Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרים ילן שטקליס’

כשנולדתי קראו לי מָרית בן ישראל. ואף על פי שמָרית זה שם קצת מוזר – של אלה מצרית, למי שתהה, כמו שענת היא אלה כנענית – תמיד הרגשתי בנוח בו.

על אף בדיחות קרש על מרירות ומתיקות או על שפכטלים (בתמונה למטה, ברווז בשם מרית, על שום מקורו השפכטלי), על אף שנינויות כגון "את פי מי מרית?" ועיוותים חוזרים ונשנים, למרים (פעם) ולמירית (עד היום, לצערי), זה היה פשוט שמי.

שרדתי אפילו את שיעור האמנות בתיכון שבו הוקרנה שקופית של שתי ילדות בעלות ראשים דלועיים על צווארים גבעוליים, שמתחתיה נכתב: מרית-אתון ואחותה בחדר המשחקים. (שתי הילדות, בנותיהן של אחנתון ונפרטיטי, סבלו מפגם גנטי, אותו פגם שהאריך את גולגלתה של אִמָּן היפהפייה.)

מימין זכר של "מרית צפונית", משמאל נפרטיטי. ההשערה היא שהכובע המוזר נועד לחפות על הגולגולת המעוותת (לחצו להגדלה)

.

תמיד הרגשתי מרית. זה הבן ישראל שלא נדבק. זה התחיל מה"בן", אני חושבת. רוב החברות שלי היו טום בויז בילדותן. אני אהבתי להיות בת (שנאתי להיות קטנה, כל כך רציתי לגדול, אבל זאת כבר קטגוריה אחרת). משפחתה של אמי היתה עתירה בנשים חזקות, מסבתה של אמי שברחה על חמור בליל כלולותיה לגבר שלא רצתה, ועד שבע אחיותיו של סבי, חבורה אקצנטרית של דודות דעתניות וחדות לשון, שלא לדבר על סבתי האהובה, עקרת הבית חסרת המורא (שעליה כתבתי את אסור לשבת על צמות). אני אהבתי ספרים וציורים ובובות ושמלות (וגם עצים לטפס עליהם, לו יכולתי הייתי חיה על עצים כמו הברון המטפס של איטלו קלווינו, אבל גם אחרי שנפלתי פעם נפילה איומה, לא מנעו ממני לטפס.) ובכל פעם שחרגתי משמי הפרטי התנגשתי ב"בן" הזה שניסה לנכס אותי. (רק נסו לדמיין, אתם, גברים ובנים, ששם המשפחה שלכם הוא בת-ישראל)

ג'וטו דה בונדונה, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים, תמיד הרגשתי שזו אני שם על העץ.

.

ומלבד זאת הייתי ילדה זועמת ועצובה. תיעבתי את חיי המשמימים והדכאניים; כל לילה התפללתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס או שאיזו יתמות תזכה אותי בהרפתקה של ממש. עד שזה יקרה ברחתי לאלף לילה ולילה, ליערות גרים, לאגדות אנדרסן ואוסקר ויילד, והבן ישראל היה כמו משקולת עוינת שמקרקעת אותי לכאן ולעכשיו, שמתייגת אותי באופן שאין לו קשר לגרעין הפנימי שלי. (הרתיעה שלי מאידאולוגיות, ולא משנה כמה הן שוחרות טוב, נולדה אז בילדות, מן הייאוש והכאב שהרגשתי כשאבא שלי התאמץ להנחיל לי רגשות ומחשבות שיתאימו אותי לשלו.) ובהמשך לכך, אף שמעולם לא התחתנתי, לא נתתי את שם משפחתי לילדי. לא רציתי להדביק להם משהו שמעולם לא היה שלי.

כשכתבתי את בנות הדרקון לפני ארבע עשרה שנים, החריקה התגברה בכל פעם ש"בנות הדרקון" התחכך ב"בן ישראל". ועדיין לא שיניתי את שמי; בגלל רתיעה מוּלדת ממחיקת היסטוריה, בגלל תוגת הבירוקרטיה (כל התעודות והחתימות שאצטרך להחליף), ומעל לכול בגלל שלא מצאתי את השם הנכון. חשבתי על כל מיני דברים שאני אוהבת, למשל עצים, או צורות כמו ספירלה וחרוט, אלונים זה עץ נפלא, ארכיטיפי, אבל מרית אלון – סתמי מדי, מרית ספירלה? מרית חרוט? לא רק שאיש לא יבין ולא התחשק לי לשכנע, להצדיק, אני עצמי הרגשתי שזה פשוט לא מספיק, כמו להתכסות בשמיכה של בובה, כשרוב הגוף נשאר בחוץ.

ואז סיימתי סוף סוף לכתוב את טרילוגיית בנות הדרקון, וקבלתי הזדמנות נדירה לתקן את כל מה שלא הספקתי בפעם הקודמת. לא רק בתוך הספר. בחנתי כל מיני שמות (למשל, מרית בת המפחלץ, אבל ר' אמרה שזה נשמע כמו ספר אימים, וידעתי שאדרש להסביר, ולא רציתי להסביר עד סיום הטרילוגיה). ובינתיים עלה בדעתי שלא צריך למחוק את ההיסטוריה, אפשר להכניס אותה לסוגריים, ולא מוכרחים לעבור דרך הבירוקרטיה, אפשר להיות בן ישראל אצל הממסד, ובעיר האושר (של הספר ושל הבלוג) להיות מי שאני מרגישה, וגם זה לא צריך להיות נוקשה וגורלי, אפשר לשחק, להוסיף ולגרוע ואפילו להתחרט בספר הבא. ובנות הדרקון הן אלה שמצאו לי בסופו של דבר גם את השם הנכון. כי הטרילוגיה היא בין השאר גם אוטוביוגרפיה בצורת ספרי הרפתקאות וקסם, וככל שהיא מתקרבת לשיאה בספר השלישי והאחרון, מתברר המקום החשוב מאין כמותו של סבי וסבתי בחיי. אני בטוחה שאני לא היחידה, אבל אי אפשר בכלל לכמת את האהבה שקיבלתי מסבא גדליה וסבתא ציפורה ואת השפעתה על חיי. כשניסיתי לכתוב עליהם הבנתי שהשיטפון הזה פשוט גדול על עיר האושר, זה יחכה לממואר שאני כותבת על ילדותי, ולעת עתה שניהם מופיעים בטרילוגיה; סבא גדליה בתפקיד סבא של נועה, וסבתא ציפורה בתפקיד הסבתא הגדולה – "גדולה" פשוטו כמשמעו, כי כפי שהיא עצמה מעידה בספר השלישי, "גם אחרי המוות המתים ממשיכים לגדול". ג"ץ – ראשי התיבות של גדליה וציפורה הוא שם המשפחה הפנימי שלי (מי אמר שמשפחה לא בוחרים?). וזה שהאיש שלימד את מרתה (אחת מגיבורות הטרילוגיה) לרשוף אש – נקרא קלונימוס גץ, זאת רק מוסיקת המקרה, כמו שקרא לה פול אוסטר.

ולאחר מעשה, אמר אהוב לבי: זה כמו מרים ילן שטקליס שנולדה כמרים וילנסקי ושינתה את שמה ל"ילן" שם שמורכב מראשי התיבות של אביה, יהודה ליב ניסן.

הכתובה של סבא גדליה וסבתא ציפורה, שהתחתנו בפורט סעיד כמעט לפני 100 שנה, ב12.8.1924 לחצו להגדלה
גדליה וציפורה נאמן

*

ובינתיים התראיינתי לפנקס

וריקי כהן ממליצה על בנות הדרקון לראש השנה!

"הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור … זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים, אך בהחלט לא כאלו שבני נוער של 2021 ונטפליקס לא יוכלו להתמודד איתם, וגם אתם/ן".

מתוך, עשרה ספרים שראו אור לאחרונה ולא תרצו לפספס 1.9.21 המוסך 1.9.21

אפשר לרכוש את הספר הראשון

בהנחה גדולה, כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן וכולכם

*

עוד באותם עניינים

רשימת השמות

על סבתא חנה, הסבתא האחרת שלי

דיוקן עצמי עם פרפר

ארבע חתימות

זכרונות עתידניים

פרוייקט מרי דה מורגן

על מות הילדה

Read Full Post »

זה עתה יצא חיים ומילים מאת מרים ילן שטקליס. (פוסט מהיר, בתנאי הדובי במעלית של הפוסט הקודם, לפני שהספר יצטנן)

מתוך הכריכה האחורית

פעם היתה לי סטודנטית אהובה עם שיער אדמוני עבות ונפלא. בכל פעם שהייתי עצובה או שמשהו עכר את עיני, הסתכלתי בשיער הנפלא והתנחמתי. יום אחד היא הסתפרה קצוץ. אמרתי לה, מה עשית? מה אני אעשה? והיא ענתה, עכשיו תצטרכי לאהוב אותי בזכות עצמי. אני חושבת שזה גם מה שמרים ילן שטקליס אמרה כשערכה והפיקה את הספר הזה, ששום הוצאה לא רצתה.

אפשר היה להסתפק במיטב הצנום והאיכותי והאפל של יצירתה "למבוגרים", אבל מי"ש (ראשי התיבות של שמה מצטרפים לשם חיבה טבעי) בחרה בדרך התמימה והעקשנית, החשופה ומכמירת הלב של כל הטקסטים. ונועה גולדברג רוזן שיזמה את ההוצאה המחודשת ומרב שאול מהוצאת אסיה, כיבדו את רצונה. הספר הוא סריקה של המהדורה המקורית. והריבוי הזה הוא בו בזמן חולשתו של הספר ויתרונו הגדול. פעם הייתי מכוונת לשלמות ובשנים האחרונות גיליתי את קסמו המוזר, המפתיע, של הפגם. הכישלון הוא יותר פואטי מן ההצלחה, וכשאוהבים מישהו לא מתעניינים רק בחלקים הנוצצים והייצוגיים שלו. "חיים ומילים" הוא הזדמנות נדירה להכיר את מי"ש "במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן" עם כל השריטות והמוזרויות והתקיעויות, החורים השחורים של המודעות, העיקשות ואהבת המולדת, הדבקות היהודית והברית שכרתה עם הצער. מי"ש של חיים ומילים קרובה ורחוקה מהדימוי שלה, כמו שהדיוקן העַז שנבחר לכריכה (המעוצבת להפליא של נדב שלו) נבדל מן הדיוקן הנפוץ שבו היא נראית כמו אחייניתן הספרנית של שלוש הפיות של היפהפייה הנרדמת.

מערומי אנושיות וכו' לקוח מדבריה שלה:

"ואני שואלת את עצמי," היא כותבת, "האם רואה אני הבדל מהותי בין ספרות המבוגר לספרות הילד? לא, אינני רואה. כפי שאיני רואה הבדל מהותי בין נפש המבוגר לנפש הילד. המבוגר עוטה קליפות כבדות של נסיונות ודעות ודעת, שריוני מגן לנפשו. הסירו מעט מן הקליפות הללו מנפשכם ותראו מנגד – נפש ילד, אותה נפש העומדת לפנינו במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן." (מתוך "על ספרות לילד")

לספר מצורפת אחרית דבר כפולה (מתברר שלמילה "אחרית" אין צורת רבים בעברית) אחת של עמוס נוי המעולה כתמיד, ואחת שלי. ריימונד צ'נדלר כתב פעם ש"בחוץ ירד גשם של מישהו אחר". ובהמשך לכך סירבתי לכתוב בהתחלה, כי מי"ש נפלאה אבל היא לא "שלי". "אין היא משורש נשמתי" כמו שאמר עגנון על המשוררת נלי זק"ש (שאיתה נאלץ לחלוק את הנובל שלו שלא בטובתו.) ושיניתי את דעתי אחרי שקראתי את כתב היד. כי הפליאה המעט נעלבת שלה על התנשאותם של המבוגרים על ספרות הילדים (שהיא חלק מהתנשאותם הכללית של מבוגרים על ילדים), היא לגמרי משורש נשמתי ומשורש נשמתה של הילדה שמנהלת אותי עד היום, שדורשת הכרה, לפחות בדיעבד.  

יש כמובן הבדלים בין ספרות ילדים לספרות מבוגרים, הבדלים שקשורים לז'אנרים, ליידע, לאוצר מילים (אף שמבוגרים נוטים לשכוח שההתבגרות לא מביאה רק שכלולים והרחבות אלא גם אילופים, חסימות וקיצוצי כנפיים). אבל המתח בין הצורה, המשחק האמנותי, לעומק הרגשי, ולמקוריות המחשבה, קיים בשני העולמות. 

