Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מרים ילן שטקליס’

בחממת האמנים עסקנו השבוע בבחירת ועיצוב המרחב שבו מתרחשת ההצגה, ואיך המרחב הנכון הוא כמו כלי שמזקק ומממש את הרגש והעלילה. ונזכרתי באיור של דוד פולונסקי ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שיר שובר לב במיוחד, משום שבשאלה החוזרת "ומי לא בא?" מהדהד בין השאר היפוכה: "מי יבוא אלי?" שאלת משחק שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול).

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, מאייר מופלא מבחינות רבות, שניחן בין השאר באינטואיציה פסיכולוגית נדירה, ממקם את הגיבורה שלו על המעקה של חדר מדרגות, ומתמצת במחי איור, את "עלילת" הציפייה וגם את מהותה הרגשית.

מבחינת העלילה – האיור תופס את הגיבורה בעיצומה של ההתקדמות הזוחלת אל דלת הדירה ואל דלת הבניין, מסלול שמקורו במשיכה המגנטית לאהוב (כי אם מיכאל לא בא אל ההר, ההר משתוקק לבוא אליו). ובו בזמן הוא מזקק גם את כוריאוגרפיית התקווה שהנה ואו-טו-טו הוא כבר יתגלה בעיקול…

וכמעט בלי משים פולונסקי גולש מן המטונימיה למטפורה, כי זה לא רק איור ריאליסטי עד כדי רצפת השומשום של חדר מדרגות ישראלי, אלא גם איור סמלי עד כדי ארכיטיפיות שלוכד את המצב הנפשי של החיכייה, את הלימבו* של הבין לבין: בין הבטחה למימוש, בין הבית לחוץ, בין שמים לארץ (תלויה על פס ברזל מכאיב).

*לִימבּוֹ מן המילה הטווטונית "limbus" שפירושה אימרת הבגד, הוא הגבול בין גן עדן לגיהנום בתאולוגיה הקתולית.

וכל הפרטים הנוספים והמדויקים עד העצם: הרגליים היחפות מפסיכולוגיית-היצאתי-רק-לרגע שמתארך אמנם ונמתח כמו הציפייה, התקיעות של המבט המקובע המופנה למשהו שלא רואים באיור ולכן לא קיים (והוא באמת לא קיים, כי מי לא בא?), וגם האפרוח (שמאחורי הסורגים – תוספת מאוחרת, ותודה למגיבים) שמביט בדריכות לאותו מקום, האבסורד של היאחזות במעקה בלי לרדת במדרגות, הלאות של הראש המושען על הידיים ועל המעקה. אפשר ממש להרגיש כמה לא נוח לה, בסנטר, בצוואר, בכפות הרגליים, בלב – לא במקרה הסינר מתקמט שם – והארשת הנוגה והמשועממת שנותר בה עדיין מין רוך או טעם לוואי של תקווה.

מיכאל / מרים ילן שטקליס

חיכיתי, חיכיתי,
בכיתי, בכיתי,
ומי לא בא?
מיכאל.

והוא הבטיח פעמיים
כי יבוא אחר הצהריים.
ומי לא בא?
מיכאל.

שמלה לבשתי יפה מאוד,
וסינר, בו רקום אפרוח ורוד.
ומי לא בא?
מיכאל.

והבובות כולן לישון השכבתי.
חשבתי: שלא תדענה –
שלא תפרענה –
אותי ואת מיכאל.

ובחלון ישבתי,
והקשבתי,
וחשבתי –
מיכאל.

ובגזוזטרה עמדתי,
ולחצר ירדתי,
וחרדתי –
מיכאל.

והוא לא בא.
והוא לא בא,
מיכאל.

מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל.

*

עוד איור אחד נפלא

לנה גוברמן ונורית זרחי

בתיה קולטון וביאליק

*

עוד על מרחב ונפש

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

מר גוזמאי וירמי פינקוס

ארכיטקטורה של הנפש (על הבתים של לואיז בורז'ואה)

כשחציי התחתון הפך לאבן

ועוד

Read Full Post »

מוקדש באהבה (ובקריאה למרד) לכל המאיירות והמאיירים

*

"מוץ!" אמר הדובון, "די לך, מוץ. אל תתרגז כל כך! לנו הזנבות, ולהם [לבני האדם] הלבבות."
"הו-הו!" קרא החתול בכעסו, "לבבות! מי ראה את הלבבות שלהם? הם רק מתפארים בהם: 'לבי טוב עלי! לבי מר עלי!' אך מי ראה את הלב הזה? את זנבי שלי כל אחד רואה!"

"טוב," אמר הדובון, "אבל אנחנו הרי בעלי זנבות אנחנו. עלינו לעשות משהו."

(מתוך "המסע אל האי אולי", מרים ילן שטקליס)

מי שקרא את "המסע אל האי אולי" יודע שבלבו של הספר (או שמא בזנבו – האם לספרים יש לבבות או זנבות?) נמצאת בין השאר, סוגיית הזנבות והלבבות: הזנבות על פי "המסע אל האי אולי" הם הלב הרגשי הגלוי והמדבר בעד עצמו של בעלי החיים, בעוד שהלב האנושי חבוי בתוך הגוף ועצם קיומו מוטל בספק וטעון הוכחה.

מן רשימה שהקדשתי לאיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי" נשמט הפרט הראשון שמשך את תשומת לבי. הוא מופיע בכמה איורים. למשל כאן:

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

.

מה "לא בסדר" בתמונה הזאת? טוב, כבר נתתי רמז עבה ומכופל – לקוּץ הדוב אין זנב.

כשהזכרתי את זה באוזני בתיה קולטון (לא כבקורת, זה ריתק וריגש אותי כפי שתיכף אסביר) היא החווירה כאילו גיליתי גופה בחדר האמבטיה שלה. ומיד התגוננה ומנתה איורים שציירה מחדש בשם הנאמנות לטקסט. ובכלל, מלבד אלישבע, קוּץ הוא הדמות האהובה עליה ביותר בספר, הוא צוייר בדמות "דובי גוסטבו" של ילדותה, אמרה, והוסיפה עוד כהנה אבחנות על האנטומיה של דובי צעצוע. היא דיברה במהירות ונראתה אשמה כאילו עברה על אחד מעשרת הדברות של אומת האיור.

היא עשתה את זה לא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

הרשימה הזאת לא נועדה להגן על בתיה קולטון. הזנב האבוד של קוּץ הוא רק משל וטריגר למחשבות על איור בכלל ועל איור עכשווי בפרט. הן רבות מכדי להידחס לפוסט אחד. זאת ההתחלה.

ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

איור: ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

לדובים קלסיים אין זנב (ראו את פו למעלה). במקרים המעטים שהמעצבים התעקשו להצמיד להם אחד זה נראה זר ואפילו מגונה. מרים ילן שטקליס שכחה או התעלמה מזה; זה שיבש לה את התזה היפה (באמת יפה) על "מותר הבהמה מן האדם".

אבל מה שבאמת מעניין אותי הוא איך משפיעה סתירה כזאת על הקריאה, הגילוי שלקוּץ המדבר גבוהה על מותר הזנבות אין בכלל זנב. אני יכולה להעיד על מה שקרה לי: קוּץ נהפך לדמות מורכבת. טוב הלב שלו נותר בעינו, אבל הוא נהיה גם קצת מגוחך. הדוגמטיות שלו בלטה פתאום לעין, ההתהדרות במשהו שאולי היה פעם במקור לאבות אבותיו (עם הסגולה של הדובים החיים) ובמשך הזמן נשר מבלי שיבחין בכך. הפער ערער על תקפותם האוטומטית של סממנים חיצוניים; טוב הלב של קוּץ כמו של אמא של דני, אינו נגזר מזנבם אלא מהתנהגותם. ולקינוח חשבתי קצת, כל הפוסל במומו פוסל.

ובשורה התחתונה, הפער בין הטקסט לאיור מוסיף עומק ומורכבות. זה אחד הדברים שהופכים את האיור לראוי לטקסט, שהוא עמוק ומורכב על אף פשטותו כפי שהראה עמוס נוי.

מילת הגנאי האולטימטיבית בעולם האמנות היא "אילוסטרטיבי". להגיד "אילוסטרטיבי" זה כמו לומר "חסר כל עומק ומורכבות". בתרגום לעברית אילוסטרטיבי זה איורי, אבל זה לא חל על האיורים ככלל אלא בדיוק על התפיסה (המיושנת, ועל כך בהמשך הסדרה) הזאת שהאיור צריך להיות אחד לאחד עם הטקסט, ולפעמים – כשהסופר חי, זה גם אחד לאחד עם מה שלא כתב, רק ראה בעיני רוחו. ואני תוהה כמה חזק הציווי הזה שנאכף על ידי סופרים ועורכים וגם על ידי המאיירים עצמם, שהפנימו את הדיכוי. מתי הם ימרדו?

אומרים שילדים הם פשטנים, שהם לא מסוגלים להבחין במורכבות. ובו בזמן מתעלמים מן המאמצים שמשקיעים בלשכנע אותם שהעולם פשוט. כל מיני סוגים של מאמצים, בין השאר בחפיפה בין האיורים לטקסט. זה מוצג כערך חיובי: "נאמנות לטקסט", אבל בעיני זה דומה יותר ל"תיאום עדויות" שמשבש את הצדק והאמת.

כבר כתבתי כאן על "שירים לעמליה", איזה אושר גרמו לי הסתירות הקטנות בין הטקסט לאיור. המחברת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת "זכרה" את זה קצת אחרת.

העולם הוא מקום מורכב ומלא פערים – בין מה שאנשים מצהירים למה שהם עושים, בין האופן שבו הם רואים דברים, ובכלל – איפה שיש אנשים יש הפתעות, טובות ורעות. זאת לא רק תובנה בוגרת. זה אחד הדברים שהכי הטרידו אותי בתור ילדה (על אף הפשטנות שיוחסה לי). הרומן שלי "טבע דומם" נפתח בזיכרון מכונן מגן הילדים:

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מהחלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות הצביעה עליהם ואמרה אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.
זה קרה בבת אחת; הַפְּליאה על יתרון ההתבוננות שלה ואבדן האחדות. טריז נתקע בין המילים לעולם. ספק ירוק הרעיל את החוּמים הבטוחים. האות ניתן לכל הקלקולים הבאים.

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

אני לא יכולה כמובן לדעת מה הייתי חושבת על קוּץ של קולטון בילדותי. נדמה לי שהייתי שמה לב, שהייתי חושבת על זה, שהייתי מרגישה באותנטיות, בהדהוד שמתחת לסתירה.

ואי אפשר לסיים הפעם בלי הסיפור הטאואיסטי המופיע בפתח הרימו את קורת הגג, נגרים של ג'יי. די. סלינג'ר.

