Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרי דה מורגן’

בפוסט הקודם תרגמתי את  הכבשים של ננינה מאת מרי דה מורגן. ועכשיו לפרשנות.

*

חטא-יסורים-כפרה

נתחיל ממה שלא עלה להפתעתי, בתגובות: הנתיב הזה של חטא-אובדן-וגאולה-דרך-יסורים נסלל על ידי הנצרות. בכבשים של ננינה יש יותר מקבין של נצרות; הגיבורה אינה עומדת בנסיון שבו מעמיד אותה "האדון". היא מתפתה לשד היפהפה ומאבדת את צאנה, ורק אחרי שהיא מכפרת על עוונה בייסורים היא זוכה בו בחזרה.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

לפני שנים רבות בקרתי בשורה של פסטיבלים דתיים בפורטוגל. ובכל אחד מהם היה אפשר לראות נשים זוחלות על ארבע מסביב לכנסייה, כמילוי נדרים וככפרת חטאים. לפעמים צעד בצד האישה בעל אוהב ואפילו אחז בידה בזמן שדידתה על ברכיה. כמה מהנשים ליפפו את ברכיהן בסמרטוטים כדי לרפד קצת את היסורים (אם כי אף אחת לא הרחיקה לכת כמו נושאי הצלב האמריקאים הצצים בכל התכנסות המונית; כאן אפשר לראות אחד מהם, באירועי עשרים שנה למות אלביס בממפיס. בתחתית הצלב הכבד שלו הותקן גלגל עזר קטן).

ובשורה התחתונה – העץ הכובל את רגליה של ננינה הוא גם העץ של הצלב. רגליה מדממות כמו רגליו של ישו.

*

פאן-הרמס-פיטר פאן

הריקוד הוא מיני, על כך הסכימו כמדומה כל המגיבים. רועי כנען ראה בפֵיון גלגול של פאן, אל הרועים התיישי והחשקן. דודו פלמה נזכר במילורס, מאהבה של ליידי צ'טרלי, ושועי רז הרחיק עד קרישנה.

הזיקה בין ריקוד לחטא אינה המצאה של דה מורגן. אנדרסן למשל, מרחיק לכת בהרבה; בסיפור האימים הנוצרי שלו "הנעליים האדומות" אין די בלפיתת שורשים כדי לעצור את הריקוד. הגיבורה מבקשת מהתליין לקצץ את רגליה, והוא אף עושה זאת.

ועם זאת, ועל אף החליל הפאלי הדובר אל ננינה, יש בפֵיון משהו חמקמק וא-מיני. לי הוא הזכיר את הרמס אל הגנבים, יותר מאשר את בנו פאן. הוא קוסם וגנב רב חן אבל אין בו זימה או זדון. דורית נחמיאס הזכירה בצדק, את פיטר פן הקרוי על שמו של פאן, ומהווה גירסה פחות חייתית ויותר מעודנת וכמעט תמימה של אל הרועים.

ויליאם אדולף בוגרו, 1825-1905, פאן והנימפות

פיטר פן ובנות הים, מתוך סרטו האילם של הרברט ברנון, 1924

מוסטוב ויקטור בוריסוב, דפניס וכלואה (מרקדים לחלילו ואחריהם העז השחורה הכבשים הלבנות, בדיוק כמו בסיפור), 1901 

פאן ודפניס, 100 לפנה"ס. מין תום נוסח דפניס וכלואה שורה על המחולות עם הפיון

*

כבש או רועה?

… החופש והחירות היצרית שמבטיח פאן לעומת המסגרת הברורה והשורשים שמבטאים האדון ועץ האשור. וינינה המתגלה בסוף כחסרת אומץ להתמסר, מהססת לשבור את הקונבנציות ונענשת על כך בחומרה ע"י דה מורגן, היא תישאר כבשה בעדר של האדון עד סוף ימיה. גאונית הדה מורגן הזאת.

סיפור נהדר. ומה שעושה אותו לנהדר יותר אלה הן דווקא שתי השורות האחרונות. הן הופכות את הסיום לסוג של עונש. נדמה לי שדה מורגן לא כל כך אהבה את ינינה בסוף ולכן היא מענישה אותה על כך שלא העזה לפרוץ את הגדרות.

דודו פלמה חורץ את דינה של ינינה  (כלומר ננינה)

יש מן הפיתוי במטפורות השורשים והעדר, ועם זאת – לא נוח לי עם ליהוק העץ לסוכן של דיכוי; עצים קרובים מאד ללבי וגם ללבה של דה מורגן. גם בסיפור הקודם שתרגמתי יש כמה וכמה: עץ השיער הפלאי, עץ הזירבל המגן מלחשים, עצים מצמיחי אבנים יקרות, ואפילו עץ אשור כמו של ננינה, מבליח לרגע בסיפור, כמעין ראי של הגיבורה:

אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור.

זאת ועוד; ננינה כפי שהיא נשקפת מן הסיפור אינה מורדת ופורעת חוק אלא ילדונת תמימה ובודדה, בעלת דימיון פעיל, קצת משועממת ומאד סקרנית, כמהה לחברה אנושית ומחוברת לטבע.

ומעל לכל ננינה היא טובת לב וחומלת ורגישה לסבל הזולת; בשיא מצוקתה, אחרי שאיבדה את הכבשה האחרונה, היא מבחינה בפצעיו של העץ וחובשת אותם. זה מה שגורם לו לפצות את פיו. פשוט לא מתאים לו לשלם לה רעה תחת טובה.

ולא רק בפצעי העץ היא מטפלת. בשיא יסוריה, כשהיא עוקרת מן האדמה בפעם האחרונה את רגליה המדממות, מסופר: "היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו".

ובשורה התחתונה – על אף תלאותיה ננינה מחוברת לטבע ולכוחות החמלה והריפוי שלה, היא פשוט לא טיפוס כזה, חנוק ומדוכא.

*

ויוסף ישוע וידבר אליהם… אנוכי הוא הרועה הטוב. הרועה הטוב יתן את נפשו בעד צאנו׃ והשָׂכיר … הנה בראותו כי בא הזאב יעזוב את הצאן ונס, והזאב יחטוף ויפיץ את הצאן׃ השכיר ינוס כי שכיר הוא ולא ידאג לצאן׃ אני הרועה הטוב וידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי … ואת נפשי אתן בעד הצאן.

הבשורה על פי יוחנן

הרועה הטוב, ג'יימס פאוול, 1888

בוגרו, הרועה

ישו הוא הרועה הטוב, זו אחת ההתגלמויות רבות העוצמה שלו. ובהמשך לפסוקים שציטטתי, ננינה היא הרועה הטובה, כלומר ישו קטן ממין נקבה: היא לא נסה כמו השכיר שבמשל אלא מוכנה לשאת יסורים עבור כל טלה וטלה, היא נצלבת (צליבה לייט, ובכל זאת). וכשהאדון רוצה לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך, היא משיבה: "האמת, אדון, זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."

התשובה מלמדת על מידה של ערמומיות שרכשה בדרך, אבל היא גם שבה ומגדירה את ננינה כרועה הטובה. מן הבחינה הנוצרית, דה מורגן מציבה את ננינה בצד ישו. לא פחות. ויוצא ששתי השורות האחרונות של הסיפור הן לגמרי מודבקות. הן לא מופנות אל ננינה מן הסתם (כפי שהציע דודו פלמה) אלא אל קהל הקוראים; מרי דה מורגן מרמה את המכס ומצהירה על משהו לגמרי שונה ממה שטמנה בסיפור. יש להניח שהיא פשוט התעייפה. נמאס לה להתגונן ולהצדיק את "הבחירות המשונות" שלה. והיא אמרה לעצמה, נו טוב, נזרוק להם עצם, מוסר השכל על צייתנות, הם ממילא לא יבינו מה כתוב.

*

סקיצה של דיוויד הוקני לאופרה "הילד והכשפים" של מוריס רוול. זוהי הסצנה שבה הרועים והרועות המצויירים על הטאפט קמים לחיים ויורדים ממנו.

אובדן התמימות

יש משהו מלא חיים וקסם וחיוך בפנטזיה של המתבגרת הקטנה על הפיון החתיך עם הצאן המדלג. ובסופו של דבר, מעבר ליצריות ומעבר לסימבוליקה הנוצרית – שוֹרה על הסיפור תוגת ההתבגרות; תוגת הרגע שבו המציאות מתנגשת בפנטזיה, הרגע שבו צריך להפסיק לחלום ולהתחיל לקחת אחריות. בהופעה האחרונה של הפיון יש יותר משמץ של קינה, מין זוהר עצוב של פרידה. ("חמש שנים על מיכאל חלפו בריקודים…"). פצעי השורשים הם הצביטה המכאיבה שמעירה את ננינה מהחלום. הסיפור מבכה את ההתפכחות, את אובדן התמימות והפנטזיה, הכרוך בכל התבגרות.

*

נ. ב. כמעט בכל פעם שאני גומרת לחשוב על סיפור של מרי דה מורגן, מיד מתעוררים בי הרהורי כפירה. והפעם השם הזה ננינה, שנשמע לגמרי כמו שיר, כמו לַלַלַ שמישהו מפזם לעצמו. האם הפיון לא היה בכל זאת, הזיווג המיועד לה?

בעל אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה – אפשר לראות עוד פרק חזותי בגלגוליו של פאן – מבלט הפאון שיצר ניז'ינסקי לשודד האנס של רשומון.

עץ עם פנים (מסיפור אחר), אייר: ארתור רקהאם

Read Full Post »

תרגמתי עוד סיפור של מרי דה מורגן. נַנִינָה בעלת השם המתנגן שונה מן הגיבורות הזועמות הגאות והמרוסקות של דה מורגן; על סיפורה המתוק והמחוייך (טוב, יחסית לדה מורגן) משוך חוט של עצב וכאב. התכוונתי לפרסם אותו כך, ללא כל פרשנות, עד שא', שלו קראתי את הסיפור, העליב את ננינה. ועכשיו אין לי ברירה אלא להגן עליה ועל הסיפור הקסום. זה יקרה בפוסט הבא. (אני לוקחת הפסקה קטנה משמלות הכאב).

והערה אחרונה: רק סלידתי העמוקה מכל סוג של צנזורה, ומין חיבה משונה לפגמים, מנעו אותי מלקצץ את שתי השורות האחרונות של הסיפור.

*

הכבשים של נַנִינָה

מאת מרי דה מורגן
תרגמה מרית בן ישראל

היה היתה פעם ילדה בשם נַנִינָה, שרעתה את כבשיו של חוואי זקן. יום אחד אמר לה החוואי: ננינה, אני נוסע לקנות חזירים בשוק רחוק, ואעדר למשך חודש ימים. עלייך לשמור היטב על העדר. זכרי, יש שש כבשים ושמונה טלאים, ואני רוצה למצוא את כולם בשובי. ושימי לב, ננינה, מה שלא תעשי, אל תתקרבי לארמון הישן מעבר לגבעה, הוא מלא בפיות רעות שעלולות להמיט עלייך אסון. ננינה הבטיחה ואדונה יצא לדרך.

ביום הראשון הכל התנהל כשורה והיא החזירה את העדר בשלום לעת ערב, אבל למחרת היא כבר קצת השתעממה מלשבת על המדרון ולהביט בטלאים המדלגים, ותהתה למה רצה האדון שתישאר מעברה האחד של הגבעה, הרחק מן הארמון הישן שבצד השני.

"אם הוא מלא בפיות," אמרה לעצמה, "לא יקרה לי כלום אם רק אציץ. הייתי רוצה לראות פיה." וכבר הובילה את העדר אל מעבר לגבעה, ושם ישבה והביטה בארמון הישן והחרב למחצה, שאם להאמין לשמועות, נדלק בו אור בהיר למדי, כל ערב עם רדת החשיכה.

"מעניין אם האור באמת נדלק," אמרה ננינה. "הייתי רוצה לראות." ולפיכך חיכתה על המדרון עד שהשמש שקעה ומיד נדלק אור בהיר באחד מחלונות הארמון. ובעודה עומדת שם ומביטה, נפתחה הדלת הקדמית, ומתוכה יצא נער רועים עם עדר של עזים שחורות. ננינה נדהמה. מעולם לא ראתה נער יפה כל כך. הוא היה לבוש בבגד ירוק מנצנץ, ועל שפעת תלתליו התנוסס לו כובע חום רך מקושט בעלים. בידו האחת אחז מטה רועים ובאחרת חליל, ובזמן שהתקרב אל ננינה החל לחלל ולרקוד בעליזות, והעזים שמאחוריו גם הן קיפצו ורקדו. ננינה מעולם לא ראתה עזים כאלה. הן היו שחורות משחור ושערן היה מסולסל ועבות ומשיי למראה. ובעודה מקשיבה לניגון בפה פעור, שמעה את החליל דובר אליה מבעד לצלילים:

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

נער הרועים רקד אליה בקלילות, וקול חלילו גבר והלך ועדיין דבב ואמר—

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

ננינה פערה את עיניה למראה העזים המרקדות ומדלגות לפי הקצב, והמראה היה כה מרנין שגם רגליה שלה התחילו לנוע על פי הלחן. הרועה קד לפניה והושיט לה את ידו, והיא נתנה לו את שלה וכבר פצחו השניים בריקוד משותף. רגליה של ננינה היו קלות כאילו נעשו משעם, והיא צחקה מרוב אושר בזמן שקיפצה. כיוון שרקדה עם הרועה, גם העדר שלה הצטרף, וכך רקדו להם יחד ואחריהם העזים השחורות והכבשים המדלגות בעליזות. "אם העדר שלי הולך אחרי, לא יכול להיגרם כל נזק," חשבה ננינה, והם המשיכו לפזז לפי הלחן המופלא—

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

לאן רקדו היא לא ידעה. היא לא חשבה על כלום מלבד העונג שבריקוד לקול הצלילים הנפלאים; אבל לפתע פתאום, ממש לפני עלות השחר, עצר הרועה, שמט את ידה ונשף תו אחד איטי בחלילו, ומיד התקבצו העזים סביבו, ולפני שראתה לאן פנו כבר נעלמו בתוך הארמון. רק אז שמה לב שהשמש זרחה ונתקפה פחד נורא כי לילה שלם חלף, בזמן שעל פי תחושתה חלפו רק עשר דקות. היא ספרה את הכבשים, ואבוי! טלה אחד אבד. היא חיפשה בכל מקום ולא מצאה את עקבותיו. לבסוף הובילה את שאר העדר בחזרה לחווה והשגיחה עליו בעיניים עצומות למחצה, כה יגֵעה היתה מליל הריקודים. אבל כשירד הערב, ואחרי שישנה מעט, היא אמרה לעצמה, "ברור שהתוכנית הטובה ביותר תהיה לחזור לארמון הישן ולגלות אם אוכל לשוב ולראות את הרועה עם העזים השחורות." וקצת אחרי השקיעה היא אמנם חזרה לארמון, ושוב נפתחה הדלת והנער היפהפה הגיח מתוכה, ואחריו העזים השחורות. וברגע שהתחיל לחלל והעזים התחילו לרקוד, שכחה ננינה את הטלה האבוד ורקדה עם הרועה הצעיר כמו בפעם הקודמת. ושוב רקדו עד הבוקר, עד שהסתלק בפתאומיות וננינה גילתה שעוד טלה נעלם. או אז בכתה וקוננה והכריזה שבלילה הבא היא רק תביט ברועה ובשום פנים לא תרקוד, ובלילה הבא הכל חזר על עצמו; ברגע ששמעה את החליל היא לא הצליחה לעמוד בשקט במקום, ועוד כבשה אבדה. וכך זה נמשך עד שחלפו שבועיים ומכל העדר נותרה רק כבשה אחת אחרונה. ננינה נתקפה פחד איום, כי מה תגיד לאדונהּ שישוב עוד מעט מדרכו, ואף על פי כן חזרה וישבה ליד הארמון הישן, וכשהרועה אמנם הגיח והנגינה התחדשה היא לא יכלה להתאפק ורקדה, ובבוקר אבד לה גם הטלה האחרון!

כל היום שוטטה ננינה כה וכה ובכתה ולא מצאה אף כבשה. לבסוף קרסה מותשת לרגלי עץ האשור שצמח ליד הארמון והתייפחה כשמצחה שעון אל גזעו. תוך כדי בכי הבחינה שמישהו פגע בענפים הנמוכים של העץ והם מִדלדלים לצדו שבורים. היא הצמידה את השברים שייתאחו, ובזמן שקשרה אותם שמעה קול אפלולי לוחש, "תודה לך, ננינה; ננינה, אל תרקדי." היא הביטה סביבה ולא הבחינה באיש. ושוב שמעה את הלחישה, "ננינה, אל תרקדי." הקול בקע מתוך עץ האשור ומבין העלים אמנם ניבטו אליה פנים קטנים מפותלים. "תודה לך ננינה, על שהצלת את הענף שלי," אמר העץ, "ואם תשמעי בקולי תקבלי גם את כל הכבשים שלך בחזרה."

