Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרים נובופלנסקי’

לכבוד יום הולדתי שחל מחר, בארבעה עשר בספטמבר, שהוא גם היום שבו מקריבים ילדות לדרקון, וגם היום שבו קיבל פרנציסקוס הקדוש מאסיזי את הסטיגמטה שלו (אם כבר מדברים על זה), בקשתי רשות ממרים נובופלנסקי לפרסם מייל שכתבה לי בעקבות הכרך הראשון של בנות הדרקון.

זו הפעם הראשונה שאני מבקשת רשות לפרסם מייל שנכתב אלי באופן פרטי.

תודה ענקית למרים על הכתוב ועל ההסכמה.

*

לפני כמעט שנה סיימתי לקרוא את בנות הדרקון וכתבתי לך רק שמאוד אהבתי אותו. ראשית כי הרגשתי שמי אני, הקטנה, שאנתח את הסיפור המופלא הזה (וכל דבר מעבר ל״מאוד אהבתי אותו״ נשמע לי כמו ניתוח) ושנית, כי לא הצלחתי אז לשים במילים את כל מה שהסיפור עורר בי.

רק אחרי הרבה חודשים הצלחתי לשים עליו את היד, על הכעס. שטפתי כלים לבד במטבח באמצע הלילה ואמרתי בקול ״אני כועסת״, ואז פרצתי בבכי, כזה מהסוג שבוכים כשפתאום נוגעים במשהו מאוד אמיתי.

כעסתי על זה שאני אישה, כעסתי על איך שמתייחסים לנשים, כעסתי, אבל ממש – לאבה מתפרצת בחזה. סיפרתי לאיש שלי והוא לא ממש הבין, וכל חיוך שלו הכעיס אותי יותר.

אחרי כמה ימים דיברתי עם אחותי, החכמה באדם. היא סוף סוף קראה את בנות הדרקון ממש לא מזמן כשהייתה בחופשה בסיני, ואני השתמשתי בסיפור כמטאפורה, לנסות להסביר על מה אני כועסת:

״נגיד שנבחרתי להיות נידונה, מילא, על זה אני לא כועסת, זה עניין ביולוגי, רק בנות יכולות…״

פשט: קיבלתי את התפקיד ללדת ילדים, כל חיי הרגשתי באמת בלב שלי שזה חלק גדול מהיעוד שלי. הלכתי לתוך הביצה בלב מלא רצון.

״נגיד ששרדתי את השנה וגם הרגתי את הדרקון ונשארתי בחיים ואני ממש ממש גיבורה, מילא, זה לא שהייתה לי ברירה…״

פשט: ילדתי, התגברתי על כאבים פיזיים, על פחדים, שותתת דם וזיעה וחלב ודמעות. הנקתי וטיפלתי, בלילה וביום, הייתי לגמרי בתוך זה ולפעמים רק בזה. לפעמים זה גרם לי להיראות כמו הנידונה עם השמלה הדהוייה והשיער הסתור לקראת סוף השנה שלה בביצה 🙂 לפעמים תינוק נרדם עם הפטמה בפה, ואני ניסיתי להשתחרר כי ״די, כואב, כבר אי אפשר יותר״ אבל ברגע שהתנתקתי הוא מיד התעורר ובכה, ואני התגברתי על הכאב וחיברתי אותו שוב לציצי, והסתבר שכן אפשר יותר.

שני השלבים האלו, של להיות נידונה ולטפל בדרקון, לא הכעיסו אותי. רציתי בהם וידעתי שאני עושה אותם מצויין.

״אבל זה שמעלים אותי למשפט אחרי כל זה?! זה מה ששובר אותי.״

ככה אמרתי לאחותי. 

אחותי החכמה מהר מאוד עלתה על זה. ״מי שופט אותך? זו את ששופטת את עצמך.״

נכון.

המשפט שהתנהל אצלי בראש שיקלל משתנים שונים, למשל: כמה אני מרוויחה, כמה הספקתי ליצור, כמה טיפסתי בסולם הדרגות (יש לנו דודה במשפחה שבכל יומולדת מברכת ״בריאות, נחת וטיפוס מהיר בסולם הדרגות״), כמה הייתי עם הילדים שלי ובכמה הכרה זכיתי.

