Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרית בן ישראל’

כשנולדתי קראו לי מָרית בן ישראל. ואף על פי שמָרית זה שם קצת מוזר – של אלה מצרית, למי שתהה, כמו שענת היא אלה כנענית – תמיד הרגשתי בנוח בו.

על אף בדיחות קרש על מרירות ומתיקות או על שפכטלים (בתמונה למטה, ברווז בשם מרית, על שום מקורו השפכטלי), על אף שנינויות כגון "את פי מי מרית?" ועיוותים חוזרים ונשנים, למרים (פעם) ולמירית (עד היום, לצערי), זה היה פשוט שמי.

שרדתי אפילו את שיעור האמנות בתיכון שבו הוקרנה שקופית של שתי ילדות בעלות ראשים דלועיים על צווארים גבעוליים, שמתחתיה נכתב: מרית-אתון ואחותה בחדר המשחקים. (שתי הילדות, בנותיהן של אחנתון ונפרטיטי, סבלו מפגם גנטי, אותו פגם שהאריך את גולגלתה של אִמָּן היפהפייה.)

מימין זכר של "מרית צפונית", משמאל נפרטיטי. ההשערה היא שהכובע המוזר נועד לחפות על הגולגולת המעוותת (לחצו להגדלה)

.

תמיד הרגשתי מרית. זה הבן ישראל שלא נדבק. זה התחיל מה"בן", אני חושבת. רוב החברות שלי היו טום בויז בילדותן. אני אהבתי להיות בת (שנאתי להיות קטנה, כל כך רציתי לגדול, אבל זאת כבר קטגוריה אחרת). משפחתה של אמי היתה עתירה בנשים חזקות, מסבתה של אמי שברחה על חמור בליל כלולותיה לגבר שלא רצתה, ועד שבע אחיותיו של סבי, חבורה אקצנטרית של דודות דעתניות וחדות לשון, שלא לדבר על סבתי האהובה, עקרת הבית חסרת המורא (שעליה כתבתי את אסור לשבת על צמות). אני אהבתי ספרים וציורים ובובות ושמלות (וגם עצים לטפס עליהם, לו יכולתי הייתי חיה על עצים כמו הברון המטפס של איטלו קלווינו, אבל גם אחרי שנפלתי פעם נפילה איומה, לא מנעו ממני לטפס.) ובכל פעם שחרגתי משמי הפרטי התנגשתי ב"בן" הזה שניסה לנכס אותי. (רק נסו לדמיין, אתם, גברים ובנים, ששם המשפחה שלכם הוא בת-ישראל)

ג'וטו דה בונדונה, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים, תמיד הרגשתי שזו אני שם על העץ.

.

ומלבד זאת הייתי ילדה זועמת ועצובה. תיעבתי את חיי המשמימים והדכאניים; כל לילה התפללתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס או שאיזו יתמות תזכה אותי בהרפתקה של ממש. עד שזה יקרה ברחתי לאלף לילה ולילה, ליערות גרים, לאגדות אנדרסן ואוסקר ויילד, והבן ישראל היה כמו משקולת עוינת שמקרקעת אותי לכאן ולעכשיו, שמתייגת אותי באופן שאין לו קשר לגרעין הפנימי שלי. (הרתיעה שלי מאידאולוגיות, ולא משנה כמה הן שוחרות טוב, נולדה אז בילדות, מן הייאוש והכאב שהרגשתי כשאבא שלי התאמץ להנחיל לי רגשות ומחשבות שיתאימו אותי לשלו.) ובהמשך לכך, אף שמעולם לא התחתנתי, לא נתתי את שם משפחתי לילדי. לא רציתי להדביק להם משהו שמעולם לא היה שלי.

כשכתבתי את בנות הדרקון לפני ארבע עשרה שנים, החריקה התגברה בכל פעם ש"בנות הדרקון" התחכך ב"בן ישראל". ועדיין לא שיניתי את שמי; בגלל רתיעה מוּלדת ממחיקת היסטוריה, בגלל תוגת הבירוקרטיה (כל התעודות והחתימות שאצטרך להחליף), ומעל לכול בגלל שלא מצאתי את השם הנכון. חשבתי על כל מיני דברים שאני אוהבת, למשל עצים, או צורות כמו ספירלה וחרוט, אלונים זה עץ נפלא, ארכיטיפי, אבל מרית אלון – סתמי מדי, מרית ספירלה? מרית חרוט? לא רק שאיש לא יבין ולא התחשק לי לשכנע, להצדיק, אני עצמי הרגשתי שזה פשוט לא מספיק, כמו להתכסות בשמיכה של בובה, כשרוב הגוף נשאר בחוץ.

ואז סיימתי סוף סוף לכתוב את טרילוגיית בנות הדרקון, וקבלתי הזדמנות נדירה לתקן את כל מה שלא הספקתי בפעם הקודמת. לא רק בתוך הספר. בחנתי כל מיני שמות (למשל, מרית בת המפחלץ, אבל ר' אמרה שזה נשמע כמו ספר אימים, וידעתי שאדרש להסביר, ולא רציתי להסביר עד סיום הטרילוגיה). ובינתיים עלה בדעתי שלא צריך למחוק את ההיסטוריה, אפשר להכניס אותה לסוגריים, ולא מוכרחים לעבור דרך הבירוקרטיה, אפשר להיות בן ישראל אצל הממסד, ובעיר האושר (של הספר ושל הבלוג) להיות מי שאני מרגישה, וגם זה לא צריך להיות נוקשה וגורלי, אפשר לשחק, להוסיף ולגרוע ואפילו להתחרט בספר הבא. ובנות הדרקון הן אלה שמצאו לי בסופו של דבר גם את השם הנכון. כי הטרילוגיה היא בין השאר גם אוטוביוגרפיה בצורת ספרי הרפתקאות וקסם, וככל שהיא מתקרבת לשיאה בספר השלישי והאחרון, מתברר המקום החשוב מאין כמותו של סבי וסבתי בחיי. אני בטוחה שאני לא היחידה, אבל אי אפשר בכלל לכמת את האהבה שקיבלתי מסבא גדליה וסבתא ציפורה ואת השפעתה על חיי. כשניסיתי לכתוב עליהם הבנתי שהשיטפון הזה פשוט גדול על עיר האושר, זה יחכה לממואר שאני כותבת על ילדותי, ולעת עתה שניהם מופיעים בטרילוגיה; סבא גדליה בתפקיד סבא של נועה, וסבתא ציפורה בתפקיד הסבתא הגדולה – "גדולה" פשוטו כמשמעו, כי כפי שהיא עצמה מעידה בספר השלישי, "גם אחרי המוות המתים ממשיכים לגדול". ג"ץ – ראשי התיבות של גדליה וציפורה הוא שם המשפחה הפנימי שלי (מי אמר שמשפחה לא בוחרים?). וזה שהאיש שלימד את מרתה (אחת מגיבורות הטרילוגיה) לרשוף אש – נקרא קלונימוס גץ, זאת רק מוסיקת המקרה, כמו שקרא לה פול אוסטר.

ולאחר מעשה, אמר אהוב לבי: זה כמו מרים ילן שטקליס שנולדה כמרים וילנסקי ושינתה את שמה ל"ילן" שם שמורכב מראשי התיבות של אביה, יהודה ליב ניסן.

הכתובה של סבא גדליה וסבתא ציפורה, שהתחתנו בפורט סעיד כמעט לפני 100 שנה, ב12.8.1924 לחצו להגדלה
גדליה וציפורה נאמן

*

ובינתיים התראיינתי לפנקס

וריקי כהן ממליצה על בנות הדרקון לראש השנה!

"הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור … זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים, אך בהחלט לא כאלו שבני נוער של 2021 ונטפליקס לא יוכלו להתמודד איתם, וגם אתם/ן".

מתוך, עשרה ספרים שראו אור לאחרונה ולא תרצו לפספס 1.9.21 המוסך 1.9.21

אפשר לרכוש את הספר הראשון

בהנחה גדולה, כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן וכולכם

*

עוד באותם עניינים

רשימת השמות

על סבתא חנה, הסבתא האחרת שלי

דיוקן עצמי עם פרפר

ארבע חתימות

זכרונות עתידניים

פרוייקט מרי דה מורגן

על מות הילדה

Read Full Post »

לפני ארבע עשרה שנים יצא לאור בנות הדרקון, החלק הראשון בטרילוגיה שבאה אלי בחלום (ומתרחשת בעיר האושר, שקדמה לעיר האושר של הבלוג). המשכתי לכתוב אותה בין הבלגנים של החיים וספרים אחרים שנדחפו בתור. וכשסוף סוף השלמתי את כתיבתה, התחלתי לחפש הוצאת ספרים שתתחייב לשלושה ספרים בימים טרופים אלה. ואז מתה אמי, הקורונה הגיעה והוצאות הספרים עמדו מלכת. ובזמן שחיכיתי שיחזרו לחיים כדי לפנות אליהן, קרה נס קטן. תמר הוכשטטר התמנתה לעורכת בעם עובד, ומיד כתבה לי ושאלה, מה עם בנות הדרקון, האם כבר התחייבתי לאיזו הוצאה? שלחתי לה את הקבצים, וכעבור איזה זמן (שבועיים, אולי שלושה?) קיבלתי מייל:

רק קופצת רגע כדי להגיד הטרילוגיה שלך היא לא פחות מנקודת זוהר ואש יקרות בתקופה החשוכה הזאת. אני לקראת הסוף וקוראת לאט כדי שלא ייגמר. כל כך הרבה עושר יש בה. מזון לנשמה."