הדוכס מוּ מסין אמר לפּוֹ-לוֹ: "אתה כבר בא בימים. האם יש במשפחתך אדם שאוכל להעסיקו כאחראי על סוסי במקומך?" ענה פו-לו: סוס טוב ייבחר על פי מבנהו הכללי ומראהו, אבל סוס עילאי – כזה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר עקבות – הוא משהו חולף וערטילאי, חמקמק כאוויר פסגות. כשרונותיהם של בני מצויים בדרך כלל במישור נמוך יותר: הם מסוגלים להבחין בסוס טוב הנקרה בדרכם, אבל לא בסוס עילאי. אבל יש לי חבר בשם צ'יו-פאנג קאו, רוכל של חומרי הסקה וירקות, ובענייני סוסים, חוכמתו אינה נופלת משלי, אנא קרא לו."
הדוכס מו עשה כן, ואחר כך שלח את האיש לחפש סוס. כעבור שלושה חודשים הוא שב מדרכו ובישר שמצא סוס. "הוא נמצא עתה בשאצ'יו," הוסיף. "איזה מין סוס הוא זה?" שאל הדוכס. "הו, זוהי סוסה אפורה," היתה התשובה. אבל כשמישהו נשלח להביאה היא התגלתה כסיח שחור כפחם! מאוכזב מאד, שלח הדוכס לקרוא לפו-לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "שאותו שלחתי לחפש לי סוס, בלבל לגמרי את כל העניין. הוא אינו מסוגל אפילו להבחין בצבעו של בעל חיים או במינו! מה הוא כבר יכול לדעת על סוסים?" פו-לו פלט אנחה של שביעות רצון. "עד כדי כך הוא הגיע?" קרא. "אם כך הוא עולה עלי עשרת מונים. אין מה להשוות בינינו. הוא קאו, רואה לנגד עיניו את המנגנון הרוחני. הוא שם לב לעיקר ושוכח את הפרטים הטפלים. הוא כל כך מרוכז בתכונות הפנימיות שהוא אינו מבחין בחיצוניות. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות. הוא מתבונן בדברים שמן הראוי להתבונן בהם, ומתעלם מאלה שאין צורך לבדוק אותם. כה נבון הוא שיפוטו של קאו בסוסים, עד כי יש ביכולתו לשפוט דברים חשובים יותר מסוסים." כאשר הגיע הסוס הוא אכן התגלה כבעל חיים עילאי.

דבורה בטרפילד, סוס

דבורה בטרפילד, סוס

.

טוב, מאייר לא צריך לבחור סוסים לדוכס. די שיהיה נאמן לעצמו, שלא יתבטל בפני הטקסט אלא ישוחח איתו.

ואתם מוזמנים לחלוק עלי כמובן.

*

עוד באותם עניינים

יש לי משהו עם אוטיסטים

על גורילה של אנתוני בראון (תמיד שואלים אותי אם הוא התכוון, אבל זה לא משנה. מודעות היא בסך הכל פיגומים לאינטואיציה)

איורי נפש – תמצית האמנות

האיור הלא מתאים (שוב בתיה קולטון, הפעם בכוונה)

*

וחשוב חשוב מאד! בואו בהמוניכם, וגם שתפו והפיצו והזמינו!

המכירה השנתית של ספריית גן לוינסקי נמשכת עד שבת ב- 17:00.
המכירה מאפשרת את קיומה של הספרייה והמשך פעילותה בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב לשנה נוספת.
מעל – 200 עבודות נפלאות של אמנים נפלאים, בינהם/ן: סיגלית לנדאו, ציבי גבע, איציק לבנה, אביטל כנעני, דוד עדיקא, Klone, מתן בן טולילה, גלעד רטמן, ארז ישראלי ועוד רבים טובים במחיר מציאה!
אנחנו מתארחים השנה בגלריית P8 שנמצאת ברחוב יהודה הלוי 79 (בחצר האחורית של הבניין, מאחורי הדלייקטסיין). שעות הפתיחה הן בין 11:00 ל- 17:00.
הזמנה מעודכן 3.12*

Read Full Post »

לא מזמן התפרסם פה הפוסט היפה יפה והעצוב של עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס. הוא תוכנן בהתחלה כפוסט זוגי – עמוס על הסיפור ואני על האיורים של בתיה קולטון, אבל בסופו של דבר העדפתי לא לפצל את הקשב. אז קצת באיחור, שלוש הערות על האיורים, ועוד אחת בכיס.

וראשית, למי שעדיין לא קרא, זה מה שכתוב בגב הספר:

קוּץ הדב, רוּץ הכלב, מוּץ החתול ודני יוצאים באמצע הלילה למסע אל הרופא הגדול של הצעצועים, כדי לתקן את הבובה השבורה אלישבע.
אבל הרופא נמצא בארץ רחוקה- רחוקה – היא שוכנת באי "אולי" בלב האוקינוס הגדול, ורק הלויתן הזקן מכיר את הדרך לשם.
לאן יוביל אותם מסעם הארוך, ומה יעלה בגורלה של אלישבע?

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958). הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958).
הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

1. חושך ואור

טוני מוריסון חזרה וסיפרה בראיונות, שהיא נוהגת לקום ולכתוב בחושך לפני עלות השחר. זה התחיל כשילדיה היו קטנים; אלה היו לדבריה, שעות השקט היקרות. אבל מאחורי הנימוק הטכני חבויים אולי טעמים עמוקים יותר; הכתיבה בחושך שלפני עלות השחר מבשרת ומשקפת איזו תבנית יסוד בכתיבתה; הספרים של טוני מוריסון יוצאים מחושך גדול (לאו דווקא פיסי) אל אור מהסס, ראשון.

המחצית הראשונה של "המסע אל האי אולי" מתרחשת בחושך. בתיה קולטון חזרה וסיפרה בראיונות כמה התקשתה לשהות בחושך הארוך כמו לילה של חורף סקנדינבי.

לקולטון יש היסטוריה של צמצום החושך. בשרשרת זהב למשל, היא זיקקה וכיווצה אותו פעמיים, באמצעות האנשה. ב"מסע אל האי אולי" משמש הלוויתן השחור כמרחב ביניים, פיסה של חושך מתמעט שעל גבה (ובעצם על קצה אוזנה, אם להאמין למרים ילן שטקליס) שטה החבורה אל אי האור – "אולי".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב..." מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב…" מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור - "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה, בתיה קולטון.

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור – "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

אלא ש"המסע אל האי אולי" לא רק מתחיל בחושך. הוא גם מסתיים בחושך. בתמונת השִׁיבה של בתיה קולטון מונחת אלישבע המתוקנת על הכוננית, אבל במקרה או שלא במקרה רגלה האחת מוסתרת ומלבה את הסָפֵק: היה או לא היה? האומנם הושבה רגלה החסרה של אלישבע, או שקסמו החלומי של ה"אולי" כבר מתחיל להתפוגג בחושך העצוב של המציאות?

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

2. צעצועים

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצי להגדלה)

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצו להגדלה)

"המסע אל האי אולי" של בתיה קולטון הוא בין השאר אפוס הוליוודי עתיר ניצבים-צעצועים, בן-חור שכזה בזעיר אנפין.  כששאלתי את קולטון על הבחירה המפתיעה (כי כפי שציין עמוס נוי, לא רק בזכות "המסע אל האי אולי" אלא גם בזכות שירים כמו "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" נתקבעה דמותה של מרים ילן שטקליס כמשוררת הצער שבלב, כלומר בקוטב הלירי ולא האפי של השירה) התברר שאלישבע מייצגת בשבילה את עַם-הצעצועים המדוכא מכל העמים והמגדרים והגילים. נקודת המבט החברתית (המקסים גורקי-ת כמעט) של קולטון מוסיפה לסיפור נופך קלאסי. כי הקול החברתי כמו קול הרבים בכלל, כמעט נכחד מספרות הילדים. ברירת המחדל העכשווית היא לגמרי אינדיבידואלית.

ובכלל, אף שה"איורים מצוינים" כפי שכתב יותם שווימר בואינט אין כאן שום הוקוס פוקוס, אלא כובד ראש (עניין שונה לגמרי מעצב הפורט על מיתרי הלב והדמעות) ועמלנות ומין "והצנע לכת" (הססמא שנחקקה בשעתו על סמל בית הספר הריאלי, ואין סיכוי שהיתה נחקקת היום על סמלו של בית ספר חדש). באחריות החברתית של האיורים יש טעם של פעם, ובו בזמן זה גם הטוויסט שמקנה רעננות לאיור, ומכייל את הספר כולו לגובה הצעצועים.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

לקולטון יש משיכה גדולה לצעצועים. בסתר לבה היא עדיין מאמינה שהם קמים לתחייה כשכולם ישנים. וגם הגבול בין איור לצעצוע הוא די נזיל בביוגרפיה שלה. בילדותה היה אביה מפרק את הספרים שאהבה ומכין פזלים מהאיורים. היא אומרת שהיו לזה שני צדדים; מצד אחד הוא פשט את עורם של האיורים והרס אותם, ומצד שני, כשמרכיבים פזל הלא ממששים את התמונה וצוללים לתוך פרטי-הפרטים באינטימיות שלא מתקיימת עם האיור השלם בספר.

וכך או אחרת – הפרטנות שבה מצוירים הצעצועים ב"מסע אל האי אולי" היא חלק מן האתיקה של הספר, מקסמו ומאמינותו. וחבל רק שהפורמט הקטן, הנאה והנעים והצנוע לכשעצמו, קצת מסתיר (מומלץ להסתייע בזכוכית מגדלת כדי ליהנות מן השפע והגיוון).

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

ועוד משהו קטן על צעצועים ואותיות: כותרת כל פרק ב"מסע אל האי אולי" מצוינת באות של מספרו הסידורי וסביבה איור קטן, פרט שנגזר מתוך אחד מאיורי הפרק (חוץ מפרק אחד. איזה? תגלו בעצמכם). ועם זאת, בניגוד למסורת עשירה של איניציאלים (אותיות פתיח מעוטרות) בספרות בכלל, ובאיורי ילדים בפרט – קולטון לא עשתה שום מניפולציות באותיות. לא מתחה אותן ולא עיקמה ולא קיפלה ולא צבעה ולא הסוותה. היא השאירה אותן נוקשות ושלמות, כמו אובייקטים-צעצועים.

מקבץ איניציאלים מטופלים

מקבץ איניציאלים מטופלים מספרים וכתבי יד

איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

שלושה איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

3. מפת הפנטזיה

"הפנטזיה של ספרי הילדים לוקחת אותנו לאן שתיקח, עם או בלי מפה – המפה היא רק הניסיון הכושל שלנו ללכוד לרגע את החלום."

כך מסתיים הפוסט היפהפה של גילי בר-הלל על מפות מסע של ספרי פנטזיה. "המסע אל האי אולי" משתייך אל מה שהיא מכנה ספרות ה"לשם ובחזרה". והנה, מי שמביט בתמונה התלויה מעל מיטתו של דני רואה שזוהי בעצם מפת "המסע אל האי אולי" (בעיקר החלק הימי המואר של המסע, אם כי בפינה השמאלית למטה יש "מקרא" קטן מצויר, שמציין גם את הלילה).

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע (קוץ הדוב חולם על הברווזה). איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

האם התמונה התלויה בחדרו של דני התחברה לחמלה על אלישבע והתממשה בחלום המסע שלו?

או שאולי זאת בכלל בתיה קולטון המאיירת שמדברת עם הקוראים מעל לראשו הישן?

ואולי זה בכלל החלום של אלישבע – המפה בסוף הספר כמעט בוקעת מראשה כמו בועית מחשבות של קומיקס – אולי המפה היא "רק הניסיון הכושל של אלישבע ללכוד לרגע את החלום."

או שכל האפשרויות נכונות. בתיה כאמור מאמינה בחיים הנסתרים של הצעצועים.

*

ויש לי עוד הערה חשובה, רביעית, אבל אני שומרת אותה לפוסט אחר שייכתב בעתיד הקרוב (אני מקווה). שכבר נכתב.

