Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מרים ילן שטקליס’

"זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."

(מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז)

אז מה נשתנה באהבות נכזבות מאז מיכאל של מרים ילן שטקליס? פוסט שלישי ואחרון בסדרה. והפעם "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז, עם איורים של זויה צ'רקסקי-נאדי (ציירת נהדרת בכלל ובפרט. תערוכת היחיד שלה פראבדה נפתחה זה עתה במוזיאון ישראל).

.

.

וכך זה מתחיל:

החתול שלנו לא אוהב אותנו. אולי הוא בכלל לא אוהב אף אחד. אבל אנחנו אוהבים אותו. אנשים חושבים שמיצי הוא חתול רגיל לגמרי. יש מיליונים כמוהו. הוא לא מיוחד בשום דבר. הוא לא חכם. אבל אנחנו חושבים שהוא נסיך. הוא יכול היה לעשות כל מיני דברים חשובים. הוא היה יכול להיות חתול של מכשפה ולדעת איך עושים קסמים ואיך מבשלים רעלים. הוא היה יכול להיות אבטיח אבל זה לא מעניין אותו.

מי היתה הראשונה שזיהתה את הדמיון בין חתול לאבטיח, הסופרת או המציירת?

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז

.

וכך זה נמשך, בלי שמץ איפוק, כמו בהגדה של פסח עם ה"להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולעלה" שלה, רק על חתול; בתנופה כל כך מצחיקה ומסחררת שצריך להתאפק כדי לא לצטט את כל הספר.

למטה, מיצי "מצייר בכפות הרגליים פרחים אפורים על השמיכה הלבנה". לרונית מטלון היה פתגם לזה: הוא מחרבן להם על הראש והם מודים לו.

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

"גם אהבה לא מעניינת אותו, וזה חבל מאד. מלך העולם לא מרשה לנו כמעט אף פעם ללטף אותו. צודק. איך אפשר שכל אחד ילטף מלך מתי שמתחשק לו?"

אז תגידו בצדק, שחתול זה לא איש ואין מה להשוות. ועדיין מדובר בכמיהה אינסופית ליצור בלתי נגיש, ה"מיכאל" של החתולים, ובאורח פלא כמעט, היא לא נגועה במסכנות או בפגיעה בערך העצמי. ועל הפלא הזה בדיוק מתחשק לי לכתוב.

זה מתחיל כבר בשמו של הספר, בשאלת ה"מתי" [כבר החתול שלנו יאהב אותנו] שמבטאת קוצר רוח ילדי (כמעט אפשר לשמוע את האוף! המקדים) ולא תוגה וספק עצמי בבחינת, האם החתול שלי אי פעם יאהב אותי…?

וזה קשור מן הסתם גם לגוף ראשון רבים של המספרת: זה לא ה"חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" של "מיכאל", כשההד החקיין רק מטעים את בדידותה של הגיבורה, אלא – "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" יש קבוצת תמיכה בקלחת, משפחה שלמה. אפילו בלילות, כשהם חולמים על אהבתו של מיצי, הם מתערבלים להם יחד בפסיכדליה נוסח "לוסי בשמי היהלומים".

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

והאיורים כמו הטקסט, נעים בין פנטזיה לפיכחון; ברוב התמונות מיצי מפנה את גבו לבני המשפחה. זויה צ'רקסקי-נאדי לא מייפייפת ובו בזמן אין שום מסכנוּת באוויר, אין חוסר ביטחון או תקיעוּת של חיכייה; האיורים מתפוצצים כמו זיקוקים לשלל מאטיסי של צבעים ודוגמאות. רק הקצב יותר מהיר ואורבני (משל מאטיס). הקווים הישירים והענייניים מחסנים מסנטימנטליות.

.

מימין, חלון של מאטיס. משמאל, חלון של זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

ובחזרה לסיפור – בכל פעם נדמה שזהו, לא נותר עוד מה לומר על מיצי, אבל יש ויש. האהבה היא קרן שפע של יצירתיות, היא חזקה יותר מדגים מכושפים, ומיצי אמנם מתעלה גם על אשת הדייג; מנסיך הוא הופך למלך, לקיסר היקום, לשליט מערכת השמש… ההומור רוכב על גב הגוזמה ומבער את הסנטימנטליות; שלא לדבר על האירוניה; כי פלא הבריאה שבו מדובר הוא בסך הכול חתול רגיל וקצת טיפש… (וגם זה מקור לאושר קוֹרְאִי, שלא צריך להיות מיוחד כל כך כדי לזכות בכזאת אהבה).

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

ובתנופת הגוזמה גנוז גם עצב על תועפות הדמיון הנדרשות כדי להסביר את הדחייה ולהצדיק את האהוב. על השקר השקוף שצובע כל פגם וכאב בצבעים זוהרים.

"לפני השינה אמא אומרת לנו: ילדים! אני מקווה שתמיד יהיה לכם בבית בעל חיים כזה, גאוותן (שחושב שהוא הכי טוב מכולם) וכפוי טובה (שלא יודע להגיד תודה). הלוואי שלנצח נצחים תאהבו יצור מטופש עם עיניים עגולות, אחד שיודע שתמיד ירצו אותו, ולא משנה מה הוא יעשה. זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."

"It's all in the mind"  כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה".

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

חדר הילדים של זויה צ'רקסקי-נאדי הוא מקדש לאל חתול שבו מטיפה האם למאמין קטן שיושב על הסיר בתחתונים מופשלים…

הנאום זורם מן הפסים של חולצת האם דרך תעלות השטיח עד פסי המצעים. עיגול הציפורן בראש האצבע מהדהד בקירות. ההומור שומר על מפלס הארציות. הוא לא מניח לבלון הזה לפרוח לשמיים (ולחנוק את הדגים המסכנים אחרי שיתפוצץ).

ויש מי שיאתר בנאום הקצר של האם גם שרידים של כעס. ככה זה כשלא מכניסים את הרגש לשום סד. ומורכבות רגשית ורעיונית זאת ברכה גדולה (בחיים ובספרות. וכל שכן בספרות ילדים).

ובסופו של דבר, החיוניות הגדולה של הספר, האושר שהוא גורם, נובעת בראש ובראשונה מן היכולת לאהוב, כי כמו בסיפור שאינו נגמר היכולת לאהוב היא מי החיים והשמחה.

*

עוד באותם עניינים

ספר גאוני

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

על הנסיכה תבוא בארבע

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר? (הספר)

דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

אהבתה של נורית זרחי למר חס (וחלילה)

Read Full Post »

יש כלל ברזל בתיאטרון: לא מתחילים הצגה בהתנצלות. ויסלחו לי ידידי וקרובי אם אחרוג ממנו הפעם, וטעמי עִמי (כמו שכתב בשעתו סנט אקזופרי): "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי כבר ספג פה ושם תלונות מסוג "זה לא לילדים" ועוד מעט אספק עוד תחמושת למתלוננים, ואיש לא יקשיב אם אצעק שזה כן לילדים, או לפחות "גם" – כי ברור שגם גדולים, ובעיקר גדולות ייהנו מן מסיפור האהבה הפיוטי והמצחיק המתרקם בין ארנבים עם שמות של ירקות.

ובמחשבה נוספת זאת לא בדיוק התנצלות, יותר הקדמה ברוח אריך קסטנר שטען שספרים בלי הקדמות הם כמו בתים בלי גינות קדמיות; כי מאיזו בחינה "זה לא לילדים"? (בהנחה שיש בכלל יישות כזאת "ילדים", הרי כל ילד הוא יחיד ומיוחד ויש לו טעם משלו וצרכים משלו, כמו לכל מבוגר). המתלוננים לא פירטו, אבל אני משערת שנרתעו מסיפור אהבה שאינו מתרחש בגן ילדים ארנבוני, אלא בעולם קטן של ארנבים-בוגרים.

אין הרבה ספרי ילדים עם גיבורים מבוגרים (אם לא סופרים את האגדות ואת שירי אמא אווזה, שנוצרו עוד לפני שהגבולות בין ילדות לבגרות נקרשו). אבל ילדים מכל העולם משחקים בבובות-אנשים – מחיילי בדיל ועד ברביות נודעות לשמצה, מגיבורי-העל של לגו או סתם בעלי מקצוע; שוטר, רופא, כבאי, בנאי… וגם בלי בובות הם משחקים באבא ואמא ובשוטרים וגנבים. לפני מספר שנים חלפנו א' ואני על פני צמד זאטוטים מחסידות בעלז, ואחד מהם אמר, "בוא נשחק שאנחנו מהק. ג. ב." וחברו אמר בספקנות ובהסתייגות מסוימת, "גויים?"

אנה הרמן ממפלגת הגם וגם (כמוני) כתבה בין השאר:

נדמה לפעמים שאין זה אלא סיפור שמספרת אמא לילדהּ, שעה שהיא מאכילה אותו בסלט: היא משדלת אותו לאכול ירקות מזינים, ותוך כדי כך מספרת לו על "מר חסה" כשהיא מגישה לו חסה, ועל "רוזי פטרוסיל" כשהיא מוסיפה פטרוזיליה. הילד שומע וגומע ובולע את הסיפור ואת הירקות, והסיפור והירקות והאהבה והארנבים נמסכים בקרבו יחדיו.

ותכנים אוטוביוגרפיים תמיד מסתננים לסיפורים מאולתרים כאלה, וטוב שכך. לא רק בגלל שזה אמיתי ואותנטי; רוב הילדים מתעניינים במבוגרים היקרים ללבם, וחשים בשברון הלב שלהם (ובעוד אלף דברים אחרים שעוברים עליהם ומשפיעים עליהם). מעשיית סלט שכזאת היא הזדמנות לשיתוף מוגן – כי כל מה שעובר דרך ירקות סופח קומיות ופרספקטיבה.

אני משוכנעת שהעולם הקטן שאיירה הילה חבקין בהשראת ביאטריקס פוטר (פיטר ארנבון) יקסום לילדות משני המינים, וכך או אחרת, זה פוסט המשך למיכאל של מרים ילן שטקליס וניסיון לבדוק מה נשתנה באהבות כואבות.

*

"אהבתה של רוזי פטרוסיל" כריכה

.

בשרוולים לחים מטל/ רוזי חוזרת לביתה./ לבה משקלו אבן.

נורית זרחי, "אהבתה של רוזי פטרוסיל"

*

אין זאת כי הטללים יורדים/ גם על נתיבי החלומות./ בבוקר התעוררתי/ ושרוולי ספוגי טל.

קי נו טסוראיוקי (946-884) תרגם אוריאל עקביא

אהבתה של רוזי פטרוסיל (הארנבת, למר חסה הארנב) מאת נורית זרחי והילה חבקין, נפתח בציטוט מ"מיכאל":

בכיתי, בכיתי,
חיכיתי, חיכיתי,
ומי לא בא?

