Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מרינה אברמוביץ'’

1. פרה אנג'ליקו

מתחת לדרכים הסלולות של האמנות נפרשת רשת מנהרות שמובילות מכל מקום לכל מקום, שבה אני מתרוצצת בדרך כלל כמו חולדת ביבים מקצועית.

בחנוכה האחרון הייתי בפירנצה, ובקרתי בין השאר, במוזיאון סן מרקו, המנזר הדומיניקני שבו התגורר פרה אנג'ליקו במאה החמש עשרה. שלושה מציורי הבשורה שלו נמצאים שם, כולל הבשורה האחרונה הנפלאה שעליה כתבתי כאן, ועוד אחת לא פחות נפלאה שעליה ראוי שאכתוב, אבל לא הפעם.

כל נזיר בסן מרקו זכה לפרסקו פרטי שפְרה אנג'ליקו צייר בתאו. ובין הפרסקאות של הנזירים המאושרים ראיתי את זה:

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה

.

ומקרוב (החלק שמשך את תשומת לבי):

.

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה (פרט)

פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה (פרט)

.
אמנות סוף ימי הביניים/תחילת הרנסנס לא חדלה להפתיע אותי ברעננותה (ראו למשל איורי "עיר הגבירות" של כריסטין דה פיזן, פמיניסטית מן המאה הארבע עשרה). והפעם הלמה בי הישירות של האברים הצפים, הראש היורק, הידיים הקטועות, בייחוד זו שמכה את ישו רעול העיניים.

בובת נייר עם אביזרים לגזירה ומשחק. הפרסקו הזכיר לי את הדפים האלה שכל כך אהבתי בילדותי.

בובת נייר עם אביזרים לגזירה ומשחק. הפרסקו הזכיר לי את הדפים האלה שכל כך אהבתי בילדותי.

דמויות תאטרון בובות לגזירה, גרמניה, המאה ה20, נייר מודפס וצבוע ביד, מוזיאון ישראל

דמויות תאטרון בובות לגזירה, גרמניה, המאה ה20, נייר מודפס וצבוע ביד, מוזיאון ישראל

.
הנחתי שמדובר בניסיון נועז לייצג זרם תודעה, עוד קומיקס אמנותי של "שברי זכרונות" מן הפסיון, פשוטו כמשמעו. ואחר כך בדקתי.

*

2. arma christi

ובכן, לא בדיוק. מתברר שיש מסורת כזאת באמנות הנוצרית, במיוחד בימי הביניים המאוחרים; לצייר, לפסל ולכתוב על אובייקטים שקשורים למסכת ההשפלות והייסורים של ישו. "arma christi" קוראים להם, ובתרגום לעברית: "כלי הנשק של ישו", כי באמצעותם ניצח את כוחות הרוע. וביחד יוצרים החפצים מעין "coat armor" יישועי, שלט יוחסין ומגן גיבורים עטור סמלים.

סמל משפחה של אלברכט הרביעי הארכידוכס של אוסטריה (דוגמא אקראית מתוך שלל הדוגמאות שפה

"coat armor" – סמל משפחה של אלברכט הרביעי הארכידוכס של אוסטריה (דוגמא אקראית מתוך שלל הדוגמאות שפה)

.
יש כמה עשרות "כלי נשק", המספר לא סופי (כאן מונים כשלושים) וגם רוח הדברים משתנה מאמן לאמן. יש כאלה שמציירים קטלוג של זוועות ואחרים מתרחקים מן הדם והזיעה אל מחוזות הדקורטיביות התכשיטית והמתיקות הצעצועית. ויש גם כאלה ששומרים על פשטות ועל רגש אנושי כמו פרה אנג'ליקו.

ובשורה התחתונה בכל זאת ניתן לדבר על מתח בין הקרירות הכמעט מילונית של רשימת "כלי הנשק", הפירוק שמשבש את ההזדהות ומרחיק את הכאב וההשפלה, לבין זיקוק הפסיון לכמוסות, ראשי פרקים עלילתיים-רגשיים שמאפשרים לחוות את כל דרך הייסורים בו זמנית.

arma christi

arma christi

arma christi 1468

arma christi 1468

arma christi, lorenzo monaco המאה החמש עשרה

arma christi, lorenzo monaco המאה החמש עשרה

arma christi

arma christi

arma christi

arma christi

*

3. שתי רשימות

בכל פרקטיקה דתית יש משהו טקסי ותיאטרלי, והקתוליות היא שילוב ייחודי של תיאטרון חפצים ואמנות הגוף.

עולם דימויים עוצמתי שמחבר בין לחם ויין לבשר ודם ולרוח ולנפש הוא בית גידול טבעי לאמנות הגוף. ורבים מאמני הגוף אמנם הגיעו מרקע קתולי.

אני לא מדברת רק על מרטירית גמורה כמו ג'ינה פאן, או על מישהו כמו מישל ז'וריניאק שבישל פודינג מדמו ב1969 והגיש אותו לקהל במיצג בשם Messe pour un corps ("מיסה לגוף", כמה מפורש אפשר להיות), אלא גם על אורחים קבועים בעיר האושר כמו יוזף בויס או ויטו אקונצ'י. אבל אנחנו במרינה אברמוביץ.

ובכן, סבה של אברמוביץ היה פטריארך של הכנסייה האורתודוקסית שהוכרז כקדוש אחרי מותו. (לא קתולי אמנם אבל היינו הך לענייננו). הצד המרטירי שלה הוזכר פה לא פעם, גם אם בקיצור; זה היה קצת כללי מדי לטעמי, מה עוד שהמרטיריות שלה נגועה בעזוז של ספורט אתגרי.

אבל כשמניחים את המיצג המכונן שלה Rhythm 0 ליד ה-arma christi זה מפסיק להיות כללי. פתאום מתברר כמה הוא מתכתב עם מסורת ה-arma christi וממשיך אותה.

למי שזקוק לתזכורת: בשנת 1974 ערכה אברמוביץ "72 חפצים של כאב ועונג" על שולחן וצירפה להם פתק הוראות:

יש 72 חפצים על השולחן ובעזרתם אתם יכולים לעשות לי מה שתרצו. אני אובייקט. בפרק הזמן הזה אני לוקחת עלי את מלוא האחריות.

בהתחלה לא קרה הרבה. אנשים הסתובבו, נתנו לה פרחים וכו', ולאט לאט הם השתחררו והתחילו להתעלל בה. כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח, ואנשים התחילו לחתוך גם אותה ולשתות את דמה, הם נעצו בה את חוחי הוורד, הניחו צמר גפן על צווארה והציתו אותו, וכן הלאה. בשלב מסוים הניח מישהו את האקדח הטעון בידה, כיוון את הקנה לרקתה והצמיד את אצבעה להדק. אחר חטף את האקדח והשליך אותו מהחלון. בשתיים בלילה הסתיים המיצג. אברמוביץ נשארה בחיים. רק קווצה עבותה משערה הלבינה במהלכו.

הפוסט שכתבתי על Rhythm 0 לפני שש שנים עדיין נמנה על עשרת הפוסטים הנצפים ביותר (ואם כבר נכנסתם, אל תפספסו את השיחה המרתקת בתגובות). אני מרשה לעצמי אם כן לדלג על כל שלבי הפרשנות ולהגיע לשורה התחתונה: השולחן הזה עם האובייקטים הוא ה-arma christi של אברמוביץ.

מימין, arma christi. משמאל, קטע מהשולחן של Rhythm 0 כפי ששוחזר בתערוכה הרטרוספקטיבית במומה, ב2010.

מימין, arma christi. משמאל, קטע מהשולחן של Rhythm 0 כפי ששוחזר בתערוכה הרטרוספקטיבית במומה, ב2010.

לא אחזור על רשימת החפצים של אברמוביץ. תוכלו לקרוא אותה בפוסט המקורי. רק אשוב ואזכיר את מספרם, פי שניים ומעלה מהארסנל של ישו. זה חטא הגאווה של אברמוביץ; Anything You Can Do, I Can Do Better כמו ששרה אנני אוקלי. רבים מן החפצים ברשימה שלה זהים או קרובים לאחיהם ברשימה הנוצרית: בשתי הרשימות מופיעים, פרגול, שלשלאות, חנית, נר, פטיש ומסמרים. ברשימה של ישו יש פטיש, מסמרים וצבת, ברשימה של מרינה, פטיש מסמרים ומשור. וגם פיסת עץ (במקום הצלב? הסולם?), ומקל (תחליף לקנה שהפך לשרביט לעג ולמקל חובלים?). בצעיף ובממחטה של אברמוביץ מהדהדת מטפחת ורוניקה, כוס השתיה והיין שלה מכסים את הגביע הקדוש, הוורדים הדוקרניים הם גלגול של זר הקוצים, גיליון הנייר והעט נועדו אולי לכתובות לעג (הכתובת "ישוע הנוצרי מלך היהודים" היא חלק מן הרשימה הנוצרית), הבושם מתכתב עם תכריכיו המבושמים של ישו והמעיל קשור ל"מעיל השני" שהולבש לו.

אברמוביץ מסתפקת אמנם בצלחת כנגד שלל הקערות של ה- arma christi, אבל את כלי המשחית היא דווקא מכפילה ומשלשת על ידי חפצים קרובים: למסמרים היא מוסיפה מחט וסיכת ביטחון, לחנית היא מוסיפה אולר, סכין, גרזן, איזמל וחפיסת סכיני גילוח. ויש עוד אבל כבר התעייפתי והכיוון ברור.

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

מימין arma christi (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)

*

4. פסיון בהילוך אחורי

ויש גם הבדלים כמובן: חפצים כמו אקדח, נוצה וצינור מתכת שמופיעים רק ברשימה של  אברמוביץ, לעומת קוביות מזל (לזכר החיילים שהגרילו את בגדי הצלוב), תרנגול (שקרא אחרי שפטרוס התכחש לישו שלוש פעמים) או שלושים שקלי כסף (שכר הבגידה) ברשימת ה-arma christi.

ומה עם כל אותם אברים, ידיים מתעללות ופרצופים יורקים ואפילו אוזן? (שפטרוס כרת לעבדו של הכהן הגדול בזמן שיישו נעצר).

האברים האלה לא יכולים להופיע ברשימה של אברמוביץ כי החפצים שלה לא מנציחים את הפסיון, אלא מקדימים ואפילו מזמנים אותו. אי אפשר לדעת איך אנשים ישתמשו בהם, בבחינת "הכל צפוי והרשות נתונה". אברמוביץ יצרה פסיון בהילוך אחורי, מן הסוף להתחלה, היא התחילה מכלי הנשק המקודשים וחזרה אחורה להתעללות ולגבורה. אין אברים על השולחן שלה כי עוד אין פסיון, אבל התיעוד דווקא חושף את הדמיון בהתנהגות ההמון.

מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 – קל לגזור מן התמונה את האברים המתעללים המרחפים.

מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 – קל לגזור מן התמונה את האברים המתעללים המרחפים.

.

והערה אחרונה: Rhythm 0 התרחש בגלריה בנפולי, כלומר בסביבה קתולית מובהקת, ולא מן הנמנע שלא רק מרינה כיוונה (במודע או לא) לפסיון, גם הקהל נענה לתבניות המוכרות. וזה מחזיר אותי, דרך מנהרה אחרת, לשלוש מתנות של י. ל. פרץ. סיפור רליקס יהודי (רליקס הם אותם חפצי קדושים ואפילו שרידים שלהם עצמם שכמו אוצרים בתוכם משהו מיישותם), ולמטען המתעתע שלא לומר מדיח שאוצרים חפצי ייסורים. אבל "זה שדה רחב" כמו שהיה אבא של אפי בריסט אומר, וכבר הארכתי דיי.

*

עוד באותם עניינים

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג חלק ראשון, ויש גם חלק שני

שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי

שמלת הכאב של רבקה הורן

צדיקים אינם מאמינים בדם

סטרפטיזים משונים

האם אפשר לפרום זכרונות?

זכרונות עתידניים

*

ובלי שום קשר, כנס מבטיח על ספרות ילדים:

0

Read Full Post »

על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).

נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. כמו שושנה בין החוחים

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.

זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.

ki

ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה של מרט אופנהיים "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, כשחושבים על כל עבודות הפרוות של מרט אופנהיים (כל ספלי הפרווה וכוסות הבירה עם ידיות הפרווה וכפפות הפרווה) אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

*

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

  1. אצבעות מתות מדברות

בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).

JOSEPH BARBACCIA מכאן===

JOSEPH BARBACCIA התמונה מכאן.

ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".

כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).

*

  1. הומונקולוסים* של כאב

* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).

sensory_homunculus

בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.

באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:

בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.

גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).

לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.

אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.

יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי בילדותה)

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי הפעוטה)

*

עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

*

Read Full Post »

אנחנו עדיין בהרמת מסך 2015 – והפעם "האבסטרקציה: מרחב לתפילה משותפת" של לילך ליבנה, מופע שהעלה את חמתן של מבקרות המחול (קלישאי, פומפוזי, יומרני, מביך, נבוב, בגדי המלך החדשים, לו אך היתה זו פרודיה – אלה כמה מן הדברים שנכתבו על המופע). גם אותי הוא קומם עד כדי כך שהתעורר בי עניין מחודש. כי ככה זה באלכימיה הפנימית שלי, כמות כזאת של אנטגוניזם נהפכת מיד לסקרנות.

