Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מרט אופנהיים’

אישה עירומה מוקפת בששה עשר גברים בחליפות. כולם עצומי עיניים; האישה המצוירת כמו ישנה בעמידה, וגם הגברים כמו נרדמו בזמן צילום פספורט. "איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער." זה שם הקולאז' (או הפוטומונטאז') של רנה מגריט בהמשך למילים שכתובות עליו.

רנה מגריט,

רנה מגריט, "איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער" 1929

.

שש הערות על האישה הבלתי נראית:

  1. השלם את המילה החסרה

"איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער." זה מה שכתוב על הציור, כשאת המילה "אישה" מחליפה אישה מצוירת, כמו תרגיל בספר דקדוק חלומי: "השלם את המילה החסרה". וגם בלי קשר למילה החסרה זה נשמע כמו משפט מספר דקדוק. ומעניין שגם המשפט האחר המזוהה עם מגריט, "זו אינה מקטרת", כמו נלקח מתרגול שְלילה באותו ספר: זו מקטרת, זו אינה מקטרת, וכן הלאה.

*

  1. לא דובים ולא יער

"אווירת הפנטזיה המכחישה את עצמה", כך בין השאר, תיאר מאיר אגסי את ציוריו של מגריט (בספרו המשובח "הכד מטנסי"). וכאן זה אפילו יותר מוחצן. יש משהו מופרך בטקסט שמתכחש לאישה החבויה בתוך היער; לא יער ולא חבויה. האישה לגמרי גלויה.

מה שמזכיר לי את הביטוי "לא דובים ולא יער". תמיד חשבתי שזה פתגם יידי שיובא מיערות אירופה, עד שגיליתי שזה מדרש תלמודי על האפיזודה המחרידה בספר מלכים ב', שבה ילדים לעגו לאלישע הנביא וקראו לו קירח. אלישע התרתח וקילל אותם, ושני דובים יצאו מן היער והרגו ארבעים ושניים ילדים. מתברר שחכמי התלמוד התווכחו על הנס המפוקפק הזה. אחד טען שרק יציאת הדובים היתה נס, היער היה קיים מראש, ואחר טען שהיה כאן נס בתוך נס, כיוון שגם היער וגם הדובים לא היו קיימים קודם – לא דובים ולא יער.

אבל מי אומר את המילים האלו, מי טוען שאינו רואה את האישה?

*

  1. החתול והשמנת

הכי פשוט ליחס את ההכחשה לחבורת הגברים עצומי העיניים. ואז זה נהיה אפילו יותר מתעתע, שלא לומר מיתמם. נזכרתי במדרש עממי מוסלמי (למה דווקא מוסלמי, אין לי מושג, כך זה הגיע אלי) על השאלה למה חתולים מלקקים את החלב בעיניים עצומות? כדי שאם יבוא מוחמד וישאל, "מי שתה את החלב?" הם יוכלו לומר, "לא ראיתי שום דבר…"

*

  1. גברים עובדים

האישה הבלתי נראית הופיעה על כריכת הגיליון השנים עשר של המגזין "המהפכה הסוראליסטית". הגברים המקיפים אותה הם כולם יוצרים סוריאליסטים. משמאל למעלה בכיוון השעון: מקסים אלכסנדר, לואי אראגון, אנדרה ברטון, לואיס בונואל, ז'אן קופן, פול אלואר, מרסל פורייר, רנה מגריט, אלבר ולנטאן, אנדרה ת'יריון, איב טנגיי, ז'ורז' סאדול, פול נוג'ה, קאמיל גומאן, מקס ארנסט, סלבדור דאלי.

הזיקה של הסוריאליסטים לשינה ולחלום ידועה ואין צורך לפרט. ורק כדי לסבר את האוזן, ציטוט קצר מן המניפסט הסוריאליסטי הראשון של אנדרה ברטון:

"מספרים כי מדי ערב, קודם לכתו לישון היה סן פול רו נוהג לתלות שלט על דלת מעונו הכפרי שבקאמארה, לאמור: המשורר עובד."

(הפונטים של "המשורר עובד" מוגדלים מאד במניפסט. סן פול רו היה משורר סימבוליסטי נערץ על ידי הסוריאליסטים).

ולא היו אמניות סוריאליסטיות? ודאי שהיו. אבל הן חלמו על דברים אחרים מן הסתם.

למטה, "בתיאבון, מרסל!" (1966), עבודה של הסוריאליסטית מרט אופנהיים. המרסל הוא כמובן מרסל דושאן שהיה בין השאר שחמטאי מושבע. העבודה נקראת גם "המלכה הלבנה". מלכת השח שעל הצלחת היא מאפה בצק עם חוט שדרה של חוגלה.

מרט אופנהיים !bon appetit, marcel

מרט אופנהיים !bon appetit, marcel" בתיאבון, מרסל!" (1966).

.

  1. המשכים

הפנטזיה המוכחשת של מגריט הזכירה לי את Anchors של ויטו אקונצ'י (1972), מיצב שבו "חלם אקונצ'י שיש לו אחות". אני אתעלם כרגע משאר המרכיבים של המיצב ואתייחס רק לטקסט שבו הוא חולם על האחות:

"מעולם לא היתה לי אחות. היא יכלה להיות המקלט שלי. הייתי קרוב אליה כמו הבגדים שהיא לובשת. היא היתה הגורה שלי. אני רועד, אני מאבד את קולי, אני מוכרח לעבור למטפורה…"

הוא מדקלם. וכל כמה משפטים הוא עוצר, וקול נשי מתרגם את הצהרותיו לצרפתית והופך אותן לצורת שאלה:

"האם אתה רוצה לומר שמעולם לא היתה לך אחות? שהיא יכלה להיות המקלט שלך? שהיית קרוב אליה כמו הבגדים שהיא לובשת? שהיא היתה הגורה שלך? שאתה רועד, שאתה מאבד את קולך, שאתה מוכרח לעבור למטפורה?"

ב"יומן הגוף" (הספר המתעד את עבודות הגוף והקול של אקונצ'י), יש גם גרסא נוספת שבה הסדר הפוך: האישה מקדימה ושואלת בצרפתית, ואקונצ'י משיב, כלומר מתרגם את שאלותיה והופך אותן להצהרות.

שתי הגרסאות נשמעות כמו תרגילים בחוברת ללימוד שפה: "תרגם את ההצהרות הבאות והפוך אותן לצורת שאלה," או "תרגם את השאלות הבאות והפוך אותם להצהרות." ההבדל הוא באופן שבו התרגול הפורמלי לכאורה, משפיע על משמעות הדיאלוג; בגירסה הראשונה שבה האישה הופכת את הצהרותיו של אקונצ'י לשאלות, היא מצטיירת כמאזינה ספקנית המתייחסת לדבריו באירוניה. בגירסה השנייה היא מצטיירת כחוקרת המכוונת את "העד" ומכניסה לו מילים לתוך הפה.

אני אוהבת את היובשנות הדקדוקית (של מגריט ושל אקונצ'י), את האופן שבו היא מרחיקה ומקררת את העבודה. ומעניין אם יש קשר בין העבודות, אם זרע תועה ממגריט נקלט בערוגה של אקונצ'י.

אצל ג'וזף קורנל ההשפעה ישירה. אבל אצלו זאת כבר לא פנטזיה מוכחשת או תרגילים בדקדוק. אלא פטישזם מלנכולי של ילדות.

ג'וזף קורנל, נסיכה מבית מדיצ'י סביבות 1948

ג'וזף קורנל, נסיכה מבית מדיצ'י סביבות 1948

ג'וזף קורנל, מארי התינוקת [הנחבאת בתוך היער] 1940

ג'וזף קורנל, מארי התינוקת [הנחבאת בתוך היער] 1940

*

  1. בעיניים פקוחות

האישה הבלתי נראית של מגריט משייטת כבר מזמן בדייסה שבמוחי. אבל לא הייתי כותבת עליה לולא נתקלתי בתצלום מתוך עבודה של פינה באוש. על הקטע עצמו כתבתי מזמן (ושם אפשר גם לראות אותו בסרטון).

ופתאום הוא התחבר לי למגריט. שתי העבודות הן כמו חלום זו על זו. כמו אותה עבודה, רק הצד שלו הצד שלה.

 מתוך 1980 של פינה באוש. נזרת' פנדרו היא האישה שעוצמת עיניים. עיני הגברים דווקא פקוחות.

מתוך 1980 של פינה באוש. נזרת' פנדרו היא האישה שעוצמת עיניים. עיני הגברים דווקא פקוחות. לחצו להגדלה.

*

עוד באותם עניינים

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

האישה הוויטרובית (על רבקה הורן)

הלגיון של אורין יוחנן

למה המלכה תמיד מנצחת? (על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ)

בגדי הכעס והאהבה (על יוקו אונו)

פוסט שמיימי

בפנטזיות שלי אני גבר (סופי קאל)

*

ובלי שום קשר, קול קורא לפרוייקט אמנותי מגניב. לחצו להגדלה

luuuna

Read Full Post »

  1. פוסט שמתחיל בשגיאת תרגום

רוברט דרנטון הוא היסטוריון סורר שלא שעה להתרעתה של אמא של כיפה אדומה, "לא להציץ קודם לכל הפינות". טֶבַח החתולים הגדול שלו נפתח במאמר מרתק על סיפורי מעשיות שתורגם ברשלנות מרגיזה; המכשפה בסיפור "רולאן רולנד האהוב" אינה מנסה "לשַׁלֵח מביתה את הבת החורגת" אלא לרצוח אותה. זה לא פרט שולי אלא לב הסיפור. למעשה היא מונעת ממנה לעזוב את הבית כדי שתוכל לרצוח אותה בשנתה אבל עורפת בטעות את ראש בתה שלה. כתבתי על כך בדם, יכול לדבר?, ואם כבר מדברים על זה, התעתיק של שם הגיבור הגרמני צריך להיות רולנד ולא "רולאן" (כפי שהיה נקרא מן הסתם בסיפור צרפתי), ולא, זאת לא נוקדנות להעיר על כך, כשהטקסט עוסק בהבדל בין הגלגול הצרפתי והגרמני של אותו סיפור.

