Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרי פופינס’

בקיצור נמרץ: דוקטור אַיְכּוֹאֵב, אגדה מחורזת של קורניי צ'וקובסקי הנהדר, על רופא חיות פלאי שמוזעק לאפריקה לרפא גורים חולים.

הספר תורגם לראשונה ב1943 על ידי נתן אלתרמן (שקרא לספר "לימפופו" ולרופא – אוֹיְזֶמַר) עם איורים של שמעון צבר.

ב1958 תורגם בשנית, בחירות גמורה (ואופיינית, לטוב ולרע) על ידי רפאל ספורטה, שקרא לַדוקטור, דוליט, בעקבות דוליטל הרופא, וגם איזָה המאיירת יצרה גלגול ילדותי של דוליטל כפי שצויר על ידי יו לופטינג עצמו. (צ'וקובסקי אגב, התכחש לזיקה והתעקש על מקור אחר).

ובימים אלה, הוא נולד מחדש כדוקטור אַיְכּוֹאֵב בתרגומה של אלה סוד עם איורים של בתיה קולטון (והקדמה של עורכת ההוצאה איסנה גולדין ואחרית דבר של דוקטור זויה קופלמן).

דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי, כריכת הספר, איירה בתיה קולטון

.

יש לי הערה אחת על התרגום ושלוש על האיורים.

ונתחיל בבשורות הרעות, כלומר במה שנגרע:

נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו. אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו," כתב אריך קסטנר בהקדמה ל"כיתה המעופפת" (תרגום אלישבע קפלן).

ואף אני נתרגזתי כשהתחלתי לקרוא בדוקטור אַיְכּוֹאֵב. בהקדמה לספר משווה העורכת את הדוקטור למרי פופינס:

…האביזר היחיד שאַיְכּוֹאֵב נושא עמו לקצה השני של העולם אינו אלא תיק יד המזכיר מאד את מזוודתה הפלאית של מרי פופינס ונמצאת בו התרופה שתרפא את כל התחלואים ותרצה את כל המאווים – תמרים (במקור: שוקולד; במקרה של פופינס מדובר בסוכר).*

שלא תבינו לא נכון; אני בעד תמרים, הם גם טעימים וגם בריאים. אבל תמרים אינם תחליף לשוקולד, לא מבחינה פואטית/ רגשית/ מיתולוגית שהן הבחינות הקובעות לענייננו. כמו שלחם אינו סתם מזון וצמה אינה סתם תסרוקת, שוקולד אינו סתם ממתק אלא קטגוריה בפני עצמה.

קחו למשל את "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל. על רגל אחת למי שלא זוכר: שוקולד הוא משאת נפשו של צ'רלי, ילד חסר כל. חייו משתנים כשהוא מגריל כרטיס זהב וזוכה לביקור חלומות במפעל שוקולד מסתורי ואף יורש אותו בסוף הסיפור.

ועכשיו נסו להחליף את "צ'רלי והשוקולד" ב"צ'רלי והתמרים" ותראו איך כל האמינות, כל הגוזמה הפראית והתנופה המיתית קורסות.

או קחו את הסוהרסנים של הארי פוטר למשל. סוהרסן (במקור dementor) הוא יצור אופל שניזון משמחת חיים אנושית. בכל פעם שהוא נמצא בסביבה האוויר מתקרר והאור מחשיך. יש לו חור במקום פה שבאמצעותו הוא מוצץ נשמות, עניין גרוע ממוות. וג'יי קיי רולינג, בהבלחת גאוניות, קבעה ששוקולד הוא תרופת החירום והעזרה הראשונה אחרי מפגש עם סוהרסן.

רק נסו לתת למישהו תמרים אחרי שנתקל בסוהרסן…

ודוגמא שלישית (כי שלוש זה מספר מאגי) – בהצגת הילדים הנלבבת ים קטן מחפשים הגיבורים הקטנים אוצר בתוך ספינה טרופה. כשהזהב אמנם נמצא פורצת אחת השחקניות אל הקהל כשהיא מנופפת במטבע וצועקת בהתרגשות, "זה לא זהב, זה שוקולד!" וכולם צוחקים. ההורים שמחים כי הבהלה לשוקולד היא יותר נסלחת מן הבהלה לזהב, אבל אפילו הם מזדהים לרגע, והילדים על אחת כמה וכמה.

תמרים זה מתוק ובריא אבל זה לא שוקולד, וגם לא כמעט. אי אפשר להחליף אמת רגשית באג'נדה חינוכית. הניתוח מצליח אבל החולה מת. לבי לבי על הגורים המסכנים ועל הקוראים הקטנים שלא זכו להתוודע לרופא המופלא שמרפא בשוקולד. ואפילו יותר מן ההחלפה חורה לי ההונאה המובלעת, הניסיון להפנט את הילדים שאין הבדל.

להחליף שוקולד בתמרים זאת קמצנות חינוכית וחסך בחמלה ובפלא. וצ'וקובסקי היה נדיב גדול.

ההשוואה למרי פופינס אגב, במקומה, אף שהיא אינה משתמשת בסוכר כפי שנטען בהקדמה*. בסרט כמו בספר היא מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו ביותר מאותו בקבוקון תרופה.

מרי פופינס מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו. (כפית הסוכר שבלבלה את גולדין קיימת רק רק בשיר).

.

ייתכן שיש לתרגום גם נקודות זכות, פשוט לא הגעתי אליהן. החלפת השוקולד (שעליה התבשרתי בהקדמה) כמוה כשערה במרק שאחריה כבר לא יכולתי לשמוח בו.

אז התרכזתי באיורים של בתיה קולטון. היו לי שלוש הערות, על אקספרסיוניזם, חמלה ופמיניזם. קולטון הקדימה אותי וכתבה על האיורים וקצת נגסה לי בהערות לא בכוונה, ובכל זאת אגיד אותן, מהצד שלי…

1.     אקספרסיוניזם

זה הספר הראשון שבתיה קולטון מציירת בצבעי עיפרון וזה מהפך גדול, מקור לחום, מניכור מסוים לרגש עז עד כדי אקספרסיוניזם, שמאוזן אמנם על ידי קומיות וחמלה. והשילוש הזה מתלבש כמו כפפה על הטקסט של צ'וקובסקי שגולש מפאתוס לנונסנס בחן מסחרר מבלי לשמוט את החמלה.