ציור כריכה, חמוטל פרידברג, עיצוב, עמית ממן לחצו להגדלה

מתוך גב הספר:

בכל שנה, ביום הרשימה, ילדה בשמלה חרוכה עולה את שתים עשרה המדרגות המובילות לבניין העירייה. זו הפעם האחרונה שתושבי עיר האושר יחזו בה לפני שיטרוף אותה הדרקון. כל שנה והילדה שלה, כבר מאתיים תשעים וחמש שנים.

מרתה לא חששה מהדרקון. היא הועסקה כשוליה בסדנת הפִחלוץ של אביה, והעבודה הייתה רבה מכדי לוותר עליה. אך משיכתה המסוכנת לאש טורפת את הקלפים, וברגע אחד היא מוצאת את עצמה מובלת בתהלוכה לאי הדרקון.

כולם מצפים שמרתה תיכנע לגורלה, אבל מרתה, כמו שלוש גיבורות הרומן שלצידה, מסרבת להרפות את אחיזתה מעולם שמתעקש לנער אותה מעליו.

בפעלולי דמיון מרהיבים מרית ג"ץ (בן ישראל) בוראת עולם קרקסי וחושני שאינו מציית לחוקי המציאות או הפנטזיה. עולם שהכיעור והנשגב הולכים בו שלובי זרוע. למי שיעז ליפול לתוכו צפויות פלאות אין-קץ. 

*

זה הספר הראשון בטרילוגיה. הוא נדפס כבר לפני שבוע (בשינויים קלים, בכל זאת ארבע עשרה שנה). בפעם הקודמת היא יצאה כספר מבוגרים, והפעם (בלי שום הנמכה) היא יוצאת בסדרה לנוער בוגר. אמרתי כן, כי לא אומרים לא, על נס, אבל היא לא נכתבה לשום גיל, נתח גדול מנשמתי נמצא שם, מפצעי ילדותי ועוצמותיה, מהאהבה הגדולה של סבי וסבתי שהגנה עלי, ומן האמנות והספרות שהצילו את חיי.

מרית ג"ץ זה אני. למה שיניתי את שמי?

שני הספרים הבאים כבר מוכנים. הם יצאו בשנה הקרובה (ברווחים של שלושה חודשים, כך כתוב בחוזה). הנה סקיצה לציור הכריכה של הספר השני, על החשבון. (מרוב הזדהות שמתי אותה בראש הבלוג) ציירה אותה, כמו את כל השאר, חמוטל פרידברג הנפלאה.

הספר אמור להגיע לחנויות בימים אלה. ובינתיים אפשר להזמין אותו כאן וגם כאן בהנחה גדולה

הטרילוגיה הזאת יקרה מאד מאד ללבי, ועוד מעט ה-14 בספטמבר, התאריך שבו חל "חג הדרקון", שנופל בצירוף מקרים מפליא, על יום הולדתי. אז אם אתם רוצים לשמח אותי (או את עצמכן, או מישהו מאהוביכם), קנו ספר ליומולדת, או סתם תפיצו את הבשורה, כי זו בשורה גדולה בשבילי.

Read Full Post »

זה עתה יצא חיים ומילים מאת מרים ילן שטקליס. (פוסט מהיר, בתנאי הדובי במעלית של הפוסט הקודם, לפני שהספר יצטנן)

מתוך הכריכה האחורית

פעם היתה לי סטודנטית אהובה עם שיער אדמוני עבות ונפלא. בכל פעם שהייתי עצובה או שמשהו עכר את עיני, הסתכלתי בשיער הנפלא והתנחמתי. יום אחד היא הסתפרה קצוץ. אמרתי לה, מה עשית? מה אני אעשה? והיא ענתה, עכשיו תצטרכי לאהוב אותי בזכות עצמי. אני חושבת שזה גם מה שמרים ילן שטקליס אמרה כשערכה והפיקה את הספר הזה, ששום הוצאה לא רצתה.

אפשר היה להסתפק במיטב הצנום והאיכותי והאפל של יצירתה "למבוגרים", אבל מי"ש (ראשי התיבות של שמה מצטרפים לשם חיבה טבעי) בחרה בדרך התמימה והעקשנית, החשופה ומכמירת הלב של כל הטקסטים. ונועה גולדברג רוזן שיזמה את ההוצאה המחודשת ומרב שאול מהוצאת אסיה, כיבדו את רצונה. הספר הוא סריקה של המהדורה המקורית. והריבוי הזה הוא בו בזמן חולשתו של הספר ויתרונו הגדול. פעם הייתי מכוונת לשלמות ובשנים האחרונות גיליתי את קסמו המוזר, המפתיע, של הפגם. הכישלון הוא יותר פואטי מן ההצלחה, וכשאוהבים מישהו לא מתעניינים רק בחלקים הנוצצים והייצוגיים שלו. "חיים ומילים" הוא הזדמנות נדירה להכיר את מי"ש "במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן" עם כל השריטות והמוזרויות והתקיעויות, החורים השחורים של המודעות, העיקשות ואהבת המולדת, הדבקות היהודית והברית שכרתה עם הצער. מי"ש של חיים ומילים קרובה ורחוקה מהדימוי שלה, כמו שהדיוקן העַז שנבחר לכריכה (המעוצבת להפליא של נדב שלו) נבדל מן הדיוקן הנפוץ שבו היא נראית כמו אחייניתן הספרנית של שלוש הפיות של היפהפייה הנרדמת.

מערומי אנושיות וכו' לקוח מדבריה שלה:

"ואני שואלת את עצמי," היא כותבת, "האם רואה אני הבדל מהותי בין ספרות המבוגר לספרות הילד? לא, אינני רואה. כפי שאיני רואה הבדל מהותי בין נפש המבוגר לנפש הילד. המבוגר עוטה קליפות כבדות של נסיונות ודעות ודעת, שריוני מגן לנפשו. הסירו מעט מן הקליפות הללו מנפשכם ותראו מנגד – נפש ילד, אותה נפש העומדת לפנינו במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן." (מתוך "על ספרות לילד")

לספר מצורפת אחרית דבר כפולה (מתברר שלמילה "אחרית" אין צורת רבים בעברית) אחת של עמוס נוי המעולה כתמיד, ואחת שלי. ריימונד צ'נדלר כתב פעם ש"בחוץ ירד גשם של מישהו אחר". ובהמשך לכך סירבתי לכתוב בהתחלה, כי מי"ש נפלאה אבל היא לא "שלי". "אין היא משורש נשמתי" כמו שאמר עגנון על המשוררת נלי זק"ש (שאיתה נאלץ לחלוק את הנובל שלו שלא בטובתו.) ושיניתי את דעתי אחרי שקראתי את כתב היד. כי הפליאה המעט נעלבת שלה על התנשאותם של המבוגרים על ספרות הילדים (שהיא חלק מהתנשאותם הכללית של מבוגרים על ילדים), היא לגמרי משורש נשמתי ומשורש נשמתה של הילדה שמנהלת אותי עד היום, שדורשת הכרה, לפחות בדיעבד.  

יש כמובן הבדלים בין ספרות ילדים לספרות מבוגרים, הבדלים שקשורים לז'אנרים, ליידע, לאוצר מילים (אף שמבוגרים נוטים לשכוח שההתבגרות לא מביאה רק שכלולים והרחבות אלא גם אילופים, חסימות וקיצוצי כנפיים). אבל המתח בין הצורה, המשחק האמנותי, לעומק הרגשי, ולמקוריות המחשבה, קיים בשני העולמות. 

לא אעלה לכאן את אחרית הדבר. היא ארוכה מדי. קראתי לה "עצמיותה המוחלטת" בעקבות דברים שכתב דוד פרישמן, מן המתרגמים הראשונים של אנדרסן לעברית והנפלא מכולם עד כה; אחרי הסתגלות קצרה למִשלב הארכאי נותר רק הקסם הלירי, ההבנה העמוקה ללבן של ה"הגדות".