אבל הטעות המצחיקה ביותר, שגרמה לי בעצם לכתוב את הפוסט, היא מעשיית "הזאב והילדים" שממנה נלקח כביכול הסוף הטוב של כיפה אדומה. בהיתי בדף שנייה ארוכה עד שהבנתי שהכוונה למעשיית "הזאב ושבעת הגדיים"… המתרגם בלבל בין kid-גדי לkid-ילד. עריכה מדעית היתה מנכשת שגיאות כאלה, חבל שהספר לא זכה לאחת, אבל בינתיים נזכרתי בעבודות הכפפה של האמנית האמריקאית קלייר ווטסון.

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

*

  1. עור הגדי

אם כפות הידיים הן ספק שלוחות של הגוף, ספק יצורים עצמאיים מרובי-גפיים, כפפות אינן סתם מלתחה פנטסטית. גם אחרי שמסירים אותן הן נוטות לשמר משהו מנפח האצבעות, מה שהופך אותן למעין גופות חסרות חיים ואפילו לרוחות רפאים של ידיים. אם ממלאים אותן הן מקבלות מראה דחוס ופוחלצי. בייחוד כפפות עור, חומר שהיו בו פעם חיים.

כפפות עדינות במיוחד נתפרות מעור גדי שרכותו מאפשרת להיצמד לפיתולי האצבעות. "כפפות עור גדי" הן בין השאר המקבילה האנגלית ל"כפפות המשי" של העברית; לטפל במישהו בכפפות עור גדי פירושו להתייחס אליו בעדינות ובזהירות, עניין מצמרר קמעא בסדרת עבודות שהן כמעט ראָיה (מסוג דפי יומן) להתעללות מינית, כשהגלישה מגדי לילד מחצינה את הצד הקורבני.

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

אבל העבודות שבאמת שוברות את לבי הן אלה שבהן פורמת ווטסון כפפות ומחברת את פיסות העור השטוחות מחדש למעין "שטיחים אתניים".

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble

באיזו טבעיות מתחרז

באיזו טבעיות מתחרז "שטיח" הכפפות עם שטיחים מסורתיים. עוד על זיכרון ומוטיב האצבעות באריגה במסע בין אצבעות.

*

  1. הערת ביניים

פעם, בהמשך לפוסט שעסק בכלל בעניין אחר, התפתח פה דיון על המטבח של האמנית האמריקאית לייזה לו. מטבח שלם ומפורט בגודל טבעי שכל כולו שזור מחרוזים זעירים צבעוניים.

כיור מלא, פרט מתוך מטבח החרוזים של לייזה לו, 1991-1996

כיור מלא, פרט מתוך מטבח החרוזים של לייזה לו, 1991-1996

מירי שחם קראה לו קתדלה של כאב. היא ראתה דרכו את טראומת גילוי העריות של האמנית ואת פרק הזמן שבו התפרנסה מזנות; כל השחלה של חרוז זעיר (במשך חמש שנים של עמל סיזיפי) כשחזור מיניאטורי של אקט הבעילה. בעוד שאני (שלא ראיתי את המטבח עצמו, רק תמונות שמצאתי באינטנרט) נעניתי דווקא למתיקותה של הפנטזיה. וכשמירי וחברתה חזרו הזכירו את לועו הפעור של התנור ההנזל-וגרטלי, מיהרתי לגייס לצדי את "נערת האווזים" של האחים גרים, סיפור שבו זוחלת הגיבורה לתוך תנור ובוכה ומייבבת ושופכת את לבה, וכשהיא סוף סוף מגיחה מתוכו ממתינים לה בגדי מלכות. כי ככה זה ב"נערת האווזים", מי שמבטא את צערו (ולו לתנור) מחזיר לעצמו את כוחו.

זה היה לפני שהצצתי לתנור של לייזה לו. לפני שנתקלתי פתאום בגיהנום הלאס וגאסי הזה שפוצץ את החסד, והפך את המטבח כולו להכלאה בין בית הממתקים של המכשפה לתנור הבוער.

פנים התנור של לייזה לו, פרט מתוך מטבח החרוזים. 1991-1996

פנים התנור של לייזה לו, פרט מתוך מטבח החרוזים. 1991-1996

*

  1. האם אפשר לפרום רוחות רפאים ולתפור מהן משהו חדש?

ובחזרה לקלייר ווטסון – עכשיו אני כבר מאומנת, אני מיד מזהה את הכאב. זאת לא חוכמה אולי כי אצל ווטסון זה הרבה פחות מצועף, הניסיון לפרום את זיכרון הגוף, לחזור להתחלה, לזמן שלפני הכאב, ולסנדל אותו לדימוי אחר דקורטיבי. זה כמו סיפורי המדע הבדיוני האלה שבהם נוסעים לעבר כדי לרצוח את היטלר התינוק, זה אף פעם לא מביא לתוצאה המבוקשת. וגם ווטסון לא מצליחה להיפטר מכאבי הפנטום. הכפפות מתגלגלות בפרצופי ביעותים, מסכות אילמות, שֵדֵי דלעות של הלואין, דגלי פירטים אומללים.

מסכות תיאטרון, מוזיאקה רומית

מסכות תיאטרון, מוזיאקה רומית

קלייר ווטסון, Now-What (כאן גם הפה סכור ברצועה, אז בכלל)

קלייר ווטסון, Now-What
(כאן גם הפה סכור ברצועה, אז בכלל)

עש הגולגולת

עש הגולגולת

מישהו שאת שמו שכחתי לצערי, הלחין פעם את ההוראות על מחסום השער של קיבוץ ספר: "עצור,/ כבה את האורות החיצוניים,/ הדלק את האורות הפנימיים,/ הזדהה." ההלחנה כמו שחררה את הנופך הרוחני פיוטי מתוך ההנחיות הטכניות. אבל כשווטסון ניסתה לחזור אחורה לשלב הטכני של הכפפות, התברר שזה בלתי אפשרי. אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. הכפפות הפרומות הן כמו עור שנפשט. הכאב כבר שם. שלא לדבר על הבלבול בין תוקף לקרבן.

קלייר ווטסון, Ancestors Say (פרט)

קלייר ווטסון, Ancestors Say (פרט)

וחשבתי גם על עבודת הוידאו של בועז ארד, "שיעור בעברית", שבה הוא פורם נאומים של היטלר להברות, ומטליא מהן בסבלנות את המשפט העברי "שלום ירושלים, אני מתנצל." (כתבתי על זה פעם בהקשר אחר ואז בלטו לי דברים אחרים. ועדיין).

*

  1. חורי הדמעות

אחת מדודותיה של אמי חיתה עם משפחתה באפריקה שנים רבות. זה היה מזמן, לפני היות המודעות הסביבתית. הם צדו נמרים ושלחו לנו במתנה את העורות שפשטו; עור של נמר בוגר ועור קטן של גור: מעין מגזרות סימטריות של חיות מושטחות כולל רגליים וזנב. אבל מה שריתק והבעית אותי יוכל מכל היו חורי הכדורים ליד הראש. לא פצעים אקספרסיוניסטיים אלא חורים עגולים ונקיים כאילו נגזרו במספריים.

ובחזרה לקלייר ווטסון; כפפות המפורקות הן סימטריות כמו עור שנפשט, החורים הם ספק חורי כדורים, ספק חורי דמעות.

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble (פרט)

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble (פרט)

האתר של קלייר ווטסון

*

ועוד שלוש הערות לסיום:

* חלק הארי של מאמר המעשיות של דרנטון פורסם בשעתו ב"זמנים" 16, גיליון סתיו 1984, בתרגום אלגנטי ומדויק של פניה עוז.

** ואם כבר מדברים על זה, זוכרים את תעלומת ההורים החורגים? המאמר מספק קצה חוט לפתרונה: בצרפת של המאה ה18 היה שיעור הנישואים השניים של אלמנים כפול משיעור הנישואים השניים של אלמנות. כלומר, גם במציאות היו הרבה יותר אמהות חורגות מאבות חורגים…).

*** התכוונתי להביא עוד כפפות מאוסף כפפות הכאב שלי, של מרי ריינולדס, של דורית נחמיאס ושל מרט אופנהיים (לה יש מגירונת משלה) ואחר כך נמלכתי בדעתי מחשש אַייסֶה בְּסַייסֶה ׁ(ביטוי שאבד מהעולם אבל מדבר בעד עצמו). אז רק אופנהיים אחת לסיום ולעידוד. איכשהו גם בעבודות היותר טעונות שלה יש משהו עוצמתי.

מרט אופנהיים, כפפות, 1985; מתוך מהדורה מוגבלת של 150 זוגות כפפות שצורפו ל Deluxe Edition של Parkettmagazine.

מרט אופנהיים, כפפות, 1985; מתוך מהדורה מוגבלת של 150 זוגות כפפות שצורפו ל Deluxe Edition של Parkettmagazine.

*

עוד פוסטים על זכרונות ילדות

זכרונות עתידניים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת

על מות הילדה

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

שמלות של כאב – הקולקציה של נלי אגסי

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

המשפחה הלא קדושה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

*

ובשולי הדברים.

* ב30 לאוקטובר ייערך יום ראיונות אחרון לחממת האמנים השישית של תיאטרון הקרון.

* ערב יום כיפור זה גם יום הולדתי. גמר חתימה טובה. (ויש עוד פרק).

*

Read Full Post »

על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).

נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. כמו שושנה בין החוחים

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.

זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.

ki

ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה של מרט אופנהיים "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, כשחושבים על כל עבודות הפרוות של מרט אופנהיים (כל ספלי הפרווה וכוסות הבירה עם ידיות הפרווה וכפפות הפרווה) אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

*

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

  1. אצבעות מתות מדברות

בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).