למטה, לפני ואחרי: שתי קבלות פנים מאת בתיה קולטון. הדמיון בין הסצנות מבליט את ההבדל.

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס, משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה

ועוד יותר מקרוב:

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס (פרט), משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי (פרט), איירה בתיה קולטון, לחצו להגדלה.

.

ובאשר לאקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-192), הוא התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה, והתבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות ולא יציבות, ומשיכות מכחול סוערות.

במקרה של דוקטור אַיְכּוֹאֵב אגב, יש ברגש העולה על גדותיו גם פוטנציאל קומי, כמו בכל הפרזה.

.

מימין, ההיפופוטמים החולים משוועים לבואו של הדוקטור. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". משמאל, אדוורד מונק, הזעקה (1893), ציור הדגל של האקספרסיוניזם. לחצו להגדלה

הדוקטור ועוזרתו הנאמנה רוכבים על שפת ים גועש בדרכם לאפריקה. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". לחצו להגדלה

והאיור הנהדר הזה מתכתב גם עם הדפסי העץ היפניים, שהשפיעו מאד על ואן גוך (אבי האקספריוניזם, אם תשאלו אותי).

מערבולות של קצושיקה הוקוסאי (1849-1760)

.

  1. הזדהות וחמלה

לא לחינם הוא נקרא דוקטור אַיְכּוֹאֵב, זעקה של פציינט (לעומת, דוקטור מה-כואב? או אפילו דוקטור יהיהבסדר). וגם האיורים בדרכם המצחיקה והנוגעת ללב מממשים את הזדהותו של הדוקטור עם חוליו. למשל?

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

שימו לב איך הדוקטור מחקה בלי משים את תנוחת התרנגול. איך פיו האדום נפער כמו מקורו של התרנגול, והמטפחת האדומה שלו מציצה מתחת לפיו כמו הדלדול האדום מתחת למקורו של התרנגול.

ואותו דבר כשהוא מטפל בכלבלב (בתמונה שלמטה). כל גופו משתנה על פי גוף הפציינט. נעלו מציצה מאחור כמו קצה הזנבנב, פיו הופך לעיגול מוארך כמו פיו של האומלל, וגולת הכותרת – פאות לחייו  – שבימים כתיקנם נראות כמו אוזני קוקר ספניאל, וכבר מקרבות אותו לעולם החי – כמו נפרמות ומתרחבות מתוך הזדהות עם נהרי הדמעות ששופך הכלבלב.

(וגם המטפחת של האחות החייתית מתחרזת עם הדמעות, ובאיור התרנגול זרועותיה הן האדוות של מקורו).

.

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

ודוגמא שלישית ואחרונה (כי שלוש זה מספר מאגי):

.

איור בתיה קולטון (פרט), מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

הפעם מבליט האיור את החיבור בין כרסו של הרופא לרגליו המקופלות תחתיו במין רביצה. פאות לחייו מזדהות עם קשר הפרפר על ראשה של הפרה, ופסי מכנסיו מהדהדים את קפלי עורה ואת קפלי המטפחת העוטפת את פרצופה (יש עוד, אבל די בזה).

[ובלי קשר, מרנינה את לבי במיוחד גבתו המרחפת. כמו הירח של "אהרון והעיפרון הסגול" שנמצא בתוך חלונו של אהרון, כך גם הגבה של אַיְכּוֹאֵב נמצאת תמיד מעל זגוגית המשקפיים, זו נקודת הייחוס שלה…]

*

  1. פמיניזם, או מה שנוסף

כשקראתי את הטקסט חשבתי על טובי לב אחרים בהיסטוריה ובספרות שלא היו יכולים להגיע למה שהגיעו ללא דמות שהיא עזר כנגדם, כמו דון קישוט וסנשו פנשו, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון, וכמובן יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה. בטקסט של צ'וקובסקי ה"דוקטור" פועל לבדו, אבל אני החלטתי להכניס עוזרת נאמנה שמלווה אותו לאורך כל הדרך. הרבה שואלים אותי איזו חיה היא. קשה לי לומר איזו, אך ללא ספק היא מאוד דומה לי.

בתיה קולטון, הפנקס, חוסכת לי קצת ממה שהתכוונתי לכתוב, ואני ממשיכה מכאן.

מכל המאיירים שעולים בדעתי, בתיה קולטון היא "בעלת התוספות" (זה חוקי להגיד את זה בצורת נקבה?) העקבית ביותר. רק כדי לסבר את האוזן נזכיר שבגלגוליו של מעיל למשל היא הגניבה עוד שני ילדים למשפחת החייט.

מי שדוגל בחפיפה מוחלטת בין איור לסיפור, מחשיב כל מחלוקת לפגיעה בכבודו של הטקסט וחושש לבלבל את הקורא הצעיר. ואני שייכת לקוטב ההפוך. בשבילי החריגות האלה הן מים חיים. ראשית, כל איור הוא פרשנות, ומנסיוני, כששני אנשים שונים רואים משהו באותה צורה בדיוק, זה בדרך כלל סימן שאחד מהם עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם, אני מעדיפה להקשיב לשיחה חיה וחופשית בין האיורים לסיפור. סתירות אינן שגיאות אלא מגרשי משחקים. החיכוך שהן יוצרות מעורר מחשבות, מתנה גדולה בפני עצמה, ועצם הריבוי נותן מקום ולגיטימציה לנקודת מבט של הקורא. (וזה רק על קצה המזלג, וביתר פירוט בהזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים? ואפילו יותר בהאם איור זאת אמנות? ומעניין שגם אז זה התחיל מבתיה קולטון).

*

"ללא ספק היא מאד דומה לי", אמרה קולטון על הסייעת החייתית של דוקטור אַיְכּוֹאֵב. קולטון הגניבה את עצמה בתחפושת לתוך העולם שבראה. או, בהמשך להקדמה של איסנה גולדין, קפצה לתוך התמונה כמו מרי פופינס. וחשבתי גם על תדאוש קנטור, הבמאי הפולני שפלש לבמה של שחקניו והתערב במעשיהם באופן גלוי. אלא שקולטון נקייה מן הצורך הנואש והמצחיק והארס-פואטי של קנטור בשליטה, היא באה מאהבה.