פרישמן ראה באנדרסן משורר גדול שמדבר אל הזקנה ואל הילדות בו בזמן. בהקדמה לתרגומו, הוא מתאר את הדרך הארוכה שעשה אנדרסן כדי למצוא את הסוגה שבה "יוכיח את עצמיותו המוחלטת," אותו תמהיל חד-פעמי של דמיון ורגש, "רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדות." ואנדרסן אמנם ניסה כוחו בכתיבת שירים, רומנים, מחזות, עד שהגיע ערב אחד אל "דלת קטנה ומסֻתּרה, אשר אין לה תֹּאַר … אז נגע אל הדלת, והנה היא נפתחת, ויבוא בה וימצא שם בתוך האפלה את 'כלי האש', הלא הוא ספור-ההגדה הראשון אשר העלה אנדרסן לנו."

"הנה מצא אנדרסן," כותב פרישמן, "את המקצוע המיוחד והמובדל לעצמיותו המיוחדה והמובדלה גם היא, והמקצוע הזה הוא – מקצוע הילדות. אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ובכל תפארתה, הבזאת היה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילוב את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני-אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההן ורק החיות והעופות יקראו אותם?"

והדבר השני שהתברר לי תוך כדי כתיבה, הוא ש"מיכאל" שיר "הילדים" שלו הקדשתי כבר שני פוסטים – אחד על השיר של מרים ילן שטקליס ואחד על האיור הנפלא של דוד פולונסקי – הוא טקסט בלתי נדלה כמו מיטב השירה למבוגרים.

בטקסט "על בחירת שירים" כותבת מי"ש בין השאר: "אני מאמינה, ששיר, או תמונה, או יצירה מוסיקלית משתנים משום שהם סופגים, ואם תרצו – מוטב לומר – שומרים בתוכם את רגשותיהם ותגובותיהם של כל אלה אשר קראו, או ראו או שמעו אותם, – את הצחוק והדמעה, והכאב ושמחת ההזדהות."

"מיכאל" היה מלכתחילה שיר לירי יפהפה שילדים יכולים להבין, והדמעה, הכאב ושמחת ההזדהות שהותירו בו דורות של קוראים, עוד העמיקו את אחיזתו בנפש. (סוף אחרית הדבר שלי)

*

נ. ב. לאחרונה גיליתי עוד משהו חדש לגמרי ודי מרעיש (אותי לפחות) ב"מיכאל". אעלה אותו לכאן בקיץ, אחרי שיתפרסם ב"צריף", כתב העת של המסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון.

מרים ילן שטקליס המוכּרת

שאנן סטריט וריף כהן ב"ואמרתי לעצב" מתוך "חיים ומילים"

Read Full Post »

"בוא-דיבוק!" היא סדרת אירועים שבה מזמינים רועי פביאן ואלה נובק אמנים מתחומים שונים להתכתבות בהשראת נושא נתון. הערב ייערך המפגש התשיעי, בהשראת המסה הנפלאה של ביאליק, כיסוי וגילוי בלשון. הכללים הם מאד פשוטים: כל משתתף מקבל טקסט ומתבקש להגיב לו תוך 8 ימים. כל אחד רואה רק את הטקסט של זה שקדם לו. ההתכתבות השלמה תיחשף הערב, בבית ביאליק. הכניסה חינם!

עדכון: והנה מה שאני אמרתי.

BIA

*

וגם יואל אמר מגיע לגבעתיים ולירושלים!

רונית קנו וסיימון סטאר ב"יואל אמר", לחצו להגדלה

רונית קנו וסיימון סטאר ב"יואל אמר", צילם ז'רר אלון, לחצו להגדלה

יואל אמר, דמיונות ומנגינות בהשראת ספרו של יואל הופמן : "בפברואר כדאי לקנות פילים". הצגה על חברות דמיונית, חברות אמיתית ועל מה שביניהן…

מגיל 4 ולגמרי לכל המשפחה

ההצגה זכתה בארבעת הפרסים הגדולים בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים בחיפה:
פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס הבימוי, פרס המחזה ופרס המוסיקה.

מנימוקי השופטים: "הפרס מוענק על מקוריות, כנות, גישה אינטליגנטית ועדינה לקהל הילדים בשילוב הומור, דמיון ומוסיקה, ובשל לכידות כל מרכיבי ההצגה. בעידן הרייטינג ו'זיקוקי הדינור' מצליחה ההצגה להיות מופת לאינטימיות, פשטות, מקוריות ותעוזה."

כתיבה ולחנים: רונית קנו * עריכת טקסט ובימוי: מרית בן ישראל * משחק, שירה ונגינה: סיימון סטאר ורונית קנו * עיצוב תאורה: עומר שיזף * עיצוב תלבושות ואביזרים: תום קרסני * ייעוץ: נעמי יואלי * הפקה: תיאטרון הקרון.

ההצגה נולדה בחממת האמנים של תיאטרון הקרון, ההרשמה לחממה הבאה בעיצומה.

בשבת הקרובה, ה 2/8 ב11:30 בבוקר, יואל אמר בתיאטרון גבעתיים. לרכישת כרטיסים.
אפשר לנסות לרכוש כרטיסי חבר (יש מספר מוגבל של כאלו)! מתקשרים לתיאטרון גבעתיים 37325340 שלוחה 2 ואומרים את מילת הקוד "מפלצת"!

ב10/8 וב12/8 יואל אמר בתיאטרון החאן הירושלמי במסגרת פסטיבל הבובות הבינלאומי. לתושבי הדרום כרטיס חינם על כל כרטיס שנקנה!

*

וגם זה (לא בהשתתפותי, אז מה):

RADלפרטים לחצו כאן

*

 

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט "שאלה עוברת" שיזמה עדנה אברמסון. שמונה בלוגרים שעוסקים (גם, גם) בתחום הספרות – אירית וינברג, גילי בר הלל סמו, דפנה לוי, טלי כוכבי, ירין כץ, פאר פרידמן, עדנה אברמסון ואני – כל אחד שואל מישהו ועונה למישהו אחר, וכל הפוסטים מתפרסמים היום במקביל.

וזה מה שדפנה לוי מהמדור לאיבוד קרובים שאלה אותי:

מה דוחף אותך לכתוב דווקא ברשת? מאיפה המוטיבציה שנולדה כשהקהל היה עדיין אלמוני, ועד כמה את מרגישה שהכתיבה שלך מנותבת על ידי הידיעה (שכבר קיימת היום) לגבי מיהם קוראייך?

ובכן, דפנה יקרה, הכול התחיל מקולה של המילה, מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס שערכתי ב2004. אני לא זוכרת כמה עותקים הודפסו אבל משאזלו לא היה שום סיכוי למהדורה חדשה. ובמקביל התחלתי להבין שברשת אין חיי מדף, כולם יכולים לקרוא אותך, לא חשוב באיזה עיר, ארץ או שעה ואפילו לענות. ובהמשך לכך הצעתי להדס עפרת לפתוח בלוג אמנותי ביחד, "בינתחומי ובינתחומית" נקרא לו, והוא תיכף הציע שנצבע את הטקסטים שלו בוורוד ואת שלי בכחול, דיברנו על מדורים ופינות ואיכשהו זה לא קרה. ובינתיים הופרדתי מבית הספר לתיאטרון חזותי, הפסקתי לדבר על אמנות בינתחומית והתפוצצתי מרוב מחשבות ללא מוצא.

בתחילת יוני 2008 פתחתי את עיר האושר. "ואם הייתי יודעת איך זה לא הייתי מתמהמהת כל כך," כתבתי בשולי הפוסט המאה (על אלביס דווקא) "כי זה מה שאני הכי אוהבת, לחשוב עם אנשים. הייתי צריכה לפתוח סלון ספרותי, אלא שצד המארחת מאד לא מפותח אצלי. וכמו שאמר לי ידיד יקר – בלוג זה אידאלי בשבילך. בלי להגיש, בלי לרחוץ כלים." וגם: בלי תיאומים ובלי סלקציות בכניסה. השונות של הקוראים גרמה לי אושר. לא רציתי סוג אחד אלא כמה שיותר נקודות מבט. נהייתי מאד מנומסת כדי שכולם ירגישו בבית (המשפחה שלי עדיין צוחקת על זה), והחלטתי לכתוב רק על מה שאני אוהבת, כי את מבינה את מה שאת אוהבת או להפך, ועוד כל מיני כללים שהסתיידו. תפסת אותי ברגע של נזילוּת וחשבון נפש. אבל לפני שאני מפרטת – תיקון טעות: אין לי מושג מי הקוראים שלי! בשנה שעברה היו 168,455 כניסות לבלוג, כלומר כ14,000 בחודש, ומתוכן אני מכירה רק עשרות בודדות כולל היכרויות וירטואליות. אני אסירת תודה על כל אחד ואחד, וגם על המסגרת למחשבה וכתיבה, מין תחזוקה של התודעה. אבל בזמן האחרון משהו נשחק או התרופף. אני רואה בעיקר את הבעיות.