*
עוד על החיים הסודיים של צעצועים וחפצים:

אזרחות כפולה: על חייל הבדיל האמיץ (רשימה מכוננת)

פניה ברגשטיין והליצן

הספר הנפלא ביותר

דניס סילק, הקדמה

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

*

על בתיה קולטון: איך נראית ילדות

וכמובן – עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" (ושם בפוסט נמצאים גם שני האיורים האהובים עלי בספר, לא רציתי לחזור עליהם פה).

*

ונותרו עוד ימים ספורים להצטרף להדסטארט השווה של "יואל אמר"!

*

Read Full Post »

היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה14 בספטמבר, שבו בין השאר קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אכזרי ואפל בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור – ותשוקת משחק ותיאטרון. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מן הנועזוֹת).

מוריס סנדק, איור ל

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" מאוסף האחים גרים

"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. הוא נוגע בן כשהן נותנות לו לחם והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. ומלבד זאת הוא נותן לה גם ביצה לשמירה. הוא ממליץ שתישא אותה לכל מקום ומזהיר שאובדנה של הביצה יביא לאסון. הנערה לא מתאפקת ופותחת את החדר האסור ומוצאת גרזן נוצץ וקערה עם אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. אבל השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים."
כשהמכשף חוזר הוא בודק את הביצה ומגלה שהיא נקייה. הכלה עמדה במבחן ועכשיו תורו של המכשף למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא אומרת, היא תשגיח עליו מחלונה. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומייד". והוא ממשיך. ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (לא אמרתי שהם לא אכזריים).

*

1. ציפורים

רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.

פפגנו

פפגנו, צייד הציפורים מחליל הקסם, מתואר בדרך כלל כשהוא מחופש לציפור ונושא כלוב גדול על גבו.

הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .

שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.

האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, אלא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.

סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.

ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".

"ציפור כנף" אייר ארתור רקהאם

כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").

וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.

*
2. תקבולות

גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:

שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".

והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."

הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.

(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן

*

3. הסל

החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במבחן, מגיע תורה לתת לו הוראות ולהמציא כללים: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.

אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.

(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

*

4. ציפור הדבש

יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.

היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

ועוד קצת על דבש: יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.

"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."

ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.

והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).

והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת

*

שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).

*

* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה

*

ותזכורת:

לתוכנית המלאה של כנס הפנקס לחצו כאן.

לתוכנית המלאה והמצוינת של הכנס  לחצו כאן. וזה דף האירוע בפייסבוק

Read Full Post »

"המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס יצא בימים אלה במהדורה מחודשת עם איוריה הקלסיים-עם טוויסט של בתיה קולטון.

עמוס נוי הוא יקיר עיר האושר (ש"נפל בפייסבוק" לפי עדותו). הוא כתב בין השאר את הפוסט הבלתי נשכח על קופיקו.

התגעגעתי ובקשתי ממנו לכתוב על הספר.

זאת היתה אמורה להיות מתנה ליום הולדתי שחל ב14 בספטמבר (חג הדרקון), אבל לפי כללי מוסיקת המקרה היא הגיעה ב21 בספטמבר, יום הולדתה של מרים ילן שטקליס (היא בת 114 היום).

אני שמחה ונרגשת לחלוק אותה עם מרים ואיתכם.

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה - רק היא משתקפת במים, לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהוב לשמאלה.  מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה – לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהבהב שמולה, אבל רק היא לבדה משתקפת במים. מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

*

האשה הזו איננה אשה באמת. אין בה ולא כלום

מאת עמוס נוי

דברים רבים ראינו שם. בביתן אחד היתה אשה בשמלה ירוקה קצרה מאוד, וידיה ורגליה אדומות. על לִבּה טבלה לבנה עם עיגולים צבעוניים ובאמצע הטבלה עיגול שחור. אנשים עמדו במרחק מה על יד מעקה וקלעו אליה בכדורים מרובים ארוכים. על פי רוב לא פגעו בה. אבל היו גם בני מזל וכדורם פגע ישר בעיגול השחור וחדר אל ליבה, והאשה נענעה בידיה וברגליה, נשמעה פתאום מוסיקה והאנשים צחקו מרוב שמחה וטפחו לו לבר-מזל על כתפו. והוא התגאה מאוד. בעד זה משלמים חמש פרוטות. האשה הזו איננה אשה באמת, היא מצויירת על קרש. הלכתי מסביב והסתכלתי בה: אין בה ולא כלום, סתם עץ. ואני לא אוהבת את האנשים היורים בה. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "שתים-עשרה")

.

לפעמים אני חושבת על העגלה ההיא ועל הילדים המלוכלכים, על הכל. ולפעמים אני חושבת וחושבת, ועוצמת את עיניי, ונדמה לי – אולי הוציאו אז ילדה אחרת מן העגלה ההיא? והילדה האחרת חזרה הביתה ונשארה אצל אבא ואמא, והם חשבו שזוהי ילדתם… ואני? אולי נשארתי בעגלה, בין הילדים המלוכלכים, והסיעו אותי למרחקים, הרחק-הרחק מאבא ואמא… ועכשו? מה עושה אני עכשו? עכשו אני רוקדת על חבל. והחבל מתוח גבוה-גבוה מעל האדמה. ואני פוחדת. אני רוקדת ופוחדת. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "מעשה במשרוקית")

הסיפור "המסע אל האי אולי" נדפס לראשונה כספרון ב-1944 (עם איורים של אן נוימן), ושוב ב-1952 (עם איורים של "איזה", היא איזה הרשקוביץ'; זהו עותק הילדות המרופט שלי, והוא הנוסח המוכר בדרך כלל, בזכות מהדורות מאוחרות שלו); הוא שב ונדפס בתוך הספר "שיר הגדי" ב-1957 (עם איורים של צילה בינדר), ויצא זה עתה שוב לאור כספר, עם איוריה של בתיה קולטון. במובנים רבים הוא משרטט את מחוזות המיתולוגיה הפרטית של ילן-שטקליס, כפי שהיא שבה ונרמזת בכל שיריה וסיפוריה, לילדים ולגדולים: מבעד לקובלנת הבובות המקולקלות והקירבה האינטימית של גמדי הלייל הנבונים, נפרש, לעיניים מבוגרות, מארג מכמיר לב ומטלטל של כאב, עצב, חרדה, בדידות, עלבון, בגידה, אכזבה, נטישה, ואימה מבועתת מפני אובדן זהות; עולם של זוהמה, מוּכניות, תעוב עצמי, המאוכלס בדימויים של "נשיות פגומה", ועמוס סודות ושקרים (ספרה הראשון למבוגרים של ילן-שטקליס נקרא "שקר?"; אחד מאוספי השירים שלה נקרא "יש לי סוד").

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, מימין בתיה קולטון, משמאל איזה הרשקוביץ

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס – מימין בתיה קולטון 2014, משמאל איזה הרשקוביץ 1952

במצעד השירים-העצובים-של-כל-הזמנים יבחרו רבים לאחד המקומות הראשונים את "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" – שהשורה המפורסמת שלו אינה "זולגות הדמעות מעצמן", כפי ששרים, מצטטים, וכותבים בדרך כלל, אלא "בוכות הדמעות בעצמן" המצמית. הרכילות הביוגרפית, שהיתה בגדר ידע משותף וידוע לכל בחוגים רחבים, על נישואיה הקצרים של מרים ילן בת העשרים ותשע לארכיאולוג משה שטקליס, ועל הבגידה, הנטישה, והפרידה שלו, לאחר עשר שנות נישואין, בעקבות ההתאהבות שלו בבינה גבירץ, המאיירת של כמה מספריה – פאם-פאטאל יפת תואר ואלגנטית, היפוך של ילן-שטקליס במראה ובגינונים – כבר נקשרו כמעט כקלישאה להמתנה הנכזבת, להבטחה שהופרה, למחוות האהבה שנדחו והולעגו, ולבכי המחלחל בשני השירים גם יחד (בעיתון "הארץ", למשל, התפרסמה כתבה נרחבת ה"חושפת" את הפרשה, קצת בסגנון המאפיין את המדור ההוא, שבו גילוי-מחדש לשל רכילות הידועה לרבים מוצג כתגלית ספרותית מרעישה). גם מובנת מאליה העצבות הנלווית לתאורי בדידות גלויים, בשיר כמו "לבדי", ובוודאי בשיר מעשה בילדה בודדה – המתחיל ב"ירח, ירח, ספר לי סיפור", ושהיה עבורי שיר של בכי מיידי, אולי בגלל השורות "כי אמא איננה ואבא הלך, וריק הבית, ריק כל-כך, כל-כך לא שלנו הבית", המתחרות אצלי בזעקה הנוראה Mama, don't go, Daddy, come home של ג'ון לנון. אבל, בקריאה מרוכזת ועם מפתחות-הצער שמספק גם "המסע אל האי אולי", אפשר לחוש גם בצד האפל והדווי הרוחש מתחת לפני השטח של שירים וסיפורים "תמימים", הרפתקניים ושובביים לכאורה.

שני הציטוטים שהבאתי בראש הטקסט, מתוך שני סיפורים אוטוביוגרפיים מכוננים וחושפניים של ילן-שטקליס (שיצאו לראשונה בנוסח לילדים, ובנוסח מורחב למבוגרים בספר "חיים ומלים", ושניהם עוסקים בשקרים של מבוגרים לילדים, ובסודות של ילדים מפני מבוגרים) מדגימים את האלימות והלעג הגבריים מול אוטומטיות בובתית מצועצעת ומפורכסת, אבל גם את הפחד להישאר ילדה מלוכלכת ("מלוכלך כזה כזה!" כמו דני, שאף ילד לא יאמר לו שלום, ב"הסבון בכה מאוד", עוד שיר משעשע-כביכול על זוהמה ובדידות), ילדה הרוקדת ופוחדת ביריד (שהוא גם מקום ההתרחשות של הסיפור הראשון).

הבובה המקולקלת שבה בהתמדה בשירים ובסיפורים, עם רפרטואר עשיר (ומטריד) של פגיעות גופניות – ידיים ורגליים חסרות, עין שנתלשה, אף מנותץ, שער שהקריח או דהה והפך דליל, קרעים ושברים. היא בדרך כלל קורבן של התעללות של "ילדה רעה" (שיריה וסיפוריה של ילן-שטקליס, בניגוד לתאוריות חינוכיות עדכניות, מלאים בדיונים והתמקחויות על "הילד הרע"; ב"עייפה בובה זהבה" אפילו הלילה, זמן הסודות האפלים והידידים המסתוריים, הישנים במיטתה ואוכלים מצלחתה, הוא מושאו של דיון כזה).

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב"

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב" (לחצו להגדלה)

.

בסיפור "הדב" באה בובת הדב אל דודה מירה בחצי הלילה ב"עניין חשוב". הוא קובל על רותי, הרוחצת אותו עד כאב, במלים מוכרות מדי של קורבן התעללות:

"…אוזני השמאלית תלויה אך ורק בחוט דקיק, ומי יודע כמה ימים יחזיק החוט. והיא תולשת את שערותי. שערותי נשרו כמעט כולן, ומה שנשאר – דהה, הלא היא משכיבה אותי בשמש ושוכחת אותי. שוכב אני יום תמים בשמש ושערותי דהות ואני חש בראשי. דודה מירה, אמרי לה בבקשה, כי לא תרחץ אותי כל-כך… את יודעת איזה ילדים ישנם… כאלה שתולשים את שערותינו, ושוברים את ידינו ורגלינו, ולפעמים גם את ראשינו. איך אפשר להישאר זמן רב אצל ילדים כאלה? ואנו בורחים מהם. חוזרים אל ארצנו".