פעמיים צפיתי (ובעצם השתתפתי) בעבודה ואני עדיין תקועה בלימבו הזה שבין אנטגוניזם לסקרנות. אני רוצה לשטוח פה את הקשיים שלי, לא כדי להתנפל או להעליב (אף שאני גם לא מתכוונת להלך על קצות האצבעות. הרווחתי את הזכות להתלונן) אלא כדי לפתוח בשיחה על שיתוף קהל ועל בּוּרקוֹת, על קלישאות ועל ז'אן ד'ארק ועל האמנות הבאה. אני מקווה שגם איציק ג'ולי וליבנה עצמה או עמיתיה יקחו חלק בשיחה ואולי תצא ממנה הבנה חדשה, כי באמת ובתמים, אולי יש פה משהו שאני מפספסת?

*

לילך ליבנה, הרמת מסך 2015

לילך ליבנה, הרמת מסך 2015

וראשית התקציר. זה מה שקרה שם פחות או יותר: הקהל התבקש לחלוץ את נעליו ואת תיקיו בכניסה ולפסוע במעגל לצלילי חלילן, בזמן שליבנה מזגה בירה לקונכיות וחילקה לכמה מן הנאספים. אחר כך הוזמנו כולם לשבת במעגל ולילך ליבנה לבושה בתחתונים, עורה מקושט בנצנצים, רקדה עם צעיף, ואז הגיעה השעה לפתוח את ה"סידורים" שהונחו ליד כל מושב ולהתפלל אל המופשט (שורה של הברות, נשימות, ותפילות שליבנה מלמלה בדבקות). אחר כך הגיע תורו של "טקס כיסוי הגוף" שבו התבקשו הנאספים לעטות "בורקות" כדי "לתת גישה לכל דבר שהוא שלנו והוא בלתי נראה". ליבנה נשאה תפילה לגוף המוחשך, והחלילן (שינגן בהמשך גם בכלי שאיני יודעת את שמו על בסיס מפוח – שני הכלים נבחרו מן הסתם בזכות הנשיפה והנשימה והנשמה והרוח) דקלם שורת משחקי מילים מאותיות המילה "אפשרות". ואז כולם נתנו ידיים והסתכלו זה לזה בעיניים. ואחרי שעה ארוכה של מעגלי מבטים הוכרזה מסיבת מבטים (ריקודים בבורקות), שבסופה התכנס כל אחד בתוך עצמו וניסה להפוך לנקודה. הנקודות היו אמורות להסתחרר ולהיפגש ואז הגיע תורו של טקס הורדת הכיסוי והופעת הגוף מחדש. בזאת מסתיים התיעוד ביוטיוב, אבל העבודה נמשכה בטקס החזרת הגוף שבו מתנדב/ת שוכב/ת באמצע ולילך מניחה עליו/עליה אבנים, כריות ושקיות ניילון מלאות מים, ובריקוד חופשי משותף בהשראת איזידורה דנקן.

שני טקסטים מתוך ספרון התפילה, מתוך "האבסטרקציה: מרחב לתפילה משותפת" מאת לילך ליבנה, הרמת מסך 2015

שני טקסטים מתוך ספרון התפילה, מתוך "האבסטרקציה: מרחב לתפילה משותפת" מאת לילך ליבנה, הרמת מסך 2015

*

  1. שיתוף קהל

קודם שיתוף קהל בכלל, ורק אחר כך במופע הנוכחי.

ככלל אני לא להוטה אחרי שיתוף קהל. אפילו לא בהצגות ילדים. זו טכניקה יעילה לחידוש הקשב אבל רק פעם אחת התפעלתי מן האופן שבו זה נעשה. זה היה בהצגת בובות של יצחק פקר. השועל זמם לטרוף את האווזון והילדה שמרה עליו. היא בקשה מהילדים לקרוא לה ברגע שיופיע השועל, מה שסיכל את מזימתו שוב ושוב. ופתאום, כאילו נזכר, פנה השועל לילדים ואמר, "בכלל שכחתי להגיד לכם, אבל לפני ההצגה הכנתי מתנה קטנה לכל אחד והנחתי אותה מתחת לכסא שלו," ובזמן שכל הילדים (כולל אני המבוגרת), התכופפו לחפש את המתנה, השועל ניצל את ההזדמנות וחטף את האווז.

זה היה נפלא; גם כי התחבולה מתאימה לשועל הערמומי, וגם כי הקהל שיתף פעולה באופן הכי טבעי, וגם כי היו לזה השלכות ישירות על ההצגה, זה פרץ את התקיעות שאליה נקלעה.

מבוגרים הם טיפוסים פחות זורמים מילדים וגם אין שום נוהל מקובל לשיתוף קהל. אני יכולה לספור על כף היד את הפעמים שבהן ההשתתפות לא היתה מלאכותית ומביכה. הנה שתיים לדוגמא:

הקיצונית ביותר ללא ספק היא Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'. ב1974 ערכה אברמוביץ על שולחן בגלריה בנפולי, 72 חפצים של כאב ועונג (על פי הגדרתה) וצירפה להם פתק הוראות בזו הלשון: "יש 72 חפצים על השולחן ובעזרתם אתם יכולים לעשות לי מה שתרצו. אני אובייקט. בפרק הזמן הזה אני לוקחת עלי את מלוא האחריות." על הטירוף שהתחולל בעקבות זה והשלכותיו כתבתי פה.

ודוגמא נוספת, שונה: ב1991 ביים דודי מעין את "ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה" אירוע תיאטרלי פורץ גבולות ודרך מכל בחינה. ההצגה ארכה חמש שעות וכללה ארוחת ערב מלאה. זה נמסר מראש, כך שהקהל (קבוצה קטנה של כ15 צופים בכל פעם) לא הצטייד במזון. ועמוק בתוך ההצגה על השואה והדהודיה, אחרי שטולטלו מלוקיישן ללוקיישן ומתחנה לתחנה, מצאו את עצמם הצופים-משתתפים המורעבים סביב שולחן ערוך בכל טוב בביתו של קצין ישראלי. הריחות דגדגו את אפם ובטנם ועדיין נאסר עליהם לטעום, וכשסוף סוף הורשו הם הסתערו על האוכל, ובשובע החמים שאחרי ארוחה טעימה נפרצו כל ההגנות, דברים נוראים הוגנבו פנימה, או להפך, פרצו החוצה. הקהל הופעל בלי להיות מופעל, וקשה לתאר את העוצמות.

מה המשותף לכל שלוש הדוגמאות האלה? שלא היו צריכים לומר לאנשים מה לעשות. האמנים יצרו נסיבות שגרמו להם להשתתף – או לא להשתתף – זה היה נתון לבחירתם, לאישיותם. ואילו אצל לילך ליבנה – הצופים רק נכנסו לאולם ומיד התבקשו להיכנס לתפקיד. ועמדו בפניהם רק שתי אפשרויות, לציית (אם התאים להם ואם לא) או להיות עוכרי שמחה.

גישה כזאת מתאימה לסדנא טיפולית/רוחנית שבה השתתפות היא חלק מההסכם. ביצירת אמנות, לפי טעמי לפחות, זה טעם לפגם. מה עוד שהמבוכה והמלאכותיות אינם חלק מנושא העבודה.

ובנוסף לכך, לא נלקחו בחשבון כל ההתנגדויות האחרות. חלק מן ההתנגדויות האלה אולי ייחודיות לי (בהיותי אדם מאד לא רליגיוזי, עצם הבקשה להשתתף בתפילה מכווצת אותי. ושנית, מאז ומתמיד האמנתי שהגוף הוא המקום שבו מתרחשת הנפש, אלה תאומים סיאמיים ואני לא בקטע של ניתוחי הפרדה). אבל ישנן גם התנגדויות יותר אובייקטיביות. קחו לדוגמא את הבּוּרקות המרכזיות כל כך לעבודה.

היו אולי רגעים במהלך ההיסטוריה שבהם בורקה היתה כיסוי גוף נייטרלי יחסית, אבל אנחנו לא חיים באחד מהם (הנה תזכורת אקראית מהשבוע האחרון). הבורקה הראשונה שעטיתי במופע היתה שחורה ומחניקה וגרמה לי להרגיש את גופי ביתר שאת, שלא לדבר על המטען הרגשי והרעיוני המעיק. העובדה שהייתי מוקפת בעוד כמה עשרות בורקות לא עזרה. זה היה סביר אולי בסדנא להבנה בין דתית, לכניסה לנעלי האחר או השד יודע, אבל ליבנה פשוט חטפה את משמעות הבורקה לצרכיה כמו שחוטפים מטוס. מבחינתה פשוט כיסינו את הגוף ושום תחושה והֶקשר אחר לא נלקחו בחשבון.

(במאמר מוסגר, אני חושבת שללילך ליבנה יש קטע עם בורקות, הן צצות שוב ושוב בעבודותיה כמו פליטות פה מהתת מודע, בחסות אליבי קלוש, אבל היא לא בודקת את זה, היא לא הופכת את המורכבות למנוף, היא פשוט מתעלמת ממה שלא רלוונטי למטרתה).

*

2.

ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי, 1893-198) הגדיר בשעתו את הפעולה העיקרית של אמנות כ"הזרה". כשמתרגלים למשהו, הוא טען, מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים מפסיק לשמוע את רחש הגלים, ותפקידה של האמנות הוא להחיות את המציאות מחדש, להחזיר לו את רחש הגלים. היא עושה זאת על ידי הצגת דברים פשוטים ויומיומיים (כמו רחש גלים) בצורה לא צפויה, באופן שמעכב קצת את תהליך הקליטה וגורם לנו לחוש בקיומם. שקלובסקי קרא לזה "דה-אוטומטיזציה", כלומר תהליך שמבטל את האוטומטיות של הקליטה, ובתרגום לעברית – "הזרה" מלשון "זר". זו עדיין אחת ההגדרות היותר משכנעות לטעמי, למעשה האמנותי.

ואילו בטקס של לילך ליבנה המהלך היה הפוך: לא רק שלא היה שום ניסיון להזרה. היא כאילו בחרה בכוונה את הדימויים הנדושים ביותר ואת המחוות המובנות מאליהן. ספרון התפילה שלה הזכיר לי את ההגדות האלטרנטיביות שהיו פופולריות בקיבוצים, התכליתיות והפשטנות שלהם לעולם לא תגיע לקרסוליה המופלאים של ההגדה המסורתית.

שמעתי גם שזה מכוון, שזאת עבודה על זיוף, על טשטוש הגבולות בין זיוף לאותנטיות שהוא מסימני הזמן. אני לא יודעת. זיוף זו מילה שיש בה מידה של תעתוע ושל תיאטרליות, אולי שארית מקסמי השקר של אוסקר ויילד. המרחב לתפילה משותפת כבר חרג משם אל תחום התיפלות. ובתוך התיפלות הזאת נדרש הקהל "להתרחק מהציניות ולאפשר לתפילה כנה להתממש במקדש המתהווה בזמן אמת" (מתוך התוכנייה). האם התיפלות היא התמימות החדשה?

בשתי הפעמים שצפיתי במופע לא הבחנתי בשום אות לאירוניה. בהופעה השנייה ליבנה החליקה קצת על הבירה וסיננה, קוס אמאק על הבירה, ומיד חזרה לחגיגיות התפילה כאילו כלום, כל האירוע טואטא איכשהו מתחת לשטיח הרצינות. אפילו הזעקות האקסטטיות של סרטון ה Double Rainbow שהוקרן על הקיר לא הצליחו לעורר יותר מכמה חיוכים (בעיקר בפעם השנייה) שנספגו עד מהרה.

והעיצוב גם הוא לקה באותה דלות ואקלקטיות; הקרנות של גבישים וצורות ימיות, מיני משולשים ומלבנים צבעוניים וניירות זהב וכסף לקישוט המרחב, קריסטלים, בקבוקונים שתכליתם לא ברורה, ניו אייג' וערב רב של סדינים וציפות ביתיות לישיבה.

היה מי שטען שהעיצוב הוא עקב אכילס של העבודה, ושליבנה פשוט זקוקה למעצב שישדרג את הצד הפלסטי שלה. אני לא מסכימה. זה היה העיצוב הטבעי למופע (אולי גם מבחינה אידאולוגית, זה מתחרז עם הניסיון להעלים את הגוף, כלומר את החיצוניות, ולהכריז או לפחות להכיר בעליבותה). ובכל מקרה, עיצוב "איכותי" יהיה זר ויהיר למתרחש. ליבנה השתמשה לפי תחושתי, במה שהיה זמין לה, כמו שילדים נוהגים בזמן שהם משחקים ואת החסר הם ממלאים בדמיון. וגם זה הטריד אותי, כי זה לא משחק ילדים, וחוסר מודעות מתקבל כחובבנות וכניתוק מן המציאות.

ז'אן ד'ארק, המאה ה-15, הדיוקן היחיד ששרד שצויר בחייה

ז'אן ד'ארק, המאה ה-15, הדיוקן היחיד ששרד שצויר בחייה

3.

"האבסטרקציה: מרחב לתפילה משותפת" הוא בין השאר המשך של העבודה שיצרה ליבנה בהרמת מסך הקודמת. בשנה שעברה הייתי יותר סובלנית. נעניתי לדחיפות שליבנה שידרה. היא הזכירה לי את ז'אן ד'ארק כפי שהיא מצטיירת מבעד לעיניה של אנדריאה דבורקין במשגל. דבורקין נהפכת לאדם אחר כשהיא מגיעה לז'אן ד'ארק. הזעם הצלבני שלה מתחלף ברוך, בחמלה, בהזדהות ובהערצה.