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

"הכבשים שלי," קראה ננינה. "אני אעשה הכל, רק תגיד לי מה."

"אם כך אסור לך לרקוד. בכל פעם שתסרבי לרקוד עם הפֵיון, תוחזר לך כבשה אחת."

"אבל איך אוכל לסרב?" קראה ננינה. "ברגע שהחליל מתחיל לנגן, רגלי מתחילות לזוז מעצמן, אין טעם לנסות." והיא בכתה בקול רם.

"אם כך עלייך לטמון את רגלייך באדמה כאילו היו שורשים," לחש הקול בחזרה. "חפרי בור עמוק, ואני אוחז ברגלייך ולא אניח לך להזיז אותן, אבל את תצטרכי לשאת את הכאב, ולא להרתע גם אם תצלעי אחר כך, כי אני אחזיק בך בכוח כזה שתיפצעי."

"פצע אותי כמה שתרצה," קראה ננינה, "אני לא אתלונן. כדי להשיג את הכבשים שלי בחזרה אני מוכנה לכל כאב." והיא כרעה ברך לרגלי העץ וחפרה בור עמוק בין שורשיו, ונעמדה בתוכו וכיסתה את רגליה בעפר, ומיד הרגישה משהו מתקרב אליהן ונכרך סביבן ומושך אותן עמוק יותר לתוך האדמה, וכאילו כופת אותן בחבלים. וכבר הוארו חלונות הארמון והדלת נפתחה. "אחוז בי, אחוז בי חזק," היא קראה, "כי ברגע שאשמע את הניגון אתחיל לרקוד." העץ לא ענה אבל היא חשה איך שורשיו מתהדקים סביב רגליה עד שלא יכלה לזוז. ודלת הארמון אמנם נפתחה כמקודם ומתוכה הגיח נער הרועים היפהפה ואחריו העזים, והכבשים של ננינה, ושוב נשמעו צלילי החליל הנפלא, והנער רקד היישר אל העץ שמתחתיו ניצבה ננינה והושיט לה את ידו. היא הרגישה איך רגליה מתחילות לנוע בתוך האדמה, אבל שורשי העץ נלפתו סביבן עד שלא יכלה לזוז אפילו אינץ' אחד. הרועה עדיין כרכר מולה, וכשראתה אותו מרקד בראש וכל הצאן בעקבותיו, נתקפה תשוקה נוראה לרקוד וניסתה לחלץ את רגליה בכוח מלפיתת השורשים, ללא הועיל, הגם שכמעט צרחה מן הכאב שנגרם לה. הרועה רקד לפניה עוד שעה ארוכה, עד שהחליל השמיע את התו הארוך שלו והוא נעלם בדיוק כמו קודם, אלא שהפעם לא נלווה אליו העדר כולו. אחד הטלאים הקטנים נותר לצדה של ננינה, וכשהבחינה בו היא בכתה מרוב שמחה, וכבר הרגישה איך השורשים מרפים מרגליה. וכשמשכה אותן מהאדמה הן היו כחולות וחבולות מהחיכוך. היא הובילה את הטלה הביתה ונעלה אותו בדיר, אולם רגליה היו כה נוקשות ונפוחות שאך בקושי שירכה אותן. בלילה הבא חזרה לעץ האשור, ושוב החליקה את רגליה אל בין שורשיו וחשה כיצד הם מתפתלים סביבן, אבל הפעם היו רגליה המסכנות כה דוויות שהיא בכתה כשהשורשים נגעו בהן. ושוב הופיע הפֵיון, ושוב שמעה את החליל, והכמיהה לריקוד היתה נוראה מתמיד, אבל השורשים נכרכו סביב רגליה ולא הניחו לה לזוז. וכשהחליל השתתק והפֵיון נעלם, נותרה לצדה עוד אחת מהכבשים, וננינה הובילה אותה הביתה כפי שעשתה בפעם הקודמת, כשהיא מדדה באיטיות רבה על רגליה המחוצות.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

אותו דבר קרה בלילה הבא ובזה שאחריו, עד שכל העדר חזר מלבד כבשה אחת, ורגליה של ננינה היו במצב כה רע עד שבקושי נגררה לדרכה. הן היו כה מעוכות ומדממות שתהתה אם יחלימו אי פעם או שפשוט תצלע עד יום מותה.

בערב האחרון היא דידתה אל העץ וכמעט בכתה מרוב כאב. כשישבה לצד הגזע שמעה את הקול הרך הנאנח אומר, "לא נורא, ננינה, הלילה הוא הלילה האחרון, וגם אם זה יכאב יותר מכל, זה יחלוף עד מהרה." ושוב החליקה את רגליה לתוך העפר אף שהתכווצה ממגעו, ומיד שקעה השמש, חלונות הארמון הוארו, ומן הדלת יצא הרועה מלווה בעזיו השחורות ובכבשה הצחורה של ננינה, והפעם הוא נראה יפה מתמיד, בכֶּתֶר המשובץ אבנים יקרות שחבש לראשו, ובבגדי הזהב והארגמן שעטה. אבל כשהחליל התחיל לנגן הוא לא השמיע את הניגון הקופצני של הריקוד אלא צלילים ארוכים ונוגים של תהלוכת לוויה. וגם הפעם היו רגליה של ננינה מתנועעות כנגד רצונה וצועדות לפי קצב לולא השורשים שמשכו אותן מטה. דמעות של כאב זרמו על לחייה, היא התייפחה, והפעם במקום המילים העליזות אמרה המוסיקה—

שובי אלינו ננינה, שובי לרקוד ילדונת
ריקוד אחד אחרון יחליף כאב בעונג

עד מהרה גבר הקצב ואיתו הכמיהה לרקוד. ננינה התנודדה וקראה בקול וזעקה בזמן שהפֵיון ועדרו חוללו, רגע בחגיגיות ובאיטיות, ורגע בחדווה פראית. בדיוק כשהרגישה שלא תוכל לשאת עוד, השמיע החליל צליל אחד נמוך, ובשאון אדיר של רעם נעלמו הרועה ועזיו, ולא רק הם, גם קירות הארמון הישן התפוררו, בַּמָקום שבו עמד נותר רק גל אבנים. על העשב לצד ננינה נותרה הכבשה האחרונה שלה. "להתראות, ננינה," אמר הקול מתוך עץ האשור. "עכשיו חזר אלייך כל העדר שלך." היא חשה איך השורשים מרופפים את אחיזתם, אבל כשהשפילה את עיניה ראתה שרגליה מדממות, הן נפצעו כשניסתה להיעקר אל הריקוד. היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו, אבל הקול לא חזר לדבר. והיא הובילה הביתה את הכבשה האחרונה כשהיא זוחלת על ארבע כי רגליה לא נשאו אותה.

למחרת, כשהחוואי חזר הביתה, הוא היה מרוצה מאד ששמרה על שלמות העדר, אבל גם השתוקק לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך.

"האמת, אדון," אמרה ננינה, "זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."

למרגלות עץ האשור, ובכל מקום שבו נגע דמה של ננינה, צצו פרחים ארגמניים קטנים ויפים, ובכל פעם שחלפה על פניהם היא נזכרה איך נענשה על חוסר הציות לאדון והחליטה לא לחזור על כך לעולמים.

*

ולפרשנות: אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

עוד על מרי דה מורגן בעיר האושר

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער (תרגום), הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)

Read Full Post »

ואז איך היא שרה! קולה כבר לא שיחק, קולה היה סילון של דם, בשיעור כאבה וכנוּתה…

מתוך מִשְׂחַק הדוּאֶנְדֶה ותורתו מאת פדריקו גרסיה לורקה

וראשית הסיפור. כאן אפשר לקרוא את "נדודי ארסמון" בשלמותו באנגלית, והנה גם התקציר (הקצת הארוך):

ארסמון וכריסאה הם זוג מוסיקאים נודדים. כשארסמון פורט על הקתרוס שלו הכל משתתקים בפליאה ובהערצה, קולה הנפלא של כריסאה גורם להם לבכות. אפילו הציפורים יורדות מהעצים כדי להקשיב להם. הם יפי תואר, מאושרים ומאוהבים.

יום אחד הם מגיעים לכפר השרוי במין אובך קודר. הבתים רעועים, ובחצרות צומחים רק עשבי בר שחורים וטחובים. התושבים כפופים, חיוורים ולובשי סחבות. הם רוצים לשלם למוסיקאים המופלאים, אבל ארסמון וכריסאה מסתפקים באוכל ולינה. ארסמון נרדם עד מהרה בזמן שכריסאה בוהה בשמיים האפלים ומאזינה לקיכלי המרוט של המארחת, שהוא כמדומה בעל החיים היחיד בכפר. היא שואלת את האישה למה היא מחזיקה אותו בכלוב, הוא יהיה מאושר יותר בשמש, והמארחת עונה שהשמש מעולם לא זורחת בכפר והכי טוב לא לחשוב על אושר, רק כך אפשר לשרוד. כריסאה שואלת מה הביא למצב הזה, ונענית שהכפר מכושף. הוא היה ככל הכפרים עד שמכשף זקן הציע לתושבים הון תועפות תמורת הערבה שבה חגגו את השמחות שלהם. הם התפתו לכסף ומאז הכל השתנה. הערבה הפורחת הפכה לבִצה שחורה, שדָיו-משרתיו של המכשף גונבים את החיטה, הביצים, החלב, העופות, הם מפוררים את הבתים ומפרקים כל מלאכה ברגע שבו נעשתה.

ולמה אתם לא מגרשים אותם? שואלת כריסאה.

המארחת מסבירה שהם אינם יכולים לראות או לשמוע את השדים, זה חלק מהכישוף. השדים מחדשים אותו מדי לילה באמצעות שיר. אומרים שאם מישהו ילך לבצה בין חצות לאור ראשון וישמע את השיר ואז יחזור על המנגינה באופן מדויק, הכפר ישתחרר מהכישוף, אבל זה צריך להיות מישהו שמעולם לא לקח את כספם של התושבים.

אני לא לקחתי את כספכם, אומרת כריסאה, ואין לחן שאיני יכולה לחזור עליו במדויק.

לא, אל תחשבי על זה אפילו, אומרת האישה, השדים לא יסלחו למי שישחרר אותנו, נקמתם תהיה נוראה.

אבל אחרי שהמארחת נרדמת, כריסאה בכל זאת קמה ויוצאת אל הבצה. בדרך היא פותחת את כלובו של הקיכלי. הלוואי שיכולתי לשחרר את הכפר בקלות שבה אני משחררת אותך, היא אומרת, כשהיא מוציאה את הציפור האדישה מכלובה ונושאת אותה בעדינות לבִּצה. נוגה מחריד מבליח שם והופך בהדרגה למעגל אור מסנוור, שבמרכזו מתנועעות דמויות אפלות, מעין אנשים קטנים ומכוערים. הם מחוללים לאיטם במעגל עד שהקרקע ביניהם נבקעת ומתוכה עולה דגם זעיר ומדויק של הכפר. הם רוקדים סביבו ושרים וכריסאה מאזינה בדריכות. ברגע שהם מסיימים היא חוזרת על השיר במדויק. ובזמן שהיא שרה מתפורר הדגם והופך לאבק.

השדים מסתערים עליה בצרחות. הם מתלבטים אם להפוך אותה לצפרדע או לינשוף. כריסאה מתחננת שיהפכו אותה למשהו אחר, רק לא לשרץ שיבחיל את ארסמון.

מנהיג השדים מגלה נדיבות מפתיעה ומחליט להפוך אותה לנבל. היא לא תחזור לצורתה האנושית עד שמישהו ינגן עליו את הלחן ששרה זה עתה. השדים מקיפים את כריסאה הזועקת ורוקדים סביבה כמו שרקדו קודם סביב הדגם. כשהם מסיימים נותר ממנה רק נבל זהב קטן שאותו הם תולים על עץ (במעין לינץ'). העד היחיד למתרחש הוא הקיכלי המשוחרר.

כשהכפריים מקיצים משנתם השמש זורחת, נחלים שיָבשו חוזרים לפַכות, העצים מתלבלבים, צפורים שרות וכולם מרגישים מלאי חיים וכוחות. גם ארסמון מתעורר ומגלה שכריסאה נעלמה. הוא יוצא לחפש אותה ומגלה את הנבל. קצת מעל לנבל ניצב לו הקיכלי ומזמר את לחן הכישוף. הלוואי ששירתך יכלה לגלות לי לאן נעלמה כריסיאה, נאנח ארסמון. הוא מעביר את אצבעותיו על מיתריו של הנבל. נדמה לו שהכלי קורא לעזרה. הוא כמעט פורץ בבכי.

וכאן נפתחים נדודי ארסמון (כשמו של הסיפור). הוא נודד עם הנבל שלו ושואל בכל מקום: אולי ראיתם את אישתי כריסאה? היא לבושה בלבן וזהב ושירתה מתוקה משירתן של ציפורי גן עדן.

שוב ושוב הוא קורא בשמה והנבל חוזר ומשיב לו: אני כאן, ארסמון, זו אני, כריסאה. הוא שם לב שצליליו דומים לקולה של כריסאה אבל לא מקשר. בלילות הוא ישן מכורבל במעילו כשהנבל למראשותיו. בימים הוא מנגן ונגינתו מחוללת פלאים: פעם היא פולחת ערפל סמיך ומצילה דייגים מטביעה, ופעם אחרת היא מפיחה גבורה בחיילים המגנים על בירתם. רק ארסמון לבדו מצליח לנגן על הנבל. לאחרים הוא משמיע רק מעין יבבה.

מלך משוגע למוסיקה מתאהב בנגינתו ומבטיח לו הרים וגבעות. מוסיקאי החצר אכולי הקנאה זוממים לגנוב את הנבל. ארסמון נמלט ברגע האחרון וחוזר למקום שבו איבד את כריסאה. הוא מתקשה לזהות את הכפר הפורח. רועה קטנה מספרת לו ששני מוסיקאים, מלאכים משמיים, הצילו את הכפר. היא לא מאמינה שהישיש המוזנח והמטונף והמטורף הוא אחד מהם. וארסמון נבהל, כי אולי גם כריסאה לא תזהה אותו, אבל היא קוראת לו ומנחמת אותו בלי דעת, דרך הנבל. בשארית כוחותיו הוא צועד לבצה. הקיכלי המשוחרר עדיין מזמר את לחן הכישוף וארסמון המוקסם מחליט לנגן את השיר המוזר, זה יהיה שיר הפרידה שלו מהעולם. בסוף השיר הוא קורס ואז מחליקה מבין ידיו, כריסאה, לבושה בלבן ובזהב, שערה זוהר ועיניה בורקות. היא קוראת לו וארסמון לא שומע, היא שרה לו והוא פוקח את עיניו, מזהה אותה ומת. לבה של כריסאה נשבר וגם היא מתה.

למעלה: כוראוגרפיה של סשה וולץ (הצמות שוב רודפות אותי).  מדקה 1:50 בערך, זה מתקשר לסיפור.

*

מה זאת אהבה?

ניסיון ראשון:

נדודי ארסמון הוא לכאורה סיפור רומנטי על אהבת נצח כנגד כל השיכחות והפיתויים. הסיום של נדודי ארסמון מזכיר את סיום רומיאו ויוליה, שבו הנאהבים מתים בזה אחר זה במקום להתאחד. והדמיון הזה מקרין גם לאחור: ארסמון וכריסאה הם רומיאו ויוליה. עשרות שנים של פרידה לא שחקו את האהבה וההשתוקקות.

האומנם?

לפני שאני שוטחת את ספקותי כדאי להוסיף ולומר שארסמון וכריסאה אינם רק נאהבים אלא גם מוסיקאים. אמנים. והסיפור אמנם נוגע (או שמא נגוע) בקשר בין כאב ליצירה, באקסיומת ה"אין דבר יותר שלם מלב שבור, לפחות באמנות". (וגם אני שמתנגדת לפרקטיקה הזאת שבה מגדלים פצעים כדי להאכיל את היצירה, לא יכולה להתכחש לעוצמתה המיתולוגית והסטטיסטית או לרלוונטיות שלה לסיפור).

ניסיון שני:

זהו סיפור על זוגיות אמנותית שבה האישה המוכשרת מזינה את אמנותו של בעלה המעט פחות מוכשר.

וביתר ישירות ובוטות: ארסמון גונב – לא ביודעין ולא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי פעם: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת" – את הדוּאֶנְדֶה* של כריסאה. בתחילת הסיפור ארסמון הוא אמן קצת מוגבל על אף כשרונו. נגינתו מעוררת השתאות אבל חסרה לו עוצמה רגשית.
עד שהוא מאבד את כריסאה, כלומר הופך אותה לכלי.

ובעצם ארסמון הוא גנב כפול: הוא גונב ממנה גם את הקרדיט המוסיקלי, וגם את הקרדיט על הצלת הכפר; האגדה מספרת ששני מלאכים בצורת מוסיקאים גאלו אותו. וארסמון הלא ישן בשלווה בזמן שכריסאה התעמתה עם השדים.