למשל – אין אצלי הפרדה בין כתיבה על ספרי ילדים לבין כתיבה על אמנות, מסורתית ורדיקלית, ויש קוראים שמשתגעים מזה, משני הכיוונים; יש הזוקפים את חוטמם על האיורים ואחרים נרתעים ממיצגי הגוף האקסטרימיים. מילא מרינה אברמוביץ' שהסתננה איכשהו למיינסטרים (ההוכחה האולטימטיבית שאין דבר העומד בפני הרצון), אבל מישהי כמו אנבל צ'ונג היא כבר יותר מדי. לא פעם שקלתי ניתוח הפרדה אבל אני תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים. לפעמים אני מזהירה מתכנים קיצוניים, אבל קשה לדעת איפה עובר קו ההתראה, וכבר קרה שחסתי על תמימותם של הקוראים ועשיתי הנחות. מההרצאה שלי במוזיאון ישראל, למשל, נשמטה הזיקה המטרידה בין חנה'לה המלוכלכת לנשים בציורי פין אפ. והנה, אני בכל זאת מעלה אותה, כי אני מרגישה שעיר האושר נהייתה ממוסדת ומכובדת מדי וקצת מחניקה.

מימין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

מימין, ג'יל אלבגרין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

ויש עוד. בגלל הריק בשוק התרבות אני מקבלת המון פניות מסופרים ואמנים מכל התחומים שמקווים שאכתוב עליהם. יש משהו תובעני ומעיק בהתדפקות, לפעמים בגלל שאני מזדהה איתה, לפעמים בגלל שאני מרגישה כמו כלי. לא שאיכפת לי להיות חצוצרה לפעמים, להכריז על פלא כמו שעה עם אוכלי כל, ואז אני מתאכזבת מן התהודה, פחות משבע מאות כניסות, כשהעץ הנדיב כבר חצה את העשרים אלף.

אולי כולם בפייסבוק. ואולי זה סתם הטבע האנושי, להימשך למה שמכירים, להעדיף את הרגש על המחשבה. רק שאני לא ידעתי את זה, לא האמנתי. חשבתי שמה שמעניין אותי מעניין את כולם (את רובם לפחות), שהם תיכף יגלו. ואחרי שש שנים התברר שאני בכל זאת חייזרית לא קטנה.

סליחה על התוגה. הספקות מגרדים לי כבר תקופה ארוכה והשאלה שלך דפנה, רק שחררה אותם. אני מנסה לברר איך ולאן להמשיך.

*

רגע רגע, והחלזונות? אתם שואלים. ובכן, לפי הכללים של עדנה אברמסון עלי לכתוב פה גם את השאלה שלי לאירית וינברג מיפן מונוגטארי. איכשהו לא הצלחתי למצוא שאלה "נורמלית", וזה מה ששלחתי לה בסופו של דבר:

אריך קסטנר כתב שהקדמה זה כמו גינה קטנה לפני הבית. וגם לשאלה שלי יש גינה. כשהייתי ממש קטנה הושפעתי מהאיורים אפילו יותר מהסיפורים, הם היו יותר מסתוריים ונזילים. מאז שלמדתי לקרוא המילים מתווכות ובמידה מסוימת גם מפרידות ביני לבין האיורים, אבל לפעמים, כשאני נתקלת באיורים לטקסט בלתי קריא (לי), אני נזכרת כמה חזק זה היה. בשנה האחרונה נתקלתי בחלזונות בלתי צפויים בכתבי יד מימי הביניים (מצורפות חמש דוגמאות מתוך רבות). וכשהגיע הפרוייקט הזה הם השתלטו לי על התודעה והכחידו כל שאלה אחרת. חשבתי בהתחלה להפנות אותם לטלי כוכבי, אבל אז פתחתי את הבלוג שלך ומצאתי את הפוסט הזה. וזהו. נגזר. (בגלל שהפוסט היפה שלך סגור לתגובות לא יכולתי להוסיף, שמה שהכי שובה את לבי בשיר, זה שגם לחילזון האיטי מכולם יש לאט משלו).

12

(כאן החילזון הוא בתפקיד בז הציד)

(כאן החילזון הוא בתפקיד בז הציד)

4

אני לא בטוחה שאני רוצה לשאול שאלה ספציפית. אני מעדיפה שתסתובבי בגינה הזאת ותבחרי מה מתאים לך. את יכולה לכתוב משהו (סיפור, שיר) בהשראת האיורים, או לכתוב על איורים שהפעילו אותך בילדותך, או לכתוב על חלזונות ויצורים קטנים בספרות היפנית. כל מה שקשור ולו בחוט, לאיורים, ילדוּת וחלזונות פלאיים.

5

לתשובה של אירית וינברג

*

ובעצם גם זה (על סיגלית לנדאו ומריה פרייברג) קשור.

ותזכורת: החלה ההרשמה לחממת האמנים של הקרון.

*

Read Full Post »

ידידים יקרים, ההצגה יואל אמר זכתה בארבעה פרסים בתחרות הצגות הילדים של פסטיבל חיפה.

פרס המוסיקה לרונית קנו (בשיתוף עם דידי שחר שהלחין את המוסיקה ל"סוף התחלה וחתולה" ופירגן לנו בנדיבות גדולה כמו כמה מן היוצרים האחרים שהספיקו לראות את ההצגה, אני לא יודעת איך – אני לא ראיתי כלום בפסטיבל מלבד "יואל אמר" ו"יואל אמר" שמונה פעמים ביומיים).

פרס המחזאית לרונית קנו.

פרס הבמאית למרית בן ישראל (כלומר לי).

והפרס הגדול – פרס ההצגה הטובה ביותר.

בחבר השופטים היו הסופר אפרים סידון, גיל בלט מנכ"ל היכל התרבות ראשון לציון, השחקן דרור קרן, מיקי מבורך מנהלת תחום תיאטרון בתרבות לישראל, ורפי ניב המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע. וזה מה שהם כתבו בנימוקים לפרס ההצגה:

הפרס מוענק על מקוריות, כנות, גישה אינטליגנטית ועדינה לקהל הילדים בשילוב הומור, דמיון ומוסיקה, ובשל לכידות כל מרכיבי ההצגה. בעידן הרייטינג ו'זיקוקי הדינור' מצליחה ההצגה להיות מופת לאינטימיות, פשטות, מקוריות ותעוזה.

זאת הבעת אמון ענקית בהצגה והשמחה גדולה כמעט כמו ההפתעה (אני עדיין חושדת שאני חולמת את החלום הכי ארוך וריאליסטי שהיה לי אי פעם). כשחזרתי הביתה א' ישר שאל, אם זה משנה את התפיסה שלי על מקומי בעולם. כי באמת, וכמו שגם אמרתי בטקס, אני לא זאת שמקבלת פרסים. אבל זאת לא ההצגה שלי, טענתי. זה היהלום של רונית, אני רק ליטשתי אותו. ועל כך ענה א', שאפשר למצוא צידוקים לכל דבר, ואני במיוחד יכולה "אבל העובדה היא שההצגה הזאת שמדברת לשורש נשמתך ושנלחמת עליה כמו לביאה והיית מוכנה למרוט את שערות ראשו של כל מי שעמד בדרכה, זכתה להכרה גורפת ומלאה. אז אני לא אומר שמעכשיו הכול השתנה אבל משהו קרה ומוטב שתכירי בו."

יואל אמר, צילמה דליה מעין

יואל אמר, צילמה דליה מעין

וכך או אחרת זכיתי לעבוד גם עם סיימון סטאר שהוא מוסיקאי ואדם נהדר ופרפורמר מצחיק מרגש וחסר עכבות (בהצגה רונית שואלת אותו אם הוא מוכן להיות איטריה, והוא עונה: "איטריה?! אין בעיה." וככה הוא היה כל הזמן. תענוג), עם עומר שיזף שעיצב תאורה יפהפייה עם איכות איורית והלוואי שנצליח לשמר אותה גם בחללים אחרים, עם תום קרסני שעיצבה תלבושות ואביזרים במינון מדויק של אורבניות ותום ילדות, עם יואב גרשון שאפילו אוזני הערלות מבחינות באיכות הסאונד שהוא מגביר, ועם חברתי היקרה נעמי יואלי, הפעם היא היתה העין השלישית שלי, היה כיף להחליף תפקידים.

ושלא תחשבו חלילה שהיה קל; היו הרבה חתחתים בדרך. כמה מהם דוקרים במיוחד, אבל גם אלה שדקרו השאירו משהו יקר ערך כשהלכו לדרכם. אז תודה מעומק הלב לכולם: לוועדה האמנותית של תיאטרון הקרון שאימצה את המופע ברגע שיצא מן החממה למרות שאין בו בדל של בובה, לפסטיבל חיפה בראשות נורמן עיסא שבחר ב"יואל אמר" וליווה אותה, לחבר השופטים שנתן בה אמון ואהבה, וליואל הופמן שהתחיל את הכול.

והנה גם הארץ מדווח וגם וואינט

והנה גם בקורת

יואל אמר גם שאפשר להתחתן עם עץ. (איור, ארתור רקהאם, פרט)

יואל אמר (גם) "שאפשר להתחתן עם עץ" (איור, ארתור רקהאם, פרט).