"היא [ז'אן] התעלתה עליהן [על קתרינה הקדושה ועל מרגרט הקדושה] בשאפתנותה, בגודל האתגר שלה, במורכבות של התנגדותה ובאסטרטגיות המקוריות ורבות התושייה שיצרה כדי להרחיק עצמה אל מעבר להישג ידה של התשוקה המינית הגברית שכילתה אותן." כותבת דבורקין.

היא מצטטת את הדוכס של אלנסון:

"בצבא לפעמים הייתי שוכב לישון עם ז'אן והחיילים, כולם יחד בתוך הקש, ולפעמים ראיתי את ז'אן מתכוננת לשינה ולפעמים הבטתי בשדיה שהיו יפים, ובכל זאת מעולם לא חשתי תשוקה גופנית אליה."

ובהמשך לכך היא קובעת:

"ההיחלצות שז'אן הצליחה לבצע מהמצב הנשי מופלאה יותר מכל ניצחון צבאי: היא זכתה בחופש גופני מוחלט … היא הצליחה להחלץ מהגדרה מטפיזית של נקבה … לא היה עליה לעבור תחת שבט הביקורת של התשוקה הגברית."

אבל השנה לא הרגשתי את הלהט הזה. הרגשתי יותר אג'נדה מבערה, וזה הבליט את פגמיה של העבודה.

*

אז למה בכלל אני כותבת על כל זה?

יש לי שלוש סיבות. ראשית אני עדיין זוכרת את "יום שני לריסה" המיצג הקסום הפצוע והמעורר מחשבה של ליבנה וההפך הגמור מכל מה שתואר פה. אני לא מאמינה שכישרון כל כך נפלא יכול להעלם כך סתם, אני עדיין מחפשת איפה הוא מתחבא.

ושנית, כנגד המשל על בגדי המלך החדשים אני יכולה להעמיד שורה של אמנים נפלאים שנדחו בגלל שהקדימו את זמנם, זרמים שלמים באמנות שהתקבלו בגידופים של חוסר הבנה. מילא הדאדא והפופ-ארט, אפילו האימפרסיוניסטים זכו למקלחת צוננין (ובסופו של דבר אימצו את הכינוי שניתן להם בלעג על ידי מבקר).

אין חיסון מעיוורון ודעות קדומות. כשמשהו מעורר בי כזאת התנגדות אני מחפשת את הסיבה גם בתוכי. אולי גם אני נוהה אחרי מה שאני מכירה ואוהבת. אולי גם אני לא מזהה את היופי החדש המתרקם מתחת לאפי.

ושלישית, עבר שבוע וזה עדיין מציק לי. אני חייבת לפחות לנסות לברר את העניין.

ויש גם סיבה רביעית. תמיד יש, כמו שאמר חזי לסקלי.

*

Read Full Post »

"בכל אשר אלך אני מוצא את פּוּ," כתב א. א. מילן, בשמו של כריסטופר רובין. ככה אני עם מרינה אברמוביץ' (שמכאן ואילך תיקרא מרינה, הגענו לשלב של שמות פרטיים). והפעם שבע הערות על Imponderabilia  עבודה מ1977 שבה ניצבו היא ואוליי עירומים בפתח גלריה וכל מי שנכנס עבר ביניהם.

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי, 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי, 1977

*

1. פורטרט עצמי

ראיתי תיעוד של העבודה לפני שנים. לכאורה משעמם; אנשים עוברים בפתח. המון אנשים, כמו ברכבת התחתית בשעת עומס. ובעצם מרתק ואפילו מותח.

אם יצירת אמנות היא ראי שכל אחד רואה בו את עצמו, Imponderabilia הופכת לפורטרט גלוי של הקהל: יש מי שעובר לאט לאט, מתעקש לא לצדד את גופו, משתהה על החיכוך ומקנח במבט ממושך במרינה, ויש מי שעובר במהירות, ללא הבעה, או בחיוך קטן של "איזה קטע", או בהתפתלות חתולית. מישהו עוצר באמצע ומביט למרינה בעיניים (הרוב פונים למרינה, לא ברור אם הם מחקים זה את זה, או שזה התינוק הפנימי שבוחר בחזה של האמא). מישהי נותנת לה נשיקה חטופה על הלחי, גבר מתעכב כדי ללחוש לה משהו (דברי זימה מן הסתם). מישהו עובר ונעמד לצפות. אני מתעצבנת שהוא מסתיר לי. זו בעצם לידה, הם נולדים מחדש מתוך האיש והאישה העירומים, בסדרה של פורטרטים עצמיים לא מודעים. יש למרינה את הכשרון הזה, לקלף אנשים.

הנה סרטון לטעימה (האיכות איומה אבל התחליפים עוד יותר גרועים).

*

2. פיתחו את השער

הרעיון שמאחורי העבודה על פי מרינה: האמנים הם השער לאמנות.

*

3. החפץ והקרבן

האמנים כשער זה מימוש המטפורה, זה ההפך מהאנשה, כלומר חיפצון על גבול הכישוף. הם לא חופשיים לפעול, מישהו הפך אותם לשער.

אלן ג'ונס, מתלה כובעים

אלן ג'ונס, מתלה כובעים

.

מן האדם-חפץ לקורבן הדרך קצרה. לפי האגדה הגיאורגית קרס מבצר סוראם שוב ושוב. מגדת עתידות אמרה שרק אם צעיר כחול עיניים ייקבר חיים בתוך הלבנים הוא יחזיק מעמד. סרגיי פראג'נוב עשה על זה סרט יפהפה.

מבצר סוראם

מבצר סוראם

מסכת מגש הכסף בבצוע ילדי

"אנחנו מגש הכסף" אומרים הנערה והנער (עוד נערה ונער) בשירו של אלתרמן. מן הקורבן לחיפצון ובחזרה. בתמונה: מסכת מגש הכסף בבצוע ילדי יגור בהדרכת רבקה שטורמן

*

4. הרקע והדמות

על פי פסיכולוגיית הגשטלט אנחנו מחליטים כל הזמן מה הדמות ומה הרקע, ולפי זה מפענחים את הדימוי. הדוגמא המפורסמת היא הגביע שהוא בעצם הרווח בין שני פרצופים בפרופיל.

גביע או שני פרצופים בפרופיל?

גביע או שני פרצופים בפרופיל?

.

מי הרקע ומי הדמות ב Imponderabilia מי הגיבור, השער או מי שעובר בו? זו שאלה אתית והררכית שהעבודה מציפה. מצד אחד המפתחות אצל האמנים, כלומר השליטה, ומצד שני הם בסך הכל השער, משתמשים בהם, הם חשופים, הם תקועים (ובזמן האחרון היו לי כמה מפגשים שהראו לי באיזה שפל מדכא ודרגת חיפצון נמצאים סופרים. אם הייתם יודעים הייתם בוכים).

*

5. קריאטידות

Imponderabilia גרמה לי לחשוב על הקריאטידות (שער או עמוד, זה לא באמת משנה). קאריאטידה היא עמוד אדריכלי מפוסל בצורת דמות אנושית. שש הקריאטדות הראשונות ניצבות עד היום במרפסת צדדית של מקדש ארכתאון באקרופוליס. על פי האדריכל הרומאי ויטרוביוס הן הוצבו שם בעקבות מלחמות אתונה בפרסים. העיר קאריה חברה לפרסים והאתונאים הרגו בנקמה את כל הגברים ושיעבדו את הנשים. כדי להנציח את ההשפלה הן פיסלו אותן כעמודים ועד היום הן נושאות את נטל הגג והבושה.

קריאטידות, אקרופוליס, אתונה

קריאטידות, אקרופוליס, אתונה

*

6. בחזרה לגן עדן

אבל בגלל שמרינה ואוליי הם זוג ועוד עירום, הם מגלמים בעל כורם גם את אדם וחווה. אמנם גורשו מגן עדן, אבל בגלגולם החדש כאמנים הם מאפשרים לחזור אליו. למטה בתמונה של מסצ'ו אפשר לראות את השער ממנו גורשו.

מזאצ'ו, המאה ה15, הגירוש מגן עדן

מזאצ'ו, המאה ה15, הגירוש מגן עדן (כשניקו את הציור ניקו גם את העלים שכיסו את חלציהם שהיו תוספת מאוחרת)

ואני לא מתכוונת לחזרה לגן עדן רק באופן כללי ורומנטי, אלא במובן הקונקרטי שעליו מדבר היינריך פון קלייסט ב"על תיאטרון המריונטות". המספר במסה הזאת (שמתחזָה לסיפור) מתפלא על העניין שמגלה ידידו הרקדן בתיאטרון הבובות העממי. הבובות לדעתו הן בידור להמונים שאין לו קשר לאמנות. הרקדן לעומת זאת, מעריץ את תנועותיהן החינניות של הבובות: איבריהן פועלים כמטוטלות. לכל תנועה יש מרכז כובד משלה. כל תזוזה מקרית יוצרת מעין ריקוד. הבובות אינן משועבדות לכוח הכובד. הן יכולות לרחף בלי מנוחה. הן לא מתייפייפות כמו רקדנים והן לא סובלות ממוּדעוּת עצמית שמקלקלת את החן הטבעי.

המספר מסכים עם הטענה האחרונה ותורם סיפור משלו: נער מלא חן שהכיר ניגב יום אחד את רגלו. הוא הציץ בראי והבחין שהוא דומה לפסל מפורסם של נער המוציא קוץ מרגלו. הנער ניסה לחזור על התנועה ולא הצליח לשחזר אותה. הוא ניסה שוב ושוב, עד שהתנועה הטבעית הפכה למעושה ומגוחכת.

המוּדעוּת העצמית על פי קלייסט, מפצלת וזורעת ספק וביקורת. היא "מגרשת את האדם מגן העדן" של התמימות, מן הפשטות המושלמת של החומר הדומם ושל בעלי החיים. רק האל הכל-יודע יכול להגיע לחן של הבובה. לכאורה מדובר בשני קצוות, הנחות ביותר והנעלה ביותר, ובעצם מדובר במעגל: ככל שאתה מתרחק מנקודה מסוימת אתה גם מתקרב אליה, עד לנקודת המפגש שבה מתאחד לו החומר הפשוט עם האל האינסופי. וזוהי גם תקוותו של האדם: למצוא את "הכניסה האחורית" לגן העדן, לחזור אל התום המוחלט, דרך הידע, לזכות בהרמוניה אלוהית בין מחשבה, רגש וגוף.

*

7. לפני ואחרי (מוסר השכל)

1977, 2010

Imponderabilia 1977, 2010

Imponderabilia בוצעה לראשונה ב1977 בגלריה לאמנות בבולוניה, ולאחרונה ב2010, במסגרת הרטרוספקטיבה שנערכה לאברמוביץ' במומה. בתמונה מימין מחליפים את מרינה ואוליי שני אמני מיצג צעירים. מרינה עוברת ביניהם (ובעצם היא לא בדיוק עוברת, נראה שהיא מתייצבת לצילום). מה ההבדל בין שתי הגרסאות, מלבד הליהוק?

זה כמו בפרסומות למכוני הרזיה, רק הפוך: ב1977 הפתח היה רזה, ומרינה אפילו צמצמה אותו, כשהותירה מרווח בינה לבין המשקוף (ראו בתמונות למעלה וגם בסרטון), מה שהגדיל את החיכוך בינה לבין העוברים ושבים וגם הטיח אותה (בקטנטן) שוב ושוב במשקוף. גם זה פורטרט עצמי בפני עצמו, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנושא הוא התרחבותו של הפתח. בשער האמנות של 2010 אפשר לעבור בנוחות בלי להתלבט או להתחכך. כי ככה זה כשמתמסדים. אסור להטריד את הקהל הבורגני של המוזיאון. חייבים למנוע חיפצון ומעשים מגונים ובכלל לשייף את הציפורניים. מן העבודה הפרובוקטיבית המצחיקה והעצובה והשורטת נותר רק המונומנט הריק, הפורטרט העצמי של הממסד.

*

ביום רביעי הקרוב 29/5/13  בשעה  20:30 תתקיים בבית מיכל ברחובות הקרנה של הסרט התיעודי "האמנית נוכחת", על הרטרוספקטיבה של מרינה במומה, וגם אני אהיה שם לשיחה על הסרט ובכלל.

*

עוד על מרינה אברמוביץ'

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

מסחר הוגן – על המפגש איתה

למה המלכה תמיד מנצחת? על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ'

*

עוד באותו עניין

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר

על העמוד של רבקה הורן

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

על סידבד של ויטו אקונצ'י

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

Read Full Post »

1. הקדמה

במשך שבעה לילות רצופים ב2005, ביצעה מרינה אברמוביץ' חמישה מיצגים מיתולוגיים של אמנים משנות הששים והשבעים: ברוס נאומן, ויטו אקונצ'י, ואלי אקספורט, ג'ינה פיין, יוזף בויס, ועוד שניים מִשלהּ, אחד משנות השבעים ואחד חדש.

Seven easy pieces "שבע עבודות קלות", כך נקרא הפרוייקט במין קריצה לסרט ההוא, ובכלל בקריצה; אין שום דבר קל בעבודות האלה (בכל זאת, מרינה אברמוביץ'). כל מיצגי העבר כרוכים בסיבולת וכאב או שבירת טאבו לכל הפחות.