גם ההתחננות הנואשת והמגוננת של אלישבע בפני הרופא שבאי-אולי מוכרת עד כאב מקורבנות דומים. רותי אינה כל כך "רעה", היא "לא מבינה את אשר היא עושה. והיא כל-כך מכאיבה לי". ואותה אלישבע ממש מככבת בכמה שירי הבובה המקולקלת – למשל, ב"אלישבע הקטנה" (אלישבע הקטנה/ מה קרה פה, מסכנה?/ נעלמה פתאום רגלך?/ מי לקח אותה ממך?") ובאלישבע הנחמדת המפורסם ממנו –

ואומרים לי, את קרחת.
ואומרים שבור אפך…
אין אני יודעת למה
הם אינם רואים יפייך?

כמו שהבחינה וציינה עטרה אופק בתבונה, רותי, "הילדה הרעה" שחיבלה באלישבע, נעדרת מהסיפור ואינה לוקחת בו חלק. את התיקון/ריפוי מבצעים, באופן משמעותי ובולט, רק האח הגדול וידידיו. אבל עבורי שיאו הריגשי והלא-מובן-מאליו של הספר הוא דווקא לאחר הניתוח – כשאלישבע ה"מתוקנת" וה"יפה" (ורטוריקת עשיית הפלאים של הרופא וצוותו באמת מזכירה קצת פרסומת לניתוחים פלסטיים), כבר איננה ניתנת לזיהוי. החברים, שאינם מצליחים לאתר אותה בקהל האחיד של בובות "מתוקנות" ו"יפות" כמוה, עומדים לומר נואש, והיא נאלצת לקרוא אחריהם בקול כדי שיזהו ויקחו אותה. הרגע הזה חותר תחת סיפור המטמורפוזה האופטימי ופורם אותו לחרדה, אשמה, ובושה שממנו נטווה המארג הקודר הזה. הזהות היא הסוד המתרחש בלילה, היא זקוקה לכאב, וכיעור, ולכלוך, ואלימות, וחושך כדי לשמר את ייחודה. התיקון המיוחל הוא גם יציאה לאור יום, אל היופי הסתמי, המשותף לכל, חסר האיפיון, המכני. כמו בהרבה משיריה וסיפוריה אפשר לשמוע את המתח והקריעה שבין כאב של נשיות פגומה אבל נוכחת (כמו של הילדה שהצוענים גנבו אותה ב"מעשה במשרוקית"), ובין נשיות מתוקנת, בובתית, הטופחת בידיה ורגליה כשגברים יורים אל ליבה "כדורים מרובים ארוכים". ועולה בזיכרון שירה של דליה רביקוביץ, שהפכה בובה ממוכנת, כזו שפנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים, אך נפלה אפיים ארצה ונשברה לשברים. אמנם, ניסו לאחות את שבריה ביד מאומנת, אבל "אז כבר הייתי בובה מסוג שני/ כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת". כי הבובות היפות, יפות באותה דרך. אבל קורבנות של התעללות נושאות כל אחת את כאבה בדרכה היא…

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ להגדלה)

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ פעמיים להגדלה)

*

על האיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי"

והערה אחרונה על האיורים – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה (ממש בהמשך לפוסט, אף שנכתב מזמן, אין מוקדם ומאוחר בשיחות)

על הילדה אילת (הפוסט על האי אולי הוא סגירת מעגל של השיחה שהתחילה שם, בתגובות)

שמלת הכאב של רבקה הורן (ובעצם כל סדרת "שמלות של כאב")

על שירים לעמליה (או – מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?)

בואי, אמא

איך נראית ילדות, על איור אחר של בתיה קולטון

*

עוד אישה (חיה הפעם) שמשמשת לוח קליעה למטרה לבעלה (כמו בסיפור המצוטט בהתחלה, רק אחרת)

שני קטעים מתוך "כחול עם זנב" סרט שעשיתי פעם עם המלחין איתן שטיינברג בעקבות "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ'

וכמובן – קופיקו בעיר האושר, מאת עמוס נוי

.
*****************************************************************************

ובלי שום קשר – ארבע הודעות:

1. יואל אמר

"יואל אמר" הצגה מוסיקלית בהשראת ספרו של יואל הופמן "בפברואר כדאי לקנות פילים"

לילדים מגיל 4 ולכל המשפחה בשבת הקרובה , ה-27 בספטמבר, ב11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב.

רכישת כרטיסים בטלפון 6077020 03 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון!

והכי משמח, יהיה כבר דיסק! (כלומר 99.9%)

ההצגה זכתה בכל ארבעת הפרסים הגדולים בפסטיבל חיפה האחרון:

פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס המחזה, פרס המוסיקה ופרס הבימוי (אני ביימתי).

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

*

2. נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

חממת האמנים נולדה רק לפני שלוש שנים ושתי ההצגות שיצאו ממנה זכו בפרסים; לא רק יואל אמר. גם ההצגה מעיל הפלאים שנולדה בחממה זכתה לאחרונה בפרס ההצגה הבינתחומית ובציון לשבח על עיצוב הבובות בטקס פרסי הבמה!

 ב-5 בנובמבר יתקיים יום ראיונות אחרון לחממה הבאה.

אם אתם רוצים ליצור לילדים (ולזכות בפרסים?) ובקיצור, ללמוד בחממה –

מהרו לכתוב לנטליה ולקבל תרגיל natalia@traintheater.co.il‏ ואפשר גם בטלפון  02-5618514 שלוחה 119.
.

*

3. כנס הפנקס

ב20 לאוקטובר יתקיים כנס הפנקס השלישי. השניים הקודמים היו נהדרים. כדאי! אני ארצה על האיורים המופלאים של תום זיידמן פרויד לספר סיפורי הארנבות. האהבה הגדולה שלי אליה (ראו כאן למשל) הפכה להתמכרות קשה. הנה דף האירוע בפייסבוק. והנה התוכנית:

תוכנית-הכנס-לפרסום-1

*

4. "הגלוי, החבוי והקרבן"

ולבסוף, למבוגרים בלבד – במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ'  אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.

סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעהreutshiva@gmail.com  052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

Read Full Post »

זה קצת מורכב מה שאני רוצה להגיד (על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד). פשוט אבל מורכב. אז קצת סבלנות.

*

א. "זום" מאת אישטוואן באניאי

לפני עשרים שנה בקירוב יצר אישטוואן באניאי, מאייר אמריקאי ממוצא הונגרי, את "זום" שהפך כמעט בן לילה ללהיט עולמי עם ספרי המשך ובכלל. הוא "תורגם" לעברית ב1996 ויצא מחדש לאחרונה ב"מהדורה חגיגית מוגדלת" (שיהיה). אני כותבת "תורגם", כי הדפדוף אמנם מימין לשמאל והקרדיטים בעברית. אבל זהו, כל השאר מסופר בתמונות.

העמוד הראשון של "זום" מאת אישטוואן באניאי

כך נפתח "זום" מאת אישטוואן באניאי

למי שלא מכיר, הנה תקציר (ספוילרים למכביר!): זה נפתח בתקריב של צורה אדומה משוננת. בדף הבא "המצלמה" מתרחקת מעט ומתברר שזאת כרבולת של תרנגול. התרנגול כפי שיתגלה עוד מעט, נשקף מחלון של בית חווה. אבל כש"המצלמה" ממשיכה ומתרחקת פולשות ידיים ענקיות לתמונה. מתברר שזאת בסך הכל חוות צעצוע. אבל גם הילדה שמשחקת בחווה אינה אלא תמונה על קטלוג של צעצועים. נער אוחז בקטלוג. הוא נרדם על סיפונה של ספינת שעשועים, וגם הספינה אינה אלא תמונת פרסומת על אוטובוס, וגם האוטובוס עצמו לא ממשי, הוא מוקרן בטלוויזיה שבה צופה קאובוי בודד. וגם הקאובוי בסך הכול מצויר על בול של מדינת אריזונה. הבול מודבק על מכתב שנמסר לראש השבט בחוף אקזוטי. "המצלמה" ממשיכה להתרחק, וראו זה פלא – דווקא השבט והחוף "אמיתיים". הסצנה כולה נשקפת מחלון של מסוק. הזום אאוט נמשך והמסוק הולך וקטן, וגם כדור הארץ שבשמיו הוא מרחף הולך וקטן עד שהוא הופך לנקודה בהירה ביקום שחור. סוף.

והנה גם יוטיוב מדפדף בספר:

*

חמש הערות על "זום" של אישטוואן באניאי:

1. פורמליזם

"זום" הוא פיקצ'רבוק ש"עלילתו" מבוססת על חוקיות צורנית. זהו ספר ילדים על-גילי ורב-גילי  ("מגניב!" אמר עליו בני המתבגר והבררן). באתר של "כתר" הוא ממוקם ב"אלבומים ופנאי".

*

2. מתח

בדרכו הייחודית "זום" הוא גם ספר מתח, חידה מתגלגלת שבאה על פתרונה לקראת הסוף. ברגע שמבינים את העיקרון אי אפשר להתאפק מלנחש את השלב הבא.

*

3. פופ-ארט

"זום" הוא מחווה מבריקה לאמנות הפופ.

הפופ-ארט נולד בעידן קפטליסטי מתוך תרבות צריכה ושיווק, פרסומת ותקשורת המונים. כבר בקולאז' המוקדם והמכונן של ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956), מורכב המרחב הביתי מדימויים שנגזרו ממגזינים (ובהקשר הנוכחי, הוא כולל טלוויזיה, טייפ, קומיקס, קולנוע וכרזת פרסום שנשקפת מהחלון). "זום" מתנהל בטריטוריה הזאת בדיוק. הוא מצטט ומשטיח ומטשטש את הגבולות בין גבוה לנמוך ובין מציאות לדימוי כמו כל אמנות פופ ראויה לשמה.

ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956)

ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956)

פטריק קולפילד, אחרי ארוחת הצהריים

פטריק קולפילד, אחרי ארוחת הצהריים

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי. משמאל למטה השפיץ של מגף הקאובוי הצופה בטלוויזיה

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי. משמאל למטה השפיץ של מגף הקאובוי הצופה בטלוויזיה

פטריק בלייק, ילדים קוראים קומיקס

פטריק בלייק, ילדים קוראים קומיקס

מתוך

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי

פיטר בלייק, על המרפסת (פרט)

פיטר בלייק, על המרפסת (פרט)

אותו פיטר בלייק מהתמונות למעלה עיצב גם את העטיפה של סרג'נט פפר, לגמרי פופ ארט

אותו פיטר בלייק מהתמונות למעלה עיצב גם את העטיפה של סרג'נט פפר, לגמרי פופ ארט

וינסנט ואן גוך, חדר השינה בארל, 1889 (לא, הוא לא הפך פתאום לאמן פופ, הוא כאן בשביל הרוי ליכשטנטיין שאחריו)

וינסנט ואן גוך, חדר השינה בארל, 1889 (לא, הוא לא הפך פתאום לאמן פופ, הוא כאן בשביל הרוי ליכשטנטיין שאחריו)

רוי ליכשטנטיין, חדר השינה של ואן גוך בארל

רוי ליכטנשטיין, חדר השינה של ואן גוך בארל

רוי ליכשטנטיין, ספריי (מצויר באותם צבעים ואמצעים כמו הוואן גוך)

רוי רוי ליכטנשטיין, ספריי (מצויר באותם צבעים ואמצעים כמו הוואן גוך)

אנני ליבוביץ מצלמת את קית הרינג (מתוך הפוסט הזה)

אנני ליבוביץ מצלמת את קית הרינג (מתוך הפוסט הזה)

פילם סטיל של סינדי שרמן, אין בכלל "פילם" מאחוריו, אין צורך במקור. שרמן עשתה קריירה מהזלזול של הפופ ארט במקור ובאותנטיות.