המהדרין ישימו לב שהציטוט משובש. שתי השורות הראשונות החליפו מקומות. מה שיוצר מעין רצף טקסטואלי, מרוץ שליחים שירי שבו נורית זרחי לוקחת את מקל הבכי הגדול ממרים ילן שטקליס, ופותחת את סיפורה של רוזי בהצפה, שיטפון ממשי וגם מטפורי בגינתה. כי הגינה היא הרחבה של האני, כמו בשיר השירים, "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו."

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

למעלה, הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. למטה – לא התאפקתי – צינור גינה (עצום) של קלאס אולדנברג, 1983 (על העבודה הזאת כתבתי פה)

.

ולא רק הצינור שרוזי מתקנת מסתלסל לצורת לב. העולם הקטן שיצרה הילה חבקין זרוע בלבבות מכל הסוגים, עד כדי כך שגם הלוגו של עם עובד בשער הספר נראה פתאום כמו לב מושלך. רק עכשיו שמתי לב לדמעה התלויה בקצהו, ואולי זאת בכלל חתיכה שנשברה?

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים)

.

חלק מן הלבבות גלויים כמו העינית, ואחרים מוטמעים בקומפוזיציה. למשל:

.

קומפוזיציה לבבית. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ומכאן ואילך נפרשים כל נפתולי אהבתה של רוזי: הבלבול, הכמיהה, השוטטות הלילית סביב ביתו של מר חסה, הנסיונות הכושלים לשבות את לבו בבישולים, בהתקשטות, התהיה מה עדיף, להיות חזקה או מהוססת. היא מתחילה איתו בגלוי וזוכה בהתעלמות. היא בוכה ובוכה ("את כיסי הדמעות מרוקנת"). ולאט לאט נגמלת. מתפכחת. כשמר חסה נחשף לבסוף במלוא פוציותי, היא נוהגת בו בנימוס כיאה לארנבת מחונכת: "היא לא תנבל את הפה בקללות וניאוצים … אבל לחשוב מותר מה שרוצים."

וזה מה שחשבה גברת ארנבה:/ באהבה מר חס מצטיין כמו כרוב זקן/ ומייאש כמו תלתן יבש./ כמו גזר שהזקין, כרובית ביום חמסין,/ כמו תות שכבר נמעך/ או קולרבי שנשכח./ איך לא ראיתי את זה בהתחלה?

בתמונה למטה הילה חבקין מממשת את הגידופים המטפוריים. שימו לב כמה פונפוני הזנבות דומים וקרובים לפונפוני נעלי הבית של רוזי. מר חסה הוא עכשיו עפר לרגליה.

.

רוזי ומסדר הגידופים. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

שם הספר הוא מחווה ל"אהבתה של תרזה די מון", צרור סונטות שכתבה לאה גולדברג לגבר צעיר שבו התאהבה, בשמה של צרפתייה אצילה מן המאה השבע עשרה שבדתה מלבה. על פי הביוגרפיה שהמציאה גולדברג, התאהבה תרזה די מון (תרזה דימיון?) בצעיר האיטלקי ששימש מחנך לבניה והקדישה לו עשרות סונטות. אחרי לכתו שרפה אותן ופרשה למנזר.

זרחי לא ממשיכה רק את מרים ילן שטקליס אם כן, אלא מעדכנת גם את לאה גולדברג. והילה חבקין בעקבותיה, עושה מחווה לסונטה ט', המפורסמת מכולן: "מחלוני וגם מחלונך/ אותו הגן נשקף, אותו הנוף,/ ויום תמים מותר לי לאהוב/ את הדברים אשר ליטפה עינך."

.

החלון הפותח והחלון המסיים מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. איירה הילה חבקין.

.

הסביבה שמציירת חבקין משקפת כאמור את רגשותיה ותחושותיה של רוזי. הטיול הלילי שלה רווי באהבה – אפילו השביל מתפתל לצורת לב – וגם באירוטיות עמומה – ראו את העץ (ואת השועל הקטן המחבל בכרמים של שיר השירים).

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ועוד אירוטיות מרומזת: הענף הלופת את המגילה, התות הנגוס לרגליה.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ולא מדובר ביוזמה חתרנית של חבקין. זרחי התחילה, בהומור המתעתע הפיוטי שלה, החביב על ראדר התבניות שלי: כשרוזי מהרהרת, "המאורה של משפחת משפך פתוחה. מישהו שכח לסגור?" אני שומעת: "החנות של מר משפך פתוחה, מישהו שכח לסגור?"

סוג כזה של דו משמעות מצחיק ופיוטי הוא הלחם והחמאה של שירי אמא אווזה. כיוון שחמקו פנימה לפני שהגבולות נסגרו, ילדים עדיין נהנים מהם.

וכשרוזי חושבת מחשבות בוטות גם חבקין מסתנכרנת: עוגת הגזר שהיא מגישה למר חסה היא קרנבלית, על גבול לורנה בוביט, למי שזוכר.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (איור מלא ותקריב).

.

והעוגה הזאת היא ההפך הגמור מציור הכריכה שבו רוזי הקשורה מציצה בין שאר ירקות, כמו אותו "תפוח זהב שאהב את אוכלהו" שעליו כתבה דליה רביקוביץ.

למטה מימין, פרט מתוך כריכת הספר. משמאל פרט מתוך הפורזץ. עכשיו תסתכלו רק על הסרט הקושר את הירקות ועל העלים היבשים של התות, ותגידו לי בעצמכם מה מצויר בכל אחד (מעבר ללבבות הפרומים).

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (פרטים)

.

ובסוגריים אני רוצה להוסיף שהילה חבקין מנצלת כל חוט ושרוך שהיא מוצאת לרישום במרחב – מן הצינור והלוגו של עם עובד, ועד הסרט הקושר את הירקות, עלי התות או רצועת התיק של רוזי בתמונה למטה – כשמר חסה מתקרב היא מתפסלת לצורת אינסוף (אהבה) וכשהוא מתרחק היא מוטלת כמו לב שנפל על השביל בין עלי השלכת.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים, לפני ואחרי).

.

זה סוג של גרפיטי חתרני, שגובל בפסלי חוטי הברזל של אלכסנדר קלדר.

.

אלכסנדר קלדר

.

ובחזרה לנורית זרחי – שורה של אהבות כואבות ניצבת באופק הספרון הזה: מרים, לאה (תרזה), דליה – ונורית מטלטלת את הסירה. מהרגע הראשון היא מטלטלת אותה; לא עוד "מיכאל" הנשגב והנסתר או תחפושת רומנטית של מחנך איטלקי, מאהב לטיני בלתי מושג, לא עוד טורף אנונימי של תפוח זהב, אלא מר חסה – שם לא רומנטי בתכלית, שזרחי עוד מקצרת פה ושם בפמיליאריות, למר חס (והמשלים ישלים, למר חס וחלילה). הכאב לא פחות בהכרח אבל הפרספקטיבה היא לגמרי אחרת. הצחוק (והכעס) משחררים. ובאשר לאירוניה – כבר סיפרתי איך גיליתי שהיא ידידתי הטובה. גם לילדים אחרים מגיע הפלא הזה.

*

עוד נורית זרחי בעיר האושר

על טינקרטנק – נורית זרחי ודוד פולונסקי (וגם רשימת השמות)

על הנמר שמתחת למיטה (איור אחד נפלא) – נורית זרחי ולנה גוברמן

על אמבטים – נורית זרחי ורותו מודן

במה נפגשים אדונים? (נורית זרחי בדיעבד)

לשאלת הפיות היהודיות (נורית זרחי בתפקיד קטן ואורח, אבל זה כמו בקרדיטים של סרטים אמריקאיים, כשכותבים את השחקן החשוב של התפקיד הקטן בסוף – AND נורית זרחי)

*

ויכוח קודם עם אנשי ה"לא לילדים" (המתכוונים לגונן, אני יודעת)

*

שנה מלאה אהבה וצחוק ויופי ואירוניה לכולכם.

*

Read Full Post »

מזל ואהבה, כך התחשק לי לסיים ולהתחיל את השנה.

במקור היו לי שלוש אהבות, אבל מחשש אמל"ק (המאיים שבעתיים בקרבתו ל"עמלק") הן פורקו לסדרה קטנה.

*

בסרטון למטה, מרים ילן שטקליס קוראת את "מיכאל".

.

אל "מיכאל" כבר הגעתי פעם דרך האיור הנפלא של דוד פולונסקי. אלא שאז התמקדתי במרחב הפיסי והנפשי שפולונסקי צייר לגיבורה וכמעט לא נדרשתי לטקסט, הפשוט רק לכאורה, כי מתחת לרגש החשוף ולדיווח הדקדקני מפכים מי תהום שיריים.

קחו למשל את החזרות האלה של הפתיחה, "חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי" – זה לא רק תיאור ילדותי של הזמן המתמשך והחדגוני של החיכייה, ולא רק הד, שמדגיש את הבדידות שבה המילים חוזרות עלייך ואלייך. זו הדלות הלשונית שנוצרת כשהרגש כל כך טובעני שהמילים מתחפרות במקום; כמו בקינת דוד על אבשלום: בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם [מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ] אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.

ובעצם השיר מתחיל כבר בכותרת, בשם האהוב, "מיכאל", שמתחיל במילת השאלה, "מי?" (שתחזור תיכף שוב ושוב) ומסתיים ב"אל", לא רק במובנו הנשגב והשמיימי (אף שגם הוא כלול, כמו הGOD ב"מחכים לגודו") אלא כמילת יחס שנשארת תלויה באוויר, כי אין שום דבר בצד השני. האהוב לא בא.

ה"מי לא בא?" היא סוג של עדכון לשאלת המשחק, "מי יבוא אלי?" שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. יש משהו נוגע ללב בהיצמדות לצורה הקלילה של המשחק והחידה, עד שגם המנגנון הזה כבר לא עובד: "והוא לא בא. והוא לא בא," זו ההכרה בתבוסה, הרגע בו הופך השיר סופית לקינה.

מיכאל היא גם המילה היחידה בסוף שורה שלא מתחרזת עם כלום. מבחינה לשונית, חרוז הוא סוג של זוגיות. הסביבה המחורזת יוצרת ציפייה לחרוז שמכזיב שוב ושוב, כמו האהוב.

ואם כבר מדברים על חריזה – החריזה הדקדוקית ששולטת בשיר (חיכיתי/בכיתי וכיו"ב) נחשבת לנחותה בדרך כלל. רק הצדקה פיוטית יכולה לגאול אותה מחוסר התחכום. כמו למשל בשירו של אריה לודוויג שטראוס, "קינה על מות אחותי", כשהוא כותב, אֵיךְ אֲכַבֶּה בִּי אֵשׁ פְּרִידָתֵךְ / וּבְאוֹרָהּ לְבַד אֶרְאֶה פָּנַיִךְ// וְהִיא לְבַד תְּחַיֶּה אוֹר עֵינַיִךְ / הַקּוֹדְרוֹת, אֲחוֹתִי, בְּאַחְרִיתֵךְ – בחריזה הדקדוקית (אחריתך/פרידתך, ששולטת גם בהמשך השיר) מהדהד צליל ה"איך" שבו הוא נפתח, בתלונה, באי הבנה, בסירוב להאמין שאופייני לקינות בכלל; "איך נפלו גיבורים…" "אֵיכָה ישבה בדד…" וכן הלאה.