במשפט הזה אצלי בראש אני יוצאת רע מאוד. אבל אם אני באמת מקשיבה לעצמי, אני יודעת שלא עשיתי שום דבר רע. והלב שלי זועק שזה מופרך וכל כך רחוק מהצדק, ממש כמו במשפט של מרתה אמל ונועה. איך הם מעיזים לשפוט אותן?? ולהאשים אותן בסעיפים המופרכים האלו, איך??!?

תחילה חשבתי שעלי להחליף את השופטים הכסילים שיושבים על הבמה. ״אמצא שופטים ערכיים יותר״ אמרתי לעצמי בתקווה שאם אברור טוב יותר את השופטים וארשה רק לאלו הראויים לשבת על הבמה, או אז אצא טוב במשפט הזה.

אחותי, שהיא מאוד חכמה (וגם סיימה את הספר ממש לא מזמן אז הפרטים עוד היו טריים בראשה), הזכירה לי:

״הן ברחו. נעה בכלל נגסה באגס ונעלמה, וגם מרתה ואמל הצליחו לברוח!״

וכך החלטתי שאני אברח מהמשפט הזה. לא מעניין אותי בכלל מי יהיו השופטים שיישבו בו, כי אני כבר לא אהיה שם להישפט. אני ארחיק, אצור, אופיע ואגשים את חלומי כמו מרתה. וכמו מרתה, שגוף  הדרקון הוא חלק מהיצירה שלה, לי יש את המטען הפלאי שלי משבע השנים האחרונות – והוא חלק מהיצירה שלי וחלק ממי שאני.

כמו שבנות הדרקון שברו שרשת של יותר ממאתיים שנה ושינו את המציאות לדורות אחריהן, אני קולטת עכשיו שבמעשים שלי אני מכינה את הקרקע לבנות שלי, איילה והדס. בזה שאני נותנת מקום וערך לעצמי ולעשייה שלי מעבר לאמהות ולא שופטת את עצמי על הבמה בכיכר העיר לפי מדדים מופרכים ומשתקים, אני מאפשרת להן לנהוג כמוני כשיהיו נשים בעצמן.

זה תהליך ארוך שנמשך אצלי חודשים, והסיפור בנות הדרקון עוזר לי לנווט בתוכו ולתת שמות לתחושות ולהתרחשויות. הסיפור הזה מרפא אותי, אני רואה בו את עצמי ומוצאת בו גם את הביטוי לעוול ולכאב וגם את הפתרון, הסוף הטוב, הנצחון והחופש. ועל זה אני רוצה לומר לך תודה.

*

אני לא העליתי בדעתי את כל זה כשכתבתי את בנות הדרקון. ומצד שני, איך אפשר להתכחש אחרי שהטלתי על הילדות להאכיל, להרדים, וללטף את הדרקון (עד זוב דם)?

ספרים הם ראי, זה הקסם שלהם; הם משקפים לכל אחד את עצמו, הם יכולים להציל, וזה מאד מאד מרגש.  

*

ועדיין בסערה הכפולה של סיום הטרילוגיה (17 שנים) והשלמת ספר תום (רק 6).

ראשית, מיה סלע ויובל אביבי הקדישו תוכנית שלמה של מה שכרוך לבנות הדרקון ולספר תום. הם היו נפלאים והלב פרפר לי. אפשר להאזין לנו פה.

שנית, "פלא אנושי ואמנותי" – יובל סער מפורטפוליו ראיין את עדה ורדי ואותי על ספר תום

שלישית, רשומה חדשה שכתבתי על הדלתות של תום זיידמן פרויד (ועל שכחה והשכחה) פורסמה באתר הפנקס.

ואחרונה חביבה, ובעצם ראשונה – איריס גנור מן הבלוג אלה יוונייה קוראת ספרים.