פילם סטיל של סינדי שרמן, אין בכלל "פילם" מאחוריו, אין צורך במקור. שרמן עשתה קריירה מהזלזול של הפופ ארט במקור ובאותנטיות.

*

4. משחק חשיבה

ובהמשך לכך "זום" אינו סתם "גימיק" אלא ניסוי בחשיבה בקורתית. הוא מזמין את הקוראים (גם הצעירים שבהם) להרחיב את המבט, להטיל ספק באשליות שמוכרים לנו, כי מה שנראה כל כך אמיתי הוא אולי רק אחיזת עיניים ו"ריאליטי" ופיתיון. זה קורה מעצמו באגביות מענגת, בלי חומרה ויומרה חינוכית.

איירה רותו מודן

איירה רותו מודן

אין לי מושג באיזה הקשר נוצר האיור שלמעלה, אבל זו התמצית של התמצית, ברגע שמסיטים מעט את המבט נחשפת העליבות של הפרסומת. זה שונה ככל האפשר מן המעשייה הסינית על האדריכל שהוזמן לבנות ארמון מושלם, וטרח עליו שנים רבות וכשהגיעה השעה הציג לקיסר ציור נהדר של ארמון. הקיסר הזועם איים להרוג את האדריכל החצוף, והאחרון פשוט פתח את הדלת המצוירת ונעלם לבלי שוב. הסיפור הסיני הוא סיפור על אמנות.

*

5. הפתעת האותנטיות

מאז שמגריט התכחש למקטרת שלו בטענה שזאת לא מקטרת, התאמצו אמני הפופ להוכיח שזאת דווקא כן מקטרת, לא פחות מהחפץ המקורי. הפופ ארט דחה את האותנטיות והמקוריות והעדיף עליהן את הציטטה והשכפול.

איור: בתיה קולטון (ל"דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב") לחצו להגדלה.

איור: בתיה קולטון (ל"דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב") לחצו להגדלה.

הפופ-ארט הוא תופעה אורבנית. הילדים של רובנו לא גדלים בטבע בראשיתי אלא בעולם של צריכה ותקשורת. אני מצטטת מתוך פוסט ישן על האיור של בתיה קולטון ל"דני גיבור" ("אינני בוכה אף פעם") של מרים ילן שטקליס: "אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן. ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול, בעולם אחר, מתחתם, איזה סיכוי יש לו עם נורית"?

הסיום של "זום" תפס אותי בהפתעה: המשחק הצורני נקטע בבת אחת והעלילה עוברת לעולם האמיתי. ואם לא די בזה, החפץ הסופי, זה שמכיל את כל עולמי העולמות של תקשורת ההמונים הוא דווקא חפץ מיושן ורומנטי: בול שמודבק על מכתב שנשלח לעולם עוד יותר מיושן ורומנטי, שבו יש עדיין ראש שבט וטבע ויקום.

זה סוף חמים ולא צפוי, כמו בשיר של "אמא אווזה": "יש בית קטן ירוק/ ובבית הקטן הירוק/ יש בית קטן חום/ ובבית הקטן החום יש בית קטן צהוב/ ובבית הקטן הצהוב יש בית קטן לבן/ ובבית הקטן הלבן יש לב קטן אדום,/ מלא אהבה וחום."

לאתר של אישטוואן בניאי

*

ב. "כוס התה שלי", כתב: דרור בורשטיין, צייר: מאיר אפלפלד

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

ילד חולה שוכב במיטה. אביו מכין לו כוס תה ומבטיח לחזור בעוד רבע שעה. הילד שותה ותוהה לאן נעלם התה. מחשבותיו נודדות לפועלים שהכינו את השקיות, לדבורים שיצרו את הדבש, לפרחים שסיפקו להן צוף, למי התהום, לרוח, לשמש, לכל מי שהיה לו חלק – ולוּ רחוק וקדום – בכוס התה שלו. בינתיים חולפת לה רבע שעה ואביו חוזר כפי שהבטיח עם כוס תה חדשה, וגם אותה הוא שותה. וזה הסוף.

יש משהו מקסים בעושר של המחשבות ובחופשיות שבה הן זורמות בין נושאים ובין רבדים: שאלות מדעיות המנוסחות לפעמים בהזרה ילדותית ("איך עושים ענן? מה רשימת החומרים?"), ואקולוגיות (יחסי הדבורים והפרחים למשל), תהיות אתיות (האם אנחנו לא גונבים בעצם, את הדבש של הדבורים?) הבלחות של האנשה ודמיון (הדבורה ששואלת אם התה מתוק דיו, או פנטזית השיט על מי התהום), וגם רגעי אמנות ופיוט טהור. (כשאדי התה מצעפים את משקפיו של הילד והאב אומר, "יש לך ענן במשקפיים", לא יכולתי שלא לחשוב על "ענן במכנסיים" של מאיקובסקי, שהפואטיקה שלו אמנם רחוקה ככל האפשר מהחרישיות של דרור בורשטיין. ועדיין).

יש משהו מקסים בטבעיות שבה מתמזגים ב"כוס התה שלי" מערב ומזרח, סקרנות ילדית וההתבוננות מדיטטיבית, אגוצנטריות של ילד שמציב את עצמו ואת כוס התה שלו במרכז היקום (פיאז'ה מרחיק וטוען שילדים הם חסרי מוסר) וחמלה בודהיסטית לכל היצורים החיים, לערבות הדדית שמשחררת מן הבדידות והניכור: "ואז, בבת אחת הרגשתי שעבר לי העצב של המחלה, כי ידעתי שהם שם, איתי. כולם. בכוס התה שלי. הכוכבים והדבורים והפרחים והגשמים והתהום וציפורי התהום."

צייר, מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

צייר, מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

בלטוס, החדר

בלטוס, החדר

מלבן האור של החלון הוא אחד הציורים האהובים עלי בספר. רגע של ציפייה לתיאטרון הפיוטי של המילים: "השמש יצאה מאחורי ענן ונכנס מלבן של אור לחדר. הרמתי יד ועשיתי צל של ציפור (או ציפור של צל?). הציפור נִקרה בתוך המלבן."
וככלל, האיורים שנוצרו בטכניקת הסקרצ' בורד שבה מגרדים חושך וחושפים אור, מעצימים את המסתורין ואת הממד הרגשי והרוחני של הספר. בעוד שהטקסט הוא לגמרי לילדים, הציורים לא תלויים בגיל. זה ספר אמנות לכל דבר (והפוסט הזה  שכתבתי לאחרונה הוא לגמרי על השחור של אפלפלד, לא בכוונה).

מתוך

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

ג'ורג'ו מורנדי (התחריטים שלו היו נוכחים מרגע שפתחתי את הספר)

ג'ורג'ו מורנדי (התחריטים שלו היו נוכחים מרגע שפתחתי את הספר)

.

"כוס התה שלי" הזכיר לי את "מן החלון" (1989) של שאול שץ, שגם הוא עוסק בקשר בין הבית לעולם. האניגמטיות הפיוטית של שץ אמנם קיצונית יותר משל בורשטיין ואפלפלד. ("מן החלון" יצא אף הוא בעם עובד, ואני רואה שהוא עדיין נמכר ב7 ש"ח בלבד!)

מתוך "מן החלון" (1980) כתב וצייר שאול שץ

מתוך "מן החלון" (1980) כתב וצייר שאול שץ

.

שאול שץ קרוב לדרור בורשטיין ומאיר אפלפלד, ואישטאוון באניאי רחוק. לכאורה קשה לדמיין שני ספרים שונים יותר מ"זום" ו"כוס התה שלי": אחד צבעוני ומבריק והאחר שחור-לבן ומט. אחד שטוח ופופי והאחר לירי ופילוסופי, אחד "גימיקי" ולינארי והאחר משוטט בזרם התודעה, אחד מוחצן ומבדר והאחר מופנם ומחפש הארה, אחד עוסק בדימויים והאחר בדברים "ממשיים", לאחד שם טכנולוגי ולאחר שם אישי ומיושן, וכך הלאה והלאה.

ומתחת לכל זה ישנה הקִרְבה. מדובר בשני אחים שגודלו בסביבות הפוכות. לו היינו מצמצמים את "כוס התה שלי" למבנה מופשט, אפשר היה לקרוא לו "זום" (לכוס תה), ולו היה באניאי שואף להיות יותר חם ואישי הוא היה קורא לספרו "מכתב מאריזונה", או אפילו "הבול שלי" (זה שעליו תרדם הדבורה של דרור בורשטיין כעבור שנים; "לפעמים הדבורים טועות בכתובת ונכנסות לישון בתיבת הדואר של אחד השכנים, נשכבות על בול ונרדמות.").

אם דרור קורא את זה עכשיו, הוא בטח מתהפך על כסאו. השמות החדשים הלא משנים את המשקל הסגולי ומזיזים את קו פרשת הנפש. אבל אני שמאמינה בַּצורה, מזהה את הדמיון. את החיפוש המשותף אחרי חיבור וזיקה, את התשוקה להביט לתוך הדברים ומתוכם עד אינסוף. שני הספרים מזכירים לי את המען המתרחב שהייתי רושמת בשיעורים משעממים (מרית בן ישראל, רח' ברק 9, שכונת רסקו, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, היקום), כמו את הזום-אִין השואב המשותף לדמיון ולמדע.

כי הרי אם קוראים את "זום" ברוורס, זו פשוט בהייה לתוך בול שפותחת עוד ועוד עולמות. עולמות אורבניים נגועים, אין מה לדבר על שַיִט במי תהום, השַיִט כבר הזדהם בפרסומות לספינות שעשועים, אפילו לקאובוי יש טלוויזיה. זה העולם שבו אנחנו חיים, מקולקל ולא טהרני, אבל הדמיון הוא שרדן גדול, הוא משתמש במה שיש.

ולסיום סרטון מופלא שכבר הבאתי פעם, זום מדעי ופנטסטי כאחד לתוך כנף של פרפר.

*

עוד באותם עניינים

על גדי של שמוליקיפוד (עוד ילד חולה שנשאר לבדו)

בואי אמא

נהגה בחשיכה 

*

אנני ליבוביץ מצלמת את אנדי וורהול

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

על לב פראי של דיוויד לינץ'

*

Read Full Post »

שירים לעמליה הוא ספר דקיק ויפהפה שכתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית ועיצב סטודיו קובי פרנקו.

זהו נסיון זהיר להגיד למה אהבתי את הספר בלי למחוץ את הליריות בעודף פרשנות. לחצו להגדלה לקריאת השירים והאיורים.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית, לחצו להגדלה.

.