הילדה של מרים ילן שטקליס עוד לא הגיעה אל האיך, היא עדיין ב"מי?" (מי כמוך באלים, מיכאל) וגם זה שובר לב.

קינות שמורות בדרך כלל למאורעות סופניים כמו מוות וחורבן, אבל כשהרגש מציף, הפרופורציות טובעות. אולי זאת רק מחלת התבניות האנושה שלי (מין סורק מוּלד שמתביית על תבניות דומות) אבל החריזה הדקדוקית המעט ארכאית של "שלא תֵּדַעְנָה/ שלא תַּפְרַעְנָה" החזירה אותי לפֶּן תִּשְׂמַחְנָה/ פֶּן תַּעֲלֹזְנָה של קינת דוד על שאול ויהונתן. כאן מנסה הגיבורה להסתיר את הפגישה הרומנטית מן הבובות, ושם קורא דוד להסתיר את המוות מן האויב, "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים…"

*

הכאב של "מיכאל" עדיין מהדהד בלבן של גדולות וקטנות (וגדולים וקטנים), אבל בספק אם היה נכתב היום או אם היה מתקבל בברכה דומה. גיבורה פסיבית שיודעת רק לחכות ולבכות זה "מסר  פגום לבנותינו" (אף שמרים ילן שטקליס חצתה את מִגְדָּרֵי הבכי בדני גיבור). לי עצמי אין שום הסתייגות. ילדותי רדופת האג'נדות גמלה אותי משירת הסירנות שלהן. ואף על פי כן הזמנים השתנו, והשינוי הזה לא פסח על ספרות הילדים. מיכאל הבלתי מושג, הנסתר כמו האל שבקצה שמו, כבר לא חסין כמו פעם. אפשרויות חדשות נפתחו, ואפשרויות חדשות (בניגוד לניכוש הישנות) זה תמיד נפלא.

וכך בבכי גדול שאינו מפוסק כמו הבכי של ההתחלה –

מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל.

– בכי עצום בסדר גודל של תהילים (בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה), אנחנו מגיעים לאהבתה של נורית זרחי ל… (תיכף)

Read Full Post »

בחממת האמנים עסקנו השבוע בבחירת ועיצוב המרחב שבו מתרחשת ההצגה, ואיך המרחב הנכון הוא כמו כלי שמזקק ומממש את הרגש והעלילה. ונזכרתי באיור של דוד פולונסקי ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שיר שובר לב במיוחד, משום שבשאלה החוזרת "ומי לא בא?" מהדהד בין השאר היפוכה: "מי יבוא אלי?" שאלת משחק שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. עוד על השיר עצמו).

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, מאייר מופלא מבחינות רבות, שניחן בין השאר באינטואיציה פסיכולוגית נדירה, ממקם את הגיבורה שלו על המעקה של חדר מדרגות, ומתמצת במחי איור, את "עלילת" הציפייה וגם את מהותה הרגשית.

מבחינת העלילה – האיור תופס את הגיבורה בעיצומה של ההתקדמות הזוחלת אל דלת הדירה ואל דלת הבניין, מסלול שמקורו במשיכה המגנטית לאהוב (כי אם מיכאל לא בא אל ההר, ההר משתוקק לבוא אליו). ובו בזמן הוא מזקק גם את כוריאוגרפיית התקווה שהנה ואו-טו-טו הוא כבר יתגלה בעיקול…

וכמעט בלי משים פולונסקי גולש מן המטונימיה למטפורה, כי זה לא רק איור ריאליסטי עד כדי רצפת השומשום של חדר מדרגות ישראלי, אלא גם איור סמלי עד כדי ארכיטיפיות שלוכד את המצב הנפשי של החיכייה, את הלימבו* של הבין לבין: בין הבטחה למימוש, בין הבית לחוץ, בין שמים לארץ (תלויה על פס ברזל מכאיב).

*לִימבּוֹ מן המילה הטווטונית "limbus" שפירושה אימרת הבגד, הוא הגבול בין גן עדן לגיהנום בתאולוגיה הקתולית.

וכל הפרטים הנוספים והמדויקים עד העצם: הרגליים היחפות מפסיכולוגיית-היצאתי-רק-לרגע שמתארך אמנם ונמתח כמו הציפייה, התקיעות של המבט המקובע המופנה למשהו שלא רואים באיור ולכן לא קיים (והוא באמת לא קיים, כי מי לא בא?), וגם האפרוח (שמאחורי הסורגים – תוספת מאוחרת, ותודה למגיבים) שמביט בדריכות לאותו מקום, האבסורד של היאחזות במעקה בלי לרדת במדרגות, הלאות של הראש המושען על הידיים ועל המעקה. אפשר ממש להרגיש כמה לא נוח לה, בסנטר, בצוואר, בכפות הרגליים, בלב – לא במקרה הסינר מתקמט שם – והארשת הנוגה והמשועממת שנותר בה עדיין מין רוך או טעם לוואי של תקווה.

מיכאל / מרים ילן שטקליס

חיכיתי, חיכיתי,
בכיתי, בכיתי,
ומי לא בא?
מיכאל.

והוא הבטיח פעמיים
כי יבוא אחר הצהריים.
ומי לא בא?
מיכאל.

שמלה לבשתי יפה מאוד,
וסינר, בו רקום אפרוח ורוד.
ומי לא בא?
מיכאל.

והבובות כולן לישון השכבתי.
חשבתי: שלא תדענה –
שלא תפרענה –
אותי ואת מיכאל.

ובחלון ישבתי,
והקשבתי,
וחשבתי –
מיכאל.

ובגזוזטרה עמדתי,
ולחצר ירדתי,
וחרדתי –
מיכאל.

והוא לא בא.
והוא לא בא,
מיכאל.

מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל.

*

עוד איור אחד נפלא

לנה גוברמן ונורית זרחי

בתיה קולטון וביאליק

*

עוד על מרחב ונפש

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

מר גוזמאי וירמי פינקוס

ארכיטקטורה של הנפש (על הבתים של לואיז בורז'ואה)

כשחציי התחתון הפך לאבן

ועוד

Read Full Post »

מוקדש באהבה (ובקריאה למרד) לכל המאיירות והמאיירים

*

"מוץ!" אמר הדובון, "די לך, מוץ. אל תתרגז כל כך! לנו הזנבות, ולהם [לבני האדם] הלבבות."
"הו-הו!" קרא החתול בכעסו, "לבבות! מי ראה את הלבבות שלהם? הם רק מתפארים בהם: 'לבי טוב עלי! לבי מר עלי!' אך מי ראה את הלב הזה? את זנבי שלי כל אחד רואה!"

"טוב," אמר הדובון, "אבל אנחנו הרי בעלי זנבות אנחנו. עלינו לעשות משהו."

(מתוך "המסע אל האי אולי", מרים ילן שטקליס)

מי שקרא את "המסע אל האי אולי" יודע שבלבו של הספר (או שמא בזנבו – האם לספרים יש לבבות או זנבות?) נמצאת בין השאר, סוגיית הזנבות והלבבות: הזנבות על פי "המסע אל האי אולי" הם הלב הרגשי הגלוי והמדבר בעד עצמו של בעלי החיים, בעוד שהלב האנושי חבוי בתוך הגוף ועצם קיומו מוטל בספק וטעון הוכחה.

מן רשימה שהקדשתי לאיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי" נשמט הפרט הראשון שמשך את תשומת לבי. הוא מופיע בכמה איורים. למשל כאן:

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

.

מה "לא בסדר" בתמונה הזאת? טוב, כבר נתתי רמז עבה ומכופל – לקוּץ הדוב אין זנב.

כשהזכרתי את זה באוזני בתיה קולטון (לא כבקורת, זה ריתק וריגש אותי כפי שתיכף אסביר) היא החווירה כאילו גיליתי גופה בחדר האמבטיה שלה. ומיד התגוננה ומנתה איורים שציירה מחדש בשם הנאמנות לטקסט. ובכלל, מלבד אלישבע, קוּץ הוא הדמות האהובה עליה ביותר בספר, הוא צוייר בדמות "דובי גוסטבו" של ילדותה, אמרה, והוסיפה עוד כהנה אבחנות על האנטומיה של דובי צעצוע. היא דיברה במהירות ונראתה אשמה כאילו עברה על אחד מעשרת הדברות של אומת האיור.

היא עשתה את זה לא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

הרשימה הזאת לא נועדה להגן על בתיה קולטון. הזנב האבוד של קוּץ הוא רק משל וטריגר למחשבות על איור בכלל ועל איור עכשווי בפרט. הן רבות מכדי להידחס לפוסט אחד. זאת ההתחלה.

ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

איור: ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

לדובים קלסיים אין זנב (ראו את פו למעלה). במקרים המעטים שהמעצבים התעקשו להצמיד להם אחד זה נראה זר ואפילו מגונה. מרים ילן שטקליס שכחה או התעלמה מזה; זה שיבש לה את התזה היפה (באמת יפה) על "מותר הבהמה מן האדם".

אבל מה שבאמת מעניין אותי הוא איך משפיעה סתירה כזאת על הקריאה, הגילוי שלקוּץ המדבר גבוהה על מותר הזנבות אין בכלל זנב. אני יכולה להעיד על מה שקרה לי: קוּץ נהפך לדמות מורכבת. טוב הלב שלו נותר בעינו, אבל הוא נהיה גם קצת מגוחך. הדוגמטיות שלו בלטה פתאום לעין, ההתהדרות במשהו שאולי היה פעם במקור לאבות אבותיו (עם הסגולה של הדובים החיים) ובמשך הזמן נשר מבלי שיבחין בכך. הפער ערער על תקפותם האוטומטית של סממנים חיצוניים; טוב הלב של קוּץ כמו של אמא של דני, אינו נגזר מזנבם אלא מהתנהגותם. ולקינוח חשבתי קצת, כל הפוסל במומו פוסל.

ובשורה התחתונה, הפער בין הטקסט לאיור מוסיף עומק ומורכבות. זה אחד הדברים שהופכים את האיור לראוי לטקסט, שהוא עמוק ומורכב על אף פשטותו כפי שהראה עמוס נוי.

מילת הגנאי האולטימטיבית בעולם האמנות היא "אילוסטרטיבי". להגיד "אילוסטרטיבי" זה כמו לומר "חסר כל עומק ומורכבות". בתרגום לעברית אילוסטרטיבי זה איורי, אבל זה לא חל על האיורים ככלל אלא בדיוק על התפיסה (המיושנת, ועל כך בהמשך הסדרה) הזאת שהאיור צריך להיות אחד לאחד עם הטקסט, ולפעמים – כשהסופר חי, זה גם אחד לאחד עם מה שלא כתב, רק ראה בעיני רוחו. ואני תוהה כמה חזק הציווי הזה שנאכף על ידי סופרים ועורכים וגם על ידי המאיירים עצמם, שהפנימו את הדיכוי. מתי הם ימרדו?