JOSEPH BARBACCIA מכאן===

JOSEPH BARBACCIA התמונה מכאן.

ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".

כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).

*

  1. הומונקולוסים* של כאב

* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).

sensory_homunculus

בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.

באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:

בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.

גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).

לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.

אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.

יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי בילדותה)

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי הפעוטה)

*

עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

*

Read Full Post »

רונית ברנגה

רונית ברנגה

ארבע הערות ארוכות על סוד קסמם:

*

  1. בין מודרניזם לפנטזיה

רונית ברנגה מכליאה בין חי לדומם. יש הכלאות כאלה גם במציאות; נניח רגל מעץ למי שאיבד את רגלו או יד-קרס לפירט שתנין קטע את ידו. כל מה שחורג מן הפונקציונליות שייך לפיוט ולקולאז' – ובעצם לאָסַמבְּלָאז' (יצירה המשלבת חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) – לפריקיות, מוטציה, הנדסה גנטית, מיתוס ומאגיה; ההרכב והמינון משתנים על פי ההקשר.

כי יש הבדל בין הכסא הפיוטי של רוברט וילסון, שבו הוחלפה הרגל השלישית החסרה ברגל של יצור חי, לספל הסיוטי של Christine Chin, שיש בו בכל זאת גם קרירות של אופנה ועיצוב, לקורבנותיו של סיד, הילד המתעלל מ"צעצוע של סיפור1", דוקטור מנגלה של עם הצעצועים.

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

אחד מקורבנותיו של סיד מ

אחד מקורבנותיו של סיד מ"צעצוע של סיפור 1"

לפעמים ההכלאה היא תוצאה של כישוף שהשתבש, כמו באגדה על הנסיכים שנהפכו לברבורים. אחותם טווה להם כותונות מעלי סרפד כדי לגאול אותם, אבל היא לא מספיקה להשלים את מלאכתה; שרוול אחד חסר, והאח הקטן אמנם חוזר ולובש את דמותו האנושית, למעט כנף אחת שנותרת במקום זרוע והופכת אותו למשהו בין פריק לגיבור-על (משורר?).

Yuko Shimizu

Yuko Shimizu

הכישוף המשובש של ברנגה הוא אפל יותר מכישוף הסרפדים; זה לא קסם של גאולה אלא של השתלטות. האצבעות המבצבצות מן הכלים מאיימות ומטרידות כי לא ברור לאן נעלם שאר הגוף, איך הוא נדחס לכלים כה קטנים ודקים.

באחד משיעורי הוגוורטס מנסה רון להפוך עכבר לספל, ובגלל שהוא לא מדייק מתקבל ספל עם זנב. העבודה של מרט אופנהיים למטה שבה ומוכיחה, כמה קצר המרחק בין מודרניזם לפנטזיה.

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

*

רונית ברנגה

רונית ברנגה

  1. רמשים מתכופפים ותיאטרון חפצים

גם לכלים הקטנים של ברנגה (לפחות לכל אלה שדגמתי) יש חמש אצבעות, כלומר יד שלמה. זה עוזר מן הסתם ליציבות, קשה לאזן כלי על רגל אחת או על שתיים, ובו בזמן זה גם הופך אותם לרמשים משונים מרבי רגליים, מששניים ומרתיעים במיוחד בגלל המראה המתורבת של הכלים.

קחו למשל, לשם השוואה, את האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים". אחרי שהילד גיבור האופרה פורק את זעמו על החדר, קמים הכלים החבולים לתחייה. לכאורה זה דומה למה שמעוללת ברנגה, ובעצם לגמרי שונה.

מתוך האופרה של מוריס רוול

מתוך האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים", כוריאוגרפיה ירי קיליאן, תיאטרון המחול ההולנדי.

כלי הענק של האופרה נראים כמו תלבושות, תחפושות שרגליים ואברים אנושיים אחרים מבצבצים מתוכן.

הכלים של ברנגה קרובים יותר לתיאטרון הבובות העכשווי, שעושה שימוש נרחב ב"השאלת איברים". כלומר, יוצר אנטומיה היברידית משילוב של אברים חיים ומעוצבים.

בסרטון הבא אפשר לראות את מיטל רז מפליאה (באמת מפליאה) להנפיש בעזרת אצבעותיה.

ולא רק בעזרת האצבעות. כשרז תולשת את הפטרוזיליה בשיניה היא הופכת את פניה למעין תקריב ענק של פני הזברה המיניאטורית. היא מטעינה את הזברה הקטנה ברגשות ובאנרגיות של אישה שלמה.

תמיד היתה קרבה בין תיאטרון בובות לכישוף. ואם כבר מדברים על זה, בין תיאטרון לכישוף בכלל; אנטונין ארטו אמר, "תיאטרון, במילה אחת, שאינו מעשה של כישוף, איננו." אבל תיאטרון הבובות העכשווי מבצע את הקסם ומערטל אותו בו בזמן. הוא חושף את המנגנון, את אחורי הקלעים ומשתף את הצופה במשחק (שוב נקלעתי לגבול בין מודרניזם לפנטזיה, רק מחיצה דקה של מודעות ופיכחון מפרידה ביניהם).

רונית ברנגה (שאמנם קרובה יותר לכישוף ממיטל רז) מגלה אינטואיציה בובנאית גבוהה, כשהיא נשענת על התנועה ה"טבעית" של הכלים. זה לגמרי טבעי שקנקנים יתכופפו; אנחנו הלא מטים אותם כל הזמן כדי לשפוך את תכולתם, והם כמו למדו ואימצו את התנועה. וזה לגמרי טבעי שאצבעות ייחלצו לעזרה, הן ממילא נמצאות בסביבה.

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.)

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.) מתאימים לצד הבלתי צפוי של ההגדה.

*

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

  1. מין ומגדר

התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי.

(מתוך עץ השיער מאת מרי דה מורגן)

מרי דה מורגן מפרקת את הגוף הנשי לדימויים עזים ועדינים טעונים בכאב ובמיניות; מפרחי פיות טורפים ועד פרחי עיניים סקרניים או בוכיים, שלא לדבר על עץ השיער.

ובהמשך לכך גם הכלים של רונית ברנגה טעונים באלימות ויצריות, מן הפה המוגש על צלחת שוכבת (בלי "רגליים", היא לא יכולה לברוח) ועד לזרבובית הפאלית שרוכנת מעליו.

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

*

  1. מטונימיות רבות עוצמה

מבחינה פואטית, הכלים הפנטסטיים האלה הם מטונימיות. שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) הסביר מה זאת מטונימיה באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה. (מתוך הפוסט שמרחיב ומסביר גם את ההבדל בין מטונימיה למטפורה)

ובהמשך לכך, גם רונית ברנגה ממזגת בין הספלים לאצבעות שאוחזות בהם (או לפיות שנצמדים אליהם) ויוצרת מטונימיות מתעתעות, לופתות ומצחיקות, מרגשות ומבעיתות בו בזמן.

כי מה קורה פה בעצם? האם הכלים האלה הם בני אדם שהתנוונו והפכו לבשר אחד עם כליהם מרוב שימוש והזדהות וחמדנות, ורק חלק קטן חסר מנוחה ורעבתני עדיין משתרבב ומעיד על מוצאם?

או שמא אלה הכלים שהתקנאו ביוצריהם ומצאו דרך להשתלט עליהם, רק האצבעות והפִּיות מציצים לרגעים כמו אברים של טובע?

או שאולי הפיות והידיים לא שייכים לקורבנות אלא דווקא לכלים הטורפים שאורבים לכל מי שמתקרב אליהם?

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

הסתירות האלה מייצרות מתח ואירוניה, כלומר עוצמה פיוטית, רטורית ורגשית.

לסיום, הנזל מושיט עצם למכשפה בברכת חג מולד משונה מצמררת, שנפרדת מן האצבעות של רונית ברנגה ופותחת את השער לפוסט הבא, על אצבעות בסיפורי האחים גרים.

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הספר הנפלא ביותר

בתיה קולטון מכליאה חי בצומח

חייל הבדיל האמיץ (או מבוא לתיאטרון חפצים)

עוד על ספלים ואנשים ב"דגי זהב" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וודו וחפצי מעבר, על סופי קאל

לצלם בגיהנום (כולל תיאטרון חפצים של ואן גוך)

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

להורים וילדים – תיאטרון-גלריה החנות (אחד המקומות המלבבים בעיר) חוגג את סיום החופש הגדול בשלל הצגות הילדים הסדנאות והקרטיבים של פסטיבל ארטיק. במקביל תוצג במקום תערוכת ציורי ילדים שאצרו אמה וסופי שור בנות השמונה. בפתיחה ב25.8 בשעה 18:00 יימכרו ספרי הצביעה של עמותת אליפלט.

*

הזדמנות נדירה לצפות בשני הגנים המרתקים של נעמי יואלי

במסגרת 360° – פסטיבל תיאטרון במרחב הירושלמי. לאתר הפסטיבל

"ובמיוחד גן זה א'" – סיור לחישות בחצר הילדות של יואלי בגן רחביה: יום ה' 25.8, 20:30 ו-22:00

"ובמיוחד גן זה ב'"- Story telling על ספסל במשכנות שאננים – יום א, 28.8 בשעה 18:45

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון!

*

Read Full Post »

זו הרשימה השנייה על "כל מיני פרוות" מאוסף האחים גרים. מומלץ מאד להתחיל בחלק הראשון שכולל גם את תקציר הסיפור.

*

הנערה ממציאה לכאורה, דרישות בלתי אפשריות כדי להכשיל את הנישואין. זה מה שחושב האב שאץ למלא את משאלותיה. הסיפור כמו מלהק אותו לתפקיד הגיבור שמבצע מטלות אגדיות, אבל כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל, וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב (כמו שכתוב בספר משלי). במקום לקדם את מילוי תשוקתו הוא מארגן בלי דעת את בריחת בתו ואת נישואיה לגבר אחר. אם זה היה קצת יותר מוחצן זה היה קומי.

