Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרייה פרייברג’

Maria Friberg – Still Lives, 2007

Still Lives – טבע דומם בלשון רבים, ובעצם "חיים דוממים" – כך נקראת התמונה הזאת של מריה פרייברג. נתקלתי בה אצל הר הקסמים ומיד זיהיתי את עצמי, בתור ילדה ונערה. הלא זהו דיוקנה של תולעת ספרים. כך הייתי גם אני, טמונה כמו זרע בין מדפי הספרייה, מכרסמת מילים. ההבדל בין ילד קורא (כמו בני הקטן למשל), ל"תולעת ספרים" (כמוני למשל) הוא לא בכמות אלא בטוטליות; אני צלחתי כל ספר שנקלע לידי בלי קשר לאיכות, לנושא או ליכולת ההבנה. נשמתי אותם כמו שנושמים את האוויר שנמצא ליד האף.

.

לא רק שספרים נולדו מעצים, ולא רק שהטקסטורה של שורות הספרים מזכירה טבעות עץ (בתמונה למעלה ולמטה) אלא שהעצים עצמם הם סוג של ספרים, כמסתבר: "החוקרים משתמשים במידע הנאגר בטבעות כדי ללמוד על העבר, על ההיסטוריה האקלימית והגיאולוגית… על פי האותות והצלקות החקוקים בעץ, ניתן גם ללמוד על שריפות יער ענקיות, גלים של חרקים וגם פעולות שנעשו בידי אדם כמו התכה, שריפת דלקים ועוד." (מצוטט מפה)

.

.

ובחזרה לצילום של מריה פרייברג: תולעת ספרים, ללא ידיים, מוגנת, חבויה (וגם קבורה חיים כמו הנשים החוטאות שנקברו בחומת המנזר – איפה קראתי על זה, בבת מונטסומה או בסדרת "ישראל בגולה" עתירת מרתפי העינויים?), דוממת – שאיש לא יידע.
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," כתב טשרניחובסקי. דודו פלמה האיר לי פעם את המשמעות הכפולה של השורה – לא רק הנוף יוצר את האדם אלא להפך, האדם הוא התבנית שבה נוצק הנוף. זאת אני שם למעלה, טוחנת מחשבות בתוך ים של ספרים, מעלה אדוות כרוכות, בתבנית גופי.

ספרי העצוב טבע דומם כמעט נקרא "קרינולינה", שם הדור וסוגסטיבי, שהיה מביא לו מן הסתם עוד כמה מאות קוראות, אבל ברגע האחרון החמרתי. חיים דוממים, בדיוק כמו בתמונה.

*

יהושוע קנז כתב על התולעת הזאת במומנט מוסיקלי הנפלא. זה קטע קצת ארוך אבל מדויק באופן מצמרר כמעט, כאילו נכתב מתוכי בלילות ללא שינה:

וכאשר שקט הכל, שמע הילד שוב את קולה של תולעת העץ, ידידת האנשים שאינם נרדמים, חותרת בעמקי הארונות הישנים, עמלה וחדלה וחוזרת ומכרסמת, נבהלת רגע ומצותתת לקול נשימתו, להיווכח אם קצובה היא ואם אכן נרדם: ואם לא – תחדל ולא תפריע ותתאמץ לחכות עד שיירדם; או אך תכבוש את הדחף לרגע, עד שייחזק ממנה ולא תוכל עוד לעמוד בו. והילד היה מתחכם לה וכולא את נשימתו. והתולעת היתה מתקשה לדעת אם אכן נפלה עליו השינה וכבר מותר לה לפעול באין מפריע, ובהיסוסה היתה שולחת אותות לגשש בחשיכה. בהיסוס רק היתה מכרסמת לניסיון, מכרסמת וחדלה, חוששת להפריז, מבקשת לדעת עד כמה אפשר להעז בבת אחת בלי לעורר עליה חימה ואסון. כל כך היתה מלאה את הכרת ערך המעשה שהיא מצווה לעשותו, וכל כך מלאה את תבונת הזהירות המתחייבת מחשיבות התפקיד והצורך לעשותו בחשאי, בהתרפסות ובהיתממות. ועם זאת, כאשר היתה אוזרת עוז או פשוט נכנעת לדחף וחוזרת אל המעשה, היתה נאחזת בהילות להספיק ברגע הקצר הרבה ככל יכולתה, לפצות על הפסדי העבודה בעת ההפסקות וכנגד השיתוק שיאחז בה שוב בעוד רגע, כאשר יתעוררו חושיה אל הסכנה. בהתלהבות עיוורת התה משתקעת במלאכתה, ובתוך כך היתה מתרחקת ממנה האפשרות האחרת, ועד שיבואה הפחד – הספיקה מה שהספיקה, ובחדלה, ניכר כי אימה אוחזה אותה וחרטה גדולה והיא משחקת משחק ערמומי של העמדת פנים: נצמדת אל מקומה, מצטמצמת בעצמה ככל יכולתה ומתיימרת להיות חסרת גוף, חסרת מקום, רק נקודה מרוכזת של דריכוּת לרגל את הדממה. וברגעים שהיתה שובתת ממלאכתה ומאריכה בזה יותר מן הקצב הרגיל, היה הילד מכסה חרש את פניו בסדין ומגלגל אותו על כל גופו, אט אט, לבל יגיע אליה אף רחש קל של הבד, ולא היה מניע אבר ומסנן את נשימתו דק דק ומדמה בלבו כי אף הוא מכונס ומצונף בתוך עצמו, ומכיוון שהיו עיניו עצמות נעשתה לו מיטתו כאחת המחילות בעורק מעורקי העץ העמוקים והסמויים ביותר, נתונה באפלת תמיד חמימה ומגוננת, וכך היו הוא והיא מאזינים זה לזו וזו לזה בדממה, והיא היתה תמיד הראשונה הנכנעת לאשליית הביטחון, שולחת אות מהוסס לניסיון, ציוץ של סרק, ובודקת את התגובה; ומכיוון שלא אירע דבר שיעורר בה חשד כי טומנים לה מלכודת בדממה; ומכיוון שטעמה את טעם הכרסום והתאווה הזאת שוב הפילה עיוורון על חושי הסכנה והזהירות שלה, היתה מתנפלת על המלאכה. ויש שהיתה מאריכה יותר מן הרגיל בשיכחה והתלהבות והילד היה תמה עד כמה להיטותה זו תאטום אותה לאותו הסכנה מן החוץ. לאחר רגע ארוך שלא חדלה היה משתעל בקול רם והיא היתה נאלמת מיד ושתיקתה היתה נמשכת ונמשכת, כמו לא התאוששה שעה ארוכה מן האימה.

מתוך הסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים"

*

DeadSee, 2005 סיגלית לנדאו (פרט)

DeadSee כך נקראת העבודה של סיגלית לנדאו; נשמע כמו "ים המוות" ("ים המלח" באנגלית), מאויית כמו "מתים-רואים"; DeadSee במין נגטיב כמעט מושלם לStill Lives. זו אותה תמונה בשבילי, רק מבפנים; מיתולוגי לעומת מציאותי, צבעוני לעומת מונוכרומי, עירום לעומת חנוט ומחותל, פתוח לעומת סגור, דינמי עד כדי סחרחרה בהילוך איטי.

שולחן הנשים שעיצבה הארכיטקטית מיה לין באוניברסיטת ייל. זה שולחן אבן עגול עם ספירלת מספרים שמציינים את ההסטוריה הנשית של ייל.

האין-ידיים של מריה פרייברג מתחלף ביד הנאחזת בפצע שהוא בו בזמן התוך המתוק של הפרי. האבטיחים המתוקים ביותר גדלים כמסתבר בים המוות, המלח גורם להם להגיב בייצור מוגבר של סוכרים. אני קצת עצבנית על פיסת הפיוט המדעית שכמו מאששת בדרכה הסמלית את הקשר בין פצע ליצירה, ומתנחמת בתכשיט בצורת רפסודה, במחרוזת הענקית של האבטיחים (טוויסט מגדרי, כמו ולהבדיל – המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה) שהיא לא רק מיתולוגית אלא גם מצחיקה כמו הגוזמאות של הברון.

.

DeadSee, 2005 סיגלית לנדאו (פרט)

DeadSee סיגלית לנדאו, רישום הכנה (האבטיחים דמויי ביצים)

.

אני מכירה את DeadSee, חלמתי על זה, כמו שאמר לי פעם ילד שהראיתי לו תמונות של דינוזאורים. טבעות העץ שסוגרות על התולעת נפרמות, קונכיית השבלול נפתחת אל ההרפתקה. זוהי לידה מחדש עם חבל טבור מתוצרת עצמית. אילת ש-הוי נוסעת, למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת.

.

וספירלה אגב, היא הצורה האהובה עלי ביותר. לו היו צילומי רנטגן לנפש, היו רואים לי את הספירלה.

*

עוד צמדי תמונות

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

*

וכך נראה חלומה של נערה, לדעת גבר

*

עוד על ילדות

בקומה העליונה גרה התמימות (על ציור של פרנסיסקו דה גויה)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

על הילדה אילת

בדיוק כפי שזכרתי

לא תחנות תרבות, אלא תחנות תודעה

*

Read Full Post »