אומרים שילדים הם פשטנים, שהם לא מסוגלים להבחין במורכבות. ובו בזמן מתעלמים מן המאמצים שמשקיעים בלשכנע אותם שהעולם פשוט. כל מיני סוגים של מאמצים, בין השאר בחפיפה בין האיורים לטקסט. זה מוצג כערך חיובי: "נאמנות לטקסט", אבל בעיני זה דומה יותר ל"תיאום עדויות" שמשבש את הצדק והאמת.

כבר כתבתי כאן על "שירים לעמליה", איזה אושר גרמו לי הסתירות הקטנות בין הטקסט לאיור. המחברת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת "זכרה" את זה קצת אחרת.

העולם הוא מקום מורכב ומלא פערים – בין מה שאנשים מצהירים למה שהם עושים, בין האופן שבו הם רואים דברים, ובכלל – איפה שיש אנשים יש הפתעות, טובות ורעות. זאת לא רק תובנה בוגרת. זה אחד הדברים שהכי הטרידו אותי בתור ילדה (על אף הפשטנות שיוחסה לי). הרומן שלי "טבע דומם" נפתח בזיכרון מכונן מגן הילדים:

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מהחלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות הצביעה עליהם ואמרה אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.
זה קרה בבת אחת; הַפְּליאה על יתרון ההתבוננות שלה ואבדן האחדות. טריז נתקע בין המילים לעולם. ספק ירוק הרעיל את החוּמים הבטוחים. האות ניתן לכל הקלקולים הבאים.

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

אני לא יכולה כמובן לדעת מה הייתי חושבת על קוּץ של קולטון בילדותי. נדמה לי שהייתי שמה לב, שהייתי חושבת על זה, שהייתי מרגישה באותנטיות, בהדהוד שמתחת לסתירה.

ואי אפשר לסיים הפעם בלי הסיפור הטאואיסטי המופיע בפתח הרימו את קורת הגג, נגרים של ג'יי. די. סלינג'ר.

הדוכס מוּ מסין אמר לפּוֹ-לוֹ: "אתה כבר בא בימים. האם יש במשפחתך אדם שאוכל להעסיקו כאחראי על סוסי במקומך?" ענה פו-לו: סוס טוב ייבחר על פי מבנהו הכללי ומראהו, אבל סוס עילאי – כזה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר עקבות – הוא משהו חולף וערטילאי, חמקמק כאוויר פסגות. כשרונותיהם של בני מצויים בדרך כלל במישור נמוך יותר: הם מסוגלים להבחין בסוס טוב הנקרה בדרכם, אבל לא בסוס עילאי. אבל יש לי חבר בשם צ'יו-פאנג קאו, רוכל של חומרי הסקה וירקות, ובענייני סוסים, חוכמתו אינה נופלת משלי, אנא קרא לו."
הדוכס מו עשה כן, ואחר כך שלח את האיש לחפש סוס. כעבור שלושה חודשים הוא שב מדרכו ובישר שמצא סוס. "הוא נמצא עתה בשאצ'יו," הוסיף. "איזה מין סוס הוא זה?" שאל הדוכס. "הו, זוהי סוסה אפורה," היתה התשובה. אבל כשמישהו נשלח להביאה היא התגלתה כסיח שחור כפחם! מאוכזב מאד, שלח הדוכס לקרוא לפו-לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "שאותו שלחתי לחפש לי סוס, בלבל לגמרי את כל העניין. הוא אינו מסוגל אפילו להבחין בצבעו של בעל חיים או במינו! מה הוא כבר יכול לדעת על סוסים?" פו-לו פלט אנחה של שביעות רצון. "עד כדי כך הוא הגיע?" קרא. "אם כך הוא עולה עלי עשרת מונים. אין מה להשוות בינינו. הוא קאו, רואה לנגד עיניו את המנגנון הרוחני. הוא שם לב לעיקר ושוכח את הפרטים הטפלים. הוא כל כך מרוכז בתכונות הפנימיות שהוא אינו מבחין בחיצוניות. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות. הוא מתבונן בדברים שמן הראוי להתבונן בהם, ומתעלם מאלה שאין צורך לבדוק אותם. כה נבון הוא שיפוטו של קאו בסוסים, עד כי יש ביכולתו לשפוט דברים חשובים יותר מסוסים." כאשר הגיע הסוס הוא אכן התגלה כבעל חיים עילאי.

דבורה בטרפילד, סוס

דבורה בטרפילד, סוס

.

טוב, מאייר לא צריך לבחור סוסים לדוכס. די שיהיה נאמן לעצמו, שלא יתבטל בפני הטקסט אלא ישוחח איתו.

ואתם מוזמנים לחלוק עלי כמובן.

*

עוד באותם עניינים

יש לי משהו עם אוטיסטים

על גורילה של אנתוני בראון (תמיד שואלים אותי אם הוא התכוון, אבל זה לא משנה. מודעות היא בסך הכל פיגומים לאינטואיציה)

איורי נפש – תמצית האמנות

האיור הלא מתאים (שוב בתיה קולטון, הפעם בכוונה)

*

וחשוב חשוב מאד! בואו בהמוניכם, וגם שתפו והפיצו והזמינו!

המכירה השנתית של ספריית גן לוינסקי נמשכת עד שבת ב- 17:00.
המכירה מאפשרת את קיומה של הספרייה והמשך פעילותה בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב לשנה נוספת.
מעל – 200 עבודות נפלאות של אמנים נפלאים, בינהם/ן: סיגלית לנדאו, ציבי גבע, איציק לבנה, אביטל כנעני, דוד עדיקא, Klone, מתן בן טולילה, גלעד רטמן, ארז ישראלי ועוד רבים טובים במחיר מציאה!
אנחנו מתארחים השנה בגלריית P8 שנמצאת ברחוב יהודה הלוי 79 (בחצר האחורית של הבניין, מאחורי הדלייקטסיין). שעות הפתיחה הן בין 11:00 ל- 17:00.
הזמנה מעודכן 3.12*

Read Full Post »

לא מזמן התפרסם פה הפוסט היפה יפה והעצוב של עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס. הוא תוכנן בהתחלה כפוסט זוגי – עמוס על הסיפור ואני על האיורים של בתיה קולטון, אבל בסופו של דבר העדפתי לא לפצל את הקשב. אז קצת באיחור, שלוש הערות על האיורים, ועוד אחת בכיס.

וראשית, למי שעדיין לא קרא, זה מה שכתוב בגב הספר:

קוּץ הדב, רוּץ הכלב, מוּץ החתול ודני יוצאים באמצע הלילה למסע אל הרופא הגדול של הצעצועים, כדי לתקן את הבובה השבורה אלישבע.
אבל הרופא נמצא בארץ רחוקה- רחוקה – היא שוכנת באי "אולי" בלב האוקינוס הגדול, ורק הלויתן הזקן מכיר את הדרך לשם.
לאן יוביל אותם מסעם הארוך, ומה יעלה בגורלה של אלישבע?

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958). הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958).
הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

1. חושך ואור

טוני מוריסון חזרה וסיפרה בראיונות, שהיא נוהגת לקום ולכתוב בחושך לפני עלות השחר. זה התחיל כשילדיה היו קטנים; אלה היו לדבריה, שעות השקט היקרות. אבל מאחורי הנימוק הטכני חבויים אולי טעמים עמוקים יותר; הכתיבה בחושך שלפני עלות השחר מבשרת ומשקפת איזו תבנית יסוד בכתיבתה; הספרים של טוני מוריסון יוצאים מחושך גדול (לאו דווקא פיסי) אל אור מהסס, ראשון.

המחצית הראשונה של "המסע אל האי אולי" מתרחשת בחושך. בתיה קולטון חזרה וסיפרה בראיונות כמה התקשתה לשהות בחושך הארוך כמו לילה של חורף סקנדינבי.

לקולטון יש היסטוריה של צמצום החושך. בשרשרת זהב למשל, היא זיקקה וכיווצה אותו פעמיים, באמצעות האנשה. ב"מסע אל האי אולי" משמש הלוויתן השחור כמרחב ביניים, פיסה של חושך מתמעט שעל גבה (ובעצם על קצה אוזנה, אם להאמין למרים ילן שטקליס) שטה החבורה אל אי האור – "אולי".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב..." מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב…" מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור - "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה, בתיה קולטון.

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור – "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

אלא ש"המסע אל האי אולי" לא רק מתחיל בחושך. הוא גם מסתיים בחושך. בתמונת השִׁיבה של בתיה קולטון מונחת אלישבע המתוקנת על הכוננית, אבל במקרה או שלא במקרה רגלה האחת מוסתרת ומלבה את הסָפֵק: היה או לא היה? האומנם הושבה רגלה החסרה של אלישבע, או שקסמו החלומי של ה"אולי" כבר מתחיל להתפוגג בחושך העצוב של המציאות?

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

2. צעצועים

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצי להגדלה)

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצו להגדלה)

"המסע אל האי אולי" של בתיה קולטון הוא בין השאר אפוס הוליוודי עתיר ניצבים-צעצועים, בן-חור שכזה בזעיר אנפין.  כששאלתי את קולטון על הבחירה המפתיעה (כי כפי שציין עמוס נוי, לא רק בזכות "המסע אל האי אולי" אלא גם בזכות שירים כמו "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" נתקבעה דמותה של מרים ילן שטקליס כמשוררת הצער שבלב, כלומר בקוטב הלירי ולא האפי של השירה) התברר שאלישבע מייצגת בשבילה את עַם-הצעצועים המדוכא מכל העמים והמגדרים והגילים. נקודת המבט החברתית (המקסים גורקי-ת כמעט) של קולטון מוסיפה לסיפור נופך קלאסי. כי הקול החברתי כמו קול הרבים בכלל, כמעט נכחד מספרות הילדים. ברירת המחדל העכשווית היא לגמרי אינדיבידואלית.

ובכלל, אף שה"איורים מצוינים" כפי שכתב יותם שווימר בואינט אין כאן שום הוקוס פוקוס, אלא כובד ראש (עניין שונה לגמרי מעצב הפורט על מיתרי הלב והדמעות) ועמלנות ומין "והצנע לכת" (הססמא שנחקקה בשעתו על סמל בית הספר הריאלי, ואין סיכוי שהיתה נחקקת היום על סמלו של בית ספר חדש). באחריות החברתית של האיורים יש טעם של פעם, ובו בזמן זה גם הטוויסט שמקנה רעננות לאיור, ומכייל את הספר כולו לגובה הצעצועים.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

לקולטון יש משיכה גדולה לצעצועים. בסתר לבה היא עדיין מאמינה שהם קמים לתחייה כשכולם ישנים. וגם הגבול בין איור לצעצוע הוא די נזיל בביוגרפיה שלה. בילדותה היה אביה מפרק את הספרים שאהבה ומכין פזלים מהאיורים. היא אומרת שהיו לזה שני צדדים; מצד אחד הוא פשט את עורם של האיורים והרס אותם, ומצד שני, כשמרכיבים פזל הלא ממששים את התמונה וצוללים לתוך פרטי-הפרטים באינטימיות שלא מתקיימת עם האיור השלם בספר.