וגם – בימים אלה נפתחת ההרשמה למחזור הבא של החממה. אמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון לילדים – מוזמנים.

*

 

Read Full Post »

אוגוסט 2021 – הטרילוגיה הושלמה! זה עתה יצא הספר הראשון, והשניים הבאים יצאו בקרוב.

מבחר ביקורות, ראיונות וכן הלאה – כאן

29gsmallציור כריכה, חמוטל פרידברג, עיצוב, עמית ממן. לחצו להגדלה

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

*

ב2007 יצא לאור החלק הראשון בטרילוגיה שלי "בנות הדרקון". חלפו שנים, כפי שמזכירים לי מדי פעם קוראים יקרים, ומה עם החלק השני?

לפעמים יש בתזכורות מידה מסוימת של תוכחה (סליחה, דפנה קירש, על "הקצוות הפתוחים").

אחרים, כמו ליאור, בעלה של נעמה (ככה הוא קרא לעצמו) הצחיקו אותי: "אצלנו בבית," הוא כתב לי, "יש ריטואל קבוע: מדי מספר שבועות אישתי אומרת 'נו, מתי הוא יוצא כבר' ושולחת אותי אל המחשב לבדוק מתי יצא הספר ההמשך של 'בנות הדרקון'. בכל פעם מחדש אני נאלץ לאכזב אותה ולהגיד שאת עובדת על פרוייקטים אחרים, אבל בינתיים, לא דרקון ולא יער. מתי סוף סוף אוכל לבשר לה בשורה משמחת?"

קיבלתי אפילו "בקשה, בצורת קרקס-דרקון-אינטראקטיבי-זעיר, לכרך הבא בטרילוגית בנות הדרקון". הפֶּלֶא הזה – אנימצית פלש של ילדה עם ראש דרקון שמבצעת חמישה להטוטים שונים כשמסיעים עליה את העכבר – נוצר על ידי תמר הוכשטטר עוד לפני שהכרתי אותה, לפני היות הפנקס. רציתי להעלות אותו לכאן ללא הצלחה. הנה התמונות לפחות, באדיבות תמר (שימו לב לצללים הדרמטיים, המטרייה מימין למטה זאת האש שהוא יורק).

.

תמר הוכשטטר, קרקס דרקון אינטראקטיבי.

תמר הוכשטטר, קרקס דרקון אינטראקטיבי.

.

ובכן, דפנה, ליאור, תמר, וכל מי שעוד לא שכח את בנות הדרקון:

ראשית, השלמתי את כתיבת החלק השני. הוא נקרא "שובו של אבא'לה", והוא מתרחש בשנה שבה מרתה ואמל נדדו עם מופע הדרקון, סרח רדף אחרי לילי, ונועה חזרה הביתה לתל אביב. קטע קצר מן הספר אפשר לקרוא בגיליון הראשון של גרנטה ישראל.

שנית, החלק השני מסתיים במתח גדול לאין שיעור מן הקצוות הפרומים של החלק הראשון. ובהמשך לכך החלטתי לא לפרסם אותו כעת.

שלישית, אני כותבת את החלק השלישי בכל דקה פנויה.

בשביל 100 העמודים האחרונים כתבתי את כל הטרילוגיה.

סליחה על האיחור ותודה על הסבלנות.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו. לחצו להגדלה

*

ינואר 2021 – חדשות מרעישות. אפרט בקרוב.

Read Full Post »

1. שמוליקיפוד בבצלאל

בחודש שעבר יצא גיליון מס' 28 קיץ 2013, של פרוטוקלים, הסטוריה ותיאוריה, כתב העת המקוון של בצלאל, המוקדש כולו לאיור: דיאלוג בין טקסט לתמונה.

וכולל בין השאר את המאמר השלם שלי על שמוליקיפוד, חסך בדבר הזה (אהבה) שמאחה ומאחד

ארנה גרנות העורכת, כותבת, שבדרכי הפואטית אני "מעניקה לגיטמציה מחודשת לנקודת מבט ילדית-אמנותית ביצירה קאנונית ישראלית נשכחת או שחוקה ובעצם מקלפת-חושפת את הסודות הכמוסים בה." (תודה על הילדית-אמנותית, ארנה)

טיוטה מוקדמת של המאמר (פחות שלמה אך מבורכת בתגובות) התפרסמה בעיר האושר בשני חלקים:

על שמוליקיפוד, רשימה ראשונה מתוך שתיים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

*

2. אורה איתן

זו התקופה העמוסה ביותר בשנה אצלי ולכן עוד לא קראתי את גיליון האיור (שנראה מלא בכל טוב, רק הפורמט האפרפר קצת מרתיע), אבל כך נפתח הטקסט של המאיירת הוותיקה והנפלאה אורה איתן:

בהיותי כבת שמונה, נשלחתי לשיעורי נגינה שמהם הייתי שבה תדיר במצח חבול. לא ידה של המורה הייתה בי; השלטים המאוירים בציור גולגולת שהתנוססו על עמודי החשמל הם שגרמו לי לעצום את עיניי בחלחלה ולהתנגש בכל הנקרה בדרכי. זמן רב לאחר מכן למדתי להשיג בכוח התבונה את אשר חוויתי בעוצמה באופן בלתי-אמצעי: כוחה של צורה טעונה בתכנים, כוחו של סמל.

invitation_Ora jpg

ולמה אני מצטטת את זה? כי זה הצחיק אותי ונגע לי וכי הערב, יום חמישי הראשון לאוגוסט 2013, יושק במוזיאון גוטמן (רח' רוקח 21 נווה צדק, תל אביב) הספר אורה איתן – מאיירת, שיצא סוף סוף לאור, כשנה אחרי התערוכה הרטרוספקטיבית. הספר כולל: מאמר של האוצרת טלי תמיר על יצירתה של איתן לאורך השנים, מאמר שלי "כתמי פיח, כתמי אור", על איורי "שמלת השבת של חנה'לה" של איתן, כ-150 עמודי איור, ותיק עם 24 רפרודוקציות שאפשר למסגר.

המאמר שלי התפרסם כאן בשלושה חלקים:

1. עולמה של חנה'לה

2. איך מציירים אור?

3. ילדה ואמנית

אני מקווה שאספיק להגיע מירושלים (כאמור, התקופה העמוסה בשנה) מן החזרה הגנרלית של על הפסים המומלץ.

.

מיטל רז וקרן דמבינסקי, מתוך "על הפסים"

מיטל רז וקרן דמבינסקי, מתוך "על הפסים" (בכורה), תיאטרון טיול ברח' הרכבת שאותו ליוויתי (גילוי נאות) אמנותית ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

אם כבר אז כבר, איור של ליאורה וייז מתוך "מי ומי ברכבת לירושלים", ממתק היסטורי יצירתי שיתקיים בפסטיבל הבובות ושאני ממליצה עליו בחום. וגם אותו ליוויתי (גילוי נאות) ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

אם כבר אז כבר, איור של ליאורה וייז מתוך "מי ומי ברכבת לירושלים", ממתק היסטורי יצירתי שיתקיים בפסטיבל הבובות ושאני ממליצה עליו בחום. וגם אותו ליוויתי (גילוי נאות) ביחד עם נעמי יואלי ודליה יפה מעין.

*

3. פסטיבל הבובות בירושלים

בשבוע הבא יתקיים פסטיבל הבובות הבינלאומי בירושלים

אני מעורבת ברבות מן ההצגות הישנות והחדשות, על כמה מהן כתבתי כבר ולא אלאה אתכם ברשימה. אבל אני מתרגשת במיוחד מבכורת יום ההולדת הנפלא של החייט (שם זמני) של ארנן ברייר. זו ההצגה הראשונה שנולדה מן החממה וגם ולי מינצי  הנהדרת שעצבה את התלבושות ואת הבדים היא בוגרת החממה. היה לי הכבוד והעונג ללוות (גילוי נאות) את ארנן ואני מאחלת לו ולחייט שלו חיים ארוכים וקסומים.

מתוך "יום ההולדת הנפלא של החייט"

מתוך "יום ההולדת הנפלא של החייט"

(נמשכת ההרשמה לחממה הבאה.)

*

ועכשיו לעצב.

השמחה על פתיחת הפסטיבל מעורבת בעצב ומועקה על ביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים.

"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויק' כ"ה 10, זה הפסוק שחקוק על פעמון הדרור בירושלים).

אני מזמינה את כולכם, את כל מי שהיה פעם ילד, לפעולת מחאה.

אני אהיה שם עם בני משפחתי. אנא העתיקו, הפיצו ושתפו בכל דרך שתרצו.