כשהוחלט להוציא את כל הטרילוגיה – כלומר שלושה ספרים בבת אחת – לא חשבתי כמה קשה יהיה להמתין שמישהו יסיים לקרוא אותם, בייחוד שקריאת הבינג' נכחדה מן העולם. אז זהו, שלא. יש לפחות קוראת אחת, איריס גנור, ששרדה את הטבח. הסקירות שכתבה מלאות ספוילרים (כפי שהיא עצמה מתריעה, ואף קוראת להם בשמם העברי, "קלקלנים"), אז עדיף לשמור אותן לאחרי הקריאה. אני מעתיקה לכאן רק את השורות התחתונות:

ספר האבות – ספר יפהפה וקסום ומומלץ בכל לב.
ספר המשאלות – לא מעט, במהלך הקריאה של הספר הזה, את צריכה לזכור שזו אגדה; אגדה מתוחכמת עם עלילות מפותלות. אלה לא החיים עצמם, את מזכירה לעצמך, שוב, ושוב ושוב. ולפעמים מתגנבת לך מחשבה לראש, שככה זה בדיוק בחיים. בדיוק ככה.
כל הילדות – מאד מומלץ. מאד.

אפשר לקנות את הטרילוגיה (בשלמותה, או כרך-כרך) בהנחות גדולות בחנויות הספרים הממשיות והמקוונות. פרטים נוספים פה

*

שנה נפלאה לכל באי עיר האושר!

Read Full Post »

אני לא מאמין שאי פעם כתבתי ספר ילדים. אני לא יודע איך כותבים ספר ילדים. איך ניגשים לדבר כזה? איך מתיישבים לכתוב ספר ילדים? זה שקר.

מוריס סנדק (ארץ יצורי הפרא וכולי) בראיון שלמטה.

זה לא סוד שעיר-האושר מופקדת בין השאר על פתיחת המעברים מילדות לבגרות. ההפרדה מקפחת את שני הצדדים ופוגעת בשלמותם האנושית. בדרך כלל התנועה חד-סטרית, קל יותר לחשוף את המורכבות הפואטית והרעיונית של יצירות שנועדו לילדים, או שמתויגות ככאלה. רק לעתים רחוקות יוצא לי לנסוע בכיוון ההפוך. אולי כאן במידה מסוימת, או כשאתגר קרת ודוד פולונסקי הגישו לי את זה על מגש.

והפעם מבחר משירי נתן זך למבוגרים (מתוך "שירים שונים" ו"כל החלב מהדבש") שהם בו-בזמן גם שירי ילדים אקזיסטנציאליסטיים, מלאי מוסיקליות, רגש, דמיון.

זאת גם הצעה לשיחה, וגם לסֵפר.

*

אני יושב על שפת הרחוב

אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמִסְתַּכֵּל בָּאֲנָשִׁים.
הֵם אֵינָם יוֹדְעִים
שֶׁאֲנִי בָּהֶם מִסְתַּכֵּל.

הַאִם כָּךְ מִסְתַּכֵּל בָּנוּ הָאֵל,
מִבְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ דָּבָר, מִבְּלִי שֶׁנָּבִין,
מִבְּלִי שֶׁנִּשָּׁאֵל?

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
יֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל.
לְפִי שָׁעָה
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמִסְתַּכֵּל.

*

ענק

אֲנִי עֲנָק וְרַק
אֲנִי עֲנָק. כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵרִים
אֶת רֹאשִׁי, כּוֹכָבִים
נוֹגְעִים בְּרֹאשִׁי. כַּאֲשֶׁר אֵינֶנִּי מֵרִים,
אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵשִׂים
אֶל לִבּוֹ, שֶׁאֵינֶנִּי מֵרִים.

*

השיר הבא מתכתב עם "מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שגם הוא כפי שהראיתי, עומד בכל הקריטריונים של שירה איכותית למבוגרים).

לבדו

לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מתמהמה והוא לבדו
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא

*

תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך

שאול שומע מוסיקה.
שאול שומע.
איזו מוסיקה שומע שאול?
שאול שומע מוסיקה
אשר נותנת לו רפאות.
שאול שומע מוסיקה.
מוסיקה שמוע שאול.
והאנשים סביבו אינם, כאילו
נעלמו, נאלם כל העם.
כי שאול שומע מוסיקה.
האם זאת היא המוסיקה
ששאול צריך היה לשמוע
לעת כזאת?
כן, זאת היא המוסיקה ששאול
צריך היה לשמוע לעת כזאת
כי אין אחרת עכשיו
ואולי לא תהיה
עד הגלבוע.