וכך או אחרת – הפרטנות שבה מצוירים הצעצועים ב"מסע אל האי אולי" היא חלק מן האתיקה של הספר, מקסמו ומאמינותו. וחבל רק שהפורמט הקטן, הנאה והנעים והצנוע לכשעצמו, קצת מסתיר (מומלץ להסתייע בזכוכית מגדלת כדי ליהנות מן השפע והגיוון).

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

ועוד משהו קטן על צעצועים ואותיות: כותרת כל פרק ב"מסע אל האי אולי" מצוינת באות של מספרו הסידורי וסביבה איור קטן, פרט שנגזר מתוך אחד מאיורי הפרק (חוץ מפרק אחד. איזה? תגלו בעצמכם). ועם זאת, בניגוד למסורת עשירה של איניציאלים (אותיות פתיח מעוטרות) בספרות בכלל, ובאיורי ילדים בפרט – קולטון לא עשתה שום מניפולציות באותיות. לא מתחה אותן ולא עיקמה ולא קיפלה ולא צבעה ולא הסוותה. היא השאירה אותן נוקשות ושלמות, כמו אובייקטים-צעצועים.

מקבץ איניציאלים מטופלים

מקבץ איניציאלים מטופלים מספרים וכתבי יד

איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

שלושה איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

3. מפת הפנטזיה

"הפנטזיה של ספרי הילדים לוקחת אותנו לאן שתיקח, עם או בלי מפה – המפה היא רק הניסיון הכושל שלנו ללכוד לרגע את החלום."

כך מסתיים הפוסט היפהפה של גילי בר-הלל על מפות מסע של ספרי פנטזיה. "המסע אל האי אולי" משתייך אל מה שהיא מכנה ספרות ה"לשם ובחזרה". והנה, מי שמביט בתמונה התלויה מעל מיטתו של דני רואה שזוהי בעצם מפת "המסע אל האי אולי" (בעיקר החלק הימי המואר של המסע, אם כי בפינה השמאלית למטה יש "מקרא" קטן מצויר, שמציין גם את הלילה).

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע (קוץ הדוב חולם על הברווזה). איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

האם התמונה התלויה בחדרו של דני התחברה לחמלה על אלישבע והתממשה בחלום המסע שלו?

או שאולי זאת בכלל בתיה קולטון המאיירת שמדברת עם הקוראים מעל לראשו הישן?

ואולי זה בכלל החלום של אלישבע – המפה בסוף הספר כמעט בוקעת מראשה כמו בועית מחשבות של קומיקס – אולי המפה היא "רק הניסיון הכושל של אלישבע ללכוד לרגע את החלום."

או שכל האפשרויות נכונות. בתיה כאמור מאמינה בחיים הנסתרים של הצעצועים.

*

ויש לי עוד הערה חשובה, רביעית, אבל אני שומרת אותה לפוסט אחר שייכתב בעתיד הקרוב (אני מקווה). שכבר נכתב.

*
עוד על החיים הסודיים של צעצועים וחפצים:

אזרחות כפולה: על חייל הבדיל האמיץ (רשימה מכוננת)

פניה ברגשטיין והליצן

הספר הנפלא ביותר

דניס סילק, הקדמה

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

*

על בתיה קולטון: איך נראית ילדות

וכמובן – עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" (ושם בפוסט נמצאים גם שני האיורים האהובים עלי בספר, לא רציתי לחזור עליהם פה).

*

ונותרו עוד ימים ספורים להצטרף להדסטארט השווה של "יואל אמר"!

*

Read Full Post »

היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה14 בספטמבר, שבו בין השאר קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אכזרי ואפל בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור – ותשוקת משחק ותיאטרון. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מן הנועזוֹת).

מוריס סנדק, איור ל

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" מאוסף האחים גרים

"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. הוא נוגע בן כשהן נותנות לו לחם והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. ומלבד זאת הוא נותן לה גם ביצה לשמירה. הוא ממליץ שתישא אותה לכל מקום ומזהיר שאובדנה של הביצה יביא לאסון. הנערה לא מתאפקת ופותחת את החדר האסור ומוצאת גרזן נוצץ וקערה עם אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. אבל השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים."
כשהמכשף חוזר הוא בודק את הביצה ומגלה שהיא נקייה. הכלה עמדה במבחן ועכשיו תורו של המכשף למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא אומרת, היא תשגיח עליו מחלונה. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומייד". והוא ממשיך. ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (לא אמרתי שהם לא אכזריים).

*

1. ציפורים

רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.

פפגנו

פפגנו, צייד הציפורים מחליל הקסם, מתואר בדרך כלל כשהוא מחופש לציפור ונושא כלוב גדול על גבו.

הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .

שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.

האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, אלא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.

סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.

ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".

"ציפור כנף" אייר ארתור רקהאם

כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").

וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.

*
2. תקבולות

גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:

שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".

והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."

הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.

(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן

*

3. הסל

החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במבחן, מגיע תורה לתת לו הוראות ולהמציא כללים: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.

אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.

(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

*

4. ציפור הדבש

יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.

היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

ועוד קצת על דבש: יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.

"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."

ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.

והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).

והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת

*

שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).

*

* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה

*

ותזכורת:

לתוכנית המלאה של כנס הפנקס לחצו כאן.

לתוכנית המלאה והמצוינת של הכנס  לחצו כאן. וזה דף האירוע בפייסבוק

Read Full Post »

"המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס יצא בימים אלה במהדורה מחודשת עם איוריה הקלסיים-עם טוויסט של בתיה קולטון.

עמוס נוי הוא יקיר עיר האושר (ש"נפל בפייסבוק" לפי עדותו). הוא כתב בין השאר את הפוסט הבלתי נשכח על קופיקו.

התגעגעתי ובקשתי ממנו לכתוב על הספר.

זאת היתה אמורה להיות מתנה ליום הולדתי שחל ב14 בספטמבר (חג הדרקון), אבל לפי כללי מוסיקת המקרה היא הגיעה ב21 בספטמבר, יום הולדתה של מרים ילן שטקליס (היא בת 114 היום).

אני שמחה ונרגשת לחלוק אותה עם מרים ואיתכם.

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה - רק היא משתקפת במים, לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהוב לשמאלה.  מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה – לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהבהב שמולה, אבל רק היא לבדה משתקפת במים. מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

*

האשה הזו איננה אשה באמת. אין בה ולא כלום

מאת עמוס נוי

דברים רבים ראינו שם. בביתן אחד היתה אשה בשמלה ירוקה קצרה מאוד, וידיה ורגליה אדומות. על לִבּה טבלה לבנה עם עיגולים צבעוניים ובאמצע הטבלה עיגול שחור. אנשים עמדו במרחק מה על יד מעקה וקלעו אליה בכדורים מרובים ארוכים. על פי רוב לא פגעו בה. אבל היו גם בני מזל וכדורם פגע ישר בעיגול השחור וחדר אל ליבה, והאשה נענעה בידיה וברגליה, נשמעה פתאום מוסיקה והאנשים צחקו מרוב שמחה וטפחו לו לבר-מזל על כתפו. והוא התגאה מאוד. בעד זה משלמים חמש פרוטות. האשה הזו איננה אשה באמת, היא מצויירת על קרש. הלכתי מסביב והסתכלתי בה: אין בה ולא כלום, סתם עץ. ואני לא אוהבת את האנשים היורים בה. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "שתים-עשרה")

.

לפעמים אני חושבת על העגלה ההיא ועל הילדים המלוכלכים, על הכל. ולפעמים אני חושבת וחושבת, ועוצמת את עיניי, ונדמה לי – אולי הוציאו אז ילדה אחרת מן העגלה ההיא? והילדה האחרת חזרה הביתה ונשארה אצל אבא ואמא, והם חשבו שזוהי ילדתם… ואני? אולי נשארתי בעגלה, בין הילדים המלוכלכים, והסיעו אותי למרחקים, הרחק-הרחק מאבא ואמא… ועכשו? מה עושה אני עכשו? עכשו אני רוקדת על חבל. והחבל מתוח גבוה-גבוה מעל האדמה. ואני פוחדת. אני רוקדת ופוחדת. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "מעשה במשרוקית")

הסיפור "המסע אל האי אולי" נדפס לראשונה כספרון ב-1944 (עם איורים של אן נוימן), ושוב ב-1952 (עם איורים של "איזה", היא איזה הרשקוביץ'; זהו עותק הילדות המרופט שלי, והוא הנוסח המוכר בדרך כלל, בזכות מהדורות מאוחרות שלו); הוא שב ונדפס בתוך הספר "שיר הגדי" ב-1957 (עם איורים של צילה בינדר), ויצא זה עתה שוב לאור כספר, עם איוריה של בתיה קולטון. במובנים רבים הוא משרטט את מחוזות המיתולוגיה הפרטית של ילן-שטקליס, כפי שהיא שבה ונרמזת בכל שיריה וסיפוריה, לילדים ולגדולים: מבעד לקובלנת הבובות המקולקלות והקירבה האינטימית של גמדי הלייל הנבונים, נפרש, לעיניים מבוגרות, מארג מכמיר לב ומטלטל של כאב, עצב, חרדה, בדידות, עלבון, בגידה, אכזבה, נטישה, ואימה מבועתת מפני אובדן זהות; עולם של זוהמה, מוּכניות, תעוב עצמי, המאוכלס בדימויים של "נשיות פגומה", ועמוס סודות ושקרים (ספרה הראשון למבוגרים של ילן-שטקליס נקרא "שקר?"; אחד מאוספי השירים שלה נקרא "יש לי סוד").

