Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרתה רוסלר’

סמיוטיקה של המטבח, סרט וידאו קצר – קצת יותר משש דקות – ומכונן של מרתה רוסלר מ- 1975.
מומלץ לצפות קודם בראש נקי, לפני קריאת ההערות. סבלנות, זה מתחיל קצת סטאטי ותופס תאוצה.

כמה הערות על הסרטון האפל וה(לרגעים) מצחיק:

1.

העיקרון פשוט: סרט הדרכה שבו מדגימה רוסלר את השימוש בכלי המטבח, בזה אחר זה לפי סדר א-ב.

עוד יצירות אמנות לפי א-ב: סרטו הקצר והמלא כל טוב של פיטר גרינווי 26 חדרי אמבטיה (לא מצאתי אותו ברשת, לצערי, הייתי שמחה לכתוב גם עליו. העיקרון זהה אבל התוצאה שונה לגמרי מן הסרטון הנוכחי), "ספר האלף-בית" האוטוביוגרפי של דן צלקה, ובמידה מסוימת גם "תמונה קבוצתית עם גברת" של היינריך בל.

2.
סבלנות. במשך שניות פתיחה ארוכות מחזיקה רוסלר ללא נוע לוחית עם כתוביות מול עיני הצופה. זה חלק מן השעבוד. אפילו את הכתוביות היא צריכה לשאת, במקום שיופיעו מעצמן על המסך.

3.

הסינר (apron) הוא הפריט הראשון בהדגמה. כשרוסלר לובשת אותו היא "שוכחת" לשחרר את שערותיה מן הצווארון. הפרט השולי הזה נהיה יותר מטריד ככל שהסרט מתקדם.

מפרטים מעין אלה מורכב "ז'אן דלמן", סרטה המרעיש והכמעט אילם של שנטל אקרמן. חייה של גיבורת הסרט, עקרת בית בלגית המשלימה את הכנסתה כזונה, הם רצף סיזיפי של פעולות. וכפי שאקרמן הצהירה בראיון – בשום תסריט אחר שלה היא לא היתה עד כדי כך מפורטת, עד כדי ציון האצבעות שבהן צריכה השחקנית לאחוז בכלי זה או אחר. ובאמת, בשלב שבו מניחה הגיבורה את קערות הקמח, הביצה והפירורים של השניצלים בסדר משובש, הופכת הסצנה למעיקה ואפלה באופן שקשה להסביר למי שלא צפה בסרט.

4.

ההדגמה של רוסלר היא הדגמת רפאים; כמה מן הכלים חסרים – למשל כף הערבוב המדגימה את השימוש בקערה, ועוד יותר בולט – חסרונו של המזון המדגיש את הריקנות והעקרות (בית).

5.

מכניות – הפעולות הופכות יותר ויותר מכניות. אפילו את תנועת המערוך היא מצליחה למכן.

6.

תוקפנות – ההדגמה נהיית יותר ויותר אלימה. רעשים לא נעימים של התנגשות מתכת במתכת, המקציף המקרקש, החיכוך הצורם של הפומפייה. הכלים הם בעצם מכשירי עינויים (למשל מועך ההמבורגרים או בקבוק הטלטולים) ובד בבד הם גם סופגים את תוקפנותה של עקרת הבית (למשל נעיצת המזלג, הסכין או דוקרן הקרח). וכך או כך – הפנים נותרות ללא ההבעה.

7.

בהדגמות מעין אילו מוצג בדרך כלל המטבח כלִבּו של הבית. על רקע זה בולט החילול שבהשלכת שאריות (בלתי נראות אמנם) לכל עבר, ללא אבחנה.

8.

בשלב האחרון, אחרי שההדגמה סטתה בלי משים אל תקיפה (של דמויות בלתי נראות אמנם) ואל זיהום הסביבה, הופכים הסכין והמזלג לחלק מגופה של רוסלר. היא מתמזגת עם ההדגמה. כשרוסלר מעצבת את האותיות בגופה במין הכלאה בין מרטירית לצ'יר לידר מדוכאת, הכאב משתחרר, הניכור הופך לפתוס, הפרודיה לזעקה.

9.

והתנועה הקטנה המבטלת בסוף. נו, ככה זה, מה לעשות.

סמיוטיקה של המטבח הוצגה בשעתו במוזאון על קו התפר במסגרת התערוכה שווים ושווים פחות. אם תקישו על שמה של מרתה רוסלר תקבלו תיאור נוסף, ומעט שונה של העבודה.

*

תוספת מאוחרת (בעקבות השיחה המרתקת שהתפתחה בתגובות): מטבח החרוזים של לייזה לו. לא ראיתי את התערוכה אבל התמונות אכן מדהימות, ומהוות משקל נגדי ומשלים לסרט של רוסלר. אני מביאה שתיים מהן ומצטטת את דבר האוצְרות.

לייזה לו משתמשת במיליוני חרוזי זכוכית צ' כיים נוצצים כדי ליצור “סביבות“ בהשראת הפרוור האמריקני. התפנים הביתי “מטבח“ משנה כבמטה קסם סביבה מוכרת והופך אותה לסדרה של חפצים יוצאים–מן–הכלל שמסנוורים את העין וגודשים את המבט. “מטבח“ הוא בה–בעת שיר הלל לעבודת האישה, לתרבות הפופולרית וליחס שבין האמנות ליומיום — ומתיחת ביקורת עליהם. פרטיו המפתיעים וצירופם הלא צפוי מרמזים ל“ליל  כוכבים“ מאת ון–גוך (מערבולות המים), לאריחי הרצפה של קרל אנדרה, למרקם העץ של ריצ רד ארטשווגר ואפילו לשירתה של אמילי דיקנסון. השימוש שעושה האמנית בחרוזים מזכיר מסורות שנהגו בקרב האינדיאנים של צפון אמריקה ואת עבודותיהם של אנשי תנועת הארטס אנד קרפטס שפעלה באנגליה ובארצות–הברית בסוף המאה ה–19 וביקשה להעניק לאומנות מעמד של אמנות לכל עניין ודבר.

לייזה לו. מטבח. ככה זה נראה מרחוק. לחצו להגדלה.

לייזה לו. מטבח. ככה זה נראה מרחוק. לחצו להגדלה.

ומקרוב. פרט כיורי. לייזה לו.

ומקרוב. פרט כיורי. לייזה לו.

עוד עקרות בית נואשות

מיצגניות וגיבורים

הסל של סיזיפה

*

Read Full Post »