מה שאני מרגישה בימים אלה גדול עלי בכמה מספרים. לרגעים נדמה לי שכל האברים הפנימיים מסתחררים לי בתוך הגוף ואני רק מתפללת שיחזרו למקומם בשלום.
שני פרוייקטים שליוו אותי במשך שנים ארוכות הסתיימו פתאום ביחד, בבת אחת. בפוסט הקודם כתבתי על 17 שנות בנות הדרקון, אבל את שש השנים האחרונות ביליתי במסע דילוגים בינן ובין תום זיידמן-פרויד מאיירת גאונית, פורצת-דרך שפעלה בברלין בשנות ה-20.
ספר תום שערכתי יחד עם עדה ורדי – שגם עיצבה אותו לעילא – הוא יומן המסע של כל אחת מאיתנו ביצירתה המסעירה, בצד כותבים נוספים, חיים ומתים, שהצטרפו אלינו להרפתקה.
*
לספר תום יש חשיבות היסטורית: הוא גואל אוצר תרבותי שכמעט אבד, אבל בשבילי הוא אפילו חשוב יותר כמקפצה לעתיד, כהצעה עכשווית לנער, להפרות ולהרחיב את גבולות האיור.
למשל? הגישה המסורתית, המקובלת עד היום, רואה באיור אמצעי המחשה ותיבת תהודה למילה הכתובה, אבל למה לצמצם את המאייר לתפקיד ההד של הסופר? הרי אין שני אנשים, ולו גם ידידי נפש, שמרגישים וחושבים באופן זהה. והדבר הזה שמתוייג בחיוביות כ"נאמנות לטקסט" הוא גם סוג של "תיאום גרסאות" שמשבש את האמת.
חדשנותה עוצרת הנשימה של תום נובעת בין השאר מחסינותה המפליאה לכל סוג של סמכות, אפילו לסמכותו של הטקסט. האיורים שלה קשובים לטקסט, אבל לא מסכימים איתו בהכרח. וגם זו דרך לחלוק לו כבוד: לשוחח איתו, להזמין כל ילד וכל ילדה, להצטרף לשיחה, לחשוב, לגבש דעה עצמאית. ריבוי הקולות שהיא מציעה חוגג את העושר של העולם עם כל הכאב הכרוך לפעמים בחגיגה הזאת. אני לא יודעת איך היתה הילדות שלכן, אבל שלי לא עברה בריקודים. ותום זיידמן־פרויד היא בין השאר המרים ילן־שטקליס של האיור. היא נותנת מקום לכאב, לטראומות, לא באופן סטרילי ודידקטי אלא בתעוזה ובעדינות אמנותית שנוגעת בעומק הנפש ומקטינה את הבדידות.
ויש לה יכולת מפליאה להזין ולהפרות את שפת האיור בתפיסות מאמנויות אחרות.
התיאטרון למשל מבוסס על הפער בין טקסט לסבטקסט. את הטקסט מספק המחזאי, אבל כדי לממש אותו נדרש גם סַאבְּטֵקְסְט (subtext), שאותו נדרשים השחקנים לגלות בעצמם, בעזרת הבמאי. הסאבטקסט הוא הטקסט הסמוי, המושתק, שמבטא את רגשותיהן המוכחשים או המוסתרים של הדמויות. מן המתח בינו ובין הצהרותיהן הגלויות נולדות דמויות מורכבות ומלאות חיים. ותום מתרגמת את הכפילות הזאת לאיור. גם כשהאיור הגלוי מגבה כביכול את ההצהרות של הטקסט, ה"סַאבְּאיור" מסגיר את מה שנכבש והודחק (איך בדיוק זה קורה? הכל כתוב ומודגם בספר תום). האיורים שלה מנפצים את תקרת ה"אילוסטרטיביות", שוברים את קללת האחד-לאחד כשהם זוכים בתת-מודע.
וכמו התיאטרון כך גם המחול, הגותיקה, האקספרסיוניזם, הרומנטיקה, המודרניזם, האוונגרד, שכולם מוטמעים ביצירתה בתקופות שונות. זה הקסם שלה, אחד מהם, הקלות שבה היא מבליעה תרבות מבוגרים בספרי ילדים מבלי שייראו כמו נחש בריח שבלע פיל.
חידושיה הרבים פרושים על פני מאות עמודי הספר ומלווים בלמעלה משלוש מאות איורים שובי לב. ההתפתחות האמנותית שלה מסחררת כמו רכבת הרים בלונה פארק, כאילו ידעה שזמנה קצוב (היא מתה בטרם עת, בגיל 37). ברגע שהיא מפצחת איזו תגלית היא ממשיכה להרפתקה הבאה. והמשותף לכולן הוא כבוד מוחלט לבני האדם הצעירים שקוראים להם ילדים, ליכולותיהם ולחוויותיהם, לתשוקת המשחק שלהם ולכאבם.
באחד מחלומותיו של "דיוויד החולם" (ספר מופלא שאיירה) הוא נתקל בחומה שחוסמת את דרכו, ואז מגיע שער, עוצר מולו לרגע כמו אוטובוס בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה. כולנו מוקפים חומות, חלקן בלתי נראות, שחוסמות את דרכנו, ואני מקווה שספר תום יהיה מין שער כזה, שיעצור לכל אחד ואחת בתחנה החלומית שלה.
יובל סער מ"פורטפוליו" מראיין את עדה ורדי ואותי על ספר תום.
רשומה חדשה שלי על הדלתות של תום זיידמן פרויד (ועל שכחה והשכחה) באתר הפנקס
*
"זה פרויקט כל כך מרהיב, כל כך יוצא דופן, שכל ניסיון לסכם אותו בכמה משפטים הוא כמעט בגדר חוצפה. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתעכב על "ספר תום" — כינוס מקיף ראשון ליצירתה הווירטואוזית של המאיירת הנשכחת תום זיידמן־פרויד, מלווה במאמרים פרשניים, וירטואוזיים לא פחות, של מרית בן ישראל, ומעוצב באופן וירטואוזי על ידי עדה ורדי.
מאיה בקר, הנבחרים, הארץ 26 באוקטובר, הטקסט המלא כאן.
ספר תום נעשה כמעט בלי תקציב.
ההדסטארט שפתחנו למענו הסתיים בהצלחה.
תודה לכל אלה שהצטרפו אלינו למסע.
עכשיו אפשר לרכוש אותו בחנויות הספרים המובחרות
וגם ברכישה ישירה.
ואפשר כמובן להזמין גם את בנות הדרקון.
עיר-האושר 