Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרילין פמברטון’

סודות

בעצם לא הייתי צריכה לכתוב את הפוסט הזה. בטח לא לפרסם אותו. הוצאות הספרים הלא נרתעות מסיפוריה של מרי דה מורגן. נפלאים ככל שיהיו, היא לא מוכֶּרֶת דיה, ועכשיו אני מוסיפה לה עוד חטוטרת בדמות פרשנות מינית. לא שכיפה אדומה למשל, פחות אפל. למעשיות יש את הכישרון הזה לחזוּת תמימה, עד שמסירים את המכסה.

עץ השיער הוא תיבת פנדורה, ולו הייתי פוליטית ומחושבת לא הייתי פותחת אותה עד שהספר ייצא. אבל הסקרנות שלי היתה תמיד גדולה מהזהירות (ולאו מילתא זוטרתא היא, כי אני מאד זהירה). אבל אני פנדורה. סודות מגרדים לי. אין לי סבלנות ללחישתם הפתיינית והסחטנית. מילא סודות של אחרים, אבל את שלי קשה לי לשמור, ואני מתנחמת בפתגם של סבתי, שאם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף (בידיש זה נשמע יותר מעודן).

ויש גם ספקות מסוג אחר: בסרט "רומא" של פליני יש קטע שבו פועלים חופרים ומגלים מרחב תת קרקעי עם ציורי קיר יפהפיים. בעודם משתאים, מתחילים הציורים להתכרכם ולדהות. האוויר הצח מוחק את הפרסקאות. והלא גם "עץ השיער" הוא מין מרתף כזה, שעל קירותיו מצויירות פיסות מנפשי. חלק ניכר מ"עץ השיער" נטוע במחוזות החלום והתת מודע, ותמיד יש חשש שמשהו מהותי יתכרכם וידהה וישתבש באור השמש ובאוויר הצח של הפרשנות.

ככל שההקדמה מתארכת נערמים הספקות ולפני שאזדקק למפלסת שלג אני פותחת את המכסה בהחלטיות.

מתוך אלפא ואומגה, סידרת ליתוגרפיות מאת אדוורד מונק

*

כריות ממולאות בשיער

ונתחיל מסיפורה של המלכה. על פניו זה נראה פשוט: מלכה יהירה מסרבת לחלוק את השפע שלה עם ציפור במצוקה, ונענשת על אנוכיותה. ואמנם מפגש עם בעל חיים במצוקה הוא נייר לקמוס של אגדות: הטובים עוזרים ובאים על שכרם, הרעים מסרבים ובאים על עונשם (זה היוצא מן הכלל היחיד שאני יכולה לדלות כרגע). אפילו מרילין פמברטון שצצה כאן במפתיע, בתגובות, עם הספר הפמניסיטי שהיא כותבת על דה מורגן ויצירתה, טוענת ש"המלכה קוללה בעקבות ריקנותה ואנוכיותה, ובמעין סירוס נשי איבדה את שערה".

האומנם? עוד בכיתה ב', בפעם הראשונה שקראתי את הסיפור, משהו לא הסתדר לי: האם אני חייבת לתת את שערי לכל דורש? זה נראה לי קצת מוגזם. וגם הציפור לא ענתה בדיוק לקריטריונים של בעל חיים במצוקה, היא היתה כפי שהתברר, מכשפה רבת עוצמה (בתרגום הישן הציפור היתה נקבה). האם לא יכלה להשיג שום חומר אחר לריפוד קינה מלבד שערה היפהפה של המלכה?
אני, בניגוד למרי דה מורגן, הלא גדלתי על סיפורי שואה, על כריות שמולאו בתלתלים יהודיים, וגם האסוציאציה הזאת גרעה מהאהדה הטבעית לציפור.
ובכלל: אם המלכה אכן חטאה למה הושב לה שערה? חרטה וחזרה בתשובה הן מאד נדירות בעולם הדטרמיניסטי של המעשייה. החומות בין רעים לטובים הן גבוהות כמו החומה המגֵנה על עץ השיער. אבל נניח שזה היה אפשרי – הרי אין שום אות שהמלכה תיקנה את דרכיה. לא רק שלא גילתה שום חמלה כלפי חיות או בני אדם, היא הניחה לקנאתה, כלומר לגאוותה ולאנוכיותה להשתולל: כל הנשים, טובות כרעות, נדרשו לגלח את שערן על מנת לשפר את הרגשתה.