ואם ננסח את זה מצד הנערה: באינסטינקט של שורדת היא משיגה את כל מה שנחוץ לבריחה, וביחד עם הטבעת והכישור והפלך גם את כל מה שנחוץ להחלמה ונישואין של אהבה.

*

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942

*

שיבושים ותיקונים

אפשר לומר שכל דבר הוא יפה, ובלבד שיבוא בעתו ובמקומו; ולעומת זאת, אין דבר המסוגל להיות יפה כשאינו מופיע בזמן הנכון. תוכל כמובן לשבח מישהי על יפי שערה, אבל תתקשה להביע אותה התפעלות למראה תלתל אחד מאותו שיער אילו מצאת אותו במרק שלך.

ז'אן פרנסואה מילה (1814-1875)

אב-חתן זה שיבוש של סדרי הבריאה, ובמין אפקט מתגלגל, השיבוש נמשך והופך בת מלך לחיה קטנה (הציידים שלוכדים אותה קוראים לה חיה מופלאה) ולמשרתת, ובו בזמן הוא מתפשט גם לחפצים של הנערה, שמאבדים את מקומם ואת שימושם ואת גודלם הטבעי בזה אחר זה. הסיפור עוקב אחריהם עד שכל דבר חוזר לגודלו ולמקומו הנכון. זה מתחיל ביופיה של הנערה שמצטמצם ונארז מחוצה לה בקליפת אגוז, השאר מוסתר בזוהמה ובפרוות. הטבח מזהיר אותה שלא תפיל שערה למרק, אבל היא מפילה זהב אחר לתוכו: קודם טבעת (שמקומה על האצבע כטבעת נישואין), ואחר כך כישור זהב ופלך זהב, שאפילו יותר זרים למרק, ועוד למרק של גבר; אלה שני כלים מובהקים של נשים, כלים ביתיים שהתכווצו אמנם – כמו האור והיופי – כדי לטבול במרק. ממש אליס בארץ הפלאות.

השילוב בין המרק הטעים לשיבוש מושך את תשומת לבו של המלך החדש. במין סימטריה הפוכה לאב שקלקל הוא מצליח אט-אט בעזרת סימני הדרך שמשאירה הנערה ולפי הקצב שהיא מכתיבה, להחזיר הכל למקום: ראשית, הוא מחליק את הטבעת על אצבעה, שנית הוא מאריך בריקוד כך שאין לה זמן להסיר את האור, היא רק מכסה אותו בפרווה, ובנוסף לכך היא מתרשלת בהשחרת גופה; אצבע הטבעת נותרת צחורה: אצבע של כלה שמודבקת במין אסמבלאז' על גוף מפויח של משרתת. אבל כשם שהשיבוש התפשט כך גם התיקון מתפשט מן האצבע לכל הגוף. המלך מסיר את הפרווה וכמו אצל חנה'לה – כל כתם הופך לכוכב. ורק אז, כשהכל נמצא במקומו הנכון מתאפשרים גם נישואים "נכונים" של אהבה ותמיכה.

*

לואיז בורז'ואה, ללא כותרת, 1940-1943

*

שורדות של גילוי עריות

פרטים רבים בסיפור חופפים לסימפטומים ארוכי טווח של שורדי גילוי עריות.
הנה כמה שדליתי מתוך רשימה ארוכה:

* הנסיון להחביא את הגוף מתחת לבגדים רחבים, למשל כל מיני פרוות, כדי להימנע מתשומת לב מינית. * צורך בלהיות בלתי נראה – כנ"ל. * התכווציות בפינה והתחבאויות – מאז שהיא בורחת היא ישנה בתוך גזע עץ חלול או בכוך שמתחת למדרגות. * אשמה ותחושת חוסר ערך – במילותיה שלה, "אני ראויה רק שיזרקו עלי מגפיים". * ידיעה אינסטינקטיבית של מה האחר רוצה ופעולה למילוי צרכיו – המרק המושלם שהיא מבשלת. * תחושת נטישה, העמדת פנים שזה לא קרה – "אני ילדה מסכנה שאין לה עוד אבא ואמא", "איני יודעת דבר". * בעיות אמון ואמביולנטיות כלפי קשר וקרבה – כך אפשר להסביר את ההעלמויות החוזרות שלה; ארבע פעמים היא נגלית למלך ונעלמת. * רצון לשנות את השם כדי לנתק את היכולת המאגית של התוקף לשלוט בך – מרגע שהוא עוזבת את הבית היא נקראת "כל מיני פרוות". * ריבוי אישיויות – נסיכת האור וחיית הפרוות – הוחצן בסרט "עור החמור". בקליפ שלמטה קתרין דנב הכפולה מכינה את עוגת האהבה.

.

*

סיום ושאלה

על אף הכאב והירידה הגדולה יש תחושה של קסם בסיפור ושל חוסר מאמץ, הכל קורה מעצמו בעדינות ובאגביות של חלום; החל מן הגדלים הנזילים ועד לקלות שבה מרפה הסיפור מן האב המתעלל. הוא לא מחייב אותו לרקוד בנעליים מלובנות ולא מנקר את עיניו, הוא פשוט משאיר אותו מאחור. הנפש היא קוסמת גדולה.

ובכל זאת יש משהו שמטריד אותי. אני אגיד את זה כך: קשה שלא להבחין בדמיון בין "כל מיני פרוות" לסינדרלה; פרטים כמו מות האם, השיעבוד, שמלות פלא, הנשף, הריקוד, ההימלטות למטבח והגילוי, משותפים לשתי האגדות. אבל מה שמשונה ב"כל מיני פרוות" הוא שהאב המתעלל ממלא גם את תפקיד הפיה הסנדקית; הוא זה שמספק לה את מה שהיא צריכה בשביל להתחתן עם הנסיך. הזכרתי את זה כבר בתחילת הפוסט, כהיפוך קומי. אבל זה עדיין מטריד אותי, קיומית. מילא הפרוות, אבל איך ייתכן שהאב הזה הוא שמספק לה את האור? (מישהו? זה באמת מציק לי.)

*

עדכון: בעקבות השיחה בתגובות התחוורה לי פתאום הופעתם התמוהה של הפלך והכישור בסיפור. נכון שנשים בכלל ארגו וטוו אבל בסיפור הזה הכשרון ה"נשי" מבוטא דווקא דרך הבישול. את הכישור והפלך אפשר לכאורה להמיר בכל אוצר אחר. אלא אם כן זה האקדח של צ'כוב שעוד יִרה במערכה הבאה, זו שעוד לא קיימת בסיפור. מין רמז ומשאלה שיום יבוא והיא תטווה לעצמה בגד אור משלה.
(תם ולא נשלם. יש לי הרגשה שעוד אחזור לסיפור הזה).

*

הנישואין על פי האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

מה עושות הנסיכות בלילות?

*

וגם –סיפורים יכולים להציל

*

וקריאה אחרונה לאוהבי אמנות, ספרים ובני אדם!

*

Read Full Post »

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הוא יוצא דופן מכל בחינה. לא רק שהוא עוסק בגילוי עריות בצורה הישירה ביותר – המלך מתאהב בבתו ומתעקש לשאת אותה לאישה, אלא שגם אשתו שגרמה לצרה הזאת מלכתחילה, היא אמה הביולוגית של הנסיכה (בניגוד לאם חורגת דמונית). הסיפור כולו מתגייס להצלת הנערה, אבל גם ברגעיו האפלים ביותר יש מין חוסר שיפוטיות שאופייני יותר לסרטיו של הייאו מיאזאקי  מאשר לעולם המעשייה. ובכלל שורים עליו מין קלות וקסם חלומי שעומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג.

אבל נתחיל מהתחלה, כלומר מהתקציר:

לפני מותה משביעה המלכה האהובה את המלך שלא יישא אישה חדשה אלא אם כן תהיה יפה כמותה ובעלת שיער זהוב כשלה. המלך מתקשה למצוא מועמדת שתענה על שתי הדרישות, ובינתיים מתבגרת בתו והיא כה דומה לאשתו המתה שהוא נתקף אהבה עזה ומחליט לשאתה לאישה. היועצים נחרדים: "האל אסר על האבות לשאת את בנותיהם לנשים, ומן החטא לא יצמח דבר טוב, והממלכה תחרב כך עד היסוד." הבת המומה. כדי למנוע את הגזרה היא מציבה תנאים: המלך צריך לתת לה שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים. "חוץ מזה אני דורשת גם אדרת מאלף מינים של פרוות ועור מחוברים יחד. כל אחת מהחיות בממלכתך תאלץ לתרום פיסה מעורה לצורך התקנתה." אחרי שהמלך ממלא את כל הדרישות היא תוחבת את שלוש השמלות לקליפת אגוז, לוקחת טבעת זהב וכישור ופלך עשויים זהב, ואז היא מתעטפת בפרווה, משחירה את פניה וידיה ונמלטת באישון לילה.
בדרך היא נרדמת בתוך גזע חלול וכלבי ציד של מלך אחר מגלים אותה (מלך אחר של ארץ אחרת, לא אביה!). היא נלקחת למטבחו ושם היא מבצעת את כל המלאכות הבזויות. שמה החדש הוא "כל מיני פרוות". ערב אחד נערך נשף בארמון. הטבח מרשה לה לצפות ברוקדים בתנאי שתחזור בזמן לאסוף את האפר. היא לובשת את שמלת השמש ורוקדת עם המלך. בסוף הריקוד היא נמלטת וחוזרת לדמות המשרתת. כשהטבח מורה לה לבשל מרק למלך היא שומטת לקערה גם את טבעת הזהב. המלך מתמוגג מהמרק ומסתקרן מן הטבעת. הוא מזמן את המבשלת לבירור אבל הנערה מתכחשת לטבעת ומכריזה: "אינני יודעת דבר ואינני מוכשרת לכלום ומגיע לי רק שיזרקו לי מגפיים על הראש." בחגיגה הבאה הכל חוזר על עצמו, רק שהיא לובשת את שמלת אור הירח ומניחה את כישור הזהב במרק. ובפעם השלישית המלך מצליח לענוד לה את הטבעת בגנבה. הריקוד מתארך והיא לא מספיקה לפשוט את שמלת אור הכוכבים ורק לובשת עליה את אדרת הפרוות. ברגע הנכון האדרת נשמטת, היא נישאת למלך והם חיים באושר עד מותם.