אני אוהבת אותו בגלל העוצמה הרגשית. בגלל ששיר היום הולדת (לחצו להגדלה) הוא בעצם קינה. חלקה הראשון שמסתיים ב"כולם הלכו, לא נשאר אף אחד" מבכה את החורבן והאובדן. וחלקה השני הוא השבעה רבת עוצמה עם חזרות מאגיות "יעמדו סביבי וישירו עוד ועוד ועוד/ ביער ביער, ביער נרקוד נרקוד."

ובגלל התקבולת הכיאסטית של הטקסט והאיור. בצד של החורבן יושבת הגיבורה על כסא מונף, בין בלונים למתנות. ובצד ההשבעה יש כסא ריק עם בלון בודד שמוסיף אירוניה טרגית.

ובגלל שהשיר לא נותן לשכל הישר לקצץ בנטיעות של הרגש, ולטעון שאי אפשר לחזור ולעגל את העוגה ובשנה הבאה יהיו עוד יומולדת ועוד עוגה. שום סמכות בוגרת לא מנטרלת את קריאת התגר נגד הזמן והמציאות "כי לא לכל יום הולדת חייב להיות סוף!" מה שעושה את הקינה בו בזמן – נוקבת ומעט מצחיקה (בכל זאת – פרופורציות) וגם אוניברסלית מאד. כי מי לא רצה לפעמים לעצור את הזמן או להחזיר אותו למקום.

וככה זה בכל הספר. דפנה בן צבי נותנת במה לילדה. וגם עפרה עמית; רק לילדות בספר יש פָּנים. לגמדים יש חצי פנים (החלק של החיוך) והאב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע באיורים מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע בספר, מצויר תמיד מהגב.

*

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

ובגלל הקשב והשמחה והקסם (שבלעדיו אני לא משחקת), שמכסים על עצב גדול כמו שמיכה קצת קצרה. ניקח אפילו את האיור הזה מ"שיר לאביגיל" שמופיע גם על הכריכה. לכאורה, מה רע? כתבה על זה יפה רוני גלבפיש. אבל בשיר עצמו לא מוזכרת כלל דובה. ורדאר העצב שלי צפצף יונה וולך:

דובה גריזלית גידלה אותי
חלב כוכבים היה מזוני העיקרי
הדבר הראשון שראיתי
בימי חיי כוונתי שאני זוכר
היה איך אוכל לשכוח

וגם אם לא גריזלית, הדובה היא צעצוע (חפץ מעבר?) תחליף אם. בישיבה בחיק צעצוע יש היפוך קצת מצחיק ו(קצת) עצוב. ועל כל פנים, כפי שאמר עגנון – "אין בכך משום נחמה גמורה".

*

אבל אולי אני מגזימה. רדאר העצב שלי צפצף אפילו בשיר הסירה (לחצו להגדלה).

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

.

למה צפצף? אולי בגלל שהתורן עומד בשלכת. עליו הכחולים המצוירים גם על הדגל דומים מדי לדמעות. הגלעין נראה לי פתאום כמו ילד שנושל מן הפרי שלו ואחרי כמה סידורים ענייניים נשלח להפליג על גלי הדמיון.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

האיורים הולמים את נפש הטקסט כמו כפפה אבל חולקים עליו בעשרות פרטים. הענף עם העלים הכחולים הוא בסך הכל "מקל" בטקסט. אין גמד בשיר הסירה, כמו שאין דובה ב"בשיר לאביגיל" שממנו נלקח איור הכריכה.

הנסיעה של אמא מהדהדת בכל העולם של "אמא נסעה" (לחצו להגדלה). השיר מסתיים ב: "והחתלתול שגר בחצר/ ישב לבדו על הגדר,/ מדי פעם הביט לאחור,/ חיכה שאמא שלו תחזור." המאיירת לא זוכרת גדר. אצלה הדובי והחתלתול חולקים את החיכיה; החתלתול יושב ללא נוע ומחכה, והדובי שנגרר הלאה בעגלה מביט לאחור למקרה שאמא שלו תחזור. (בתיאטרון חזותי קוראים לזה "פירוק הפעולה"; קחו למשל תמונת חתונה בהצגה של יוסי יזרעאלי, לא זוכרת איזה: הכוס מונחת על שולחן. שחקן חולץ את נעלו ו"הורג" אותה כמו שהורגים ג'וק. החתן שנמצא בכלל בצד אחר של הבמה, מקפץ ואוחז בכף רגלו המדממת. דוגמא קצת ברוטלית אבל ברורה, אני מקווה).

יש משהו משיב נפש ומלא חיים בסתירות הקטנות של "שירים לעמליה". כאילו הכותבת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת זוכרת קצת אחרת, העצב, השמחה, הקסם מתגלים בדרכים אחרות.

*

 מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

הכדור ש"כל כולו רק שוקולד", גדל לו באיור עד כדי גבעה עם פרחי סוכריות אדומים לבנים, שמתפזרים שני עמודים אחר כך בשיר הדדה, ה"לוסי בשמי היהלומים" של הספר, עם כל הקסם והפסיכדליה. (מהי הדדה הזאת? "דד", יאמרו הפסיכואנליטיקאים, ואפילו אינה דדה שפירושו האם הגדולה במרוקאית, "דאדא", יגיד שועי רז, ואני? אני חושבת שזאת מתנה ממרים ילן שטקליס, שגם טין טן שלה וגם ה"דַּדִּי-רַדִּי-רִידַדָּה" של אצו רצו גמדים מהדהדים בשיר).

כפולת הפלא הזאת היא גם היחידה שבה שערה של עמליה מחליף צבעים. בשאר הספר שערה כחול. גם זה לא כתוב בַּמילים אבל זה חלק מהעצב ומהקסם, כמו אצל הפיה עם השיער הכחול של פינוקיו, שמופיעה בהתחלה בדמות ילדה מתה ואחר כך צומחת והופכת לאם נפלאה.

*

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. חיבוק בתוך נוף עם עורבים ודובי. לחצו להגדלה

.

ועוד משהו אחרון על עצב.

מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?

בסתר לבי אני חושבת שכל שנה בילדות שווה שבע שנים, כמו אצל כלב. זו הסיבה שהפצעים כל כך עמוקים. אבל ב"שירים לעמליה" יש גם מגע קסם של ריפוי.

*

עוד באותם עניינים (נו, חצי מהבלוג זה אותם עניינים, אבל נניח)

איך מגוננים על ילדים?

סיפורים יכולים להציל

גיבורות ילדות – הילדה אילת

צרחות של דגים (על נסיכה צעצוע של מרי דה מורגן)

מה אומרים האיורים? גורילה, אנתוני בראון

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

קסם על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »

בפוסט הקודם כתבתי על "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין על פי אנדרסן. בסערת הנפש שעורר הספר שכחתי את אנדרסן (איך שכחתי את אנדרסן?). זהו פוסט של תיקון והמשך. ההשוואה בין המקור האנדרסני לעיבוד שופכת עוד אור (ירח) על הבחירות של ברגשטיין והאוזמן. ובאותה הזדמנות עוד כמה אוצרות שמצאתי ב"גן השבילים המתפצלים" של האינטרנט.

ונתחיל מהתחלה. "ויהי ערב" מבוסס על קטע מתוך סיפורו של אנדרסן "מה שראה הירח".
בהקדמה ל"מה שראה הירח" אנחנו מתוודעים לצייר עני ובודד (אם כי לא לגמרי ברור אם הכוונה לציור בצבעים או במילים). בחלון חדרו הוא רואה פתאום פרצוף עגול מוּכּר וידידותי. זהו הירח שמבטיח לבקר אותו ערב-ערב לכמה דקות ולתאר לו משהו שראה. הירח גם מציע לו לצייר את התמונות ולכרוך אותן לספר נאה. "יכולתי לרקוח מהתמונות האלה אלף לילה ולילה חדשים משלי," אומר הצייר, אבל בסופו של דבר הוא מסתפק בשלושים ושניים ערבים. כל ערב מכיל תמונה שתיאר הירח. בערבים מעוננים הצייר תורם משהו משלו. בסוף ההקדמה הוא מציע את רישומיו החפוזים לציירים מוכשרים, משוררים או מוסיקאים שירקחו מהם יצירה שלמה. ברגשטיין והאוזמן נענו להצעה. "ויהי ערב" מבוסס על סיפור הערב השני.

[הערה לא קשורה וקצת עוכרת שלווה: לא קראתי מחדש את כל סיפוריו של הירח. התרגום האנגלי שבידי הוא חצצי ולא מזמין. ובכל זאת רפרפתי וראיתי שהלילה האחרון נפתח בווידוי מפורט של הירח על כמה הוא אוהב להציץ בילדים בזמן שהם מתפשטים ומתלבשים ואיך הוא מנשק את אבריהם השמנמנים בגניבה.]

וזה מה שראה הירח בערב השני:

"זה היה אתמול," סִפּר לי הירח, "כשהבטתי לתוך חצר קטנה, מוקפת בבתים; שם רבצה תרנגולת עם אחד-עשר אפרוחיה, ילדה קטנה נחמדה דלגה סביבם, התרנגולת קרקרה ופרשה בבהלה את כנפיה על האפרוחים. אז בא אביה של הילדה ונזף בה, ואני גלשתי הלאה בלי לחשוב עליהם יותר. אבל הערב, לפני דקות ספורות, הבטתי שוב באותה חצר. היה שם שקט, אבל מיד הופיעה הילדה הקטנה. היא פסעה בשקט אל הלול, פתחה את הבריח וחמקה פנימה אל התרנגולת והאפרוחים; הם צרחו בקול רם והתעופפו סביב, הילדה רצה אחריהם, את זה ראיתי ברור כי הצצתי דרך חור בקיר. כעסתי מאד על הילדה הרעה, ושמחתי כשאביה בא ונזף בה עוד יותר משעשה אתמול, ותפס את זרועה. היא הביטה למעלה ועיניה הכחולות מלאו בדמעות. 'מה את עושה כאן?' הוא שאל. היא בכתה; 'רציתי לנשק את התרנגולת ולבקש ממנה סליחה על אתמול, אבל לא העזתי לומר לך!' והאב נשק את הילדה התמה והמתוקה על לחיה; אני נשקתי אותה על עיניה ופיה." (תרגם מדנית ניצן ורדי)

הסיפור הוא אותו סיפור. מה בכל זאת נשתנה?
אנדרסן כותב בפרוזה, ברגשטיין חורזת. אצל אנדרסן הירח מוסר מה שראה, אצל ברגשטיין המספרת נסתרת. אנדרסן פורש את הסיפור על פני שני לילות, הוא לא משתמש במילה הנוראה הזאת "סולח". ברגשטיין אינה מונה את האפרוחים, וכן הלאה. אבל ההבדל העיקרי והמכריע נגזר מנקודת המבט: המספר של אנדרסן משקיף מרחוק. המספרת של ברגשטיין הרבה יותר קרובה לילדה.

כלומר:
הסיפור של אנדרסן הוא מעין סיפור פואנטה. המספר הירחי הוא גבוה ומרוחק כמו האב, וגם כמונו הקוראים. הוא צופה בפעולותיה של הילדה בלי להבין את מניעיה. כשהיא מסבירה את עצמה הכעס והגינוי המשולש – של הירח ושל האב ושלנו הקוראים – מתפוגג וכולם נושקים ביחד לילדה התמה והמתוקה. הסיפור של אנדרסן הוא סיפור על אי הבנה, דרמה קטנה של כעס ופיוס (כמו שהציעו תימורה וטלי בתגובות לפוסט הקודם).