לא אעלה לכאן את אחרית הדבר. היא ארוכה מדי. קראתי לה "עצמיותה המוחלטת" בעקבות דברים שכתב דוד פרישמן, מן המתרגמים הראשונים של אנדרסן לעברית והנפלא מכולם עד כה; אחרי הסתגלות קצרה למִשלב הארכאי נותר רק הקסם הלירי, ההבנה העמוקה ללבן של ה"הגדות".

פרישמן ראה באנדרסן משורר גדול שמדבר אל הזקנה ואל הילדות בו בזמן. בהקדמה לתרגומו, הוא מתאר את הדרך הארוכה שעשה אנדרסן כדי למצוא את הסוגה שבה "יוכיח את עצמיותו המוחלטת," אותו תמהיל חד-פעמי של דמיון ורגש, "רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדות." ואנדרסן אמנם ניסה כוחו בכתיבת שירים, רומנים, מחזות, עד שהגיע ערב אחד אל "דלת קטנה ומסֻתּרה, אשר אין לה תֹּאַר … אז נגע אל הדלת, והנה היא נפתחת, ויבוא בה וימצא שם בתוך האפלה את 'כלי האש', הלא הוא ספור-ההגדה הראשון אשר העלה אנדרסן לנו."

"הנה מצא אנדרסן," כותב פרישמן, "את המקצוע המיוחד והמובדל לעצמיותו המיוחדה והמובדלה גם היא, והמקצוע הזה הוא – מקצוע הילדות. אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ובכל תפארתה, הבזאת היה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילוב את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני-אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההן ורק החיות והעופות יקראו אותם?"

והדבר השני שהתברר לי תוך כדי כתיבה, הוא ש"מיכאל" שיר "הילדים" שלו הקדשתי כבר שני פוסטים – אחד על השיר של מרים ילן שטקליס ואחד על האיור הנפלא של דוד פולונסקי – הוא טקסט בלתי נדלה כמו מיטב השירה למבוגרים.

בטקסט "על בחירת שירים" כותבת מי"ש בין השאר: "אני מאמינה, ששיר, או תמונה, או יצירה מוסיקלית משתנים משום שהם סופגים, ואם תרצו – מוטב לומר – שומרים בתוכם את רגשותיהם ותגובותיהם של כל אלה אשר קראו, או ראו או שמעו אותם, – את הצחוק והדמעה, והכאב ושמחת ההזדהות."

"מיכאל" היה מלכתחילה שיר לירי יפהפה שילדים יכולים להבין, והדמעה, הכאב ושמחת ההזדהות שהותירו בו דורות של קוראים, עוד העמיקו את אחיזתו בנפש. (סוף אחרית הדבר שלי)

*

נ. ב. לאחרונה גיליתי עוד משהו חדש לגמרי ודי מרעיש (אותי לפחות) ב"מיכאל". אעלה אותו לכאן בקיץ, אחרי שיתפרסם ב"צריף", כתב העת של המסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון.

מרים ילן שטקליס המוכּרת

שאנן סטריט וריף כהן ב"ואמרתי לעצב" מתוך "חיים ומילים"

Read Full Post »

כריכת "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה, איה גורדון נוי

"מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס עם איוריה של איה גורדון נוי, מונח על שולחני מאז שראה אור לפני למעלה משנה. הילדה המצוירת מביטה בי בתוכחת נו, תכתבי כבר, ואני מתמהמהת, כי מצד אחד – ספר יפהפה עשיר ומלא חיים, מהסוג שמתחשק לי לפרסם בראש חוצות, ומצד שני…

ונתחיל מהטקסט למי ששכח או לא זכה.

.

מעשה בילדה בודדה / מרים ילן שטקליס

יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר,
סַפֵּר לִי סִפּוּר שָׂמֵחַ!
וְאַל-נָא תַגִּיד, זֶה אָסוּר וְזֶה אָסוּר –
וְאַל-נָא תַגִּיד, עַתָּה אֵין לִי פְּנַאי –
וְאַל-נָא תגַּיִד, סִפַּרְתִּי לָךְ דַּי –
סַפֵּר לִי סִפּוּר, יָרֵחַ!

כִּי אִמָּא אֵינֶנָּה,
וְאַבָּא הָלַךְ.
וְרֵיק הַבַּיִת, רֵיק כָּל כָּךְ –
כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת…

הָלַכְתִּי לָשֶׁבֶת מְעַט בַּמִּטְבָּח.
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת כֵּיצַד
מְלָפְפוֹן גָּדוֹל שָׁם אָכַלְתִּי.
מֵאוֹתָם הַכְּבוּשִׁים הַשְּׁמוּרִים בְּתוֹךְ כַּד –
אֲנִי לֹא לָקַחְתִּי! הוּא קָפַץ אֶל הַיָּד –
וְאָכַלְתִּי.

אַחַר כָּךְ נִשְׁבְּרָה כּוֹסִית שֶׁל יַיִן –
כָּל כָּךְ נִבְהַלְתִּי!
וְאוּלַי הָיוּ שָׁם שְׁתַּיִם?
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –
מַהֵר, מַהֵר, עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלַי
בָּרַחְתִּי – וְדַי.

אַחַר כָּךְ קָרָאתִי בַּסֵּפֶר מִלִּים רַבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הִשְׁכַּבְתִּי לִישׁוֹן אֶת כָּל הַבֻּבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי בַּת-מֶלֶךְ,
וְתָעִיתִי בַּדֶּרֶךְ,
בְּאִי-הַקְּסָמִים,
בְּיַעַר-אֵימִים…

וְטִפַּסְתִּי מַהֵר עַל הָעֵץ הַגָּבֹהַּ,
כִּי לְמַטָּה אָרְבוּ זְאֵבִים –
רְעֵבִים!
פָּצוּ אֶת הַלֹּעַ!

וַאֲנִי יוֹשֶבֶת לְמַעְלָה בְּשֶׁקֶט,
וְצוֹחֶקֶת!
ולֹא כְלוּם.

כִּי מִלָּה אַחַת אֲנִי יוֹדַעַת –
הַמִּלָּה הַהִיא שֶׁל הַטַּבַּעַת –
הַטַּבַּעַת שֶׁנָּתְנוּ לִי שְׁלֹשֶׁת הַגַּמָּדִים –
הַיְדִידִים –
לָחַשְׁתִּי – –
וּמִיָּד בָּא הַיָּרֵחַ עִם שְׁנֵי כּוֹכָבִים,
וּמִיָּד גֵּרְשׁוּ אֶת כָּל הַזְּאֵבִים.
וְעוֹד מִלָּה אַחַת אָמַרְתִּי,
וְעַד שָׁלשׁ סָפַרְתִּי –
וּלְפָנַי מֶרְכָּבָה!
וְהַמֶּרְכָּבָה כֻּלָּה
זְכוּכִית צְלוּלָה,
וּבַמֶּרְכָּבָה הוֹשִׁיבוּנִי,
וְהַבַּיְתָה הֱבִיאוּנִי!

וְהַבַּיִת רֵיק.
אֵין אִישׁ בָּא,
אֵין אִישׁ צוֹחֵק.
אֵין אִישׁ גּוֹעֵר בִּי!
אֵין אִישׁ אוֹמֵר לִי:
זֶה אָסוּר, וְזֶה אָסוּר…

יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר!
וְעַל מָה לְסַפֵּר אִם לֹא תֵדַע,
סַפֵּר לִי סִפּוּר עַל יַלְדָּה בּוֹדֵדָה…

*
1. סיפור מעגלי

ילדה משועממת, עצובה, בודדה, מדברת לירח שלא עונה, עושה קצת בלגן במטבח, נבהלת, מצטדקת, קוראת ספר, משכיבה את הבובות, מדמיינת שהיא גיבורת אגדה מפחידה וכשהיא שבה הביתה כמנצחת – היא עדיין בודדה, והכל מתחיל מהתחלה. בניכוי הבית הראשון, מתקבל סיפור מעגלי:

מן הבית האחרון –

יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר!
וְעַל מָה לְסַפֵּר אִם לֹא תֵדַע,
סַפֵּר לִי סִפּוּר עַל יַלְדָּה בּוֹדֵדָה…

אפשר לגלוש הישר אל הבית השני –

כִּי אִמָּא אֵינֶנָּה,
וְאַבָּא הָלַךְ.
וְרֵיק הַבַּיִת, רֵיק כָּל כָּךְ –
כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת…

וחוזר חלילה עד אינסוף.

*

2. אקולוגיה פלאית

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה

.

הבית שגורדון-נוי מציירת הוא כמעט שומם בתחילת הספר; בקצהו האחד עציצי החלון או המרפסת הנשקפים אל הלילה, בקצהו האחר כורסא וקצה שולחן סלון, ובתווך – ריק חשוף צהבהב, שלתוכו פולש הדמיון בעזרת כל הבא ליד: גביעים מתנפצים, מלפפונים נגוסים שספק נסים, ספק רוקדים אל שחרורם כמו במחזמר, טביעות רגליים ירקרקות (ממֵי החמוצים) נמלטות אל עלי העציץ הירוקים כמו אל קרובי משפחה.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט) לחצו להגדלה

.

ואחרי טביעות הרגליים גם המילים בורחות מן הספר כדי להיות עלים ביער הדמיון.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה
איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס לחצו להגדלה

.

הדף השומם, כלומר הבית הריק, מתמלא בעזרת הדמיון של הילדה והופך לתיבת התהודה שלה. צמחים ירקדו כאילים כשתשמח. צללי הרגליים של השולחן והכסא יזדהו עם צמותיה המתעופפות.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט)

.

השברים והכתמים ינבטו בסלון הריק כמו זרעים תועים. הדמיון יכליא את המילים עם כל מה שהוא מוצא, צבעוני צהוב יהפוך לכתר, כורסא תתגלגל בבית עץ, במרכבה.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה

.

אֵקוֹלוֹגְיָה, תורת הסביבה, היא ענף בביולוגיה החוקר את יחסי הגומלין בין האורגניזמים השונים ואת יחסי הגומלין בין האורגניזמים לסביבה הדוממת (ההגדרה מויקפדיה). ואיה גורדון נוי חוקרת את האקולוגיה הפלאית, ההפוכה, של הדמיון. בזמן שהמידבור המציאותי מתפשט ובתי גידול נכחדים, המדבר הנורא של השעמום מתגלה כקרקע פורייה ואבן שואבת לצמיחה. כל דבר הוא זרע בשביל הדמיון. והאיור הידני, בשלל הטכניקות האופייניות לאיה גורדון נוי – רישום, צביעה, גזירה, הדבקה ותיאטרון חפצים – הוא כמו שעת יצירה שהועלתה בחזקה. לקראת סוף הספר, הכפולות מתרוקנות בהדרגה כי גם הדמיון הוא מחזורי כמו הטבע.

ועכשיו (כפי שאמר פעם פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת") לחלקה השני של הטרגדיה.

*

3. ירח ליצן

הזכרתי כבר את המעגליות של הסיפור; בניכוי הבית הראשון הוא יכול להימשך עד אינסוף. אלא שהשמטת הבית הראשון אינה רק צורך טכני למניעת כפילויות ושימון המעבר. כשהאגדה מסתיימת והילדה חוזרת אל הבית הריק, היא אמנם שבה ופונה לירח כמו בבית הראשון, אבל הפעם היא כל כך נואשת שהיא מוותרת על כל התנאים: שיגער, שיאסור, רק שיספר, זה לא חייב להיות שמח אפילו, זה יכול להיות גם סיפור על ילדה בודדה.

לַפּיחוּת שובר הלב אין הד באיורים. ובכלל: הילדה האקטיבית של איה גורדון נוי שונה מאד מהגיבורה הנזקקת, המבוהלת והגלמודה של מי"ש (= מרים ילן שטקליס, ראשי התיבות מתחברים לשם חיבה). הילדה של גורדון-נוי מחוייכת, גם כשהיא לא, בזכות הבובה המחייכת שמלווה אותה כמעט לאורך כל הספר והופכת לחלק מהאני שלה (כמו הדמונים של "חומריו האפלים").

הירח המאויר חובש כובע ליצנים חרוטי. זה מקסים ומתחרז עם האנטומיה השפיצית שלו, אלא שליצן לעולם לא יגיד, זה אסור ואין לי פנאי, זה מתאים אולי לירח הביקורתי של ויהי ערב, לא לירח ליצן.