הערה: בגרסת שרל פרו נקרא הסיפור "עור החמור" והוא שונה בפרטים רבים כמו גם ברוחו.

איריסיה קובליו, מתוך "זמן טרופות"

.

בין אוֹרוֹת לעוֹרוֹת

הדרישות שמעלה הבת כדי למנוע את הנישואין עשירות במשמעויות. כשהיא מבקשת שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים – היא מבקשת לעצמה כמדומה את כל האור השמיימי – ה"כמו" נושר מעצמו – רק אור יכול להצטמצם כך ולהיגנז בקליפת אגוז. המאוֹרות מייצגים את יופיה ואת האור החיצוני והפנימי שלה. הוא מנותק ממנה עכשיו ומכווץ למידת אגוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית ומן האשמה שהיא מרגישה על כוח הפיתוי שלו, אבל הוא שמור עמה עד לרגע שבו תשוב ותהיה שלמה (לו היה הסיפור עברי במקורו, היינו חוגגים על הזיקה בין שִׂמְלה לשְׁלֵמה).

למעלה, שתי שמלות של נלי אגסי מתוך אחת עשרה שמלות של אור. אגסי יצרה גרסה נוספת של אותן שמלות, עם אבנים במקום נורות.

בגדי אור אגב, קיימים במעשיות נוספות. שתי הדוגמאות שעולות בדעתי הן אמנם מאגדות אמנותיות ובשתיהן האור החיצוני הוא מימוש של אור פנימי.
שמלת השבת של חנה'לה: "היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … כל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה".
וגלימת אור הויטראז' של
המלך הצעיר של אוסקר ויילד "דרך החלונות שזגוגיותיהם צבעוניות חדר אור השמש וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … המלך הצעיר ניצב שם עוטה הדר מלכות, ואור מופלא, זוהר של מסתורין, עלה ממנו." (תרגם רפאל אלגד)

למטה: גם בית יכול להיות עשוי אור. קשתות אדריכליות מאור בעיצוב סטודיו טרויקה (שגיליתי דווקא פה)

*

ואדרת כל מיני הפרוות היא בכלל אדרת "כל מיני משמעויות": יש בה צד מעשי של הסוואה, וצד של הגנה – כוחן של אלף חיות מגן עליה, יש בה צד של שנאה עצמית וכיעור עצמי. ובו בזמן זוהי גם הכרזת עוצמה; כמו ששמלות האור נכסו את השמיים, אדרת הפרוות מנכסת את הארץ שעליה דורכות החיות. וזה היה אגב מקובל בימי הביניים – עריסתה של הנסיכה איזבלה מן המאה הארבע עשרה למשל, כוסתה בשמיכה מ67 עורות של בעלי חיים. (פתאום נזכרתי שבאסור לשבת על צמות יש אלטע זאכן פראי שטוען ששערו המשונה המקורזל והשופע לגילו הוא בעצם פאה שעשויה "מתלתלים אינטימיים של בנות").

למעלה: "כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית. האדרת שלה נראית כמו נוף ממטוס, קשה להבחין ב"קו התפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי. כפתורי האדרת אגב, "נעולים" בצלבים מאגיים אדומים של איסור על גילוי עריות.

ובד בבד האדרת היא שיקוף קולוסלי של יצריו החייתיים של המלך. גיבור הנבחר ספרו הקסום של תומאס מאן, צאצא של גילוי עריות כפול ומכופל, מתכווץ והופך לחיה קטנה בשנות התשובה שלו (וגם הספר הזה אגב, מבוסס על סדרת טקסטים מימי הביניים).

ולבסוף – כשמקשיבים לניסוח המדויק של הבקשה מתברר גם עד כמה היא מדבבת את זעקתה של הנערה: היא מבקשת שכל חיה "תתרום חתיכה מעורהּ" לבגד, מה שמזכיר את לטרת הבשר של הסוחר מוונציה שאמורה להיגבות מקורבן חי. וגם הנערה היא חיה כזאת שנדרשת לתרום חתיכה מגופה. אבל המלך לא קולט את הנזיפה המובלעת, הוא שולח ציידים לפשוט את עורן של החיות כאילו היתה מאהבת פזרנית שחשקה במינק חדש.

.

מרט אופנהיים, כפפות

ובמשמעות האחרונה או הכמעט אחרונה – החיות הן קורבן ותחליף לנערה, כמו האיל בסיפור העקדה, וכמו הריאות והכבד של החזירון שאוכלת המלכה הרעה במקום האברים הפנימיים של שלגייה (מצטערת אבל ככה זה אצל האחים גרים, לא לב של אילה אלא כבד וריאות של חזיר קטן, הרבה יותר הגיוני מבחינה מאגית, כמובן). בתמונה למטה העקדה של ויליאם בלייק. אם לא הייתי יודעת את שם התמונה הייתי חושבת שזה משהו אחר.

.

ויליאם בלייק, עקדת יצחק

מנשה קדישמן, עקדת יצחק, הנער והאיל הם תמונת ראי, שני צדדים של אותה דמות.

*

לחלק השני והאחרון של הפוסט הנפש היא קוסמת גדולה.

*

עוד באותו עניין

שמלות של כאב, רבקה הורן

שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי

אחת עשרה שמלות של אור

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

עץ השיער – לינק לפרק הראשון שמוביל לפרקים הבאים

ולדיון בסיפור: האם אפשר לאחות גוף שנקרא לגזרים?

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

*

וכמובן – סיפורים יכולים להציל (כולל ראיון עם מיה סלע, וביקורות של יאיר גרבוז, מוטי פוגל, סיפור פשוט, שועי רז ויונתן אמיר).

*

ותזכורת חשובה חשובה:

בסופשבוע זה תיערך תערוכת ההתרמה השנתית למען ספריית גן לוינסקי.

תוכלו לקנות יצירות אמנות מעולות וגם לתמוך בספרייה.

זה קצת נודניקי לבקש את עזרתכם בכל שנה, אבל החיים הם לא מעשייה

שמסתיימת באושר ועושר אלא עסק סיזיפי. כדי שהספרייה תשרוד

צריך לוותר על חן ולנדנד. אם אתם מוקירים את קיומה ומזדהים עם מטרותיה

אנא בואו בהמוניכם והפיצו הלאה ותבואו על ברכה גדולה!

*

Read Full Post »

 

לואיז בורז'ואה (1911-2010) "7 במיטה", 2001, אריג, פלדת אל-חלד, זכוכית, עץ, 172.5 x 85 x 87.5 סמ'

*

"כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," אמרה לואיז בורז'ואה (להוריה היה בית מלאכה לתיקון שטיחי קיר), "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה."

גם אם מתעלמים מהדוקרנות של המחט, ומסכנותיה המשוננות באזני ילדים – סימני האיחוי של "שבע במיטה" הם בעצם צלקות (אֶנְעַץ בַּבַּד הַמַּחַט – / בַּלֵּב הִיא לִי נִתְקַעַת / וְאֶת לִבִּי פּוֹצַעַת. מתוך "שיר החוט" של ורשבסקי באדיבות ע, מיקירי הבלוג).

*

אריג זה נשי וחם ויומיומי. זרועותיהן של הדמויות מוצלבות זו על זו כמו תכי ריקמה. "7 במיטה" קרוב לבובות סמרטוטים יותר מלפסלי שיש וברונזה, והכי קרוב לבובות טיפוליות שנותנים לילד כדי לצפות בו כשהוא משחק, כדי שידגים מה עשו לו, איך התעללו. מעבר לרוך של החיבוקים מבצבצים פה ושם אברי מין גבריים, נוכחים-חבויים בתוך הורוד הנשי החלק הזה, לא קירחוּת של אסירות (הן שמנמנות מדי בשביל מחנה ריכוז) אלא של חסרי הגנה; "שיער הוא ההגנה שבה נשים עטופות. כמו זחל בתוך גולם," אמרה בורז'ואה.

*

ומצד שני זה מתמטי וגיאומטרי – ובורז'ואה הלא למדה מתמטיקה בסורבון – זוהי מפה, שרטוט תלת-ממדי של מערכת יחסים, תרשים זרימה של התעללויות, ניאופים ונחמות: מי מחבק ומי מזיין ומי מביט לאחור בחשש או בהשגחה.

אביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל (כידוע), רומן ממושך וגלוי עם האומנת שלה. אמה ידעה והבליגה וביקשה מבורז'ואה לעקוב אחרי ההתרחשויות. "הוא היה זאב," אמרה בורז'ואה על אביה, "והיא היתה ארנבת רציונלית וסלחנית שקבלה אותו כמו שהוא."

*

ל"7 במיטה" יש נופך אגדתי, משהו בין 12 האחיות של הנעליים השחוקות ממחולות (אגדה שבה אחוות החלום הנשית מפורקת בברוטליות על ידי גברים), לבין "החייט האמיץ" שהרג במכה אחת שבעה זבובים שהתיישבו על פרוסת הלחם בריבה שלו. מרוב שמחה וגאווה הוא רקם על חגורתו "7 במכה אחת". (ה"7 במיטה" כשבעה זבובים שהומתו בהינף סמרטוט של האב העריץ המתעלל).

.

מרינה אברמוביץ, מתוך "8 שעורים על ריקות עם סוף טוב"

העבודה של מרינה אברמוביץ' למעלה, מקבלת משמעות אחרת כשלא חושבים על ילדות-חיילות אלא על התעללות בתוך המשפחה.   