מרינה אברמוביץ'  מתוך lips of thomas המשוחזר, מיצג שבו ישבה על הבמה בעירום, שתתה כוס יין, אכלה קילו דבש, חרצה על בטנה כוכב באמצעות סכין גילוח, הצליפה בעצמה בשוט ושכבה על צלב עשוי קרח.

מתוך lips of thomas המיצג המשוחזר של מרינה אברמוביץ' עצמה, שבו ישבה על הבמה בעירום, שתתה כוס יין, אכלה קילו דבש, חרצה על בטנה כוכב באמצעות סכין גילוח, הצליפה בעצמה בשוט ושכבה על צלב עשוי קרח.

*

הנימוק

המניע הרשמי לפרוייקט (החסר-תקדים בתולדות המיצג) היה הדחף של אברמוביץ' לשמר את זכרון המיצגים שהשפיעו עליה. היא כמעט הרגישה שאין לה ברירה, זה התפקיד שלה לדאוג להיסטוריה. להחזיר עטרה ליושנה, בייחוד בימים אלה כשרעיונות של מיצגים חשובים מועתקים ללא קרדיט ואפילו מאומצים על ידי עולם האופנה והפרסום.

הגיוני, לא? כמעט מובן מאליו. אז זהו, שלא: העלאת מיצג קרובה יותר לכתיבת שיר מאשר לביצוע מחזה. הרעיון שמישהו ינסה לכתוב שיר שמישהו כבר כתב הוא מקסים אבל לגמרי ספקולטיבי, כמו הסיפור של בורחס על פייר מנאר שמנסה לכתוב מחדש את דון קישוט: "הוא לא התכוון להעתיקו. האמביציה שלו, הראויה להתפעלות, היתה ליצור דפים שיהיו זהים – מילה במילה ומשפט במשפט – עם דפיו של מיגל דה סרוונטס." (מן הסיפור "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה", מתוך גן השבילים המתפצלים)

זאת ועוד. הפרוייקט כולו הוא חלק מהנסיון של אברמוביץ' לתחוב את אמנות המיצג למיינסטרים. בשביל מישהי כמוני, שרואה במיצג את הממזר הכי חתרני של האמנות המושגית, זה מהלך מופרך. כמו לבנות טירה לבדואי. אבל האקסטרימיות של אברמוביץ' כמו מאזנת / מכפרת על התביעה למכובדוּת. ואם המיצג במהותו בודק גבולות, אז שום גבול לא מחוסן, כולל גבול המסחריות והמיינסטרימיות (או בניסוחו היפה של ר' נחמן, אולי "יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן". כאן הסיפור המלא).

עוד על מיצגים ומהותם בשיחה שלי עם מיטל שרון

*

מכשפה

בלי להטיל ספק בכנותה של אברמוביץ' – גם לפרוייקט הזה, כמו לפרוייקטים אחרים שלה, יש תחתית כפולה. מתחת לתכלית הרשמית יש תכלית נוספת, מאגית, המוטעמת בחזרה על המספר הקסום: 7 מיצגים, 7 שעות כל אחד, במשך 7 לילות, שבהם:

ניכסה אברמוביץ' לעצמה את ההיסטוריה/מיתולוגיה של המיצג.

ותוך כדי כך הִקצתה לעצמה שתי שביעיות מההיסטוריה/מיתולוגיה שלו.

והחצינה את מעמדה כאמנית היחידה בחבורה שעדיין ממשיכה ויוצרת את ההיסטוריה/מיתולוגיה של המיצג (מה שנכון, נכון).

מתוך Entering the Other Side, המיצג החדש של מרינה אברמוביץ', המסיים את שבע עבודות קלות".

מתוך Entering the Other Side, המיצג החדש של מרינה אברמוביץ', המסיים את שבע עבודות קלות".

*

2. פעמיים  Seedbed

כל העבודות שבחרה אברמוביץ' הן תחנות יסוד בתולדות המיצג, אבל לשתיים מהן יש מקום מיוחד בלבי. הן נגעו בי באלף דרכים והפכו לחלק ממני כמו זכרונות ילדות מאומצים.

אני מתכוונת לאיך מסבירים תמונות לארנבת מתה (1965) של יוזף בויס, ולSeedbed של ויטו אקונצ'י (1972).

וזה היה שוֹק לראות אותן בביצוע של מרינה אברמוביץ'. לא אותו שוֹק. היו שניים. נתחיל מאקונצ'י:  

Seedbed היה כזכור מיצג האוננות שלו. הוא בנה מעין רצפה כפולה לגלריה, ופעמיים בשבוע, מעשר בבוקר עד שש בערב, הוא זחל מתחתיה ואונן כשהוא מפנטז על המבקרים הצועדים מעל לראשו. (כאן ניתחתי את העבודה. וגם בספר הזה).

כשמרינה אברמוביץ' נשאלה מה ההבדל בין הגרסה שלה לשל אקונצ'י – היא ענתה שהיא אישה. התשובה הזאת הצחיקה אותי בשעתו, בתמציותה הנחרצת. עד שראיתי את Seven easy pieces. ההבדל הוא אמנם עצום:

גבר שממלמל דברי זימה נשמע כמו סוטה. אקונצ'י נראה כמו עכברוש וכינה את עצמו "התולעת שמתחת לרצפה".

ואישה שממלמלת דברי זימה? היא נשמעת כמו סקס טלפוני או סרט פורנו בדירת השכנים.

וזה רק חלק מהאפקט המוזר של השיחזור; גם הקהל השתנה. בתמונת הקהל היחידה של אקונצ'י יש אישה בודדה שעומדת בגבה למצלמה, הרחק בירכתי התמונה. מעל לראשה של אברמוביץ' לעומת זאת, מסתובבים המון אנשים. קורה שמישהו מתנועע בעצבנות או מחייך, אבל הרוב מתמסרים להקשבה; הם מאזינים לגניחות וללחישות של אברמוביץ' בריכוז של אולם קונצרטים, בכובד ראש של טקס ממלכתי. לא ברור אם זה ההקשר הפנתיאוני שמנטרל את הלחץ והמבוכה. ויטו אקונצ'י הוא כבר לא פרחח אלא אחד האבות המייסדים. המכובדות מילאה את הסדקים.

seedbed 1972, הקהל של אקונצ'י

seedbed 1972, הקהל של אקונצ'י

seedbed 2005, הקהל של מרינה אברמוביץ'

seedbed 2005, הקהל של מרינה אברמוביץ'

.

או שאולי אישה גונחת זה פשוט פחות מלחיץ מגבר גונח. זה כל כך נגיש בעידן האינטרנט, זה חלק מהפסקול הציבורי.

זאת ועוד. אקונצ'י יצר את Seedbed  ב1972, תקופה שבה אמנות הגוף נשלטה בידי נשים שיצרו בעקבות הגל השני של הפמיניזם מה שגרם לו לפי עדותו, להרגיש כמו "קולוניאליסט מגדרי". ב Seedbed כמו במיצגים אחרים, הוא ליהק את עצמו ל"תפקיד נשי", הוא היה "זה שמתחת".

ובמובן זה יש משהו מאד ריאקציוני בגרסה של אברמוביץ'. הרדיקליות המטרידה של המיצג המקורי מתחלפת בשמרנות מעיקה. גם אברמוביץ' עצמה מרגישה אי נוחות. עובדה שהיא מפסיקה לרגע את מלמולי האוננות לטובת הרצאה קטנה על ההיסטוריה של העבודה. היא כאילו מתנערת לרגע מן הפורנוגרפיה והופכת לקריינית, או ל"חוקרת אמנות".

אז אפשר לומר שאברמוביץ' הרסה את העבודה? כן ולא. כי בכוונה או לא בכוונה – ההיפוך שיצרה מנער את העבודה. הוא מכריח לחשוב על הכל מהתחלה, ובמין פיתול מפוקפק של הרגע האחרון מציל ומחיה. (באמת אי אפשר איתה, יש לה מין תכונה של צדיק כפרי, שגם השטויות שהיא עושה פותחות איכשהו את השמיים).

Reenactment of Vito Acconci's Seedbed from Eva and Franco Mattes on Vimeo.

למעלה – הגרסה של סקנד לייף.  כאן אין בכלל מלמולים, רק נשימות, וביחד עם הסטריליות והאופנה העתידנית נוצר משהו שלישי. אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

*

3. פעמיים איך מסבירים תמונות לארנבת מתה

ב איך מסבירים תמונות לארנבת מתה כיסה יוזף בויס את פניו בדבש ובעלי זהב, ושוטט בגלריה במשך שלוש שעות עם ארנבת מתה, כשהוא ממלמל ולוחש לה הסברים לתמונות המוצגות על הקירות. (כאן כתבתי על קסמו של המיצג, והרחבתי והעמקתי בספר הזה). בויס לא סתם ערסל את הארנבת אלא הפעיל אותה כמו שמפעילים בובה; הוא הפנה את ראשה אל התמונות ונדנד את אוזניה, ופעם אפילו תחב אותן לפיו והרים את הארנבת בכוח שיניו בזמן שידיו הפעילו את רגליה.

וזה היה שוק לראות את הבצוע של אברמוביץ'. כמו להיתקל בזיוף גס.

כשחשבתי איך להסביר את זה, נזכרתי בקטע של יוסל בירשטיין מתוך "סיפור במפגש פוליטי". הטקסט המלא הוא נהדר (וסופר-אקטואלי אף שנכתב ב1981), ורק בלב כבד הפרדתי ממנו את החלמון הקשור לפוסט, החלק שבו מנסה טיפוס בשם ר' גאטל, להסביר מה זה חיקוי:

כאשר יצאו היהודים ממצרים [מספר ר' גאטל] ונכנסו למדבר סיני הם עשו מלחמות. הלכו וניצחו, הלכו וניצחו. קמה בהלה גדולה במדבר. ר' גאטל אמר ביידיש: "אז עס איז געווארן א טרעוואגע צווישן די גויים". חרדה גדולה נפלה עליהם. מי הוא העם הנורא הזה ומה כוחו? מלך אחד גדול אסף את נסיכיו, את ראשי השבטים שלו, את חכמיו, את משני-המלך – כדי לטקס עצה. מי שיודע יקום ויאמר מה ידוע לו על העם הזה. קם אחד ואמר, כי שמע שאנשי העם הזה כשלעצמם אינם גיבורים נוראים, אלא שיש להם אלוהים, והוא-הוא עושה עבורם את כל המלאכה.

שאל המלך: "מה ראה בהם אלוהים שהוא כל כך יגע למענם?" ביידיש אמר אותו המלך בסיני: "וואס צערייסט ער זיך אזוי דאם יאשטשיק פארן יידישן פאלק? מה הם עשו למענו?"

ענה אותו נסיך: "היה להם פעם מנהיג גדול, אחד מאבות אבותיהם, אברם שמו. ואברם זה אהב את אלוהים באהבה אמיתית והאמין בו באמונה שלמה. כל מה שאלוהים ציווה עליו היה מוכן לעשות. אפילו להקריב את בנו היה מוכן."

אמר המלך: "מה? זה הכל? להקריב בן. גם אני אשחט את הבן שלי."

אמר ר' גאטל: "רבותי, רבותי, זה חיקוי! דאס איז נאכגעמאכט!"

*

יוזף בויס, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 1965

יוזף בויס, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 1965

מרינה אברמוביץ', איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 2005

מרינה אברמוביץ', איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, 2005

ולנמשל:

ובכן, כשמשחזרים עבודה יש הרבה דרגות של דיוק. אברמוביץ' בוחרת בדרגה כללית ביותר. היא אמנם "מתחפשת" לבויס, אבל מסכת הדבש והזהב שלה מרושלת בהשוואה לשלו, והתפאורה לגמרי מסומנת; היא מוותרת על חלון הראווה שחצץ בין בויס לבין הקהל ומחליפה את התמונות שנתלו על הקירות בכני ציור עם לוחות ריקים (!).

אברמוביץ' מְחקה כמובן את הפעולות של בויס: היא ממלמלת, מרימה את אצבעה בהדגשה או מחזיקה את אוזני הארנבת בפיהָ בזמן שהיא מצעידה אותה על הרצפה, ובכך מסתיים הדמיון.

בויס תופס את הארנבת בפיו בטבעיות, כמעט בהיסח דעת, כמו מישהי שתוחבת סיכת ראש לפה בזמן שהיא אוספת את שערה. שתי ידיו עסוקות בכפותיה של הארנבת והוא נעזר בפה כדי להרים את גופהּ. זה מרתיע אבל גם מהפנט. מין אינטימיות מוזרה, אימהית כמעט, שוררת בינו לבין הארנבת, בזמן שהם משוטטים בתערוכה.

החי, הצומח והדומם של בויס הם שלוחות של הנפש, כמו באגדות; "בעצם הרעיון להסביר משהו לבעל חיים," הוא אמר, "יש משהו שפונה לדמיון, שנוגע בתחושת הסוד של העולם." וגם: "גם לחיה מתה יש יותר כוחות אינטואיטיביים מאשר לכמה בני האדם עם הרציונליות הנחרצת שלהם." בויס היה כמו "נערת האווזים הקטנה" מאוסף האחים גרים שמדברת עם הראש הכרות של הסוס שלה (אני לא יכולה להרחיב עכשיו על הסיפור הנפלא, הכל כתוב בספר).