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, מימין בתיה קולטון, משמאל איזה הרשקוביץ

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס – מימין בתיה קולטון 2014, משמאל איזה הרשקוביץ 1952

במצעד השירים-העצובים-של-כל-הזמנים יבחרו רבים לאחד המקומות הראשונים את "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" – שהשורה המפורסמת שלו אינה "זולגות הדמעות מעצמן", כפי ששרים, מצטטים, וכותבים בדרך כלל, אלא "בוכות הדמעות בעצמן" המצמית. הרכילות הביוגרפית, שהיתה בגדר ידע משותף וידוע לכל בחוגים רחבים, על נישואיה הקצרים של מרים ילן בת העשרים ותשע לארכיאולוג משה שטקליס, ועל הבגידה, הנטישה, והפרידה שלו, לאחר עשר שנות נישואין, בעקבות ההתאהבות שלו בבינה גבירץ, המאיירת של כמה מספריה – פאם-פאטאל יפת תואר ואלגנטית, היפוך של ילן-שטקליס במראה ובגינונים – כבר נקשרו כמעט כקלישאה להמתנה הנכזבת, להבטחה שהופרה, למחוות האהבה שנדחו והולעגו, ולבכי המחלחל בשני השירים גם יחד (בעיתון "הארץ", למשל, התפרסמה כתבה נרחבת ה"חושפת" את הפרשה, קצת בסגנון המאפיין את המדור ההוא, שבו גילוי-מחדש לשל רכילות הידועה לרבים מוצג כתגלית ספרותית מרעישה). גם מובנת מאליה העצבות הנלווית לתאורי בדידות גלויים, בשיר כמו "לבדי", ובוודאי בשיר מעשה בילדה בודדה – המתחיל ב"ירח, ירח, ספר לי סיפור", ושהיה עבורי שיר של בכי מיידי, אולי בגלל השורות "כי אמא איננה ואבא הלך, וריק הבית, ריק כל-כך, כל-כך לא שלנו הבית", המתחרות אצלי בזעקה הנוראה Mama, don't go, Daddy, come home של ג'ון לנון. אבל, בקריאה מרוכזת ועם מפתחות-הצער שמספק גם "המסע אל האי אולי", אפשר לחוש גם בצד האפל והדווי הרוחש מתחת לפני השטח של שירים וסיפורים "תמימים", הרפתקניים ושובביים לכאורה.

שני הציטוטים שהבאתי בראש הטקסט, מתוך שני סיפורים אוטוביוגרפיים מכוננים וחושפניים של ילן-שטקליס (שיצאו לראשונה בנוסח לילדים, ובנוסח מורחב למבוגרים בספר "חיים ומלים", ושניהם עוסקים בשקרים של מבוגרים לילדים, ובסודות של ילדים מפני מבוגרים) מדגימים את האלימות והלעג הגבריים מול אוטומטיות בובתית מצועצעת ומפורכסת, אבל גם את הפחד להישאר ילדה מלוכלכת ("מלוכלך כזה כזה!" כמו דני, שאף ילד לא יאמר לו שלום, ב"הסבון בכה מאוד", עוד שיר משעשע-כביכול על זוהמה ובדידות), ילדה הרוקדת ופוחדת ביריד (שהוא גם מקום ההתרחשות של הסיפור הראשון).

הבובה המקולקלת שבה בהתמדה בשירים ובסיפורים, עם רפרטואר עשיר (ומטריד) של פגיעות גופניות – ידיים ורגליים חסרות, עין שנתלשה, אף מנותץ, שער שהקריח או דהה והפך דליל, קרעים ושברים. היא בדרך כלל קורבן של התעללות של "ילדה רעה" (שיריה וסיפוריה של ילן-שטקליס, בניגוד לתאוריות חינוכיות עדכניות, מלאים בדיונים והתמקחויות על "הילד הרע"; ב"עייפה בובה זהבה" אפילו הלילה, זמן הסודות האפלים והידידים המסתוריים, הישנים במיטתה ואוכלים מצלחתה, הוא מושאו של דיון כזה).

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב"

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב" (לחצו להגדלה)

.

בסיפור "הדב" באה בובת הדב אל דודה מירה בחצי הלילה ב"עניין חשוב". הוא קובל על רותי, הרוחצת אותו עד כאב, במלים מוכרות מדי של קורבן התעללות:

"…אוזני השמאלית תלויה אך ורק בחוט דקיק, ומי יודע כמה ימים יחזיק החוט. והיא תולשת את שערותי. שערותי נשרו כמעט כולן, ומה שנשאר – דהה, הלא היא משכיבה אותי בשמש ושוכחת אותי. שוכב אני יום תמים בשמש ושערותי דהות ואני חש בראשי. דודה מירה, אמרי לה בבקשה, כי לא תרחץ אותי כל-כך… את יודעת איזה ילדים ישנם… כאלה שתולשים את שערותינו, ושוברים את ידינו ורגלינו, ולפעמים גם את ראשינו. איך אפשר להישאר זמן רב אצל ילדים כאלה? ואנו בורחים מהם. חוזרים אל ארצנו".

גם ההתחננות הנואשת והמגוננת של אלישבע בפני הרופא שבאי-אולי מוכרת עד כאב מקורבנות דומים. רותי אינה כל כך "רעה", היא "לא מבינה את אשר היא עושה. והיא כל-כך מכאיבה לי". ואותה אלישבע ממש מככבת בכמה שירי הבובה המקולקלת – למשל, ב"אלישבע הקטנה" (אלישבע הקטנה/ מה קרה פה, מסכנה?/ נעלמה פתאום רגלך?/ מי לקח אותה ממך?") ובאלישבע הנחמדת המפורסם ממנו –

ואומרים לי, את קרחת.
ואומרים שבור אפך…
אין אני יודעת למה
הם אינם רואים יפייך?

כמו שהבחינה וציינה עטרה אופק בתבונה, רותי, "הילדה הרעה" שחיבלה באלישבע, נעדרת מהסיפור ואינה לוקחת בו חלק. את התיקון/ריפוי מבצעים, באופן משמעותי ובולט, רק האח הגדול וידידיו. אבל עבורי שיאו הריגשי והלא-מובן-מאליו של הספר הוא דווקא לאחר הניתוח – כשאלישבע ה"מתוקנת" וה"יפה" (ורטוריקת עשיית הפלאים של הרופא וצוותו באמת מזכירה קצת פרסומת לניתוחים פלסטיים), כבר איננה ניתנת לזיהוי. החברים, שאינם מצליחים לאתר אותה בקהל האחיד של בובות "מתוקנות" ו"יפות" כמוה, עומדים לומר נואש, והיא נאלצת לקרוא אחריהם בקול כדי שיזהו ויקחו אותה. הרגע הזה חותר תחת סיפור המטמורפוזה האופטימי ופורם אותו לחרדה, אשמה, ובושה שממנו נטווה המארג הקודר הזה. הזהות היא הסוד המתרחש בלילה, היא זקוקה לכאב, וכיעור, ולכלוך, ואלימות, וחושך כדי לשמר את ייחודה. התיקון המיוחל הוא גם יציאה לאור יום, אל היופי הסתמי, המשותף לכל, חסר האיפיון, המכני. כמו בהרבה משיריה וסיפוריה אפשר לשמוע את המתח והקריעה שבין כאב של נשיות פגומה אבל נוכחת (כמו של הילדה שהצוענים גנבו אותה ב"מעשה במשרוקית"), ובין נשיות מתוקנת, בובתית, הטופחת בידיה ורגליה כשגברים יורים אל ליבה "כדורים מרובים ארוכים". ועולה בזיכרון שירה של דליה רביקוביץ, שהפכה בובה ממוכנת, כזו שפנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים, אך נפלה אפיים ארצה ונשברה לשברים. אמנם, ניסו לאחות את שבריה ביד מאומנת, אבל "אז כבר הייתי בובה מסוג שני/ כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת". כי הבובות היפות, יפות באותה דרך. אבל קורבנות של התעללות נושאות כל אחת את כאבה בדרכה היא…

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ להגדלה)

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ פעמיים להגדלה)

*

על האיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי"

והערה אחרונה על האיורים – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

על מיכאל של מרים ילן שטקליס

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה (ממש בהמשך לפוסט, אף שנכתב מזמן, אין מוקדם ומאוחר בשיחות)

על הילדה אילת (הפוסט על האי אולי הוא סגירת מעגל של השיחה שהתחילה שם, בתגובות)

שמלת הכאב של רבקה הורן (ובעצם כל סדרת "שמלות של כאב")

על שירים לעמליה (או – מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?)

בואי, אמא

איך נראית ילדות, על איור אחר של בתיה קולטון

*

עוד אישה (חיה הפעם) שמשמשת לוח קליעה למטרה לבעלה (כמו בסיפור המצוטט בהתחלה, רק אחרת)

שני קטעים מתוך "כחול עם זנב" סרט שעשיתי פעם עם המלחין איתן שטיינברג בעקבות "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ'

וכמובן – קופיקו בעיר האושר, מאת עמוס נוי

.
*****************************************************************************

ובלי שום קשר – ארבע הודעות:

1. יואל אמר

"יואל אמר" הצגה מוסיקלית בהשראת ספרו של יואל הופמן "בפברואר כדאי לקנות פילים"

לילדים מגיל 4 ולכל המשפחה בשבת הקרובה , ה-27 בספטמבר, ב11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב.

רכישת כרטיסים בטלפון 6077020 03 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון!

והכי משמח, יהיה כבר דיסק! (כלומר 99.9%)

ההצגה זכתה בכל ארבעת הפרסים הגדולים בפסטיבל חיפה האחרון:

פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס המחזה, פרס המוסיקה ופרס הבימוי (אני ביימתי).

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

*

2. נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

חממת האמנים נולדה רק לפני שלוש שנים ושתי ההצגות שיצאו ממנה זכו בפרסים; לא רק יואל אמר. גם ההצגה מעיל הפלאים שנולדה בחממה זכתה לאחרונה בפרס ההצגה הבינתחומית ובציון לשבח על עיצוב הבובות בטקס פרסי הבמה!

 ב-5 בנובמבר יתקיים יום ראיונות אחרון לחממה הבאה.

אם אתם רוצים ליצור לילדים (ולזכות בפרסים?) ובקיצור, ללמוד בחממה –

מהרו לכתוב לנטליה ולקבל תרגיל natalia@traintheater.co.il‏ ואפשר גם בטלפון  02-5618514 שלוחה 119.
.

*

3. כנס הפנקס

ב20 לאוקטובר יתקיים כנס הפנקס השלישי. השניים הקודמים היו נהדרים. כדאי! אני ארצה על האיורים המופלאים של תום זיידמן פרויד לספר סיפורי הארנבות. האהבה הגדולה שלי אליה (ראו כאן למשל) הפכה להתמכרות קשה. הנה דף האירוע בפייסבוק. והנה התוכנית:

תוכנית-הכנס-לפרסום-1

*

4. "הגלוי, החבוי והקרבן"

ולבסוף, למבוגרים בלבד – במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ'  אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.

סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעהreutshiva@gmail.com  052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

Read Full Post »

זה קצת מורכב מה שאני רוצה להגיד (על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד). פשוט אבל מורכב. אז קצת סבלנות.

*

א. "זום" מאת אישטוואן באניאי

לפני עשרים שנה בקירוב יצר אישטוואן באניאי, מאייר אמריקאי ממוצא הונגרי, את "זום" שהפך כמעט בן לילה ללהיט עולמי עם ספרי המשך ובכלל. הוא "תורגם" לעברית ב1996 ויצא מחדש לאחרונה ב"מהדורה חגיגית מוגדלת" (שיהיה). אני כותבת "תורגם", כי הדפדוף אמנם מימין לשמאל והקרדיטים בעברית. אבל זהו, כל השאר מסופר בתמונות.