*

הפרט המוזר והמטריד ב"7 במיטה" הוא חוסר ההתאמה בין מספר הראשים, הרגליים והגווים: 10 ראשים, 13 רגליים, 7 במיטה.
סבתא, למה יש לך כל כך הרבה ראשים? חוקרת כיפה אדומה.
כדי שאוכל גם לחוות וגם להתבונן, כדי שאוכל למצוא עוד נקודות מבט. ואולי זה בכלל משהו טכני שקשור במהירות החשיפה. כמו בצילום; החלקים שזזו נמרחים או משתכפלים. 

.

מרט אופנייהם (1913-1985 כמעט בת גילה של לואיז בורז'ואה), הסוריאליזם של ההתכה והפיצול.

 

ג'וזף קורנל, נסיכת מדיצ'י

.
"7 במיטה" מוקף בקירות הזכוכית. "אני רוצה להיות בית זכוכית," אמרה בורז'ואה פעם. זה תוכהּ שמוצג לראווה על במה ומאחורי הזכוכית. דומה ושונה מג'וזף קורנל (1903-1972) שארז את ילדותו בוויטרינות קטנות עם מגע סוריאליסטי, משהו בין פֶטישיזם של ילדוֹת לבית מרקחת פיוטי. העבר מיובש כאוסף פרפרים. קורנל תמיד מזכיר לי את "הילד המת" ממחזהו של לורקה "ככלות חמש שנים" המופיע בבגדי הקומוניון הראשון הלבנים שלו, זר ורדים עוטר את ראשו והוא אוחז בכפתו של החתול הכחול שלו שחזהו מוכתם בדם. אבל קורנל זה לא הנושא עכשיו, רק רציתי להגיד את ההבדל בינו לבין בורז'ואה: אצלו העבר רחוק וחנוט ואצלה הוא חי ובועט ומרים ראש מהמיטה שבה השכיבו אותו.

"7 במיטה" 2001, אריג, פלדת אל-חלד, זכוכית, עץ, 172.5 x 85 x 87.5 סמ', לואיז בורז'ואה (1911-2010)

ו"7 במיטה" אמנם משתנה לפי הזווית; מצד הרגליים הדמויות נראות שוכבות, אבל ראשיהן כמסתבר, באוויר; האם זה רגע של התעוררות? דריכות מתמדת, אשלייה עצמית שיש כר, שהכל בסדר, אבל אין שום כר ובסדר.

*

האחים צ'פמן, 1995 Zygotic Acceleration, Biogenetic, De-Sublimated Libidinal Model (Enlarged x 1000)

 למעלה, עוד דומה ושונה של האחים צ'פמן: תמונה קבוצתית, התעללות, ילדים, שיכפול, הנדסה גנטית, וקורטוב האחים גרים, אלא שהכל קר וסנסציוני, נטול מסתורין, מורכבות, אנושיות.

*

ואולי "7 במיטה" אינה דיוקן קבוצתי אלא דמות אחת משוכפלת, "צילום מייברידג'" של הנפש, של הפיצול שלה בזמן ובמרחב (כשחזרתי למייברידג' מתברר שגם הוא לא היה כ"כ מדעי בדיעבד, אלא מציצן ופורנוגרפי. ככה אומרים פתאום).      

אדוארד מייברידג'

אדוארד מייברידג'

*

הילדות היא המקור האינסופי ליצירתה של לואיז בורז'ואה. "ילדותי מעולם לא איבדה מקסמה, מעולם לא איבדה מהמסתורין, מהדרמה שלה," היא אמרה. למטה בילדות היא עם אבא ואמא ובובה.

לואיז בורז'ואה והוריה

  

*

עוד בסביבה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים?  פוסט על אגדת עץ השיער מאת מרי דה מורגן (כדאי לקרוא את האגדה קודם).

על שלוש אחיות של עגנון

שמלות של כאב, סטרפטיזים משונים

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לספריית גן לוינסקי חסרים מאד, ספרים בטיגרינית, בנפאלית, בהינדית ובטגלוג.

אם יש ברשותכם ספרים באחת משפות אלו

או רעיון או קצה חוט שיעזור להשיג אותם

אנא פנו לאיל 052-2743957 Eyal.feder@gmail.com

ותודה מעומק הלב לחנה עמית כוכבי, לשושי אדלשטיין מהספריה הלאומית ולשחר עג'מי על תרומת ספרים בערבית!

***

Read Full Post »

"קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות." (יסמין גודר בראיון ל"הארץ" )

לא מזמן פנו אלי מ"סל תרבות" שאכתוב חוברת על "אוהבים אש" של יסמין גודר. זו היתה הזדמנות לחזור לעבודה הנהדרת ולהרחיב ולהעמיק את מה שכתבתי עם צאתה. וקודם תרכיז וידאו שיצר ניר בן דויד מחומרי המופע:

*

פרולוג

הבמה בוהקת בלובנה. בפינה הרחוקה משמאל ניצבים איש ואישה. האיש (ערן שני) יחף, לבוש בחולצת טריקו לבנה מהוהה ובמכנסיים קצרים רחבים. על כתפיו מוטלת פרווה של חיה. האישה (יסמין גודר) לובשת חלוק בית ארוך ומשיי על מכנסי טרנינג וגופייה. לרגליה קבקבי פלסטיק אדומים. על מפרק כף ידה, במקום שעון, היא עונדת כרית סיכות. בזמן שהקהל נכנס לאולם היא תופרת את הפרווה לחולצת הטריקו של האיש. היא מקצצת את קצות החוטים במספריים ארוכים ומבריקים, ובאותה הזדמנות גם קוצצת שערה מזקנו. חוד המספריים מופנה אל האיש. הוא מטה את ראשו כדי לא להידקר. הקהל צוחק באי נוחות. המספריים נראים רצחניים (לא רק נראים; מאוחר יותר, כשהאישה תשמוט אותם, הם יינעצו בבמה). חולצת הטריקו של האיש מופשלת, והאישה לא מתאפקת וגוזזת, בדרך אגב, קצת שיער מבִּטנו.

 *

איש עם פרווה

כלומר פרא צַיָּד? רק הטריקו האנכרוניסטי משבש את הדימוי. אז אולי זו פרווה הדורה של אולם קונצרטים? אבל הנשים הן שלובשות אותה כך, כרוכה על הצוואר, והטריקו שוב מקלקל. וכך או אחרת, פרווה וטריקו, עולמות נפרדים, נתפרים זה לזה כמו שזמן הכנסת הקהל וזמן המופע נתפרים זה לזה, או כמו שזמן ההכנות (תפירת התלבושת) נתפר לזמן הרשמי של ההצגה.

ִקמה הארד קור", כך הגדירה פעם גודר את השפה האמנותית שלה:

"הרבה פעמים אני חושבת על זה כמו על רקמה הארד קור. פעם ראיתי  עבודה של אמנית שמאוד אהבתי, שבנתה נוף תעשייתי משאריות של רקמה, והשילוב המנוגד הזה קורה גם בשפה התנועתית שלי. יש בה משהו מאד קיצוני ותעשייתי שמושפע מתרבות אנדרגראונד ולא מנסה להתיפייף או להישאר בתוך הקונטקסט שלפיו מחול זה יפה וחמוד. מצד שני אני חושבת שיש גם המון אסתטיקה ונשיות, ומכאן הרעיון של שימוש ברקמה".

מרט אופנהיים, כפפות, 1936 

 *

הלשון

בתום הפרולוג מוצגים הגיבורים. קודם שָני, שפוצח בסולו ארוך ונפלא, מגובב ומוטלא מפיסות בלט ותנועות זימה, אגרופים של חדר כושר, פוזות וניסיונות התנעה, משחקי אצבעות, העוויות קפואות, מבטים חשדניים לאחור, נפילות על גבול הברייקדנס, דילוגים גוריים ופרכוסים אפילפטיים שמוחקים את תווי הפנים ומותירים רק כתם פה פעור והתנשפות של כלב מַלְחִית.

וישנה גם הלשון המשתרבבת שוב ושוב מצד פיו. וכמו תמיד אצל גודר, זהו דימוי רב שכבתי: מתחת לבשר הלח החייתי, העווִיתי כמו בשיתוק מוחין, נמצאת הלשון כשפה, כמחשבה, כבוראת עולם.

ואז מגיעה גודר. לא לשון משתרבבת מפיה, אלא סיכת ראש גדולה. זה קורה כל הזמן; נשים מניחות את הסיכה שלהן בפה כדי לפַנות את הידיים לאיסוף השיער, ואז הן מהדקות אותו ביד אחת ונועצות את הסיכה. גודר משהה את המחווה היומיומית עד שהתכלית נשכחת. נשאר רק הקו השחור-מבהיק על הפה, תכשיט משונה או מַקור של ציפור, הקדמה לחיה.

הסולו שלה מתחיל בנגיעה בין השכמות, מעין גישוש אחרי הנקודה המדויקת למכת מוות המלווה בלפיתת העורף. ורגע אחר כך היא ממירה את הקורבנוּת בהפגנת כוח ושרירים, שגם היא מתחלפת בתורהּ בשקשוק קבקבי פלסטיק, דילוגים. רגע היא מתחנחנת, פתיינית, ובמשנהו היא מתנועעת באקסטזה, שִׁכחה עצמית. "אני סוג של באג ליידי", היא מעידה, "שאוספת הכול ומנסה להישאר במצב פתוח שמקבל את כל החוויות לתוכי".

התחביר של גודר מבוסס על קיטוע ושיבוש. זה לא רק האופן שבו היא חווה את העולם אלא הדרך שבה היא בוחרת לארגן אותו מחדש. במקום להחליק את הסתירות היא מבליטה אותן. זו לא רק העדפה אסתטית אלא בחירה אתית, להפריע לַהזדהוּת, לחתור תחת האשליה. בדרכה שלה, מקיימת גודר את אידאל התאטרון האֶפִּי של ברכט, שפונה אל הרגש ואל החושים ובו בזמן גם מעורר את המחשבה ואת כוח השיפוט של הצופים. כמו אותה ציפור, שלפי ניסוחו היפה של ברכט, "בעודה מזמרת בשמחה על הענף שלה, היא מתחילה כבר לנסרו".