.

מרי פופינס רוכבת בעולם שבתוך התמונה

תדאוש קנטור (מאחורי החלון) פולש לבמה ומפקח על שחקני בזמן ההצגה.

*

יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה

.

אל הזוגות הבדיוניים שנתנו לקולטון השראה השתרבבו גם יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה מן המציאות. ובמציאות כמו במציאות, הגבר הוא בדרך כלל הדמות הראשית והאישה נוטה להישכח.

גרשום שלום ואשתו השנייה פניה פרויד (אין לי מושג אם פניה היתה עזר כנגדו, זה "תצלום אילוסטרציה" כמו שקוראים להם. מירי שחם שלחה לי אותו פעם וכתבה, "אילו לפחות הביטה לכיוון החלון").

.

לצד כל דוקטור נערץ (וקורצ'אק הוא לגמרי נערץ ויקר ללבי) יש בדרך כלל עוזרת מסורה שלא זוכה בקרדיט, אף שהיא תמיד שם, בחום ובקור, על גב זאב או נשר, נאמנה ומצחיקה, תומכת ומנחמת, מכינה תה, מושיטה תרופות, מנגבת אפים דולפים, מנופפת לשלום…

איירה בתיה קולטון, מתוך דוקטור איכואב (פרט)

.

הפער שיוצרת קולטון בין הטקסט (הזיכרון ההיסטורי שממנו נשמטה העוזרת על פי פרשנותה) לבין המציאות החומרית האיורית, הוא אירוני ומעורר מחשבה. ועם זאת, אין בו שמץ מרירות, יובשנות של אג'נדה או של חומרה של נזיפה. זה קורה בזכות הניגוד הקומי (בין הדוקטור העגלגל כמו סנשו פנשו והסייעת הארוכה והרזה כמו דון קישוט), בזכות ההרמוניה, הקונטרפונקט, וגם בגלל שהיא באה מאהבה.

בתיה קולטון מתופפת לחיות (פרט)

*

ונ. ב. עדכון של הרגע האחרון וחצי נחמה: בתיה קולטון כתבה לי בעקבות הפוסט. מתברר שגם היא הצטערה על הסרת השוקולד (ואפילו הוסיפה נימוק משלה, שאגוזים ותמרים זמינים בטבע, החיות לא זקוקות לדוקטור בשבילם). אבל היא גם פעלה בחשאי לתיקון העוול, וטמנה שוקולד בכיסו של הרופא ובתיקו:

000

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על איור אחד של בתיה קולטון ושיר אחד של ביאליק

על שירים לעמליה (עוד מאיירת וסופרת שלא תיאמו עדויות)

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

האם איור זו אמנות?

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה ובעצם גם הפוסט שבו קורסאווה קופץ לתוך תמונה

*

ובלי קשר אבל חשוב.

וזאת התוכנית:

11:00 |  שמוליקיפוד | הצגת ילדים (גילאים 3-8)
12:00 |  רחוביוקי | רוקנרול ברחוב
14:00 |  שתיים | הצגה לכל המשפחה
15:00 |  רחוביוקי + מופע רחוב ״חצות הגיע הוא לא הופיע״
16:00 |  סיסטם עלי בהופעה חיה
16:30 |  איתמר ציגלר וגדי רונן מהחצר האחורית בהופעה חיה
17:00 |  הראש יוצא אחרון | פרפורמנס למבוגרים בשישה חלקים
17:45 |  בנות בצריח | מופע רחוב
18:30 |  גנרלים | מופע לייצנות מחאתי
**19:00 | עצרת התמיכה בתאטרון יפו | עשרות אמנים על במה אחת **
21:00 |  דאם | להקת ההיפהופ הכי בועטת במזרח התיכון
21:30 |  זיו יחזקאל ולהקת קאראר | מוזיקה ערבית קלאסית מכל הזמנים
22:00 | הקרנת הסרט ״מעבר להרים ולגבעות״

Read Full Post »

מן התוכניה:

המופע הוא שילוב וחיבור בין אמנויות שונות: מחול, תיאטרון, מוסיקה, עיצוב, תאורה ואנימציה. לעיני הצופים נשזרים סיפורים הנבנים בתוך עולם קסום וכאוטי, מתפרקים ועוברים טרנספורמציה.  אבק הוא חומר מפורר עד דק ואינו ניתן להגדרה. הוא לובש ופושט צורה, מתערבל, מתעופף, צונח ושוב מתערבל, כפי שכולנו הולכים לאיבוד, מתפרקים, ושוב מתחברים ונפרדים. עולמות נבראים כמו חלום ומתרסקים כאבק.

וזה הניסיון שלי לדבר על "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק דרך כמה מן המחשבות והתמונות שהוא עורר בתוכי. רשימה עתירת ספוילרים, עדיף לקרוא אחרי הצפייה.

*

1. דמעות

הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם
וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם

יהודה הלוי

רוחיר ואן דר ויידן (פרט), המאה החמש עשרה

רוחיר ואן דר ויידן (פרט), המאה החמש עשרה

"אבק" נפתח בסרט מצויר, בתקריב של זוג עיניים. אחר כך מתגלה בהדרגה עיר מוצפת; מבני הציבור מוצפים, הבתים, המגדלים. הלונה-פארק שקוע בתוך מים חשוכים. קצה ראשה של הליצנית המכנית עדיין מסתובב סביב עצמו. ספלי ענק של איזו קרוסלה מתנדנדים ונגרפים לאטם. דפים לבנים צפים בכל מקום. דגים שוחים לרגלי הפסל בכיכר העיר, צלליהם מחליקים מתחתם. בכיתה נטושה בבניין בית הספר, בין פגרי כסאות ושולחנות צפים, יושבת ילדה. פלגי מים משפריצים מעיניה. האם היא מקוננת על השיטפון או גורמת לו, מטביעה את בית הספר בדמעותיה או מדביקה אותו בבכיה?

מתוך "אבק", אנימציה: שמרית אלקנתי ורוני פחימה. המים פורצים מהחלונות כמו מתוך העיניים.

מתוך "אבק", אנימציה: שמרית אלקנתי ורוני פחימה. המים פורצים מהחלונות כמו מתוך העיניים.