שני ירחים: מימין, חיים האוזמן מתוך "ויהי ערב", משמאל, איה גורדון נוי מתוך "מעשה בילדה בודדה".

*

4. ילדות בודדות

בראיון לכתב העת האינטרנטי הפנקס, מצביעה גורדון-נוי על גילגי (בילבי) כמודל.

הילדה אמנם לבדה אך היא אקטיבית. היא לא כמו הילד מהשיר ,”לבדי” (של ילן שטקליס: “לבדיתי -לבדיתי-ובכיתי”), אלא כזאת שלוקחת יוזמה ופועלת כדי לשפר את הרגשתה. והרי גם בילבי היא ילדה בודדה, חיה בלי מבוגר אחראי, אבל היא לא משדרת מסכנות. וכך, בעקבות ההארה הזאת, הקצנתי את הבילביות: בתנועת הצמות, בביטחון העצמי, ובתנועתיות משולחת הרסן, והתרחקתי מהילדה הטובה והצייתנית שהייתי.

והילדה שהיא מציירת אמנם מלאת חיים ומשובה. היא משתמשת במלפפון נגוס כבמקרופון ובגביע יין ככובע (לגמרי דאדאיסטי). היא לא סתם מבריחה את הזאבים ככתוב, אלא רותמת אותם למרכבתה. והיא קרובה יותר לחתול תעלול מאשר לגיבורה החשופה, העצובה, המצפה לנזיפה של מיש.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט)

.

אז מה, אסור לשנות, לחדש? אני לא רק שואלת בשמכם, אני עצמי התבלבלתי לרגע. הלוא חזרתי ואמרתי שפערים זה דשן שמוסיף עומק ומורכבות, שמאיירים לא צריכים להיות צייתנים, שנאמנות לטקסט אין פירושה "תיאום עדויות", ופתאום אסור?

מותר, ברור שמותר, אבל לכל יש מחיר, כמו שאמרה המכשפה של אוסקר ויילד לדייג. כשעושים מהפכה (וזאת מהפכה) כדאי לוודא שיש לה שורשים בטקסט. וגם אם אין זה בסדר, רק שיש לזה השלכות.

איה גורדון נוי התאהבה ב"מעשה בילדה בודדה" עוד בילדותה. כיוון שספרות היא ראי, ראתה בו את עצמה, את הלבד שלה, כמגרש המשחקים של הדמיון. וזה נהדר. אלא שהלְבד שלה אינו הלבד של מיש. אי אפשר להעניק למרים ילן שטקליס "פרשנות רעננה ואופטימית" (כמוצהר בגב הספר) כי הדמיון היוצר שלה ניזון מהשורשים השחורים של העצב. בשיר (המבוגרים) שלה, "וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב", היא נשבעת לו אמונים: "וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב: הִנֵּנִי,/ שֵׁב עִמִּי, וְנַמְתִּיק לָנוּ סוֹד./ וְהַבְטַח לִי שֶׁלֹֹּא תַּעַזְבֵנִי – / גַּם אֲנִי לֹא אֶבְגֹּד בְּךָ עוֹד."

האקולוגיה הפלאית של גורדון נוי, היא אופרה אחרת, הרבה יותר מוארת ומשחקית.

פרשנות איורית שסותרת את הטקסט מבחינה רגשית, מתקבלת כמחיקה, כהתעלמות מבדידותה של הילדה (ע"ע השלכות), אותה בדידות שממנה היא נגאלת לרגע, בכל פעם שמישהו מזדהה עם כאבה.

וההזדהות הזאת משנה גם את הטקסט, כפי שהסבירה פעם מיש:

אני מאמינה, ששיר, או תמונה, או יצירה מוסיקלית משתנים משום שהם סופגים, ואם תרצו – מוטב לומר – שומרים בתוכם את רגשותיהם ותגובותיהם של כל אלה אשר קראו, או ראו או שמעו אותם, – את הצחוק והדמעה, והכאב ושמחת ההזדהות. אתן לכם דוגמא קטנה: ראיתי את מונה ליזה של ליאונרדו הרבה מאד פעם. לאחרונה, לפני 4 שנים עמדתי והסתכלתי בה וראיתי שהיא נשתנתה מאד: הסתכלתי בעיניהם של אלה שעמדו לפניה והסתכלו בה, ומה שראיתי הבהיל אותי: עיניהם ניסו לחדור אל תוך-תוכה בכוח! ועיניה אמרו לי: עייפתי מאד. ברחתי משם.

(מתוך "על בחירת שירים")

גם מי שלא מכיר בעייפותה של המונה ליזה, אולי מבין שטקסטים כמו "מעשה בילדה בודדה" ספוגים בדמעות של קוראים שנבוכים מן המהפך שאיה גורדון נוי מציעה בתמימות כזאת, בששון משונה, שנרתעים, אם לא נעלבים בשמה של הילדה הבודדה. גם אני נעלבתי קצת, וחבל, כי על אף התדר הרגשי ההפוך האיורים מלאים המצאות וחיים ואהבה לסיפור; שום דבר אינו על אוטומט – הצמחים, הכוריאוגרפיה, היחס בין הבובה לילדה – פעם היא נותנת לה יד, ופעם מרפק, פעם היא נשמטת לרצפה, ופעם נשענת אל גופה או מוטלת על ידית הכורסא, פעם היא מתחת לילדה ורק רגליה מבצבצות (כמו רגלי המכשפה ב"קוסם מארץ עוץ"), ופעם היא מנסה להמשיך ולקרוא בספר אחרי שהילדה נרדמה. האגדה היא החלום שלה.  

.

הספר נמכר כרגע ב-10 (במילים: עשרה!) ₪ באתר ההוצאה. לחצו למעבר.

*

ובלי קשר (ואולי עם?)

לפני זמן לא רב ניסיתי להראות פה, שרבים משירי המבוגרים של נתן זך הם גם שירי ילדים אקזיסטנציאליים, מלאי מוסיקליות, רגש, דמיון והומור בטעם שוקולד מריר. היתה לזה גם כוונה מעשית, שמו"ל בעל טעם ומעוף ירים את הכפפה ויערוך מהדורונת של זך לילדים.

אתר הפנקס נרתם למשימה והזמין איורים לשירים, התוצאה המשכנעת מוצגת בשני פוסטים.

בשולי אחד מהם הוספתי עכשיו כמה מילים על האיורים המלבבים, כל אחד בדרכו (ניסיתי גם בשני, ובסוף הרמתי ידיים. היו המוני איורים ורוב רובם למבוגרים…)

Read Full Post »

לפני הכל: התכוונתי לכתוב פוסט לכבוד יום הולדתה ה-74 של מרינה אברמוביץ, אזרחית ותיקה בעיר האושר, ונשאבתי לפרוייקט אחר (סודי בינתיים) של כתיבה. יום ההולדת חלף עבר לפני שבועיים, ועד שאגיע לפוסט – תמונה של מרינה בת הארבע ואביה.

*

בהחלטת השופטים אשר באדיבות ליבם העניקו לי פרס ישראל, נזכרים כמה דברים שלא נראים לי. הביטוי 'בשביל ילדים' – כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי.

מרים ילן שטקליס, מתוך מכתב תשובה לוועדה שהעניקה לה את פרס ישראל לספרות ילדים.    

לפני זמן לא רב ערכתי פה אנתולוגיה קטנה מהשירים הכפולים של נתן זך, אלה שנכתבו למבוגרים ובו בזמן – כפי שנסחה זאת מרים ילן שטקליס – "מתאימים להבנת ילדים". מעבר למבט נוסף על השירים האקזיסטנציאליסטיים, מלאי המוסיקליות, הרגש, הדמיון וההומור בטעם שוקולד מריר – היתה לפוסט גם כוונה מעשית, שמו"ל בעל טעם ומעוף אמנם ירים את הכפפה ויערוך מהדורונת של זך לילדים.

יחצנית מחוננת הסבירה לי פעם, שאין די בחשיפה אחת, טובה ככל שתהיה; כדי שמשהו יגיע למודעות צריך לשמוע עליו לפחות ארבע או חמש פעמים, מכיוונים שונים. ובהמשך לכך, וגם על פי כללי היסוד של המאגיה, הקובעים שכדי למשוך את תשומת לבה של המציאות, כדאי לביים את מה שרוצים כמְתַאֲבֵן, ולתת לה לטעום את קיומו (נניח, דוגמא מרחיקת לכת – רחל העקרה נותנת את שפחתה ליעקב כדי שתהרה ותלד על ברכיה של רחל), פניתי ליותם שווימר מכתב העת האינטרנטי הפנקס, והצעתי לו שיזמין איורים לשירים, כדי לממש ולבסס את קיומם כשירי ילדים.

יותם נענה בשמחה ושלח חמישה שירים לחמישה מאיירים. שלושה שירים נבחרו מתוך הפוסט ("אני יושב על שפת הרחוב", "ענק" ו"איך זה שכוכב") ואת השניים הנותרים מצאתי ב"כיוון שאני בסביבה", שני שירים הפוכים זה מזה: "מיזעור" המצחיק, החמוד והאירוני, ו"אני כלב" שמרחיב את גבולות הרגש המוקצים לספרי ילדים, כמו שעשתה מרים ילן שטקליס בשעתו.

מִזעוּר

תִּשְׁרֵיצִ'יק
חֶשְׁוָנְצִ'יק
כִּסְלֵוְצִ'יק
טֵבֵתְצִ'יק
שְׁבָטְצִ'יק
אֲדָרְצִ'יק
נִיסָנְצִ'יק
אִיָּרְצִ'יק
סִיוָנְצִ'יק
תַּמּוּזְצִ'יק
אָבְצִ'יק
אֱלוּלְצִ'יק

שָׁנָה טוֹבָה!

*

אני כלב

אֲנִי כֶּלֶב, אֲנִי חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ לְבַד.
אֲנִי עוֹבֵר בְּמַעֲבַר חֲצִיָּה אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר,
הַכֹּל לְפִי הַצְּרָכִים וְהַחֵשֶׁק. אֲנִי לֹא יָכוֹל
לִקְנוֹת בַּחֲנוּת, לֹא מְנַגֵּן אָקוֹרְדְיוֹן, לֹא
מֵבִין בְּמוּסִיקָה, נוֹבֵחַ, קָשׁוּר לַאֲנָשִׁים בִּרְצוּעָה.
זֶה לֹא תָּמִיד קַל. הָעוֹלָם קָשֶׁה,
לֹא כֻּלָּם מִתְחַשְּׁבִים בְּכֶלֶב וְיֵשׁ גַּם
שֶׁפּוֹחֲדִים. יֵשׁ כְּלָבִים טוֹרְפִים כְּמוֹ
אֲנָשִׁים.

אֲנִי כֶּלֶב וְיֵשׁ לִי צַוָּארוֹן לָבָן עַל הַצַּוָּאר.
הַפַּרְוָה שֶׁלִּי מְחַמֶּמֶת אוֹתִי בַּחֹרֶף, שֶׁלֹּא יִהְיֶה
לִי קַר. מַפְרִיעָה קְצָת בַּקַּיִץ.
אֲנִי חָשׂוּף לְכָל קַרְצִיָּה וּפַרְעוֹשׁ. הֵם מוֹצְצִים אֶת דָּמִי.
הֵם מַכְאִיבִים לִי. כְּשֶׁאֲנִי מִתְגָּרֵד
אֲנָשִׁים מוֹצִיאִים אוֹתִי מֵהַבַּיִת.

אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה, כְּבָר אָמַרְתִּי, אֲבָל שׁוֹמֵעַ
טוֹב מְאֹד כְּשֶׁקּוֹרְאִים לִי וְאָז אֲנִי בָּא.
שׁוֹמֵעַ אֶת הַלַּיְלָה, כָּל קוֹל יֵשׁ לוֹ הַקּוֹל שֶׁלּוֹ. מְזַהֶה
אֶת הַמָּנוֹעַ שֶׁל אֲדוֹנִי. מַה שְּׁלוֹם כְּבוֹדוֹ?
זְנָבִי כְּבָר מְכַשְׁכֵּשׁ. הַרְבֵּה זְמַן כִּמְעַט לֹא הִשְׁגִּיחַ
בִּי, גַּם לוֹ יֵשׁ צָרוֹת, מָה אֲנִי יוֹדֵעַ, אוּלַי חָסֵר לוֹ לִטּוּף.
אֶת הַשֵּׁרוּת לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שֶׁלָּמְדוּ מֵהוֹרֵיהֶם, זֶה אֶצְלֵנוּ
בַּמִּשְׁפָּחָה. הַמָּסֹרֶת מְסַפֶּרֶת שֶׁבִּתְקוּפָה עַתִּיקָה
הָיִינוּ זְאֵבִים לְכָל דָּבָר אֲבָל אֲנִי לֹא זוֹכֵר.