*

הלב

לקראת סוף הסולו של האישה חוזר הגבר לבמה, גורר אחריו חיה גדולה – ספק חזיר בר, ספק רְאֵם, ספק אריה מפרווה מלאכותית. בעצם זוהי גוויה של חיה. זמן מה אחרי שהוא עוצר הוא עדיין מחזיק בזנבה בחגיגיות מגוחכת של תצלום. ואז הוא תוחב יד לַגופה ומתחיל לעקור את קרביה. הקרביים נעקרים בקושי. הם עשויים ספוג צבוּע, גרבי ניילון קרועים שמתוכם מבצבצים בלוני גומי אדום, צעיפי נוצות, מחרוזות סיליקון נוטפות וחרוזים אדומים נוצצים. אלה לא באמת קרביים; התחליף גלוי לעין ועם זאת רוטט במין נטורליזם מתעתע. לבסוף מוצא האיש את מבוקשו: לב אדום לח ופועם שהוא מגיש לאישה.

האישה החליפה בינתיים את המראה הביתי שלה בשמלת טפטה שחורה, נעלי עקב ומיקרופון אלחוטי. כשהאיש מושיט לה את הלב היא מוסרת לו בתמורה את המיקרופון השחור. הוא תוחב אותו ללב אבל לא שומע פעימות, רק רחשים לא ברורים. הוא ממשיך לתחוב אותו בגסות. זהו תקריב מיני, דימוי פורנוגרפי שבו מיקרופון פאלי מנסה לחדור לוואגינה בצורת לב. שני וגודר מחליפים ביניהם מבטים טעונים. לבסוף הם מניחים את הלב ואת המיקרופון על הבמה, שם הם ממשיכים לרטוט ביחד עוד שעה ארוכה.

המיקרופון קשור לַזימה, אבל גם למחיקת הפרטיות; אם אתה לא משודר, אתה לא קיים.

יוחאי מטוס, I love cityhall
דמיאן הירסט: קייט מוס, שער מגזין טאר, 2009
דמיאן הירסט, החלום

*

החיה

הפריטים המייצגים את קרבי החיה נבחרו לכאורה בזכות הצבע והמרקם המזכירים אברים פנימיים, אבל במבט נוסף – מדובר באַסַמבְּלַאז'* של אביזרים, צעצועים וחומרים מעולם החיזור והמשחק המיני. כלומר, המטפורה של הציִד אינה "אותנטית", החיה מעולם לא היתה "אמיתית"; היא נרקחה מדימויי תשוקה. העולם הרגשי והיִצרי הוא סך כל הדימויים שהדמויות קולטות. ואם נחזור עוד צעד אחורה, אל שם המופע, "אוהבים אש": הנושא אינו תשוקה לָאהוּב, אלא תשוקה לתשוקה. הניכור נמצא בדי-אן-איי של המופע.

כשגודר שולחת את הנאהבים שלה לחקור דימויי תשוקה, היא מקרבת את עצמה לאמן הפופ-ארט האמריקני אנדי וורהול, ששִׁכפל כל מוצר תרבות של תקופתו, מבקבוקי קוקה קולה ועד דמויות מפורסמות ואירועים –  אבל לא באופן ישיר; וורהול לא התעסק בַּחפצים, בַּדמויות או בַּאירועים, אלא בדימוייהם כפי שהופיעו בתצלומי עיתונות ומשטרה, בפרסומות, בחדשות טלוויזיה וכו'.

הזוג שעל הבמה לובש ופושט צורה: רגע הם טרזן וג'יין, ורגע – שמשון (המשסע את הארי) ודלילה (החמושה במספריים), או ערן שני ויסמין גודר, הרקדן והכוראוגרפית. ושמא גינטר וברונהילדה (החזקה, זו שכפתה את בעלה בליל נישואיהם), או אולי דווקא זיגפריד, מחליפו של גינטר, בקסדתו המעוטרת בצמד קרניים.

מתוך "אוהבים אש", יסמין גודר. צילמה: תמר לם

 

טרזן וג'יין, לגודר יש פנים של שחקנית ראינוע
גוסטב דורה, שמשון משסע את הארי (פרט)

למעלה: זיגפריד הורג את הדרקון מתוך "הניבלונגים" של פריץ לאנג, 1924. זיגפריד מתרחץ בדם הדרקון כדי להיות בן אלמוות, אבל בגלל עלה נושר שנדבק לגבו, פיסת עור נותרת יבשה ובלתי מוגנת, וזוהי הנקודה שבה אפשר להרוג אותו, המקבילה לעקב של אכילס (ההערה האחרונה לא שייכת לפוסט, ובכל זאת).

המיתוסים הגרמניים חלחלו למופע דרך וגנר, מן הסתם, ודרך המוזיקה הרומנטית שממנה צמחה העבודה. אוהבים אש התחילה בכוראוגרפיה שיצרה גודר להדנובה הכחולה של יוהן שטראוס הבן לפי הזמנת פסטיבל אמנויות בוויימאר שבגרמניה. היא המשיכה והתפתחה בליון שבצרפת, בפרויקט שבו התבקשו המשתתפים להשתמש בוולסים מן המאה התשע-עשרה. למוסיקה הרומנטית השחוקה מעט, הוסיפה גודר ולס מאיים מתוך פיירו הסהרורי של שנברג, שבמילותיו היא משחקת, ומוזיקה מקורית שיצרה עם אייל שינדלר משִכפול האקורד המסיים של ולס אופוס 70 מאת שופן ועיבודו הדיגיטלי.

אזן דלקרואה, ציד אריות (פרט)

גם העיצוב של אוהבים אש מתכתב עם המאה התשע-עשרה. אני חושבת במיוחד על הצייר הצרפתי הרומנטי אֶזֶ'ן דַלַקְרוּאָה (Delacroix, 1798 – 1893), שהתפעל ביומניו מבעלי החיים האקזוטיים בגן החיות של פריז והִרבה לצייר אלימות ותשוקה, מציאותיות וספרותיות כאחד. בציורי ציד האריות שלו (יש כמה וכמה), פורץ האדום מן הצבעוניות החוּמה כמו באוהבים אש. גודר גוררת את דלקרואה אל הבמה הלבנה שלה ומערבבת ביומיום ובעכשיו, שלא לדבר על הניכור והחִפצון שמתחיל כבר בפרולוג, כשהאישה גוזזת את החוטים ואת השיער מבטנו של האיש כאילו היו חלקים מאותו שלם.

*

משחק המִחזור

האיש העטור במחרוזות אדומות מקרבי החיה שר-מדקלם בקול נשי את הטקסט הדרמטי של פיירו הסהרורי ("כמו טיפת דם מולבנת, / שמכתימה את שפתֵי המתייסר, / כך אורב לו בתוך המוזיקה הזאת / פיתוי הכיליון" וגו'), ותוך כדי כך הוא רוקד ומתיז על עצמו נוזל אדום מאקדח פלסטיק שמצא בין קרבי החיה. הנוזל האדום מכתים את חזהו הבהיר. עור ברכיו מאדים מן החיכוך בבמה. הדם המזויף והאמיתי מונחים זה לצד זה כמו הפרווה הסינתטית והאמיתית. כמו קרני החיה שמשסעות לגזרים את גרבי הניילון של יסמין גודר, וקצת אחר כך, זה עקב נעלה שמשסע את הניילון. בלי משים מתמזגת הקרן בעקב. מערה בטרקלין. הניילון הקרוע נמתח כמין עור, כמו גוף מעוות שצייר פרנסיס בייקון.

האיש והאישה והחיה ממשיכים לנוע זה לצד זה, וגם בכל מיני צירופים אירוניים, מלאי פתוס, זימה, אלימות והומור; גוויית החיה נלבשת כבגד או נחבשת לראשו של האיש והופכת אותו ליצור מיתולוגי, חלקו אנושי וחלקו חייתי. גם באביזרים אחרים יש נגיעות חייתיות; בין אם זו בירית פרווה או כרית סיכות/קוצים שעונדת האישה. מעי החיה משתלשל ממכנסי האיש כמו זנב, פיסות של גאפה שחורה (סוג של סרט דביק תעשייתי, שבו חוסמים את פי הקורבן בסרטי מתח) הופכות את בהונותיו לפרסות.

הבמה הצחורה מתלכלכת במהלך ההצגה. האביזרים מתפרקים למעין פסולת של אחרי מסיבה או אסון. הדמויות ממשיכות להשתמש בכל מה שנמצא – פיסות פרווה ואביזרי תפירה, גופת החיה, אבריה הפנימיים. זה לא מִחזור במובן המרגיע והתרבותי של המילה. זה קרוב יותר להישרדות של הוֹמלסים בסרט מדע בדיוני. ובו-בזמן זהו גם משחק יצירתי ואופנה ("אחרי שהגבר עוקר את קרביה של החיה שניהם חוגגים בלבישת האיברים הפנימיים מָשָׁל היו ילדות בנות 12 שחוגגות על הארון של אמא…", כתבה שיר חכם בביקורת על המופע). וזהו גם סך כל הניסיונות לסחוט כל טיפת אש וריגוש מגוויית התשוקה.