טים ברטון, הילדה רבת העיניים: "...אין ספק שזאת חוויה/ להכיר ילדה רבת עיניים./ רק תיזהרו משיטפון/ כשהיא בוכה פלגי מים." תרגם איתן בן נתן

טים ברטון, הילדה רבת העיניים: "…אין ספק שזאת חוויה/ להכיר ילדה רבת עיניים./ רק תיזהרו משיטפון/ כשהיא בוכה פלגי מים." תרגם איתן בן נתן

זה קורה לפעמים בשירה, שנופים של מציאות פנימית משתלטים על המציאות החיצונית. למשל "בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל-לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה," (תהילים ו' 7), או "עיני כים נגרש ומימיו יחמרו מדם וּבַבָתי כמו רפסודת" (כלומר האישון הוא רפסודה בים הסוער והמדמם של הבכי, משה אבן עזרא).

.

'הלוואי שלא הייתי בוכה כל כך!' אמרה אליס, כשהיא שוחה הנה ושמה, מנסה למצוא מוצא. 'כעת אענש על זה, כנראה, בטביעה בתוך הדמעות של עצמי!'

לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, תרגמה רנה לטווין

.
האנימטוריות שמרית אלקנתי ורוני פחימה מימשו את המטפורה בסרט היפהפה שלהן, וגלשו מן השירה אל הפנטסיה, אל המציאות הפנימית-חיצונית שבה מתרחש המופע.

שורת הדלתות המצוירות של בית הספר המוצף החזירה אותי גם למסדרון האינסופי של הביטלס ב"צוללת צהובה": דלתותיו הרבות נפתחות ונטרקות ודברים מפליאים מגיחים מהן: רכבת דוהרת, ביצה בגביע, יד מקושטת בטבעות, חילזון ענקי, כוכב שביט צהוב… וג'ורג' הריסון מעיר כבדרך אגב: It's all in the mind.

*

2. מגילות

הילדה עדיין שופכת דמעות. אחד מפנסי העיר עדיין מהבהב. מאי שם ממריא כדור פורח עם ניצולים.  ובד בבד השיטפון הוא גם זיכרון רחוק: העיר נטושה. כמה מן הכסאות נתקעו בראשי עצים. סבך טרופי-תת-מימי צומח ליד בית הספר. סנפיר של מפלצת ים עלומה חותר בתוכו…

"וַיַנְג" פירושו באינדונזית "הצללים המניעים את לב האדם", "בֶּבֶּר" פירושו לגולל. הוַיַנְג בֶּבֶּר הוא "תיאטרון מגילה" שנולד ביאווה לפני למעלה מאלף שנה. גם בהודו קיימות מסורות דומות. ה"פַּר" (בד ארוך) הוא מעין מגילת "איורים" המונפשים על ידי הצללים של מנורת השמן. ה"בּוֹפָּה", מעין כוהן נודד, פורש אותה בזמן שהוא מדקלם את הסיפורים המיתולוגיים. המגילה נחשבת לחפץ מקודש. כשהיא מתבלה ונקרעת היא מושלכת לנהר או לאגם בטקס מיוחד.

וינג בבר

וינג בבר

וינג בבר (פרט)

וינג בבר (פרט)

ב"אבק" יש סדרת מגילות: המופע נפתח במגילה ענקית שעליה מוקרן הסרט. משני צדדיה יש כסאות ועליהם עומדים שני רקדנים ואוחזים במוטות המגילה כמו נושאי דגל בטקס בית ספרי.

המגילה השנייה נמשכת מתוך פיה של הדמות השחורה. זוהי מעין לשון ארוכה וריקה של נייר. מה שנרשם בה אולי נמחק בדמעות (מאוחר יותר הדמות תנסה גם לדבר אבל רק ג'יבריש יבקע מפיה, כאילו נעקרה מגילת לשונה).

לקראת סוף המופע מגוללת אחת הרקדניות מעיניה מסכַת-מגילה עם חורי דמעות. זיכרון הבכי הזה הוא עוד יותר רחוק (בתשוקה נתפסה בזנב מאת פבלו פיקאסו, יש "דמעות אכולות תולעים"). רק חורי הדמעות נותרו, החותם, תבנית הזליגה, כמו אותם כרטיסי ניקוב ששימשו בתחילת עידן המחשב לשמירת נתונים.

כרטיס ניקוב של איי בי אם. חורי-נתוני הדמעות

כרטיס ניקוב של איי בי אם. חורי-נתוני הדמעות

.

הצגתי חללים ריקים לחלוטין, עירומים, שהנוכחות היחידה בהם היתה היעדרות, החותם שנותר על הקירות מכל מה שעבר עליהם, צל החפצים שנשמרו במקומות אלו. החומרים למימוש חללים אלה, אבק, פיח ועשן, תרמו ליצירת אקלים של מקום שנעזב על ידי בני אדם.

קלאודיו פארמיג'אני

בעבודות כמו "אבק" (בתמונה למטה) ו"פסל צל" אטם פארמיג'אני ספריות והבעיר אש בתוכן, ואחרי שהחלל התמלא בעשן ובפיח רוקן את המדפים כך שנותרו רק עקבות, רק קווי המתאר המפוייחים של הספרים.

קלאודיו פארמיג'אני (נ' ב1943) "אבק"

קלאודיו פארמיג'אני (נ' ב1943) "אבק". לחצו להגדלה

*

3. רוחות

"אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק מתרחש בתוך כיתה. בתוך דוגמית של כיתה: חמישה תלמידים בתלבושת אחידה, מעין כותנות לילה של פנימייה מעוטרות בפס ירקרק טליתי. חמישה שולחנות פשוטים עם מכסה נפתח, חמישה כסאות. בפינה אחת ערימה גבוהה של דפים, ובאחרת דלת.

ולריו ברוטי (valerio berruti) ילדי בית ספר, 2008

ולריו ברוטי (valerio berruti) ילדי בית ספר, 2008

הבמאי הפולני תדאוש קנטור (Tadeusz Kantor, 1915-1990) הוא מקור השראה תמידי לפינטו-פולק. ביצירתו הנודעת "הכיתה המתה" מגלמים שחקנים זקנים את תלמידי בית הספר (במין תמונת ראי של ילדים שמשחקים בלהיות מבוגרים). הפער הבלתי ניתן לגישור הוא תמצית האמנות בעיני קנטור.