ובכל זאת נרפאה.

כל זה היה סתום ומפליא. לא היו לי תשובות כשהייתי ילדה. אבל בסתר לבי ידעתי שמרי דה מורגן היא בעדי, שהיא לא באמת חושבת שגופי שייך לכל דורש. וזו בדיוק הנקודה. אני אגיד את זה קודם בבת אחת, וחכו קצת לפני שאתם קופצים:
אני חושבת שהמלכה אינה אישה אלא ילדה. שהמלך אינו בעלה אלא אביה. שסיפור הציפור, סימבולי ומוצפן ככל שיהיה, הוא סיפור על תקיפה מינית. אני חושבת שנשירת השיער לא היתה עונש על חטא אלא תגובה לטראומה. שהחלומות על עץ השיער היו מסר מן הגרעין החיוני והבלתי נגוע בנפש שממנו צמחה לבסוף ההחלמה, שהזעם והקנאה המשתוללת הם לגמרי טבעיים ולכן מעולם לא נזקפו לחובת המלכה.

עבודה של מוניקה גאלאב, שעל "יום נחמד לפיקניק" שלה, כתבתי את "מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות" (לינק בסוף הפוסט)

האם יש הבדל בין אבא לחתן?

למה אני חושבת שהמלך הוא אביה?
בתגובות לפרק הרביעי, הקביל שועי רז בין אמו הקנאית של מלך הצבים לבין הֶרה שהפכה את הנשים שזאוס אנס לחיות. שועי אמנם התנצל על חילופי התפקידים: כאן זו אימו של המלך, וכאן זו אישתו של האל, אלא שאין על מה להתנצל: המעשייה הזאת שקועה עד צווארה בתת מודע, והתת מודע כידוע, אינו מכיר בסתירות.

וכמובן שאין די בהכללה, העיקר נמצא בפרטים: המלך הוא אביה בגלל היחסים שלו עם המלכה, בגלל שהיא רצה אליו בדמעות לספר לו מה קרה, בגלל שהוא מרגיע אותה כמו שמרגיעים ילדה קטנה. וקצת אחר כך כשמתברר לו ששגה, הוא לא יוצא לגאול את אהובתו, כפי שמחייב הקוד הרומנטי של מעשיות, אלא שולח בחור אחר (להציל עלמה אחרת, אבל על כך בהמשך). המלך מתנהג כמו אב אכול רגשי אשם שנענה לכל גחמה של בתו החולה, גם כדי לפצות אותה על שלא היה שם להגן עליה, וגם – וזה החלק הטוב – כי הוא מאמין בה ובכוחות ההחלמה שלה, הוא לא שופט אותה אלא מגבה אותה במלוא העוצמה.