פעולת מחאה על ביטול פסטיבל הבובות לילדים במזרח ירושלים

נפגשים ב-4 לאוגוסט בחצות בגן הפעמון בירושלים, ליד פעמון הדרור

נא להביא בובה או חפץ מהילדות לקבורה

האירוע יתקיים בדממה

עדכון: הנה הסרטון המתעד את האירוע (תודה ליונתן צור). הוא נפתח במופע מחאה מיניאטורי שיצרו מרים זלצברג וציפור פרומקין ועובר לקבורת הבובות.

*

Read Full Post »

והנה הגענו סוף סוף ל"סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה. בפעם הקודמת כתבתי על סיפור המסגרת: איך דייג עני פתח קומקום שהעלה ברשתו, ויצא ממנו שד נורא שאיים להרוג אותו, ואיך הצליח להערים על השד ולהחזיר אותו לקומקום, ואיך השד התחנן שישוב וישחרר אותו והבטיח להעשיר אותו עושר רב, והוביל אותו לאגם נידח בין הרים. והתנצל שמצא דרך כה מוזרה להעשיר אותו, אבל אחרי אלף ושמונה מאות שנים בקומקום הוא כבר לא מעודכן. עצרתי ברגע שבו העלה הדייג ברשתו ארבעה דגים מוזרים: לבן וצהוב ואדום ותכלת והביא אותם למלך. זהו התקציר של ההמשך המסעיר והפתלתול:

הדגים נמסרים למבשלת החדשה שמטגנת אותם במחבת, ולפני שהיא מספיקה להפוך את הדגים נבקע הקיר ועלמה יפהפייה והדורה יוצאת מתוכו, נועצת קנה סוף במחבת ושואלת את הדגים: האם אתם עומדים בדיבורכם? שלוש פעמים, עד שהדגים נושאים את ראשם ועונים: הן, הן. ומדקלמים: אם תשובי נשוב, ואם תקימי הברית נקים,/ אך אם מסתלקת את אנחנו נקיים. ואז הופכת העלמה את המחבת על האש וחוזרת לתוך הקיר. כשהטבחית מקיצה מעלפונה היא אומרת לעצמה: "בריקוד כידוניו הראשון נשבר בידו הכידון," ושוב מתעלפת עד שהמשנה למלך "מנדנד אותה ברגלו". ושוב קוראים לדייג שמביא עוד ארבעה דגים והכל חוזר על עצמו בדיוק. בפעם השלישית המשנה ממלא את תפקיד המבשלת והמלך צופה, ומתוך הקיר יוצא גבר כושי שפונה לדגים ב"קול חרדות", והשאר חוזר על עצמו כמו בפעמים הקודמות. המלך המסוקרן חוקר את הדייג ומגלה שהאגם, שמעולם לא שמע על קיומו, נמצא מהלך מחצית השעה מארמונו. הוא יוצא לשם בראש חילותיו וחומק באישון לילה כדי לפתור את התעלומה. אחרי צעידה ארוכה הוא מגיע לארמון שחור. הוא משוטט בחדרים המפוארים והנטושים ומציץ לחצר המלאה ציפורים שרק רשת זהב דקה מונעת מהן לפרוח. קול בכי מוביל אותו לעלם יפהפה ואומלל. "איך לא אבכה בשעה שזה מצבי?" עונה העלם לשאלת המלך, ותוך כדי כך הוא מפשיל את בגדיו ומתברר שממותניו ומטה הוא עשוי אבן. "אמנם לדגים אלו ולי סיפור נפלא," הוא מכריז, "שאילו נכתב בחודי מחטים בזוויות העין, היה למשל ומוסר לכל לוקח מוסר."
העלם היה פעם נסיך מאושר. לאחר מות אביו נשא את בת דודו וחי איתה באהבה. ערב אחד, כששכב בעיניים עצומות שמע את השפחות משוחחות על בוגדנותה של אישתו. בלילה ההוא שפך את סם ההרדמה שהכינה לו, העמיד פני ישן ושמע אותה מקללת אותו ומייחלת למותו, ואחר כך מתייפה ומתבשמת, נוטלת את חרבו ויוצאת מן הארמון. הנסיך עקב אחריה לחושה בין ערימות אשפה ובה "עבד כושי, שפתו האחת ככיסוי קדרה מעל לשפתו השנייה הדומה לסוליה של נעל". העבד מלקק חול, מצורע ולבוש סמרטוטים, מחרף את המלכה ומכנה אותה "כלבה סרוחה ושפלה שבלבנים" שמשתמשת בו לסיפוק תאוותה. והמלכה מתרפסת לפניו ואוכלת מידיו עצמות עכברים מבושלים, וכשהם מתחילים להזדיין (או אולי רק כשהם נרדמים, זה לא לגמרי ברור) הנסיך מתפרץ ומכה את העבד בחרבו. למחרת בבוקר הוא מגלה שאשתו גזזה את שערה ולבשה בגדי אבל, בטענה שאִמהּ נפטרה, אביה נפל במלחמת מצווה, אחיה האחד מת מנשיכת נחש, ואחיה האחר נקבר במפולת. היא מקימה אחוזת קבר ומשכנת בה את אהובה. הוא לא מת לגמרי, רק הפך לצמח. כל יום היא מאכילה אותו ומתחננת לפניו שיתעורר. אחרי ארבע שנות אבל הנסיך המעוצבן חושף את חלקו באסונה, והמכשפה (עכשיו מתברר שהיא מכשפה) נוקמת בו והופכת את חציו לאבן. את הממלכה היא הופכת לאגם ואת האנשים לדגים צבעוניים: המוסלמים לבנים, הנוצרים תכולים, היהודים צהובים והאמגושים אדומים. וכל יום היא מלקה את הנסיך עד שדמו שותת וכשהוא מתחנן שתחוס עליו היא אומרת: ואתה חסת עלי והשארת לי את אהובי?
המלך נחלץ לעזרתו של הנסיך. ראשית, הוא הורג את העבד ותופס את מקומו. כשהאישה מגיעה הוא מתלונן שהבכי של בעלה וקללות הדגים המכושפים מפריעים לו להחלים. בן רגע היא מסירה את הכישוף ומיד הוא מבתר אותה לשניים בחרבו. סוף טוב הכל טוב: המלך מאמץ את הנסיך. הם חוזרים ביחד לארצו הרחוקה (ברגע שמוסר הכישוף היא מתרחקת). שניהם נושאים את בנות הדייג ומרעיפים כל טובה אפשרית על ראשו. "ואולם אין זה נפלא יותר," רומזת שהרזד, "ממה שארע לסבל…"

כשהריתי את בני הבכור פחדתי שהאימהות תמחק לי את היצירה ותתפוס את מקומה. לכן הקדמתי תרופה למכה; ברגע שנכנסתי להריון התחלתי לעבוד על הצגה חדשה, בהשראת "סיפור הנסיך המשותק". עוד בילדות הרגשתי שהדימויים העזים והצבעוניים שלו לא מגיעים אלי ממקור חיצוני אלא כאילו נִכְרו מתוכי, וכשגדלתי הבנתי גם למה: הסיפור המפותל והמותח הזה שעונה כביכול על כל דרישות המעשייה (טובים נגד רעים, סוף טוב וכולי) הוא בעצם דיוקן קבוצתי של אנשים הסובלים מאותה מצוקה: "תקיעוּת", זה היה השם שנתתי לה. זה היה הפחד הגדול שלי בילדותי, בנעורי, להיות תקועה, לא חיה ולא מתה כמו כל גיבורי הסיפור: כמו הנסיך שחציו אבן וחציו בשר, וכמו השד שכלוא בצינוק הקומקומי, וכמו העבד ששוכב כמו צמח באחוזת הקבר שלו, וכמו המלכה שמתרוצצת בין הכעס על הנסיך לאבל על המאהב (כל יום אותו דבר, בלוּפּ), וכמו הציפורים החסומות על ידי רשת הזהב וכמו דגי המחבת המדברים. אפילו לארמון בסיפור יש שתי דלתות, אחת פתוחה ואחת נעולה; אנשים, נשים, שדים, בעלי חיים ודוממים, כולם משקפים זה את זה ואת התקיעות שבה הם לא חיים ולא מתים. הסיפור אמנם נפתר במין דאוס-אקס-מכינה, אבל במציאות נראה לי בלתי אפשרי להיגאל לנצח מן התקיעוּת. "אין לזה סופ" כתבתי בתוכנייה, בפרץ פוטוריזם ספונטני.

תוכניית ההצגה.

תוכניית ההצגה (שעצבתי בעצמי). הכריכה היתה עשויה משתי שכבות, התחתונה מנייר והעליונה מנייר פרגמנט. על כל שכבה היה מצויר חצי נסיך. החלק התחתון הגיאומטרי הוא מחווה לאוסקר שלמר ולבלט הטריאדי שלו. רציתי להדגיש את האנדרוגניות. את הכפילות המגדרית. אני הייתי הנסיך אבל לא התחפשתי לגבר בשום פנים.

תוכניית ההצגה, פרט, תקריב. כאן אפשר אולי להבחין קצת בשכבות וברישום העיפרון. גם הציפורים בהצגה עוצבו בגיאומטריות כמו הציפורים על התוכנייה.