*

ציפור שנייה

רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.
הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.
צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד
עַד יוֹם מוֹתִי.

עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ.
אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.
מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ
לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם.

*

פרדה סופית

כאשר הלכה ממני נערתי
לבשתי את חליפתי החדשה
וירדתי לקפה.
והיו שם שלושה אנשים:
גבוה,
שמן
ורזה.
ולשמן היו שני פרחים אדומים
על החזה.
כאשר נכנסתי וראו אותי,
קם הרזה
והכריז:
זהו
זה.

*

כשהלכה ממני נערתי

כשהלכה ממני נערתי,
כתבתי פעם,
הלכתי לבית הקפה
והיו שם שלושה אנשים:
גבוה, שמן ורזה
ולשמן היו שני פרחים אדומים על החזה.

של השמן (אך לא
של הרזה).
למעשה,
כשנכנסתי, לא הרגישו בי.
יש רגע כזה:

אדם נכנס ויושב
ואילו אחר חושב
שרק רוח סובבה את הדלת
או אפילו לא זה.

*

מעבר לקסם של השיר הבא, החידתיות שלו קרובה גם למעשיית נונסנס של האחים גרים

לרוברט פרוסט

כשהייתי בשולי היער, אבל לא הייתי.
שמעתי ציפור קוראה בשמי.
מי, כל כך מאוחר, כאן, ביער.
יכולה להיות ציפורי?

הציפור פרשה כנפיה.
לשאלותי הותירה אותי.
אני שבעגלה לא באתי.
נסעתי משם בעגלתי.

*

(באמת יש דואג האדומי בספר שמואל ובתהילים)

שיר לדואג האדומי

אם יש דואג
הוא יכול גם להיות מזרע אֱדום:
הוא ידאג לחתולים האדומים שלא ידרסו ברחוב.
העיקר שידאג טוב.

אם יש דואג
אסור שלבו שלו ידאב.
הוא יכול לעלות בלילה יחידי על הר
אבל אסור שלבו שלו יהיה מר.
הוא חייב לדאוג במידה שווה
למה שמעורר ולמה שאינו מעורר בלבו דאבה.

הוא יכול להיות חיוור מבושה, או מתאווה אדום.
אבל אל לו לדאוג לעצמו היום.
הוא חייב לדאוג לרחוק ולקרוב.
העיקר שאם הוא דואג,
שידאג טוב.

*

איך זה שכוכב

אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב אֶחָד
לְבַד מֵעֵז. אֵיךְ הוּא מֵעֵז, לְמַעַן הַשֵּׁם.
כּוֹכָב אֶחָד לְבַד.
אֲנִי לֹא הָיִיתִי
מֵעֵז. וַאֲנִי, בְּעֶצֶם,
לֹא לְבַד.

*

שמונה השורות האחרונות של השיר הבא הן חגיגה פסיכדלית (נוסח לוסי ברקיע היהלומים) למאיירים

