך שמחה שלא ידעתי את זה בזמן הצפייה. זה היה מחסל את חופש ההתבוננות. ידע זה לא רק כוח אלא גם תבניות וכבלים.

 

Read Full Post »

הפרק ה22 בסידרה של 28 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד ועל הקשר שלה לדקדוק הפנימי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).  

רגע הפרפר הבוקע מן הגולם

היחס למילים בספר הדקדוק הפנימי נע בין פנטזיה בלשנית בהשראת סיפוריו המחורזים של אלתרמן מעשה בפ"א סופית ומעשה בחיריק קטן*, לבין מיסטיקה פרטית, קבלה ספונטנית ונטולת-אל, על אף ההגברה שהיא מקבלת ממילות ההפטרה.

[* במעשה בחיריק קטן מגיח החיריק הקטן והעקשן ממקומו בתחתית השורה, מטפס על הו"ו ויוצר את השורוק ואת החולם. זכר המעלל הזה מהדהד אולי בשמו החולָמי של אהרון המנצנץ אליו "כמו חיריק צוהל המסתתר בתוך חולם" (87).]

אחד הדברים המייחדים את הקבלה של אהרון הוא שנוצרה על ידי גולם, או יותר נכון – על ידי תערובת ילדותית-פיוטית של גלמים מסורתיים וחילוניים:
אהרון הוא גולם קלאסי על פי המדרש והתלמוד, כלומר מצב גמור למחצה של האדם העשוי עפר, לפני שאלוהים נופח בו רוח חיים ונשמה. אלא שאהרון הוא גולם אוטרקי, ששואף להפיח רוח בעצמו, בלי עזרת האל: "ובמהירות נשף לתוך התלולית, ואמר – יהי איש, אבל כרגיל נשף חזק מדי והעפר התפזר ועף לכל רוח" (87).

משחקי ילדים

לפני שנים, בסוף הדוקטורט שלה, הגיעה חביבה פדיה ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי. הקטע שהציגה כבחינת קבלה היה מופע קולי ותנועתי המבוסס על משחקי ילדים. אני מביאה כאן קטעים מן הדף שצירפה:
"משחקי ושירי ילדים מעניקים בהצגה זו כלים סימבוליים ותיאטרליים לביטוי הצמיחה האנושית מתוך ולמרות ה'היזרקות הקיומית'.
[…]
"מוטיבים חוזרים במשחקי ילדים נבחרו להשתרשר זה בזה ולהשתלב בתהליך הדרגתי של התפתחות: שינה ('מחבואים'), איבוד ('הלכה לנו ילדה לאיבוד'), קיפאון ('דג מלוח'), גילוי ותפיסה ('תופסת'), שבירה והחלפת זהויות ('נשברה הקערה').
"תהליך זה כולו נתון במסגרת הכוללת של שיר-משחק: יש לנו גולם במעגל. היציאה מן הגולם מקדמת את ההתפתחות לפרפר. המעגל רומז למחזוריות של שבירה וצמיחה.
"המשבר מהווה את התנאי ההכרחי להתקדמות. מבחינה זו הנפילה ל'קערה' היא החזרה ההכרחית והמשחררת לתוך 'הקערה הגדולה' הראשונה: הרחם, התהום, הדכאון, המלכודת הקיומית. בתוכה מתארע הקתרזיס (יציאת העכבר) המאפשר התגבשות הזהות, ופריחה מחוזקת של האישיות מתוך הכרתה בקיומם ובזכותם של מיני אני שונים בתוכה."

ואהרון הוא גם גולם גם במובן שבו הוא מופיע בפיוט – יצור עוּבּרי שניחן בכוחות הכרתיים.

ויותר מכל הוא גולם של פרפר: הוא "מתגלמינג" בתוך הפְּרֶזֶנט קוֹנְטִינְיוּס ומצפה ל"רגע הבקיעה הפלאי, רגע הפרפר" שבו נטווה החוט הדקיק והמתנוצץ של האהבה (בין מיכאל לרינה למשל, 283) או בינו לבין יעלי אשר "נבקעה כמו פרפר חי בשיעור ההוא לבאלט" (242).

גם טקסי ההִטהרות של אהרון נדברים עם טקסי הטהרות מסורתיים. אהרון עושה מדיטציה בטָהוֹרינג, ונמנע מחירבון ומאוננות ("הרי הוא כל כך טהור … אפילו לחרבן הוא לא מחרבן פה כבר שנים … אפילו לשפשף הוא לא משפשף" 279).
ולא פחות חשוב – גם "ספר היצירה" של אהרון מבוסס על ההנחה שצירופי אותיות הם הטכניקה של הבריאה גם החומר שלה. ולא משנה אם הפרקטיקות הפוכות לעתים: בקבלה הרשמית למשל, יש לשיבושי מילים כוח הרסני: אמירת הא-ב מהסוף להתחלה הופכת את הגולם לאבק. ואילו בקבלה השירית של אהרון נטען ההיפוך בכוחה המרפא של ההזרה.
וכך או אחרת – המאגיה של אהרון נגזרת מן הלשון; הסיומת הדקדוקית "ינג" מאטה את הזמן, הפתקים עם שמה של יעלי שהוא מכניס לסנדוויץ' שלו ובולע לידה בהפסקות (229) מנפישים מן הסתם, את האהבה המתרקמת בלבו, וגם לאותיות שהוא אוכל (כלומר תזונת הא-ב שהמציא, 88) אפשר לייחס הנמקות קבליות.
תהייתו של אהרון, האם הפה העבה של אבא יכול לבטא מילים ארוכות ומסובכות, מתחלפת בתהייה אם "הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט" (216). אלה שתי שאלות דומות אך לא זהות: הראשונה נגזרת מן העילגות של אבא ומן החשש הטכני והפיסי ששפתיו גסות מכדי לעקוב אחרי פיתוחיה של מילה ארוכה. אבל "חוט" היא דווקא מילה קצרה וקלה להגייה. הקושי נגזר מן הניגוד בין השפתיים הבשרניות לאידיאה הדקה והרוחנית: "חו-ט, לואט אהרון בדקות שפתיים, בכוונה גדולה, חו-ט, כאילו הוא עצמו נמשך והולך מתוכו, מקרביו שלו, מיתרי ודק ונוגן, אבל גם אוורירי, ערפילי, כמו ההילה של האנשים בפילמים שלו, ויכול לעבור בעדינות דרך כל סדק ולהשתחל כמו דרך קוף של מחט" (216). אהרון מתקשה לקבל את הפער בין גופו העדין של החוט לגסות הפה שאומר אותו. הוא כמהָ לאותה הוויה שלמה המתממשת לרגע בחזונו, כשהוא עצמו וגדעון ויעלי הפנימיים "דובבים חרש במילים היפות והטהורות ביותר שבעולם, ראשיהם קרבים ומתמזגים לרגע זה בתוך זה, לעולם לא ייפרדו עוד, שפה אחת להם" (291).

ובזאת אגב מסתיים (לפי הספירה המחמירה ביותר), העיסוק בפנטזיה ובמדב בספר הדקדוק הפנימי.

בשבוע הבא אנו מגיעים לפרקי: "לשונו בת החופש"

והראשון שבהם הוא אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה, או  Seedbed כמשל

אותיות קוסמיות בבלוג של נח ברוש השכן מרשימות 🙂

עוד על הגולם במדרש, בתלמוד ובפיוט, במאמרה היפה של לילי יודינסקי אשר בו נעזרתי בכתיבת הרשימה

Read Full Post »