אברמוביץ' לעומת זאת, קצת נגעלת מהארנבת. היא אוחזת אותה בשיניה ומפשילה את שפתיה כדי להרחיק אותן מהפרווה. הארנבת שלה הרבה יותר נוקשה משל בויס. גופה יציב. אין שום צורך להחזיק אותו בשיניים. זו מחווה ריקה. ובהמשך לכך – אברמוביץ' רק מעמידה פנים שהיא מסבירה את התמונות, כי אין שום תמונה בשיחזור שלה. היא מסבירה לוחות ריקים, מה שהופך את המיצג למין וריאציה משונה לא-מודעת של בגדי המלך החדשים.

זה די מפליא, אם חושבים על זה. אברמוביץ' כמו בויס, שייכת לאגף השמאני של אמנות המיצג. היא יכלה כביכול להתחבר לכוחות הנפש הכמוסים שמגלמת הארנבת. אבל הם לא מעניינים אותה. הארנבת היא בסך הכל אמצעי לנכס את בויס, כמו בוודו, שלוקחים משהו מהאדם שעליו רוצים להשתלט. (ואברמוביץ' מגדילה עשות ומוסיפה גם את מקל ההליכה של בויס מזאב ערבות, אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי ליתר ביטחון. אם לא יועיל לא יזיק). מדי פעם היא קופאת באצבע זקורה, במין חיקוי של התצלום המפורסם. ובשורה התחתונה – היא מרוקנת את כל הליריות והמיסתורין מן העבודה ומשטיחה אותה למין פוטו אופּ עם ארנבת מתה.

זה לא שהיא לא נוכחת. זה פשוט נהיה על אגו. והיא לא צריכה לעקם את המיצג כדי להכניס את זה, היא פשוט מחצינה ומבליטה מרכיב שממילא קיים בו. אלאסטיר מקינטוש אמר פעם שבויס "מנסה להעלים את כל העולם חוץ מעצמו." לפעמים נדמה לי שגם מרינה אברמוביץ'.

וזה לא הכל. העולם השתנה מאז 1965. לארנבות מתות יש היום קשר ישיר ליורופסקי, השאלה מי הרג אותן מנצחת את כוחות הנפש שהן מייצגות. התקינות הפוליטית חוסמת את החזרה למיתוס. אולי אי אפשר לשחזר את הליריות ורק האגו לעולם עומד. אולי היא צדקה אברמוביץ' בגסות שבה טיפלה במיצג, אולי גם זה ראי; לבויס, לעצמה, לכולנו. וגם אם "צדקה" זה מופרז, שוב נותר לו מין רווח, ספק או לפחות חומר למחשבה.

*

למטה, תיעוד פושטי של מסכת הזהב העצמאית שיצרה מרינה אברמוביץ' – לעלי הזהב כאן יש שפה וחיים בניגוד להעתק המרושל של המסכה של בויס

*

IMG_1617למעלה, גירסה עכשווית שגרמה לי לחייך. זה המקור.

*

* באשר לכותרת הפוסט: "למה המלכה תמיד מנצחת?" שאלה ילדה אנונימית במהלך ההצגה קרקס קוביות (במין טרוניה או אולי רק פליאה על החריגה מהמודל הזוגי המוכר).

*

עוד על מרינה אברמוביץ'

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות (אחד מהם של מרינה אברמוביץ')

מסחר הוגן, על המפגש עם מרינה אברמוביץ' בסינמטק תל אביב

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר – על המפגש עם אוליי של מרינה אברמוביץ'

ועוד

בעניין האגו של בויס – חיוכי האתמול והמחר

*

Read Full Post »

ביום שלישי הקרוב, ה29.1 בשעה 19:00 אני מרצה בבית האמנים בירושלים:

הגלוי, החבוי והקורבן – על מיצגים מיתולוגיים
של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י ומרינה אברמוביץ'  

ב-"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" (1965) כיסה יוזף בויס את פניו בדבש ובעלי זהב, ושוטט בגלריה בעודו מערסל ארנבת מתה בזרועותיו וממלמל ולוחש לה הסברים לרישומים התלויים על הקירות. ב"זאב ערבות: אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי" (1974) הוא בילה שבוע בגלריה ניו יורקית בחברת זאב ערבות.

ב-Seedbed מ-1972 בנה ויטו אקונצ'י רצפה כפולה לגלריה, ופעמיים בשבוע, מעשר בבוקר עד שש בערב, זחל מתחתיה ואונן כשהוא מפנטז על המבקרים הצועדים מעל ראשו.

ב-Rhythm 0 מ-1974 ערכה מרינה אברמוביץ' על שולחן בגלריה 72 "חפצים של כאב ועונג" והזמינה את הקהל להשתמש בהם ולעשות לה ככל העולה על רוחו במשך שש השעות הבאות.

על ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, הנשיות והאמנותיות שהם פותחים – כמו שפותחים פצעים וכמו שפותחים דלתות.

*

בסרטון למטה יש קטע מהמיצג של בויס (הרבה יותר תיאטרון בובות ממה שהסטילס מסגירים)

.

על כל המיצגים כתבתי פה והרחבתי בספרים (על בויס בסיפורים יכולים להציל, על אקונצ'י בכשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י).
לקראת ההרצאה ראיתי סוף סוף את Seven Easy Pieces הסרט שבו מרינה אברמוביץ' מבצעת 6 מיצגים מיתולוגיים (אחד מהם שלה) ועוד אחד חדש. בין המיצגים שהיא מנכסת – איך מסבירים תמונות לארנבת מתה, וSeedbed. מסתבר שאין אדם יורד פעמיים לאותו נהר מיצג. ההבדלים מאלפים. אני לא בטוחה שאספיק לדבר על זה בהרצאה – אולי פעם אחרת.

מסתבר שגם בסקנד לייף שחזרו את המיצג של אקונצ'י

מסתבר שגם בסקנד לייף שחזרו את המיצג של אקונצ'י

.

בית האמנים, שמואל הנגיד 12, יום שלישי 29.1 בשעה 19:00, הכניסה חופשית

*

עוד על מיצג

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

גברים במיצג

מיצגניות וגיבורים

ועוד ועוד

Read Full Post »

מקלות, סכינים, שני תרנים, צלב וחבל תלייה

או – ג'קסון פולוק, ויליאם טרנר, אודיסאוס, וילם דפו והדס עפרת

*

דברים שאמרתי ביום עיון לכבוד השקת ספרו של הדס עפרתמציאות רבה מדי 

*

1. ג'קסון פולוק  

ב-1951 פרסם המגזין האמריקאי Art News כתבת דיוקן על ג'קסון פולוק. עד אז צולמו אמני המגזין באופן קונבנציונאלי, כשהם אוחזים במפסלת או עומדים לפני כן ציור. התמונות הדרמטיות של הנס נאמות' הציגו את פולוק כמעין "אתלט שמשליך צבע תעשייתי בתוך זירה של קנבס" (אני כבר לא בטוחה מי מהמבקרים המהוללים אחראי לדימוי, הרולד רוזנברג או קלמנט גרינברג, אבל זו היתה רוח הדברים). כוכבו של פולוק דרך בעקבות הכתבה. הוא הוצג כגאון, ואף תרם את חלקו בהכרזות כמו: "אני הטבע". מלאכת הציור הוצגה כסדרה של התקפי תשוקה והשפרצת זרע. מה עוד שפולוק עצמו וויתר לפי עדותו, על האביזרים המסורתיים של הציור לטובת חפצים פאליים כמו "מקלות, מריות (כפות טייחים) וסכינים וצבע נוזלי מטפטף." (תיאורי ההשפרצות אגב, מתפעמים ולא אירוניים, וכמה קשה לי להתאפק ולא לסטות מהדרך ולהשוות לפליטת הזרע האמיתית של אקונצ'י חביבי, אבל אני עומדת בנסיון).

ג'קסון פולק, צילם הנס נאמות'

ג'קסון פולק, צילם הנס נאמות'

“…the so-called ‘dance’ of dripping, slashing, squeezing , daubing…"
(אלן קפרו על מופע הציור של פולוק)

.

ומעבר לתיאורי המגנטיזם החייתי והגבריות המיוסרת-מתפרצת, מעבר לנופך המיתולוגי, התצלומים, כמו הסרט שעשה נאמות' בהמשך, הציגו את הציור כפרפורמנס; כלומר, כפעולה, לא פחות מאשר כחפץ, כמוצר – וכך הפך פולוק בדיעבד, למבשר הבודי ארט.

*

2. ויליאם טרנר

ונחזור עכשיו אחורה בזמן לויליאם טרנר, צייר נוף ואור אנגלי מן המאה ה18 וה19 שניחן כמסתבר, בחוש תיאטראלי מפותח. באותם ימים נהגו הציירים בתערוכות האקדמיות להוסיף תיקונים אחרונים בזמן התלייה. טרנר שתמונותיו התקבלו בעיניים עצומות בזכות מעמדו המיוחד, היה מביא קנבסים ריקים כמעט ומצייר אותם במקום. "קוסם שכזה, המציג את לחשיו קבל עם ועדה הפך למושא של התעניינות ומשיכה," אמר עליו יריב אמנותי בקנאה. ריפינג'יל (זה היה שמו של היריב) מספר על תערוכה שבה התחיל טרנר לצייר בבוקר ומאז "לא חדל לעבוד ולא העיף אפילו מבט אחד סביבו," וברגע שהיצירה הושלמה: "טרנר אסף את כליו, הכניס אותם לקופסה וסגר אותה, ואז, כאשר פניו עדיין מוסבים לקיר, ובאותו מרחק ממנו, הוא חמק החוצה בלי לומר מילה." ריפינג'יל מצטט את מילות הסיכום של צייר בשם מקליס:

הרי לך רב אמן. הוא איננו נעצר להתבונן ביצירתו; הוא יודע שהיא הושלמה, והוא הולך.

באפיזודה אחרת, טרנר עצמו מתקנא בציור זוהר של קונסטבל שנתלה ליד ציור מאפיר שלו. טרנר מביט בשני הציורים ולבסוף לוקח מכחול, מניח כתם אדמדם על הים האפור שלו ומסתלק בלי לומר מילה. עכשיו נראה הציור של קונסטבל חיוור בהשוואה…

הוא היה פה (אמר קונסטבל), וירה באקדח.

ההערות האלה כל כך מזכירות את ההתמוגגות מגאוניותו הגברית של פולוק, הקאובוי הפרולטר. וטרנר אגב באמת נולד למשפחה של פשוטי עם ונותר עילג ומחוספס גם כשמונה לפרופסור. אבל לא על זה רציתי לדבר. יום אחד, בשעת סופת שלג, שכנע טרנר מלחים לקשור אותו לתורן של ספינה. "הייתי קשור במשך ארבע שעות ולא ציפיתי להימלט [מהסערה]," סיפר לידידו צ'רלס קינגסלי, "אבל ראיתי עצמי מחויב לתעד אותה אם אכן אצליח להימלט."

הפעולה הזאת של טרנר היא כבר מיצג לכל דבר, כלומר "אמנות חיה, Live Art המבוססת על פעולות ורעיונות": פעולת הקשירה של טרנר מזכירה מיצגי סיבולת של אמני גוף, וגם הרעיון הגלום בה נחשף בהמשך השיחה: קינגסלי מספר לטרנר שאימו חוותה פעם סערה כזאת ליד חוף הולנד, והציור הציף את הזיכרון. טרנר מברר בקרירות מסוימת, האם אמו של קינגסלי ציירת, וכשהוא נענה בשלילה, הוא מכריז: "אם כך היא היתה צריכה לחשוב על משהו אחר." כלומר, רק לו, כאמן, מותר להתבונן, האנשים הרגילים צריכים להרגיש, לחוות. ובמילים אחרות – כמו פולוק-את-נאמות' עוסק מיצג הקשירה של טרנר בשאלה "מהו אמן?".

זאת ועוד. טרנר אמנם נחשב לאמן רומנטי, ופולוק שייך לאקספרסיוניזם המופשט, אבל דומה שמבעד למשקפיים אחרים טרנר יכול להחשב גם לאקספרסיוניסט מופשט שהקדים את זמנו; טרנר היה מתחיל כל תמונה בהנחת צבעים שהתאימו לרעיון הכללי שלו, ללא צורה, ומתוכם היה יוצר בהדרגה את הקומפוזיציות המתערבלות שלו (ומסיים אמנם בתוספות פיגורטיביות זעירות כדי לא להיחשד במופשט).

ולא צריך להתאמץ כדי לראות במיצג הקשירה שלו דוגמא מוקדמת ולא מודעת של בודי ארט. ומעניין אולי להוסיף שלא מדובר בראוותנות של צעיר אתלטי. בזמן שהתמונה צוירה, כלומר סמוך לקשירה מן הסתם, טרנר היה בן 67, ו-67 של המאה ה-19 זה אפילו יותר משל היום.

*

3. אודיסאוס

גם הזווית המיתולוגית לא נעדרת מהסיפור; המיצג של טרנר הוא מעין מחווה / חיקוי מאגי למיצג שבו ציווה אודיסאוס על המלחים לסתום את אוזניהם בשעווה ולקשור אותו לתורן כדי להאזין לשירת הסירנות.

ג'ון ויליאם ווטרהאוס, אודיסאוס והסירנות, 1891 (לחצו להגדלה)

.

ואודיסאוס אגב, ראוי לכתר המיצגן אפילו יותר מטרנר. לא די שיש בפעולה שלו נופך מיצגי, כלומר, מלאכותי, מנוכר, מתבונן, מסתייג מהזדהות, ולא רק שאין לה תכלית חיצונית (עוד סממן חשוב), המיצג של אודיסאוס משבש אם לא הופך את ההררכיה על הסיפון: אודיסאוס הקברניט והמפקד נהפך למעין אסיר כבול שאיש לא שועה לתחנוניו.