חוני המעגל

חוני המעגל מופיע באגדה. הוא
נקרא מעגל משום שהיה עג סביב עצמו עוגה, עגול. רגל איש
לא דרכה שם מעולם באותו עיגול אך כל ילד עלול היה
בנקל להיקלע אל תוכו. חוני היה אז בשקט ובנימוס
טופח לו על כתפו, אומר לו 'חבר' או 'ילד ילד,
תיזהר.' זה היה חוני וכזה היה. אומרים
שגם בימי חמה ידע להוריד גשמים. הוא גם הפך
לב אנשים: מלב אבן ללב שביר. נשבר. חוני היה
נועץ עיניו באיש במבט מהורהר וראה זה פלא:
האיש כבר היה אחר, שונה. עדיין לא היה סיפק בידו
להחליף את בגדיו, לרחוץ את בשרו אך
צבעים אחרים כבר פרחו בעיניו, לילה טיפש בגרונו ולחש
באוזניו דברים כמוסים, אפלים, דברים שאדם מעלים
אפילו מבני ביתו. כי לא שווא שבתו
של חוני בעיגולו.
הוא כמעט לא היה יהודי. הוא לא שוטט,
הלוך ושוב, סביב העיגול ולא השתוקק לראות
כיצד נראה עיגולו מבחוץ או לבדוק
אם אמנם אין עוד עגולים כשלו בחוץ. משום כך גם זכה
בכבוד גדול: שמו נקרא מעגל. אומרים שבאותם ימים
היו בישראל עוד עיגולים אחרים. אבל איש מבעליהם לא זכה
שיהיה שמו בישראל מעגל על שם עיגולו, שכן רק
עיגולו של חוני היה באמת רק שלו. באחרים ישבו בשניים
או בשלושה, או בהרמת ידיים. או בגנבה, או ישבו
ביחידות רק למראית עין.
לא כן חוני. מעיגולו לא יצא
בשנים בהן עוד הביט וראה ובשנים
בהן כבר ישן וחלם. כל זוהר העולם קרן
מפניו. נהרי נחלי יהלום גלשו מעיניו. באופלו
היה מאופל הפחם. דבר מה שלא מהכא ולא מהתם. עוברים
ושבים היו מהלכים על בהונות בחרדת קודש ואב
היה פונה אל בנו בלחישה: זהו חוני. הוא לא
כמוך או כמוני. הוא מעגֵל. והבן היה מסתכל ומוסיף:
ועכשיו הוא ישן.

איור של מרים נובופלנסקי

*

ויש עוד הרבה מועמדים. מפזמון (כלבלב הו בי די בם בם) שהוא בטח הראשון שעלה בדעתכן, ועד גמל המלך שלמה (הרהור זואולוגי-פילוסופי במסגרת שלושה שירים מן האנציקלופדיה), שירים תנ"כיים כמו לפעמים מתגעגע (אלוהים על עבדו המתוק איוב) או את שערו של שמשון, וגם שיר קטן לערש, כמו חול, צער אינו משאיר סימנים, ועוד. עדיין לא החלטתי מה עמדתי לגבי חלקי שירים – למשל מתוך שיר ארוך ומפורק, מטולא חלקים-חלקים כמו "השיר על הזמיר". זהו אחד הבתים החביבים עלי:

שקר השרץ, אמת האמה.
רק הצפרדע אינה נרדמה.
אינה נרדמה וחושבת חשוב:
כל העולם רטוב.

*

ולסיום:

אני יכול

אני יכול לצייר
אך אינני יודע

אני יודע לנגן
אך אינני יכול

ואם יבוא מישהו ויאמר לי
שכל העולם במה –

אירק לו ישר בפרצוף.

*

תוספת מאוחרת, שני שירים מתוך "כיוון שאני בסביבה"

מִזעוּר

תִּשְׁרֵיצִ'יק
חֶשְׁוָנְצִ'יק
כִּסְלֵוְצִ'יק
טֵבֵתְצִ'יק
שְׁבָטְצִ'יק
אֲדָרְצִ'יק
נִיסָנְצִ'יק
אִיָּרְצִ'יק
סִיוָנְצִ'יק
תַּמּוּזְצִ'יק
אָבְצִ'יק
אֱלוּלְצִ'יק

שָׁנָה טוֹבָה!

*

אני כלב

אֲנִי כֶּלֶב, אֲנִי חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ לְבַד.
אֲנִי עוֹבֵר בְּמַעֲבַר חֲצִיָּה אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר,
הַכֹּל לְפִי הַצְּרָכִים וְהַחֵשֶׁק. אֲנִי לֹא יָכוֹל
לִקְנוֹת בַּחֲנוּת, לֹא מְנַגֵּן אָקוֹרְדְיוֹן, לֹא
מֵבִין בְּמוּסִיקָה, נוֹבֵחַ, קָשׁוּר לַאֲנָשִׁים בִּרְצוּעָה.
זֶה לֹא תָּמִיד קַל. הָעוֹלָם קָשֶׁה,
לֹא כֻּלָּם מִתְחַשְּׁבִים בְּכֶלֶב וְיֵשׁ גַּם
שֶׁפּוֹחֲדִים. יֵשׁ כְּלָבִים טוֹרְפִים כְּמוֹ
אֲנָשִׁים.