*

ציפור המכנסיים הקטנה

ובאשר לציפור – לא סתם זו ציפור ממין זכר. ואין לו בכלל גוזלים כפי שמתברר בסוף. זו אותה מניפולציה עתיקה של פדופיל שמזמין ילד למרתף, לעזור לו לחלץ כלבלב פצוע.
ובמישור אחר – הדיבור על גוזלים וריפודים הוא דיבור מיני, סימבולי גרוטסקי (בכיוון ציפור המכנסיים הקטנה של חנוך לוין, אף שפדופילים מעולם לא נכנסו לגרוטסקה של לוין) שבו אבר המין הוא גוזָל שהילדה צריכה לעטוף ולרפד בגופה. בחלקים אחרים של הסיפור הסימבוליקה המינית היא כל כך חשופה שקשה להתעלם ממנה. הקטע שבו טרווינה למשל, מנסה לאחוז בצב וגופו משתנה ומתנפח בצורה נתעבת נשמע כמו תיאור של זיקפה מנקודת המבט של הקורבן. וכל התיאורים האלה של המַטות הצומחים לרגלי עץ השיער (בהתחלה תרגמתי "שרביטים" אבל עידנתי), ופרכוסיה של הנמרה בזמן שהיא דורשת מרופרט שיַכּה אותה במטה הכסף שלו: יותר חזק, יותר חזק, כמו באיזה סרט פורנו. ובכלל, הגוף נוכח בסיפור בעוצמה רבה. אפילו הדרך לעץ השיער, כל אותם מעברים הולכים וצרים ומנהרות חשוכות עם רוחות נאנקות וקולות של מים זורמים הזכירו לי את הסרט-בתוך-סרט מ"דבר אליה" של אלמודובר, שבו הגיבור הזעיר חודר כולו לתוך גופה של אישה ענקית (בסרטון שלמטה).
אם זה לא היה סיפור ילדים היו צומחים לרגלי עץ השיער מן הסתם, גם אברים נוספים.

*

עור וגידים וכלורופיל

מכיוון שארץ הפלאות מורכבת מקרעים מעולמה הפנימי של המלכה שקרמו עור וגידים וכלורופיל, גם ההתפכחות ואובדן התמימות של המלכה מיוצגים בה, דרך הדגים שמתקבצים סביב חכתו של רופרט. הם לא נוגסים בפיתיון אלא מתפזרים לדרכם בצחקוקים חרישיים מלאי בוז…

ואם עוד לא השתכנעתם, יש גם מקרה בקרה: טרווינה לא היתה אנוכית כמו המלכה. היא ריחמה על הצב וגילתה כלפיו חביבות גדולה על אף לעגן של אחיותיה. זאת ממש סיטואציה קלאסית של אגדה, שבה הגיבור הטמבל מסייע לבעל חיים שאחיו בזו לו וזוכה בנסיכה. ובמה זכתה טרווינה? באונס או כמעט אונס על ידי איש-צב מבעית. כלומר, אם כבר, עונשה היה חמור יותר מעונשה של המלכה. למרבה המזל היא למדה את השיעור. כשהנשר מנסה לפרוט על רחמיה עם הגוזלון החמודון שזקוק לאגוז הזירבל האחרון, היא חושפת את התרמית בתקיפות ומגרשת את המכשף הרשע. והסיפור אמנם מצדד בה, כלומר גומל לה בפרס האולטימטיבי של המעשייה: היא זוכה באושר זוגי עד יום מותה.

והמסקנה (מה שנקרא מוסר השכל) הפוכה מהמקובל: נדיבות זה טוב, אבל לא תמיד, לא בלי אבחנה. תמימות יכולה להוביל לאסון. הסיפור אומר לקוראים הקטנים (והגדולים) שגופם ברשותם ושהעולם הרבה יותר מורכב ממה שכתוב באגדות.

למעלה ולמטה: קתרין דנב בסרטו של ז'אק דאמי הנסיכה בעור החמור (1970), גירסה של הסיפור "כל מיני פרוות" מאוסף האחים גרים. בסיפור המדהים הזה (שגם עליו עוד אכתוב יום אחד) מתה אישתו של המלך והוא מתאהב בבתו היפהפייה ומחליט לשאת אותה לאישה (כך, בפשטות; גילוי עריות ללא כחל ושרק וסייג). כדי לחמוק מהנישואים הבלתי רצויים היא משחירה את פניה ולובשת גלימה מ"אלף מיני פרוות ועור", היא גרה במלונה ומכונה "חיית הפרוות הקטנה" (אפרופו טרווינה).

*

הקשר בין טרווינה לבין המלכה נותר עמום. הן כמו שיקופים משונים זו של זו. הקללה המשלימה: זו משילה את פרוותה וזו מצמחת אחת, והסרתה על ידי אותו גואל. השחף הצחור המרחף בתוך העולם הקודר והדחוס והמקורקע והאפור של הצבים הוא כמו האישון הירוק מהחלום שמביא בשורה ותקווה לפני שהיא יכולה להתממש. הלא מודע הלא אינו מכיר בסתירות. הוא לא מבחין בין מוקדם ומאוחר, או בין שתי דמויות נבדלות לכאורה, כמו המלכה וטרווינה. הן יכולות להיות אותה דמות ברגעים שונים, במראות שונות.