סיכום ביניים: זה סיפור על זוגיות שבה האישה היא געגוע וכלי (שני דברים שונים והפוכים), אבל קולה לא נשמע.

האם זו ההשקפה של דה מורגן על זוגיות ואהבה? האם זה מה שראתה סביבה? האם זו הסיבה שמעולם לא נישאה? האם זו הסיבה שרבות מגיבורותיה אינן משתוקקות להינשא, בלשון המעטה?

*

טוב למות בעד ארצנו?

כריסאה ידעה מה היא מסכנת ושילמה את מלוא המחיר. ההקרבה שהצילה את הכפר הקפיאה את כריסאה ועצרה את התפתחותה. היא הפכה למין סמל ללא חיים אישיים. איש לא שומע אותה. קולה הופקע לטובת הכלל. וכבר ראינו בצרחות של דגים איזו משמעות דה מורגן מקנה לקול: הקול הוא הזהב והאמת והאני. כל השלושה. והסמל, כדרך הסמלים, נסחט ומנוצל כדי להפיח גבורה בחיילים למשל. (מוכר?)

דה מורגן מכירה בגבורתה של כריסאה אבל לא גולשת לרומנטיקה של קורבנוּת. היא לא מעלימה עין מן ההחמצות והמחירים. היא מפרטת את כולם.

*

בשביל מה אנחנו צריכים את הדמעות של האמהות?

ועכשיו סיפור קטן מהחיים, בפרט שאנו כה קרובים לערב יום כיפור (שבו נולדתי כזכור). לא מזמן נקלעתי לחברתה של אישה חרדית. אישה מבוגרת, חכמה וחמה וחזקה. אני מדגישה את זה בגלל ההמשך. סבה של האישה היה רב שנודע בין השאר, ב"סליחות" שלו. אני לא זוכרת באיזה ביטוי היא השתמשה אבל היה ברור שתחינותיו יכלו להבקיע/להמיס כל מחסום. בזמן שהגברים אמרו סליחות הסב היה מזמין את הנשים להכין כיבוד: "היה חשוב לו שהן יהיו בסביבה," אמרה האישה ועיניה נצצו בהתפעלות מחוכמתו, "'אנחנו צריכים את הדמעות של האימהות', הוא היה אומר."

הקוסם הגדול של הסליחות נזקק למרכיב של כאב ואהבה, אז הוא הזמין את הנשים להגיש כיבוד, כדי שיוכל להשתמש בדמעותיהן. בדמעות האילמות, אבל לא בקולן, חלילה, כי קול באישה ערווה.

*

ככה זה באגדות?

מרי דה מורגן היא חתרנית מקיר לקיר. הכעס שלה מתיך גם אגדות ומחשל מהם זן חדש, אפל ומלא זיזים. ב"נדודי ארסמון" זה קורה (כפשוטו) לפחות ארבע פעמים:

הפעם הראשונה היא בוויכוח על העונש. כריסאה מתחננת לפני השדים שלא יהפכו אותה לשרץ שיגעיל את ארסמון והם נענים לבקשתה.

הסצנה הזאת יושבת על שורת סיפורים עממיים, שבהם נופל גיבור חלש ופיקח, נגיד צפרדע, בידי אויביו הזועמים. הצפרדע הערמומי מתחנן לפניהם שישרפו אותו, שיתלו אותו, שיענישו אותו בכל דרך אפשרית, ובלבד שלא ישליכו אותו לנהר! הוא סומך על נבזותם וטיפשותם, והם אכן לא מכזיבים. הם משליכים אותו למים. דווקא. והוא שוחה באושר לדרכו.

דה מורגן משבשת את התבנית הקומית והופכת אותה לטרגית. במקום גיבור חלש וערמומי ואויבים חזקים ותמימים, היא מציבה גיבורה חלשה ותמימה ואויבים חזקים וערמומיים. כלומר, במקום לאזן את הכוחות היא מעצימה את הפער.
כריסאה מסגירה בתמימותה, את הסיוט הנורא ביותר שלה. והשדים כמו חסים עליה ונענים לבקשתה. אבל ההקלה מתגלה עד מהרה כהחמרה. כריסאה דנה את עצמה ליסורי משה רבנו (את הארץ תראה מנגד ואליה לא תבוא) או מוטב, טנטלוס היווני שנגזר עליו לעמוד רעב וצמא בתוך בריכת מים מתחת לעץ שופע פרי. בכל פעם שנרכן לשתות המים נסוגו, ובכל פעם ששלח את ידו לפרי הענף התרחק. גם ארסמון נותר בלתי מושג.

המוסכמה האגדתית השנייה שדה מורגן שמה לצחוק (ובעצם לבכי), היא התבנית שבה אבר של נרצח הופך לכלי נגינה או לציפור ופותח את פיו ומסגיר את רוצחו. כבר הרחבתי על הנושא הזה בעבר, ולכן רק תזכורת קצרה: בבלדה אנגלית שבה מתחרות שתי אחיות על אהבתו של גבר, מטביעה הבכורה את אחותה היפהפייה. מוסיקאי נודד מותח את שערותיה כמיתרים על אחת מצלעותיה, כלומר יוצר נבל מגופה. כשהוא מגיע לארמון אביה, הנבל מתחיל לנגן ולשיר ומרשיע את הרוצחת. (פירוט ודוגמאות נוספת כאן). ואין צריך לומר שהנבל של דה מורגן מכזיב.

ולא רק הנבל מכזיב, אלא גם הקיכלי. לפי כללי הזהב של האגדות הוא היה צריך לגמול לכריסאה שפתחה את כלובו. אבל אף שהוא יודע את השיר, הוא לא נחלץ לעזרתה.

והמכזיב הגדול מכולם הוא ארסמון. הרי מי שאוהב אותך באמת אמור לזהות אותך מבעד לכל המסכות.

במשפחת המומינים יש אפיזודה שבה מומינטרול משתנה בכישוף: "כל מה שהיה מעוגל בו נעשה מחודד, וכל מה שהיה קטן נעשה גדול." איש מחבריו אינו מזהה אותו. הסצנה הקומית-טרגית-סיוטית הופכת לקטטה המונית ומומינאמא יוצאת למרפסת. גם היא לא מזהה אותו ברגע הראשון.

"אף אחד לא מאמין לי?" קרא מומינטרול. "תסתכלי טוב-טוב, אמא, בטוח שאת מזהה את המומין-ילד שלך!"
מומינאמא הביטה בו היטב. היא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט:
"נכון, אתה מומינטרול."
ובאותו רגע החל להשתנות. עיניו ואוזניו וזנבו התכווצו, וחוטמו ובטנו גדלו. והנה עמד מולם מומינטרול, בריא ושלם ובכל הדרו.

כל כך יפה כתבה את זה טובה ינסון: האהבה רואה דרך כל המסכות. הזיהוי הוא התרופה לניכור, לזרות.

מומינטרול נהפך לקופיף גדול עיניים, מתוך משפחת המומינים, טובה ינסון

.

ולארסמון יש יתרון על מומינאמא; כשהוא מוצא את הנבל, הקיכלי עומד מעליו ומזמר את לחן ההצלה. ארסמון מוקסם מן הלחן. נדמה לו שהנבל קורא לעזרה, ואחר כך נאמר בפירוש שקולו של הנבל מזכיר לו את קולה של אהובתו. אבל הוא מתעלם מהרמזים העבים שהוא מקבל ודוחה את הנגינה עד לרגע שלפני מותו.

וברור שיש כאן בחירה (מודעת או לא), ארסמון מעדיף לנגן על כריסאה ולהתגעגע אליה מאשר לחיות איתה.

*

בעצם יכולתי לסיים כאן, אבל עוד הערה קטנה על "נדודי ארסמון" ועל מרי דה מורגן בכלל. על טשטוש הגבולות בין טוב ורע הקיים ברבים מהסיפורים. זה לא בלבול מוסרי. דה מורגן אינה ניהיליסטית.
זה קשור למורכבות, להבנה שבחיים הכל מעורבב. וזו אולי הכפירה הגדולה ביותר שלה בנומוס האגדתי (אבל השורשים שלה עמוקים כל כך שהיא יכולה להרשות לעצמה למתוח את הגבולות בלי להתהפך וליפול).
וזה קשור גם לחתרנות הכמעט כפייתית שלה, לצורך לשים סימן שאלה בסוף כל מוסכמה (וגם סימן שאלה הפוך לפניה, כמו שמקובל בספרדית).

ב"נדודי ארסמון" יש סימטריה מתעתעת, תבניות זהות לדברים שאינם זהים, שלא לומר הפוכים. זה מתחיל מזה שהלחן המקלל את הכפר ואת כריסאה הוא גם הלחן הגואל. וזה מנוגד לשכל הישר של החיים והכישוף. כדי לאחות צריך להפוך את מעשה הפציעה, כלומר לתפור, לחבוש, ובקיצור לסגור את מה שהסכין פתחה. כדי להשמיד משהו צריך להפוך את מה שמחייה אותו. לא לחזור עליו בדיוק.

וזה לא שדה מורגן לא מבינה בכישוף, זו שפת האם שלה. והשיבוש במקרה הנוכחי הוא הרבה יותר רחב ורדיקלי:
אנשי הכפר לא רואים ולא שומעים את השדים.
ארסמון לא שומע ולא רואה את כריסאה.
האם היא השד המאמלל אותו?
הו, "זה שדה רחב," כמו שנהג לומר אבא של אפי בריסט.

***

* באשר לדוּאֶנְדֶה – ראו מוטו למעלה.

***

עוד באותו עניין

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת
סיפור על אדמה וחושך

והתרופה: הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

עוד על מרי דה מורגן בעיר האושר

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער, הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)

*

ולבסוף כיוון שרציתי להתמקד בזוגיות לא אמרתי מילה על כלכלה ויזמים וכסף אפילו שזה מתבקש, כי דה מורגן הקדימה את זמנה גם בזה, היא לגמרי אנטי גלובלית. הנה מאמר של מרילין פמברטון שדן בהשקפותיה הכלכליות.

*

Read Full Post »

סודות

בעצם לא הייתי צריכה לכתוב את הפוסט הזה. בטח לא לפרסם אותו. הוצאות הספרים הלא נרתעות מסיפוריה של מרי דה מורגן. נפלאים ככל שיהיו, היא לא מוכֶּרֶת דיה, ועכשיו אני מוסיפה לה עוד חטוטרת בדמות פרשנות מינית. לא שכיפה אדומה למשל, פחות אפל. למעשיות יש את הכישרון הזה לחזוּת תמימה, עד שמסירים את המכסה.

עץ השיער הוא תיבת פנדורה, ולו הייתי פוליטית ומחושבת לא הייתי פותחת אותה עד שהספר ייצא. אבל הסקרנות שלי היתה תמיד גדולה מהזהירות (ולאו מילתא זוטרתא היא, כי אני מאד זהירה). אבל אני פנדורה. סודות מגרדים לי. אין לי סבלנות ללחישתם הפתיינית והסחטנית. מילא סודות של אחרים, אבל את שלי קשה לי לשמור, ואני מתנחמת בפתגם של סבתי, שאם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף (בידיש זה נשמע יותר מעודן).

ויש גם ספקות מסוג אחר: בסרט "רומא" של פליני יש קטע שבו פועלים חופרים ומגלים מרחב תת קרקעי עם ציורי קיר יפהפיים. בעודם משתאים, מתחילים הציורים להתכרכם ולדהות. האוויר הצח מוחק את הפרסקאות. והלא גם "עץ השיער" הוא מין מרתף כזה, שעל קירותיו מצויירות פיסות מנפשי. חלק ניכר מ"עץ השיער" נטוע במחוזות החלום והתת מודע, ותמיד יש חשש שמשהו מהותי יתכרכם וידהה וישתבש באור השמש ובאוויר הצח של הפרשנות.

ככל שההקדמה מתארכת נערמים הספקות ולפני שאזדקק למפלסת שלג אני פותחת את המכסה בהחלטיות.

מתוך אלפא ואומגה, סידרת ליתוגרפיות מאת אדוורד מונק

*

כריות ממולאות בשיער

ונתחיל מסיפורה של המלכה. על פניו זה נראה פשוט: מלכה יהירה מסרבת לחלוק את השפע שלה עם ציפור במצוקה, ונענשת על אנוכיותה. ואמנם מפגש עם בעל חיים במצוקה הוא נייר לקמוס של אגדות: הטובים עוזרים ובאים על שכרם, הרעים מסרבים ובאים על עונשם (זה היוצא מן הכלל היחיד שאני יכולה לדלות כרגע). אפילו מרילין פמברטון שצצה כאן במפתיע, בתגובות, עם הספר הפמניסיטי שהיא כותבת על דה מורגן ויצירתה, טוענת ש"המלכה קוללה בעקבות ריקנותה ואנוכיותה, ובמעין סירוס נשי איבדה את שערה".

האומנם? עוד בכיתה ב', בפעם הראשונה שקראתי את הסיפור, משהו לא הסתדר לי: האם אני חייבת לתת את שערי לכל דורש? זה נראה לי קצת מוגזם. וגם הציפור לא ענתה בדיוק לקריטריונים של בעל חיים במצוקה, היא היתה כפי שהתברר, מכשפה רבת עוצמה (בתרגום הישן הציפור היתה נקבה). האם לא יכלה להשיג שום חומר אחר לריפוד קינה מלבד שערה היפהפה של המלכה?
אני, בניגוד למרי דה מורגן, הלא גדלתי על סיפורי שואה, על כריות שמולאו בתלתלים יהודיים, וגם האסוציאציה הזאת גרעה מהאהדה הטבעית לציפור.
ובכלל: אם המלכה אכן חטאה למה הושב לה שערה? חרטה וחזרה בתשובה הן מאד נדירות בעולם הדטרמיניסטי של המעשייה. החומות בין רעים לטובים הן גבוהות כמו החומה המגֵנה על עץ השיער. אבל נניח שזה היה אפשרי – הרי אין שום אות שהמלכה תיקנה את דרכיה. לא רק שלא גילתה שום חמלה כלפי חיות או בני אדם, היא הניחה לקנאתה, כלומר לגאוותה ולאנוכיותה להשתולל: כל הנשים, טובות כרעות, נדרשו לגלח את שערן על מנת לשפר את הרגשתה.

ובכל זאת נרפאה.

כל זה היה סתום ומפליא. לא היו לי תשובות כשהייתי ילדה. אבל בסתר לבי ידעתי שמרי דה מורגן היא בעדי, שהיא לא באמת חושבת שגופי שייך לכל דורש. וזו בדיוק הנקודה. אני אגיד את זה קודם בבת אחת, וחכו קצת לפני שאתם קופצים:
אני חושבת שהמלכה אינה אישה אלא ילדה. שהמלך אינו בעלה אלא אביה. שסיפור הציפור, סימבולי ומוצפן ככל שיהיה, הוא סיפור על תקיפה מינית. אני חושבת שנשירת השיער לא היתה עונש על חטא אלא תגובה לטראומה. שהחלומות על עץ השיער היו מסר מן הגרעין החיוני והבלתי נגוע בנפש שממנו צמחה לבסוף ההחלמה, שהזעם והקנאה המשתוללת הם לגמרי טבעיים ולכן מעולם לא נזקפו לחובת המלכה.

עבודה של מוניקה גאלאב, שעל "יום נחמד לפיקניק" שלה, כתבתי את "מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות" (לינק בסוף הפוסט)

האם יש הבדל בין אבא לחתן?

למה אני חושבת שהמלך הוא אביה?
בתגובות לפרק הרביעי, הקביל שועי רז בין אמו הקנאית של מלך הצבים לבין הֶרה שהפכה את הנשים שזאוס אנס לחיות. שועי אמנם התנצל על חילופי התפקידים: כאן זו אימו של המלך, וכאן זו אישתו של האל, אלא שאין על מה להתנצל: המעשייה הזאת שקועה עד צווארה בתת מודע, והתת מודע כידוע, אינו מכיר בסתירות.

וכמובן שאין די בהכללה, העיקר נמצא בפרטים: המלך הוא אביה בגלל היחסים שלו עם המלכה, בגלל שהיא רצה אליו בדמעות לספר לו מה קרה, בגלל שהוא מרגיע אותה כמו שמרגיעים ילדה קטנה. וקצת אחר כך כשמתברר לו ששגה, הוא לא יוצא לגאול את אהובתו, כפי שמחייב הקוד הרומנטי של מעשיות, אלא שולח בחור אחר (להציל עלמה אחרת, אבל על כך בהמשך). המלך מתנהג כמו אב אכול רגשי אשם שנענה לכל גחמה של בתו החולה, גם כדי לפצות אותה על שלא היה שם להגן עליה, וגם – וזה החלק הטוב – כי הוא מאמין בה ובכוחות ההחלמה שלה, הוא לא שופט אותה אלא מגבה אותה במלוא העוצמה.