מה שאין כן "ויהי ערב": ברגשטיין אינה פותחת כמו אנדרסן, בילדונת עליזה שמדלגת בחצר, אלא בילדה בודדה "בלא אח וחבר" שרודפת אחרי אפרוחים ומבקשת: "אפרוחים בני כנף, נשחק, נשחק נא יחדיו!"
ובהתאם, ובניגוד לסיפורו של אנדרסן, גם אי אפשר לדבר על סוף טוב. כי גם אם נניח שהמצוקה המשנית של הכעס נפתרה, המצוקה הראשונית נותרה בעינה: האפרוחים לא הפכו לחברים. חוויית הדחיה והבדידות נותרה כמו סוד עצוב בינינו הקוראים לבין ילדה. לאב אין מושג. הוא מתעניין רק באיסור. כשנדמה לו שהילדה עברה עליו הוא מתבל את כעסו בסרקזם צולפני: "מי זה, תן או שועל? מי נכנס אל הלול בגנבה? לא שועל, לא תנה, זו בתי הקטנה… חיש הביתה, ילדה לא טובה! אסור לך, אסור לך להיכנס, את יודעת שאבא כועס?"

ואי אפשר שלא להיזכר בשירה של מרים ילן שטקליס (חברתה הטובה של פניה) – "מעשה בילדה בודדה":

ירח ירח ספר לי סיפור
ספר לי סיפור שמח!
ואל נא תגיד זה אסור וזה אסור,
ואל נא תגיד עתה אין לי פנאי-
ואל נא תגיד, סיפרתי לך די-
ספר לי סיפור ירח!
כי אמא איננה,
ואבא הלך.
וריק הבית, ריק כל כך-
כל כך לא שלנו הבית…

כך נפתח השיר. אני מדלגת על האמצע היפה וחותכת ישר לסיום:

והבית ריק.
אין איש בא,
אין איש צוחק.
אין איש גוער בי!
אין איש אומר לי:
זה אסור, וזה אסור…

ירח,ירח, ספר לי סיפור!
ועל מה לספר אם לא תדע,
ספר לי סיפור על ילדה בודדה…

וזו שוב אותה זיקה סמויה בין הבדידות לאיסור החונק הנחשב יותר מהילדה.

דרור בורשטיין כתב בשעתו רשימה מבריקה על איוריה של אילזה קנטור לספר אחר של ברגשטיין: "בוא אלי פרפר נחמד". בזמן שקרא את הספר לבתו הוא שם לב פתאום שבכל אחד מהאיורים יש גדר. גם בהקשרים המופרכים ביותר. דרור קישר את זה לגדרות של מחנות ההשמדה, אבל אני חושבת שהוא חשף את "גדרות האָסור" שחסמו וחנקו את הילדות: פניה, מרים ילן, אילזה.

אילזה קנטור היתה המאיירת המועדפת על פניה ברגשטיין. הן עבדו ביחד גם על "ויהי ערב". הספר כבר היה מוכן לדפוס כשההוצאה החליטה לגנוז את האיורים ולמסור את העבודה לחיים האוזמן, בלי להיוועץ בפַניה ובלי לקבל את אישורה. במהלך הכתיבה גיליתי את האתר המעולה הזה, ואת סדרת הפוסטים עתירי האינפורמציה על "ויהי ערב". הכותבת איתרה בין השאר, את האיורים המקוריים של אילזה קנטור ל"ויהי ערב" ונחשו מה? הם מלאים בגדרות.

"ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין, איירה: אילזה קנטור. "אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת, בלילה כאן דלת פותחת?" הכי חסום ונעול ואסור שאפשר.

קנטור עצמה היתה מודעת לריבוי הגדֵרות, ואף הסבירה אותו בראיון:

"יש לי מטרה לשחזר איך הילד מגיב, ולא לצייר ציור ילדי. כמו לדוגמא בשיר על הפרפר, חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף, כפי שהיה נוהג באופן טבעי, אחרי הפרפר. כך כאמור נוצרה הגדר."

זהו תיאור של קונפליקט בזעיר אנפין: רצון ומעצור. וזוהי גם תמצית החוויה של החיים בצל האיסור: "חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף." בא לי לבכות מהמשפט הזה.

[ואתנחתא קומית לפני הסיום: מתוך הביקורת של יעקב לוי, עורך "הד החינוך" על "ויהי ערב" (1949):
"… ועוד מן הראוי לציין כאן את ציוריו המצויינים של האוזמן, שהפליא לעשות בדמיונו העשיר ובמכחולו המחונן. חבל רק על דבר אחד, ששני הגבורים האנושיים היחידים שבספור זה, אבא והילדה, שניהם טיפוסים "גויים", גרמניים, זרים לנו, והרי כבר קיימים אצלנו טיפוסים מגובשים וניכרים למדי, הן של "צברים" קטנים, הן של "קיבוצניקים" בוגרים, ואיך זה לא ראתה אותם עינו המובהקת של האוזמן!? אין זה אלא שכאן פועלת עדיין מעמסת השגרה הלועזית, הזרה, שכן אפילו פרצוף הירח חרום האף הוא כאן גויי כ"כ! והרי הגיעה השעה ש"נייהד" אפילו אותו… שאף הוא לא ייראה זר בעיני ילדינו."]

והערה אחרונה. דעתי על הספר לא השתנתה בסיבוב הנוכחי, אבל נדמה לי שאני יכולה להסביר אותה עכשיו בצורה יותר בהירה. נכון ש"ויהי ערב" ממסדי ותעמולתי, שהוא "קושר בין החשיכה לאכיפה מוגברת" כפי שכתבה מיטל. אבל הבסיס שלו הוא טרגי. ברגשטיין מפנימה את הדיכוי בלי להאמין בו. אין שחר של יום חדש. אין גאולה מהבדידות. והפיצול הזה הבלתי ניתן לאיחוי הוא שהופך את הספר לאמיתי כל כך ומורכב וקורע לב ומלא חיים.

*

עוד באותו עניין

הם חושבים שאנחנו רעים – הפוסט הקודם על ויהי ערב

בדיוק כמו שזכרתי

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

לסדרת האיורים השלמה של אילזה קנטור ל"ויהי ערב". (ובאותו מקום גם האיור הקודר של צילה בינדר ל"ויהי ערב" מתוך הקובץ העצוב "עיניים שמחות")

לפוסט היפה של תמי ניניו על "ויהי ערב"

לפוסט על הילדה אילת (עוד על דיכוי ילדות) ולשיחה הנהדרת בתגובות

עוד על אנדרסן:

על  חייל הבדיל

על מוכרת הגפרורים הקטנה

על בגדי המלך החדשים

*

Read Full Post »

זה הנוסח המלא של הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני", בצלאל 2010.

כשחיפשתי נושא להרצאה דפדפתי בעשרות ספרים מאוירים, ושמתי לב שכמעט כל האיורים, הנפלאים והדלים כאחד הם מאד קונפורמיסטיים. בהכללה גסה אפשר לומר שהמודל של היחסים בין הטקסט והאיור הוא מודל של נישואים מסורתיים, כשהטקסט ממלא את תפקיד הבעל והאיור הוא העזר כנגדו. אני לא אומרת את זה באופן שיפוטי, הרבה ספרים יפהפיים נוצרו בדרך זו, אבל האם קונפורמיזם הוא האפשרות היחידה? מה עם גילויי החתרנות, העצמאות – לא כתחליף אלא כערוץ נוסף ונבדל של השיחה המשולשת בין הטקסט לתמונה, לקורא?

ב"חתרנות" אני מתכוונת לאיור שחולק על הטקסט או חורג ממנו בטון ובתוכן. שהפער בינו לבין הטקסט מטריד או מתריס, מזמין פענוח וצופן משמעות.

זה לא מצב של או-או, כמובן; בין שני הקצוות יש שלל גוונים ומידות הצדקות והשלכות. ובכל זאת, יש חיה כזאת חתרנות ושווה להתבונן בה. וכיוון שאי אפשר להקיף את העולם בעשרים דקות, בחרתי להתמקד בשלושה איורים של בתיה קולטון מתוך "שרשרת זהב, שירי מופת לילדים" שערכה נירה הראל: "קן ציפור" של ביאליק, "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, ו"עציץ פרחים" – שוב של ביאליק.

*

1. שבירת האשליה

קן ציפור, חיים נחמן ביאליק (דמיינו את הגירסה המולחנת)

קן לציפור
בין העצים.
ובקן לה
שלוש ביצים.

ובכל ביצה
– הס פן תעיר –
ישן לו
אפרוח זעיר.

ביאליק, קן לציפור, איור בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

נתבונן באיור: הקן, הציפור והביצים הם בגדר המובן מאליו בתוספת טוויסט קטן וייחודי: הביצים הן שקופות ודרכן רואים את האפרוחים; בתיה קולטון לא מציירת את מה שהשיר מתאר, אלא את מה שהילדים מדמיינים כשהם מאזינים לו. זה מוסיף נופך פיוטי ועריסתי וזה עדיין לא חתרני. זה לא חורג בטון או בתוכן מגבולות האיור המסורתי.

אלא שלתוך העולם של השיר פולשת מציאות חוץ-שירית שבה הילדים שרים את השיר לתוך הקן בקולי קולות… זה מצחיק, כן, והצחוק משבש את ההזדהות.

קן ציפור (פרט)

ברטולט ברכט, משורר, מחזאי, ותיאורטיקן של תיאטרון התנגד להזדהות. הוא לא רצה שהקהל "ישאיר את השכל שלו במלתחה יחד עם המגבעת, לפני שהוא נכנס להצגה". במקום לעורר רגש הוא העדיף לעורר את המחשבה הביקורתית. וכדי להשיג את זה הוא אמר, צריך לשבור את האשליה, צריך ליצור ניכור מסוים בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל.
וזהו בין השאר, תפקידו של המעצב: העיצוב צריך לעורר מחשבה, לפי ברכט, הוא צריך להפריע לקהל להיסחף לעולמן של הדמויות.
וזה בדיוק מה שקולטון עושה כאן. היא מפריעה, היא משבשת קצת את ההזדהות עם אמא ציפור. היא עושה זאת בעדינות ובהומור. ועדיין; ספרות הילדים, עוד יותר מספרות המבוגרים, נוטה אל הרגש ואל הרגשנות. וזה לא ממש מקובל לפנות אל המחשבה הביקורתית של הילדים. לנטרל את הרגשנות בקצת ניכור ברכטיאני. ותוסיפו על זה את מסגרת עלווה שמתוכה מציצים הילדים המזמרים כמו מתוך שנה טובה; המסגרת הזאת היא בבחינת סוס טרויאני: כלפי חוץ היא מרככת וממתיקה את הניכור, ובו בזמן היא מגניבה לאיור עוד קצת מורכבות ואירוניה.

וכדאי אולי לציין שזו לא "מעידה" חד פעמית, כפי שאפשר ללמוד למשל מן הדיון על הספר בבלוג של גילי בר הילל. אני מצטטת, בקיצורים קלים, את אחד הטוקבקים שמתייחס דווקא לאליעזר והגזר:

"אני מקריאה את השירים לבני לפני השינה," כותבת אחת האימהות. "(הוא בן שנתיים), וקשה לשנינו להתחבר לציורים… ישנם שירים שאני מדלגת עליהם משום שהציורים לדעתי לא מתאימים לתוכן ולא נעימים לצפיה. דוגמא קטנה – בשיר אליעזר והגזר כשהגענו לבית על הכלב, הילד שלי הצביע על הציור ואמר – "כלב רע, לך מפה". ואני נאלצתי להסביר שהכלב בכלל לא רע אלא בא לעזור…"

לוין קיפניס, אליעזר והגזר (פרט), איור: ביתה קולטון, מתוך: שרשרת זהב

*
2. וריאציות שוות, מקבילות

דני גיבור, מאת מרים ילן שטקליס

אמא אמרה לי: דני,
ילדי הוא גיבור ונבון.
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון.