*

מה שקרה לי במהלך הכתיבה דומה למה שקורה בסיפור. רציתי לכתוב על המלכה וגלשתי עמוק לתוך סיפורה של התאומה הסיאמית טרווינה. ואי אפשר להניח לסיפור בלי להתייחס לעניין המכות. זה החלק שהכי מעציב אותי, האישה שדורשת מכות. אבל (נדמה לי שיש פה אבל, אני לא בטוחה) טרווינה שאחרי ההצלפות היא לא כנועה אלא אסרטיבית. ונדמה לי שזה שייך לסקס יותר מאשר לדיכוי טרי, כלומר: כבר אמרתי שהשרביט הכסוף הצומח ליד עץ השיער הוא לגמרי פאלוס, ושהתיאור של הנמרה המפרכסת ודורשת חזק יותר הוא תיאור של משגל. דורית נחמיאס קראה לקטע "האקט הסאדו-מאזוכיסטי המובהק ששחרר את הנמרה (הסליחה, כוסית אנורקטית) לכדי טרווינה המרהיבה". לא נוח לי בפסיכולוגיות לא לי, אז אגיד רק בחטף, שעץ השיער הוא סיפור מורכב וריאליסטי על אף לבושו הפנטסטי. שאפשר לראות באנורקסיה של הנמרה תגובה להתעללות (בתאומתה המלכה הילדה) ובמין הסאדו מזוכיסטי חזרה למקום מאיים, בשליטה ובאופן מוגן.

עבודה של איריס קובליו

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים

בכל הנוגע להתאהבויות אהרון הוא מעין מרטש רומנטי: "ואהב ילדות שלמות אבל גם חלקי ילדות; התאהב בלחי יפה, בצוואר, בתנועת יד אחת, בצליל של צחוק …  במכתש הזעיר שטבעה זריקת החיסון בזרוע השמנמנה והיפה של עדינה רינגל" (220).
מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

הגוף הנשי (כמו בפרשת פילגש בגבעה) מבותר לאברים בסיפור על ידי המבט הגברי המחפצן. זה מתחיל בשערה הנערץ של המלכה וממשיך בצמחי האברים הספוגים בכאב ובזעם נשי. פרחי העיניים בוכים, הפִּיות קניבליים, הזרועות משתוקקות למחוץ. אני לא מכירה שום סופר/ת שכותב/ת כעס כמו מרי דה מורגן. בסיפורים שקראתי בילדותי הזעם היה שמור לרעים. הטובים אף פעם לא כעסו, ועל הטובות אין מה לדבר. אני שכמעט נחנקתי מרוב זעם סחטתי כל טיפה של אישור מרצחנותם של הפרחים. אבל עכשיו שסוף סוף התפייסתי עם כמה שדים ואני בעיצומן של שיחות שלום עם כמה אחרים, לא קל לי עם הזעם של מרי דה מורגן המדבק ומלבה גחלים. אני נאחזת בטרווינה, כפילתה-משלימתה של המלכה, שמגיחה מתוך נשל הנמרה, כאיחוי (מפורש ככל האפשר) של האברים המבותרים: "ומתוכו הגיחה העלמה היפה ביותר שרופרט ראה מימיו. שיער הזהב הבוער שלה היה ראוי לעץ השיער עצמו ועיניה הכחולות הזורחות ושפתי השושן שלה היו יפות מן הפרחים המוזרים שצמחו לרגלי העץ."