.

אודיסאוס והסירנות, פסיפס רומי מהמאה השלישית (הסירנות מימין, בעלות רגלי ציפור, התורן דמוי צלב) לחצו להגדלה

*

4. וילם דפו ושמעון סטיליטיס

מה ראה ויליאם טרנר מהתורן? זהו מה שצויר בעקבות המיצג: "סופת שלג – ספינת קיטור שולחת אותות במים הרדודים מחוץ לפתח הנמל" (1842).

ג'יימס טיסו (1902-1836) "מה ראה מושיענו מהצלב" (יצוג מאד נועז ויוצא דופן של הצליבה, כשהאמן חורג מקהל המאמינים ומאמץ את נקודת המבט של המושיע)

מה ראה וילם דפו מהצלב – מתוך סרטו של סקורסזה, הפיתוי האחרון של ישו (1988)

.

ומהתורן לצלב: קל לדבר על ישו כאמן גוף, בזכות הזיקה בין פעולת ההיצלבות לרעיון הגאולה. אבל זה גם מה שפוגם ב"טוהר" המיצג; לפעולה של ישו יש תכלית. הוא נצלב למען בני האדם, צליבתו מרעידה לבבות. חסר בה הממד הסתום והמנוכר. היא לא מתקיימת בשוליים כמו מיצג.
ולפיכך אני מדלגת מעל ישו הישר אל וילם דפו, שגילם את דמותו בסרטו של סקורסזה.
במהלך הצילומים "נשכח" דפו על הצלב באפס מעשה במשך חמש שעות רצופות. ההפקה היתה עסוקה בעניינים אחרים ומטעמים טכניים לא הורידו אותו. דפו שהה על הצלב כמו שמעון סטיליטיס ("איש העמוד", נזיר סורי מן המאה הרביעית שחי על עמוד בגובה 18 מטר וזכה לחקיינים רבים). דפו חולק עם נזירי העמוד את המגבלה והניתוק. אבל ההווה המתמשך, ה"פְּרֶזֶנט קוֹנְטיניוּס", "זמן העמוד" שלו שונה: ללא דרמה, ללא תכלית.
בראיון טלוויזיה נזכר דפו בהוויה-חוויה: מעולם לא חווה, כך אמר, "such blueness, such isness" – "כחוּליוּת" שכזאת, "הווייתיוּת" שכזאת, "כָּאניוּת-ועכשוויוּת" כזאת.

"אמנות הכאן והעכשיו," כך קוראת מרינה אברמוביץ למיצג. כולם מצפים ממנה לקצר את המיצגים, היא אומרת, בטענה שהחיים נהיו מהירים והאמנות לא יכולה להשתרך מאחור. אבל היא לא מסכימה. להפך. ככל שהחיים נהיים מהירים יותר, היא טוענת, האמנות צריכה להאט. ככל שהמיצג מתארך החוויה יותר טרנסדנטית. באירועים המיצגיים שהיא אוצרת היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות. זהו סחר הוגן, לדעתה: זמן תמורת אמנות.

*

5. הדס עפרת

הדס עפרת, "שפת אם", ברלין 2001 (שני פרטים)

.

במיצג "שפת אם" (ברלין 2001) תלה הדס עפרת את עצמו במהופך, כשהוא יונק חלב מצינורית אינפוזיה, וקולה של אמו השרה שיר-ערש ביידיש, בוקע מרמקול בטבורו.

"בצווארי אני מרגיש את כובדו של התחת שלי," כך אומר התלוי בשירו של פרנסואה וויון (בתרגום חופשי, מן הזיכרון). "חצי שעה שאני למעלה," כותב עפרת על עצמו, "… הדם מתחיל להכביד על העיניים. גלגל העין כמו נוצק מעופרת … כבר קרה שֶנִּים פקע."

פעולות וחושים במקום רגשות: זאת העסקה של המיצג וזהו סוד ניכורו. פעולה אמיתית במקום המימזיס החקייני והדומע של התיאטרון.

בעזרת מכניקה פסאודו-רפואית מסדר לעצמו הדס "אֵם תּותֶבֶת" המורכבת מקול מוקלט (תיעוד אמיתי) ושד סמלי (שקית אינפוזיה). הוא עצמו הפוך כמו עוּבּר. כמו האיש מקְלָף "התלוי" של הטרוט, המייצג את היכולת להסתכל על החיים מנקודת מבט חדשה והפוכה (כלומר להיות אמן), ואפילו להיוולד מחדש.

הדס עפרת, "שפת אם", ברלין 2001 (פרט, מבט מלמטה)

עפרת קשור במהופך כמו תמונת ראי של אודיסאוס. בתפקיד שירת הסירנות – שיר הערש המוקלט של אמו (הפרטית והסמלית-לאומית כאחת – בכל זאת שיר ערש יידי בברלין, מפי אמו של יהודי תלוי שעל כפות רגליו מוטבעות אותיות). ובו בזמן הוא גם אודיסאוס שמנוּע מלשוב הביתה, שמחליף את השיבה בהדמיה טכנולוגית מפוקפקת.

כמה שונה האודיסאוס הזה מהאודיסאוסים של הומרוס וטרנר ומפולוק האקספרסיוניסט המופשט:

"העולם של אמני האקספרסיוניזם המופשט היה מאד מאצ'ו," אמר אנדי וורהול. "הציירים… היו טיפוסים פעלתנים, חסרי מעצורים שלופתים זה את זה ואומרים דברים כמו 'אני אפצפץ את השיניים המזורגגות שלך', ו'אני אגנוב לך את הבחורה'… הקשיחות היתה חלק ממסורת, הצד האחר של אמנותם המיוסרת המעונה."

וורהול סבר שמותו של פולוק היה צפוי במידה מסוימת: ג'קסון פולוק נהרג בגיל 44 כשנהג תחת השפעת אלכולהול. בשנה האחרונה לחייו הוא כבר לא צייר. זה הזכיר לי את ארנסט המינגווי עוד אמן (סופר) מאצו' ואלכוהוליסט שירה בעצמו ברובה ציד.

כמה שונה מהם "האמן" של "שפת אם"; כשהוא מושך בשלשלאות ומתהפך, מתהפכת גם החצאית עם הרמקול אל חזהו. קולה של האם מִדַּלדל מאי שם באזור צווארו. שלא לדבר על פניו הסמוקים מהמאמץ, על טיפת החלב הדבוקה לקצה אפו…

נזכרתי בדברים שאמר סקוט פיצ'ג'רלד על ההבדל בינו לבין המינגווי: "המינגוויי הוא אדם מעורער לא פחות ממני. אלא שהערעור השווה של שנינו מתבטא בדרכים שונות. אצל המינגוויי זה מתבטא במגלומניה – ואילו אצלי במלנכוליה". ובמקום אחר: "ארנסט כותב ומדבר בסמכותיות – הסמכותיות שמביאה איתה ההצלחה; אך גם אני מדבר וכותב בסמכותיות – בסמכותיות שמניב הכישלון" (ותודה לאריק גלסנר).

*

כאן הייתי אמורה לסיים. ואז הראיתי את ההרצאה לא'.
"את בטוחה שאת רוצה לסיים בזה?" הוא תהה, "לסיים בכישלון זה לא הכי מרומם…"
חשבתי על זה קצת. ובכן – מה יותר מיצגי מכישלון, כאתיקה, כהתרסה; השעמום, הנידחות, חוסר האשליות, האנטי-מצליחנות.
"אני מושך את החזה שלי בניסיון עקר לפתח חזה נשי," כותב ויטו אקונצ'י, "חשוב שהניסיון עקר: כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך לקראת המטרה, על הרצון להשתנות."
בעצם קצת הופתעתי כשלא מצאתי את המילה "כישלון" בין 121 שמות הפרקים של "מציאות רבה מדי". אולי במהדורה הבאה.

*

עוד באותו עניין

אקונצ'י מאוננינג, או SEEDBED כמשל

זמן המיצג הוא זמן השעמום

מסחר הוגן – מפגש עם מרינה אברמוביץ'

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

האדם הצוחק (על הדס עפרת)

ועוד ועוד

*

Read Full Post »

אני לא יודעת למה נזכרתי במדוזה (המפלצת המיתולוגית). אולי בגלל השיער, אולי בגלל יום האישה עם כל ה"קול באישה ערווה" ו"שיער באישה ערווה" שעושים קולות רקע. אולי סתם בגלל מצב רוחי הקצת שפוף. אבל כך או אחרת, פתאום נזכרתי שהיא לא היתה מפלצת בהתחלה. מדוזה היתה נערה יפהפייה בעלת תלתלי זהב, ש"חתנים מרובים ערגו לה, חיזרו אחריה" (מטמורפוזות, אובידיוס, בתרגום שלמה דיקמן), עד שפוסידון אל הים אנס אותה במקדשה של אתנה, ואתנה "גמרה בלבה לענוש את הפשע,/ ותהפוך לשרצים מאוסים את יפי תלתליה". השיער המושך נהפך לקטלני ונוסף לו מבט מאַבֵּן. בסופו של דבר נשלח פרסאוס לערוף את ראשה (מצווארה הכרות נולדו צאצאי האונס: כריסאור ואחיו הסוס המכונף פגסוס, וגם זה נושא לפוסט, האונס שמוליד פנטזיית בריחה כפולה, ביבשה ובאוויר, רק לא במים, כי הים הוא של פוסידון). אחרי עוד כהנה הרפתקאות הוענק הראש לאתנה שהטביעה אותו על שריונה. ומשם התפתח כנראה המנהג, לטבוע את ראשה המפלצתי על פתחים, מצבות, ומגינים כסגולה נגד רשע וסכנה. וזה גם פירוש שמה ביוונית: "שומרת", "מגינה".

בתמונה למטה – מדוזה במקדש אפולו, נערה מבוהלת.

.

המטמורפוזות של אובידיוס, הן שרשרת סיפורים על אנשים שהמירו את צורתם לחיות, צמחים ואבנים. זה לא גילוי שלי שחמישים מן הסיפורים עוסקים באונס שתוצאתו היא מטמורפוזה. הסיפור של מדוזה עצוב במיוחד. כי לא רק שהנערה נאנסה, היא גם נענשה והוכפשה. נעשתה לה דמוניזציה, פשוטו כמשמעו.

.

לפי ויקיפדיה (בתמונה למעלה, לחצו להגדלה) "מדוזה הייתה נערה יפהפייה, בעלת תלתלי זהב, שפיתתה את פוסידון אל הים, ונאנסה על ידו." פיתתה ונאנסה. אפשר לחשוב שלא עברו אלפיים שנה.

*

ה"מדוזה" האחרונה שבה נתקלתי היתה סיליה ממפלצות בע"מ. לפי הסרט, המפלצות פולשות לחדרי השינה של ילדים כדי להפיק אנרגיה מצרחות הפחד שלהם. אבל כשילד חודר לעולמן הן נתקפות פחד מוות שמקורו בבורות, וגם (לעניות דעתי) באשמה ובושה. כי ככה זה; אתה מתבייש שפגעת במישהו וכדי להרגיש פחות אשם אתה מספר לעצמך שהוא מפלצת, או שמישהו אחר מספר לך (למשל ראש הממשלה), כדי שתוכלו להמשיך בהפקת אנרגיה מהצרחות.

המפלצות רואות בילדים מפלצות. אנחנו (הצופים) רואים בהן מפלצות. במהלך הסרט מתברר שהכל דעות קדומות ופחד ואשמה. גם אנחנו כמותן, חוטאים בדמוניזציה לָאחֵר והזר.

ובהמשך לכך, יש משהו נלבב בקריצה המיתולוגית של הסרט, שמנטרלת את נחשי-השיער מן הדמוניות והופכת אותם לפריט אופנתי וגם למקהלה דעתנית המלווה את מצבי רוחה של הגברת. בתמונות למטה, סיליה ממפלצות בע"מ ושערה הדעתני (פתאום נזכרתי שלאמריקאים יש את הביטוי הנפלא הזה bad hair day).

.

.

נטעלי בראון חושבת שהמטמורפוזות מבטאות את הטראומה והדיכאון של הנאנסת. כלומר, שהמפלצתיות של מדוזה מבטאת את הזעם שלה ואת השנאה עצמית. אבל לא פחות מזה היא משקפת את הבושה והאשמה של האחרים, שלא מעזים להסתכל לה בעיניים פשוטו כמשמעו.

*

ובחזרה למיתולוגיה: מדוזה היא בסך הכל כלי במאבק ההיסטורי בין פוסידון לאתנה. יש להניח שפוסידון בחר לבצע את האונס במקדש כדי להרגיז את יריבתו. אתנה, שאינה חזקה דיה לפגוע בפולש, פוגעת במטרה הקרובה והקלה (וגם זה לא פס מן העולם).

ובמאמר מוסגר: אני קוראת את הסיטוציה הזאת על ילדים, לא פחות מאשר על נשים. הלא גם הם מתפקדים לא פעם כחוליה החלשה ביחסים הזוגיים הטעונים בין שני "אלים", אבא ואמא (מפליאה הגמישות של המיתוסים, הנכונות שלהם להתמסר לפרשנויות שונות).