תוכניית ההצגה, פרט, תקריב. כאן אפשר אולי להבחין קצת בשכבות וברישום העיפרון. גם הציפורים בהצגה עוצבו בגיאומטריות כמו הציפורים על התוכנייה.

.

ההצגה שלי היתה אפילו יותר חזותית מהמקור. ויתרתי על האליבי העלילתי וחתכתי ישר לדימויי תקיעוּת. "פסל תיאטרלי" קראתי לזה, כלומר רצף של תמונות חיות עם מעברים אסוציאטיביים. עכשיו זה נשמע מובן מאליו אבל אז לא הכרתי שום מודל כזה. ניחשתי וגם המצאתי אותו תוך כדי הליכה. בכל פעם שהגעתי לשד למשל, כיביתי את כל האורות. רציתי שהקהל יחווה את החושך שלו מבפנים.

הרעיון הבסיסי שלי היה פשוט: להציב רגלי אבן במרכז הבמה ולעמוד בתוכן, מתחת לרשת עם ציפורים. גופי יהיה החלק החי של הנסיך. אבל ממה להכין את רגלי האבן? שַׁיִשׁ לא בא בחשבון; גם כבד מדי וגם אחד לאחד. לא רציתי חומר שמתחזה לאבן. ניסיתי לפצח את מהות הכישוף. מה זה בעצם רגלי אבן? זה לא אבר אלא מבנה; מבנים לא יכולים לזוז. הגיאומטריות הקפואה שלהם הפוכה מהצורות האורגניות החיות של הגוף.

עיצבתי את הרגליים בצורת מדרגות שלא מובילות לשום מקום, ועליהן רשמתי את גופו של הנסיך. בעירום, כי תקיעוּת זה גם סירוס. כי אישתו חגרה את "חרבו" והפכה אותו לאבן ממותניו ומטה. יש יותר מפורש מזה?

ובכלל – מי שיפתור את תעלומת איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה כל כך לספר ילדים, כלומר יצביע על העיבוד שקראתי בילדותי, יקבל ארבע מאות דינר זהב מהשולטן. (התעלומה נפתרה בינתיים. הפתרון כאן).

רגלי אבן, מתוך

רגלי אבן, מתוך "נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי", פוליאסטר עם סיבי זכוכית, מראות, שקפים, חלוקי נחל. עיצוב מרית בן ישראל

.

בחודש התשיעי להריוני (אז עוד ספרו בחודשים) הודעתי שאני לא יולדת עד שאני לא גומרת את הרגליים. אהוב לבי, שיודע כמה אני רצינית בנושאים כאלה, היה מברר כל יום: גמרת כבר את הרגליים? (בתשובה לשאלתכם – כן, גמרתי אותן וילדתי). עיצבתי אותן מפוליאסטר צהבהב עם סיבי זכוכית. לפוליאסטר היה ברק קריר פלסטיקי-שֵׁישי. והיה לו עוד יתרון: כשהדליקו אור מאחוריו הוא נהיה שקוף. ברגע מסוים בהצגה נדלק אור קטן מאחורי הזין וראו את צל היד שלי מטייל על קווי המתאר שלו. בהצגת הבכורה נקלע לאולם זבוב שנמשך אל הזין המואר. הצללית שלו פלשה לתוך ההזיות של הנסיך. הפוגה קומית.

על רגלי הפוליאסטר הנחתי כמה חלוקי נחל בשביל החומריות. בצרפת ניגש אלי איש אחרי ההצגה: זה כמו אבנים קטנות שמניחים על קבר, הוא אמר. זה לא עלה בדעתי אבל כמו שכתבה נורית זרחי "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

כל זה קרה הרבה אחר כך. אני חוזרת לאחור; כמה חודשים אחרי הלידה צללתי שוב לעבודה. מריו קוטליאר שניהל את תיאטרון הקרון ואהב למלא את תפקיד הפיה הסנדקית, הזמין את עודד קוטלר לראות חזרה. עודד היה אז המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. מלבד העיצוב (שרק חלקו מופיע בתמונה) היו לי חמש דקות של הצגה. הוחתמתי על חוזה מאיים. אם לא אעמוד בלוח הזמנים אצטרך לשפות את פסטיבל ישראל (לשַׁפּות זה לפַצות בז'רגון המשונה של החוזים) בסכום אגדי. גרנו אז ברח' צפת בנחלאות, בדירה עם חדר-קבר-שינה בלי חלונות. התינוק היה מתעורר בין חמש לעשרים פעם בלילה, גם כשישן בזרועותי. אהוב לבי למד בטכניון ולן בחיפה פעמיים בשבוע. הלכתי לישון וקמתי עם הציפורים. לא היה לי מחזה או תסריט, רק מושג עקשני עמום וברור כאחת על התוצאה. לפעמים נתקעתי. לשבוע. לחודש. מעבר לכביש גרה אישה צעירה. הייתי רואה אותה מהמרפסת מוציאה את כריות הריפוד וחובטת בהן לפי הסדר. אחר כך היתה תולה כביסה; מנערת כל בגד ומותחת אותו על החבל. יום אחרי יום, בשיא הנחת והשליטה. קנאתי בה כמו שמקנאים במשהו לגמרי דמיוני. עד היום אני מקנאה.

הופעתי קצת בארץ ובחו"ל; איטליה, גרמניה, הולנד, פולין. יום אחד בפסטיבל שרלוויל בצרפת, הצביע עלי מישהו ברחוב והתחיל להסביר לחבריו בצרפתית חפוזה ונלהבת על ההצגה. ופתאום הוא פנה אלי וציווה: קוֹנְטִינוּ, קוֹנְטִינוּ, קוֹנְטִינוּ! (המשיכי, המשיכי, המשיכי!) כך, שלוש פעמים, כמו השבעה. צחקתי וקצת התפלאתי. לא עלה בדעתי להפסיק באמצע המשחק.

כמה שנים אחר כך יצרתי את הוי, אילו… על פי שלוש אחיות של עגנון. זו היתה תקופה אפלה, מייאשת. הצגתי בזירה הבינתחומית שקראו לה אז "הבמה". התיאטרון היה מוזנח ומטונף. הייתי שוטפת את הבמה כמו סינדרלה לפני כל הצגה. מוכר הכרטיסים איחר באופן קבוע, בטענה שממילא לא בא קהל. בזה לפחות הוא צדק. לפעמים היה אפשר לספור את הצופים על אצבעות יד אחת. יום אחד טילפן מישהו לתיאטרון ודרש לדבר איתי בטענה שההצגה שינתה את חייו. קצת אחר כך חלמתי חלום: אני יושבת על שפת המדרכה ברח' יפו בירושלים עם בני הבכור ומספרת לו בלשון עכשווית ומעט עילגת את הסיפור התנ"כי על חורבן סדום. אני מתעלמת מהמכוניות והאוטובוסים החולפים על פנינו בשאגה ואומרת: "ואז אברהם התחנן ואמר, אבל מה איכפת לך אלוהים, גם אם יש עשרה צדיקים…" דמעות זולגות מעיני ואני חושבת לעצמי, עדיין בתוך החלום, שמעולם לא שמתי לב כמה הסיפור מרגש.

וקצת אחר כך אמנם החרבתי את סדום. עזבתי את התיאטרון. ערקתי לכתיבה.

*

לחלק הראשון של הסיפור – הדייג והשד ואני

חמסין באושוויץ או הנסיך המשותק בפולין

על שלוש אחיות מאת עגנון

על מוכרת הגפרורים (ההצגה הראשונה שעשיתי)

*

Read Full Post »

12MAR

3

4Molcho

אהוב לבי, שיודע מה מעניין אותי באמת, הפנה את תשומת לבי לחתימתו של שר האוצר האמריקאי החדש. יש לי משהו עם חתימות מאז נתקלתי בילדותי בפלא חתימתו של שלמה מולכו. הפוסט הזה הוא דף נבחר מספר החתימות הפנימי שלי, וכמו בדיחה משונה הוא מפגיש שר אוצר, מהפכן, צייר ומקובל וגיבור ילדות.

*

שר האוצר

1

ג'ק לו הוא שר האוצר החדש של אובמה. האמריקאים כמסתבר, מאד עסוקים בחתימה שלו. הרוב מוטרדים מהקשקוש הילדותי שיתנוסס על הדולרים שלהם. הם מתייחסים לזה כאל חילול קודש או משהו. אני חושבת שהיא מלבבת. מופשטת, דאדאיסטית, חתימה של יצור מארץ הפלאות של אליס. היא מזכירה לי (שבח עליון) את רכבת הכפתורים שבה הילדה אילת נוסעת למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת.

.