העמוד הראשון של "זום" מאת אישטוואן באניאי

כך נפתח "זום" מאת אישטוואן באניאי

למי שלא מכיר, הנה תקציר (ספוילרים למכביר!): זה נפתח בתקריב של צורה אדומה משוננת. בדף הבא "המצלמה" מתרחקת מעט ומתברר שזאת כרבולת של תרנגול. התרנגול כפי שיתגלה עוד מעט, נשקף מחלון של בית חווה. אבל כש"המצלמה" ממשיכה ומתרחקת פולשות ידיים ענקיות לתמונה. מתברר שזאת בסך הכל חוות צעצוע. אבל גם הילדה שמשחקת בחווה אינה אלא תמונה על קטלוג של צעצועים. נער אוחז בקטלוג. הוא נרדם על סיפונה של ספינת שעשועים, וגם הספינה אינה אלא תמונת פרסומת על אוטובוס, וגם האוטובוס עצמו לא ממשי, הוא מוקרן בטלוויזיה שבה צופה קאובוי בודד. וגם הקאובוי בסך הכול מצויר על בול של מדינת אריזונה. הבול מודבק על מכתב שנמסר לראש השבט בחוף אקזוטי. "המצלמה" ממשיכה להתרחק, וראו זה פלא – דווקא השבט והחוף "אמיתיים". הסצנה כולה נשקפת מחלון של מסוק. הזום אאוט נמשך והמסוק הולך וקטן, וגם כדור הארץ שבשמיו הוא מרחף הולך וקטן עד שהוא הופך לנקודה בהירה ביקום שחור. סוף.

והנה גם יוטיוב מדפדף בספר:

*

חמש הערות על "זום" של אישטוואן באניאי:

1. פורמליזם

"זום" הוא פיקצ'רבוק ש"עלילתו" מבוססת על חוקיות צורנית. זהו ספר ילדים על-גילי ורב-גילי  ("מגניב!" אמר עליו בני המתבגר והבררן). באתר של "כתר" הוא ממוקם ב"אלבומים ופנאי".

*

2. מתח

בדרכו הייחודית "זום" הוא גם ספר מתח, חידה מתגלגלת שבאה על פתרונה לקראת הסוף. ברגע שמבינים את העיקרון אי אפשר להתאפק מלנחש את השלב הבא.

*

3. פופ-ארט

"זום" הוא מחווה מבריקה לאמנות הפופ.

הפופ-ארט נולד בעידן קפטליסטי מתוך תרבות צריכה ושיווק, פרסומת ותקשורת המונים. כבר בקולאז' המוקדם והמכונן של ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956), מורכב המרחב הביתי מדימויים שנגזרו ממגזינים (ובהקשר הנוכחי, הוא כולל טלוויזיה, טייפ, קומיקס, קולנוע וכרזת פרסום שנשקפת מהחלון). "זום" מתנהל בטריטוריה הזאת בדיוק. הוא מצטט ומשטיח ומטשטש את הגבולות בין גבוה לנמוך ובין מציאות לדימוי כמו כל אמנות פופ ראויה לשמה.

ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956)

ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956)

פטריק קולפילד, אחרי ארוחת הצהריים

פטריק קולפילד, אחרי ארוחת הצהריים

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי. משמאל למטה השפיץ של מגף הקאובוי הצופה בטלוויזיה

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי. משמאל למטה השפיץ של מגף הקאובוי הצופה בטלוויזיה

פטריק בלייק, ילדים קוראים קומיקס

פטריק בלייק, ילדים קוראים קומיקס

מתוך

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי

פיטר בלייק, על המרפסת (פרט)

פיטר בלייק, על המרפסת (פרט)

אותו פיטר בלייק מהתמונות למעלה עיצב גם את העטיפה של סרג'נט פפר, לגמרי פופ ארט

אותו פיטר בלייק מהתמונות למעלה עיצב גם את העטיפה של סרג'נט פפר, לגמרי פופ ארט

וינסנט ואן גוך, חדר השינה בארל, 1889 (לא, הוא לא הפך פתאום לאמן פופ, הוא כאן בשביל הרוי ליכשטנטיין שאחריו)

וינסנט ואן גוך, חדר השינה בארל, 1889 (לא, הוא לא הפך פתאום לאמן פופ, הוא כאן בשביל הרוי ליכשטנטיין שאחריו)

רוי ליכשטנטיין, חדר השינה של ואן גוך בארל

רוי ליכטנשטיין, חדר השינה של ואן גוך בארל

רוי ליכשטנטיין, ספריי (מצויר באותם צבעים ואמצעים כמו הוואן גוך)

רוי רוי ליכטנשטיין, ספריי (מצויר באותם צבעים ואמצעים כמו הוואן גוך)

אנני ליבוביץ מצלמת את קית הרינג (מתוך הפוסט הזה)

אנני ליבוביץ מצלמת את קית הרינג (מתוך הפוסט הזה)

פילם סטיל של סינדי שרמן, אין בכלל "פילם" מאחוריו, אין צורך במקור. שרמן עשתה קריירה מהזלזול של הפופ ארט במקור ובאותנטיות.

פילם סטיל של סינדי שרמן, אין בכלל "פילם" מאחוריו, אין צורך במקור. שרמן עשתה קריירה מהזלזול של הפופ ארט במקור ובאותנטיות.

*

4. משחק חשיבה

ובהמשך לכך "זום" אינו סתם "גימיק" אלא ניסוי בחשיבה בקורתית. הוא מזמין את הקוראים (גם הצעירים שבהם) להרחיב את המבט, להטיל ספק באשליות שמוכרים לנו, כי מה שנראה כל כך אמיתי הוא אולי רק אחיזת עיניים ו"ריאליטי" ופיתיון. זה קורה מעצמו באגביות מענגת, בלי חומרה ויומרה חינוכית.

איירה רותו מודן

איירה רותו מודן

אין לי מושג באיזה הקשר נוצר האיור שלמעלה, אבל זו התמצית של התמצית, ברגע שמסיטים מעט את המבט נחשפת העליבות של הפרסומת. זה שונה ככל האפשר מן המעשייה הסינית על האדריכל שהוזמן לבנות ארמון מושלם, וטרח עליו שנים רבות וכשהגיעה השעה הציג לקיסר ציור נהדר של ארמון. הקיסר הזועם איים להרוג את האדריכל החצוף, והאחרון פשוט פתח את הדלת המצוירת ונעלם לבלי שוב. הסיפור הסיני הוא סיפור על אמנות.

*

5. הפתעת האותנטיות

מאז שמגריט התכחש למקטרת שלו בטענה שזאת לא מקטרת, התאמצו אמני הפופ להוכיח שזאת דווקא כן מקטרת, לא פחות מהחפץ המקורי. הפופ ארט דחה את האותנטיות והמקוריות והעדיף עליהן את הציטטה והשכפול.

איור: בתיה קולטון (ל"דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב") לחצו להגדלה.

איור: בתיה קולטון (ל"דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב") לחצו להגדלה.

הפופ-ארט הוא תופעה אורבנית. הילדים של רובנו לא גדלים בטבע בראשיתי אלא בעולם של צריכה ותקשורת. אני מצטטת מתוך פוסט ישן על האיור של בתיה קולטון ל"דני גיבור" ("אינני בוכה אף פעם") של מרים ילן שטקליס: "אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן. ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול, בעולם אחר, מתחתם, איזה סיכוי יש לו עם נורית"?

הסיום של "זום" תפס אותי בהפתעה: המשחק הצורני נקטע בבת אחת והעלילה עוברת לעולם האמיתי. ואם לא די בזה, החפץ הסופי, זה שמכיל את כל עולמי העולמות של תקשורת ההמונים הוא דווקא חפץ מיושן ורומנטי: בול שמודבק על מכתב שנשלח לעולם עוד יותר מיושן ורומנטי, שבו יש עדיין ראש שבט וטבע ויקום.

זה סוף חמים ולא צפוי, כמו בשיר של "אמא אווזה": "יש בית קטן ירוק/ ובבית הקטן הירוק/ יש בית קטן חום/ ובבית הקטן החום יש בית קטן צהוב/ ובבית הקטן הצהוב יש בית קטן לבן/ ובבית הקטן הלבן יש לב קטן אדום,/ מלא אהבה וחום."

לאתר של אישטוואן בניאי

*

ב. "כוס התה שלי", כתב: דרור בורשטיין, צייר: מאיר אפלפלד

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

ילד חולה שוכב במיטה. אביו מכין לו כוס תה ומבטיח לחזור בעוד רבע שעה. הילד שותה ותוהה לאן נעלם התה. מחשבותיו נודדות לפועלים שהכינו את השקיות, לדבורים שיצרו את הדבש, לפרחים שסיפקו להן צוף, למי התהום, לרוח, לשמש, לכל מי שהיה לו חלק – ולוּ רחוק וקדום – בכוס התה שלו. בינתיים חולפת לה רבע שעה ואביו חוזר כפי שהבטיח עם כוס תה חדשה, וגם אותה הוא שותה. וזה הסוף.

יש משהו מקסים בעושר של המחשבות ובחופשיות שבה הן זורמות בין נושאים ובין רבדים: שאלות מדעיות המנוסחות לפעמים בהזרה ילדותית ("איך עושים ענן? מה רשימת החומרים?"), ואקולוגיות (יחסי הדבורים והפרחים למשל), תהיות אתיות (האם אנחנו לא גונבים בעצם, את הדבש של הדבורים?) הבלחות של האנשה ודמיון (הדבורה ששואלת אם התה מתוק דיו, או פנטזית השיט על מי התהום), וגם רגעי אמנות ופיוט טהור. (כשאדי התה מצעפים את משקפיו של הילד והאב אומר, "יש לך ענן במשקפיים", לא יכולתי שלא לחשוב על "ענן במכנסיים" של מאיקובסקי, שהפואטיקה שלו אמנם רחוקה ככל האפשר מהחרישיות של דרור בורשטיין. ועדיין).

יש משהו מקסים בטבעיות שבה מתמזגים ב"כוס התה שלי" מערב ומזרח, סקרנות ילדית וההתבוננות מדיטטיבית, אגוצנטריות של ילד שמציב את עצמו ואת כוס התה שלו במרכז היקום (פיאז'ה מרחיק וטוען שילדים הם חסרי מוסר) וחמלה בודהיסטית לכל היצורים החיים, לערבות הדדית שמשחררת מן הבדידות והניכור: "ואז, בבת אחת הרגשתי שעבר לי העצב של המחלה, כי ידעתי שהם שם, איתי. כולם. בכוס התה שלי. הכוכבים והדבורים והפרחים והגשמים והתהום וציפורי התהום."

צייר, מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

צייר, מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

בלטוס, החדר

בלטוס, החדר

מלבן האור של החלון הוא אחד הציורים האהובים עלי בספר. רגע של ציפייה לתיאטרון הפיוטי של המילים: "השמש יצאה מאחורי ענן ונכנס מלבן של אור לחדר. הרמתי יד ועשיתי צל של ציפור (או ציפור של צל?). הציפור נִקרה בתוך המלבן."
וככלל, האיורים שנוצרו בטכניקת הסקרצ' בורד שבה מגרדים חושך וחושפים אור, מעצימים את המסתורין ואת הממד הרגשי והרוחני של הספר. בעוד שהטקסט הוא לגמרי לילדים, הציורים לא תלויים בגיל. זה ספר אמנות לכל דבר (והפוסט הזה  שכתבתי לאחרונה הוא לגמרי על השחור של אפלפלד, לא בכוונה).