אינני בוכה אף פעם.
אינני תינוק בכיין.
זה רק הדמעות… הדמעות…
הן בוכות בעצמן.

פרח נתתי לנורית –
קטן ויפה, וכחול.
תפוח נתתי לנורית –
נתתי הכל.

נורית אכלה התפוח.
הפרח זרקה בחצר.
הלכה לשחק עם ילד –
עם ילד אחר.

אינני בוכה אף פעם.
גיבור אני, לא בכיין!
אך למה זה, אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן?

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: דוד פולונסקי, מתוך: פרח נתתי לנורית

זו הגירסה של דוד פולונסקי לשיר, ויש בה הכל: רגש, מרחב, תחושת זמן. זהו מעין סרט קצר מתומצת לשני איורים (המופיעים כאן ברצף, בלי הקו החוצה את הכפולה); דני הוא הגיבור הראשי ולכן הוא גדול וקרוב אבל הוא בצד כי הוא דחוי. כל שפת הגוף והפרצוף שלו, הלחיים המנופחות, כפות הרגליים שפונות כלפי פנים, הראש המורכן, הכל אומר צער ועלבון. הענף הקטן שהוא ממולל בהיסח דעת אינו נזכר בשיר, אבל זהו בדיוק אותו פרט קטן ושולי שמקנה תחושה של ריאליזם. נורית והילד ממוקמים  במרכז כי הם חשובים לדני אבל הם זעירים כי הם חומקים ממנו, הם מתרחקים בריצה ועוד מעט יעלמו. ובדף שממול – קלוז אפ על התפוח המכורסם והפרח הנבול. בשניהם יש נגיעות של אדום כמו במכנסיים של דני, וגם "התסרוקת" של התפוח אגב, מזכירה את התסרוקת של דני, את האופן שבו השיער נפרש על קודקודו. וכך, באופן מרומז, האיור (כלומר הסרט) מקשר בין דני לבין התפוח והפרח ומתאר אותו כמי שננגס והושלך על ידי נורית. ובשורה התחתונה: ככה נראה איור "נורמלי" ונאמן לשיר.

ואצל קולטון?    (לחצו להגדלה)

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: בתיה קולטון, שרשרת זהב

אין פרח ואין תפוח. יש בובות לעומת זאת, שכלל אינן קיימות בטקסט. וזו לא תוספת שולית כמו הענף של פולונסקי. כל שלושת הילדים באיור ממוקדים בבובות האלה ואנחנו איתם. אז למה התכוון המאייר?
לא שאלתי. אני יכולה להציע את הפרשנות שלי: אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן (חפצני?). ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול (גם זאת כפולה), מתחתם, בעולם אחר. איזה סיכוי יש לו עם נורית? האיור כמו מפרט וממחיש את נקודת המבט הבודדה ומלאת הקנאה שלו, בלי לסתור את עלילת השיר, אבל גם בלי להתחייב אליה. זהו דימוי עצמאי שקשור לטקסט של ילן שטקליס באופן רופף ואסוציאטיבי. האיור והטקסט כאן הם שתי אפשרויות, שתי וריאציות נבדלות ושוות, על אותו נושא.

[ובמאמר מוסגר: אני מסכימה עם המאיירת אורה איתן שקראה למאיירים לכבד את הטקסט. אני רק חושבת שלחלוק על הטקסט (בניגוד ללהתעלם ממנו) או לשתף אותו במה שהוא מעלה אצלך, זה לגמרי כבוד לטקסט. ואני אישית ככותבת מעדיפה את הכבוד הזה, היותר דיאלוגי, כן ושוויוני.]

*

3. מי תהום

עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק

מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.

כל חבריו –
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.

אני אתחיל ממה שמובן מאליו לכל קורא, בוגר או צעיר: השיר אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם. זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה.
איור מסורתי של השיר היה מאניש (בא') את הפרחים. מצייר להם פנים כמו שעשה טים ברטון (לחצו להגדלה):

מתוך אליס בארץ הפלאות, טים ברטון, לחצו להגדלה

באיור הזה של מרג'ה הפרחים אפילו רוקדים. כמו אצל קולטון? (לחצו להגדלה), לא בדיוק.

ביאליק, עציץ פרחים, איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

לפני שאני צוללת לאיור, אני רוצה לומר עוד כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.
אפשר לקרוא את "עציץ פרחים" כשיר געגועים של פרח לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":

"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.
"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם." (ההדגשות שלי)

בגיל חמש ביאליק נעקר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.

ויש גם קריאה נוספת של השיר, ששלובה, או אולי משתרגת על הראשונה, שבה פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה טוניו הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:

"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."

ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

דני גיבור (פרט), איור: בתיה קולטון

לעציץ יש תווי פנים מרומזים. הוא משעין את פניו על כפות ידיו. מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב, זו התנוחה שבה דני מהשיר הקודם משקיף על נורית ועל החבר שלה. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש".
תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש.

ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים כמו לפרחים של טים ברטון או של מרג'ה.

זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל ג'וזף קורנל:

או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:

אלא פריקי, כמו בתמונה הזאת מתוך "הזבוב" סרט אימה/מדע בדיוני מ-1958.

גם ילדי הפרחים הם מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם נמצאים על הקו הדק בין יופי למום. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מברבורי הבר, אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.

וזה מחזיר אותנו ל"קן ציפור" שבו פתחנו. כי כמו האיור ל"קן ציפור" גם האיור ל"עציץ פרחים" מדבר גם על אורבניות ואקולוגיה. על ניתוק מהטבע ועל געגועים בלתי אפשריים. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון, כלומר לנו. מי בכלל נתקל היום בקני ציפורים מחוץ לשירי ילדים?

*

אז מה היה לנו:
היה לנו "קן ציפור" – ניכור ברכטיאני, אירוניה ומחשבה ביקורתית שמזעזעת וקצת מקמטת את האשליה שיוצר הטקסט.
היה לנו "דני גיבור" – דימוי חופשי בצד הטקסט, וריאציה מקבילה ועצמאית על בדידות וקינאה.
ואחרון חביב – "עציץ פרחים". האיור הזה של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא גם משמש לו תיבת תהודה נפלאה. כי בניגוד לשני קודמיו, האיור הזה הוא חתרני רק לכאורה. הוא סודק רק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות ולריחוק מהטבע.

*

האם כל זה מתאים לילדים?
ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים?
והתשובה שלי, כילדה וכבוגרת היא כן, חד משמעי.
לילדים יש כל מיני צרכים. המינון משתנה מילד לילד. יש להם צורך בתקווה, במתיקות (אם כי לאה גולדברג קצת הגזימה בצורך הזה), בדימויים שפונים לדמיון, בחיוך עדין ובצחוק פרוע. יש להם צורך בפיוט ובמשחק צורני שפונה לשכל. אבל מעל לכל, ילדים כמו מבוגרים, זקוקים לאמנות שתשקף את חייהם המורכבים. ובניגוד למה שמצטייר בכמה ספרי ילדים, חייהם של ילדים יכולים להיות מאד סודיים ומסובכים, גם כשיש בסביבה מבוגרים בעלי כוונות טובות.
אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.

*

לבקורת של טלי כוכבי על "שרשרת זהב" (שכוללת לינקים לרשומות נוספות על הספר) ולדיון המעניין שהתפתח בעקבותיה

את תיאוריית התיאטרון המרתקת של ברכט הסברתי כאן בבלוג בעזרת חייל הבדיל האמיץ של אנדרסן.

הוא כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב", ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד". ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה…"
עוד על ניכור ועל מודעות יתר של ילד-עציץ אחר (אהרון קליינפלד, גיבור ספר הדקדוק הפנימי) בכתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי

 *

עוד על ילדות/י:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

וכן סדרת גיבורות ילדות

 *

עוד על איורים:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב
ומה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון (חלק א')

 ועדד ועוד

ולבסוף כמה הודעות

ביום שבת הקרוב, ה15 למאי נקטלג 400 ספרים חדשים שהגיעו לספריית גן לוינסקי, ביניהם ספרים בשפות מבוקשות מאד כמו נפאלית, הינדית וערבית. נעבוד משעה 10:00 במשרדי מסיל"ה רח ראשון לציון 3 תל אביב (ליד התחנה המרכזית). אנחנו זקוקים לכמה שיותר סורקים ומחשבים ניידים, לאנשים שמבינים בחיבורי מחשב ואינטרנט ולמתנדבים שיעזרו בסריקת וברישום ובסימון הספרים. פרטים נוספים כאן. נשמח עם תבואו לעזור ואם תפיצו את הבשורה. לשאלות ולתיאומים אנא כתבו לנמר gnamer@gmail.com או התקשרו אליו  0526851525. תודה רבה!

.
ובלי שום קשר – למי שרוצה לכתוב לילדים:
"צחוק ועצב דרך סיפור וקצב", סדנת כתיבה לילדים בהנחיית דפנה בן צבי.
משתתפי הסדנה יתנסו בכתיבה של ז'אנרים שונים לילדים, בהשראת גדולי הכותבים, הישראלים והזרים. ננסה לכתוב פשוט (בעקבות פניה ברגשטיין), בעצב (בעקבות מרים ילן שטקליס), בקצב (בעקבות לאה גולדברג), נתרגל כתיבת סיפורי לילה טוב ופנטזיה (בעקבות קיית בנקס ומוריס סנדק), וכתיבת שירי וסיפורי נון-סנס (בעקבות ע' הילל ונורית זרחי) ועוד.
10 מפגשים אחת לשבוע בימי חמישי 21:00-19:00 בחנות הספרים (המקסימה) סיפור פשוט בתל אביב, החל מ: 03.06.2010 פרטים והרשמה

כמו כן יתקיימו במקום גם סדנאות כתיבה וקריאה עיונית (שתי סדנאות שונות) בהנחיית ארנה קזין
וסדנת שירה בהנחייות רפי וייכרט.

לכל הקוראים – משהו השתבש במנגנון התגובות – אני לא מצליחה להגיב ואני לא היחידה, אז אם למישהו יש עצה ותרופה, הצילו (כתבו לי מייל) ותודה מראש!
ובינתיים תודה למי שכן מצליח להכנס.
דודו – אין לי מושג איך מכניסים תמונות לתגובות. ואני גם לא בטוחה שארנסט הוא אביו הרוחני של קורנל, אבל הם ללא ספק מאותה שכונה. וגם לי היו שתי תמונות של ארנסט שלא הכנסתי בסוף כדי לא להעמיס, אז קבל אחת בינתיים, על החשבון 🙂 אני מקווה שהיא לא מופיעה חתוכה כמו במחשב שלי, אבל אם כן – כשלוחצים עליה היא מופיעה בשלמותה. (אוף, זה כל כך מרגיז כל התקלות והמעקשים האלה)

מקס ארנסט (לדודו פלמה)

Read Full Post »