בתוכניית "אבק" מצוטט פתגם קוריאני:

'אסוף אבק כדי ליצור הר'… המשמעות היא שעבודה קשה מניבה תוצאות. אך במוקדם או במאוחר יגיע משב רוח חזק או גל צונאמי והר האבק יתעופף והכל יתחיל מחדש.

הסיזיפיות של "אבק" עדינה ומלנכולית בניגוד לסיזיפיות השרירים של המיתולוגיה היוונית. אצל ענבל פינטו ואבשלום פולק אין זיעה וגניחות התאמצות, זה לא "סיאנס דרמטי" כפי שהגדיר קנטור את המופע שלו. הכיתה של אבק קרובה יותר ל"זיכרונות" (Amarcord, 1973)  של פליני, סרט שבו מזוקקים זכרונות בית הספר לסדרת כוריאוגרפיות ליריות-קומיות: מן המורה לפיסיקה שמנדנד מטוטלת בזמן שהתלמידים מדקלמים "טיק טק" ומתנדנדים לפי הקצב, ועד למורה להיסטוריה שמרצה תוך כדי הליכה מסביב לכיתה וכל הראשים עוקבים אחריו במקהלה, וכשהוא נעלם לרגע מאחורי איזה ארון כולם מותחים את צוואריהם, למורה שתלמידיו נמלטים בשפיפה בזמן שהוא מצחצח את משקפיו, וכן הלאה והלאה.

המבט של פליני יותר מרוחק משל קנטור ופינטו-פולק מתרחקים עוד יותר. הכיתה שלהם היא מרחב פנטסטי ומודולרי ספוג במלנכוליה עזה: המַכְתֵבה היא גם במה ועמוד קלון, אפשר להיבלע בתוכה, להיוולד מתוכה, להיות חצי-ילד-חצי-שולחן. הרקדנים של "אבק" הם דיירי המרחב, מפעיליו וגם חלק ממנו: האנשים מוחפצים והרהיטים מונפשים, השולחנות רוקדים במעגל, הופכים לקרונות של רכבת ומתחברים למעין במת אופנה. פינטו-פולק כמו חוקרי ארצות מנסים למפות את סך כל המסלולים שמציע המרחב.

פול קליי, מסלולי הליכה, מתוך פנקס הרישומים הפדגוגי, 1925

פול קליי, מסלולי הליכה, מתוך פנקס הרישומים הפדגוגי, 1925

*

פרידולין, סגור את הארון! נושבת רוח פרצים!

פרופסור קרויצקם, מתוך "הכיתה המעופפת" מאת אריך קסטנר

בשלב מסוים מצטרף לכיתה איש בחליפה כחולה, לא בדיוק מורה, מין נציג של סמכות רופסת, חסרת עמוד-שדרה ("כמו הדחליל מ"הקוסם מארץ עוץ," אמרה לי נ'). בהמשך מצטיידת "הסמכות" במקל חובלים ומנצחים, מעין עמוד-שדרה חיצוני, בדימוי מבריק של דיכוי שמחפה על חולשה.

בכל פעם שהאיש הכחול פותח את הדלת פורצת מתוכה מוסיקה רועשת מלווה ברוח כה עזה שהתלמידים נאלצים להאחז בשולחנות כדי לא להתעופף (כמו האומְנוֹת החמוצות ב"מרי פופינס"). בכל פעם שהדלת נסגרת כולם חוזרים ומתיישבים כאילו כלום לא קרה. בהקשר הנרטיבי זאת חידה: מהו הכוח המסתורי שפורץ לכיתה? אבל זוהי גם תמצית הכוריאוגרפיה הבית-ספרית: בכל פעם שהמורה מפנה את גבו פורצת מהומה, וכשהוא מחזיר את פניו כולם קופאים בארשת מלאה תום. ובמחשבה נוספת – זה כנראה המודל של משחק הילדים "אחת שתיים שלוש דג מלוח"…

מתוך "מרי פופינס"

מתוך "מרי פופינס"

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילם דניאל צ'צ'יק

*

4. הנפשות

רוברט וילסון, כסאות אמדיאוס, ברזל, 1991

רוברט וילסון, כסאות אמדיאוס, ברזל, 1991

אנימציה, מלשון Anima, המילה הלטינית לנפש; בעברית – הנפשה, כלומר החייאה של דומם.

מלבד סרטון הפרולוג יש ב"אבק" עוד הנפשה כפשוטה: שלושה מן השולחנות נפתחים לסרטוני דפדוף מעגליים: בסרטון אחד בוקעת דמות אנושית מתוך ערימה אדומה קטנה, ספק נולדת ספק מושכת את עצמה מתוך הערימה, מפסלת את גופה לריקוד וחוזרת ושוקעת לתוך הערימה (בדיוק אמצע הדרך בין הברון מינכהאוזן שמושך את עצמו בשתי ידיו מן הביצה לבין "מעפר באת ואל עפר תשוב"). בסרטון אחר מנסה דמות מצוירת לפרוץ מן הדף שבו היא כלואה. ובמידה מסוימת היא גם מצליחה; ההנפשה מחלחלת אל המופע ומעצבת אותו בדרכים רבות:

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. התלמידים ההפוכים כמו משתקפים במים, הקיימים אמנם רק בסרט.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. התלמידים ההפוכים כמו משתקפים במים, הקיימים אמנם רק בסרט. צילם דניאל צ'צ'יק

.

יש קטעי מחול שכמו זלגו מסרט אנימציה, כמו למשל הקטע שבו הסמכות הכחולה רוקדת עם כסא "מונפש" שרגליו מתנועעות וקורסות. הכסא הוא מעין כפיל ושיקוף של הדמות. קטע אחר, שנרקד לצלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן, הוא מחווה ישירה ל"פנטסיה" (1940) של דיסני, הן בבחירת היצירה והן בתרגום של הצליל לתנועה.