*

ציפור המכנסיים הקטנה

ובאשר לציפור – לא סתם זו ציפור ממין זכר. ואין לו בכלל גוזלים כפי שמתברר בסוף. זו אותה מניפולציה עתיקה של פדופיל שמזמין ילד למרתף, לעזור לו לחלץ כלבלב פצוע.
ובמישור אחר – הדיבור על גוזלים וריפודים הוא דיבור מיני, סימבולי גרוטסקי (בכיוון ציפור המכנסיים הקטנה של חנוך לוין, אף שפדופילים מעולם לא נכנסו לגרוטסקה של לוין) שבו אבר המין הוא גוזָל שהילדה צריכה לעטוף ולרפד בגופה. בחלקים אחרים של הסיפור הסימבוליקה המינית היא כל כך חשופה שקשה להתעלם ממנה. הקטע שבו טרווינה למשל, מנסה לאחוז בצב וגופו משתנה ומתנפח בצורה נתעבת נשמע כמו תיאור של זיקפה מנקודת המבט של הקורבן. וכל התיאורים האלה של המַטות הצומחים לרגלי עץ השיער (בהתחלה תרגמתי "שרביטים" אבל עידנתי), ופרכוסיה של הנמרה בזמן שהיא דורשת מרופרט שיַכּה אותה במטה הכסף שלו: יותר חזק, יותר חזק, כמו באיזה סרט פורנו. ובכלל, הגוף נוכח בסיפור בעוצמה רבה. אפילו הדרך לעץ השיער, כל אותם מעברים הולכים וצרים ומנהרות חשוכות עם רוחות נאנקות וקולות של מים זורמים הזכירו לי את הסרט-בתוך-סרט מ"דבר אליה" של אלמודובר, שבו הגיבור הזעיר חודר כולו לתוך גופה של אישה ענקית (בסרטון שלמטה).
אם זה לא היה סיפור ילדים היו צומחים לרגלי עץ השיער מן הסתם, גם אברים נוספים.

*

עור וגידים וכלורופיל

מכיוון שארץ הפלאות מורכבת מקרעים מעולמה הפנימי של המלכה שקרמו עור וגידים וכלורופיל, גם ההתפכחות ואובדן התמימות של המלכה מיוצגים בה, דרך הדגים שמתקבצים סביב חכתו של רופרט. הם לא נוגסים בפיתיון אלא מתפזרים לדרכם בצחקוקים חרישיים מלאי בוז…

ואם עוד לא השתכנעתם, יש גם מקרה בקרה: טרווינה לא היתה אנוכית כמו המלכה. היא ריחמה על הצב וגילתה כלפיו חביבות גדולה על אף לעגן של אחיותיה. זאת ממש סיטואציה קלאסית של אגדה, שבה הגיבור הטמבל מסייע לבעל חיים שאחיו בזו לו וזוכה בנסיכה. ובמה זכתה טרווינה? באונס או כמעט אונס על ידי איש-צב מבעית. כלומר, אם כבר, עונשה היה חמור יותר מעונשה של המלכה. למרבה המזל היא למדה את השיעור. כשהנשר מנסה לפרוט על רחמיה עם הגוזלון החמודון שזקוק לאגוז הזירבל האחרון, היא חושפת את התרמית בתקיפות ומגרשת את המכשף הרשע. והסיפור אמנם מצדד בה, כלומר גומל לה בפרס האולטימטיבי של המעשייה: היא זוכה באושר זוגי עד יום מותה.

והמסקנה (מה שנקרא מוסר השכל) הפוכה מהמקובל: נדיבות זה טוב, אבל לא תמיד, לא בלי אבחנה. תמימות יכולה להוביל לאסון. הסיפור אומר לקוראים הקטנים (והגדולים) שגופם ברשותם ושהעולם הרבה יותר מורכב ממה שכתוב באגדות.

למעלה ולמטה: קתרין דנב בסרטו של ז'אק דאמי הנסיכה בעור החמור (1970), גירסה של הסיפור "כל מיני פרוות" מאוסף האחים גרים. בסיפור המדהים הזה (שגם עליו עוד אכתוב יום אחד) מתה אישתו של המלך והוא מתאהב בבתו היפהפייה ומחליט לשאת אותה לאישה (כך, בפשטות; גילוי עריות ללא כחל ושרק וסייג). כדי לחמוק מהנישואים הבלתי רצויים היא משחירה את פניה ולובשת גלימה מ"אלף מיני פרוות ועור", היא גרה במלונה ומכונה "חיית הפרוות הקטנה" (אפרופו טרווינה).

*

הקשר בין טרווינה לבין המלכה נותר עמום. הן כמו שיקופים משונים זו של זו. הקללה המשלימה: זו משילה את פרוותה וזו מצמחת אחת, והסרתה על ידי אותו גואל. השחף הצחור המרחף בתוך העולם הקודר והדחוס והמקורקע והאפור של הצבים הוא כמו האישון הירוק מהחלום שמביא בשורה ותקווה לפני שהיא יכולה להתממש. הלא מודע הלא אינו מכיר בסתירות. הוא לא מבחין בין מוקדם ומאוחר, או בין שתי דמויות נבדלות לכאורה, כמו המלכה וטרווינה. הן יכולות להיות אותה דמות ברגעים שונים, במראות שונות.

*

מה שקרה לי במהלך הכתיבה דומה למה שקורה בסיפור. רציתי לכתוב על המלכה וגלשתי עמוק לתוך סיפורה של התאומה הסיאמית טרווינה. ואי אפשר להניח לסיפור בלי להתייחס לעניין המכות. זה החלק שהכי מעציב אותי, האישה שדורשת מכות. אבל (נדמה לי שיש פה אבל, אני לא בטוחה) טרווינה שאחרי ההצלפות היא לא כנועה אלא אסרטיבית. ונדמה לי שזה שייך לסקס יותר מאשר לדיכוי טרי, כלומר: כבר אמרתי שהשרביט הכסוף הצומח ליד עץ השיער הוא לגמרי פאלוס, ושהתיאור של הנמרה המפרכסת ודורשת חזק יותר הוא תיאור של משגל. דורית נחמיאס קראה לקטע "האקט הסאדו-מאזוכיסטי המובהק ששחרר את הנמרה (הסליחה, כוסית אנורקטית) לכדי טרווינה המרהיבה". לא נוח לי בפסיכולוגיות לא לי, אז אגיד רק בחטף, שעץ השיער הוא סיפור מורכב וריאליסטי על אף לבושו הפנטסטי. שאפשר לראות באנורקסיה של הנמרה תגובה להתעללות (בתאומתה המלכה הילדה) ובמין הסאדו מזוכיסטי חזרה למקום מאיים, בשליטה ובאופן מוגן.

עבודה של איריס קובליו

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים

בכל הנוגע להתאהבויות אהרון הוא מעין מרטש רומנטי: "ואהב ילדות שלמות אבל גם חלקי ילדות; התאהב בלחי יפה, בצוואר, בתנועת יד אחת, בצליל של צחוק …  במכתש הזעיר שטבעה זריקת החיסון בזרוע השמנמנה והיפה של עדינה רינגל" (220).
מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

הגוף הנשי (כמו בפרשת פילגש בגבעה) מבותר לאברים בסיפור על ידי המבט הגברי המחפצן. זה מתחיל בשערה הנערץ של המלכה וממשיך בצמחי האברים הספוגים בכאב ובזעם נשי. פרחי העיניים בוכים, הפִּיות קניבליים, הזרועות משתוקקות למחוץ. אני לא מכירה שום סופר/ת שכותב/ת כעס כמו מרי דה מורגן. בסיפורים שקראתי בילדותי הזעם היה שמור לרעים. הטובים אף פעם לא כעסו, ועל הטובות אין מה לדבר. אני שכמעט נחנקתי מרוב זעם סחטתי כל טיפה של אישור מרצחנותם של הפרחים. אבל עכשיו שסוף סוף התפייסתי עם כמה שדים ואני בעיצומן של שיחות שלום עם כמה אחרים, לא קל לי עם הזעם של מרי דה מורגן המדבק ומלבה גחלים. אני נאחזת בטרווינה, כפילתה-משלימתה של המלכה, שמגיחה מתוך נשל הנמרה, כאיחוי (מפורש ככל האפשר) של האברים המבותרים: "ומתוכו הגיחה העלמה היפה ביותר שרופרט ראה מימיו. שיער הזהב הבוער שלה היה ראוי לעץ השיער עצמו ועיניה הכחולות הזורחות ושפתי השושן שלה היו יפות מן הפרחים המוזרים שצמחו לרגלי העץ."

מתוך חדר שיצר סלבדור דאלי על פי דיוקן של מיי ווסט

*

הרוקי מורקמי

אומרים שמעשיות הן שטוחות, שאינן מסוגלות לבטא מורכבות נפשית ומוסרית. אז אומרים. אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל מרי דה מורגן אינה שייכת רק לטריטוריה של המעשייה, היא קרובה באותה מידה להרוקי מורקמי, שמצליח במיטבו לממש אזורים של הנפש שאין להם מילים. ואני לא מתכוונת רק למה שכתבתי עד כה, אלא להמון פרטים נוספים ששום מסומן ישיר לא יכול להכיל את עושרם. כמו למשל האור הירקרק המסמא והשמש השחורה (מרילין פמברטון טוענת שהשמש השחורה של הפטריארכיה מוחקת את האור הנשי הטבעי, וגם אם זה נכון, זאת רק פאה אחת של היהלום), או האיש הקטן הירוק שמרקד בחלומה של המלכה. כן, ברור שהוא שגריר של כוחות התחדשות וצמיחה, אבל זה לא מסביר את מסתרי הדנוטציה.

ומשהו אישי: לפני שנים רבות אחרי שעשיתי את ההצגה על מוכרת הגפרורים שקעתי בדיכאון. שכבתי ימים שלמים ללא כוחות. זה נמשך חודשים למרבה דאגתו של א'. אני ידעתי שאהיה בסדר, אמרתי לו שהכוחות ייתחדשו. הוא האמין לי אבל לא הפסיק לדאוג. גרנו אז בשואבה, לא רחוק מירושלים, ולילה אחד הוא חלם שאנחנו עומדים מול ההרים ליד הבית ואני מראה לו איך הערפל זורם ביניהם בצורות נפלאות, ואני מאד מאושרת ופתאום אני אומרת "וזה נכנס בי ונהייתי חצי שד," ואני פותחת את הקימונו הסגול שלי (היה לי כזה) וכל גופי מכוסה כוכבים זוהרים בשלל צבעים, ואני מתחילה, ספק לקפוץ קפיצות ענקיות, ספק לרחף באוויר. הוא התעורר רגוע ומאושר, וזמן קצר לאחר מכן אמנם חזרתי לעצמי.

*

עץ האושר ועיר האושר

ומשהו על התרגום: אני חושדת שאיש לא ערך את מרי דה מורגן. היא באמת נהדרת, אבל בתקריב מתחשק למרוט הסבר עודף, או לתקן: מה פתאום עץ דובדבן? הלא עץ האשור שעלה השלכת שלו מתאר את הגוון המדויק של שיער המלכה, הוא שהיה צריך לצמוח מול חלונה. האשור הוא הראי והטוטם, מניין צץ הדובדבן? דגדג לי לשנות אבל הבלגתי והתעקשתי רק על העושר החושני ועל החיוּת של התמונות. היו דברים שחרקו בעברית: ציפור זכר למשל, לא נשמע טוב, אז השתמשתי קצת יותר ב"נשר". אבל היו גם רווחים לא צפויים; לנשר יש בעברית זיקה לנשירה (ו"לסרוק" זה לחפש, ו"גזרות" זה מלגזור). ועץ האשור שמתאר את הגוון הזהוב של שערה הוא כמעט עץ האושר בעברית.

הירונימוס בוש, פרט מתוך גן התענוגות הארציים

*

הכי באותו עניין

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה?

נכתב בחודי מחטים בזוויות העין

מיצגניות וגיבורים

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

וגם:

גם הסבתא רבא שלי שרה נאמן, היתה טרווינה כזאת, שנמלטה מנישואים כפויים אל נישואים לאיש עדין ואוהב הכלה שברחה על חמור.

האישה שרצתה להיות מלך

*

לפרקי עץ השיער:

לחלק הראשון (המפגש עם הציפור, החלום על עץ השיער)

לחלק השני (עץ הזירבל, הנחיות לדרך)

לחלק השלישי (ארץ הפלאות, החמניות הטורפות והנמרה המדברת)

לחלק הרביעי (סיפורה של טרווינה)

לחלק החמישי (עץ השיער)

לחלק הששי והאחרון (גאולתה של טרווינה והשיבה הביתה)

*

Read Full Post »

פרק אחרון ב"עץ השיער" של מרי דה מורגן. המצלמה הזעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש מסיימת את מסעה.
לחלקים הקודמים של הסיפור:

לחלק הראשון 

לחלק השני

לחלק השלישי 

לחלק הרביעי

לחלק החמישי

*

מתוך הספר ההוא של גיל 19 (לחצו להגדלה) תמיד אהבתי מפות. הכיתוב מימין למעלה: חלקטנטן מן הדרך אל עץ השיער

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק ששי ואחרון)

תרגמה: מרית בן ישראל

.

"סוף סוף חזרת," קראה הנמרה; "כמעט נואשתי מלחכות."

"אבל למה?" אמר רופרט בפליאה, "הלא עברו רק כמה שעות."

"שעות!" אמרה הנמרה חלושות, "ששה חודשים חלפו מאז הלכת."

"ששה חודשים!" קרא רופרט. "הם חלפו כמו שעתיים."

"אבל חזרת והבאת את המטה," אמרה הנמרה באושר. "ועכשיו הכל בסדר. רק שאני רעבה מאד. כבר שבוע לא אכלתי, לא מצאתי שום עשב ראוי למאכל, ולכן עליך להכות אותי מיד."

"להכות אותך, יצור מסכן ומורעב שכמוך!" קרא המלח במבט מלא חמלה; "להכות יצור מסכן שבקושי זוחל! לא עולה בדעתי לעשות דבר כזה."

"הכה אותי, עליך להכות אותי, אני אומרת לך," קראה הנמרה, ופרכסה מולו על האדמה. "הכה אותי מיד או שזה ייגמר ברע בשביל שנינו," אמרה, והוסיפה בקול נורא: "האם לא אמרתי לך כמה אני רעבה? הכה אותי מיד או שאטרוף אותך!"

כשרופרט שמע את זה הוא הבין שאין לו ברירה. הוא אחז במטה הכסף והחל לחבוט בנמרה בכל כוחו. היא ספגה את המכות בדממה, ורק מדי פעם דרבנה אותו בקריאות: "יותר חזק, יותר חזק!"

רופרט ציית, ואז, רגע לפני שהשליך את המקל והכריז שלא ימשיך להכותה, התחיל עורה של הנמרה להתקלף עד שנשל כליל, ומתוכו הגיחה העלמה היפה ביותר שרופרט ראה מימיו. שיער הזהב הבוער שלה היה ראוי לעץ השיער עצמו ועיניה הכחולות הזורחות ושפתי השושן שלה היו יפות מן הפרחים המוזרים שצמחו לרגלי העץ.

רופרט בהה בה בפליאה בזמן שהניחה את ידה בידו ואמרה: "איך אוכל אי פעם להודות לך על מה שעשית בשבילי? אני טרווינה. ועכשיו בוא ונברח מן המקום הנורא הזה בשיא המהירות, אבל קודם תן לי אגוז שיגן עלי מלחשים."

ורופרט אמנם נתן לה אגוז, ובזמן שתחבה אותו למפתח שמלתה פנתה אליו בחיוך ושאלה: "האם אני דומה למה שציפית?"

"את הרבה הרבה יותר יפה," השיב. "האם באמת היית נמרה לפני רגע?"

"הייתי נמרה," אישרה טרווינה בזמן שפסעו במהירות לעבר החוף; "והייתי נשארת כזאת מן הסתם, לולא הגעת. ולא יהיה לי רגע של שלווה עד שנסתלק מן האי הנורא הזה, אף שאגוזי הזירבל הם ההגנה הטובה ביותר שלה יכולנו לקוות."

"עכשיו אני באמת מאושר שהמלכה איבדה את שערה," קרא רופרט. "כי זה מה שגרם לי לשחרר אותך טרווינה היפה."

ובינתיים מצאו את הסירה הקטנה. הם קפצו לתוכה והחלו לחתור בזריזות.

אחרי זמן מה נזכר רופרט בציפור ובהבטחתו ואמר לטרווינה שהנשר יופיע בכל רגע לקבל את האגוזים שלו.

"נותרו לך שמונה אגוזים," אמרה טרווינה, "ומתוכם הבטחת לו ששה. תן לו כמובן את מה שמגיע לו, אבל אני מפצירה בך בכל לשון של בקשה לשמור על השניים הנותרים. אחד נמצא אצלי ועליך לשמור על השני מכל משמר או שתהפוך לטרף קל כמו המלכה המסכנה. הנשר יתחנן לפניך שתתן לו את האגוז אבל אסור שיפול לידיו."

רופרט הבטיח, ולא עברה שעה קלה והנשר הופיע. הוא חג סביבם במעגלים ולבסוף נחת על חרטום הסירה.