אֲנִי כֶּלֶב קָטָן, אוּלַי לֹא כְּדַאי לִטְרֹחַ הַרְבֵּה בִּגְלָלִי.
מִי אֲנִי וּמָה הָעוֹלָם הַגָּדוֹל הַזֶּה הַמָּלֵא בְּעָלִים.
אֲבָל יֵשׁ לִי בַּיִת, אֲנִי מְחֻנָּךְ, רַק אַל תַּשְׁלִיכוּ אוֹתִי לַכְּלָבִים
לְעֵת זִקְנָה. לֹא נוֹלַדְתִּי לִהְיוֹת מֻשְׁלָךְ, אֲנִי לֹא בָּטוּחַ
שֶׁאֶסְתַּדֵּר.
אֲנִי מְקַוֶּה לְטוֹב.
אָנָּא, אַל תִּדְרְסוּ אוֹתִי.

*

אני רציתי לכלול גם "חוני המעגל" ברשימה, כי זה הטקסט הוויזואלי מכולם; בצד האגדה, זה גם סיפור-ציור שנפתח במעגל פשוט ומסתיים בפסיכדליה ברמת "לוסי ברקיע היהלומים":

[בשנים] בָּהֶן כְּבָר יָשַׁן וְחָלַם. כָּל זֹהַר הָעוֹלָם קָרַן
מִפָּנָיו. נַהֲרֵי נַחֲלֵי יַהֲלוֹם גָּלְשׁוּ מֵעֵינָיו, בְּאָפְלוֹ
הָיָה מֵאֹפֶל הַפֶּחָם, דְּבַר-מָה שֶׁלֹּא מֵהָכָא וְלֹא מֵהָתָם. עוֹבְרִים
וְשָׁבִים הָיוּ מְהַלְּכִים עַל בְּהוֹנוֹת בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ וְאָב
הָיָה פּוֹנֶה אֶל בְּנוֹ בִּלְחִישָׁה: זֶהוּ חוֹנִי, הוּא לֹא
כָּמוֹךָ אוֹ כָּמוֹנִי. הוּא מְעַגֵּל. וְהַבֵּן הָיָה מִסְתַּכֵּל וּמוֹסִיף:
וְעַכְשָׁו הוּא יָשֵׁן.


יותם אמר, בצדק, שזה לא שיר של איור אחד, זה שיר של ספר שלם (אדרבא!). ולפיכך יצא גם קול קורא לשיר שישי (לחצו להגדלה):

*

האם ייצא מכל זה ספר? "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות," כתב הרצל ב"אלטנוילד", בתרגום מילולי, ארץ ישנה-חדשה, ובתרגומו הפיוטי של נחום סוקולוב – "תל-אביב", "תל" מלשון תל קברים או תל ארכיאולוגי ו"אביב" כסמל של נעורים והתחדשות.

אתם מוזמנים להפיץ. גם את זה:

יש ילדים (והורים) שזקוקים לעזרה הרבה יותר דחופה.

מי שיכול.ה ורוצה – זה יהיה נפלא.

***

עדכון – בפנקס פורסמו האיורים לשירים הכפולים של נתן זך בשני חלקים:

כאן איורי חוני המעגל וכאן איורי חמשת השירים האחרים.

בחלק הראשון יש הרבה "איורי מבוגרים", אבל השני כולו אומר "ספר ילדים", ואני שוב מקווה שזה יניע איזו הוצאה להרים את הכפפה!

הדרמה הקטנה שהיתה פה בתגובות קצת שיבשה את הכלל הפשוט שמנחה אותי (אם יש לי משהו מעניין להגיד אני כותבת, ואם לא, לא.) אני עדיין חושבת מה לעשות.

Read Full Post »

רוני מוסנזון נלקן היא חברה יקרה, מטפלת במגע בשיטת רוזן, ושותפתי לכתיבת חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי ולחממת האמנים של הקרון.

אנחנו שונות זו מזו ככל האפשר (אני ממפלגת גילגי, והיא ממפלגת אניקה), אבל כשאנחנו חופרות את המנהרות שלנו משני קצות העולם אנחנו נפגשות בדיוק באותה נקודה.

זו הפעם השלישית שהיא מתארחת בעיר האושר. בפעם הראשונה היא הבינה דרך הגוף, בפעם השנייה היא ריאיינה את אלוהים, ועכשיו היא מאירה את העוצמות הרגשיות של מרים ילן שטקליס בישירות שלא נתקלתי בשכמותה.

 

הציפור של הצלחת / רוני מוסנזון נלקן

אל השירים של מרים ילן שטקליס הגעתי בשתי פאזות של החיים, כילדה וכאמא. כילדה לא אהבתי אותם. הם עוררו בי מועקה. לא אהבתי את המילים חסרות הפשר, המאולצות, המתיילדות. הרגשתי דחייה כמעט מגנטית מהפער בין החרוזים החביבים, לבין משהו שלא נאמר, מתחת לפני השטח.

כאמא חזרתי אליהם ופתאום מצאתי עצמי שבויה בקסם מפתיע שלא ציפיתי לו. המגנט התהפך. התחברתי לשירים מבפנים. גיליתי בתוכם דרמות עוצמתיות. הקראתי אותם לבנותי ברגש עצום, משחקת בין הטקסט לסב-טקסט, טובלת בהם בכל נפשי ומאודי בעונג מהול בסבל. זה קרה מעצמו, בלי מודעות, השירים נגעו בשכבות גיאולוגיות של הנפש.

פעם הבאתי אותם לחממה. [חממת האמנים של הקרון שבה אנחנו מגדלות ביחד אמנות רב-תחומית לילדים. מ"ב] מרית "תפסה אותי על חם" והציעה לי לכתוב. הנה החוויה הלא-מלומדת האישית שלי.

הטעם של שירי מרים ילן שטקליס עבורי הוא טעם של פער בין העולם שבחוץ והעולם שבפנים. מועקה לא מדוברת הרוחשת מתחת לקרום דקיק של חיים "רגילים", מאיימת מתחת לפני השטח על שלמות החיים, מזמזמת ומהדהדת עם אי שקט פנימי, מאיימת לסדוק את החומות היציבות ולהתפרק לרסיסי רגשות קשים לא מובנים, בלתי מתעכלים. אני חושבת שזה מה שהיה טמון בדחייה שחשתי כילדה, מבלי שיכולתי להסביר ולנסח. הלב שלי הרגיש את זה. השירים הדהדו חוויה של מצוקה, חרדה, מרחב נסתר חנוק וחמוץ, גדוש ברגשות לא מובנים, ללא מתווך ומורה דרך, צער העולם ומועקה, ביצת רגשות מהבילים המאלצים אותי לסתום חורים, אף, פה, עיניים, גרון, לבודד עצמי מבפנים ומבחוץ.

אני לא חושבת שהיה מבוגר בעולם שלי שקלט מה קורה בי. כן שמרו עלי, הרגיעו אותי, עודדו אותי, אבל לא דובבו אותי, לא היה מקום למה שהרגשתי. בשירי מרים ילן שטקליס זיהיתי תחושתית את הפער בין העולם הפנימי הכאוטי לבין עולם המבוגרים המאורגן לכאורה בחוץ. השירים לא הסבירו, תיווכו או סידרו. להיפך, הקצב, המשקל, החרוזים והמתיקות למראית עין היוו קונטרפונקט מתעתע לכאוס הפנימי. הם רק הגבירו את האימה הלא מובנת.

רגש הוא תגובה למשהו שקורה, מבפנים או מבחוץ. הוא תנועה. אין בו צורה, קביעות וסדר. רגש הוא אי-ודאות. אני נתונה לתנועה הרגשית (של עצמי או של הסובבים אותי) כמו סירה בים סוער, ללא קרקע יציבה. רגש הוא סכנה. ובאין מי שיתווך, יסביר, יכיר בסיבות לרגש, יהיה לצידי עד שתשקוט הסערה (ובעיקר כאשר מי שאמור להגן הוא עצמו מקור הסערה) – אני צריכה למצוא דרכים להגן על עצמי, להכנס לצוללת, לבדי.

ואז באה מרים ילן שטקליס, ומה היא עושה? מציירת לי את העולם כפי שהוא. טירליטט וזורום רים, לולילול וטרללה, ומתחת למילות השטות – כאב, בדידות, עצב תהומי, אובדן, כעס וזעם, חוסר אונים, זרות, בושה, שנאה, השפלה, אימה. ברמת התוכן היא מדברת במפורש רק על חלק קטן, הרוב משתמע בין השורות באופן שהדברים נאמרים, בקצב ובשבירתו, במה שלא נאמר, בזריית חול מתעתע של מילים חסרות פשר.

דוגמאות ספורות מתוך רבות:

השיר קורע הלב "לבדי" (לבדיתי – לבדיתי – ובכיתי) מספר על ילד שנשאר לבדו כשאמא הולכת. העצב והבדידות גלויים ומפורשים, אבל מעבר להם הילד משליך על הדובי את המניפולציה של המבוגרים: אסור לבכות, אסור לכעוס, צריך להתאפק, צריך להסתיר. אחרת אתה טפשון. תהיה גדול ותשתוק.

"שור הבר" עוסק בכעס. אבל השיר הוא לא רק על כעס, אלא על השפלה, זרות, נידוי ואלימות. שוב, מניפולציה של מבוגרים שלא מסוגלים להתמודד עם הכעס. כשדני כועס אומרים לו שזה לא הוא, זה שור הבר. פיצלו אותו! כולם נגדו, מנדים אותו ומגרשים באלימות פיזית במקל! גם ב"הסבון בכה מאוד" יש גירוש ואיבוד זהות. גם כאן דני, כל כך מלוכלך עד שלא רק שכולם כועסים עליו אלא מתכחשים ולא מזהים אותו. אימה.

והנה גם "אצו רצו גמדים…"

"אצו רצו גמדים…" מתוך "שיר הגדי" של מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר. (הכפולה נחתכה לצרכי קריאות, ואיתכם הסליחה)

שיר כביכול עליז וחמוד, שלא עוסק במיוחד ברגשות, בסך הכל שיר ערש שמספר על משחק מחבואים של גמדים בתוך שבלול, אלא שגם שם האימה משיגה:

ואחד קטון-קטן,
שם יפה לו טימפינטן,
התחבא בתוך שבלול –
לולי-לולי-לולילול.
אך לצאת הוא לא ידע –
דדי-רדי-רידדה….

וכך הופך לשיר ארס, נומה נום בתוך מבוי סתום, מברכה לקללה. והמאזין, כמו הגמד בקונכיה, לכוד בין החרוזים החביבים, בלי מוצא לחרדה.

רגש מרגיע ומשרה בטחון נדיר בשיריה של מרים ילן שטקליס. בשיר "אבק" מופיעה השורה: "טוב לו, חם לו ונעים". לרגע אחד אפשר לשקוע, להפסיק להתאמץ בדריכות אל מול הסכנה, אלא שמדובר באבק. הנחות בנחותים, נחות אפילו מהמטלית. מה הוא חושב לעצמו? לנוח בנעימים? חלילה! הוא זוכה לשמות גנאי ומגורש בבוז. אין זכות בסיסית לנוח ולהרגיש חם ונעים, להרפות אל מה שיש ולעזוב לרגע את המאמץ להיות משהו שאני אמור להיות… הזכות להיות אבק ראויה לפוסט בפני עצמו.

אבל שיא השיאים הוא הציפור של הצלחת. מסתבר שלא הקראתי אותי כלל לבנות שלי, והיום אני מבינה יותר למה.

"הציפור של הצלחת" מאת מרים ילן שטקליס. (תמונה מלאה של הכפולה עם האיור של צילה בינדר, למטה)

השיר הזה מכיל את כל האלמנטים הרגשיים בבת אחת. שיר שובר לב, על גבול הבלתי ניתן לשאת.

