Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘משאלות’

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

שש סיבות

1.שהיא גם סיבה טובה לא לקרוא את הפוסט לפני שקוראים את הספר (וממש כדאי לקרוא אותו)

"משונה," קטע אטריו את דבריו, "ככל שיכולתי לראות, לא היה כלום מאחורי שער הסלעים, רק מישור ריק לגמרי. אז איפה מסתתרים השערים הנוספים האלה?"

"שקט!" נזף בו אנגיווּק. "אם תפסיק אותי ככה כל הזמן, לא אצליח להסביר לך שום דבר. זה מסובך מאד! העניין הוא כזה: השער השני מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער הראשון. והשער השלישי מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השני. ואויולאלה מופיעה רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השלישי. עד אז לא רואים שום דבר חוץ מהשער הראשון. כלומר, עד אז הדברים האלה לא קיימים שם בכלל, אתה מבין?"

(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

העיקרון הזה שבו דברים לא קיימים עד שמגיעים אליהם, מתאר בלי משים את האופן הייחודי שבו צומח הסיפור שאינו נגמר (וגם את האופן שבו נכתב, מן הסתם, את האמון השלם של אנדה בכוח הסיפור, בלי ביטוחים ופיגומים). זה הופך את הקריאה הראשונה לחוויה פלאית ויחודית. ספוילרים יגזלו את הפלא הזה ולא יחזירו (זאת גם התרעת ספוילרים כמובן).

*

2. סיבה שראויה לפוסט נפרד אשר ייכתב בפעם אחרת (ועד אז)

כי זה ספר חם וקסום ובו בזמן קריר ומופשט, סיפור פנטסיה חד פעמי שהוא גם מסה על דמיון, על קריאה וכתיבה ועל היחסים המורכבים והסימביוטיים בין ספרות למציאות. כי הוא לא רק מעורר רגש אלא גם מחשבה, הרבה מחשבות, כמו שברכט רצה, כי "הסיפור שאינו נגמר" הוא דגם זעיר ודוגמית מכושפת של ספרות, של האופן שבו היא נרקחת מזכרונות ומשאלות ומחשבות, יוצרת את העבר ושמה רגל בעתיד, נשמרת ושומרת על בני אדם.

*

3. מזל

"דרקוני מזל הם יצורי אוויר וחום, יצורים של שמחה חסרת מעצורים, ולמרות מבנה גופם הכבר הם קלים כמו ענן של קיץ." (מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

בגלל המזל.

המזל הוא התאום הטוב של הגורל המיתולוגי. בניגוד לגורל האפל והנוקשה המזל הוא מבורך ומואר, ופתוח וגמיש לאין שיעור. ב"סיפור שאינו נגמר" הוא לובש את דמותו של פוכור (פלקור) דרקון המזל הנלבב, שאין לו צורך בכנפיים, הוא שוחה כמו דג במרחבי השמים.

פוכור נולד מן המיתולוגיה הסינית ואנדה הפך אותו לידיד ולשטיח המעופף של הגיבור. אבל מעבר להתגלמותו הגלויה והפעילה, המזל מחלחל לדי אן איי של הסיפור, והופך את הבלתי אפשרי לאפשרי, באופן שיטתי כמעט ובלי שום קמצנות:

לא רק שפרדה זקנה כמו ייכה תוכל ללדת (פעמיים בלתי אפשרי: גם פרדה וגם זקנה), אביו של בנה יהיה סוס לבן עם כנפיים מנוצות ברבור שמאוהב בה עד כלות. המזל הוא גם זה שחושף ויוצר את הטוב מתוך הרע: הארס של יגראמול הורג תוך שעה, אבל מעניק למי שנושא אותו את היכולת להעביר את עצמו לכל מקום בפנטסיה. הוא הופך מרחק בלתי אפשרי לאפשרי, ובזמן שנותר המזל כבר ידאג לנסיוב. כשמלתעותיו של גמורק ננעצות באטריו, הן אמנם כובלות ומכאיבות, אבל זה גם מה שמונע ממנו להישאב לחידלון ומאפשר לפוכור לחלץ אותו. ויש עוד עשרות דוגמאות.

זה אותו עיקרון שמסביר יוסף לאחיו, "אתם חשבתם עליי רעה ואלוהים חשבה לטובה" רק בלי אלוהים. ולא מדובר חלילה בסיפור קליל ומיופייף, "הסיפור שאינו נגמר ספוג בקושי ובכאב, וטוב שכך.

"אני עדיין מרגיש כאבים," הסביר אטריו, "אבל זה לא הדבר החשוב כרגע בעיני…"

"אבל לי זה חשוב!" נשפה אוּרְגְל. "כן, זה ממש נחמד שהמטופלים אומרים לרופא מה חשוב ומה לא! מה אתה בכלל מבין בזה, טירון ירוק שכמוך! זה חייב עוד לכאוב לך אם זה מתרפא. אם לא היה כואב לך יותר, זה היה סימן שהזרוע שלך כבר מתה."