תפאורת "אבק" נראית כמו רישום על דף נייר אריזה שנצבע מדי פעם באור כחול, ירוק או ורוד. הרקדנים "מונפשים" ואולי להפך – "מודממים", מלשון דומם, הופכים לדמויות מצוירות כשהריקוד שלהם מפורק ל"פריימים" של אנימציה. לפעמים זו אותה דמות שקופאת לרגע בין תנוחה לתנוחה, ולפעמים זו שורה של פריימים בו זמנית (הרקדנים בתלבושתם האחידה כמו מגלמים אותה דמות בתנוחות שונות). טכניקות האנימציה מעדנות ו"מקררות" את הכאב. זאת תמצית האמנות: למצוא את הכלים והצורות שיכילו את הכאב ואת הכאוס הפנימי. הגבול בין הכלי הנכון לבריחה מהרגש הוא מתעתע. לפעמים ב"אבק", הכאב וההתעללות נחתכים לכל כך הרבה חלקים שהם כמעט נסתרים מהעין. הרקדנים נעים לקול תקתוק, דפיקות הלב של הזמן או של "המוות" שאליו נגיע בהערה הבאה.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. הרקדנים כפריימים של אנימציה. צילמה רותם מזרחי.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. הרקדנים כפריימים של אנימציה. צילמה רותם מזרחי.

אדוארד מייברידג' מצלם שלבים של תנועה מהירה

אדוארד מייברידג' מצלם שלבים של תנועה מהירה

אפרת נתן, פוסע וקוצר

אפרת נתן, פוסע וקוצר

*

5. דפים

ה"בולאם" (bulaam) המכהן בחצרות מלכות על שפת הקונגו, חולש על שני תחומים חשובים ורחוקים לכאורה: הוא אחראי על הזיכרון ההיסטורי, כלומר משמש מעין ארכיון שבעל פה של שושלת המלכות. ובד בד הוא גם מדריך הריקודים שמנחיל את המחולות הטקסיים לאנשי החצר. התפקיד הכפול יוצר, ואולי חושף, זיקה בין זיכרון לתנועה במרחב. גם פינטו-פולק מחפשים את הזיקה הזאת בדרכם. (עוד על הבולאם ודומיו בספר המרתק על מוזיאון התודעה)

*

"אבק" כולו דפים: מהדפים הצפים במי הפרולוג, שאחד מהם מקופל לברבור אוריגמי, כאילו באמנות ובהנפשה גלומה המטמורפוזה שיכולה להציל מטביעה – ועד לדפים של סרטוני הדפדוף המתהפכים ברעש גדול של בית דפוס.

קלאודיו פרמיגא'ני, קריפטה, פסל לעוורים, 1994

קלאודיו פרמיגא'ני, קריפטה, פסל לעוורים, 1994

מתוך "אבק", אנימציה מאת שמרית אלקנתי ורוני פחימה

מתוך "אבק", אנימציה מאת שמרית אלקנתי ורוני פחימה

ישנו דף-האור הלבן של חלון הדלת ודפי-אור אחרים שהתאורן זורה על הבמה, וישנה כמובן ערימת הדפים הממשיים בפינה של "המוות", או על כל פנים הדמות הלבושה כמו דמות "המוות" מימי הביניים. כי "המוות" של "אבק" הוא צל של עצמו, אין לו אפילו כסא משלו. בכל פעם שמתפנה מושב הוא מדשדש אליו במהירות, ונס בבהלה ברגע שמישהו מתקרב. זה הופך את "אבק" גם לסוג של "משחק הכסאות" בצד "אחת שתיים שלוש דג מלוח", ובצד "כולם עוברים, כולם עוברים [בדלת, ואז היא נטרקת] ואחרון נשאר".

"מוות" מימי הביניים, מתוך "החותם השביעי", אינגמר ברגמן, 1957

"מוות" מימי הביניים, מתוך "החותם השביעי", אינגמר ברגמן, 1957

הרוח "בלי פנים" מתוך "המסע המופלא", הייאו מיאזאקי 2001

הרוח "בלי פנים" מתוך "המסע המופלא", הייאו מיאזאקי 2001

"המוות" של "אבק" המגולם להפליא על ידי צביקה פישזון, הוא זקן, ואולי זקנה – המגדר עמום בכוונה. הוא היה שם מהתחלה (לרגעים חשבתי שאולי הוא הילדה הבוכה שהזדקנה). הוא לא מסוגל להרפות משום דבר. גם הדף שהוא אוחז ממשיך להתנפנף ברוח של הזיכרון, אחרי שהדלת נסגרה.

לקראת הסוף הוא מפרק את ערימת הניירות, הוא מעיין בהם ומתחיל להדביק אותם על כל גופו ופניו. ואז, עוור למחצה ושעון על ענף, הוא מתקדם למרכז הבמה. ערימות של דפים נושרות מחיקו, הוא אוסף אותם והם שבים ומחליקים. הוא מעיף אותם גבוה לאוויר והם חוזרים ונושרים על ראשו.

מתוך "אליס בארץ הפלאות" (פרט), אייר ארתור רקהאם. אליס נמצאת איכשהו ברקע של רבות מהעבודות של פינטו-פולק. כבר הזכרתי קודם איך כמעט טבעה בדמעותיה שלה, אבל אולי גם הסצנה הזאת שבה הקלפים נטרפים ומתעופפים, עומדת מאחורי הדפים המתעופפים של "אבק".

מתוך "אליס בארץ הפלאות" (פרט), אייר ארתור רקהאם. אליס נמצאת איכשהו ברקע של רבות מהעבודות של פינטו-פולק. כבר הזכרתי קודם איך כמעט טבעה בדמעותיה שלה, אבל אולי גם הסצנה הזאת שבה הקלפים נטרפים ומתעופפים, עומדת מאחורי הדפים המתעופפים של "אבק".

הרקדנים צופים בו בדממה בזמן שהוא זוחל לאסוף את הדפים, מתפלש בהם ולבסוף קורס ללא תנועה.

קורבן של לינץ' שגולגל בזפת ובנוצות.

קורבן של לינץ' שגולגל בזפת ובנוצות.

דמות הדפים נגעה לי עמוקות בפרשנויות הסותרות שהיא אוצרת:

מצד אחד היא מגלמת את הניסיון הנדון לכישלון לזכור הכול ולא לאבד מילה.

מצד שני היא מועדת בעיוורון אל מרכז הבמה כמו קורבן של לינץ' שגולגל בזפת (שחור הלבוש) ובנוצות (לובן הדפים), ועכשיו הוא חוזר ומשחזר את הטראומה בתיאטרון של הזיכרון.