"ובכן," אמר לרופרט ברשעות, "אני רואה שהשגת את הזרעים. עכשיו תן לי את האגוזים שלי."

"בבקשה," אמר רופרט, וכבר הוציא ששה אגוזים מכיסו ומסר אותם לציפור. הנשר לקח את אגוזי הזירבל בציפורניו ותחב אותם אל בין נוצותיו בלי לזוז ממקומו.

"מה עם האגוז האחרון?" אמר. "מה אתה מתכוון לעשות בו? אינך יכול לאכול אותו."

"אני מתכוון לשמור אותו למזכרת," אמר המלח.

"ומה הטעם בזה?" קרקר הציפור. "האם לא תתן לי אותו?"

"לא, איני יכול," אמר רופרט, "אתה צריך להסתפק במה שקבלת."

"בקן שלי הרחק בבית," אמר הנשר, "מחכים לי שבעה גוזלים קטנטנים, ויש לי רק ששה אגוזים בשבילם. האם לא תתן לי את האגוז האחרון בשביל הנשרון הקטן מכולם?"

כשהמלח שמע את זה הוא מולל את האגוז הטמון בכיסו. הוא הביט בנשר וכמעט הושיט לו את פרי הזירבל כשטרווינה התערבה. היא הניחה את ידה על זרועו כדי לעצור בעדו, ואז פנתה אל הציפור ואמרה:

"אין טעם שתבקש את האגוז כי לא תקבל אותו. אני יודעת היטב שאין לך גוזלים קטנים בבית, אתה סתם משקר כדי לסחוט ממנו את האגוז."

לשמע דבריה פנה הנשר לאחור, נסק בצרחה מבעיתה ועף לדרכו, ורופרט וטרווינה לא שבו עוד לראותו.

***

שנה שלמה חלפה מאז חלמה המלכה את חלומה המוזר וראשה היה קירח כבתחילה; איש לא מצא תרופה שתצמיח את שערה. אנשים סרקו כל מקום על פני האדמה. שליחי המלך יצאו לקצות תבל וחזרו עם צמחים זרים ומוזרים ותרופות עוד יותר מוזרות. רק עץ השיער האמיתי עדיין לא נמצא.

המלכה לא יצאה ממיטתה במשך חודשים וגם אחר כך מיעטה להופיע בציבור. ובסופו של דבר נואשה מלמצוא מרפא ושלחה להודיע למלך שהיא מתכוונת להסתגר בחדרה עד יום מותה, אלא אם כן יצווה על כל הנשים לגלח את ראשן, אין די בכיפות שחבשו. המלך הפציר בה לשקול את החלטתה אבל המלכה התעקשה, ומכיוון שלא יכול לשאת את המחשבה על פרידה ממנה, הוא נכנע ופרסם צו המורה לכל הנשים במדינה, מהדוכסית הראשונה ועד לקבצנית האחרונה, לגלח את ראשן כדי שהמלכה לא תתייסר למראה שערן.

צילם ריצ'רד אבדון (ותודה לנועה אסטרייכר ששלחה לי את הלינק)
מתוך קום דה גרסון. תצוגת סתיו 2011 (יובא מן הבלוג הנלבב  איי לאב ג'וש)

*

הזעם וההתמרמרות היו גדולים אבל איש לא העז להתקומם. התסיסה דעכה עד מהרה והתחלפה בהשלמה שקטה. והנה נקבע גם התאריך, היום שבו יגולחו הראשים בטקס פומבי לפי בקשת המלכה.

על פי בקשתה הוקם בכיכר השוק גרדום ענקי שעליו יעמוד ספר החצר. וכל הנשים, מן הנעלה ביותר ועד לנחותה מכולן, יעלו לבמה בזו אחר זו כדי שיגלח את שערן. מול הגרדום נבנו מושבי כבוד שמהם יוכלו המלך, המלכה וכל אנשי החצר לחזות בהסרת השיער.

ככל שהתקדמו ההכנות גדלה עליזותה של המלכה. היא אמרה שזה כמעט טוב כמו לקבל את שערה בחזרה.

מדי יום חזרו שליחים נוספים מהחיפוש אחרי עץ השיער, וכל אחד מהם הביא עוד צמח חדש ומוזר שלא הועיל למלכה. וכך או אחרת, הזמן לא עמד מלכת עד שהגיע יום הגילוח. הרחובות לבשו שחורים וגם הכסא שעליו יישבו הגבירות כאשר יאבדו את שערן, גם הוא נעטף בשחור.

השכם בבוקר נאסף קהל רב, ואז הגיעו גם המלך והמלכה ותפסו את מקומם, והאות ניתן להתחיל בגֵז הגדול.

הכרוז שלף את רשימת הגבירות וקרא לאישה הראשונה, דוכסית צעירה ויפה להפליא. היא ניתקה ממקומה באטיות וצעדה אל הכסא השחור כשהיא ממררת בבכי.

הדוכסית היתה לבושה בשמלת משי ארוכה ושחורה, ללא קישוטים, רק זרועותיה וצווארה הלבן והיפה היו מגולים ותלתליה החומים הרכים והמבהיקים נפרשו על כתפיה וגלשו עד מותניה. כה צעירה וכה אומללה. אנחה חלפה בקהל למראה הקווצות היפות שגורלן נחרץ.

עודה מתייפחת התיישבה הדוכסית על הכסא השחור ועצמה את עיניה בהכנעה. הספר השחיז את התער ועמד להתחיל במלאכה, הקהל עצר את נשימתו והנה נשמע קול קורא, "עיצרו!" ואחרי הקול הופיע גם המלח מתנשם ומתנשף, ומיהר אל הבמה כשידו הימנית שלוחה לפניו ומשהו קמוץ בתוכה.

"עצרו!" צעק במלוא גרונו כשחזר ומילא את ריאותיו: "הבאתי אותם – את זרעי השיער, מעץ השיער האמיתי!"

הספר הפיל את התער מידו. המלכה צרחה.

המלך ואנשי החצר רקדו ג'יג מרוב שמחה, בזמן שהדוכסית שראשה כמעט גולח נפלה על צווארי המלח בנשיקה.

"נסי אותם," דירבן רופרט את המלכה, "לפני שאת מגלחת את הנשים האלה, נסי את הזרעים. הם הגיעו מעץ השיער. ליקטתי אותם בעצמי."

כשהמלכה שמעה את המילים האלה פקעה סבלנותה, היא פרצה לתוך ההמון ופילסה דרך לבמה, הדפה את הדוכסית מהכסא השחור ותפסה את מקומה.

"אין כמו עכשיו," קראה. היא תלשה את כיפת המוסלין מראשה והשליכה אותה לקרקע. לא היה איכפת לה שכל העולם רואה את קרחתה המבהיקה. "פזר את הזרעים בעצמך, מלח יקר, בוא תראה לי מה הם שווים."

רטט של התרגשות חלף בקהל. הס הושלך כשרופרט פרש את ממחטתו, ובזהירות ובנחת פיזר את הזרעים על ראשה המורכן של המלכה. בן רגע בצבצה מן הראש פלומת שיער דקה ובהירה שנהייתה יותר עבותה וכהה ככל שצמחה והסתלסלה בעדינות והתארכה עוד ועוד מול עיני הקהל.

"מה קורה?" נאנקה המלכה. "ראשי מרגיש מוזר מאד, האם זה צומח?" וכבר לא היה צורך בתשובה. המילים אך פרצו מפיה כשגלי שיער רכים בדיוק בגוון של אלה שאיבדה, נגעו בכתפיה והמשיכו וצמחו עד כפות רגליה. למראה התלתלים היא צרחה באושר ואיבדה את הכרתה, בזמן שהמלך ואנשי החצר וכל הנוכחים צווחו והריעו כאילו יצאו מדעתם.

באותו לילה הוארה העיר ונשף גדול נערך בארמון. ולמחרת נכחו המלך והמלכה וכל אנשי החצר בחתונתם של רופרט וטרווינה. ואחר כך קיבל רופרט את הפרס.

את אחד מאגוזי הזירבל נתן רופרט למלך, שתלה אותו על דלת הארמון להגנה מכישופים ומפֵיות רעות; אבל את האגוז האחר שמרו הוא וטרווינה לעצמם, ואולי זו הסיבה שהם היו מאושרים ביחד, עד יום מותם.

*

תם ולא נשלם; בשבוע הקרוב (לא מיד, צריך הפוגה) פוסט על הסיפור. כל מי שהתאפק ולא חיווה את דעתו עד עכשיו בציפייה לסוף הסיפור – מוזמן. אני בטוחה שיש יותר מדרך אחת משכנעת לקרוא אותו.

*

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער

*

על שיער ואברים אחרים

האש, הגוף והבית בסיפור שמשון

מיצגניות וגיבורים

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

*

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד על אגדות כאן בבלוג

Read Full Post »

הפרק הלפני אחרון של "עץ השיער" מאת מרי דה מורגן ; כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.
לחלקים הקודמים של הסיפור:

לחלק הראשון 

לחלק השני

לחלק השלישי 

לחלק הרביעי

להלן החלק החמישי והלפני אחרון

*

פרט מתוך גן התענוגות הארציים, הירונימוס בוש

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק חמישי)

תרגמה מרית בן ישראל

.

הנמרה סיימה את דבריה ופנתה הצדה למחות דמעה וגם רופרט עצמו כמעט בכה על הפורענות שנפלה עליה.

"אבל איך אוכל לעזור לך, טרווינה האומללה?" שאל לבסוף.

"לעזור לי!" קראה הנמרה בעיניים זוהרות משמחה. "האם אינך מחפש את עץ השיער, והאם המטות שבהם צריך להכות אותי אינם צומחים סביבו? מלח יקר וחביב, אני בטוחה שלא תסרב לקטוף מטה ולהכות אותי בעזרתו."

רופרט לא יכול היה לסרב כמובן, גם אם המחשבה על הכאתה מלאה אותו גועל. אחרי הפוגה קצרה התרוממה הנמרה ממקומה ובקשה גם ממנו לקום.

"הגיע הזמן," אמרה, "שתמשיך במסע. איני יכולה להתלוות אליך אבל עליך להמשיך ישר, לא לפנות ימינה או שמאלה, ולשמור על אגוזי עץ הזירבל מכל משמר, כי הם ההגנה הטובה ביותר נגד לחשים וכישופים. אתה תמצא אותי כאן גם בדרך חזרה, רק אל תשכח להביא כמה מהמַטות הצומחים ליד עץ השיער.

רופרט חזר והבטיח ואז נפרד מן הנמרה לשלום והמשיך בדרכו. הוא הרבה כל כך לחשוב על סבלה של טרווינה האומללה עד שכמעט שכח את שערה של המלכה ואת הפרס הממתין לו. הוא השתוקק למצוא את עץ השיער הנפלא כדי להכות את הנמרה במטות הצומחים לרגליו יותר מאשר כדי להשיג חופן זרעים למלכה.

ככל שהתקדם הוצרה הדרך. סלעים משני הצדדים פלשו לתוכה והתקמרו מעליה והסתירו את אור השמש. מסביב נאנקה הרוח באופן מעורר רחמים. אי שם נשמע קולם של מים מפכפכים. ובינתיים חסמו הסלעים את הדרך אבל רופרט הבחין בדלת קטנה, הדף אותה וירד לתוך מעבר תלול ואפל. לא עבר זמן רב ואור קלוש הסתנן אל המנהרה ורופרט מצא את עצמו מול קיר גבוה, כה גבוה שקצהו לא נראה לעין. בתוך הקיר היה שער שעליו נכתב באותיות זהב:

רק מי שיודע יכול לעבור
רק מי שאין בו פחד יכול לדעת.

והוא זכר את דברי הציפור ועמד מול השער ואמר:

אני יודע, אני יודע,
בפנים הרוח מתפרע,
בפנים המים זורמים.
אני יודע, אני יודע,
כך עץ השיער צומח,
בלילות ובימים.

בן רגע נפתח השער ורופרט פסע פנימה והביט סביבו.

הוא ניצב על כברת אדמה ארוכה ושטוחה, אם כי האור ששטף אותו היה כה מסנוור שלרגע או שניים בקושי הבחין במה שנמצא מתחת לאפו.

האור הזה לא דמה לשום דבר שהכיר. כשעיניו של רופרט הסתגלו לצבעו הירקרק הזך הוא גילה שהאור ממלא כל נקיק ופינה. את הצללים היחידים סיפקו קרניה השחורות של השמש השחורה שזרחה בשמי המקום.

זה היה מוזר להפליא. הוא שפשף את עיניו וחזר להביט. השמש עדיין היתה שם, שחורה כפחם עם קרניים שחורות ארוכות בתוך הנהרה שהציפה את כל השאר.

קצת הלאה משם זרם נהר שחור מסביב לאי שבטבורו התנשא תל, ובראשו צמח עץ – איזה עץ! לבו של רופרט ניתר בקרבו, הוא כמעט יצא מדעתו מרוב שמחה כי עכשיו ידע שהגיע למחוז חפצו. לעץ הזה לא היו עלים. הוא היה מכוסה בשיער דק ורך שצמח על הענפים וגלש בגלים לאדמה. רופרט לא הבחין בפרטים, כי הנהר היה רחב אבל מהמקום בו עמד ראה שהאי מכוסה בזנים רבים של צמחים. הוא התיישב על הגדה הזרועה בחלוקי נחל והשקיף לעברו ותהה כמה עמוקים המים ואיך יוכל לחצות אותם ולהגיע לאי. ותוך כדי כך הוא שלח יד לכיסו והוציא משם בהיסח דעת, אגוז זירבל. עודו מתעסק באגוז והנה שמע קול פכפוך וראה ברבור ענקי ממהר לקראתו. הברבור היה גדול כסוס, צבעו צהוב מבריק וזוג עיני אש אדומות יורות גצים היו קבועות בפרצופו. רופרט נרתע לאחור בזמן שהברבור הזועם הרעים עליו בקולו:

"איזה מין אדם אתה? ומה אתה עושה פה, קרוב כל כך לעץ השיער הפלאי?"

"שמי רופרט," אמר המלח שכל עצמותיו רחפו, "ופָנַי לשלום, אני רק רוצה לאסוף כמה זרעים כדי להחזיר למלכה את שערה. אודה לך מאד אם תגיד לי איך לחצות את המים וכמה הם עמוקים."

הברבור לא ענה, רק נעץ עיניים חמדניות באגוז המונח בידו של רופרט.

"מה יש לך שם?" הוא שאל לבסוף בקול הרבה יותר שקט. "זה נראה כמו אגוז זירבל. בחיי, חלפו אלפיים שנה מאז טעמתי אחד. תן לי פירור משלך."

"בבקשה," רצה רופרט לומר, וברגע האחרון נמלך בדעתו ואמר:

"אתן לך את האגוז כולו בתנאי שתרכיב אותי על גבך ותיקח אותי לאי ותמתין לי עד שאאסוף את הזרעים ותחזיר אותי לכאן, רק אז תקבל את האגוז."

הברבור הרהר מעט ולבסוף אמר: "מסכים." ומיד שחה אל הגדה ורמז לרופרט שיטפס על גבו. המלח ציית והם חצו את המים ביחד, במהירות הבזק, וכשהתקרבו לאי היסב הברבור את ראשו המוארך לאחור ואמר: "מה שלא תעשה, אל תניח לפרחי הפה לנשק אותך, גם אם יבקשו מאד. הם לא רוצים לנשק אלא לנגוס פיסת לחי; הם רעבתניים מאד."

פרט מתוך "דיוקן הקשת בענן" של המלכה אליזבת. שמלת האזניים והעיניים שהיא לובשת מסמלת את תהילתה, כולם שומעים ורואים אותה. צוייר על ידי אמן לא ידוע בסביבות 1600 (פרט מן הדיוקן מופיע גם על עטיפת "קולה של המילה", ראו כאן, בטור השמאלי)

רחל רבינוביץ'

המלח הודה לברבור על עצתו וירד אל האי בקפיצה. התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי." אבל רופרט זכר את דברי הברבור. הוא התרחק מן הפִּיות ובחן את הפרחים האחרים; כמה מהם נראו כמו אוזני דונג עדינות בין עלים ירוקים כהים. הם היו נחמדים פרחי האוזן, אבל לא יפים כמו העיניים שצמחו על גבעולים דקים מורכנים כגבעולי רקפת. היו שם עיניים גדולות, עיניים קטנות, עיניים כחולות, עיניים חומות, עיניים שחורות, עיני שקד, עיניים עטורות ריסים כהים מסולסלים, עיניים שעפעפיהן כמעט קירחים או כבדים… וכל העיניים, מכל הזנים והמינים הביטו בו בסקרנות. הן כל כך מצאו חן בעיניו שרצה לקטוף לו כמה. אבל כשהושיט את ידו אל עין כחולה נוצצת שיופיה שבה את לבו היא פרצה בבכי תמרורים והוא חס עליה והניח לגבעול, מה שגרם לפרחי השפתיים לגעות בצחוק צורמני. ובינתיים התקרב אל עץ השיער וכבר לא חשב על שום דבר אחר. העץ הנפלא היה מכותר במעין גדר כפולה של צמחים ירוקים כהים בעלי עלים ארוכים וקשוחים. במקום פרחים התנשאו מן העלים מַטות כסף גבוהים וצפופים שהתחברו למעין סבכה שחסמה את הדרך לעץ.