*

ובחזרה לנשים: במישור אחד אתנה היא יריבתו של פוסידון, ובאחר היא משת"פית בדיכוי (וגם זה עדיין קיים). לא די שהפכה את מדוזה למפלצת היא גם עוזרת לפרסאוס להרוג אותה.

ואז היא מטביעה את ראשה של מדוזה על שריון החזה שלה כמו צייד קרקפות. וכולם הולכים בעקבותיה, כאילו זה מה שיגן על הבית שלהם, לנדות ולהרוג נאנסות (אני לא מנסה להקפיץ אתכם, אלא לתרגם למילים את ההיגיון המאגי מאחורי המנהג להטביע את ראש מדוזה על דלתות ומצבות ומגינים. אשמח להצעות נוספות).

.

בתמונה למעלה: פייר וז'יל, מדוזה – זולייקה, 1990
מתחתיה: רוברט מייפלת'ורפ, ליסה ליונס והעקרב, סביבות 1980

רבות מהתמונות של פייר וז'יל דומות זו לזו ומתערבבות למין הלך-רוח-גוף פייר וז'ילי. מדוזה נחרתת בגלל העוצמה של זולייקה ובגלל הנוף "הערוותי", מענני השיער ועד קווי המתאר של הגושים הנוצצים שביניהם היא עומדת. לפני שנים בקש ממני ידיד יקר לשלוח לו "תמונות של סוטות" לפרוייקט תיאטרלי שעסק ב"מסכת סוטה". שתי התמונות שלמעלה היו השתיים הראשונות שעלו בדעתי. אולי בגלל שנוצרו על ידי גייז, ואולי לא – הן מראות בלי לשפוט.

*

ואי אפשר לסיים בלי מרינה אברמוביץ', מדוזה בפני עצמה שעשתה קריירה מסדרת היפוכים של עוצמה וקורבנות (זה השיא כמובן). בתמונה למטה: מרינה אברמוביץ'

.

*

עוד על מטמורפוזות

על פיגמליון – פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה שכתבה מרי דה מורגן על בסיס אותה תבנית של נאנסה ונענשה)

*

ועל שיער

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

וכמובן – עץ השיער

*

ועל מרינה אברמוביץ'

מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה אברמוביץ' בסינמטק תל אביב

למה החץ מכוון תמיד ללב האישה

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

Read Full Post »

 

לואיז בורז'ואה (1911-2010) "7 במיטה", 2001, אריג, פלדת אל-חלד, זכוכית, עץ, 172.5 x 85 x 87.5 סמ'

*

"כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," אמרה לואיז בורז'ואה (להוריה היה בית מלאכה לתיקון שטיחי קיר), "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה."

גם אם מתעלמים מהדוקרנות של המחט, ומסכנותיה המשוננות באזני ילדים – סימני האיחוי של "שבע במיטה" הם בעצם צלקות (אֶנְעַץ בַּבַּד הַמַּחַט – / בַּלֵּב הִיא לִי נִתְקַעַת / וְאֶת לִבִּי פּוֹצַעַת. מתוך "שיר החוט" של ורשבסקי באדיבות ע, מיקירי הבלוג).

*

אריג זה נשי וחם ויומיומי. זרועותיהן של הדמויות מוצלבות זו על זו כמו תכי ריקמה. "7 במיטה" קרוב לבובות סמרטוטים יותר מלפסלי שיש וברונזה, והכי קרוב לבובות טיפוליות שנותנים לילד כדי לצפות בו כשהוא משחק, כדי שידגים מה עשו לו, איך התעללו. מעבר לרוך של החיבוקים מבצבצים פה ושם אברי מין גבריים, נוכחים-חבויים בתוך הורוד הנשי החלק הזה, לא קירחוּת של אסירות (הן שמנמנות מדי בשביל מחנה ריכוז) אלא של חסרי הגנה; "שיער הוא ההגנה שבה נשים עטופות. כמו זחל בתוך גולם," אמרה בורז'ואה.

*

ומצד שני זה מתמטי וגיאומטרי – ובורז'ואה הלא למדה מתמטיקה בסורבון – זוהי מפה, שרטוט תלת-ממדי של מערכת יחסים, תרשים זרימה של התעללויות, ניאופים ונחמות: מי מחבק ומי מזיין ומי מביט לאחור בחשש או בהשגחה.

אביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל (כידוע), רומן ממושך וגלוי עם האומנת שלה. אמה ידעה והבליגה וביקשה מבורז'ואה לעקוב אחרי ההתרחשויות. "הוא היה זאב," אמרה בורז'ואה על אביה, "והיא היתה ארנבת רציונלית וסלחנית שקבלה אותו כמו שהוא."

*

ל"7 במיטה" יש נופך אגדתי, משהו בין 12 האחיות של הנעליים השחוקות ממחולות (אגדה שבה אחוות החלום הנשית מפורקת בברוטליות על ידי גברים), לבין "החייט האמיץ" שהרג במכה אחת שבעה זבובים שהתיישבו על פרוסת הלחם בריבה שלו. מרוב שמחה וגאווה הוא רקם על חגורתו "7 במכה אחת". (ה"7 במיטה" כשבעה זבובים שהומתו בהינף סמרטוט של האב העריץ המתעלל).

.

מרינה אברמוביץ, מתוך "8 שעורים על ריקות עם סוף טוב"

העבודה של מרינה אברמוביץ' למעלה, מקבלת משמעות אחרת כשלא חושבים על ילדות-חיילות אלא על התעללות בתוך המשפחה.   

*

הפרט המוזר והמטריד ב"7 במיטה" הוא חוסר ההתאמה בין מספר הראשים, הרגליים והגווים: 10 ראשים, 13 רגליים, 7 במיטה.
סבתא, למה יש לך כל כך הרבה ראשים? חוקרת כיפה אדומה.
כדי שאוכל גם לחוות וגם להתבונן, כדי שאוכל למצוא עוד נקודות מבט. ואולי זה בכלל משהו טכני שקשור במהירות החשיפה. כמו בצילום; החלקים שזזו נמרחים או משתכפלים. 

.

מרט אופנייהם (1913-1985 כמעט בת גילה של לואיז בורז'ואה), הסוריאליזם של ההתכה והפיצול.

 

ג'וזף קורנל, נסיכת מדיצ'י

.
"7 במיטה" מוקף בקירות הזכוכית. "אני רוצה להיות בית זכוכית," אמרה בורז'ואה פעם. זה תוכהּ שמוצג לראווה על במה ומאחורי הזכוכית. דומה ושונה מג'וזף קורנל (1903-1972) שארז את ילדותו בוויטרינות קטנות עם מגע סוריאליסטי, משהו בין פֶטישיזם של ילדוֹת לבית מרקחת פיוטי. העבר מיובש כאוסף פרפרים. קורנל תמיד מזכיר לי את "הילד המת" ממחזהו של לורקה "ככלות חמש שנים" המופיע בבגדי הקומוניון הראשון הלבנים שלו, זר ורדים עוטר את ראשו והוא אוחז בכפתו של החתול הכחול שלו שחזהו מוכתם בדם. אבל קורנל זה לא הנושא עכשיו, רק רציתי להגיד את ההבדל בינו לבין בורז'ואה: אצלו העבר רחוק וחנוט ואצלה הוא חי ובועט ומרים ראש מהמיטה שבה השכיבו אותו.

"7 במיטה" 2001, אריג, פלדת אל-חלד, זכוכית, עץ, 172.5 x 85 x 87.5 סמ', לואיז בורז'ואה (1911-2010)

ו"7 במיטה" אמנם משתנה לפי הזווית; מצד הרגליים הדמויות נראות שוכבות, אבל ראשיהן כמסתבר, באוויר; האם זה רגע של התעוררות? דריכות מתמדת, אשלייה עצמית שיש כר, שהכל בסדר, אבל אין שום כר ובסדר.

*

האחים צ'פמן, 1995 Zygotic Acceleration, Biogenetic, De-Sublimated Libidinal Model (Enlarged x 1000)

 למעלה, עוד דומה ושונה של האחים צ'פמן: תמונה קבוצתית, התעללות, ילדים, שיכפול, הנדסה גנטית, וקורטוב האחים גרים, אלא שהכל קר וסנסציוני, נטול מסתורין, מורכבות, אנושיות.

*

ואולי "7 במיטה" אינה דיוקן קבוצתי אלא דמות אחת משוכפלת, "צילום מייברידג'" של הנפש, של הפיצול שלה בזמן ובמרחב (כשחזרתי למייברידג' מתברר שגם הוא לא היה כ"כ מדעי בדיעבד, אלא מציצן ופורנוגרפי. ככה אומרים פתאום).      

אדוארד מייברידג'

אדוארד מייברידג'

*

הילדות היא המקור האינסופי ליצירתה של לואיז בורז'ואה. "ילדותי מעולם לא איבדה מקסמה, מעולם לא איבדה מהמסתורין, מהדרמה שלה," היא אמרה. למטה בילדות היא עם אבא ואמא ובובה.

לואיז בורז'ואה והוריה

  

*

עוד בסביבה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים?  פוסט על אגדת עץ השיער מאת מרי דה מורגן (כדאי לקרוא את האגדה קודם).

על שלוש אחיות של עגנון

שמלות של כאב, סטרפטיזים משונים

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לספריית גן לוינסקי חסרים מאד, ספרים בטיגרינית, בנפאלית, בהינדית ובטגלוג.

אם יש ברשותכם ספרים באחת משפות אלו

או רעיון או קצה חוט שיעזור להשיג אותם

אנא פנו לאיל 052-2743957 Eyal.feder@gmail.com

ותודה מעומק הלב לחנה עמית כוכבי, לשושי אדלשטיין מהספריה הלאומית ולשחר עג'מי על תרומת ספרים בערבית!

***

Read Full Post »

דברים שאמרתי בערב לכבוד ספרי, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י.

אני לא מתכוונת לדבר על הספר שלי. קצת. לא ממש. במקום זה אני רוצה להרהר בקול על קסם: מהו קסם? בשביל מה הוא נחוץ? באיזה נסיבות הוא מתרחש? האם ניתן לזמן אותו? להוכיח אותו? לחזור עליו? האם כדאי להצליח בו? ואני רוצה לעשות את זה ברוח ספר הדקדוק הפנימי (שהיא גם רוחי במקרה זה) דרך שבעה זכרונות ילדות; של אהרון ואקונצ'י ושל כמה אחרים, וביניהם אני.

מרינה אברמוביץ (מוצא חן בעיני שהפריים נקבע על פי אורך הצמה).

1. מרינה אברמוביץ
ונתחיל בזיכרון ילדות של המיצגנית מרינה אברמוביץ (כבר כתבתי עליו כאן לאחרונה, אבל חכו בסבלנות, יש טוויסט קטן בסוף).

מרינה אברמוביץ לא נולדה מיצגנית. בילדותה היא פשוט ציירה בצבעי מים ובצבעי פסטל כמו הרבה ילדות אחרות. בגיל ארבע עשרה היא החליטה להתקדם לצבעי שמן ובקשה מהוריה לקנות לה את הציוד הדרוש. אביה שלא הבין באמנות פנה לידיד צייר, פילו פיליפוביץ, שרכש בדים, צבעים, מכחולים וכן הלאה, והוסיף לחבילה גם שיעור קטן בציור:
הוא חתך פיסת קנבס והניח אותה על הרצפה, סחט לתוכה דבק וצבעים, שפך על הבליל טרפנטין וגפרור בוער – והכל התפוצץ.
"זאת שקיעת שמש," הכריז פיליפוביץ, והסתלק.
כשהיצירה התייבשה (כעבור ימים רבים), מרינה סימרה אותה לקיר. בינתיים הגיע הקיץ והיא נסעה עם הוריה לים. בזמן שנעדרה זרחה שמש ישירה על התמונה והכל נמס פחות או יותר.
אברמוביץ מעידה שזה היה האירוע המכונן, ש"ממנו התחיל הכל", שממנו גזרה את המוטו שלה: לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך.

מאז שהתוודעתי לזכרון הזה הוא לא מפסיק להחליף צבעים בראשי; הפרשנות הראשונה שלי נגזרה מההיסטוריה: גם הוריה של מרינה אברמוביץ וגם הצייר והמורה פיליפוביץ, היו פרטיזנים במלחמת העולם. ואפשר לפיכך לדבר על מורה-פרטיזן שמפוצץ מטען בחדרה של התלמידה; גם פשוטו כמשמעו: פיליפוביץ מפוצץ את חומרי הציור, וגם באופן סמלי: המיצג הקטן שלו מפוצץ את מוסכמות הציור והאמנות הממוסדת. ואפשר להוסיף על זה, שגם מרינה הבוגרת כמו אבותיה הפרטיזנים, ממזגת בדרכה בין אלימות לחתרנות.

אבל כשאני מזיזה לרגע את המורשת הפרטיזנית, ומתבוננת באירוע מתוך מה שאני יודעת על האמנית, אני מבינה אותו אחרת. אברמוביץ, למי שלא יודע, היא מיצגנית-מכשפה שהתמחתה אצל שאמאנים מכל העולם – מטיבט ועד סיביר ומדרום אמריקה ועד אוסטרליה – הכשרתה כוללת הרבה יותר לימודים שאמניים מאשר לימודי "אמנות". ומן הזווית הזאת, פיליפוביץ אינו פרטיזן אלא קוסם שזומן על ידי שמאנית בהתהוות. אני לא אומרת שהיא עשתה את זה בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי ב"אמורי אשיג אטוסה" (עוד ספר על מכשפה) "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ותודו שיש מן ההוקוס-פוקוס במופע הקטן של פיליפוביץ: בדרמה האילמת של חיתוך הקנבס ושפיכת החומרים, ואחר כך ההצתה, הפיצוץ, והפנץ' שנשלף כמו שפן מן הכובע: "שקיעת שמש". וההיעלמות, כמו אליהו הנביא שעשה את שלו, בלי הסברים ובירורים. והמתנה שהשאיר, ההתגלות: לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך.