ומצד שלישי לבוש הדפים מזכיר לי תלבושות של שמאנים מכל העולם; תמיד משתלשלים מהם המון חפצים – ומטה הענף משלים את תמונת השמאן.

ואולי כל הפירושים נכונים; התת מודע אינו מכיר בסתירות, והכאב, הזיכרון והריפוי חולקים אברים משותפים.

בגד של שמאן ממרכז אסיה

בגד של שמאן ממרכז אסיה

שמאן מצפון רוסיה

שמאן מצפון רוסיה

*

6. קווים

אחרי שהדמות השחורה קורסת, נפתחת הדלת כדי סדק ומקל משתרבב מתוכה. זהו הראשון בשורה של מקלות מחוברים זה לזה. המקלות היו כאן מתחילת המופע, מן המוטות שעליהם גולגלה מגילת הסרט (מוטות התורה נקראים "עצי חיים"), ועד למקלות ששימשו את הסמכות: כמקל הליכה וסקי, כמשוט, כמקל מנצחים, כמקל מרצים ומקל חובלים ("במקל, בסרגל, מה שבא ליד"), כמקל גישוש של עוורים, כמחסום, כמוט הפעלה של בובה ועוד ועוד.

אבל לפני ואחרי הכל המקל של "אבק" הוא הקו ש"ירד" מִדף ההנפשה. הקו מחבר בין הרקדנים. הם אוחזים בקו ו"מציירים" מעין בית ארכיטיפי סביב דמות הדפים. בית ילדותי עם גג משולש, חומה ומגדל של הבתים המצוירים. ואז הם יוצאים מן הבית בשורה, יד ביד. עכשיו הזרועות שלהם הם הקו המזוגזג המחבר. הם רוקדים ונקלעים זה בזה בלי להרפות, עד שחושך יורד על הבמה. סוף.

*

* על פלאי הבולאם למדתי מן ההצגה דודה פרידה: המוזיאון מאת נעמי יואלי

הרשימה נכתבה בהזמנת הלהקה

*

עוד באותם עניינים. על אנימציה:

הברון מינכהאוזן והאנימציה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

*

על תיאטרון מחול

פינה באוש – הסוד

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

פעמיים דירת שני חדרים

על הגבעה של רועי אסף

ועוד

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק :

ראשס  אויסטר  שייקר * דגי זהב

*

Read Full Post »

זהו פוסט המשך. בחלק הראשון יש גם תקציר

*

קערת העץ

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

.

בעמוד הראשון רואים את ראשו של הילד מבצבץ מן האשנב למכירת כרטיסים. ברקע נמצאת הגדר של התור שכמו סוגרת עליו מאחור. למטה משמאל מונח עט של "אלפרד כלובים בע"מ" ולמעלה מימין מודבק פתק: "כלוב 16 ריק! להודיע למנקה!!" זהו האקדח של צ'כוב, שתלוי על הקיר במערכה הראשונה וייִרה במערכה השלישית. אביאל בסיל מכין את הקרקע לרגע שבו הילד יגדיר את עצמו מחדש כחיה ויישכב בכלוב הריק.

למה בכלוב? כי כל הספסלים תפוסים.
הם לא סתם תפוסים, הם תפוסים על ידי משפחות מאושרות.
ואולי הם פשוט נועדו למשפחות מאושרות. ואילו הכלובים נועדו לאלה שהורחקו מסביבתם הטבעית.
כל כך הגיוני וברור לאן הוא שייך.

ובהמשך לכך, הכניסה לכלוב היא מעין מיצג (במובנו הראשוני כאמנות המבוססת על פעולות ורעיונות), וגם פעולת מחאה נוסח קערת העץ. זוכרים את הסיפור על הסבא הישיש והרועד ששומט את כלי האוכל ומטנף את שולחן המשפחה? בנו וכלתו מַגלים אותו לפינה ומגישים לו את מזונו בקערת עץ. הנכד צופה בהשפלתו. זמן מה אחר כך הוא משתעשע בפיסת עץ. כשאביו שואל אותו למעשיו הוא עונה "אני מכין לך ולאמא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל". (הנה גרסה מפורטת).

.

"קערת העץ", איור ארתור רקהאם

"קערת העץ", איור ארתור רקהאם

.

כמו ההורים של הילד מקערת העץ גם ההורים של הגור מרוכזים בעצמם: "לא מזמן שמעתי את אמא אומרת לו [לאבא] שהוא חייב להשתדל לבלות איתי יותר, אחרת, כשאגדל, הוא ממש, אבל ממש יצטער על זה." כלומר הנושא הוא לא צערו העכשווי של הילד אלא צערו העתידי של האב. האב לעומת זאת, מלמד את הילד "מה צריך להגיד לאמא… כדי שתכעס עליו [על האבא] הכי מעט." הוא אוסר על הילד לקנות שוקולד, לא בגלל שזה מזיק לשיניים (נניח) אלא "כי גם ככה יהיו לו [לאבא] מספיק צרות עם אמא".

הכניסה לכלוב היא פעולת שיקוף ומחאה, כמו גילוף הקערה.

*

מרי פופינס

גורי חתולי אדם ארוכי שיער ניזונים רק מממתקים, אסור לשטוף אותם במים, אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות. המשחקים שהם הכי אוהבים זה קלפים ותופסת עכברים. אבל צריך להיזהר, כי אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה. אם גור חתול אדם ארוך שיער מספר לך סיפור, אתה חייב להקשיב לו עד הסוף, גם אם יש לך טלפון דחוף מהעבודה, הם שותים רק שוקו, חלב ומיץ, כי מים יכולים לגרום להם להקיא ואולי אפילו להתעוור. (מפנקסו של חבקוק, בהשמטות קלות)

מי שחושב שאבות עסוקים עם טלפונים מהעבודה נולדו אתמול, שיזכור את מרי פופינס. לא הספר, הסרט שנעשה ב1964 ומתרחש ב1910!. ג'יין ומייקל, שני ילדים עם אבא עסוק ואמא סופרז'יסטית, מופקדים בידי אומנות קפוצות ומתנכלים להן בהתאמה. אחרי שהאומנת ה13 מתפטרת, הם מחליטים לעזור ("גורי חתולי-אדם נחמדים ואוהבים לעזור") באיתור אומנת מתאימה. מודעת הדרושים שהם מנסחים היא פרומו לפנקס החבקוקי. אני מצטטת בהשמטות קלות:

דרושה אומנת לשני ילדים מקסימים. עליזה, ורודת לחיים, ללא יבלות [את זה מייקל הוסיף], שמכירה כל מיני משחקים, טובת לב, מתוקה, שתיקח אותנו למקומות, לבילויים, תשיר שירים, תתן ממתקים, לא תכעס, תִּרדֶה או תנזוף, לא תתן שמן קיק או מִקפא, תאהב אותנו כמו בן ובת ולא תסריח ממי שעורה [בירה? גם את זה מייקל הוסיף].

