Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משה רבנו’

הקדמה, או המלאך מיכאל הקדוש

א' הערמומי וחד העין גילה שבפראדו, במדריד, מוצגת תערוכה גדולה של פרה אנג'ליקו אהובי, וכיוון שזה נפל במקרה גם על יום הולדתי, הוא הבין שמצא מנהרה שדרכה הוא יכול לחלץ אותי ולו לכמה ימים, מן העומס הבלתי חדיר. היה נפלא, והתנופה הספיקה גם לפוסט שמתחיל בציור קטן של פרה אנג'ליקו: טמפרה על עץ, שני ניסים שעשה המלאך מיכאל הקדוש. (לא כל המלאכים קדושים? ובכן, כן, אבל לא, לא כמו המלאך מיכאל שהוכתר רשמית ל"קדוש", מה שמעורר בי מחשבות נוגות ומצחיקות על הררכיות, פרסים ותארי כבוד, אבל נניח לזה עכשיו).

המלאך הקדוש הוא בין השאר שר צבא המלאכים, ולפיכך לא די שהוא עוטה שריון וחמוש בחרב ארוכה ברוב הציורים והפסלים, הוא גם דורך לא פעם על צווארו או על ראשו של השטן המצווח. גגלו Saint Michael Archangel ותראו.

אבל לא אצל פרה אנג'ליקו.

*

1. הנס הראשון

בחלקו השמאלי של הציור, מציל המלאך מיכאל הקדוש יולדת מטביעה. האינטרנט עושה עוול לזוך ולמלאות של הצבעים. הפַּשטות של פרה אנג'ליקו ספוגה בחמלה, הרוחניות שלו נטועה באנושיות, אבל זה מה שיש בינתיים. דמיינו.

פרה אנג'ליקו, המלאך מיכאל הקדוש קורע את הים כדי להציל יולדת. לחצו להגדלה

כנפי הזהב של מיכאל כמו נגזרו מזהב השמיים שבהם הוא מרחף. מבטו נעוץ בתינוק. וגם התינוק מצדו מרותק ליצור הפלאי. הוא מצביע אל-על, וכמו מבקש מן המלאך לקחת אותו לשמי הזהב, אבל המלאך מצביע על הבית הממתין בקצה השביל, וכמו אומר – עוד לא, קודם עליך לחיות עלי אדמות.

בבית שעלי אדמות שוררת חשיכה, עשבים צומחים על סיפו. יש משהו שובר לב בדיאלוג הדומם, בשמחת הישועה שמעורבבת בצער על הסבל הכרוך בחיים עלי אדמות לעומת הזוהר הנצחי של השמיים.

פרה אנג'ליקו – הדיאלוג בין התינוק למלאך. פרט מן התמונה שלמעלה.

ורק בסוגריים אגיד, שבכוונה או לא, מזכיר לי הדיאלוג הדומם את האגדה היהודית על משה רבינו והמלאך גבריאל. על פי האגדה היה משה התינוק משחק על ברכי פרעה, הוא היה לוקח את כתרו ומניח אותו על ראשו שלו. ומזה הסיקו יועצי פרעה שהוא עתיד להחריב את מלכותו, ויעצו להרגו. לבסוף הסכימו שיניחו לפני התינוק שתי קערות – אחת עם זהב ואחת עם גחלים. אם יושיט את ידו לזהב – יש בו דעת ולכן יש להרגו, ואם יושיט ידו לגחלים – אין בו דעת ואין צורך להרגו. משה רבנו הושיט את ידו לזהב, אבל המלאך גבריאל הסיט את ידו לגחלים, ומשה חפן גחלת ושם בפיו ונכווה וכך הפך למגמגם. (כאמור, אין לי מושג אם לפרה אנג'ליקו היתה גישה לסיפור, אבל גם קריעת הים משותפת לשני הסיפורים).

ובחזרה לציור: הנס של פרה אנג'ליקו הוא מעין מטריושקה (בבושקה, בלשון העם) שבה האם מחבקת את התינוק והמלאך מחבק את האם – אפשר לראות את קצות אצבעותיו חובקות את עורפה. וכיוון ששמיכתו הצהובה של התינוק כמו נגזרה מאותו אריג של שלמת המלאך, יוצא שהתינוק הוא גם קצת המלאך, והאם מחבקת את שניהם.

בצד ימין מבצבץ מהים סלע בצורת לב. (אני באמת לא יודעת כמה קדום האייקון הזה, אבל הצורה כל כך מובהקת שקשה להתכחש לה) ובאותו קו רוחב, בלב התמונה, נמצא הכתם האדום של בגד התינוק, מה שמזכיר לי שיר מאמא אווזה:

יש בית קטן ירוק
ובבית הקטן הירוק
יש בית קטן חום
ובבית הקטן החום
יש בית קטן צהוב
ובבית הקטן הצהוב
יש בית קטן לבן
ובבית הקטן הלבן
יש לב קטן אדום,
מלא אהבה וחום.

(תרגם אורי סלע)

החלק הזה של הפוסט מוקדש באהבה לענבר לואיזה אלגזי.

התפתתי לסיים פה ולהשאיר אתכם בחסד הזה. מכאן ואילך זה רק הולך ומידרדר עד לסוף המטלטל. ראו הוזהרתם.

*

2. הנס השני של פרה אנג'ליקו

זהו הנס הנודע מבין השניים, אם משום שהוא מתקשר איכשהו לצבאיותו של המלאך הקדוש, ואם בזכות בית התפילה שמנציח אותו. וזה מה שקרה: אחד השוורים של גרגן העשיר נדד הרחק מן העדר. ומשנמצא סוף סוף בראש ההר, ציווה העשיר הזועם להרגו. הרוח הסיטה את החץ ממסלולו והוא חזר והיכה ביורה. האנשים הלכו לבישוף, לברר את פשר המקרה המוזר, ואחרי צום ותפילות של שלושה ימים, נגלה לו המלאך מיכאל הקדוש, ואמר שהאיש נפגע ברצונו, וכמו כן הודיע לבישוף שפרש את חסותו על המקום ויש להקים לו בית תפילה.

פרה אנג'ליקו, נס החץ וקשת של המלאך מיכאל הקדוש. לחצו להגדלה

מדובר בנס מוזר לטעמי; כדי להסיט את החץ מן השור החף מפשע אין צורך להכות ביורה. ואם תשאלו אותי – כלומר את הציור, אני רק המדובבת פה – גם פרה אנג'ליקו מסתייג מן הנס האלים והנקמני. כלומר, לא בדיוק מסתייג, זה לא בטבע שלו לשפוט, אבל כיוון ש"הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," כפי שאמר לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מצטט, פרה אנג'ליקו יכול לצייר רק את מה שהוא מדמיין ומרגיש. ובהמשך לכך, היורה בציור שלו מפנה את מבטו מהשור, כאילו הוכרח לירות בו כנגד רצונו.

זאת ועוד: מבחינה צבעונית, החץ והקשת מובלעים וכמעט מתמזגים בנוף, רק זרועו של היורה בולטת בנוכחותה, וביחד עם נקיקי ההר שמתחרזים איתה, היא פונה אל השור ואל הכנסייה. את האדום העז שומר פרה אנג'ליקו דווקא לרגליו של היורה ולאנשים העולים אל בית התפילה. וכך הוא לא רק מסיח את דעתנו מן הירייה, אלא יוצר מעין תנועה מעגלית שגולשת במורד הזרוע היורָה אל הרגל האדומה ואל הקהל המנומר באדום המטפס אל בית התפילה. הסרט התכלכל המתקמר מוסיף דגש ותנופה למעגל, וגם השביל וההר מהדהדים אותו כמו אדוות. העיקר פה הוא מקום התפילה.

*

3. פיקאסו

אחרי הביקור בפראדו, הלכנו לתערוכה יפהפייה על פיקאסו ואולגה אשתו הראשונה, שהוצגה בקאישה פורום (CaixaForum).

ראשי כבר היה מלא בכתמים האדומים של פרה אנג'ליקו, וכך לא יכולתי אלא להעצר מול התמונה של פאולו (בנם של השניים) המצייר.

פבלו פיקאסו, פאולו מצייר, 1923, לחצו להגדלה

גם אצל פיקאסו האדום העז תולש את המבט ממרכז התמונה ומן הציור שבו פאולו ממוקד, ומסיט אותו אל כפות רגליו. וכמו במקרה של פרה אנג'ליקו, גם הציור הזה הוא פורטרט עצמי של פיקאסו, לא פחות משל בנו. לאו דווקא משום שפיקאסו מסתייג מן הציור של פאולו. ובעצם –

עכשיו שאני כותבת את זה, אני כבר לא בטוחה; אני נזכרת שפיקאסו היה משועבד לשורה ארוכה של אמונות טפלות שהכתיבו את התנהלותו, שהחלטותיו הציוריות היו תערובת של שיקולים פלסטיים ושיקולים סמליים סמויים. ייתכן שהסיט את תשומת הלב לרגליים כדי שפאולו לא ישאב ממנו במין וודו את כשרון הציור. אבל מעבר לנימוק המאגי-פסיכולוגי, פיקאסו היה אדון השיבוש, כפי שהוא מסביר לפרנסואז ז'ילו (בספר "החיים עם פיקאסו" מאת פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק, בתרגומה המעט ארכאי של בינה קפלן):

כשאני מצייר, מנסה אני תמיד לתת אימאז' שאין הבריות מצפים לו כלל … לזאת אני מתכוון כשאני אומר שאני מנסה להיות מהפכני." ואז הוא ממשיך ומסביר, איך הוא מרכיב אלמנטים שצויירו באופן מסורתי "בדרך בלתי צפויה וצורה מטרידה כל כך עד שאין ביכולתו [של הצופה] להימלט מן השאלות המתעוררות על ידה."

וזה לא הכל. אני מדלגת אל המשך הספר:

"כל דבר בעל ערך רב – יצירה, רעיון חדש – " אומר פיקאסו לפרנסואז ז'ילו, "נושא בחובו גם צדדים אפלים … בכל פעולה מצויה מידת מה של שלילה שאין לערער עליה. אין מנוס מזה. לכל ערך חיובי – מחירו במונחים שליליים, ולעולם לא תמצאי משהו גדול באמת שלא יהא בעת ובעונה אחת גם נורא במובן מסוים. גאוניותו של איינשטיין הוליכה להירושימה."

אמרתי לו [מספרת ז'ילו] שתכופות הוא נראה בעיני כשטן, ועתה אמנם ברי לי הדבר.

עיניו צרו.

"ואת – את הינך מלאך," אמר בלעג. "אולם מלאך שמוצאו מאותו מקום לוהט. והואיל ואני הנני שטן, פירושו של דבר שאת הינך אחד מנתיני, ולפיכך אתווה בך אות."

הוא לקח את הסיגריה שעישן, קרבה אל לחיי וצרבה. הוא ציפה שארחק ממנו בבהלה, אולם אני גמרתי אומר שלא אגרום לו סיפוק זה. לאחר שהות שנראתה בעיני כממושכת ביותר, סילק את הסיגריה מלחיי. "לא," אמר, "הרעיון אינו טוב. אחרי ככל הכל יתכן שעוד ארצה להתבונן בך."

*

עוד באותם עניינים:

אלכס ליבק, ג'וטו די בונדונה – פיתוי

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן – אדום

מה שפרה אנג'ליקו לימד אותי על מרינה אברמוביץ (לא בכוונה)

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

דולק לבי תחת שכמי, נועה שניר מאיירת עגנון

בואי, אמא

 

Read Full Post »