מה הסיפור שלו? גיבור השיר הוא רוגז. רוגז? מה זה "רוגז"? מי רוגז? מישהו כאן כועס! השיר כמעט ושומט אותו. על פניו הסיפור פשוט: ילד יושב מול קערת דיסה מהבילה, כועס, מנסה להתגבר על הכעס, לשלוט בו, לעצור את הבכי, "להתפייס". אך העלילה נשברת למסע דהירה לא מרוסן בנסיון נואש לשלוט על הכעס, דרך מדבר ושמים, כוחות הטבע, על כנפי הציפור המצויירת וחזרה לשאול הדיסה המהבילה שטורפת ומכניעה אותו, מרסנת, כובשת, משפילה, תחת כסות המילה החיובית נתפייס. מהי ההתפייסות? הילד הצליח בשארית כח לשלוט על הכעס, לרסן ולגרום לו להתרפס. התעלות באמצעות שליטה והכנעה. השפלה. אונס רגשי.

הילד כמעט לא קיים בשיר. מרומז במשפט: אין אני רוצה בך, ה"אני" הזה מפוצל בין דמויות שונות: הרוגז, הכעס, העשן (האדים…), הדמעה, קערת הדיסה, הציפור של הצלחת, כמו השתברות פסיכדלית שמתרחשת לנגד עינינו. כעס הוא תגובה למשהו. מה קרה לילד? אין זכר בשיר.
והרגש הוא לא רק כעס. זוהי דיסה רגשית מורכבת. פגיעה אילמת לא מדוברת, חוסר אונים, זעם, בדידות, עצב תהומי וכל כוחות הנפש מופנים לרסן ולהסתיר. דיסת רגשות שאין לה מקום, יש לכלות אותה. התנועה הרגשית עוצמתית כל כך, לא סתם נושאת את הילד בשנייה אחת על פני הקוסמוס כולו, במסע אלף-לילה-ולילה. תנועה רגשית מיתית בעוצמתה, לבה רוחשת המאיימת להתפרץ, עולם שאול המאיים על עולם החיים, כמה כח צריך כדי לרסנה!

המהלך היחיד בשיר שנותן מעט מוצא לכאב הוא מסע הציפור של הצלחת. למזלו של הילד, היא לוקחת את הדמעות בהחבא בין כנפיה לשמים ומשם מפילה את הטיפה על הפרח הסגול – ויפרח. מוצא של חיים. סגול – צבע פסיכדלי בפני עצמו, רוחני ולא ארצי, שילוב של כחול ואדום, עצב וכעס. דמעות עצב, זעם, חוסר אונים ובדידות, מפריחות את הפרח הסגול. אבל לא לאורך זמן. הרוגז שב. כל המסע לא הצליח להכניע אותו. מהי דמעה אחת לעומת עוצמת הזעם? היא לא הצליחה להוציא את הקיטור ולהרגיע. הרוגז, כמו מפלצת שכאשר מנסים להכניע אותה היא מתעצמת וגדלה, חוזר ושולף ציפורניים, עד שלבסוף יש צורך באקט קניבלי, אם טורפת, הדיסה מנסה לכסות ולאכול את הכעס – והנה הצלחנו. הכעס סורס. מתרפס. ולזה ילדים, קוראים להתפייס.

אני רואה את "הילד" (ילד? ילדה!) יושב מול קערת הדיסה, בגרון חנוק מדמעות כאב, כעס וחוסר אונים, זועם ואין על מי, מבין ללא מילים שאין מקום לכעס, שצריך להכניע אותו. אף אחד לא מרגיע אותו. אף אחד לא עוזר לו. אף אחד לא שואל למה הוא כועס. הילד הנבון מחניק את עצמו בכוחות עצמו, עושה כמצופה ממנו על פי הבנתו: מתפייס, כלומר מתעלה מעל עצמו, מתנתק מעצמו. הכל מופנם בו. אף אחד לא אומר לו מבחוץ שאסור לכעוס, הוא יודע לבד. הוא כבר הבין.

הציפור של הצלחת עושה מעשה של חסד. היא היחידה שעוזרת לילד ונותנת מוצא של חיים בהפריחה את הפרח הסגול עם הדמעה. אבל היא קפואה. ציור על צלחת. לא חיה, לא באמת יכולה לפרוח משם. היא לוקחת את הדמעות אבל חוזרת לדממה הקפואה חסרת החיים. הייתה לא הייתה. כמו פייה סנדקית שמופיעה לרגע ונותנת מוצא לסבל, אבל כשהקסם נגמר בחצות הכל חוזר לקדמותו. וגרוע מקדמותו: פיוס שהוא אבן גולל מדבש, חניקה במסווה תרבותי.

הנפש המשתקפת בשיר (בין אם של הכותבת או הקוראת) עברה התעללות, פיזית או נפשית. הוכנעה בכוח חסר שם ופנים. נשברה, התפרקה, התפצלה, התנתקה. העובדה שהיא שרה מהמחתרת היא פלא. כמו טיפה המפריחה פרח סגול טמיר. נפש חיה אך כואבת, חיים שהם כאב צרוף.

השירים של מרים ילן שטקליס מתכוונים על פני השטח להיות חינוכיים. יש רגשות טובים ורעים. את הרעים יש לרסן. את הטובים יש לאמץ. יש להסתגל. אבל בעצם הם פורטרט עצמי של נפש רגישה ובודדה עד אימה. כמו הפרח הסגול הלא מסתגל, המורכבות הרגשית משפריצה מעל ומעבר לכוונה המוצהרת. הפוך מחינוכיים, הם לא נותנים מענה ופתרון אלא מהדהדים את הכאב במלוא עומקו. אני כועסת על הכוונה המוצהרת שלה. היא שיתפה פעולה עם החברה ולא עזרה לי כשהייתי צריכה. כמו כל המבוגרים היא היתה שרויה בסבל וניסתה להתמודד על ידי תירבות, חיברות, התעלות, מניפולציה שקרית מוסווית. היא השאירה אותי לבד עם דייסת הרגשות. אבל גם אם לקח לי שנים, מילדות עד בגרות, אני בכל זאת מזהה את הפנינה הגולמית. שכן בסופו של דבר היא לא נכנעה, לא ריסנה ולא נאלמה. בקודים מופנמים היא שרה מהמחתרת את הכאב האינסופי של העולם.

מתוך "שיר הגדי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר

*

עוד מרים ילן שטקליס בעיר האושר

על השיר "מיכאל"

איור אחד נפלא של דוד פולונסקי

עמוס נוי, על "המסע אל האי אולי"

המחאה והחלום של בתיה קולטון – על איורי "המסע אל האי אולי"

וגם: הזנב והלב, או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

ואחת שלא כובשת את הכעס היא מרי דה מורגן המופלאה. תרגמתי כמה וכמה סיפורים שלה (ועוד היד נטויה, כשאמצא סדק בזמן). האהוב עלי מכולם הוא עץ השיער והוא לגמרי רלוונטי לפוסט, וגם נסיכת הצעצוע שתרגמתי לאתר "מעבורת" מתמודד עם אותו רוגז של מרים ילן שטקליס, רק באופן אחר לגמרי. ראו צרחות של דגים.

 

Read Full Post »

"זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."

(מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז)

אז מה נשתנה באהבות נכזבות מאז מיכאל של מרים ילן שטקליס? פוסט שלישי ואחרון בסדרה. והפעם "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז, עם איורים של זויה צ'רקסקי-נאדי (ציירת נהדרת בכלל ובפרט. תערוכת היחיד שלה פראבדה נפתחה זה עתה במוזיאון ישראל).

.

.

וכך זה מתחיל:

החתול שלנו לא אוהב אותנו. אולי הוא בכלל לא אוהב אף אחד. אבל אנחנו אוהבים אותו. אנשים חושבים שמיצי הוא חתול רגיל לגמרי. יש מיליונים כמוהו. הוא לא מיוחד בשום דבר. הוא לא חכם. אבל אנחנו חושבים שהוא נסיך. הוא יכול היה לעשות כל מיני דברים חשובים. הוא היה יכול להיות חתול של מכשפה ולדעת איך עושים קסמים ואיך מבשלים רעלים. הוא היה יכול להיות אבטיח אבל זה לא מעניין אותו.

מי היתה הראשונה שזיהתה את הדמיון בין חתול לאבטיח, הסופרת או המציירת?

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז

.

וכך זה נמשך, בלי שמץ איפוק, כמו בהגדה של פסח עם ה"להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולעלה" שלה, רק על חתול; בתנופה כל כך מצחיקה ומסחררת שצריך להתאפק כדי לא לצטט את כל הספר.

למטה, מיצי "מצייר בכפות הרגליים פרחים אפורים על השמיכה הלבנה". לרונית מטלון היה פתגם לזה: הוא מחרבן להם על הראש והם מודים לו.

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

"גם אהבה לא מעניינת אותו, וזה חבל מאד. מלך העולם לא מרשה לנו כמעט אף פעם ללטף אותו. צודק. איך אפשר שכל אחד ילטף מלך מתי שמתחשק לו?"

אז תגידו בצדק, שחתול זה לא איש ואין מה להשוות. ועדיין מדובר בכמיהה אינסופית ליצור בלתי נגיש, ה"מיכאל" של החתולים, ובאורח פלא כמעט, היא לא נגועה במסכנות או בפגיעה בערך העצמי. ועל הפלא הזה בדיוק מתחשק לי לכתוב.

זה מתחיל כבר בשמו של הספר, בשאלת ה"מתי" [כבר החתול שלנו יאהב אותנו] שמבטאת קוצר רוח ילדי (כמעט אפשר לשמוע את האוף! המקדים) ולא תוגה וספק עצמי בבחינת, האם החתול שלי אי פעם יאהב אותי…?

וזה קשור מן הסתם גם לגוף ראשון רבים של המספרת: זה לא ה"חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" של "מיכאל", כשההד החקיין רק מטעים את בדידותה של הגיבורה, אלא – "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" יש קבוצת תמיכה בקלחת, משפחה שלמה. אפילו בלילות, כשהם חולמים על אהבתו של מיצי, הם מתערבלים להם יחד בפסיכדליה נוסח "לוסי בשמי היהלומים".

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

והאיורים כמו הטקסט, נעים בין פנטזיה לפיכחון; ברוב התמונות מיצי מפנה את גבו לבני המשפחה. זויה צ'רקסקי-נאדי לא מייפייפת ובו בזמן אין שום מסכנוּת באוויר, אין חוסר ביטחון או תקיעוּת של חיכייה; האיורים מתפוצצים כמו זיקוקים לשלל מאטיסי של צבעים ודוגמאות. רק הקצב יותר מהיר ואורבני (משל מאטיס). הקווים הישירים והענייניים מחסנים מסנטימנטליות.

.

מימין, חלון של מאטיס. משמאל, חלון של זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

ובחזרה לסיפור – בכל פעם נדמה שזהו, לא נותר עוד מה לומר על מיצי, אבל יש ויש. האהבה היא קרן שפע של יצירתיות, היא חזקה יותר מדגים מכושפים, ומיצי אמנם מתעלה גם על אשת הדייג; מנסיך הוא הופך למלך, לקיסר היקום, לשליט מערכת השמש… ההומור רוכב על גב הגוזמה ומבער את הסנטימנטליות; שלא לדבר על האירוניה; כי פלא הבריאה שבו מדובר הוא בסך הכול חתול רגיל וקצת טיפש… (וגם זה מקור לאושר קוֹרְאִי, שלא צריך להיות מיוחד כל כך כדי לזכות בכזאת אהבה).

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

ובתנופת הגוזמה גנוז גם עצב על תועפות הדמיון הנדרשות כדי להסביר את הדחייה ולהצדיק את האהוב. על השקר השקוף שצובע כל פגם וכאב בצבעים זוהרים.

"לפני השינה אמא אומרת לנו: ילדים! אני מקווה שתמיד יהיה לכם בבית בעל חיים כזה, גאוותן (שחושב שהוא הכי טוב מכולם) וכפוי טובה (שלא יודע להגיד תודה). הלוואי שלנצח נצחים תאהבו יצור מטופש עם עיניים עגולות, אחד שיודע שתמיד ירצו אותו, ולא משנה מה הוא יעשה. זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."

"It's all in the mind"  כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה".

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

חדר הילדים של זויה צ'רקסקי-נאדי הוא מקדש לאל חתול שבו מטיפה האם למאמין קטן שיושב על הסיר בתחתונים מופשלים…

הנאום זורם מן הפסים של חולצת האם דרך תעלות השטיח עד פסי המצעים. עיגול הציפורן בראש האצבע מהדהד בקירות. ההומור שומר על מפלס הארציות. הוא לא מניח לבלון הזה לפרוח לשמיים (ולחנוק את הדגים המסכנים אחרי שיתפוצץ).