המלח מישש את המטות בזהירות ובדק היכן כדאי לאחוז כדי לקטוף אותם. אלה היו ללא ספק, המטות שעליהם דיברה טרווינה. הם היו מחוברים לצמח במין ציר, ורופרט לפת אחד מהם קצת מתחת למחבר וניסה לשבור אותו. אבל ברגע שהתחיל למשוך סב המטה על צירו וחבט בפרצופו בכוח כזה שרופרט איבד את שיווי משקלו, ופרחי השפתיים שוב געו בצחוק.

"הו, אגוזי הזירבל," קרא רופרט והוציא אחד מהם מכיסו, "עזרתם לי קודם, עזרו לי גם עכשיו." עוד לא גמר לדבר וכבר פרצו כל פרחי השפתיים בצעקות: "אגוז, אגוז, תן לנו אגוז זירבל!"

ופה ורוד יפהפה שצמח על גבעול ארוך פנה לחבריו וקרא: "שקט!" ואחר כך נרכן אל רופרט ואמר: "שמע, קח את האולר שלך וקצוץ את האגוז לחתיכות קטנות שיספיקו לכולנו, ואנחנו כבר נטפל במטות הכסף, נחתוך אותם בנשיכה שתוכל להגיע לעץ."

רופרט הסכים ושלף את אולרו בזמן שכמה מן הפִּיות נעצו את שיניהם במטות הכסף. לשווא התנופפו המטות והצליפו לכל עבר, הם לא הצליחו לפגוע בפרחי השפתיים שהמשיכו לכרסם בהתמדה עד שחצי תריסר מטות נחו על הקרקע והגישה לעץ השיער נפתחה.

רופרט מיהר לחלק את האגוז הקצוץ בין פרחי השפתיים (הפיות נפערו בחמדה) ואז פסע ונעמד מול העץ.

מתוך דידו ואיניאס של הכוריאוגרפית הגרמניה סשה וולטס

איזה עץ נפלא זה היה! השיער שגלש מהענפים החליף צבעים – כלפי חוץ הוא היה שחור ובפנים הלך והבהיר עד שהפך לזהב טהור ועדין. רופרט הושיט את ידו והעביר את אצבעותיו בשיער.

כמה עבות ורך למגע הוא היה! מה לא היו גבירות החצר נותנות תמורת ענף קטון, חשב, מה שהזכיר לו את קרחתה של המלכה והוא פנה לחפש את הזרעים.

הם נחבאו בתרמילים קטנים וצמודים לענפים. רופרט ניסה לתלוש אותם אבל הם היו מחוברים לעץ בשערות כה עבות וחזקות שהוא נזקק לסכינו כדי לנתק אותם, וגם אז חלפה שעה ארוכה עד שהשלים את המלאכה. את הזרעים שאסף, לא יותר מקומץ, עטף בזהירות בממחטה וטמן קרוב לחזהו. כשפנה ללכת נעצמו כבר פרחי העיניים ושקעו בשינה עמוקה; וגם השפתיים חדלו מלהגן. הן לא אמרו אף מילה כשחלף על פניהן. השמש השחורה שקעה במהירות. קרניה השחורות התארכו. רופרט לקח את מטות הכסף ומיהר אל המקום בו המתין לו הברבור הצהוב.

"הזדרז," אמר הברבור, "התמהמהתָ מאד! האור כבר עולה ואני רוצה לישון."

"לישון!" אמר המלח בפליאה. "בדרך כלל הולכים לישון בחושך ודווקא מתעוררים באור."

"באמת?" אמר הברבור בבוז. "איזה מנהג מטופש; מה הטעם לעצום את העיניים כשממילא חשוך? האפלה מעולם לא הכאיבה לעיניים. הרבה יותר הגיוני לעצום אותן כשהאור מתגבר עד שקשה לשאת אותו בעיניים פקוחות.

רופרט לא ידע מה ישיב ולכן שתק בזמן שהברבור שחה אל החוף.

"ועכשיו," אמר הברבור, כשהוריד את המלח על הגדה, "תן לי את האגוז שלי ושמע לעצתי, עליך לצאת מכאן מהר ככל האפשר, לפני שהאור יגיע לשיאו והזוהר יסמא אותך.

רופרט ציית ומיהר לדרכו. השמש השחורה שקעה במהירות ובוהק עמום התפשט בכל מקום. כשהשמש נעלמה הבוהק נהיה כה דחוס ומסנוור שרופרט נאלץ להליט את עיניו ולגשש את דרכו כעיוור. ביציאה לא נדרש שום דקלום. השער היה פתוח לרווחה, אף שקודם, כשרופרט נכנס, הוא נסגר בטריקה עזה. רופרט חצה את המעבר החשוך בכל המהירות שבה נשאו אותו רגליו, וכשחזר ויצא לאור היום ישב להרהר מעט בדברים המוזרים שראה. הוא היה בטוח שחלם לולא הזרעים העטופים בממחטתו ולולא מטות הכסף המונחים לרגליו. לא הרחק משם עדיין נצבו החמניות, ממש כמו ברגע שעזב אותן, שורות שורות, עם הפנים היפות הניבטות מתוכן והזרועות הלבנות והידיים המושטות, וכעבור דקות אחדות הופיעה גם הנמרה, כחושה מאד ומתקדמת לאטה, בגרירת רגליים, כאילו אפסו כוחותיה.

*

לסוף הסיפור

*

עוד באותו עניין (שיער וחלקי גוף אחרים):

האש, הגוף והבית בסיפור שמשון

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

Read Full Post »

"עץ השיער" מאת מרי דה מורגן  הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.

תרגמתי את הסיפור לכבוד יום הולדתי, ואחרי שאעלה את כולו (בששה חלקים המתפרסמים מדי ערב) יבואו גם כמה מחשבות בתקווה לשיחת נפש.

לחלק הראשון של הסיפור

לחלק השני של הסיפור

לחלק השלישי של הסיפור

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק רביעי)

תרגמה מרית בן ישראל

.

סיפורה של טְרֶווינָה*

קראו לי טרווינה. הייתי הצעירה בשלוש אחיות ואבי היה טוחן. אני הייתי היפה מבין השלוש. גרנו בטחנה על גדת הנהר, בסמוך לים, והבילוי החביב עלי היה חיפוש אצות וחיות מוזרות בין הסלעים.

קצת הלאה לתוך הים, היה אי קטן שבו קיננו עופות מים גדולים אבל אנחנו מעולם לא בקרנו בו; ראשית, משום שלא היה בו דבר שימשוך את לבנו, ושנית, לא העזנו לטפס על הסלעים החדים שהקיפו אותו מכל העברים. ובכל זאת הייתי משקיפה אליו לא פעם, ותוהה איזה מין מקום זה ואומרת לעצמי שלו היתה לי הזדמנות, הייתי מנסה להגיע לשם.

ערב אחד כששוטטתי לאורך החוף, הבחנתי בצב גדול שנצמד אלי ונעץ בי מבט מתחנן. זה לא נראה לי מוזר כי המון צבים שרצו בין הסלעים, וכשהם היו רעבים הם נהגו לעקוב אחרינו בתקווה לקבל מזון. כשהגעתי הביתה מצאתי את הצב בחדרי, וכיוון שלא היה נעים לי לגרש את היצור שדבק בי, נתתי לו קצת לחם וחלב ופיסת מחצלת לשינה. אחיותי לגלגו על חיית המחמד החדשה שלי אבל אני התעלמתי מהן. טיפלתי בצב במסירות והנחתי לו לעקוב אחרי כרצונו. כעבור זמן מה, על כל פנים, התחלתי להתייגע מגילויי החיבה שלו. לא יכולתי לזוז צעד בלעדיו, ואם במקרה נרדמתי הייתי מתעוררת ומוצאת אותו צופה בי. זה מרט את עצבי. איימתי על הצב שאזרוק אותו לים אם ימשיך להטריד אותי. אללי, לו רק עשיתי זאת!

לאבי היתה סירה קטנה בנהר, ולעיתים קרובות הייתי משתרעת בתוכה בשעות הצהרים החמות, בוהה באוויר בעצלתיים ומתנדנדת על הגלים. הסירה היתה קשורה לבטח אל החוף ולא היה שום חשש שתיסחף.

אחר הצהרים נורא אחד, בשעת הדמדומים, השתרעתי על הכריות שהיו מוטלות על קרקעית הסירה. התכוונתי לבלות שעה בקריאה אבל החום היה גדול במיוחד ואחרי שעה קלה נרדמתי. שקעתי בשינה עמוקה וכשהתעוררתי כבר התחיל להחשיך. בחלחלה גדולה גיליתי שהסירה ניתקה ממקומה, החבל השתחרר והיא נסחפה ללב ים וכבר היתה בחצי הדרך לאי. עד אז לא שמתי לב לצב שעקב אחרי, אבל כשהפניתי את ראשי לספסל וראיתי אותו מגחך אלי בזחיחות, התמלאתי שנאה. לאימתי ולתדהמתי הוא התקרב אלי ואמר בקידה עמוקה:

"אל תתפלאי טרווינה היפה, לא יאונה לך כל רע. את אינך יודעת שאינני צב פשוט אלא מלך הצבים. רק למענך לבשתי צורה רגילה. זה איפשר לי לגור בקרבתך. התאהבתי בך ממבט ראשון ואני מתכוון להפוך אותך לאישתי בהקדם האפשרי. כשנגיע לאי שבו ממתינים חֵילותי אשוב ואלבש את דמותי האמיתית. אין טעם בהתנגדות, איש לא ישמע את צעקותייך. ברגע שנגיע לאי ינַקבו אנשי את קרקעית הסירה ויטביעו אותה כך שלא תוכלי לחזור. כעבור יום או יומיים אעביר אותך לביתי. הייתי עושה זאת מיד, לולא חששתי מקנאתה של אמי שהחליטה להשיא אותי דווקא לנסיכת הנחש.

עוד לפני שכילה את דבריו זינקתי ממקומי וניסיתי לתפוס את הצב בשתי ידי ולהשליך אותו ואת חוצפתו אל הים, אבל ברגע שנגעתי בו החל גופו להשתנות ולתפוח ועד מהרה נהפך ליצור הנתעב ביותר שראיתי מעודי: מעין איש קטן אפור שגובהו לא עולה על ששים סנטימטרים. על גבו סחב שריון כביר, בזמן שזרועותיו ורגליו היו זהות לאלה של צב ענק. ופניו – גם עכשיו אני רועדת כשאני נזכרת בתוויהן הנתעבים. העיניים הגדולות הבוערות, פיו העצום, עורו הכמוש. צרחתי בכל גרוני, בתקווה שאבי או אחיותי ישמעו אותי. הפניתי את ראשי והלטתי את עיני בידי, כדי שלא אצטרך לשאת את מראהו של היצור המבחיל, אבל  צעקותי אבדו ברוח. שום מענה לא הגיע מהחוף. למראה ייאושי פרץ הנוגשׂ שלי בצחוק.

עץ השיער, סיפורה של טרווינה, אייר ויליאם דה מורגן (אחיה של הסופרת) 1877

ובינתיים התקרבה הסירה אל האי וכשהרמתי את עיני ראיתי שהוא רוחש צבים מכל הגדלים שנאספו לקבל את פניו. נדמה לי שהתעלפתי. ובכל מקרה, איני זוכרת דבר עד לרגע שבו מצאתי את עצמי שוכבת על גבי באמצע האי, מוקפת בצבים, כשמלכם הנתעב גוהר מעלי. זינקתי ממקומי ופילסתי דרך לחוף דרך שורות הצבים, אבל לא מצאתי כל דרך להימלט והפלתי את עצמי לאדמה, מייללת ובוכה. עדיין האמנתי שאבי ואחיותי ישימו לב להעדרי ויבואו לאי לחפש אותי בסופו של דבר, אבל בינתיים איאלץ לבלות בחברת מאהבי הצַבִּי המעורר חלחלה. אפילו המחשבה על כך היתה קשה מנושא. נשענתי אל אחד מסלעי החוף ומיררתי בבכי כל הלילה. ועדיין האמנתי שבבוקר אפגוש את אבי, אבל הבוקר הגיע ואבי לא בא להציל אותי. היום חלף והוא עדיין לא בא, וכשירד הערב כמעט הרמתי ידיים. החלטתי  להשליך את עצמי למים. מוטב לשים קץ לחיי מאשר ליפול לידי מלך הצבים הנורא. עמדתי על הסלע והתבוננתי במים הירוקים הצלולים. ובזמן ששקלתי אם לחכות עוד יום או לקפוץ כבר עכשיו ולהיפטר מכל צרותי, שמעתי קול רך אומר "טרווינה," וכשנשאתי את עיני ראיתי שחף יפהפה מרחף באוויר.

"טרווינה האומללה," אמר השחף, "איני יכול לשאת אותך מכאן אבל אני יכול להעביר מסר לאביך. אני מתעב את מלך הצבים ואת אמו ממש כפי שאת מתעבת אותם. ואשמח לעשות כל דבר שיוציא אותם מהכלים. אמרי לי מה את רוצה למסור לאביך ואעוף אליו עוד הלילה."

"האם באמת תעשה זאת, שחף יקר יקר?" קראתי באושר, "אני אודה לך עד סוף ימי. עוף מיד וספר לו שנחטפתי על ידי מלך הצבים, ושאני נמצאת באי הקטן. אמור לו שיבוא לחלץ אותי ושייצטייד בהמון רובים וחרבות כדי להרוג את הצבים."

אך יצאו המילים מפי ושאון מתגלגל בקע מן האדמה. הקרקע נפערה בקול נפץ ומן התהום הזדחלה דמות מחרידה, לא שונה בהרבה ממלך הצבים, רק גדולה ושמנה יותר. מיד ניחשתי שזאת האם. ברגע שהשחף ראה אותה הוא פלט צרחה נוקבת ועף לדרכו.

"ובכן, נערה," קראה הדמות בקול נורא, "לא די שדחית את הצעת הנישואין האצילה של בני, את מנסה לשים קץ לחייו. הוא אמנם חשב שאני רחוקה, אבל למרבה מזלו עקבתי אחריו ואחרייך בדאגת אם. ידעתי שזה ייגמר ברע כשהציע את לבו דווקא לך, יצור אנושי נחות שכמוך, במקום להציע אותו לנסיכת הנחש כפי שהמלצתי לו. אבל את תיענשי על כך. את תתחרטי מרה על התנהגותך חסרת הלב."

באותו רגע ראיתי את מלך הצבים ממהר לעברינו מתנדנד מצד לצד במהירות הגדולה ביותר שאיפשרו לו רגליו הקצרות ושיריונו הכבד.

לשווא נפל על ברכיו לפני אמו וניסה לפייס את זעמה. היא המשיכה ביתר אכזריות:

"כן! את תיענשי ותהפכי לנמרה; את תינטשי על אי מכושף ואת תתחרטי על כפיות הטובה שבה דחית את הצעתו הנדיבה של בני." כשכילתה לדבר נופפה בידיה האפורות ובאותו רגע הרגשתי את השינוי הנורא מתחולל בי. גופי התכסה בשיער. זרועותי הפכו לשתיים מתוך ארבע רגליֵ נמרה. חשתי איך זנבי נובט מאחור.

גוסטב דורה, ארכנה, האישה שנהפכה לעכביש, איור לקומדיה האלוהית של דנטה. 

דפנה הופכת לשיח בזמן שהיא נמלטת מאפולו. Johann Wilhelm Baur 1649. רבות מן המטמורפוזות של אובידיוס מתרחשות בזמן שהגיבורה נמלטת מאנס.

"ועכשיו," קראה מלכת הצבים ועיניה רשפו בעונג מרושע, "את תגידי תודה אם תישארי במצבך הנוכחי. כי אם תבלעי ולוּ נגיסה אחת של בשר, את תיהפכי לנמרה אמיתית ולעולם לא תלבשי את צורתך האנושית. ובכל מקרה הסיכוי לכך אפסי. את תחזרי להיות אישה רק אם יכה אותך יצור אנושי אחר במַטות הכסף הצומחים לרגלי עץ השיער."

לא הצלחתי להשמיע הגה; דווקא ניסיתי אבל קולי נחנק מדמעות. קירבתי את כפות ידי זו לזו אבל לא הצלחתי להצמיד אותן בגלל הטפרים שצמחו בקצוות. השלכתי את עצמי לרגלי המלכה והתחננתי שתחוס עלי, אבל זמני אזל. היא תפסה אותי בעורפי ונשאה אותי במהירות באוויר ולא חדלה עד שהגענו לאי הזה, ואז השליכה אותי ארצה ונעלמה בצחוק מרושע. וכך שכבתי לי באומללות שקטה שממנה הקצתי רק כששמעתי את השחף שב וקורא בשמי. התרוממתי וראיתי אותו מרחף מעל לראשי.