(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

ב"שם הוורד" של אומברטו אקו יש ספר שדפיו ספוגים ברעל וגם נדבקים זה לזה. כל מי שמדפדף בו וכל שכן מלחלח את אצבעו ברוק כדי להפוך אותם, מוצא את מותו. "הסיפור שאינו נגמר" להבדיל, ספוג בכוח ההיפוך של המזל, בתקווה נפלאה ומדבקת לכל מי שנוגע בו.

*

דניאל לנדאו, WAKE A MISH, 2013(מיצב של 178 נורות והשתקפותן בבריכת הבימה)

דניאל לנדאו, WAKE A MISH, 2013 (מיצב של 178 נורות והשתקפותן בבריכת הבימה)

4. משאלות

בגלל המשאלות. בגלל שלא רק התקדמות העלילה מותנית במשאלות (החצנה של העיקרון המניע את רוב הספרות, רק שבאזורים הפחות פנטסטיים קוראים למשאלה "רצון" ומציבים מולה "מעצור") אלא גם המרחב עצמו: הגיאוגרפיה של פנטסיה נקבעת על פי משאלות. ובגלל הנדיבות הגורפת של המשאלות – כמה שיותר טוב יותר, בניגוד לשילוש הקמצני והממולכד של האגדות. ובגלל חוסר השיפוט: הקיסרית אינה שופטת את משאלותיו של בסטיאן, היא לא מצפה וגם לא מתאכזבת. לא בגלל שהיא אדישה, אלא מתוך אהבה ואמון בלתי מותנה. היא מניחה לו למצוא בעצמו את המשאלה העמוקה שלו.

ובגלל שחסד המשאלות שאנדה העניק לגיבורו "חוזר עליו" כמו שאומרים הילדים. הקלות שבה אנדה בורא עצים מזמרים, חפצים מאור הכוכבים, יערות של זיקוקים טעימים וישִׁימוֹנֵי צבעים, הביטחון שבו הוא מוצא את המילים שהופכות אותם לאמיתיים (כי "השם הלא נכון הופך את הכל ללא אמיתי, ללא ממשי," כפי שמסבירה הקיסרית) מעוררת את החשד שהוא עצמו ענד את קמע המשאלות אאורין בזמן שכתב את הסיפור.

*

5. המבנה המוזר של הספר (או הקמע שהראה את הדרך והסתיר את המטרה)

בגלל המבנה המוזר בן שלושת החלקים:

זה מתחיל כמו עוד סיפור "לשם ובחזרה" לפי המתווה ששרטטה בשעתו גילי בר הלל:

"הגיבור הוא ילד או ילדה, לפעמים קבוצת ילדים, המנותקים מהשפעה הורית, בין אם הינם יתומים ובין אם קיים נתק גיאוגרפי או רגשי בינם לבין הוריהם. בתחילת הספר חיים הילדים בסיטואציה ריאליסטית, בעולם המוכר לנו; ואולם ישנה בעיה כשלהי הפוגעת בחייהם, כגון עוני ורעב, בידוד חברתי או מחסור באהבה. אירוע קסום כלשהו עוקר את הילדים מחיי היום יום שלהם ומעביר אותם לעולם הקסם."

לפי הנוסחה הקלסית יציל הילד את עולם הקסם מאיזו סכנה שמרחפת עליו ויחזור עם כלים וכוחות להתמודד עם מצוקותיו המציאותיות.

ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: בסטיאן המנותק מהוריו בורח מילדים מתעללים אל תוך ארץ פלאית שנתונה בסכנת כליה: האַיִן מתפשט והקיסרית חולה, רק בן אנוש יכול להציל אותה בעזרת שם חדש ונכון. ובסטיאן אמנם מצליח במשימה וזה גם הרגע שבו הספר מחליף תבנית.

המודל של החלק השני הוא המעשייה על אשת הדייג. ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: הקיסרית החולה מקבילה לדג הפלא הפצוע שלוכד הדייג של האחים גרים. בסטיאן מציל את הקיסרית, הדייג משחרר את הדג ושניהם זוכים בתמורה לאינספור משאלות. אשת הדייג מבקשת יותר ויותר עד שהיא רוצה להיות כאלוהים ומאבדת הכול. בסטיאן מבקש יותר ויותר עד שהוא מחליט להדיח את הקיסרית ולשלוט בפנטסיה וכמעט מאבד הכול (ואגב, על פי האחים גרים התגוררו הדייג ואשתו ב"סירלַיְלה", ולא בכדי מככב הסיר-לילה גם בחרוזי הלעג של הילדים הרודפים אחרי בסטיאן).