ויש מי שיאתר בנאום הקצר של האם גם שרידים של כעס. ככה זה כשלא מכניסים את הרגש לשום סד. ומורכבות רגשית ורעיונית זאת ברכה גדולה (בחיים ובספרות. וכל שכן בספרות ילדים).

ובסופו של דבר, החיוניות הגדולה של הספר, האושר שהוא גורם, נובעת בראש ובראשונה מן היכולת לאהוב, כי כמו בסיפור שאינו נגמר היכולת לאהוב היא מי החיים והשמחה.

*

עוד באותם עניינים

ספר גאוני

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

על הנסיכה תבוא בארבע

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר? (הספר)

דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

אהבתה של נורית זרחי למר חס (וחלילה)

Read Full Post »

יש כלל ברזל בתיאטרון: לא מתחילים הצגה בהתנצלות. ויסלחו לי ידידי וקרובי אם אחרוג ממנו הפעם, וטעמי עִמי (כמו שכתב בשעתו סנט אקזופרי): "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי כבר ספג פה ושם תלונות מסוג "זה לא לילדים" ועוד מעט אספק עוד תחמושת למתלוננים, ואיש לא יקשיב אם אצעק שזה כן לילדים, או לפחות "גם" – כי ברור שגם גדולים, ובעיקר גדולות ייהנו מן מסיפור האהבה הפיוטי והמצחיק המתרקם בין ארנבים עם שמות של ירקות.

ובמחשבה נוספת זאת לא בדיוק התנצלות, יותר הקדמה ברוח אריך קסטנר שטען שספרים בלי הקדמות הם כמו בתים בלי גינות קדמיות; כי מאיזו בחינה "זה לא לילדים"? (בהנחה שיש בכלל יישות כזאת "ילדים", הרי כל ילד הוא יחיד ומיוחד ויש לו טעם משלו וצרכים משלו, כמו לכל מבוגר). המתלוננים לא פירטו, אבל אני משערת שנרתעו מסיפור אהבה שאינו מתרחש בגן ילדים ארנבוני, אלא בעולם קטן של ארנבים-בוגרים.

אין הרבה ספרי ילדים עם גיבורים מבוגרים (אם לא סופרים את האגדות ואת שירי אמא אווזה, שנוצרו עוד לפני שהגבולות בין ילדות לבגרות נקרשו). אבל ילדים מכל העולם משחקים בבובות-אנשים – מחיילי בדיל ועד ברביות נודעות לשמצה, מגיבורי-העל של לגו או סתם בעלי מקצוע; שוטר, רופא, כבאי, בנאי… וגם בלי בובות הם משחקים באבא ואמא ובשוטרים וגנבים. לפני מספר שנים חלפנו א' ואני על פני צמד זאטוטים מחסידות בעלז, ואחד מהם אמר, "בוא נשחק שאנחנו מהק. ג. ב." וחברו אמר בספקנות ובהסתייגות מסוימת, "גויים?"

אנה הרמן ממפלגת הגם וגם (כמוני) כתבה בין השאר:

נדמה לפעמים שאין זה אלא סיפור שמספרת אמא לילדהּ, שעה שהיא מאכילה אותו בסלט: היא משדלת אותו לאכול ירקות מזינים, ותוך כדי כך מספרת לו על "מר חסה" כשהיא מגישה לו חסה, ועל "רוזי פטרוסיל" כשהיא מוסיפה פטרוזיליה. הילד שומע וגומע ובולע את הסיפור ואת הירקות, והסיפור והירקות והאהבה והארנבים נמסכים בקרבו יחדיו.

ותכנים אוטוביוגרפיים תמיד מסתננים לסיפורים מאולתרים כאלה, וטוב שכך. לא רק בגלל שזה אמיתי ואותנטי; רוב הילדים מתעניינים במבוגרים היקרים ללבם, וחשים בשברון הלב שלהם (ובעוד אלף דברים אחרים שעוברים עליהם ומשפיעים עליהם). מעשיית סלט שכזאת היא הזדמנות לשיתוף מוגן – כי כל מה שעובר דרך ירקות סופח קומיות ופרספקטיבה.

אני משוכנעת שהעולם הקטן שאיירה הילה חבקין בהשראת ביאטריקס פוטר (פיטר ארנבון) יקסום לילדות משני המינים, וכך או אחרת, זה פוסט המשך למיכאל של מרים ילן שטקליס וניסיון לבדוק מה נשתנה באהבות כואבות.

*

"אהבתה של רוזי פטרוסיל" כריכה

.

בשרוולים לחים מטל/ רוזי חוזרת לביתה./ לבה משקלו אבן.

נורית זרחי, "אהבתה של רוזי פטרוסיל"

*

אין זאת כי הטללים יורדים/ גם על נתיבי החלומות./ בבוקר התעוררתי/ ושרוולי ספוגי טל.

קי נו טסוראיוקי (946-884) תרגם אוריאל עקביא

אהבתה של רוזי פטרוסיל (הארנבת, למר חסה הארנב) מאת נורית זרחי והילה חבקין, נפתח בציטוט מ"מיכאל":

בכיתי, בכיתי,
חיכיתי, חיכיתי,
ומי לא בא?

המהדרין ישימו לב שהציטוט משובש. שתי השורות הראשונות החליפו מקומות. מה שיוצר מעין רצף טקסטואלי, מרוץ שליחים שירי שבו נורית זרחי לוקחת את מקל הבכי הגדול ממרים ילן שטקליס, ופותחת את סיפורה של רוזי בהצפה, שיטפון ממשי וגם מטפורי בגינתה. כי הגינה היא הרחבה של האני, כמו בשיר השירים, "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו."

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

למעלה, הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. למטה – לא התאפקתי – צינור גינה (עצום) של קלאס אולדנברג, 1983 (על העבודה הזאת כתבתי פה)

.

ולא רק הצינור שרוזי מתקנת מסתלסל לצורת לב. העולם הקטן שיצרה הילה חבקין זרוע בלבבות מכל הסוגים, עד כדי כך שגם הלוגו של עם עובד בשער הספר נראה פתאום כמו לב מושלך. רק עכשיו שמתי לב לדמעה התלויה בקצהו, ואולי זאת בכלל חתיכה שנשברה?

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים)

.

חלק מן הלבבות גלויים כמו העינית, ואחרים מוטמעים בקומפוזיציה. למשל:

.

קומפוזיציה לבבית. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ומכאן ואילך נפרשים כל נפתולי אהבתה של רוזי: הבלבול, הכמיהה, השוטטות הלילית סביב ביתו של מר חסה, הנסיונות הכושלים לשבות את לבו בבישולים, בהתקשטות, התהיה מה עדיף, להיות חזקה או מהוססת. היא מתחילה איתו בגלוי וזוכה בהתעלמות. היא בוכה ובוכה ("את כיסי הדמעות מרוקנת"). ולאט לאט נגמלת. מתפכחת. כשמר חסה נחשף לבסוף במלוא פוציותי, היא נוהגת בו בנימוס כיאה לארנבת מחונכת: "היא לא תנבל את הפה בקללות וניאוצים … אבל לחשוב מותר מה שרוצים."

וזה מה שחשבה גברת ארנבה:/ באהבה מר חס מצטיין כמו כרוב זקן/ ומייאש כמו תלתן יבש./ כמו גזר שהזקין, כרובית ביום חמסין,/ כמו תות שכבר נמעך/ או קולרבי שנשכח./ איך לא ראיתי את זה בהתחלה?

בתמונה למטה הילה חבקין מממשת את הגידופים המטפוריים. שימו לב כמה פונפוני הזנבות דומים וקרובים לפונפוני נעלי הבית של רוזי. מר חסה הוא עכשיו עפר לרגליה.

.

רוזי ומסדר הגידופים. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

שם הספר הוא מחווה ל"אהבתה של תרזה די מון", צרור סונטות שכתבה לאה גולדברג לגבר צעיר שבו התאהבה, בשמה של צרפתייה אצילה מן המאה השבע עשרה שבדתה מלבה. על פי הביוגרפיה שהמציאה גולדברג, התאהבה תרזה די מון (תרזה דימיון?) בצעיר האיטלקי ששימש מחנך לבניה והקדישה לו עשרות סונטות. אחרי לכתו שרפה אותן ופרשה למנזר.

זרחי לא ממשיכה רק את מרים ילן שטקליס אם כן, אלא מעדכנת גם את לאה גולדברג. והילה חבקין בעקבותיה, עושה מחווה לסונטה ט', המפורסמת מכולן: "מחלוני וגם מחלונך/ אותו הגן נשקף, אותו הנוף,/ ויום תמים מותר לי לאהוב/ את הדברים אשר ליטפה עינך."

.

החלון הפותח והחלון המסיים מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. איירה הילה חבקין.

.

הסביבה שמציירת חבקין משקפת כאמור את רגשותיה ותחושותיה של רוזי. הטיול הלילי שלה רווי באהבה – אפילו השביל מתפתל לצורת לב – וגם באירוטיות עמומה – ראו את העץ (ואת השועל הקטן המחבל בכרמים של שיר השירים).

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ועוד אירוטיות מרומזת: הענף הלופת את המגילה, התות הנגוס לרגליה.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ולא מדובר ביוזמה חתרנית של חבקין. זרחי התחילה, בהומור המתעתע הפיוטי שלה, החביב על ראדר התבניות שלי: כשרוזי מהרהרת, "המאורה של משפחת משפך פתוחה. מישהו שכח לסגור?" אני שומעת: "החנות של מר משפך פתוחה, מישהו שכח לסגור?"

סוג כזה של דו משמעות מצחיק ופיוטי הוא הלחם והחמאה של שירי אמא אווזה. כיוון שחמקו פנימה לפני שהגבולות נסגרו, ילדים עדיין נהנים מהם.

וכשרוזי חושבת מחשבות בוטות גם חבקין מסתנכרנת: עוגת הגזר שהיא מגישה למר חסה היא קרנבלית, על גבול לורנה בוביט, למי שזוכר.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (איור מלא ותקריב).

.

והעוגה הזאת היא ההפך הגמור מציור הכריכה שבו רוזי הקשורה מציצה בין שאר ירקות, כמו אותו "תפוח זהב שאהב את אוכלהו" שעליו כתבה דליה רביקוביץ.

למטה מימין, פרט מתוך כריכת הספר. משמאל פרט מתוך הפורזץ. עכשיו תסתכלו רק על הסרט הקושר את הירקות ועל העלים היבשים של התות, ותגידו לי בעצמכם מה מצויר בכל אחד (מעבר ללבבות הפרומים).

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (פרטים)

.

ובסוגריים אני רוצה להוסיף שהילה חבקין מנצלת כל חוט ושרוך שהיא מוצאת לרישום במרחב – מן הצינור והלוגו של עם עובד, ועד הסרט הקושר את הירקות, עלי התות או רצועת התיק של רוזי בתמונה למטה – כשמר חסה מתקרב היא מתפסלת לצורת אינסוף (אהבה) וכשהוא מתרחק היא מוטלת כמו לב שנפל על השביל בין עלי השלכת.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים, לפני ואחרי).

.

זה סוג של גרפיטי חתרני, שגובל בפסלי חוטי הברזל של אלכסנדר קלדר.

.

אלכסנדר קלדר

.

ובחזרה לנורית זרחי – שורה של אהבות כואבות ניצבת באופק הספרון הזה: מרים, לאה (תרזה), דליה – ונורית מטלטלת את הסירה. מהרגע הראשון היא מטלטלת אותה; לא עוד "מיכאל" הנשגב והנסתר או תחפושת רומנטית של מחנך איטלקי, מאהב לטיני בלתי מושג, לא עוד טורף אנונימי של תפוח זהב, אלא מר חסה – שם לא רומנטי בתכלית, שזרחי עוד מקצרת פה ושם בפמיליאריות, למר חס (והמשלים ישלים, למר חס וחלילה). הכאב לא פחות בהכרח אבל הפרספקטיבה היא לגמרי אחרת. הצחוק (והכעס) משחררים. ובאשר לאירוניה – כבר סיפרתי איך גיליתי שהיא ידידתי הטובה. גם לילדים אחרים מגיע הפלא הזה.