מתוך

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

ג'ורג'ו מורנדי (התחריטים שלו היו נוכחים מרגע שפתחתי את הספר)

ג'ורג'ו מורנדי (התחריטים שלו היו נוכחים מרגע שפתחתי את הספר)

.

"כוס התה שלי" הזכיר לי את "מן החלון" (1989) של שאול שץ, שגם הוא עוסק בקשר בין הבית לעולם. האניגמטיות הפיוטית של שץ אמנם קיצונית יותר משל בורשטיין ואפלפלד. ("מן החלון" יצא אף הוא בעם עובד, ואני רואה שהוא עדיין נמכר ב7 ש"ח בלבד!)

מתוך "מן החלון" (1980) כתב וצייר שאול שץ

מתוך "מן החלון" (1980) כתב וצייר שאול שץ

.

שאול שץ קרוב לדרור בורשטיין ומאיר אפלפלד, ואישטאוון באניאי רחוק. לכאורה קשה לדמיין שני ספרים שונים יותר מ"זום" ו"כוס התה שלי": אחד צבעוני ומבריק והאחר שחור-לבן ומט. אחד שטוח ופופי והאחר לירי ופילוסופי, אחד "גימיקי" ולינארי והאחר משוטט בזרם התודעה, אחד מוחצן ומבדר והאחר מופנם ומחפש הארה, אחד עוסק בדימויים והאחר בדברים "ממשיים", לאחד שם טכנולוגי ולאחר שם אישי ומיושן, וכך הלאה והלאה.

ומתחת לכל זה ישנה הקִרְבה. מדובר בשני אחים שגודלו בסביבות הפוכות. לו היינו מצמצמים את "כוס התה שלי" למבנה מופשט, אפשר היה לקרוא לו "זום" (לכוס תה), ולו היה באניאי שואף להיות יותר חם ואישי הוא היה קורא לספרו "מכתב מאריזונה", או אפילו "הבול שלי" (זה שעליו תרדם הדבורה של דרור בורשטיין כעבור שנים; "לפעמים הדבורים טועות בכתובת ונכנסות לישון בתיבת הדואר של אחד השכנים, נשכבות על בול ונרדמות.").

אם דרור קורא את זה עכשיו, הוא בטח מתהפך על כסאו. השמות החדשים הלא משנים את המשקל הסגולי ומזיזים את קו פרשת הנפש. אבל אני שמאמינה בַּצורה, מזהה את הדמיון. את החיפוש המשותף אחרי חיבור וזיקה, את התשוקה להביט לתוך הדברים ומתוכם עד אינסוף. שני הספרים מזכירים לי את המען המתרחב שהייתי רושמת בשיעורים משעממים (מרית בן ישראל, רח' ברק 9, שכונת רסקו, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, היקום), כמו את הזום-אִין השואב המשותף לדמיון ולמדע.

כי הרי אם קוראים את "זום" ברוורס, זו פשוט בהייה לתוך בול שפותחת עוד ועוד עולמות. עולמות אורבניים נגועים, אין מה לדבר על שַיִט במי תהום, השַיִט כבר הזדהם בפרסומות לספינות שעשועים, אפילו לקאובוי יש טלוויזיה. זה העולם שבו אנחנו חיים, מקולקל ולא טהרני, אבל הדמיון הוא שרדן גדול, הוא משתמש במה שיש.

ולסיום סרטון מופלא שכבר הבאתי פעם, זום מדעי ופנטסטי כאחד לתוך כנף של פרפר.

*

עוד באותם עניינים

על גדי של שמוליקיפוד (עוד ילד חולה שנשאר לבדו)

בואי אמא

נהגה בחשיכה 

*

אנני ליבוביץ מצלמת את אנדי וורהול

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

על לב פראי של דיוויד לינץ'

*

Read Full Post »

שירים לעמליה הוא ספר דקיק ויפהפה שכתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית ועיצב סטודיו קובי פרנקו.

זהו נסיון זהיר להגיד למה אהבתי את הספר בלי למחוץ את הליריות בעודף פרשנות. לחצו להגדלה לקריאת השירים והאיורים.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית, לחצו להגדלה.

.

אני אוהבת אותו בגלל העוצמה הרגשית. בגלל ששיר היום הולדת (לחצו להגדלה) הוא בעצם קינה. חלקה הראשון שמסתיים ב"כולם הלכו, לא נשאר אף אחד" מבכה את החורבן והאובדן. וחלקה השני הוא השבעה רבת עוצמה עם חזרות מאגיות "יעמדו סביבי וישירו עוד ועוד ועוד/ ביער ביער, ביער נרקוד נרקוד."

ובגלל התקבולת הכיאסטית של הטקסט והאיור. בצד של החורבן יושבת הגיבורה על כסא מונף, בין בלונים למתנות. ובצד ההשבעה יש כסא ריק עם בלון בודד שמוסיף אירוניה טרגית.

ובגלל שהשיר לא נותן לשכל הישר לקצץ בנטיעות של הרגש, ולטעון שאי אפשר לחזור ולעגל את העוגה ובשנה הבאה יהיו עוד יומולדת ועוד עוגה. שום סמכות בוגרת לא מנטרלת את קריאת התגר נגד הזמן והמציאות "כי לא לכל יום הולדת חייב להיות סוף!" מה שעושה את הקינה בו בזמן – נוקבת ומעט מצחיקה (בכל זאת – פרופורציות) וגם אוניברסלית מאד. כי מי לא רצה לפעמים לעצור את הזמן או להחזיר אותו למקום.

וככה זה בכל הספר. דפנה בן צבי נותנת במה לילדה. וגם עפרה עמית; רק לילדות בספר יש פָּנים. לגמדים יש חצי פנים (החלק של החיוך) והאב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע באיורים מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע בספר, מצויר תמיד מהגב.

*

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

ובגלל הקשב והשמחה והקסם (שבלעדיו אני לא משחקת), שמכסים על עצב גדול כמו שמיכה קצת קצרה. ניקח אפילו את האיור הזה מ"שיר לאביגיל" שמופיע גם על הכריכה. לכאורה, מה רע? כתבה על זה יפה רוני גלבפיש. אבל בשיר עצמו לא מוזכרת כלל דובה. ורדאר העצב שלי צפצף יונה וולך:

דובה גריזלית גידלה אותי
חלב כוכבים היה מזוני העיקרי
הדבר הראשון שראיתי
בימי חיי כוונתי שאני זוכר
היה איך אוכל לשכוח

וגם אם לא גריזלית, הדובה היא צעצוע (חפץ מעבר?) תחליף אם. בישיבה בחיק צעצוע יש היפוך קצת מצחיק ו(קצת) עצוב. ועל כל פנים, כפי שאמר עגנון – "אין בכך משום נחמה גמורה".

*

אבל אולי אני מגזימה. רדאר העצב שלי צפצף אפילו בשיר הסירה (לחצו להגדלה).

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

.

למה צפצף? אולי בגלל שהתורן עומד בשלכת. עליו הכחולים המצוירים גם על הדגל דומים מדי לדמעות. הגלעין נראה לי פתאום כמו ילד שנושל מן הפרי שלו ואחרי כמה סידורים ענייניים נשלח להפליג על גלי הדמיון.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

האיורים הולמים את נפש הטקסט כמו כפפה אבל חולקים עליו בעשרות פרטים. הענף עם העלים הכחולים הוא בסך הכל "מקל" בטקסט. אין גמד בשיר הסירה, כמו שאין דובה ב"בשיר לאביגיל" שממנו נלקח איור הכריכה.

הנסיעה של אמא מהדהדת בכל העולם של "אמא נסעה" (לחצו להגדלה). השיר מסתיים ב: "והחתלתול שגר בחצר/ ישב לבדו על הגדר,/ מדי פעם הביט לאחור,/ חיכה שאמא שלו תחזור." המאיירת לא זוכרת גדר. אצלה הדובי והחתלתול חולקים את החיכיה; החתלתול יושב ללא נוע ומחכה, והדובי שנגרר הלאה בעגלה מביט לאחור למקרה שאמא שלו תחזור. (בתיאטרון חזותי קוראים לזה "פירוק הפעולה"; קחו למשל תמונת חתונה בהצגה של יוסי יזרעאלי, לא זוכרת איזה: הכוס מונחת על שולחן. שחקן חולץ את נעלו ו"הורג" אותה כמו שהורגים ג'וק. החתן שנמצא בכלל בצד אחר של הבמה, מקפץ ואוחז בכף רגלו המדממת. דוגמא קצת ברוטלית אבל ברורה, אני מקווה).

יש משהו משיב נפש ומלא חיים בסתירות הקטנות של "שירים לעמליה". כאילו הכותבת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת זוכרת קצת אחרת, העצב, השמחה, הקסם מתגלים בדרכים אחרות.

*

 מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

הכדור ש"כל כולו רק שוקולד", גדל לו באיור עד כדי גבעה עם פרחי סוכריות אדומים לבנים, שמתפזרים שני עמודים אחר כך בשיר הדדה, ה"לוסי בשמי היהלומים" של הספר, עם כל הקסם והפסיכדליה. (מהי הדדה הזאת? "דד", יאמרו הפסיכואנליטיקאים, ואפילו אינה דדה שפירושו האם הגדולה במרוקאית, "דאדא", יגיד שועי רז, ואני? אני חושבת שזאת מתנה ממרים ילן שטקליס, שגם טין טן שלה וגם ה"דַּדִּי-רַדִּי-רִידַדָּה" של אצו רצו גמדים מהדהדים בשיר).

כפולת הפלא הזאת היא גם היחידה שבה שערה של עמליה מחליף צבעים. בשאר הספר שערה כחול. גם זה לא כתוב בַּמילים אבל זה חלק מהעצב ומהקסם, כמו אצל הפיה עם השיער הכחול של פינוקיו, שמופיעה בהתחלה בדמות ילדה מתה ואחר כך צומחת והופכת לאם נפלאה.

*

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. חיבוק בתוך נוף עם עורבים ודובי. לחצו להגדלה

.

ועוד משהו אחרון על עצב.

מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?

בסתר לבי אני חושבת שכל שנה בילדות שווה שבע שנים, כמו אצל כלב. זו הסיבה שהפצעים כל כך עמוקים. אבל ב"שירים לעמליה" יש גם מגע קסם של ריפוי.

*

עוד באותם עניינים (נו, חצי מהבלוג זה אותם עניינים, אבל נניח)

איך מגוננים על ילדים?

סיפורים יכולים להציל

גיבורות ילדות – הילדה אילת

צרחות של דגים (על נסיכה צעצוע של מרי דה מורגן)

מה אומרים האיורים? גורילה, אנתוני בראון

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

קסם על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »

Older Posts »