סיי טוומבלי, ללא כותרת, 1970

סיי טוומבלי, ללא כותרת, 1970

*

המהפכן

2MAR2BMARAT

ז'אן-פול מארה (1743-1793) היה מהפכן צרפתי, יעקוביני קיצוני שנרצח באמבטיה על ידי מתנקשת ז'ירונדינית שרצתה לעצור את שפיכות הדמים (ע"י שפיכת דמו). שרלוט קורדיי, זה היה שמה של המתנקשת בעלת המראה המלאכי, נתפסה והוצאה להורג כעבור ארבעה ימים. לא הייתי מזכירה את זה לולא הרים אחד מעוזרי התליין את ראשה הערוף וסטר לו.

החתימה של מארה מפחידה אותי כמו שיניים של כריש. מצד אחד היא מאד מרובעת ובשליטה בלי חריגות מהשורה (כמנהג עדות הפַאנטים), ומצד שני היא רועדת מזעם כבוש או מהפחד שהיא מטילה.

שרלוט קורדיי, המתנקשת המלאכית

ז'אן ז'אק אואה, שרלוט קורדיי, המתנקשת המלאכית

ז'אק לואי דויד, מות מארה

ז'אק לואי דויד, מות מארה

*

הצייר

אבולוציה של חתימה

אבולוציה של חתימה

יש לי משהו עם פרפרים ומכיוון שכך – אי אפשר בלי חתימת הפרפר של ג'יימס מקניל וויסלר. למעלה ברביעיית הפתיחה שמתי רישום פרפרי שגם בו ניכרות כבר עקבות האותיות. וכאן במין המשך אפשר לראות את האבולוציה: אותיות J M W בפרפר הימני נעלמות כשהחתימה נהיית יותר ויותר פשוטה ושפיריתית.

ג'יימס אבוט מקניל וויסלר (1834-1903) היה צייר אמריקאי שפעל בעיקר בלונדון ובפריז, אסתטיציסט שנון ודנדי, מקורב לאימפרסיוניסטים. הוא דגל בציור שהוא כמו מוסיקה, אמנות לשם אמנות, חן בלי ריח של זיעה. אפילו לזעמו היה נופך אסתטיציסטי. כשהסתכסך עם העשיר שהזמין ממנו את "חדר הטווס" הוא חדר לביתו וצייר מעין גרפיטי פנימי – דו קרב בין שני טווסים, האחד אוחז במכחול והאחר בשק כסף…

ג'יימס מקניל וויסלר, קטע מחדר הטווס

ג'יימס מקניל וויסלר, קטע מחדר הטווס

כמו המלך הצעיר של אוסקר ויילד (מעריצו של וויסלר), שנשאר ער כל הלילה כדי לראות איך פסל עתיק נשטף באור הירח, נמשך גם וויסלר אל קסמי הלבנה. הוא נחשב לצייר אור הירח לעומת בן זמנו ויליאם טרנר שנחשב לצייר אור יום. וכיוון שזאת עיר האושר – קשה לא להזכיר את "תסדיר באפור ובשחור: דיוקן אמו של הצייר" ואת המחווה הקופית והירחית כאחת של אנתוני בראון ב"גורילה".

גיימס מקניל וויסלר,

גיימס מקניל וויסלר, "תסדיר באפור ובשחור, דיוקן אמו של הצייר"

מתוך

מתוך "גורילה" של אנתוני בראון, מחווה קופית ירחית לתסדיר של וויסלר

"תסדיר באפור ובשחור", "סימפוניה בלבן מס' 1", "הרמוניה בכחול ובכסף" כך נקראים רוב ציוריו של וויסלר במין התרסה שמעדיפה את המרכיבים הפורמליים על פני נושא התמונה. הנטייה הזאת הביאה אותו בסופו של דבר אל סף המופשט, וכיוון שהקדים את זמנו הסתבך בצרות. בעקבות "נוקטורנו בשחור וזהב, הזיקוק הנופל" כינה אותו המבקר רסקין "ליצן הדורש מאתיים גינאות עבור השלכת סיר צבע בפרצופו של הציבור". וויסלר תבע אותו למשפט דיבה וזכה, ובעצם הפסיד כי המבקר נקנס באגורה בלבד והצייר פשט את הרגל. שם הספר שכתב (מחשבות על אמנות, כולל המשפט) מתאים גם למריבת הטווס: "האמנות העדינה של עשיית אויבים".

ג'יימס וויסלר,

ג'יימס וויסלר, "נוקטורנו בשחור וזהב, הזיקוק הנופל", ציור המריבה עם רסקין

*

המקובל גיבור ילדות

לשלמה מולכו התוודעתי אי אז בילדותי דרך "ישראל בגולה", סדרת ספרים עתיקה שנתנה השראה לאינספור משחקי אינקוויציה בחצר האחורית. קשה לתאר את הקסם שהילכה עלי חתימתו. פעם כתבתי סיפור (ארוך, על גבול הנובלה) בשם "סיפור אברם המשוגע והשוודיות של נחל באר שבע", שמעולם לא פורסם. וכך הוא נפתח:

.

4Molcho

זוהי חתימתו של שלמה מולכו הידוע גם בשם דיוגו פירס, שנולד בשנת 1500 למשפחת אנוסים בפורטוגל. בגיל עשרים כבר היה מזכיר מועצת המלך וכלום לא חסר לו, ובכל זאת עזב הכל בגלל חלומות וחזיונות, מל את עצמו במו ידיו וסופו שנשרף על המוקד. רבים האמינו, כך נכתב באנציקלופדיה, שהאש לא שלטה בגופו.

אברם נתקל בחתימתו כשהיה בן תשע והוקסם מן הדגל המאוזן קרקסית על חודה של כנף הציפור המשתינה מין שוט קסמים, שמצליף ונכרך בתורו, על הנחש עם הפרצוף השמן שחורץ לה לשון מזמינה ומאיימת כאחת.

הרבה לפני שקרא לזה בשם הוא תפס את החתימה כמפה. כל החתימות, לא רק זו של שלמה מולכו, היו בעיניו מפות. רוב המפות היו פשוטות כמו הדמויות שאותן תיארו. מעטות צפנו איזה סוד, ורק אחת הציתה את הדמיון כמו מפה של אוצר. איזה אוצר, אברם לא ידע. באנציקלופדיה עצמה לא נזכר שום אוצר, אבל היו שם מילים אחרות, לא פחות חגיגיות: מלך, קיסר, אפיפיור, משיח. וגם – מצורעים, רעידת אדמה, שיטפון… הרגע הכי נורא היה בסוף, כששלמה עלה על המוקד. אברם חיפש ולא מצא להבות בחתימה שלו. האם זה בגלל שהאש לא שלטה בגופו? ומה פירושו שהאש לא שלטה, לא השחירה? רק דגדגה? הוא נגע בחתימה שדמתה יותר ויותר לחידה מצוירת בעיתון ילדים: "הנחש, הציפור והדגל צויירו בקו אחד. האם תוכלו גם אתם ילדים, לחזור עליו?"

היו רק שני חוקים במשחק: אסור להרים את העט מהדף כמו צולל שעולה לנשום, ואסור לחזור על קווים. אברם שוטט באצבעו הלוך ושוב, מהנחש לציפור ומהציפור לדגל ומהדגל לציפור ולנחש. הציפור היתה הכי קשה, עם ארבעה שבילים שאין מהם דרך חזרה.

פעם, לאחר שעות ארוכות של תיסכול, מצא את עצמו חושב על סבתו שהיתה משחקת פסיאנס על פי החוקים עד שהיתה מגיעה למבוי סתום, ואז היתה מפנה את ראשה, הופכת בגנבה איזה קלף וחוזרת לשחק כאילו כלום לא קרה. הוא הסמיק ונמלא שאט נפש מעצמו, שהוא מחטט בחידות של מתים במקום להמציא חידה משלו, לא פחות מופלאה, שמישהו אחר בתורו ישתוקק להבין.

זה היה לקראת סוף החופש הגדול. המגרה העמוקה בתחתית שולחן הכתיבה שלו הכילה מחברות חדשות ועטיפות ניילון חלקלקות. אברם חיפש ומצא מחברת בלי שורות. הוא פתח אותה וקיפל את הכריכה לאחור. ממזרח למלבן הלבן הניח את העיפרון הירוק. בצפון מערב ערך את המחק הוורוד ואת מחדד הבדיל הקטן. עכשיו שגמר את ההכנות עדיין לא ידע מה לעשות; כי אם החתימה היא מפה של הנפש, אי אפשר סתם להמציא. וגם אם אפשר – ממה להתחיל? היו כל כך הרבה אפשרויות ואברם פחד לטעות. הוא ניצב משותק מול השפע ולא ידע מה לבחור.

*

ואם מישהו תוהה, החתימה שלי לגמרי פשוטה ומשעממת. כזאת שאפשר לשרוד איתה עשרה העתקים.

*

עוד באותו עניין

שיר של מילה אחת

כשהמילה תהפוך לגוף

*

נ. ב. (תוספת מאוחרת) החתימה בתחתית הכתובה של סב סבי

כתובה-י1*

Read Full Post »

Older Posts »