בניגוד לאשת הדייג בסטיאן עוד לא הגיע לסוף הסיפור. במרדף נקם מטורף הוא מאבד את מתנותיה הרעות של קסאידה, את החגורה שהעלימה אותו ואת מהותו הנשלטת החלולה המגולמת בסוס המתכת. הוא מגיע לבית המשוגעים של הקיסרים לשעבר וזוכה להצצה מכאיבה בגורל הצפוי לו: עד כה לא היה איכפת לו לשלם על המשאלות בזכרונות. אולי הוא אפילו שמח להחליף את הזיכרון המכאיב של החסך בשפע המבורך של המשאלה. ופתאום הוא מבין שהוא מנסר את הענף שעליו הוא יושב. כי בלי מציאות אין פנטסיה, בלי זכרונות אין משאלות ואין סיפור, רק סידור אותיות מקרי (שבו משתעשעים אמנם הקיסרים לשעבר). ושרירותיות, כפי שטוען אנדה במקום אחר, מנוגדת לפנטסיה ולמדע.

ואז מגיע החלק השלישי והאחרון של הסיפור. בסטיאן משתמש בשיירי המשאלות כדי לחזור הביתה. המשאלות של החלק השלישי נטולות ברק ויוהרה: הוא רוצה להיות חלק מקהילה, הוא רוצה שיאהבו בזכות מי שהוא וכמות שהוא. ולבסוף הוא מבקש לאהוב.

אלא שבשביל לאהוב צריך לשתות ממי החיים. וכפי שמסביר לו יור, כורה החלומות:

"אתה רוצה להיות מסוגל לאהוב כדי למצוא את דרכך בחזרה אל העולם שלך… אבל מי החיים ישאלו אותך: את מי? אי אפשר לאהוב סתם כך ובאופן כללי … ובזה יכול לעזור לך רק חלום שנשכח … תמונה שתוביל אותך למקור המים."

ובסטיאן אמנם מוצא את התמונה שלו: הוא רואה את אביו "בתוך גוש קרח צלול כזכוכית. שכבה של קרח, בלתי חדירה לחלוטין אבל גם שקופה לגמרי, הקיפה אותו מכל הצדדים."

מי החיים הם מי השמחה הנובעת מן היכולת לאהוב (ודומה שגם מיכאל אנדה שתה מהם, "הסיפור שאינו נגמר" ספוג בשמחה הזאת, הנובעת מן היכולת לאהוב). בסטיאן רוחץ בהם. הוא נולד מחדש מתוך מי החיים. הוא רק מצטער שאי אפשר להעביר משהו ששייך לפנטסיה אל המציאות, הוא משתוקק להביא כמה טיפות לאביו. אבל כשהוא חוזר הביתה ומספר לאביו את קורותיו הוא רואה דמעות בעיניו ומבין שהמיס את מעטה הקרח. הוא הביא לו את מי החיים.

ובחזרה למה שפתחתי בו: עד שלא עוברים בשער לא רואים מה נמצא מעבר לו, זה עוד לא קיים. אבל עכשיו שבסטיאן השלים את המסע מתברר שאטריו צדק: הקמע אמנם הראה לו את הדרך אבל הסתיר את המטרה. והמטרה היתה לרפא את אביו החולה.

ובמילים אחרות: זה לא סתם סיפור "לשם ובחזרה" ולא סתם תיקון של "הדייג ואשתו". מחלתה של הקיסרית היתה רק השתקפות של מחלת הקרח המסתורית שתקפה את האב אחרי מות האם. ובסטיאן בנו האמיץ והאוהב יצא לחפש לו מרפא.

בדיעבדי דיעבד – "הסיפור שאינו נגמר" הוא בעצם גלגול של "פרח לב הזהב".

וזה מסביר למה נדרשו לאנדה תועפות כאלה של משאלות ומזל. לא בגלל הילדים המציקים, בגלל העצב הנורא של ילד שצריך ללמד את אביו לאהוב אותו.

*

(ויש גם סיבה שביעית כמו שאמר חזי לסקלי)

*

עוד באותם עניינים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

סיפורים יכולים להציל

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים

אה, אה, אה, אה!

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

Read Full Post »