"טרווינה האומללה," קונן, "מצבך אמנם רע מתמיד, אבל אל תאבדי תקווה. יום יבוא ואת תחזרי לצורתך המקורית, אני בטוח בכך; רק היזהרי ואל תכניסי לפיך דבר מלבד צמחים."

הודיתי לשחף וניסיתי להתעודד על אף מצבי האנוש; כי מי יגיע לארץ המכושפת הזאת? וגם אם ירחיק עד כאן, הוא עדיין יצטרך להשיג מַטות מעץ השיער.

ואתה הוא היצור האנושי הראשון שפגשתי מאז הושלכתי לכאן והתקיימתי על עשבים בלבד. כל יום בכיתי כשחשבתי על בֵּיתי היקר ועל אבי האבוד ועל שתי אחיותי, וברגע שראיתי אותך, לא היה גבול לשמחתי.

עבודה של איריס קובליו

* מהעיבוד שקראתי בילדותי הושמט סיפורה של הנמרה. היא הבליחה רק לרגע, בדמות זאבה משום מה.

*

לקריאת ההמשך

*

עוד בעניין אדם-חיה:

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר

עוד מטמורפוזות:

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור – על ברבורי הבר של אנדרסן

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחיה (על פיגמליון ועוד)

מי שאיבד ילד (על פרספונה)

*

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד סיפור נושן על ילדה שצריכה להכניס יצור נתעב למיטתה

*

עוד מטמורפוזה עם קסם קצת שונה על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי  

*

*********************************************************************************

*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!

.

********************************************************************************

********************************************************************************

*

Read Full Post »

"עץ השיער" של מרי דה מורגן הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.
תרגמתי את הסיפור לכבוד יום הולדתי ואני מעלה פרק כל ערב, ששה פרקים בסך הכל (להלן "שבוע עץ השיער"), ואחר כך אשתף אתכם בכמה מחשבות בתקווה לשיחת נפש.

לחלק הראשון של הסיפור

לחלק השני של הסיפור

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק שלישי)

תרגמה מרית בן ישראל

.

רופרט הביט סביבו וראה שהוא קרוב ליבשה. הוא חתר אל החוף וירד מסירתו. ברגע הראשון לא הבחין בשום דבר יוצא דופן. הארץ היתה נחמדה למראה. הוא צעד היישר נכחו ועצר מול שורת חמניות נהדרות כדי להתפעל מיופיין. לפתע נשלפו מן הגבעול הסמוך שתי זרועות לבנות ושתי ידיים צחורות שאחזו בכתפיו ומשכו אותו בכוח על-אנושי. ומיד הושיטו גם שאר הגבעולים את ידיהם. מתוך הפרחים הצהובים הגיחו ראשים, ראשי נשים יפהפיות בעלות הבעה חולמנית ושיער זהוב נוצץ. ועד מהרה התחוור לו לרופרט שהידיים האלה, שלפיתת הברזל שלהן הלכה והתהדקה, עומדות למחוץ אותו למוות.

ואז נזכר באבנים הטובות הטמונות בכיסו. הוא שלף ברקת זוהרת וטלטל אותה מול פני החמנייה שלפתה אותו.

"עזבי אותי," קרא, "ותקבלי את זה."

הזרועות היו הדוקות כמקודם, לא הורגשה כל התרופפות, ורופרט הניף את הברקת מעל לראשו ואמר: "אם לא תשחררי אותי מיד, אשליך אותה הרחק מעבר להישג ידך ולעולם לא תזכי בה.

הידיים היססו לרגע ולאט לאט התרפו ורופרט ניתַּר מתוכן רועד כולו מן הסכנה שממנה נחלץ. הוא התרחק כדי זְרוע מן הפרח ורק אז התעכב לרגע והשליך את הברקת לתוך היד הלבנה היפה והאכזרית שנפשטה אליה. ומיד נשא את רגליו וברח משורת החמניות, וכולו מתנשף ורועד קרס לבסוף, על אבן גדולה וחשופה.

דורותיאה טנינג (ותודה לאיריס קובליו על הלינק)

מתוך העיבוד שקראתי בילדותי. האיור (לחצו להגדלה) של איזה - האם מישהו יודע משהו על המאייר/ת הזה-הזאת?

.

כשהתאושש מעט הביט סביבו וראה שלא רק לחמניות יש זרועות וידיים אלא גם לעצים, והן נשלחות לכל עבר ומגששות בתקווה לתפוס משהו, וכשהשפיל את עיניו גילה שכל עלה של עשב מצויד אף הוא בזוג ידיים זעירות הנמתחות לתוך האוויר.

בצחוק, טמן את כף ידו בעשב, ומיד אחזו בה מאה ידיים קטנטנות ומשכו אותה אליהן. בלי קושי שחרר את היד, זה היה קל כמו לנער מעליו כמה עכבישים. ותוך כדי כך נמלא פליאה על הארץ הזאת שבה הצמחים דומים ליצורים חיים אבל אין זכר לבני אדם או לבעלי חיים. הוא היה עדיין שקוע במחשבות כשצל נפל על השביל, וכשנשא את ראשו ראה נמרה גדולה ויפה מביטה לתוך עיניו. מיד שלח ידו לרובה והיה בוודאי יורה בה לולא אמרה חרש:

"אל תירה, לא אפגע בך. איך הגעת לכאן? אתה האדם הראשון שפגשתי מאז שהגעתי לאי הזה."

רופרט לטש את עיניו בתדהמה למראה הנמרה המדברת בפשטות כזאת ואמר:

"הגעתי לכאן בסירה קטנה. שמי רופרט ואני מחפש את עץ השיער. מי את? מעולם לא נתקלתי בנמרה מדברת עד היום."

"אני לא באמת נמרה, אלא אישה שהפכה לנמרה בכשפיה של פיה רעה. ספר לי בשביל מה אתה זקוק לעץ השיער ואיך הצלחת להישאר בחיים עד כה, ואז אספר לך את סיפורי."

ורופרט אמנם נענה וסיפר לנמרה איך יצא לחפש את עץ השיער ואיך זכה באגוזי הזירבל. הוא סיפר לה מה הבטיח לציפור הצהובה ואיך נחלץ מציפורני החמנייה.

סלבדור דאלי (תכשיטים?)

היא האזינה בשתיקה ולבסוף אמרה: "אתה חייב את חייך לאגוזי הזירבל. לולא כוח הקסם שלהם היה הנשר הצהוב ממית אותך מיד, כפי שזמם; אין גבול לרשעותו. רק אגוזי הקסם הצילו אותך ממנו וגם מסכנות אחרות שעליהן אינך יודע דבר. אתה האדם החי הראשון שהגיע כל כך רחוק. ועכשיו, בוא נתרחק מעט מן הידיים התופסות ואספר לך את סיפורי."

רופרט ישב והנמרה השתרעה לרגליו, קיפלה את זנבה תחתיה ופתחה בסיפורה.

*

(זה פרק קצת קצר, אני יודעת, אבל לא רציתי לבתר את סיפורה האפל של הנמרה, ושניהם ביחד זה יצא מאד ארוך)

לפרק הבא של הסיפור

*

עוד על פרחים ואנשים: על שיר של ביאליק ועל איור של בתיה קולטון

*

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

אותה תקופה, אותה סוגה: חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

אותה תקופה, קסם קצת שונה טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

*

*********************************************************************************
*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!
.

********************************************************************************
********************************************************************************

*

Read Full Post »

יש בדיקות רפואיות שבהן מחדירים מצלמות זעירות לתוך הגוף. "עץ השיער" של מרי דה מורגן הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.

תרגמתי את הסיפור לכבוד יום הולדתי, והוא יתפרסם כאן במשך 6 ימים, כל ערב חלק, ואחר כך אכתוב עליו כמה דברים.

לחלק הראשון של עץ השיער

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק שני)

תרגום: מרית בן ישראל

.

המלך לא התמהמה. הוא זימן את שריו וסיפר להם את חלומה של המלכה. פרס של מאה אלף לירות הובטח למי שיביא למלכה זרעים מעץ השיער, או ימסור, לכל הפחות, מידע שיביא לאיתורו – כך קרא הכרוז שנשלח להפיץ את הבשורה. מודעות ענק נתלו בכל רחבי הממלכה. העץ המסתורי הפך לשיחת היום. כולם תהו היכן הוא צומח כי כולם השתוקקו לזכות בפרס, ובו בזמן הם התקשו להאמין שהעץ הנפלא גדל בגבולות הממלכה.

והנה קרה שמלח עני בשם רופרט נתקל באחת מכרזות הפרס. רופרט היה צעיר וחזק אך יתום מאם ומאב, לא היו לו אחים או אחיות והוא היה כל כך בודד שלא היה איכפת לו מה יעלה בגורלו.

כשקרא על הפרס הגדול שהוקצב לכל מי שיביא חדשות מעץ השיער, מיד שאל את עצמו איפה גדל עץ השיער והאם יוכל למצוא אותו.

"מאה אלף לירות זה סכום גדול מאד," הוא אמר לעצמו. "וגם אני יכול לזכות בו כמו כל אחד אחר. למה שלא אצא לחפש את העץ. נכון שיש כאן הימור, אבל אולי יהיה לי מזל."

הוא ארז כמה דברים והפליג בסירה קטנה הרחק צפונה; שם, כפי שזכר, שוכנת ארץ זרה ומוזרה שבה החיות דוברות כגברים וכנשים, ולצמחים יש זרועות ועיניים; והוא אמר לעצמו שאֵיפֹה אם לא שם, צומח העץ המופלא.

ובינתיים, יצאו מחצית מצעירי הממלכה למרדף אחרי עץ השיער ואחרי הפרס הגדול. הם פנו מזרחה, הם פנו מערבה, הם פנו צפונה, הם פנו דרומה; הם חיפשו בכל מקום ובכל ארץ אפשרית. כמה מהם התעייפו עד מהרה ושבו על עקבותיהם בטענה שהעץ לא קיים. אחרים המשיכו הלאה ושאלו כל אדם שבו פגשו אם שמע על עץ השיער ואם ראה אותו, ואף שלא מצאו כל זכר לעץ לא ויתרו ולא חזרו הביתה בידיים ריקות, אלא המשיכו הלאה והלאה. וכך נקפו החודשים וראשה של המלכה נותר חשוף.

כדי שהוד מלכותה לא תושפל למראה שערן של נשים אחרות בזמן ששלה אבד, צווה המלך על כל הנשים לחבוש כיפות קטנות שהשתפלו על מצחן; איש לא חיבב את הכיפות האלה, הכול סברו שהן מכוערות להפליא, ולפיכך השתוקקו גם הגבירות האחרות, כמעט כמו המלכה עצמה, שעץ השיער יימצא במהרה וששערה ישוב ויצמח.

למעלה: תחתית של דף מתוך הספר ההוא שעשיתי בגיל 19 (אפשר ללחוץ להגדלה). בעיבוד של יצחק לבנון הוחלפו הכיפות המשתפלות בכובעים מכוערים שהנשים הוכרחו ללבוש. החלק הזה של הסיפור עורר בי את הצד היהודי, אפילו האיור נראה לי כמו דף של תלמוד, וכך כתבתי בסגנוני המסולסל דאז: "וכל נשות הממלכה חבשו כובעים מכוערים ומהודקים ומעוקמים נורא להסתיר את שערן הנפלא [קצת כמו נסיכות של עור צפרדע] והמראה היה דומה למה שרואים בקו 1 כשנוסעים לכותל, אבל שם הנשים בכלל לא מבינות למה זה עצוב, והנשים של אגדת עץ השיער בכו והרגישו רע ועצוב, וכל האנשים במדינה ובמיוחד האוהבים שהסירו בחדרי חדרים [כמו האנוסים של ספרד] את המצנפות הכעורות מראשי אהובותיהן… וגו'."
סגנון הקווקווים בהשראת תחריטים, כמו תופר את הדמויות אל הדף.

*

ובאשר לרופרט, הוא הפליג והפליג צפונה עד שהרגיש שהוא מתקרב לארץ המכושפת שעליה שמע. ימים רבים לא ראה יבשה, והנה הבחין פתאום באי קטן ובודד בלב ים. האי לא הצמיח עשב או פרחים, רק שלושה עצים ניצבו בטבורו: האחד נראה כמו עץ אגוז רגיל, רק שהאגוזים שצמחו עליו היו אדומים ונוצצים. על ענפיו של העץ השני צמחו אבנים טובות מכל הסוגים, אבני אודם, ברקת, פנינים ויהלומים; אבל המוזר מכול היה העץ השלישי; ענפיו חשׂוּכי-העלים הבריקו כמו נחושת ממורטת. למעלה, בדיוק במרכז העץ, צמח לו תרמיל עצום שהצביע לעבר השמיים. יותר מכל דמה התרמיל לתוף כביר עשוי מנחושת קלל.

עץ מצרי מניק. לדה מורגן יש חיבור מאד עמוק לעצים. היא כתבה חורש שלם ופלאי (וגם בשבילי עצים שניים רק לבני אדם ולא בפער גדול. אולי הגיע הזמן לערוך את" רשימת העצים").

רופרט גרר את סירתו אל החוף וקפץ ליבשה. הוא מילא את כיסיו באבנים יקרות ובאגוזים אדומים, ועמד איזה זמן מול התרמיל הענקי, תוהה מה אצור בתוכו. עודו מתבונן נשמע רעם מחריש אוזנים, האוויר הזדעזע כשהתרמיל נבקע לשניים ותריסר אגוזים עגולים זהובים ומבריקים נשרו לאדמה. ובאותו רגע ממש, קמל העץ כולו כאילו הוכה בברק וענפי הנחושת צנחו ממנו.

רופרט נבהל מן הרעש וכבש את פניו בקרקע, אבל כשחזר השקט התרומם בזהירות ובחן את האגוזים החדשים. הם היו כל כך יפים וזוהרים שהחליט לקחת אותם למזכרת. הוא הניח אותם לצדו על מושב הסירה. כשעזב את האי כבר היה ברור שהוא מתקרב לארץ הפלאות, בגלל הדגים שלא ברחו מן הסירה אלא השתרכו בעקבותיה בשובל ארוך, וכשרופרט השליך את חכתו הם לא נגסו בפיתיון, רק התקבצו לרגע סביב הקרס והתפזרו בצחקוקים חרישיים מלאי בוז. רופרט עדיין בהה בהם, מבולבל עד עומק נשמתו, והנה נשמע משק כנפיים ונשר גדול וצהוב הופיע מעל לראשו. הנשר חג מסביב לסירה ולבסוף נחת על חרטומה והתבונן במלח בסקרנות.

גוסטב קלימט, דג זהב, 1901

"האם אלה אגוזים שאני רואה בכיסך?" שאל הנשר כעבור כמה דקות.

"כן," אמר רופרט, ותוך כדי דיבור חפן כמה מהאגוזים האדומים והושיט אותם לציפור.

"קודם עליך לקלוף אותם," אמר הנשר.

רופרט ציית, חושש לסרב, זוכר את העונש הנורא שהוטל על המלכה בעוון חוסר נימוס לציפור. הנשר לעס את האגוזים ולבסוף אמר:

"לאן פניך?"

והמלח סיפר לו בתשובה, על גסותה של המלכה ועל נקמנותו של הנשר שהשמיד את שערה.

"אני יודע, זה הייתי אני," גיחך הציפור. "תן לי עוד כמה אגוזים."

רופרט ציית והמשיך וסיפר לציפור את חלומה המוזר של המלכה ואת כל מה שהתרחש בעקבותיו, איך המלך הציע פרס למי שימצא את עץ השיער, ואיך הוא עצמו יצא לחפש את העץ הנהדר.

"אתה לא תמצא אותו כל כך מהר, אם אתה שואל אותי," אמר הציפור בפה מלא אגוזים. "אם המלכה תחכה עד שתמצא את העץ, היא תצטרך להסתדר בלי שיער כמעט עד יום מותה. אני מתאר לעצמי שעכשיו היא מתחרטת על חוסר הנימוס שגילתה." עודו מדבר, הבחין הנשר באגוזים האחרים, הזהובים, המוטלים על המושב. הוא עט עליהם בצרחה אבל רופרט היה זריז ממנו; הוא תחב את האגוזים לצרורו והרחיק אותו מן הציפור.

"מה זה היה?" נאנק הציפור. "איפה השגת את האגוזים האלה? דבֵּר מייד."

"הם היו," אמר רופרט ולפת את הצרור ביתר שאת, "בתוך התרמיל היחיד שצמח על עץ חסר עלים שענפיו כמו נוצקו מנחושת. העץ גדל על אי קטן לא הרחק מכאן." לשמע הדברים פלט הציפור קריאה חרישית. הוא קרטע לקצה הספסל ולטש עיניים זועמות וחמדניות ברופרט ובצרור הלפות בידיו. "אלה אם כן, אגוזיו של עץ הזירבל," אמר לבסוף; "והתרמיל נפתח דווקא כשלא הייתי שם. במשך אלפיים שנה המתנתי להבשלתו ועוד אלפיים שנה יחלפו עד שישוב ויבשיל. זהו עץ הזירבל החי היחיד בעולם ושום דבר אחר עלי אדמות לא ישווה לאגוזיו."