אֲנִי כֶּלֶב וְיֵשׁ לִי צַוָּארוֹן לָבָן עַל הַצַּוָּאר.
הַפַּרְוָה שֶׁלִּי מְחַמֶּמֶת אוֹתִי בַּחֹרֶף, שֶׁלֹּא יִהְיֶה
לִי קַר. מַפְרִיעָה קְצָת בַּקַּיִץ.
אֲנִי חָשׂוּף לְכָל קַרְצִיָּה וּפַרְעוֹשׁ. הֵם מוֹצְצִים אֶת דָּמִי.
הֵם מַכְאִיבִים לִי. כְּשֶׁאֲנִי מִתְגָּרֵד
אֲנָשִׁים מוֹצִיאִים אוֹתִי מֵהַבַּיִת.

אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה, כְּבָר אָמַרְתִּי, אֲבָל שׁוֹמֵעַ
טוֹב מְאֹד כְּשֶׁקּוֹרְאִים לִי וְאָז אֲנִי בָּא.
שׁוֹמֵעַ אֶת הַלַּיְלָה, כָּל קוֹל יֵשׁ לוֹ הַקּוֹל שֶׁלּוֹ. מְזַהֶה
אֶת הַמָּנוֹעַ שֶׁל אֲדוֹנִי. מַה שְּׁלוֹם כְּבוֹדוֹ?
זְנָבִי כְּבָר מְכַשְׁכֵּשׁ. הַרְבֵּה זְמַן כִּמְעַט לֹא הִשְׁגִּיחַ
בִּי, גַּם לוֹ יֵשׁ צָרוֹת, מָה אֲנִי יוֹדֵעַ, אוּלַי חָסֵר לוֹ לִטּוּף.
אֶת הַשֵּׁרוּת לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שֶׁלָּמְדוּ מֵהוֹרֵיהֶם, זֶה אֶצְלֵנוּ
בַּמִּשְׁפָּחָה. הַמָּסֹרֶת מְסַפֶּרֶת שֶׁבִּתְקוּפָה עַתִּיקָה
הָיִינוּ זְאֵבִים לְכָל דָּבָר אֲבָל אֲנִי לֹא זוֹכֵר.

אֲנִי כֶּלֶב קָטָן, אוּלַי לֹא כְּדַאי לִטְרֹחַ הַרְבֵּה בִּגְלָלִי.
מִי אֲנִי וּמָה הָעוֹלָם הַגָּדוֹל הַזֶּה הַמָּלֵא בְּעָלִים.
אֲבָל יֵשׁ לִי בַּיִת, אֲנִי מְחֻנָּךְ, רַק אַל תַּשְׁלִיכוּ אוֹתִי לַכְּלָבִים
לְעֵת זִקְנָה. לֹא נוֹלַדְתִּי לִהְיוֹת מֻשְׁלָךְ, אֲנִי לֹא בָּטוּחַ
שֶׁאֶסְתַּדֵּר.
אֲנִי מְקַוֶּה לְטוֹב.
אָנָּא, אַל תִּדְרְסוּ אוֹתִי.

*

והנה עוד ציטוט של מוריס סנדק מאותו ראיון:

העבודה שלי תמיד נחשבה בלתי הולמת, והספרים שאני אוהב אמנם, אלה שהכי עובדים לדעתי כיצירות אמנות וכספרים, הם בלתי הולמים.

לא שאני מאמינה שספר ילדים עם שירים "לא הולמים" כאלה יפורסם באקלים התרבותי הנוכחי ובתפריט הדל והקונפורמיסטי של ספרות הילדים. אני רק מצביעה על האפשרות, ההזדמנות. (לדודה יוכבד, אחותו הבכורה של סבי, היה ביטוי כזה, "אני רק מציינת…")

*************************
ויש גם המשך!

************************

Read Full Post »