שתים עשרה בנות מלך יפהפיות ישנות באותו אולם, מיטה ליד מיטה. כל לילה המלך מבריח את דלתו ובבוקר הוא מגלה שנעליהן שחוקות ממחולות. מי שיגלה היכן הן מחוללות בלילות, הוא מכריז, יוכל לבחור אחת מהן לאישה ולרשת את מלכותו. כך נפתח סיפורם של האחים גרים "הנעליים השחוקות ממחולות". כל מועמד מקבל שלושה ימים. מי שנכשל מאבד את ראשו. נסיכים רבים נרדמים ומקפחים את חייהם, עד שמגיע לעיר חייל עני שנפצע ושוחרר מן השירות. הוא נמנע מלשתות את היין שהנסיכות מגישות לו, מעמיד פני ישן, ורואה בחצי עין איך הבכורה בנסיכות מקישה על מיטתה והמיטה שוקעת באדמה. אז הוא מתעטף בגלימת רואה-ואינו-נראה ועוקב אחרי הנסיכות לעולם שמתחת למיטה, ביחד הם חולפים בין עצים עם עלי כסף, עלי זהב ועלי יהלומים ומגיעים לאגם גדול. שם מצפות לנסיכות שתים עשרה סירות שבתוך כל אחת מהן יושב נסיך. כולם שטים ביחד לארמון יפהפה שמוסיקה בוקעת מחלונותיו המוארים, ושם הם מחוללים עד השעה שלוש, עד שכל הנעליים מתבלות ובנות המלך נאלצות לחדול. שלושה ימים עוקב החייל אחרי הנסיכות ובסופם הוא מתייצב לפני המלך עם שלושה ענפי יקרוֹת ששבר ועם גביע שגנב. לנוכח הראיות אין לנסיכות ברירה אלא להודות. המלך שואל את החייל במי מבנותיו הוא בוחר. "אינני צעיר עוד," עונה החייל, "אז תן לי את הבכירה." והשניים אמנם מתחתנים. והנסיכים המכושפים? הם אינם נגאלים. תקופת הכישוף שלהם מתארכת באותו מספר ימים שבו רקדו עם הנסיכות.

                                            צילום מרינה אברמוביץ'

*

מלכים של סיפורי המעשיות אינם עוסקים בדרך כלל בפוליטיקה או בניהול ממלכות. המילים "מלך" ו"מלכה" הן שם קוד לאבא ואמא. זה ברור מתמיד ב"נעליים השחוקות ממחולות". שתים עשרה בנות שהגיעו לפרקן מצטופפות בחדר אחד – זה נשמע יותר כמו טוביה החולב מאשר כמו בית מלוכה.

זאת ועד: יש לי חשד גדול שגם הנעליים אינן שחוקות ממחולות אלא מחסרון כיס. הבנות כדרכן פשוט שוגות בדמיונות: כמה נחמד לו היו הנעליים מתבלות ממחולות עם נסיכים מכושפים… העולם הרומנטי והנוצץ שמתחת למיטה הוא עולם החלומות והחלומות בהקיץ, שממנו הן נאלצות להתפכח. לא נסיך מצפה להן אלא חייל פצוע, עני ומבוגר.

איך כתב ביאליק?

אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי –
וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי!

לְרַגְלָיו אֶפֹּל וְאֶשָּׁקֵן:
אַךְ לֹא זָקֵן, אַךְ לֹא זָקֵן!

(מתוך "לא ביום ולא בלילה")

the_story_of_saint_nicholas_giving_dowry_to_three_poor_girls_ca_1437

פרה אנג'ליקו, ניקולאס הקדוש נותן נדוניה לשלוש נערות עניות

בורחס כתב מסה בשם "הפרח של קולרידג'" שבה הוא מצטט הרהור פלאי של האחרון: "אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו, להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז?"

"הנעליים השחוקות ממחולות" הוא סיפור דומה אבל הפוך. יש משהו כל עצוב, כמעט חסר תקנה, בגסות שבה פולש החייל לחלומן של הנסיכות. הוא דורך על שמלתה של הצעירה, שובר ענפים בלי שום כבוד לאקולוגיה של הדמיון, מכביד על הסירה הזוגית עד שהיא כמעט לא זזה ושותה מכוסה של נסיכה אחרת. שלושה ימים הוא מציץ על הנסיכות ולבסוף הוא סוחב גם גביע, לא כמתנה מגן העדן אלא כשלל.

כי זו המעשייה המסתורית והמלנכולית על המפגש הבלתי נמנע בין המציאות לחלומותיהן של נערות.

*

העולם שמתחת למיטה, מעין נ. ב.

פעם לפני שנים, הפלגנו אהוב לבי ואני בסירה על נהר המיסיסיפי בחברת עוד כמה מטיילים. כשהתברר שאנחנו ישראלים הכריז אחד מהם שהוא יודע משפט בעברית.

איזה משפט? שאלנו.

אין שום דבר מתחת למיטה! אמר האיש בפסקנות, בדיקציה כמעט מושלמת.

אתה יודע מה זה אומר? שאלנו.

There is nothing under the bed, תרגם. 

התברר שהוא עבד פעם בבית מלון יווני, ושם הוא קלט את המשפט. מישהי בטח קראה לבעלה: חיים, בדקת מתחת למיטה? והבעל צעק לה בחזרה: אין שום דבר מתחת למיטה!.

?But what does it realy mean, שאלה אישתו של המלונאי לשעבר, אמריקאית ממוצא אסייתי.

There is nothing under the bed, חזרנו כולנו.

?Yes, but what does it realy mean, התעקשה האישה.

היא חשבה שיש לזה מובן מטפורי, כך התברר לבסוף, אחרי עוד כמה לופים, משהו כמו "אין לו שלדים בארון".  