כשרופרט ראה את הנשר משתופף בפינת הספסל, ראשו מושפל ונוצותיו מזדקרות, וזכר את הנזק שגרם, התחשק לו להתנפל על היצור ולמלוק את ראשו אבל הוא התאפק ואמר:

"אתה יכול להזדקף. אלה האגוזים שלי ואני מתכוון לשמור עליהם; אבל אם תענה על שאלה או שתיים, אולי תזכה באחד."

לשמע הדברים זקף הנשר את קומתו, החליק את נוצותיו וסקר את רופרט בחשד.

"אתה טוען שאתה הוא הציפור שהעלים את שערה של המלכה. אם תאמר לי איך לרפא את הקללה אתן לך אגוז."

"מה!" קרא הציפור, וניער בכעס את כנפיו. "שאני אספר לך איך להחזיר למלכה את שערה? לעולם לא – גם אם לא אטעם עוד אגוז, כל ימי חיי."

"בסדר גמור," אמר רופרט. הוא הניח אגוז מוזהב בכף ידו ופשט אותה בהזמנה. "אמור לי רק לאיזה כיוון עלי לחתור כדי למצוא את הארץ שבה צומח עץ השיער, ואתן לך אגוז בתמורה."

הנשר היטה את ראשו והתבונן ברופרט בדממה, ופתאום התרומם בצווחה ונעלם עוד לפני שהמלח הבחין בתזוזה.

רופרט כעס בהתחלה, אבל כיוון שהציפור נעלם לא היה טעם לחשוב על כך, ובכל מקרה למד על ערכם של האגוזים המוזהבים. אם הנשר באמת חושק בהם, אולי הוא יחזור.

והוא צדק. כל היום וכל הלילה היטלטלה הסירה הקטנה בלב ים, אבל למחרת בבוקר, עם עלות השחר, הסתמן לו באופק פס מעורפל של יבשה, ובאותו רגע בדיוק נשמע משק כנפיים והנשר חזר ונחת על דופן הסירה.

רופרט המשיך בשלו, כאילו לא הבחין כלל בנוכחותו של האורח, ששבר לבסוף את השתיקה ב:

"האם אתה עדיין עומד מאחורי הצעתך? כי אני מוכן להראות לך את הכיוון תמורת אגוז זירבל."

המלח הוציא אגוז מכיסו ואמר:

"דבֵּר ואז תקבל."

"הגעת לארץ שבה צומח עץ השיער," אמר הציפור. "היא משתרעת לפניך. רבים מגיעים אליה ומעטים חוזרים."

"ולמה?" שאל רופרט ונתן לציפור את האגוז.

"למה?" חזר הציפור ותפס את האגוז במקורו. "נו, אתה כבר יודע היכן צומח העץ, את השאר תגלה במהרה…"

רופרט הרהר עוד קצת ואמר: "אם תגיד לי איך להגיע לעץ השיער ואיך לחזור משם בשלום, אתן לך ששה אגוזים שלמים בדרך חזרה. ואם תסרב אירה בך."

הציפור צחק בבוז. "לא תוכל לפגוע בי," אמר; "אתה מוזמן לנסות. לולא אגוזי הקסם שבכיסך, לא היית מגיע כל כך רחוק. רק פרי הזירבל מגן עליך מלחשי. אבל ייתכן שאמלא את בקשתך ואספר לך איך למצוא את עץ השיער, אם אמנם תבטיח לתת לי את האגוזים בשובך."

המלח שב והבטיח והציפור המשיך:

"כשתגיע ליבשה לך קדימה, לא חשוב מאיזו נקודה, לך ישר קדימה. אתה תגלה שכל בעלי החיים יכולים לדבר; אבל אני לא מציע לך לפתוח בשיחה. בייחוד עליך להיזהר מן הצמחים והפרחים; לכולם יש ידיים וזרועות והם ינסו לתפוס אותך, ואם במקרה יצליחו שום אגוז קסם לא יושיע אותך. אתה צריך לצעוד היישר קדימה עד שתגיע לחומה גבוהה שבה קבוע שער ברזל כבד ועליו כתוב:

רק מי שיודע יכול לעבור
רק מי שאין בו פחד יכול לדעת.

ואתה צריך לעמוד לפני השער ולומר:

אני יודע, אני יודע,
בפנים הרוח מתפרע,
בפנים המים זורמים.
אני יודע, אני יודע,
כך עץ השיער צומח,
בלילות ובימים.

ואז ייפתח השער, ומעבר לו תמצא את עץ השיער. את היתר תצטרך לגלות בעצמך. אני מלאתי את חלקי בהסכם, ואתה אל תשכח את שלך."

כשסיים את דבריו פרש הנשר את כנפיו ונעלם.

***

לפרק הבא של הסיפור

*

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד אגדה אמנותית מאותה תקופה: חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

ועוד מאותה תקופה, עם קסם קצת שונה טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

*

*********************************************************************************
*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!
.

********************************************************************************
********************************************************************************

*

Read Full Post »

פעם הראיתי תמונות של דינוזאורים לילד קטן שלא שמע על קיומם. חשבתי שהוא יתלהב והוא אמר בזלזול: "אני מכיר את זה, חלמתי על זה." כך פחות או יותר – רק בפליאה במקום זלזול – הרגשתי, אני עדיין מרגישה, מול "עץ השיער" של מרי דה מורגן.

יש בדיקות רפואיות שבהן מחדירים מצלמות זעירות לתוך הגוף. "עץ השיער" הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.    

כשלושה שבועות נעדרתי מכאן, ההפסקה הגדולה ביותר מאז שפתחתי את הבלוג. ובחודש הקרוב, בט' תשרי, בערב יום כיפור לפי התאריך העברי, או בארבע עשרה לספטמבר (חג הדרקון, לפי לוח עיר האושר), יחול יום הולדתי. תרגמתי את "עץ השיער" כמתנה מעצמי לעצמי ולכל מי שכבר נשבה בקסמה של מרי דה מורגן, ובכלל.

מפאת אורכו של הסיפור – כ 7,000 מילים – חילקתי אותו לששה המשכים לא שווים שיפורסמו מדי ערב. בפוסט השביעי אכתוב בזהירות אמנם, כמה מילים משלי. פרשנויות, כפי שרבים מכם יודעים, גורמות לי אושר, אבל יש מרחבים סיפוריים שפשוט מתפוררים מנגיעתן."כל אחד מזהה, אם במודע ואם לא, את הבעייתיות שבמתן הסברים," אמר יוזף בויס, "בייחוד כשמדובר … במשהו שיש בו מן המסתורין ומן החידה."
ויש הרבה משניהם ב"עץ השיער".
אבל די בהקדמות.

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק ראשון)

לפני שנים רבות חייתה מלכה צעירה שנחשבה לאישה היפה ביותר בעולם. עורה היה צחור וחלק כמו שנהב ועיניה נצצו ככוכבים. אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור. השיער היה כה ארוך שהשתרך אחריה בלכתה, וכה עבות עד שנדרשו שלוש משרתות כדי לסרקו וכדי לקלוע אותו מדי בוקר. כל יום היה ספר החצר חופף ומבשם את השיער ובוחן אותו ביסודיות לוודא שלא נחלש או נשר. וגם המלך, בעלה של המלכה, היה גאה כמו אישתו בשיער הנהדר; הוא העניק לה קישוטים יפהפיים, מסרקי זהב וסיכות יהלומים, וציווה על גנן החצר לשמור את היפים בפרחים כדי לנעוץ בשערה.

עלי שלכת של עץ אשור

ולא רק המלך והמלכה, גם כל אנשי החצר ובנות הלוויה, וכל אחד ואחד מתושבי הממלכה – סגד לשערה של המלכה; ואף שכמה מהגבירות התקשו לכבוש את קנאתן, גם הן הסכימו שיהיה זה אסון לאומי מן המעלה הראשונה אם משהו יקרה לשיער.

בוקר אחד, כשהמלכה ישבה ליד החלון ורקמה, חלפה על פניה ביעף ציפור גדולה. זה היה ציפור זכר, דמוי נשר עם מקור מעוקל ועיניים מכוערות ופראיות. זמן מה חג מול החלון הפתוח ולבסוף נחת על ענף של עץ דובדבן וצפה במלכה השקועה במלאכת הרקמה. היא לא הבחינה בו כלל עד שפער את מקורו ואמר בקול צורם:

"בוקר טוב, מלכה; יש לך המון שיער."

המלכה צחקה, מרוצה שאפילו נשר פשוט מתרשם מיפי תלתליה.

"כן," אמרה וטלטלה את השיער שהתנחשל סביבה. "יש לי יותר שיער מלכל אישה אחרת בממלכה."

"אם כך, את יכולה להפריש לי קצת," אמר הציפור, "אני זקוק לחומר רך כדי לרפד בו את קיני, וכמה משערותייך יפתרו את הבעיה."

"שערותי!" קראה המלכה, לוטשת את עיניה בתדהמה. "בשערותי היפהפיות אתה רוצה לרפד את קינך העלוב! אתה כנראה משוגע. האם אינך יודע שאני המלכה ושאני מחשיבה את שערותי יותר מכל דבר אחר על פני האדמה?"

"ובכל זאת, הן יתאימו מאד לצרכי. את תעשי בחוכמה אם תתני לי כמה," אמר הציפור באיום.

"באמת," קראה המלכה, "לא עולה בדעתי למלא את בקשתך. מעולם, בכל ימי חיי, לא נתקלתי בחוצפה כזאת. עוף מכאן או שאצווה לירות בך."

"החיילים שלך לא יוכלו לפגוע בי," גיחך הציפור; "ואת תתחרטי מרה אם תשלחי אותם לנסות. אני נותן לך עוד הזדמנות אחת, אחרונה, מלכה. האם תתני לי כמה משערותייך לרפד בהן את קני?"

"לא אתן," ענתה המלכה וכמעט בכתה מרוב זעם; "באיזו זכות אתה מבקש דבר כזה."

הציפור לא הוסיף לדבר, רק נסק לאטו והחל להקיף את העץ שוב ושוב, ובזמן שחג סביבו הוא זימר בקול חרישי:

כשהענפים ייחשפו ברוח הקרה,
תאבד גם המלכה הגאה את שערה;
בבוא האביב ישובו העלים
אך היכן ומתי יימצאו התלתלים?

כשסיים את שירו, פלט הנשר צרחה חדה ונעלם מעיני המלכה המשתוממת.

לפרה רפאליטים, בני דורה וחוגה של מרי דה מורגן, היתה חולשה לשיער. אנתוני פרדריק סנדיז – הלנה מטרויה

עוד פרה רפאליטי עם חולשה לשיער, דנטה גבריאל רוזטי, ליידי לילית

ועוד פרה רפאליטי עם חולשה לשיער, ג'ון אברט מילה, שושבינה

עץ השיער, אייר ויליאם דה מורגן, 1877

הסתיו היה בעיצומו. המלכה שמעה את הרוח שורקת בין הענפים, ועד מהרה נשרו גם כמה עלים מעץ הדובדבן. ובעודם מפרפרים על האדמה, נשר לחיקה של המלכה גם חופן תלתלים.

היא נחרדה ורצה אל המלך בדמעות, לספר לו מה קרה. המלך צחק והבטיח לה שהציפור אינו יכול לעולל לה כל רע. השיער לא נשר בגלל הרוח, זה בסך הכל מקרה.

ובאשר למלכה, היא עדיין התקשתה להרגע. באותו לילה, אחרי שהגברות הברישו את שערה נותרו שערות רבות על כל מברשת ושניים או שלושה תלתלים צנחו לרצפה. ולמחרת בבוקר כשהתעוררה נחו על הכרית כמה קווצות חומות רכות שניתקו מראשה, וכשקמה מן המיטה נפל עוד אשד שיער ונערם על הרצפה.

המלכה האומללה פכרה את אצבעותיה והזעיקה את ספר החצר, שמיהר להגיע עם כמה וכמה בקבוקי תרחיץ  לחיזוק השיער; אבל כל התרחיצים שבעולם לא יכלו לעצור את הנשירה המבהילה שהלכה והואצה עד שאי אפשר היה להתכחש לה. הגבירות התקשו לקלוע תסרוקת מהשיער המִדלדל. קרחת קטנה נפערה על ראשה של המלכה שלא העזה להציץ בעץ הדובדבן ולבדוק כמה עלים נשארו. בכל פעם שהרוח נשבה היתה שומעת אותם נושרים. היא נרעדה כשחשבה כמה מהר ייעלמו. ובוקר אחד, אחרי ליל סערה, היא מיהרה לחלון, וראתה שלא נותר אף עלה על עץ הדובדבן, הענפים היו לגמרי קירחים. וכשפנתה לראי גילתה שגם ראשה שלה התקרח למרבה הזוועה. התלתל האחרון נשר והותיר את ראשה לבן וחלק כביצה. היא צרחה והתעלפה מרוב אימה. הגבירות נחפזו לעזרתה וגם הן נאלמו דום. ובאשר למלך, צערו היה כה גדול שהתייפח בקול רם.

המלכה הושכבה במיטתה, וכל רופאי וסַפָּרי החצר ערכו כנס גדול על שיטות להצמחת שיער. ובזמן שהחליטו על סדרת טיפולים, הסתגרה המלכה בחדרה. כדי להסתיר את הבושה נמסר שנפלה למשכב. אבל הימים חלפו ואפילו שערה אחת לא בצבצה מראשה הלבן והחשוף של המלכה. ולבסוף לא ניתן עוד להסתיר את אסונה. החדשות התקבלו בצער גדול ואבל כללי הוכרז עד שישוב השיער ויצמח. המלכה כיסתה את קרחתה בכיפת תחרה קטנה מעוטרת באבנים יקרות. זו היתה כיפה קטנה ונחמדה שהחמיאה לה מאד, כך לפחות טענו כל אנשי החצר. אבל היא לא היתה יפה כמו השיער שאבד, ובפעם הראשונה שהמלכה חבשה אותה בציבור היא בקושי עצרה את דמעותיה.

וכך חלפו הימים, ללא שינוי; הרופאים והסַפָּרים שברו את ראשם כדי למצוא תרופה לקרחת, והמלכה איבדה את תאבונה מרוב כעס ולבסוף חלתה ונפלה למשכב. בלילה הראשון למחלתה חלמה חלום שליווה אותה במשך כל היום. היא חלמה שהיא יושבת בגן הארמון ופתאום צץ מולה אישון, מין יצור מוזר שכמוהו לא ראתה מעולם; לא גבוה מעכביש גדול ולבושו ירוק מכף רגל ועד ראש. למראה המלכה החל האישון לרקוד ולשיר את המילים הבאות:

כשהעשב דליל, עת לקצור, עת לקצור,
אבל כשהאדמה חשופה, יש לזרוע, זרוע, זרוע.

עודו מזמר, שלף האישון מכיסו חופן זרעים קטנטנים וזרה אותם סביבו. ומיד נבט מן האדמה צמח קטן שגדל וגדל וגדל עד שהפך לעץ עבות, מן הגזע פרצו ענפים ובמקום עלים הנצו מתוכם פקעות קטנות של שיער שגדלו וגדלו עד שנגעו באדמה וכיסו את העץ מכל עבריו.

כשהמלכה הקיצה משנתה היא לא חדלה לחשוב על העץ המוזר; ובלילה הבא כשנרדמה, היא חלמה אותו חלום בדיוק. וגם בלילה השלישי היא חלמה אותו חלום, וכשהתעוררה שלחה לקרוא לבעלה וסיפרה לו את חלומה במשך שלושה לילות רצופים.

"ועכשיו, בעלי היקר," המשיכה, "אני משוכנעת שהדבר היחיד שיכול לשוב ולהצמיח את שערותי הוא כמה זרעים מעץ השיער. ואני מתחננת לפניך שלא תחסוך במאמצים למצוא את העץ המופלא, ושתציע פרס לכל מי שיביא מידע על מקום צמיחתו. כי אני מרגישה —" וכאן השתנקה המלכה וקולה נצרד – "שאם לא אמצא את עץ השיער לעולם לא אקבל את שערי בחזרה, ואם לא אקבל את שערי, אמות, כי אין לי חיים בלעדיו." כשהמלכה סיימה לדבר היא שבה וצנחה אל הכרית ועצמה את עיניה.

הפרה רפאליטים ושגעון השיער – רישום של תומפסון על פי הגבירה משאלוט של ויליאם הולמן האנט. את הציור המקורי הנפלא אפשר לראות בפוסט על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

לחלק הבא של הסיפור

*

עוד על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל (שבו אפשר לראות בין השאר את הרפונזל הפרה הרפאליטית של Cowper שהיא הכי המלכה של "עץ השיער")

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

ועוד.

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד אגדה אמנותית מאותה תקופה: חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

*********************************************************************************
*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!
.

********************************************************************************
********************************************************************************


*

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »