Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרית בן ישראל’

מה שאני מרגישה בימים אלה גדול עלי בכמה מספרים. לרגעים נדמה לי שכל האברים הפנימיים מסתחררים לי בתוך הגוף ואני רק מתפללת שיחזרו למקומם בשלום.

שני פרוייקטים שליוו אותי במשך שנים ארוכות הסתיימו פתאום ביחד, בבת אחת. בפוסט הקודם כתבתי על 17 שנות בנות הדרקון, אבל את שש השנים האחרונות ביליתי במסע דילוגים בינן ובין תום זיידמן-פרויד מאיירת גאונית, פורצת-דרך שפעלה בברלין בשנות ה-20.

ספר תום שערכתי יחד עם עדה ורדי – שגם עיצבה אותו לעילא – הוא יומן המסע של כל אחת מאיתנו ביצירתה המסעירה, בצד כותבים נוספים, חיים ומתים, שהצטרפו אלינו להרפתקה.

כריכת ספר תום, מסע ביצירתה של תום זיידמן-פרויד. עורכות מרית בן ישראל ועדה ורדי. שיתוף פעולה בין "אסיה" ו"מנגד", הוצאות לאור. כותבים וכותבות: מרית בן ישראל, עדה ורדי, גיל וייסבלאי, ולטר בנימין, ענת פרי, רונלד שטארק. עורכים נוספים: שי מנדלוביץ, תמי מיכאלי. מתרגמים – מאנגלית: עטרה אופק. מגרמנית: גדי גולדברג, ענת פרי.

*

לספר תום יש חשיבות היסטורית: הוא גואל אוצר תרבותי שכמעט אבד, אבל בשבילי הוא אפילו חשוב יותר כמקפצה לעתיד, כהצעה עכשווית לנער, להפרות ולהרחיב את גבולות האיור.  

למשל? הגישה המסורתית, המקובלת עד היום, רואה באיור אמצעי המחשה ותיבת תהודה למילה הכתובה, אבל למה לצמצם את המאייר לתפקיד ההד של הסופר? הרי אין שני אנשים, ולו גם ידידי נפש, שמרגישים וחושבים באופן זהה. והדבר הזה שמתוייג בחיוביות כ"נאמנות לטקסט" הוא גם סוג של "תיאום גרסאות" שמשבש את האמת.

חדשנותה עוצרת הנשימה של תום נובעת בין השאר מחסינותה המפליאה לכל סוג של סמכות, אפילו לסמכותו של הטקסט. האיורים שלה קשובים לטקסט, אבל לא מסכימים איתו בהכרח. וגם זו דרך לחלוק לו כבוד: לשוחח איתו, להזמין כל ילד וכל ילדה, להצטרף לשיחה, לחשוב, לגבש דעה עצמאית. ריבוי הקולות שהיא מציעה חוגג את העושר של העולם עם כל הכאב הכרוך לפעמים בחגיגה הזאת. אני לא יודעת איך היתה הילדות שלכן, אבל שלי לא עברה בריקודים. ותום זיידמן־פרויד היא בין השאר המרים ילן־שטקליס של האיור. היא נותנת מקום לכאב, לטראומות, לא באופן סטרילי ודידקטי אלא בתעוזה ובעדינות אמנותית שנוגעת בעומק הנפש ומקטינה את הבדידות.   

ויש לה יכולת מפליאה להזין ולהפרות את שפת האיור בתפיסות מאמנויות אחרות.

התיאטרון למשל מבוסס על הפער בין טקסט לסבטקסט. את הטקסט מספק המחזאי, אבל כדי לממש אותו נדרש גם סַאבְּטֵקְסְט (subtext), שאותו נדרשים השחקנים לגלות בעצמם, בעזרת הבמאי. הסאבטקסט הוא הטקסט הסמוי, המושתק, שמבטא את רגשותיהן המוכחשים או המוסתרים של הדמויות. מן המתח בינו ובין הצהרותיהן הגלויות נולדות דמויות מורכבות ומלאות חיים. ותום מתרגמת את הכפילות הזאת לאיור. גם כשהאיור הגלוי מגבה כביכול את ההצהרות של הטקסט, ה"סַאבְּאיור" מסגיר את מה שנכבש והודחק (איך בדיוק זה קורה? הכל כתוב ומודגם בספר תום). האיורים שלה מנפצים את תקרת ה"אילוסטרטיביות", שוברים את קללת האחד-לאחד כשהם זוכים בתת-מודע.  

וכמו התיאטרון כך גם המחול, הגותיקה, האקספרסיוניזם, הרומנטיקה, המודרניזם, האוונגרד, שכולם מוטמעים ביצירתה בתקופות שונות. זה הקסם שלה, אחד מהם, הקלות שבה היא מבליעה תרבות מבוגרים בספרי ילדים מבלי שייראו כמו נחש בריח שבלע פיל.  

חידושיה הרבים פרושים על פני מאות עמודי הספר ומלווים בלמעלה משלוש מאות איורים שובי לב. ההתפתחות האמנותית שלה מסחררת כמו רכבת הרים בלונה פארק, כאילו ידעה שזמנה קצוב (היא מתה בטרם עת, בגיל 37). ברגע שהיא מפצחת איזו תגלית היא ממשיכה להרפתקה הבאה. והמשותף לכולן הוא כבוד מוחלט לבני האדם הצעירים שקוראים להם ילדים, ליכולותיהם ולחוויותיהם, לתשוקת המשחק שלהם ולכאבם.

באחד מחלומותיו של "דיוויד החולם" (ספר מופלא שאיירה) הוא נתקל בחומה שחוסמת את דרכו, ואז מגיע שער, עוצר מולו לרגע כמו אוטובוס בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה. כולנו מוקפים חומות, חלקן בלתי נראות, שחוסמות את דרכנו, ואני מקווה שספר תום יהיה מין שער כזה, שיעצור לכל אחד ואחת בתחנה החלומית שלה.

תום פרויד – איור ל"דיוויד החולם" מאת רלף ברגנגרן

יובל סער מ"פורטפוליו" מראיין את עדה ורדי ואותי על ספר תום.

רשומה חדשה שלי על הדלתות של תום זיידמן פרויד (ועל שכחה והשכחה) באתר הפנקס

*

ספר תום נעשה כמעט בלי תקציב.

בהדסטארט שפתחנו למענו הוא נמכר בהנחה

בצד שלל תשורות נוספות

עוד מעט ראש השנה. זאת מתנה נהדרת.

ואפשר כמובן להזמין גם את בנות הדרקון.

וכך או כך – שנה נפלאה לכל באי עיר האושר

ותודה מעומק הלב

זה כל כך לא מובן מאליו שיש עם מי לדבר.

*

עדכון, 30 בספטמבר 22:

ההדסטארט של ספר תום הושלם בהצלחה רבה!

תודה לכל אלה שהצטרפו אלינו למסע.

בקרוב אפשר יהיה לרכוש אותו בחנויות ספרים מובחרות

ויש גם לינק לרכישה ישירה!

Read Full Post »

כששולחים אותך לדרקון את צריכה קודם כל להרוג אותו, לפני שהוא יהרוג אותך. ונניח שהצלחת כנגד כל הסיכויים, עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לחזור לחֶברה ששלחה אותך אל מותך, להשתחרר מתפקיד הקורבן, להשיג שליטה בגורלך, מקום משלך בעולם.

"בנות הדרקון" הוא סיפור פנטסטי לכאורה ובעצם ריאליסטי עד העצם, על ילדות שמסרבות להרפות את אחיזתן מעולם שמתעקש לנער אותן מעליו.

וביתר פירוט:

עורכות: דנה אולמרט, תמר הוכשטטר. עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: אהרן דונגי. לחצו להגדלה

*

בנות הדרקון הגיעו אלי בחלום, היישר מן התת מודע. בסתר ליבי (וגם לא כל כך בסתר) אני מאמינה שהנפש היא הקוסמת הגדולה מכולם. "הכל אוטוביוגרפיה והכל פורטרט, אפילו כסא", אמר הצייר לוסיאן פרויד בחוכמתו, ועל אחת כמה וכמה "בנות הדרקון": על כריכת "כל הילדות" מופיע תצלום שלי מגיל 12, שעד היום אני הכי מזהה בו את עצמי.

אני מרגישה כמו מר בנט (לא הנפתלי), אחרי שמר דארסי ביקש את ידה של ליזי והוא כותב למר קולינס: "אדוני היקר, שוב עלי להטריח אותך בעניין איחולים…" ומצד שני, זה עניין גדול בשבילי. כמעט 17 שנה אני חיה את הנערות האלה, ועכשיו הן סוף סוף יוצאות לעולם בעטיפה הסופית והנכונה: לא פנטזיה ולא לילדים, אלא פשוט – ספרות. אני שמחה ומתרגשת וגם חרֵדה לגורלן.

אז לכל מי שתוהה מה קרה בסוף או מה קרה שם בכלל –

קנו אותם לעצמכם או ליקיריכן

או סתם הפיצו את הבשורה

כי סיפורים יכולים להציל

וכי עיר האושר המקורית חיה ובועטת

שם בין הדפים

לרכישה באתר של עם עובד ובחנויות הספרים

ויש עוד חדשות, אבל לא הכל בבת אחת!

Read Full Post »

כשנולדתי קראו לי מָרית בן ישראל. ואף על פי שמָרית זה שם קצת מוזר – של אלה מצרית, למי שתהה, כמו שענת היא אלה כנענית – תמיד הרגשתי בנוח בו.

על אף בדיחות קרש על מרירות ומתיקות או על שפכטלים (בתמונה למטה, ברווז בשם מרית, על שום מקורו השפכטלי), על אף שנינויות כגון "את פי מי מרית?" ועיוותים חוזרים ונשנים, למרים (פעם) ולמירית (עד היום, לצערי), זה היה פשוט שמי.

שרדתי אפילו את שיעור האמנות בתיכון שבו הוקרנה שקופית של שתי ילדות בעלות ראשים דלועיים על צווארים גבעוליים, שמתחתיה נכתב: מרית-אתון ואחותה בחדר המשחקים. (שתי הילדות, בנותיהן של אחנתון ונפרטיטי, סבלו מפגם גנטי, אותו פגם שהאריך את גולגלתה של אִמָּן היפהפייה.)

מימין זכר של "מרית צפונית", משמאל נפרטיטי. ההשערה היא שהכובע המוזר נועד לחפות על הגולגולת המעוותת (לחצו להגדלה)

.

תמיד הרגשתי מרית. זה הבן ישראל שלא נדבק. זה התחיל מה"בן", אני חושבת. רוב החברות שלי היו טום בויז בילדותן. אני אהבתי להיות בת (שנאתי להיות קטנה, כל כך רציתי לגדול, אבל זאת כבר קטגוריה אחרת). משפחתה של אמי היתה עתירה בנשים חזקות, מסבתה של אמי שברחה על חמור בליל כלולותיה לגבר שלא רצתה, ועד שבע אחיותיו של סבי, חבורה אקצנטרית של דודות דעתניות וחדות לשון, שלא לדבר על סבתי האהובה, עקרת הבית חסרת המורא (שעליה כתבתי את אסור לשבת על צמות). אני אהבתי ספרים וציורים ובובות ושמלות (וגם עצים לטפס עליהם, לו יכולתי הייתי חיה על עצים כמו הברון המטפס של איטלו קלווינו.) ובכל פעם שחרגתי משמי הפרטי התנגשתי ב"בן" הזה שניסה לנכס אותי. רק נסו לדמיין, אתם, גברים ובנים, ששם המשפחה שלכם הוא בת-ישראל.

ג'וטו דה בונדונה, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים, תמיד הרגשתי שזו אני שם על העץ.

.

ומלבד זאת הייתי ילדה זועמת ועצובה. תיעבתי את חיי המשמימים והדכאניים; כל לילה התפללתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס או שאיזו יתמות תזכה אותי בהרפתקה של ממש. עד שזה יקרה ברחתי לאלף לילה ולילה, ליערות גרים, לאגדות אנדרסן ואוסקר ויילד, והבן ישראל היה כמו משקולת עוינת שמקרקעת אותי לכאן ולעכשיו, שמתייגת אותי באופן שאין לו קשר לגרעין הפנימי שלי. (הרתיעה שלי מאידאולוגיות, ולא משנה כמה הן שוחרות טוב, נולדה אז בילדות, מן הייאוש והכאב שהרגשתי כשאבא שלי התאמץ להנחיל לי רגשות ומחשבות שיתאימו אותי לשלו.) ובהמשך לכך, אף שמעולם לא התחתנתי, לא נתתי את שם משפחתי לילדי. לא רציתי להדביק להם משהו שמעולם לא היה שלי.

כשכתבתי את בנות הדרקון לפני ארבע עשרה שנים, החריקה התגברה בכל פעם ש"בנות הדרקון" התחכך ב"בן ישראל". ועדיין לא שיניתי את שמי; בגלל רתיעה מוּלדת ממחיקת היסטוריה, בגלל תוגת הבירוקרטיה (כל התעודות והחתימות שאצטרך להחליף), ומעל לכול בגלל שלא מצאתי את השם הנכון. חשבתי על כל מיני דברים שאני אוהבת, למשל עצים, או צורות כמו ספירלה וחרוט, אלונים זה עץ נפלא, ארכיטיפי, אבל מרית אלון – סתמי מדי, מרית ספירלה? מרית חרוט? לא רק שאיש לא יבין ולא התחשק לי לשכנע, להצדיק, אני עצמי הרגשתי שזה פשוט לא מספיק, כמו להתכסות בשמיכה של בובה, כשרוב הגוף נשאר בחוץ.

ואז סיימתי סוף סוף לכתוב את טרילוגיית בנות הדרקון, וקבלתי הזדמנות נדירה לתקן את כל מה שלא הספקתי בפעם הקודמת. לא רק בתוך הספר. בחנתי כל מיני שמות (למשל, מרית בת המפחלץ, אבל ר' אמרה שזה נשמע כמו ספר אימים, וידעתי שאדרש להסביר, ולא רציתי להסביר). ובינתיים עלה בדעתי שלא צריך למחוק את ההיסטוריה, אפשר להכניס אותה לסוגריים, ולא מוכרחים לעבור דרך הבירוקרטיה, אפשר להיות בן ישראל אצל הממסד, ובעיר האושר (של הספר ושל הבלוג) להיות מי שאני מרגישה, וגם זה לא צריך להיות נוקשה וגורלי, אפשר לשחק, להוסיף ולגרוע ואפילו להתחרט בספר הבא. ובנות הדרקון הן אלה שמצאו לי בסופו של דבר גם את השם הנכון. כי הטרילוגיה היא בין השאר גם אוטוביוגרפיה בצורת ספרי הרפתקאות וקסם, וככל שהיא מתקרבת לשיאה בספר השלישי והאחרון, מתברר המקום החשוב מאין כמותו של סבי וסבתי בחיי. אני בטוחה שאני לא היחידה, אבל אי אפשר בכלל לכמת את האהבה שקיבלתי מסבא גדליה וסבתא ציפורה ואת השפעתה על חיי. כשניסיתי לכתוב עליהם הבנתי שהשיטפון הזה פשוט גדול על עיר האושר, זה יחכה לממואר שאני כותבת על ילדותי, ולעת עתה שניהם מופיעים בטרילוגיה; סבא גדליה בתפקיד סבא של נועה, וסבתא ציפורה בתפקיד הסבתא הגדולה – "גדולה" פשוטו כמשמעו, כי כפי שהיא עצמה מעידה בספר השלישי, "גם אחרי המוות המתים ממשיכים לגדול". ג"ץ – ראשי התיבות של גדליה וציפורה הוא שם המשפחה הפנימי שלי (מי אמר שמשפחה לא בוחרים?). וזה שהאיש שלימד את מרתה (אחת מגיבורות הטרילוגיה) לרשוף אש – נקרא קלונימוס גץ, זאת רק מוסיקת המקרה, כמו שקרא לה פול אוסטר.

ולאחר מעשה, אמר אהוב לבי: זה כמו מרים ילן שטקליס שנולדה כמרים וילנסקי ושינתה את שמה ל"ילן" שם שמורכב מראשי התיבות של אביה, יהודה ליב ניסן.

*

עדכון: אז הייתי מרית ג"ץ איזה זמן עד שהדבק לא החזיק. הג"ץ התפוגג לקצף על הגלים והבן ישראל צץ תחתיו. התברר שאי אפשר לאחות את הסדק, להחליף את הסתירה, הם כבר חלק ממני.

הכתובה של סבא גדליה וסבתא ציפורה, שהתחתנו בפורט סעיד כמעט לפני 100 שנה, ב12.8.1924 לחצו להגדלה
גדליה וציפורה נאמן

*

ובינתיים התראיינתי לפנקס

וריקי כהן ממליצה על בנות הדרקון לראש השנה!

"הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור … זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים, אך בהחלט לא כאלו שבני נוער של 2021 ונטפליקס לא יוכלו להתמודד איתם, וגם אתם/ן".

מתוך, עשרה ספרים שראו אור לאחרונה ולא תרצו לפספס 1.9.21 המוסך 1.9.21

אפשר לרכוש את הספר הראשון

בהנחה גדולה, כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן וכולכם

*

עוד באותם עניינים

רשימת השמות

על סבתא חנה, הסבתא האחרת שלי

דיוקן עצמי עם פרפר

ארבע חתימות

זכרונות עתידניים

פרוייקט מרי דה מורגן

על מות הילדה

Read Full Post »

אוגוסט 2022, עדכון: בסופו של דבר זו היתה טעות, ולמרבה המזל ועם עובד היא תוקנה: שתים עשרה המדרגות נהפכו ל"ספר האבות" והטרילוגיה כולה יצאה בשלמותה בלבושה הסופי והנכון, שאומר, לא פנטזיה ולא ילדים, אלא פשוט ספרות. (או ביובשנות המסוימת שבה תואר הספר ב2007: "פרוזה ישראלית בעברית")

*

לפני ארבע עשרה שנים יצא לאור בנות הדרקון, החלק הראשון בטרילוגיה שבאה אלי בחלום (ומתרחשת בעיר האושר, שקדמה לעיר האושר של הבלוג). המשכתי לכתוב אותה בין הבלגנים של החיים וספרים אחרים שנדחפו בתור. וכשסוף סוף השלמתי את כתיבתה, התחלתי לחפש הוצאת ספרים שתתחייב לשלושה ספרים בימים טרופים אלה. ואז מתה אמי, הקורונה הגיעה והוצאות הספרים עמדו מלכת. ובזמן שחיכיתי שיחזרו לחיים כדי לפנות אליהן, קרה נס קטן. תמר הוכשטטר התמנתה לעורכת בעם עובד, ומיד כתבה לי ושאלה, מה עם בנות הדרקון, האם כבר התחייבתי לאיזו הוצאה? שלחתי לה את הקבצים, וכעבור איזה זמן (שבועיים, אולי שלושה?) קיבלתי מייל:

רק קופצת רגע כדי להגיד הטרילוגיה שלך היא לא פחות מנקודת זוהר ואש יקרות בתקופה החשוכה הזאת. אני לקראת הסוף וקוראת לאט כדי שלא ייגמר. כל כך הרבה עושר יש בה. מזון לנשמה."

ציור כריכה, חמוטל פרידברג, עיצוב, עמית ממן לחצו להגדלה

זה הספר הראשון בטרילוגיה. הוא נדפס כבר לפני שבוע (בשינויים קלים, בכל זאת ארבע עשרה שנה). בפעם הקודמת הוא יצא כספר מבוגרים, והפעם (בלי שום הנמכה) הוא מוגדר כספר לנוער בוגר. אמרתי כן, כי לא אומרים לא, על נס, אבל הטרילוגיה לא נכתבה לנוער, נתח גדול מנשמתי נמצא שם, מפצעי ילדותי ועוצמותיה, מהאהבה הגדולה של סבי וסבתי שהגנה עלי, ומן האמנות והספרות שהצילו את חיי.

מרית ג"ץ זה אני. למה שיניתי את שמי (לרגע, עד שהדבק לא החזיק)?

שני הספרים הבאים כבר מוכנים. הם יצאו בשנה הקרובה. הנה סקיצה לציור הכריכה של הספר השני, על החשבון. ציירה אותה, כמו את כל השאר, חמוטל פרידברג הנפלאה. כשראיתי אותה הבנתי שזאת אני. כמה אש ירקתי במשך השנים עד שלמדתי לשלוט בה (לפחות במידה מסוימת) ולהפוך אותה ליופי ואפילו לאהבה.

הספר אמור להגיע לחנויות בימים אלה. ובינתיים אפשר להזמין אותו כאן וגם כאן בהנחה גדולה

הטרילוגיה הזאת יקרה מאד מאד ללבי, ועוד מעט ה-14 בספטמבר, התאריך שבו חל "חג הדרקון", שנופל בצירוף מקרים מפליא, על יום הולדתי. אז אם אתם רוצים לשמח אותי (או את עצמכן, או מישהו מאהוביכם), קנו ספר ליומולדת, או סתם תפיצו את הבשורה, כי זו בשורה גדולה בשבילי.

Read Full Post »

זה עתה יצא חיים ומילים מאת מרים ילן שטקליס. (פוסט מהיר, בתנאי הדובי-במעלית של הפוסט הקודם, לפני שהספר יצטנן)

מתוך הכריכה האחורית

פעם היתה לי סטודנטית אהובה עם שיער אדמוני עבות ונפלא. בכל פעם שהייתי עצובה או שמשהו עכר את עיני, הסתכלתי בשיער הנפלא והתנחמתי. יום אחד היא הסתפרה קצוץ. אמרתי לה, מה עשית? מה אני אעשה? והיא ענתה, עכשיו תצטרכי לאהוב אותי בזכות עצמי. אני חושבת שזה גם מה שמרים ילן שטקליס אמרה כשערכה והפיקה את הספר הזה, ששום הוצאה לא רצתה.

אפשר היה להסתפק במיטב הצנום והאיכותי והאפל של יצירתה "למבוגרים", אבל מי"ש (ראשי התיבות של שמה מצטרפים לשם חיבה טבעי) בחרה בדרך התמימה והעקשנית, החשופה ומכמירת הלב של כל הטקסטים. ונועה גולדברג רוזן שיזמה את ההוצאה המחודשת ומרב שאול מהוצאת אסיה, כיבדו את רצונה. הספר הוא סריקה של המהדורה המקורית. והריבוי הזה הוא בו בזמן חולשתו של הספר ויתרונו הגדול. פעם הייתי מכוונת לשלמות ובשנים האחרונות גיליתי את קסמו המוזר, המפתיע, של הפגם. הכישלון הוא יותר פואטי מן ההצלחה, וכשאוהבים מישהו לא מתעניינים רק בחלקים הנוצצים והייצוגיים שלו. "חיים ומילים" הוא הזדמנות נדירה להכיר את מי"ש "במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן" עם כל השריטות והמוזרויות והתקיעויות, החורים השחורים של המודעות, העיקשות ואהבת המולדת, הדבקות היהודית והברית שכרתה עם הצער. מי"ש של חיים ומילים קרובה ורחוקה מהדימוי שלה, כמו שהדיוקן העַז שנבחר לכריכה (המעוצבת להפליא של נדב שלו) נבדל מן הדיוקן הנפוץ שבו היא נראית כמו אחייניתן הספרנית של שלוש הפיות של היפהפייה הנרדמת.

מערומי אנושיות וכו' לקוח מדבריה שלה:

"ואני שואלת את עצמי," היא כותבת, "האם רואה אני הבדל מהותי בין ספרות המבוגר לספרות הילד? לא, אינני רואה. כפי שאיני רואה הבדל מהותי בין נפש המבוגר לנפש הילד. המבוגר עוטה קליפות כבדות של נסיונות ודעות ודעת, שריוני מגן לנפשו. הסירו מעט מן הקליפות הללו מנפשכם ותראו מנגד – נפש ילד, אותה נפש העומדת לפנינו במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן." (מתוך "על ספרות לילד")

לספר מצורפת אחרית דבר כפולה (מתברר שלמילה "אחרית" אין צורת רבים בעברית) אחת של עמוס נוי המעולה כתמיד, ואחת שלי. ריימונד צ'נדלר כתב פעם ש"בחוץ ירד גשם של מישהו אחר". ובהמשך לכך סירבתי לכתוב בהתחלה, כי מי"ש נפלאה אבל היא לא "שלי". "אין היא משורש נשמתי" כמו שאמר עגנון על המשוררת נלי זק"ש (שאיתה נאלץ לחלוק את הנובל שלו שלא בטובתו.) ושיניתי את דעתי אחרי שקראתי את כתב היד. כי הפליאה המעט נעלבת שלה על התנשאותם של המבוגרים על ספרות הילדים (שהיא חלק מהתנשאותם הכללית של מבוגרים על ילדים), היא לגמרי משורש נשמתי ומשורש נשמתה של הילדה שמנהלת אותי עד היום, שדורשת הכרה, לפחות בדיעבד.  

יש כמובן הבדלים בין ספרות ילדים לספרות מבוגרים, הבדלים שקשורים לז'אנרים, ליידע, לאוצר מילים (אף שמבוגרים נוטים לשכוח שההתבגרות לא מביאה רק שכלולים והרחבות אלא גם אילופים, חסימות וקיצוצי כנפיים). אבל המתח בין הצורה, המשחק האמנותי, לעומק הרגשי, ולמקוריות המחשבה, קיים בשני העולמות. 

לא אעלה לכאן את אחרית הדבר. היא ארוכה מדי. קראתי לה "עצמיותה המוחלטת" בעקבות דברים שכתב דוד פרישמן, מן המתרגמים הראשונים של אנדרסן לעברית והנפלא מכולם עד כה; אחרי הסתגלות קצרה למִשלב הארכאי נותר רק הקסם הלירי, ההבנה העמוקה ללבן של ה"הגדות".

פרישמן ראה באנדרסן משורר גדול שמדבר אל הזקנה ואל הילדות בו בזמן. בהקדמה לתרגומו, הוא מתאר את הדרך הארוכה שעשה אנדרסן כדי למצוא את הסוגה שבה "יוכיח את עצמיותו המוחלטת," אותו תמהיל חד-פעמי של דמיון ורגש, "רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדות." ואנדרסן אמנם ניסה כוחו בכתיבת שירים, רומנים, מחזות, עד שהגיע ערב אחד אל "דלת קטנה ומסֻתּרה, אשר אין לה תֹּאַר … אז נגע אל הדלת, והנה היא נפתחת, ויבוא בה וימצא שם בתוך האפלה את 'כלי האש', הלא הוא ספור-ההגדה הראשון אשר העלה אנדרסן לנו."

"הנה מצא אנדרסן," כותב פרישמן, "את המקצוע המיוחד והמובדל לעצמיותו המיוחדה והמובדלה גם היא, והמקצוע הזה הוא – מקצוע הילדות. אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ובכל תפארתה, הבזאת היה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילוב את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני-אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההן ורק החיות והעופות יקראו אותם?"

והדבר השני שהתברר לי תוך כדי כתיבה, הוא ש"מיכאל" שיר "הילדים" שלו הקדשתי כבר שני פוסטים – אחד על השיר של מרים ילן שטקליס ואחד על האיור הנפלא של דוד פולונסקי – הוא טקסט בלתי נדלה כמו מיטב השירה למבוגרים.

בטקסט "על בחירת שירים" כותבת מי"ש בין השאר: "אני מאמינה, ששיר, או תמונה, או יצירה מוסיקלית משתנים משום שהם סופגים, ואם תרצו – מוטב לומר – שומרים בתוכם את רגשותיהם ותגובותיהם של כל אלה אשר קראו, או ראו או שמעו אותם, – את הצחוק והדמעה, והכאב ושמחת ההזדהות."

"מיכאל" היה מלכתחילה שיר לירי יפהפה שילדים יכולים להבין, והדמעה, הכאב ושמחת ההזדהות שהותירו בו דורות של קוראים, עוד העמיקו את אחיזתו בנפש. (סוף אחרית הדבר שלי)

*

נ. ב. לאחרונה גיליתי עוד משהו חדש לגמרי ודי מרעיש (אותי לפחות) ב"מיכאל". אעלה אותו לכאן בקיץ, אחרי שיתפרסם ב"צריף", כתב העת של המסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון.

מרים ילן שטקליס המוכּרת

שאנן סטריט וריף כהן ב"ואמרתי לעצב" מתוך "חיים ומילים"

Read Full Post »

"בוא-דיבוק!" היא סדרת אירועים שבה מזמינים רועי פביאן ואלה נובק אמנים מתחומים שונים להתכתבות בהשראת נושא נתון. הערב ייערך המפגש התשיעי, בהשראת המסה הנפלאה של ביאליק, כיסוי וגילוי בלשון. הכללים הם מאד פשוטים: כל משתתף מקבל טקסט ומתבקש להגיב לו תוך 8 ימים. כל אחד רואה רק את הטקסט של זה שקדם לו. ההתכתבות השלמה תיחשף הערב, בבית ביאליק. הכניסה חינם!

עדכון: והנה מה שאני אמרתי.

BIA

*

וגם יואל אמר מגיע לגבעתיים ולירושלים!

רונית קנו וסיימון סטאר ב"יואל אמר", לחצו להגדלה

רונית קנו וסיימון סטאר ב"יואל אמר", צילם ז'רר אלון, לחצו להגדלה

יואל אמר, דמיונות ומנגינות בהשראת ספרו של יואל הופמן : "בפברואר כדאי לקנות פילים". הצגה על חברות דמיונית, חברות אמיתית ועל מה שביניהן…

מגיל 4 ולגמרי לכל המשפחה

ההצגה זכתה בארבעת הפרסים הגדולים בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים בחיפה:
פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס הבימוי, פרס המחזה ופרס המוסיקה.

מנימוקי השופטים: "הפרס מוענק על מקוריות, כנות, גישה אינטליגנטית ועדינה לקהל הילדים בשילוב הומור, דמיון ומוסיקה, ובשל לכידות כל מרכיבי ההצגה. בעידן הרייטינג ו'זיקוקי הדינור' מצליחה ההצגה להיות מופת לאינטימיות, פשטות, מקוריות ותעוזה."

כתיבה ולחנים: רונית קנו * עריכת טקסט ובימוי: מרית בן ישראל * משחק, שירה ונגינה: סיימון סטאר ורונית קנו * עיצוב תאורה: עומר שיזף * עיצוב תלבושות ואביזרים: תום קרסני * ייעוץ: נעמי יואלי * הפקה: תיאטרון הקרון.

ההצגה נולדה בחממת האמנים של תיאטרון הקרון, ההרשמה לחממה הבאה בעיצומה.

בשבת הקרובה, ה 2/8 ב11:30 בבוקר, יואל אמר בתיאטרון גבעתיים. לרכישת כרטיסים.
אפשר לנסות לרכוש כרטיסי חבר (יש מספר מוגבל של כאלו)! מתקשרים לתיאטרון גבעתיים 37325340 שלוחה 2 ואומרים את מילת הקוד "מפלצת"!

ב10/8 וב12/8 יואל אמר בתיאטרון החאן הירושלמי במסגרת פסטיבל הבובות הבינלאומי. לתושבי הדרום כרטיס חינם על כל כרטיס שנקנה!

*

וגם זה (לא בהשתתפותי, אז מה):

RADלפרטים לחצו כאן

*

 

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט "שאלה עוברת" שיזמה עדנה אברמסון. שמונה בלוגרים שעוסקים (גם, גם) בתחום הספרות – אירית וינברג, גילי בר הלל סמו, דפנה לוי, טלי כוכבי, ירין כץ, פאר פרידמן, עדנה אברמסון ואני – כל אחד שואל מישהו ועונה למישהו אחר, וכל הפוסטים מתפרסמים היום במקביל.

וזה מה שדפנה לוי מהמדור לאיבוד קרובים שאלה אותי:

מה דוחף אותך לכתוב דווקא ברשת? מאיפה המוטיבציה שנולדה כשהקהל היה עדיין אלמוני, ועד כמה את מרגישה שהכתיבה שלך מנותבת על ידי הידיעה (שכבר קיימת היום) לגבי מיהם קוראייך?

ובכן, דפנה יקרה, הכול התחיל מקולה של המילה, מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס שערכתי ב2004. אני לא זוכרת כמה עותקים הודפסו אבל משאזלו לא היה שום סיכוי למהדורה חדשה. ובמקביל התחלתי להבין שברשת אין חיי מדף, כולם יכולים לקרוא אותך, לא חשוב באיזה עיר, ארץ או שעה ואפילו לענות. ובהמשך לכך הצעתי להדס עפרת לפתוח בלוג אמנותי ביחד, "בינתחומי ובינתחומית" נקרא לו, והוא תיכף הציע שנצבע את הטקסטים שלו בוורוד ואת שלי בכחול, דיברנו על מדורים ופינות ואיכשהו זה לא קרה. ובינתיים הופרדתי מבית הספר לתיאטרון חזותי, הפסקתי לדבר על אמנות בינתחומית והתפוצצתי מרוב מחשבות ללא מוצא.

בתחילת יוני 2008 פתחתי את עיר האושר. "ואם הייתי יודעת איך זה לא הייתי מתמהמהת כל כך," כתבתי בשולי הפוסט המאה (על אלביס דווקא) "כי זה מה שאני הכי אוהבת, לחשוב עם אנשים. הייתי צריכה לפתוח סלון ספרותי, אלא שצד המארחת מאד לא מפותח אצלי. וכמו שאמר לי ידיד יקר – בלוג זה אידאלי בשבילך. בלי להגיש, בלי לרחוץ כלים." וגם: בלי תיאומים ובלי סלקציות בכניסה. השונות של הקוראים גרמה לי אושר. לא רציתי סוג אחד אלא כמה שיותר נקודות מבט. נהייתי מאד מנומסת כדי שכולם ירגישו בבית (המשפחה שלי עדיין צוחקת על זה), והחלטתי לכתוב רק על מה שאני אוהבת, כי את מבינה את מה שאת אוהבת או להפך, ועוד כל מיני כללים שהסתיידו. תפסת אותי ברגע של נזילוּת וחשבון נפש. אבל לפני שאני מפרטת – תיקון טעות: אין לי מושג מי הקוראים שלי! בשנה שעברה היו 168,455 כניסות לבלוג, כלומר כ14,000 בחודש, ומתוכן אני מכירה רק עשרות בודדות כולל היכרויות וירטואליות. אני אסירת תודה על כל אחד ואחד, וגם על המסגרת למחשבה וכתיבה, מין תחזוקה של התודעה. אבל בזמן האחרון משהו נשחק או התרופף. אני רואה בעיקר את הבעיות.

למשל – אין אצלי הפרדה בין כתיבה על ספרי ילדים לבין כתיבה על אמנות, מסורתית ורדיקלית, ויש קוראים שמשתגעים מזה, משני הכיוונים; יש הזוקפים את חוטמם על האיורים ואחרים נרתעים ממיצגי הגוף האקסטרימיים. מילא מרינה אברמוביץ' שהסתננה איכשהו למיינסטרים (ההוכחה האולטימטיבית שאין דבר העומד בפני הרצון), אבל מישהי כמו אנבל צ'ונג היא כבר יותר מדי. לא פעם שקלתי ניתוח הפרדה אבל אני תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים. לפעמים אני מזהירה מתכנים קיצוניים, אבל קשה לדעת איפה עובר קו ההתראה, וכבר קרה שחסתי על תמימותם של הקוראים ועשיתי הנחות. מההרצאה שלי במוזיאון ישראל, למשל, נשמטה הזיקה המטרידה בין חנה'לה המלוכלכת לנשים בציורי פין אפ. והנה, אני בכל זאת מעלה אותה, כי אני מרגישה שעיר האושר נהייתה ממוסדת ומכובדת מדי וקצת מחניקה.

מימין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

מימין, ג'יל אלבגרין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

ויש עוד. בגלל הריק בשוק התרבות אני מקבלת המון פניות מסופרים ואמנים מכל התחומים שמקווים שאכתוב עליהם. יש משהו תובעני ומעיק בהתדפקות, לפעמים בגלל שאני מזדהה איתה, לפעמים בגלל שאני מרגישה כמו כלי. לא שאיכפת לי להיות חצוצרה לפעמים, להכריז על פלא כמו שעה עם אוכלי כל, ואז אני מתאכזבת מן התהודה, פחות משבע מאות כניסות, כשהעץ הנדיב כבר חצה את העשרים אלף.

אולי כולם בפייסבוק. ואולי זה סתם הטבע האנושי, להימשך למה שמכירים, להעדיף את הרגש על המחשבה. רק שאני לא ידעתי את זה, לא האמנתי. חשבתי שמה שמעניין אותי מעניין את כולם (את רובם לפחות), שהם תיכף יגלו. ואחרי שש שנים התברר שאני בכל זאת חייזרית לא קטנה.

סליחה על התוגה. הספקות מגרדים לי כבר תקופה ארוכה והשאלה שלך דפנה, רק שחררה אותם. אני מנסה לברר איך ולאן להמשיך.

*

רגע רגע, והחלזונות? אתם שואלים. ובכן, לפי הכללים של עדנה אברמסון עלי לכתוב פה גם את השאלה שלי לאירית וינברג מיפן מונוגטארי. איכשהו לא הצלחתי למצוא שאלה "נורמלית", וזה מה ששלחתי לה בסופו של דבר:

אריך קסטנר כתב שהקדמה זה כמו גינה קטנה לפני הבית. וגם לשאלה שלי יש גינה. כשהייתי ממש קטנה הושפעתי מהאיורים אפילו יותר מהסיפורים, הם היו יותר מסתוריים ונזילים. מאז שלמדתי לקרוא המילים מתווכות ובמידה מסוימת גם מפרידות ביני לבין האיורים, אבל לפעמים, כשאני נתקלת באיורים לטקסט בלתי קריא (לי), אני נזכרת כמה חזק זה היה. בשנה האחרונה נתקלתי בחלזונות בלתי צפויים בכתבי יד מימי הביניים (מצורפות חמש דוגמאות מתוך רבות). וכשהגיע הפרוייקט הזה הם השתלטו לי על התודעה והכחידו כל שאלה אחרת. חשבתי בהתחלה להפנות אותם לטלי כוכבי, אבל אז פתחתי את הבלוג שלך ומצאתי את הפוסט הזה. וזהו. נגזר. (בגלל שהפוסט היפה שלך סגור לתגובות לא יכולתי להוסיף, שמה שהכי שובה את לבי בשיר, זה שגם לחילזון האיטי מכולם יש לאט משלו).

12

(כאן החילזון הוא בתפקיד בז הציד)

(כאן החילזון הוא בתפקיד בז הציד)

4

אני לא בטוחה שאני רוצה לשאול שאלה ספציפית. אני מעדיפה שתסתובבי בגינה הזאת ותבחרי מה מתאים לך. את יכולה לכתוב משהו (סיפור, שיר) בהשראת האיורים, או לכתוב על איורים שהפעילו אותך בילדותך, או לכתוב על חלזונות ויצורים קטנים בספרות היפנית. כל מה שקשור ולו בחוט, לאיורים, ילדוּת וחלזונות פלאיים.

5

לתשובה של אירית וינברג

*

ובעצם גם זה (על סיגלית לנדאו ומריה פרייברג) קשור.

ותזכורת: החלה ההרשמה לחממת האמנים של הקרון.

*

Read Full Post »

ידידים יקרים, ההצגה יואל אמר זכתה בארבעה פרסים בתחרות הצגות הילדים של פסטיבל חיפה.

פרס המוסיקה לרונית קנו (בשיתוף עם דידי שחר שהלחין את המוסיקה ל"סוף התחלה וחתולה" ופירגן לנו בנדיבות גדולה כמו כמה מן היוצרים האחרים שהספיקו לראות את ההצגה, אני לא יודעת איך – אני לא ראיתי כלום בפסטיבל מלבד "יואל אמר" ו"יואל אמר" שמונה פעמים ביומיים).

פרס המחזאית לרונית קנו.

פרס הבמאית למרית בן ישראל (כלומר לי).

והפרס הגדול – פרס ההצגה הטובה ביותר.

בחבר השופטים היו הסופר אפרים סידון, גיל בלט מנכ"ל היכל התרבות ראשון לציון, השחקן דרור קרן, מיקי מבורך מנהלת תחום תיאטרון בתרבות לישראל, ורפי ניב המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע. וזה מה שהם כתבו בנימוקים לפרס ההצגה:

הפרס מוענק על מקוריות, כנות, גישה אינטליגנטית ועדינה לקהל הילדים בשילוב הומור, דמיון ומוסיקה, ובשל לכידות כל מרכיבי ההצגה. בעידן הרייטינג ו'זיקוקי הדינור' מצליחה ההצגה להיות מופת לאינטימיות, פשטות, מקוריות ותעוזה.

זאת הבעת אמון ענקית בהצגה והשמחה גדולה כמעט כמו ההפתעה (אני עדיין חושדת שאני חולמת את החלום הכי ארוך וריאליסטי שהיה לי אי פעם). כשחזרתי הביתה א' ישר שאל, אם זה משנה את התפיסה שלי על מקומי בעולם. כי באמת, וכמו שגם אמרתי בטקס, אני לא זאת שמקבלת פרסים. אבל זאת לא ההצגה שלי, טענתי. זה היהלום של רונית, אני רק ליטשתי אותו. ועל כך ענה א', שאפשר למצוא צידוקים לכל דבר, ואני במיוחד יכולה "אבל העובדה היא שההצגה הזאת שמדברת לשורש נשמתך ושנלחמת עליה כמו לביאה והיית מוכנה למרוט את שערות ראשו של כל מי שעמד בדרכה, זכתה להכרה גורפת ומלאה. אז אני לא אומר שמעכשיו הכול השתנה אבל משהו קרה ומוטב שתכירי בו."

יואל אמר, צילמה דליה מעין

יואל אמר, צילמה דליה מעין

וכך או אחרת זכיתי לעבוד גם עם סיימון סטאר שהוא מוסיקאי ואדם נהדר ופרפורמר מצחיק מרגש וחסר עכבות (בהצגה רונית שואלת אותו אם הוא מוכן להיות איטריה, והוא עונה: "איטריה?! אין בעיה." וככה הוא היה כל הזמן. תענוג), עם עומר שיזף שעיצב תאורה יפהפייה עם איכות איורית והלוואי שנצליח לשמר אותה גם בחללים אחרים, עם תום קרסני שעיצבה תלבושות ואביזרים במינון מדויק של אורבניות ותום ילדות, עם יואב גרשון שאפילו אוזני הערלות מבחינות באיכות הסאונד שהוא מגביר, ועם חברתי היקרה נעמי יואלי, הפעם היא היתה העין השלישית שלי, היה כיף להחליף תפקידים.

ושלא תחשבו חלילה שהיה קל; היו הרבה חתחתים בדרך. כמה מהם דוקרים במיוחד, אבל גם אלה שדקרו השאירו משהו יקר ערך כשהלכו לדרכם. אז תודה מעומק הלב לכולם: לוועדה האמנותית של תיאטרון הקרון שאימצה את המופע ברגע שיצא מן החממה למרות שאין בו בדל של בובה, לפסטיבל חיפה בראשות נורמן עיסא שבחר ב"יואל אמר" וליווה אותה, לחבר השופטים שנתן בה אמון ואהבה, וליואל הופמן שהתחיל את הכול.

והנה גם הארץ מדווח וגם וואינט

והנה גם בקורת

יואל אמר גם שאפשר להתחתן עם עץ. (איור, ארתור רקהאם, פרט)

יואל אמר (גם) "שאפשר להתחתן עם עץ" (איור, ארתור רקהאם, פרט).

וגם – בימים אלה נפתחת ההרשמה למחזור הבא של החממה. אמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון לילדים – מוזמנים.

*

 

Read Full Post »

ב2007 יצא לאור החלק הראשון בטרילוגיה שלי "בנות הדרקון" (מבחר ביקורות ועוד – כאן). חלפו שנים, כפי שמזכירים לי מדי פעם קוראים יקרים, ומה עם החלק השני?

לפעמים יש בתזכורות מידה מסוימת של תוכחה (סליחה, דפנה קירש, על "הקצוות הפתוחים").

אחרים, כמו ליאור, בעלה של נעמה (ככה הוא קרא לעצמו) הצחיקו אותי: "אצלנו בבית," הוא כתב לי, "יש ריטואל קבוע: מדי מספר שבועות אישתי אומרת 'נו, מתי הוא יוצא כבר' ושולחת אותי אל המחשב לבדוק מתי יצא הספר ההמשך של 'בנות הדרקון'. בכל פעם מחדש אני נאלץ לאכזב אותה ולהגיד שאת עובדת על פרוייקטים אחרים, אבל בינתיים, לא דרקון ולא יער. מתי סוף סוף אוכל לבשר לה בשורה משמחת?"

קיבלתי אפילו "בקשה, בצורת קרקס-דרקון-אינטראקטיבי-זעיר, לכרך הבא בטרילוגית בנות הדרקון". הפֶּלֶא הזה – אנימצית פלש של ילדה עם ראש דרקון שמבצעת חמישה להטוטים שונים כשמסיעים עליה את העכבר – נוצר על ידי תמר הוכשטטר (שהאהבה שלה לבנות הדרקון הפכה אותה בסופו של דבר לעורכת הטרילוגיה…). רציתי להעלות אותו לכאן ללא הצלחה. הטכנולוגיה התיישנה בשנים שחלפו.

ובכן, תודה על הסבלנות ועל האהבה.

תם ונשלם! בתחילת ספטמבר 2022, טרילוגיית בנות הדרקון כולה (כולל החלק הראשון בלבוש חדש) תגיע לחנויות הספרים. (בשביל 100 העמודים האחרונים כתבתי את כל הטרילוגיה).

בינתיים אפשר לרכוש אותה ישירות מעם עובד. פרטים נוספים כאן!

לחצו להגדלה

מבחר ביקורות, ראיונות וכן הלאה – כאן

*

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

*

תמר הוכשטטר, קרקס דרקון אינטראקטיבי.

תמר הוכשטטר, שריד מקרקס הדרקון האינטראקטיבי שכבר אי אפשר להפעיל.

קטע קצר מן הספר השני אפשר לקרוא בגיליון הראשון של גרנטה ישראל.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו

Read Full Post »

1. שמוליקיפוד בבצלאל

בחודש שעבר יצא גיליון מס' 28 קיץ 2013, של פרוטוקלים, הסטוריה ותיאוריה, כתב העת המקוון של בצלאל, המוקדש כולו לאיור: דיאלוג בין טקסט לתמונה.

וכולל בין השאר את המאמר השלם שלי על שמוליקיפוד, חסך בדבר הזה (אהבה) שמאחה ומאחד

ארנה גרנות העורכת, כותבת, שבדרכי הפואטית אני "מעניקה לגיטמציה מחודשת לנקודת מבט ילדית-אמנותית ביצירה קאנונית ישראלית נשכחת או שחוקה ובעצם מקלפת-חושפת את הסודות הכמוסים בה." (תודה על הילדית-אמנותית, ארנה)

טיוטה מוקדמת של המאמר (פחות שלמה אך מבורכת בתגובות) התפרסמה בעיר האושר בשני חלקים:

על שמוליקיפוד, רשימה ראשונה מתוך שתיים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

*

2. אורה איתן

זו התקופה העמוסה ביותר בשנה אצלי ולכן עוד לא קראתי את גיליון האיור (שנראה מלא בכל טוב, רק הפורמט האפרפר קצת מרתיע), אבל כך נפתח הטקסט של המאיירת הוותיקה והנפלאה אורה איתן:

בהיותי כבת שמונה, נשלחתי לשיעורי נגינה שמהם הייתי שבה תדיר במצח חבול. לא ידה של המורה הייתה בי; השלטים המאוירים בציור גולגולת שהתנוססו על עמודי החשמל הם שגרמו לי לעצום את עיניי בחלחלה ולהתנגש בכל הנקרה בדרכי. זמן רב לאחר מכן למדתי להשיג בכוח התבונה את אשר חוויתי בעוצמה באופן בלתי-אמצעי: כוחה של צורה טעונה בתכנים, כוחו של סמל.

invitation_Ora jpg

ולמה אני מצטטת את זה? כי זה הצחיק אותי ונגע לי וכי הערב, יום חמישי הראשון לאוגוסט 2013, יושק במוזיאון גוטמן (רח' רוקח 21 נווה צדק, תל אביב) הספר אורה איתן – מאיירת, שיצא סוף סוף לאור, כשנה אחרי התערוכה הרטרוספקטיבית. הספר כולל: מאמר של האוצרת טלי תמיר על יצירתה של איתן לאורך השנים, מאמר שלי "כתמי פיח, כתמי אור", על איורי "שמלת השבת של חנה'לה" של איתן, כ-150 עמודי איור, ותיק עם 24 רפרודוקציות שאפשר למסגר.

המאמר שלי התפרסם כאן בשלושה חלקים:

1. עולמה של חנה'לה

2. איך מציירים אור?

3. ילדה ואמנית

אני מקווה שאספיק להגיע מירושלים (כאמור, התקופה העמוסה בשנה) מן החזרה הגנרלית של על הפסים המומלץ.

.

מיטל רז וקרן דמבינסקי, מתוך "על הפסים"

מיטל רז וקרן דמבינסקי, מתוך "על הפסים" (בכורה), תיאטרון טיול ברח' הרכבת שאותו ליוויתי (גילוי נאות) אמנותית ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

אם כבר אז כבר, איור של ליאורה וייז מתוך "מי ומי ברכבת לירושלים", ממתק היסטורי יצירתי שיתקיים בפסטיבל הבובות ושאני ממליצה עליו בחום. וגם אותו ליוויתי (גילוי נאות) ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

אם כבר אז כבר, איור של ליאורה וייז מתוך "מי ומי ברכבת לירושלים", ממתק היסטורי יצירתי שיתקיים בפסטיבל הבובות ושאני ממליצה עליו בחום. וגם אותו ליוויתי (גילוי נאות) ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

*

3. פסטיבל הבובות בירושלים

בשבוע הבא יתקיים פסטיבל הבובות הבינלאומי בירושלים

אני מעורבת ברבות מן ההצגות הישנות והחדשות, על כמה מהן כתבתי כבר ולא אלאה אתכם ברשימה. אבל אני מתרגשת במיוחד מבכורת יום ההולדת הנפלא של החייט (שם זמני) של ארנן ברייר. זו ההצגה הראשונה שנולדה מן החממה וגם ולי מינצי  הנהדרת שעצבה את התלבושות ואת הבדים היא בוגרת החממה. היה לי הכבוד והעונג ללוות (גילוי נאות) את ארנן ואני מאחלת לו ולחייט שלו חיים ארוכים וקסומים.

מתוך "יום ההולדת הנפלא של החייט"

מתוך "יום ההולדת הנפלא של החייט"

(נמשכת ההרשמה לחממה הבאה.)

*

ועכשיו לעצב.

השמחה על פתיחת הפסטיבל מעורבת בעצב ומועקה על ביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים.

"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויק' כ"ה 10, זה הפסוק שחקוק על פעמון הדרור בירושלים).

אני מזמינה את כולכם, את כל מי שהיה פעם ילד, לפעולת מחאה.

אני אהיה שם עם בני משפחתי. אנא העתיקו, הפיצו ושתפו בכל דרך שתרצו.

פעולת מחאה על ביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים

נפגשים ב-4 לאוגוסט בחצות בגן הפעמון בירושלים, ליד פעמון הדרור

נא להביא בובה או חפץ מהילדות לקבורה

האירוע יתקיים בדממה

עדכון: הנה הסרטון המתעד את האירוע (תודה ליונתן צור). הוא נפתח במופע מחאה מיניאטורי שיצרו מרים זלצברג וציפור פרומקין ועובר לקבורת הבובות.

*

Read Full Post »

Older Posts »