(וגם הם מצדם מתחייבים אגב, לא להחביא לה את המשקפיים ולא לשים לה קרפדות במיטה או פלפל בתה).

אחרי שהם הולכים לישון, קורע האב את מכתבם ומשליך אותו לאח. אבל רוח מסתורית נושאת את הקרעים למרום ושם הם מתאחים בחזרה. מרי פופינס מעיינת במודעה. למותר לציין שהיא עונה על כל הדרישות. היא לא רק האומנת המושלמת שמפצה על חסרונות ההורים, היא מצליחה בסופו של דבר לתקן את האב ולקרב אותו לילדים (לא בעזרת פנקס הוראות, זה תהליך שלם שאין לו מקבילה בסיפור של קרת או מקום בפוסט).

.

מרי פופינס (ג'ולי אנדריוז) עם התוכי המדבר שבקצה מטרייתה.

מרי פופינס (ג'ולי אנדריוז) עם התוכי המדבר שבקצה מטרייתה.

תהייה: האם התוכי של אביאל בסיל שמלווה את הסיפור לכל אורכו הוא קריצה למרי פופינס? (הצבעים שלו אמנם שונים וקרובים לבגדי הילד וגם לצבעים המקוריים של קוקי חבקוקי)

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". בפוסט הקודם אפשר לראות אותו ברבים מן האיורים.

3_smoke-stairs.

וגם המעשנות הכל כך פעילות של ספינת האוויר – האם הן מחווה מודעת או לא למעשנות הלונדוניות של מרי פופינס?

 .

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".

*

מיו מיו שלי

"ומאז בכל שבוע, כשאבא שלי ואני יוצאים לבלות, הוא מציץ בפנקס כשהוא שוכח, ומגדל אותי רק לפי ההוראות." כך מסתיים גור חתול-אדם ארוך שיער.

סוף טוב הכל טוב?

כן. אולי.

יש לי ספקות משלי. אני יודעת משהו על הגבול בין המציאות לבין הפנטסיה שמתקנת אותה. הפנקס של חבקוק שייך לצד הפנטסיה. מאד חשוד בעיני לגלות אותו בצד מציאות (כמעט בדרך אגב, ובלי הפליאה האופפת את שאלתו של קולרידג': "אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו, להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז"?).

זה קצת מזכיר לי את הסוף של מיו מיו שלי (הנהדר של אסטריד לינגרן), כשהילד מסביר שהוא לא קופא מקור על ספסל ברחוב, מה פתאום! הוא נמצא בכלל בארץ מרחקים, בין צפצפות כסף מרשרשות ומדורות מחממות, הוא אוכל לחם משביע עם אביו הנפלא וכן הלאה, וככל שהוא ממשיך ומפרט את אושרו זה נהיה יותר עצוב, הצורך שלו להפנט אותנו ולשכנע את עצמו. מתחשק לבכות ולחבק אותו.

זאת ועוד. הילד של קרת יודע שהוריו מפשלים ובכל זאת הוא לא מתמרד, הוא לגמרי אחראי ובסדר ונאמן לאביו. הוא משתדל לבַלות יפה כמו שהבטיח בעל כורחו (כמו מרטין מהכיתה המעופפת שכובש את בכיו כדי לרַצות את אמו, ואפילו מתוך שינה הוא ממלמל "אסור לבכות"). הוא קורא ביסודיות את כל הכיתובים ולא מרשה לעצמו שוקולד למרות שיש לו כסף ומי ילשין; ומי יודע, הוא עוד מסוגל להגיד שאביו השתנה כדי להרגיע את כולנו, שלא נצא בלב כבד.

*

זה ספר הילדים השלישי של אתגר קרת, ובכל אחד מהם יש אב נעדר. באבא בורח עם הקרקס, האב עוזב כדי להגשים חלום (וחוזר אמנם, מועשר). בלילה בלי ירח הוא משתמט וקצת שקרן ואנוכי (ועוד יותר על פי הפרשנות שלי), ועל האבא של גור חתול-אדם ארוך שיער כבר דיברנו. זה מרשים ומפליא כאחת, כי בעוד שספרות מבוגרים מבוססת על הדפיקויות של אנשים (והוריהם!) הרי סופרים – לפעמים אותם סופרים בדיוק – נוטים להגיש לילדים גירסה זוהרת של הורה קשוב ונוכח. קרת לא עושה הנחות למוסד האבהות, ועם זאת – משפטים כמו "אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות," כולל הערת האזהרה, ש"אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה," הם גאוניים בעיני, כמבוגרת וכילדה. אני עדיין זוכרת את המפגש הראשון שלי עם מודעת הדרושים של מרי פופינס. את הפלא הזה שמתפשט בחזה, האושר הזה של "אבל ככה זה צריך להיות, סוף סוף מישהו מבין!" אני זוכרת את הצחוק שלא נבע רק מהגוזמה אלא מההבנה, מהשמחה שמישהו רואה אותי (ומכיר בי ואוהב אותי). וזאת נחמה גדולה.

*

עוד אבות בעיר האושר

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

על גורילה מאת אנתוני בראון

אז מה עדיף, אבא נעדר או אבא מדכא? על לילה בלי ירח מאת אתגר קרת ושירה גפן

המוצא של הילדה אילת

בדיוק כפי שזכרתי

*

וגם

פוסט ארכיטקטוני, על הבית שנבנה לאתגר קרת בוורשה

*

פוליאנה ואני

גילגי היתומה המאושרת

ועוד

*

Read Full Post »