מתוך חדר שיצר סלבדור דאלי על פי דיוקן של מיי ווסט

*

הרוקי מורקמי

אומרים שמעשיות הן שטוחות, שאינן מסוגלות לבטא מורכבות נפשית ומוסרית. אז אומרים. אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל מרי דה מורגן אינה שייכת רק לטריטוריה של המעשייה, היא קרובה באותה מידה להרוקי מורקמי, שמצליח במיטבו לממש אזורים של הנפש שאין להם מילים. ואני לא מתכוונת רק למה שכתבתי עד כה, אלא להמון פרטים נוספים ששום מסומן ישיר לא יכול להכיל את עושרם. כמו למשל האור הירקרק המסמא והשמש השחורה (מרילין פמברטון טוענת שהשמש השחורה של הפטריארכיה מוחקת את האור הנשי הטבעי, וגם אם זה נכון, זאת רק פאה אחת של היהלום), או האיש הקטן הירוק שמרקד בחלומה של המלכה. כן, ברור שהוא שגריר של כוחות התחדשות וצמיחה, אבל זה לא מסביר את מסתרי הדנוטציה.

ומשהו אישי: לפני שנים רבות אחרי שעשיתי את ההצגה על מוכרת הגפרורים שקעתי בדיכאון. שכבתי ימים שלמים ללא כוחות. זה נמשך חודשים למרבה דאגתו של א'. אני ידעתי שאהיה בסדר, אמרתי לו שהכוחות ייתחדשו. הוא האמין לי אבל לא הפסיק לדאוג. גרנו אז בשואבה, לא רחוק מירושלים, ולילה אחד הוא חלם שאנחנו עומדים מול ההרים ליד הבית ואני מראה לו איך הערפל זורם ביניהם בצורות נפלאות, ואני מאד מאושרת ופתאום אני אומרת "וזה נכנס בי ונהייתי חצי שד," ואני פותחת את הקימונו הסגול שלי (היה לי כזה) וכל גופי מכוסה כוכבים זוהרים בשלל צבעים, ואני מתחילה, ספק לקפוץ קפיצות ענקיות, ספק לרחף באוויר. הוא התעורר רגוע ומאושר, וזמן קצר לאחר מכן אמנם חזרתי לעצמי.

*

עץ האושר ועיר האושר

ומשהו על התרגום: אני חושדת שאיש לא ערך את מרי דה מורגן. היא באמת נהדרת, אבל בתקריב מתחשק למרוט הסבר עודף, או לתקן: מה פתאום עץ דובדבן? הלא עץ האשור שעלה השלכת שלו מתאר את הגוון המדויק של שיער המלכה, הוא שהיה צריך לצמוח מול חלונה. האשור הוא הראי והטוטם, מניין צץ הדובדבן? דגדג לי לשנות אבל הבלגתי והתעקשתי רק על העושר החושני ועל החיוּת של התמונות. היו דברים שחרקו בעברית: ציפור זכר למשל, לא נשמע טוב, אז השתמשתי קצת יותר ב"נשר". אבל היו גם רווחים לא צפויים; לנשר יש בעברית זיקה לנשירה (ו"לסרוק" זה לחפש, ו"גזרות" זה מלגזור). ועץ האשור שמתאר את הגוון הזהוב של שערה הוא כמעט עץ האושר בעברית.

הירונימוס בוש, פרט מתוך גן התענוגות הארציים

*

הכי באותו עניין

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה?

נכתב בחודי מחטים בזוויות העין

מיצגניות וגיבורים

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

וגם:

גם הסבתא רבא שלי שרה נאמן, היתה טרווינה כזאת, שנמלטה מנישואים כפויים אל נישואים לאיש עדין ואוהב הכלה שברחה על חמור.

האישה שרצתה להיות מלך

*

לפרקי עץ השיער:

לחלק הראשון (המפגש עם הציפור, החלום על עץ השיער)

לחלק השני (עץ הזירבל, הנחיות לדרך)

לחלק השלישי (ארץ הפלאות, החמניות הטורפות והנמרה המדברת)

לחלק הרביעי (סיפורה של טרווינה)

לחלק החמישי (עץ השיער)

לחלק הששי והאחרון (גאולתה של טרווינה והשיבה הביתה)

*

Read Full Post »