*

עוד על אותו שבר – חלומה של נערה (מאת סופי קאל)

עוד על משאלותיהן של נערות:

על נסיך צפרדע של האחים גרים, הרהורים על אהבה ערכים וממסד

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

Read Full Post »

בשבח החריצות

למעט כמה נערות שוטות, מתחלקות הנערות בסיפורי האחים גרים לשתי קבוצות: מצד אחד – הרעות המכוערות והעצלות, ומנגד – הטובות היפות והחרוצות; היופי הוא פשוט שיקוף חיצוני של הטוּב, אבל החריצות שמייצגת ערכים כביכול, מתגלה שוב ושוב כאמצעי להשגת חתן: אם תהיי חרוצה, אומרים הסיפורים, כלומר צייתנית ולהוטה לרַצות – תינשאי לבן מלך שיגאל אותך מן השיעבוד.
אני מתארת לעצמי שכמה מן המאזינות הפקחיות הבחינו בסתירה: אם חריצות היא מידה טובה – למה ממהרים להיפטר ממנה, ולמה צריך להשתעבד כדי להינצל מהשיעבוד? וכדאי אולי להדגיש שמדובר בחריצות מאד מסוימת שאין בה שמץ יצירתיות, רק צייתנות עד כדי קורבנות. הנערות שקלטו את המניפולציה החינוכית חיפשו מן הסתם, דרך לעקוף אותה, לזכות בחֵירות מבלי לשלם בכניעוּת. וכך באו לעולם "שלוש הטוות".

*

שלוש הטוות, האחים גרים – תקציר

"היה היתה נערה עצלה שלא רצתה לטוות." כך נפתח הסיפור. אמה של הסוררת מדברת על לבה ללא הועיל. לבסוף היא מתעצבנת ומכה אותה. המלכה שעוברת בסביבה נכנסת לברר את פשר הבכי והצעקות. האם משקרת ואומרת שבתה פשוט חרוצה מדי: "היא רוצה כל הזמן לטוות ולטוות, ואני ענייה ואין ביכולתי לספק לה די פשתן." המלכה מתנדבת לפתור את הבעיה. היא מזמינה את הנערה לארמונה ומובילה אותה לשלושה חדרים מלאים בפשתן יפהפה מהרצפה עד לתקרה. כשתגמור לטוותו, היא מבטיחה, תזכה בנסיך הכתר: "אף על פי שאת כל כך ענייה, די בחריצותך הבלתי נלאית."
אחרי שלושה ימים היא חוזרת לבדוק את התקדמות העבודה. הנערה שבזבזה את זמנה בבכי מתנצלת ומסבירה שהתגעגעה לביתה. המלכה לא כועסת, אבל "מחר עלייך להתחיל בעבודה," היא אומרת והולכת לדרכה.
הנערה המסכנה ניגשת לחלון ורואה שלוש נשים מוזרות קרבות לעברה: לאחת יש רגל שטוחה ורחבה, לשנייה שפה תחתונה ענקית שמשתלשלת מעבר לסנטרה ולשלישית אגודל רחב. "אם תזמיני אותנו לחתונה," הן אומרות לה, "ולא תתביישי בנו, תקראי לנו 'דודות' וגם תושיבי אותנו לשולחנך, אז נטווה לך את הפשתן תוך זמן קצר."
"בחפץ לב," עונה הנערה, "רק אנא, היכנסנה והתחלנה מיד בעבודה."
והשלוש מקיימות את הבטחתן: האחת דורכת על הגלגל, האחרת מלחלחת את החוט בשפתיה, והשלישית מסובבת אותו ומקישה באצבע על השולחן. בכל פעם שהיא מקישה נופל מן השולחן סליל טווי להפליא. כשהן נפרדות לשלום הן אומרות לה: "אל תשכחי מה שהבטחת לנו, זה יביא לך אושר."
המלכה יוצאת מגדרה, החתן מהלל את חריצותה וכשרונה של הכלה. והיא עצמה אינה שוכחת את הבטחתה; היא מזמינה את הנשים המשונות לחתונה ונופלת לזרועותיהן: "ברוך בואכן דודות יקרות!" היא קוראת, ומושיבה אותן אל שולחנה. בן המלך נחרד מכיעורן. "מדוע יש לך רגל רחבה כזאת?" הוא שואל את הראשונה, "מדריכה על גלגל הטווייה," היא עונה. "מדוע יש לך שפה תלויה כזאת?" הוא שואל את השנייה. "מליקוק החוט," היא עונה. "מדוע יש לך אגודל רחב כזה?" הוא שואל את השלישית. "מגלגול החוט," היא עונה.
ובן המלך המבועת נשבע שכלתו היפה (פתאום מסתבר שהיא יפה) לעולם לא תיגע בגלגל הטווייה…

נלי אגסי

.

קומדיה רומנטית

המספר נוקט לכאורה בטון קונפורמיסטי: הפשתן הגודש את חדרי הארמון מתואר כיפהפה והנערה מתוארת כעצלה. החתן ואמו מוקסמים מחריצותה המדומה. יופיה נחשף רק ברגע האחרון לפני רדת המסך. אבל עד אז מתברר ש"העצלנית" היא למעשה נערה ישרה, טובת לב ונאמנה. ולא פחות חשוב – רבת תושייה ומחוברת לעצמה. בעזרת כל אלה היא מצליחה בסופו של דבר, למנף את הצביעות ואת הנצלנות להצלתה.
ואם נחזור לרגע להתחלה: מצבה הגרוע של הנערה עוד ממשיך ומִדרדר; העימות המתמשך עם אמה הוא כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לה בארמון: גם מבחינת סמכותה של הנוגשת (מלכה זה יותר חזק מאמא) וגם מבחינת כמות העבודה.
"גם לו היתה טווה מבוקר עד ערב עוד שלוש מאות שנה," נאמר לנו, לא היתה מספיקה לסיים את הטוויה; התיאור הזה מצייר את המלכה בצבעים עוד יותר שחורים ממה שנדמה בהתחלה. היא לא רק חמדנית ונצלנית אלא נוכלת שמציבה רף גבוה בכוונה, כדי לא לשלם את הפרס. אבל גם אם מדובר בהפרזה המשקפת את תחושותיה של הנערה – זה עדיין נורא. היא הלא מתעבת כל שלב בטוויה – את הדריכה, את לחלוח החוט ואת גלגולו. ופתאום היא מוצאת את עצמה מול ערימות אינסופיות של פשתן…

וכמו בכל פעם שמתעבים משהו – הוא מקבל מימדים מפלצתיים; שלוש הנשים המעוותות כמו בקעו מן התת מודע של הנערה. גופן המעוות מגלם את חרדותיה. מי שאוהב אותה, היא חושבת, יגן עליה מגורל כה נורא. היא רק צריכה  להמחיש לו את גודל הסכנה… ושלוש הטוות אמנם עושות זאת בהצלחה רבה.

[ויש גם זווית יהודית – ב 8.3.10 הרציתי על הסיפור הזה במסגרת פאנל על אגדות לכבוד יום האשה הבינלאומי. רוחמה וויס שהשתתפה בפאנל ציינה שברשימה התלמודית של המלאכות שאישה חייבת לבעלה (ואתם מתבקשים לתקן אותי אם יש טעות בניסוח, זה לא השדה שלי) יש ויכוח בין חכמים על חובת הטוויה, משום שבשביל ליקוק החוט האשה צריכה לשרבב את השפתיים וזה מעקם ומכער אותה…]

שימו לב שבניגוד לאם השקרנית ולמלכה הנוכלת הנערה היא ישרה. גם כשהיא טוענת שהתגעגעה לבית אמה – זה מן הסתם נכון. הלא הכמויות הביתיות של הפשתן הן כאין וכאפס בהשוואה לערימות האינסופיות של המלכה. והיא גם נאמנה מאד; לא רק שאינה מתכחשת להבטחתה, היא מקיימת אותה בלבביות מושלמת. ואז מתגלה גם טיבו האמיתי של החתן; בניגוד לאמו שמעוניינת רק בכוח העבודה של הנערה, הוא דווקא מתעניין בה ובשלומה. הגועל שהוא חש אל הדודות מהול בסקרנות. הוא פותח בשיחה כדי לברר את הסיבה למצבן. איזו טראומה גרמה לעיוות? וכיוון שהן בקעו, כפי שאמרתי, מהתת-מודע של הנערה – הוא קשוב בעצם לה עצמה, הוא רוצה לדעת מה היא מרגישה. וכשהוא מקבל את התשובה הוא לא מכזיב, הוא מציל אותה מיד הסכנה, ולא משנה איזה רווח נמצא בצדה.
האושר טמון בקיום ההבטחה, אבל לא באופן שרירותי; לולא אימצה את הדודות אל לבה הן לא היו מעוררות את סקרנותו של הנסיך. לולא הושיבה אותן לשולחנה לא היתה לו הזדמנות לשוחח איתן. כמה שונה ההבטחה מזו שסחט הצפרדע מהנסיכה, וכמה שונה קיומה וכמה שונה התוצאה הסופית… רוח טובה של קומדיה רומנטית שורה על "שלוש הטוות": האהבה הזוגית גוברת על החמדנות והשיעבוד. שלא לדבר על המוסר השכל: טוב לב מנצח צייתנות (וגם יופי לא מזיק).


מוירות נוראות – מוירות נחמדות
לקסיס, אטרופוס וקְלותו, כך נקראו המוירות, אלות הגורל של המיתולוגיה היוונית. קלותו (מילולית: "הטווה") טוותה את חוט הגורל של כל אדם, לקסיס (מילולית: "מטילת הגורל") קבעה את אורכו, ואטרופוס (מילולית: "שאין להפר את דברה") גזרה את החוט, כלומר את מותו של האיש.
המוירות – שלוש שהן אחת (כמו בסיפור שלנו) תוארו כנשים זקנות, קרות ואכזריות. ומי יודע אם לא נבראו בדמיונה של נערה כזאת שאולצה לטוות ולטוות עד זקנה ושיבה, וזעמה תפח והפך לפנטזיית הנקם האולטימטיבית בדמות השלישייה הנוראה החזקה מהאלים עצמם…

ובמעשייה של גרים לעומת זאת, יש מעין תיקון: שלוש הטוות הן גירסה קומית של המוירות – התיעוב הופך לכוח חיובי שמציל את הנערה. אולי בגלל שעמדה על שלה וסירבה לשתף פעולה?

*

לפוסט המשך:  הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון
וסיפור דומה לעומת זאת, ולגמרי חורג מהתבנית: הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

עוד על עבדוּת הבית (וידאו ארט, אמנות פלסטית)
עקרת בית נואשת – על מרתה רוסלר ולייזה לו

וכמובן מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »

הסיפור הראשון באוסף המעשיות המלא של האחים גרים (תרגם שמעון לוי, ספריית פועלים, 1994) נקרא "מלך צפרדע או היינריך ברזל", וזהו תקצירו:

"בימי קדם, כאשר המשאלות עדיין הועילו", יוצאת נסיכונת יפהפיה לשחק בכדור הזהב שלה על שפת באר עמוקה מתחת לתרזה עתיקה ביער אפל. (התמונה היפהפיה, אגב, נוצרת על דרך הניגוד: מתוך אפלת היער מזדהרים הנסיכה והכדור שלה באור יקרות, אבל זוהי גם תמונת פתיחה קודרת ומפחידה, דיוויד לינץ'ית כמעט. קשה להאמין שסיפור שמתחיל כך ייגמר בטוב).
יום אחד מתגלגל הכדור ונופל לבאר. הנסיכה בוכה ובוכה עד שקרפד זקן ומכוער מציץ מן המים ומציע להחזיר לה את הכדור בתנאי שתהפוך אותו לחבר למשחקים. כלומר תושיב אותו אל השולחנון שלה, תתן לו לאכול מצלחת הזהב שלה, לשתות מהגביעון שלה ולישון במיטתה. "כן, כן," היא אומרת, "אני מבטיחה לך כל מה שתרצה אם רק תשיב לי את כדור הזהב." ובלבה היא חושבת: "מה מקשקש הקרפד הטיפש שיושב לו שם במים עם בני מינו ומקרקר, הרי לא יוכל להיות חבר לאף אדם." היא מקפצת לה הביתה עם הכדור ושוכחת מהקרפד. אבל למחרת בשעת הארוחה, הוא מופיע בזחילה "פליטש פלאטש פליטש פלאטש…" וכשאביה המלך שומע במה מדובר הוא מאלץ אותה להושיב את הקרפד על השולחן ולתת לו לאכול מצלחתה. אחרי שאכל כל צורכו הוא רוצה להכנס למיטתה של הנסיכה. "אל לך לבוז למי שעזר לך בשעת מצוקה," אומר אביה המלך. בלית ברירה היא לוקחת את היצור לחדרה. היא מניחה אותו בפינה, והקרפד בשלו. הוא מאיים לספר לאביה אם לא תכניס אותו למיטתה. הנסיכה מתרתחת ומטיחה אותו בקיר בקריאה "עכשיו תנוח קרפד מגעיל", ואז הוא הופך ל"בן מלך ידידותי ויפה עיניים, שעל פי רצון אביה היה לה לחבר יקר ולבן זוג." מסתבר שרק היא יכלה לגאול אותו מן הכישוף. למחרת מגיעה לארמון מרכבה יפהפיה שבה נוהג היינריך, משרתו הנאמן של הנסיך. אחרי שאדונו כושף הוא כרך על לבו שלוש רצועות ברזל כדי שלא יתפוצץ מן הצער והכאב, ועכשיו, כשהוא מחזיר אותו לביתו, מתפקעות הרצועות מרוב שמחה.

עד כאן הסיפור שהתחבב על הורים בזכות מנת האלימות המצומצמת יחסית לאגדות האחים גרים. (כיפה אדומה למשל, או הנזל וגרטל. ויש גם גרסה נפוצה ועוד יותר מנומסת, שבה הנסיכה מנשקת את הצפרדע וכך הוא הופך לנסיך.) ולא פחות חשוב – הוא נתפס כסיפור שמנחיל ערכים: אם תקיימי הבטחות ותכבדי את מי שעזר לך בשעת צרה, תזכי בנסיך. כמה פרשנים בני זמננו הכירו אמנם בחריגה המסוימת מן ההבטחה, אבל גם אותה הם ציינו לטובה. כשהנסיכה מטיחה את הקרפד בקיר, היא מגלה נאמנות לרגשותיה. היא מצילה וניצלת דווקא משום שהיא לא מדחיקה את כעסה ואת סלידתה. זה מה שעושה אותה ראויה לאהבה.