*

עוד נורית זרחי בעיר האושר

על טינקרטנק – נורית זרחי ודוד פולונסקי (וגם רשימת השמות)

על הנמר שמתחת למיטה (איור אחד נפלא) – נורית זרחי ולנה גוברמן

על אמבטים – נורית זרחי ורותו מודן

במה נפגשים אדונים? (נורית זרחי בדיעבד)

לשאלת הפיות היהודיות (נורית זרחי בתפקיד קטן ואורח, אבל זה כמו בקרדיטים של סרטים אמריקאיים, כשכותבים את השחקן החשוב של התפקיד הקטן בסוף – AND נורית זרחי)

*

ויכוח קודם עם אנשי ה"לא לילדים" (המתכוונים לגונן, אני יודעת)

*

שנה מלאה אהבה וצחוק ויופי ואירוניה לכולכם.

*

Read Full Post »

מזל ואהבה, כך התחשק לי לסיים ולהתחיל את השנה.

במקור היו לי שלוש אהבות, אבל מחשש אמל"ק (המאיים שבעתיים בקרבתו ל"עמלק") הן פורקו לסדרה קטנה.

*

בסרטון למטה, מרים ילן שטקליס קוראת את "מיכאל".

.

אל "מיכאל" כבר הגעתי פעם דרך האיור הנפלא של דוד פולונסקי. אלא שאז התמקדתי במרחב הפיסי והנפשי שפולונסקי צייר לגיבורה וכמעט לא נדרשתי לטקסט, הפשוט רק לכאורה, כי מתחת לרגש החשוף ולדיווח הדקדקני מפכים מי תהום שיריים.

קחו למשל את החזרות האלה של הפתיחה, "חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי" – זה לא רק תיאור ילדותי של הזמן המתמשך והחדגוני של החיכייה, ולא רק הד, שמדגיש את הבדידות שבה המילים חוזרות עלייך ואלייך. זו הדלות הלשונית שנוצרת כשהרגש כל כך טובעני שהמילים מתחפרות במקום; כמו בקינת דוד על אבשלום: בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם [מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ] אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.

ובעצם השיר מתחיל כבר בכותרת, בשם האהוב, "מיכאל", שמתחיל במילת השאלה, "מי?" (שתחזור תיכף שוב ושוב) ומסתיים ב"אל", לא רק במובנו הנשגב והשמיימי (אף שגם הוא כלול, כמו הGOD ב"מחכים לגודו") אלא כמילת יחס שנשארת תלויה באוויר, כי אין שום דבר בצד השני. האהוב לא בא.

ה"מי לא בא?" היא סוג של עדכון לשאלת המשחק, "מי יבוא אלי?" שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. יש משהו נוגע ללב בהיצמדות לצורה הקלילה של המשחק והחידה, עד שגם המנגנון הזה כבר לא עובד: "והוא לא בא. והוא לא בא," זו ההכרה בתבוסה, הרגע בו הופך השיר סופית לקינה.

מיכאל היא גם המילה היחידה בסוף שורה שלא מתחרזת עם כלום. מבחינה לשונית, חרוז הוא סוג של זוגיות. הסביבה המחורזת יוצרת ציפייה לחרוז שמכזיב שוב ושוב, כמו האהוב.

ואם כבר מדברים על חריזה – החריזה הדקדוקית ששולטת בשיר (חיכיתי/בכיתי וכיו"ב) נחשבת לנחותה בדרך כלל. רק הצדקה פיוטית יכולה לגאול אותה מחוסר התחכום. כמו למשל בשירו של אריה לודוויג שטראוס, "קינה על מות אחותי", כשהוא כותב, אֵיךְ אֲכַבֶּה בִּי אֵשׁ פְּרִידָתֵךְ / וּבְאוֹרָהּ לְבַד אֶרְאֶה פָּנַיִךְ// וְהִיא לְבַד תְּחַיֶּה אוֹר עֵינַיִךְ / הַקּוֹדְרוֹת, אֲחוֹתִי, בְּאַחְרִיתֵךְ – בחריזה הדקדוקית (אחריתך/פרידתך, ששולטת גם בהמשך השיר) מהדהד צליל ה"איך" שבו הוא נפתח, בתלונה, באי הבנה, בסירוב להאמין שאופייני לקינות בכלל; "איך נפלו גיבורים…" "אֵיכָה ישבה בדד…" וכן הלאה.

הילדה של מרים ילן שטקליס עוד לא הגיעה אל האיך, היא עדיין ב"מי?" (מי כמוך באלים, מיכאל) וגם זה שובר לב.

קינות שמורות בדרך כלל למאורעות סופניים כמו מוות וחורבן, אבל כשהרגש מציף, הפרופורציות טובעות. אולי זאת רק מחלת התבניות האנושה שלי (מין סורק מוּלד שמתביית על תבניות דומות) אבל החריזה הדקדוקית המעט ארכאית של "שלא תֵּדַעְנָה/ שלא תַּפְרַעְנָה" החזירה אותי לפֶּן תִּשְׂמַחְנָה/ פֶּן תַּעֲלֹזְנָה של קינת דוד על שאול ויהונתן. כאן מנסה הגיבורה להסתיר את הפגישה הרומנטית מן הבובות, ושם קורא דוד להסתיר את המוות מן האויב, "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים…"

*

הכאב של "מיכאל" עדיין מהדהד בלבן של גדולות וקטנות (וגדולים וקטנים), אבל בספק אם היה נכתב היום או אם היה מתקבל בברכה דומה. גיבורה פסיבית שיודעת רק לחכות ולבכות זה "מסר  פגום לבנותינו" (אף שמרים ילן שטקליס חצתה את מִגְדָּרֵי הבכי בדני גיבור). לי עצמי אין שום הסתייגות. ילדותי רדופת האג'נדות גמלה אותי משירת הסירנות שלהן. ואף על פי כן הזמנים השתנו, והשינוי הזה לא פסח על ספרות הילדים. מיכאל הבלתי מושג, הנסתר כמו האל שבקצה שמו, כבר לא חסין כמו פעם. אפשרויות חדשות נפתחו, ואפשרויות חדשות (בניגוד לניכוש הישנות) זה תמיד נפלא.

וכך בבכי גדול שאינו מפוסק כמו הבכי של ההתחלה –

מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל.

– בכי עצום בסדר גודל של תהילים (בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה), אנחנו מגיעים לאהבתה של נורית זרחי ל… (תיכף)

Read Full Post »

הקדמה חדשה, 2021:

לפני כמה וכמה חודשים פנו אלי מכתב העת "צריף" בבקשה שאכתוב משהו על מרים ילן שטקליס. זה יכול להיות קשור למשהו שכתבתי, אבל חייב לחדש. חזרתי ל"מיכאל" ולא תאמינו (כלומר, אני לא האמנתי) למה שגיליתי על השיר הבלתי נדלה הזה (וגם נפלאותו של האיור התבררה לי מחדש).

אני מפרסמת מחדש את הפוסט (פעם ראשונה שאני מנסה את זה, מקווה שזה עובד) מי שקרא יכול לדלג ישר לסקופ הצבוע בכחול, שבקצה.

*

בחממת האמנים עסקנו השבוע בבחירת ועיצוב המרחב שבו מתרחשת ההצגה, ואיך המרחב הנכון הוא כמו כלי שמזקק ומממש את הרגש והעלילה. ונזכרתי באיור של דוד פולונסקי ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שיר שובר לב במיוחד, משום שבשאלה החוזרת "ומי לא בא?" מהדהד בין השאר היפוכה: "מי יבוא אלי?" שאלת משחק שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. עוד על השיר עצמו).

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, מאייר מופלא מבחינות רבות, שניחן בין השאר באינטואיציה פסיכולוגית נדירה, ממקם את הגיבורה שלו על המעקה של חדר מדרגות, ומתמצת במחי איור, את "עלילת" הציפייה וגם את מהותה הרגשית.

מבחינת העלילה – האיור תופס את הגיבורה בעיצומה של ההתקדמות הזוחלת אל דלת הדירה ואל דלת הבניין, מסלול שמקורו במשיכה המגנטית לאהוב (כי אם מיכאל לא בא אל ההר, ההר משתוקק לבוא אליו). ובו בזמן הוא מזקק גם את כוריאוגרפיית התקווה שהנה ואו-טו-טו הוא כבר יתגלה בעיקול…

וכמעט בלי משים פולונסקי גולש מן המטונימיה למטפורה, כי זה לא רק איור ריאליסטי עד כדי רצפת השומשום של חדר מדרגות ישראלי, אלא גם איור סמלי עד כדי ארכיטיפיות שלוכד את המצב הנפשי של החיכייה, את הלימבו* של הבין לבין: בין הבטחה למימוש, בין הבית לחוץ, בין שמים לארץ (תלויה על פס ברזל מכאיב).

*לִימבּוֹ מן המילה הטווטונית "limbus" שפירושה אימרת הבגד, הוא הגבול בין גן עדן לגיהנום בתאולוגיה הקתולית.

וכל הפרטים הנוספים והמדויקים עד העצם: הרגליים היחפות מפסיכולוגיית-היצאתי-רק-לרגע שמתארך אמנם ונמתח כמו הציפייה, התקיעות של המבט המקובע המופנה למשהו שלא רואים באיור ולכן לא קיים (והוא באמת לא קיים, כי מי לא בא?), וגם האפרוח (שמאחורי הסורגים – תוספת מאוחרת, ותודה למגיבים) שמביט בדריכות לאותו מקום, האבסורד של היאחזות במעקה בלי לרדת במדרגות, הלאות של הראש המושען על הידיים ועל המעקה. אפשר ממש להרגיש כמה לא נוח לה, בסנטר, בצוואר, בכפות הרגליים, בלב – לא במקרה הסינר מתקמט שם – והארשת הנוגה והמשועממת שנותר בה עדיין מין רוך או טעם לוואי של תקווה.

מִיכָאֵל / מרים ילן־שטקליס

חִכִּיתִי, חִכִּיתִי,
בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל.

וְהוּא הִבְטִיחַ פַּעֲמַיִם
כִּי יָבוֹא אַחַר־הַצָּהֳרַיִם.
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל.

שִׂמְלָה לָבַשְׁתִּי יָפָה מְאֹד,וְ
סִנָּר, בּוֹ רָקוּם אֶפְרוֹחַ וָרֹד.
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל.

וְהַבֻּבּוֹת כֻּלָּן לִישֹׁן הִשְׁכַּבְתִּי.
חָשַׁבְתִּי: שֶׁלֹּא תֵּדַעְנָה –
שֶׁלֹּא תַּפְרַעְנָה –
אוֹתִי וְאֶת מִיכָאֵל.

וּבַחַלּוֹן יָשַׁבְתִּי,
וְהִקְשַׁבְתִּי,
וְחָשַׁבְתִּי –
מִיכָאֵל.

וּבַגְּזוּזְטְרָה עָמַדְתִּי,
וְלֶחָצֵר יָרַדְתִּי,
וְחָרַדְתִּי–
מִיכָאֵל.

וְהוּא לֹא בָּא.
וְהוּא לֹא בָּא,
מִיכָאֵל.

מָחָר אֵלֵךְ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר אֶל הַגַּן,
וְאֵשֵׁב לִי, וְאֶבְכֶּה לִי כָּל הַזְּמַן.
מִיכָאֵל.

*

מכאן ואילך זה כבר חדש:

האיור עומד: לא לבלוע ולא להקיא. השיר, לעומת זאת, מלא פעילות. ספרתי:  שליש (!) ממילות השיר (עשרים וחמש מתוך שבעים וארבע) הן פעלים. (וביתר פירוט, תשעה־עשר פעלים בזמן עבר: פעמיים חיכיתי; פעמיים בכיתי; חמש פעמים [לא] בא; לבשתי; השכבתי; פעמיים חשבתי (בבתים שונים); ישבתי; הקשבתי; עמדתי; ירדתי; חרדתי. ועוד שישה פעלים בזמן עתיד: יבוא; [שלא] תדענה; [שלא] תפרענה; אלך; אשב; אבכה.)

 לשם השוואה דגמתי שניים משיריה הנודעים של ילן־שטקליס: "דני גיבור" ו"מעשה בילדה בודדה", שני שירים עצובים כדי לצמצם את ההטיה, ומצאתי שרק כחמישית מן המילים בשירים האלו הן פעלים. שליש זה הרבה יותר מדי, על אחת כמה וכמה בשיר שעיקרו מה שלא קורה, מי שלא בא.