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י מוקדש למורי ורבי יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה. ואחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שיש הבדל בין המסמן למסומן: "כדי להראות שהקיר עשוי מלבֵנים," הוא היה אומר, "לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה. צריך לחפש מה המסומן אומר לך." ומרינה אמנם מצאה מה המיצג של פיליפוביץ אמר לה : "לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך."

יעקב פראנק

2. יעקב פראנק
הזיכרון השני שייך ליעקב פרנק מייסד כת מן המאה ה18 שראה בעצמו משיח. לפני זמן מה התגלגל לידי מאמר של ד"ר אבי אלקיים ובו מצוטט בין השאר זכרון ילדות של פראנק:

"בילדותי," מספר פראנק, "היו נוהגים לתפור לי בגדים חדשים לקראת כל חג. כמה ימים לפני החג היו מודדים לי את הבגדים החדשים, מפשיטים אותי ומחביאים אותם. מה עשיתי, התפשטתי מבגדי הישנים, הטמנתי אותם באדמה ועמדתי ערום לפני בית אבי, שאלו אותי איפה בגדיך? עניתי: גנבו אותם והשאירוני ערום ועריה. היה עליהם להלביש לי חולצה לבנה ואת הבגד שהתקינו לחג. התחלתי להתהולל: עכשיו אצלי חג, כן תאמרו גם אתם: גנבו מאתנו הכל."

אבי אלקיים טוען שזהו זכרון מכונן המבשר את תפיסת העירום של פראנק, ככלי להשגת ה"בגדים הלבנים" של האמונה: המאמין על פי פראנק, צריך לפשוט את "הבגדים הישנים" של היהדות, הנצרות והאסלאם ולממש את האנרכיזם הרוחני דרך "עירום ועריה", כדי שיוכל ללבוש את "בגדי החג" של האמונה האמיתית.

זוהי פרשנות מקסימה בעיני, אבל אני, כמוסכניקית של מאגיה, נעצרתי עוד קודם לכן, בניסיון לזרז את בוא החג באופן מכני, דרך הבגדים. זה החזיר אותי לזכרון ילדות מוקדם של אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי", שבו הוא מנסה לביים נס.

*

3. אהרון קליינפלד (לעומת יעקב פראנק)

המודל שלו הוא אגדת ילדים על יהלום משאלות שנמצא בכרסו של דג. כדי לשחזר את הסצנה אהרון לוקח חרוז מבריק וממהר לאמבטיה שבה משתכשך הקרפיון המיועד לארוחת השבת. הוא תוחב את "היהלום" בכוח ללועו של הקרפיון, ונפוח מגאווה ומִסוֹד הוא ממתין שאמו תפתח את בטן הדג "וכל מה שהיא תבקש יתמלא מיד…". אבל זה "אף פעם לא נגמר כמו שחושבים … הכי טוב לא להאמין בקסמים, ואז לא מתאכזבים."

גם פראנק וגם אהרון מנסים להפעיל את המציאות מבחוץ, דרך חפצים.
פראנק מצליח, אולי משום שכילד-משיח הוא נמצא במרכז העולם. אם הוא לובש בגדים לבנים, די בכך כדי להביא את החג.
אהרון מודה בכישלון.
כדי להבין את הסיבה לכשלונו ניעזר בזיכרון ילדות אחר, של הבובנאי הרוסי הפורץ דרך סרגיי אוֹבְּרָזְצוֹב.

סרגיי אוברזצוב, 1931

4. סרגיי אוֹבְּרָזְצוֹב

אוֹבְּרָזְצוֹב היה עֵד לקסם; זה קרה בגיל שש כשצפה באופרה לראשונה בחייו. הוא נדהם מן "המקל הקטן של מנצח התזמורת". תנועות המקל התאימו בדיוק לצלילי התזמורת. הוא היה בטוח שהקולות בוקעים מן המקל עצמו, ומאד התפלא והתעצבן על האומנת שלו שסירבה להכיר בקסם.

זה לא נדיר שלועגים לילדים ומבטלים את החווייה שלהם. בדרך כלל זה פועל; הילדים מיישרים קו עם המציאות. הם מוחקים את הידיעה שלהם לטובת המוסכמות. זהו אחד הדברים שמרתיעים את אהרון בהתבגרות. אבל אוברזצוב קורץ מחומר אחר. לא רק שלא חדל להאמין, הוא התמסר לשיחזור הקסם והצליח לשכנע אנשים שקולות בוקעים מסמרטוטים, כדורים ומקלות. כלומר, הוא עשה תיאטרון בובות. הבובות של אוברזצוב היו מינימליסטיות, כמעט מופשטות, בהשראת המקל הקטן עם הקול הגדול. הוא הפעיל את הקסם שלו (כלומר את הבובות), כמו אהרון – באופן טכני, מבחוץ. ושלא כמו אהרון, הוא הצליח, בזכות האמנות: הוא הבין שקסם אינו רק טכנולוגיה אלא גם יצירתיות. שהוא חייב לפנות לדמיון או שלא יהיו בו חיים.

*

5. אהרון קליינפלד (2)
כשאהרון מדמיין, גם הוא מצליח לפעמים. למשל כשהוא כשהוא מרחיק את נקודת המבט בשעת חירום:

כשדוד לוניו מעליב אותו בבר-מצווה, אהרון מחליף את "אהרון שחוגג בר מצווה ונעלב מדוד לוניו", ב"אהרון שכולו משותק, שמתגורר, נניח, בניו-יורק", וכשזה לא מספיק הוא הופך ל"אהרון שרק קרא על המקרה המצער הזה ב'לאישה'", ולבסוף הוא נסוג עד "אהרון הכלוא לילה שלם במחסן-המתים בקומי ונזכר בגעגועים בבר-מצווה שערכו לו" (124). הוא מרחיק את העלבון כדי להקטין אותו.

הטקטיקה הזאת אינה בדיוק קסם אלא תחבולה ריטורית בסגנון תום סויר. (למה זה לא קסם? כי זה הדרגתי מדי וצמוד מדי למציאות. קסם מחייב קפיצה) סויר כזכור, הערים על הילדים ושיכנע אותם שהוא נהנה מצביעת הגדר. אהרון מערים על עצמו.

ובשטח הזה, של קסמי טיפול בכאב, יש לו מה ללמוד מאקונצ'י.

ויטו אקונצ'י

6. ויטו אקונצ'י

בזיכרון מגיל חמש בערך אקונצ'י שוכב על ברכי אביו שמכה אותו. במצוקתו הוא מקיא את ארוחת הערב, ובזמן שהוא מקיא הוא מתפלא על צבע הקיא: הספגטי שאכל היה ברוטב אדום, ועכשיו כשהוא נפלט לרגלי אביו הוא לגמרי לבן, כאילו סונן בקרבו.  

כך, באיבחת מחשבה אקונצ'י משנה את הסצנה: הוא מחליף את חדר העונשין, מקום של כאב והשפלה, במעבדה לחקר צבעים.

ולאמנות הקונספטואלית כזכור לקוראי הספר, יש זיקה מסוימת למדע. אקונצ'י עצמו הצביע על המהפך שעברו הגלריות. פעם הן שאפו להידמות לארמונות, והיום מדובר בחללים לבנים סטריליים דמויי מעבדה.

אני, בגיל הרלוונטי

7. אני, מרית
ועכשיו, אני רוצה לספר על רגע אקונצ'י שלי מגיל ארבע.

בבניין שבו התגוררתי היה רופא ילדים חביב שהאמין בחינוך אנרכיסטי או משהו כזה. היה לו ילד בגילי, והוא ואישתו פשוט הניחו לו לגדל את עצמו: הם לא העירו לו גם כשזרק כדור בסלון של השכנים ושבר את כלי הסרוויס. אמו של הילד התחייבה לחנך אותו בדרך זו אף שלא האמינה בה, והרגשתה לא השתפרה כמובן, כשהילד הפך לבריון של הגן. כל יום אחר הצהריים היא היתה אורבת לי בחדר המדרגות ושואלת איך הוא התנהג היום בגן. אם אמרתי שהיה ילד טוב היה זוכה בסוכריה.
הדיווחים שלי נטו לצד החסד, גם משום שריחמתי על האם שכל כך השתוקקה לשמוע מילה טובה על בנה, וגם משום שלא פעם עמד הוא עצמו מאחוריה ואיים עלי ב"שחיטה" אם אגיד את האמת.
יום אחד, כשהייתי בגן, נפלה לי על הרגל מטחנת בשר. אין לי מושג מה עשתה מטחנת בשר בגן הילדים. זו היתה מטחנה כבדה, יצוקה מברזל, מאלה שמהדקים במין כליבה לשולחן, והיא נפלה לי על הבוהן וריסקה את הציפורן לתוך הבשר. ישבתי על כסא במטבח הקטן וחיכיתי שיפנו אותי לבית החולים. הפצע היה נורא וכל הילדים ריחמו עלי. הם נכנסו למטבח בזה אחר זה והביאו לי מתנות. צעצועים, ממתקים וכאלה. אחרון נכנס הילד הבריון, ומעט מבוייש הוא שאל אותי למי אני רוצה שהוא ירביץ.
אמרתי: לאף אחד, תודה.
והוא אמר: לא, באמת, אל תתביישי. והציע לי כמה שמות שאת כולם דחיתי במבוכה.
לבסוף הוא אמר שהוא ישמור לי את זה, אם מישהו ירגיז אותי בעתיד.

ואני זוכרת היטב שכבר אז, מִעמקי הכאב והרחמים העצמיים והמלכותיות הבלתי-צפויה – קלטתי הכל. את האבסורד, ואת הנדיבות של הילד; כוח הזרוע היה הנכס שלו. זה מה שהיה לו להציע. זה היה מצחיק ונוגע ללב. וזה היה גם "רגע אקונצ'י" שלי. הרגע שבו הבנתי שהחשיבה משחררת. שהעולם הוא לא כלא. אפשר להזיז את הקירות בקסם המחשבה. אלימות יכולה להיות גם נדיבות. אפשר להחליף מקומות. אני יכולה להחליף. ואני לא צריכה להתאמץ אפילו, רק לשחק. כלומר לחשוב.

בעבודה המפורסמת שלו, Conversions אקונצ'י מושך את החזה שלו בניסיון לעצב לעצמו חזה נשי. זוהי כמוצהר, מטרת העבודה, אבל אין כאן ניסיון לכשף את המציאות. להפך: "חשוב שהניסיון עקר," הוא כותב, "כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך, על הרצון להשתנות."

והנה שוב מילת הקסם הזאת, תהליך. אקונצ'י ואברמוביץ משתמשים בה בצורה שונה, אבל אצל שניהם היא עומדת בניגוד לקיפאון של התוצאה, של החיים.

ואחרי כל המסע הזה אני רוצה לחזור לכשלון של אהרון. אהרון נכשל למעשה בכל הקסמים הגדולים: הוא לא מצליח לעצור את הזמן או לטהר את השפה או להשתיל לעצמו מוח חדש נקי מתכתיבי הביולוגיה, או לברוא את העולם מחדש על פי האידאלים שלו. אבל במובן אחר וקובע, הכשלון הזה הוא הנס שלו. "שומר פתיים ה'," כמו שאמא שלי תמיד אומרת. כי מעבר לעולם המושלם שהוא מנסה לברוא, אהרון משתוקק לחירות. הוא רוצה להצטרף למדורת השבט ולהסתלק ממנה כרצונו. כשהוא נכנס לכיתה הריקה הוא עובר מכסא לכסא כדי להתנסות בנקודות מבט שונות: לא רק של גדעון חברו האהוב אלא גם של אלי בן זיקרי הפושע ודודו ליפשיץ "המשוגע". לו היה חלילה מצליח במאגיה שלו, היא היתה הופכת לקללה כמו מגע הזהב של מידאס. הוא היה נשבה בעולם טוטליטרי של בדידות וסטגנציה, שבו הרעיונות הנעלים הולכים ומתנוונים כמו משפחות אצולה שמתחתנות רק בתוך עצמן. כי בסופו של דבר הגאולה היא בדקדוק, בריבוי, ולא בטוהר המונוליטי. הקסם האמיתי נמצא בתודעה החיה, המשתנה, היוצרת.

*

עוד זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שם אני מספרת עוד שני זכרונות ילדות מכוננים, בנוסף לזה שסיפרתי כאן)

וגם

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

עוד על קסם:

משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

*

ולבסוף, הודעה לירושלמים: דויד גרוסמן את ויטו אקונצ'י מגיעים לתמול שלשום!

ביום ראשון הקרוב, ה-27 בפברואר בשעה 19:00

יתקיים מפגש לכבוד הספר בקפה – חנות הספרים "תמול שלשום."

ד"ר נעמי יואלי תקריא קטעים ותשוחח איתי על אמנות הגוף והמילה.

תמול שלשום, קפה וחנות ספרים, רח' סלומון 5, ירושלים. טל: 02-6232758



Read Full Post »

Older Posts »