האומנם? איזו מין הבטחה זו? ואיזה מין קיום? ואיזו מין אהבה?

נתחיל בהבטחה – הכדור האהוב נפל לבאר. "את צועקת ככה שאפילו אבן תרחם עלייך," אומר הקרפד לנסיכה. אבל הוא עצמו אינו מרחם עליה. לא רק שאין כאן נדיבות, יש כאן ניצול כפול: של תמימותה – משום שהיא לא באמת מבינה למה היא מתחייבת. לא עולה בדעתה, כך נאמר לנו במפורש, שיחסים כל כך דימיוניים עלולים להתקיים. ושל מצוקתה – הוא סוחט ממנה הבטחה שלא היתה ניתנת לו בראש צלול.

ועכשיו לקיום ההבטחה ("מה שהבטחת עלייך לקיים," אומר המלך). הנסיכה אינה שקרנית, ערמומית או מרושעת. כשאביה שואל מה קרה היא אינה משמיטה דבר. אבל קשה לומר שהיא מקיימת את הבטחתה. היא מתעלמת מן הקרפד, וכשהוא מתדפק על דלת הארמון היא טורקת אותה בפרצופו. המלך צריך לצוות עליה להכניסו, והוא צריך לחזור ולצוות עליה שתרים את היצור אל שולחנה. ברגע שהיא מתרחקת משליטתו של אביה, היא לגמרי מתנערת מן ההבטחה: לא רק שאינה מכניסה את הצפרדע למיטתה (אף שהוא מאיים לספר לאביה), היא מטיחה אותו בקיר וקוראת לו קרפד מגעיל.

ובאשר לערך הנוסף שאנו "לומדים" מן הסיפור: "אל לך לבוז למי שעזר לך בשעת מצוקה," (שוב המלך). על כך אין מה לדבר. "הקרפד המגעיל" מעורר בה רק פחד ובוז.

ובכלל – ספק גדול אם ייסורי הנסיכה היו הכרחיים להצלתו. יש אגדות כאלה, שבהן הגאולה תלויה בביצוע מדוקדק של משימה; באגדה מסוימת נדרשת נסיכה לארוג כותנות מסירפדים בידיים חשופות בלי להוציא הגה כדי לגאול את אחֶיה מן הכישוף שהפך אותם לברבורים. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נותר גם שריד מן הכישוף: לאח הקטן יש כנף במקום זרוע. אבל במקרה שלנו ההצלה אינה תלויה בביצוע המטלה אלא בזהותה של המבצעת. "איש לא יכול לגאול אותו מן הבאר מלבדה," מסביר הנסיך לאחר מעשה. ולא ברור אם זה בגלל אישיותה הסגולית של הנסיכה, או משום שכך נגזר. זהו הגורל. כמו בטרגדיה יוונית. הנסיך "הידידותי" אינו מתייחס לסבלה, הוא מרוכז בעצמו. וגם הסיפור מרוכז בו, כפי שמוכיחה הסצנה המוזרה שבה מופיע משרתו הנאמן בתפקיד תיבת התהודה הרגשית של אדוניו: לבו של המשרת כמעט התפוצץ מצער הכישוף ועכשיו הוא כמעט מתפוצץ משמחת הגאולה.

וכאן אנחנו מגיעים לפרס הגדול, לאהבה המפוקפקת שבה זוכה הנסיכה. ראשית, איזו מין אהבה זו שמתחילה בסחיטה ואיומים? ושנית, גם כשהקרפד הדוחה הופך ל"בן מלך ידידותי ויפה עיניים" לא נאמר שהנסיכה התאהבה בו, רק ש"על פי רצון אביה היה לה לחבר יקר ולבן זוג," והלא אביה הוא זה שדרש ממנה להכניס את היצור המתועב למיטתה, כך שאין לנו סיבה מיוחדת להניח שרצונו הוא רצונה. הנסיך עדיין נזקק לתמיכת הממסד כשהוא לוקח אותה לאישה.

וכך, התמונה המטרידה שפותחת את הסיפור, שבה ילדה יפהפיה שאפילו השמש מתפעלת ממנה, משחקת לבדה ביער גדול ואפל ליד באר עמוקה, מתממשת בסופו. זה קרה בימי קדם "כאשר המשאלות עדיין הועילו", אומר הסיפור. משאלות של קרפדים מכושפים שרוצים להפוך לנסיכים ולהכנס למיטות של נסיכות יפהפיות. לא משאלות של נסיכות.

a

איור, ארתור רקהאם, לחצו להגדלה

Read Full Post »