כדי לסכם את השיר די בשני פעלים, הראשון והאחרון: "חיכיתי" ו"אבכה" – עבר ועתיד. כל הפעלים בשיר הם בזמן עבר או עתיד. (יש רק הווה אחד, בדמות האפרוח ה"רקום" על הסינר; כפועל הוא כמעט מחוק מרוב שהוא סביל ומוגמר ודומם, כל תנועה נוקזה ממנו). הגיבורה הקטנה מתרוצצת בין העבר לעתיד בתזזית עקרה, בזבזנית, פול גז בניוטרל (בצרפתית יש ביטוי קולע – לדווש בתוך כרוב חמוץ). אין הווה בשיר כי ההווה מכאיב מדי, לוהט מדי, כמו הגחלים שמרקידות את הדוב, אי אפשר לשהות בו. "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ," נאמר בספר בראשית.

מרים ילן־שטקליס מותחת את הקו הישיר של הקינה מקצה העבר אל קצה העתיד, ופולונסקי סוטה ממנו. הוא נחלץ לעזרתה של הגיבורה הקטנה ומציב אותה בתוך הווה מתמשך, פְּרֶזֶנְט קוֹנטִינְיוּס, זמן שלא קיים בעברית. וגם מנוחה דלה ומפוקפקת, יחפה על פס מתכת, בלב העינוי של הבין לבין – טובה מלא כלום.

*

ותזכורת (בלי קשר ועדיין)

עוד איור אחד נפלא

לנה גוברמן ונורית זרחי

בתיה קולטון וביאליק

*

עוד על מרחב ונפש

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

מר גוזמאי וירמי פינקוס

ארכיטקטורה של הנפש (על הבתים של לואיז בורז'ואה)

כשחציי התחתון הפך לאבן

ועוד

Read Full Post »

מוקדש באהבה (ובקריאה למרד) לכל המאיירות והמאיירים

*

"מוץ!" אמר הדובון, "די לך, מוץ. אל תתרגז כל כך! לנו הזנבות, ולהם [לבני האדם] הלבבות."
"הו-הו!" קרא החתול בכעסו, "לבבות! מי ראה את הלבבות שלהם? הם רק מתפארים בהם: 'לבי טוב עלי! לבי מר עלי!' אך מי ראה את הלב הזה? את זנבי שלי כל אחד רואה!"

"טוב," אמר הדובון, "אבל אנחנו הרי בעלי זנבות אנחנו. עלינו לעשות משהו."

(מתוך "המסע אל האי אולי", מרים ילן שטקליס)

מי שקרא את "המסע אל האי אולי" יודע שבלבו של הספר (או שמא בזנבו – האם לספרים יש לבבות או זנבות?) נמצאת בין השאר, סוגיית הזנבות והלבבות: הזנבות על פי "המסע אל האי אולי" הם הלב הרגשי הגלוי והמדבר בעד עצמו של בעלי החיים, בעוד שהלב האנושי חבוי בתוך הגוף ועצם קיומו מוטל בספק וטעון הוכחה.

מן הרשימה שהקדשתי לאיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי" נשמט הפרט הראשון שמשך את תשומת לבי. הוא מופיע בכמה איורים. למשל כאן:

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

.

מה "לא בסדר" בתמונה הזאת? טוב, כבר נתתי רמז עבה ומכופל – לקוּץ הדוב אין זנב.

כשהזכרתי את זה באוזני בתיה קולטון (לא כבקורת, זה ריתק וריגש אותי כפי שתיכף אסביר) היא החווירה כאילו גיליתי גופה בחדר האמבטיה שלה. ומיד התגוננה ומנתה איורים שציירה מחדש בשם הנאמנות לטקסט. ובכלל, מלבד אלישבע, קוּץ הוא הדמות האהובה עליה ביותר בספר, הוא צוייר בדמות "דובי גוסטבו" של ילדותה, אמרה, והוסיפה עוד כהנה אבחנות על האנטומיה של דובי צעצוע. היא דיברה במהירות ונראתה אשמה כאילו עברה על אחד מעשרת הדברות של אומת האיור.

היא עשתה את זה לא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

הרשימה הזאת לא נועדה להגן על בתיה קולטון. הזנב האבוד של קוּץ הוא רק משל וטריגר למחשבות על איור בכלל ועל איור עכשווי בפרט. הן רבות מכדי להידחס לפוסט אחד. זאת ההתחלה.

ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

איור: ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

לדובים קלסיים אין זנב (ראו את פו למעלה). במקרים המעטים שהמעצבים התעקשו להצמיד להם אחד זה נראה זר ואפילו מגונה. מרים ילן שטקליס שכחה או התעלמה מזה; זה שיבש לה את התזה היפה (באמת יפה) על "מותר הבהמה מן האדם".

אבל מה שבאמת מעניין אותי הוא איך משפיעה סתירה כזאת על הקריאה, הגילוי שלקוּץ המדבר גבוהה על מותר הזנבות אין בכלל זנב. אני יכולה להעיד על מה שקרה לי: קוּץ נהפך לדמות מורכבת. טוב הלב שלו נותר בעינו, אבל הוא נהיה גם קצת מגוחך. הדוגמטיות שלו בלטה פתאום לעין, ההתהדרות במשהו שאולי היה פעם במקור לאבות אבותיו (עם הסגולה של הדובים החיים) ובמשך הזמן נשר מבלי שיבחין בכך. הפער ערער על תקפותם האוטומטית של סממנים חיצוניים; טוב הלב של קוּץ כמו של אמא של דני, אינו נגזר מזנבם אלא מהתנהגותם. ולקינוח חשבתי קצת, כל הפוסל במומו פוסל.

ובשורה התחתונה, הפער בין הטקסט לאיור מוסיף עומק ומורכבות. זה אחד הדברים שהופכים את האיור לראוי לטקסט, שהוא עמוק ומורכב על אף פשטותו כפי שהראה עמוס נוי.

מילת הגנאי האולטימטיבית בעולם האמנות היא "אילוסטרטיבי". להגיד "אילוסטרטיבי" זה כמו לומר "חסר כל עומק ומורכבות". בתרגום לעברית אילוסטרטיבי זה איורי, אבל זה לא חל על האיורים ככלל אלא בדיוק על התפיסה (המיושנת, ועל כך בהמשך הסדרה) הזאת שהאיור צריך להיות אחד לאחד עם הטקסט, ולפעמים – כשהסופר חי, זה גם אחד לאחד עם מה שלא כתב, רק ראה בעיני רוחו. ואני תוהה כמה חזק הציווי הזה שנאכף על ידי סופרים ועורכים וגם על ידי המאיירים עצמם, שהפנימו את הדיכוי. מתי הם ימרדו?

אומרים שילדים הם פשטנים, שהם לא מסוגלים להבחין במורכבות. ובו בזמן מתעלמים מן המאמצים שמשקיעים בלשכנע אותם שהעולם פשוט. כל מיני סוגים של מאמצים, בין השאר בחפיפה בין האיורים לטקסט. זה מוצג כערך חיובי: "נאמנות לטקסט", אבל בעיני זה דומה יותר ל"תיאום עדויות" שמשבש את הצדק והאמת.

כבר כתבתי כאן על "שירים לעמליה", איזה אושר גרמו לי הסתירות הקטנות בין הטקסט לאיור. המחברת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת "זכרה" את זה קצת אחרת.

העולם הוא מקום מורכב ומלא פערים – בין מה שאנשים מצהירים למה שהם עושים, בין האופן שבו הם רואים דברים, ובכלל – איפה שיש אנשים יש הפתעות, טובות ורעות. זאת לא רק תובנה בוגרת. זה אחד הדברים שהכי הטרידו אותי בתור ילדה (על אף הפשטנות שיוחסה לי). הרומן שלי "טבע דומם" נפתח בזיכרון מכונן מגן הילדים:

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מהחלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות הצביעה עליהם ואמרה אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.
זה קרה בבת אחת; הַפְּליאה על יתרון ההתבוננות שלה ואבדן האחדות. טריז נתקע בין המילים לעולם. ספק ירוק הרעיל את החוּמים הבטוחים. האות ניתן לכל הקלקולים הבאים.

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

אני לא יכולה כמובן לדעת מה הייתי חושבת על קוּץ של קולטון בילדותי. נדמה לי שהייתי שמה לב, שהייתי חושבת על זה, שהייתי מרגישה באותנטיות, בהדהוד שמתחת לסתירה.

ואי אפשר לסיים הפעם בלי הסיפור הטאואיסטי המופיע בפתח הרימו את קורת הגג, נגרים של ג'יי. די. סלינג'ר.

הדוכס מוּ מסין אמר לפּוֹ-לוֹ: "אתה כבר בא בימים. האם יש במשפחתך אדם שאוכל להעסיקו כאחראי על סוסי במקומך?" ענה פו-לו: סוס טוב ייבחר על פי מבנהו הכללי ומראהו, אבל סוס עילאי – כזה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר עקבות – הוא משהו חולף וערטילאי, חמקמק כאוויר פסגות. כשרונותיהם של בני מצויים בדרך כלל במישור נמוך יותר: הם מסוגלים להבחין בסוס טוב הנקרה בדרכם, אבל לא בסוס עילאי. אבל יש לי חבר בשם צ'יו-פאנג קאו, רוכל של חומרי הסקה וירקות, ובענייני סוסים, חוכמתו אינה נופלת משלי, אנא קרא לו."
הדוכס מו עשה כן, ואחר כך שלח את האיש לחפש סוס. כעבור שלושה חודשים הוא שב מדרכו ובישר שמצא סוס. "הוא נמצא עתה בשאצ'יו," הוסיף. "איזה מין סוס הוא זה?" שאל הדוכס. "הו, זוהי סוסה אפורה," היתה התשובה. אבל כשמישהו נשלח להביאה היא התגלתה כסיח שחור כפחם! מאוכזב מאד, שלח הדוכס לקרוא לפו-לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "שאותו שלחתי לחפש לי סוס, בלבל לגמרי את כל העניין. הוא אינו מסוגל אפילו להבחין בצבעו של בעל חיים או במינו! מה הוא כבר יכול לדעת על סוסים?" פו-לו פלט אנחה של שביעות רצון. "עד כדי כך הוא הגיע?" קרא. "אם כך הוא עולה עלי עשרת מונים. אין מה להשוות בינינו. הוא קאו, רואה לנגד עיניו את המנגנון הרוחני. הוא שם לב לעיקר ושוכח את הפרטים הטפלים. הוא כל כך מרוכז בתכונות הפנימיות שהוא אינו מבחין בחיצוניות. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות. הוא מתבונן בדברים שמן הראוי להתבונן בהם, ומתעלם מאלה שאין צורך לבדוק אותם. כה נבון הוא שיפוטו של קאו בסוסים, עד כי יש ביכולתו לשפוט דברים חשובים יותר מסוסים." כאשר הגיע הסוס הוא אכן התגלה כבעל חיים עילאי.

דבורה בטרפילד, סוס

דבורה בטרפילד, סוס

.

טוב, מאייר לא צריך לבחור סוסים לדוכס. די שיהיה נאמן לעצמו, שלא יתבטל בפני הטקסט אלא ישוחח איתו.

ואתם מוזמנים לחלוק עלי כמובן.

*

עוד באותם עניינים

יש לי משהו עם אוטיסטים

על גורילה של אנתוני בראון (תמיד שואלים אותי אם הוא התכוון, אבל זה לא משנה. מודעות היא בסך הכל פיגומים לאינטואיציה)

איורי נפש – תמצית האמנות

האיור הלא מתאים (שוב בתיה קולטון, הפעם בכוונה)

*

וחשוב חשוב מאד! בואו בהמוניכם, וגם שתפו והפיצו והזמינו!

המכירה השנתית של ספריית גן לוינסקי נמשכת עד שבת ב- 17:00.
המכירה מאפשרת את קיומה של הספרייה והמשך פעילותה בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב לשנה נוספת.
מעל – 200 עבודות נפלאות של אמנים נפלאים, בינהם/ן: סיגלית לנדאו, ציבי גבע, איציק לבנה, אביטל כנעני, דוד עדיקא, Klone, מתן בן טולילה, גלעד רטמן, ארז ישראלי ועוד רבים טובים במחיר מציאה!
אנחנו מתארחים השנה בגלריית P8 שנמצאת ברחוב יהודה הלוי 79 (בחצר האחורית של הבניין, מאחורי הדלייקטסיין). שעות הפתיחה הן בין 11:00 ל- 17:00.
הזמנה מעודכן 3.12*

Read Full Post »

Older Posts »