מרט אופנהיים, מעיל נייר ומשקפי שמש

*

האריג

כשהייתי ילדה היה צריך לסובב את כפתור הרדיו כדי לאתר את התחנה. קטעי מוזיקה, פרסומות ודיבורים, צפצופים ושריקות, הבליחו ונעלמו. כך זה גם באוהבים אש, רק בתנועה; השפה התנועתית של יסמין גודר מפורטת וקטועה. מין תסמונת טורט ריקודית בלי שום ניסיון להקציע, לגשר, למלא את הרווחים. וגם ההגדרה הזאת היא קצת מוגבלת, היא לא מעבירה את העושר האסוציאטיבי, את הזרימה הבלתי פוסקת של הדימויים: הכול הולך, מוולס ועד רודֵאו, אירופה ואמריקה, מיתולוגי וטראשי, פתטי, אירוני, ברברי, דקדנטי. אני תמיד תוהה איך קורה הנס הזה, איך נוצר – על פי ניסוחה של גודר – "אריג שלם מחלקים מפורקים שאיבדו את האני שלהם, אבל יחד מרכיבים משהו חדש". באיזו נקודה מזדכך הגיבוב והופך לזרם מרטיט לב של מחשבות ורגשות, מתי נוצר עולם, נוצרת שירה, כמו באוהבים אש.

*

פוסט-מודרניזם

השפה הבימתית של גודר היא פוסט-מודרנית, כלומר, אירונית, מערבבת תרבות גבוהה (מיתוסים, ולסים) בתרבות נמוכה (רודאו, קבקבי פלסטיק) ומוותרת על צורה סגורה והדוקה לטובת משחקיוּת ואנרכיה.

במאמר מכונן מ-1987 השווה התאורטיקן האמריקאי איהב חסן בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם. הוא ערך טבלה רבת סעיפים ומיין לתוכה צמדי מילים מתחומים שונים. "סיבה" ו"מקור", למשל, מופיעים בטור המודרניסטי, לעומת "עקבות" בטור הפוסט (לגמרי אוהבים אש), המודרניזם לפי חסן הוא פאלי, לעומת הפוסט-מודרניזם האנדרוגיני (ראו למשל שָׁני העטור מחרוזות ומזמר בקול אישה) והפּוֹלימוֹרפי (רב צורני, כל אותם צירופי אדם-חיה של המופע). אפילו את מחלות הנפש הוא ממיין: את הפרנויה – מחלת הרדיפה החד-כיוונית – הוא מניח בטור המודרניסטי, ואת הסכיזופרניה בטור הפוסט. (סכיזופרניה, בעברית: "שסעת" – על שום הפיצול בין תפקודים נפשיים כמו רגש וחשיבה, ועל שום ההפרעות בזיכרון, בקשב ובהתנהגות עקב הזיות ומחשבות שווא. זהו בין השאר, תיאור הוגן של חלקים נכבדים מאוהבים אש).

הפוסט-מודרניזם, מסכם חסן, מזכיר את חתרנותו של האוונגרד בתשוקת הפירוק שלו, אבל הוא יותר קוּל, פחות מרדני, יותר נגיש ושווה נפש, חומרי, אוכל-כול ונטול אשליות.

וכאן בדיוק סוטה יסמין גודר מן התבנית. כי על אף הנגיעה בבידור והחוש המוּלד לאופנה, גודר אינה שוות נפש או שטוחה. בעבודות שלה יש עומק תרבותי, רגשי ומחשבתי. ואפילו העיסוק הבוטה בבשר הוא צינור למשהו אחר. ובניסוחה שלה:

יש ביצירה המון ביטויים לאסתטיקה ארוטית שהיא גם מגעילה אבל גם מעניינת. גם מושכת וגם דוחה. במיוחד אני אוהבת את הרגעים שבהם הגוף הופך להיות בוטה, ונהפך דרך התנועה לבשר. בסופו של תהליך מה שאתה רואה זה את הבשר, לא את הבן אדם בתוכו ולא את המחשבות שלו. אתה רואה רק את הבשרניות של הגוף ואת הפונקציונליות של כל איבר ואיבר. אלה הרגעים הפחות אסתטיים של הסקס ולכן גם הכי מעניינים. כשאני נוהגת בגוף כבבשר, בצורה מוזרה זה עושה לי משהו שדומה למדיטציה. יש משהו בוויתור על המשמעויות הנפשיות-רגשיות של הגוף שהוא מדיטטיבי.

מתוך "אוהבים אש", יסמין גודר, צילמה: תמר לם

*

המְבַצְעים

כדי לרקוד את הטווח הזה אין די בטכניקה. יש צורך גם ביכולת רגשית ורוחנית. ערן שני נהדר, נקי לגמרי ממניירות ריקודיות, כמו מדיום שמעביר את הקולות השונים דרך גופו. הזקן הג'ינג'י שלו, המסופר בצורה מוזרה, משווה לו ארשת של גירית, של סאטיר או של גיבור, תלוי באיזה רגע של המופע. ליסמין גודר יש מראה מיושן של שחקנית ראינוע. האיכות התנועתית שלה יותר רזה ומופשטת, וההבדל הזה, כמו בין ציור לשרטוט, מעשיר את המפגש בין השניים ומרבה דקויות.

*

דמיאן הירסט, "אלף שנים" 1990, כלוב זכוכית גדול ובו מערכת ביולוגית שבה מתפתחות רימות לזבובים באמצעות ראש פרה כרות.

*

האפילוג

ואי אפשר לסיים מבלי להתייחס לדקות האחרונות של המופע. האמן הפלסטי יוחאי מטוס נמשך לבלגן שמשאירה גודר על הבמה. הוא ביקש להצטרף ולהגיב, וגודר ההרפתקנית נענתה. אחרי שהנאהבים המותשים שוכבים לנוח צץ לו מטוס בתוך ענן עשן, כמין אל מהמכונה ("דאוּס-אֶקס-מָכינה", מושג הלקוח מן התאטרון היווני, שבו חלק מן הדרמות נפתרו באופן מלאכותי על ידי אל שירד אל הבמה בתוך מכונה). מטוס לבוש בסרבל ראוותני, וזקן מסוגנן נוקשה מחובר למשקפיו. הוא מצטלם עם שני וגודר, מעצב להם בגדים מקרעי הפרווה ומכבד אותם בספק-תפוחים-אדומים-ספק-המשך-של-קרבי-החיה (ומוסיף לרגע גם את אדם וחווה לתהלוכת הזוגות המיתולוגית). הוא ממשיך ומבצע פעולות שרירותיות שמזכירות את המִחזור היצירתי של גודר.

רק כשניגשתי לכתיבת המאמר ראיתי פתאום את החוט המקשר בין הפעולות: מטוס הוא "האמן" שהופך את כל מה שנותר על הבמה – חומרים ובני אדם – לתערוכה, והוא עושה את זה במין ברוואדו רקדני שגרם לי מעט מבוכה.

מטוס אינו בא לבמה בידיים ריקות. הוא מביא אתו נדוניה: פסל לב גדול עשוי מניאונים שאת חלקם הוא עוקר לטובת התערוכה; שניים מהם מאירים "מוצג", אחרים מופקדים בידי ערן שני ויסמין גודר. השניים מצמצמים את נוכחותם כדי לא להאפיל על האורח. הם עוברים לתנועות כלליות ומסומנות כמו של ניצבים במַסֶכֶת. מטוס ממשיך ומקים מדורה עם ניאונים בתור קרשים. בזמן שהאיש והאישה "מתחממים" לאורה, הוא משתרע על הבמה וסוקר את התערוכה שהציב. סוף.

פעולותיו הישירות והתכליתיות של מטוס כמו סותמות ומשטיחות את המורכבות של משחק המִחזור. היתה לי תחושה כמו בזירת פשע, כשמישהו מחבל בראיות. וחבל, כי פסל הניאונים הלבן שעורקי חשמל משתלשלים ממנו הוא "חפץ-לב" יפהפה. הזוהר הסטרילי שלו וקווי המִתאר הגרפיים-תעשייתיים מזכירים את הבמה הלבנה של ההתחלה. אילו שמר מטוס אמונים לאיכות הפופ-ארט הקרירה-חשמלית של הפסל, היה לו סיכוי להיות מצחיק ומסתורי, להוסיף עוד שכבה לעבודה, או לפחות עוד סימן שאלה.

אבל כך או אחרת – אוהבים אש היא עבודה כל כך חזקה ומורכבת, שהיא יכולה לספוג בקלות גם את החלק הזה לתוכה. שמעתי שיש כוונה להציגה גם במוזאון או בגלריה. זה נשמע נהדר. האיכות הפלסטית של המופע אינה מוטלת בספק, גם בלי האליבי שמספקת נוכחותו של מטוס.

ערן שני, ברקע – יוחאי מטוס, מתוך "אוהבים אש" מאת יסמין גודר, צילמה: תמר לם

* אַסַמבְּלַאז' – טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי.

*

אוהבים אש
כוראוגרפיה: יסמין גודר
שותף ליצירה ודרמטורגיה: איציק ג'ולי
מופיעים-יוצרים: יסמין גודר, ערן שני
מופיעים-מחליפים: שולי אנוש, מתן דסקל
אמן אורח: יוחאי מטוס
מוזיקה: יוהן שטראוס הבן, הדנובה הכחולה; סיבליוס, ולס עצוב; שוסטקוביץ', ולס מס' 2; שנברג, ולס לשופן (מתוך פיירו הסהרורי); שופן, אופוס 70; צ'ייקובסקי, ולס סנטימנטלי; חצ'טוריאן, ולס מתוך נשף המסכות.
עיצוב תלבושות ואביזרים: ענבל ליבליך, יסמין גודר וערן שני
חיה: ענבל ליבליך, זהר גוטסמן
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין
עיצוב ועריכת סאונד: אייל שינדלר

מאמר זה נכתב בהזמנת סל תרבות, 2011

*

כל הרשומות על תיאטרון מחול באתר זה

יסמין גודר כותבת על תהליך יצירת "יסמין גודר ולהקת שחקני הספסל המדממים מציגים: קרם תות ואבק שריפה" בגיליון (כך אומרים?) של מגזין האינטרנטי "מעקף" העוסק במצב (הפוליטי).

*

ובלי שום קשר – הודעה משמחת של הרגע הכמעט אחרון – הבלוג החי של ההם חוזר

12 דקות מספר 2  ייערך ביום חמישי הקרוב ה27 ביולי בשעה 19:00 במכללת מנשר, רחוב דוד חכמי 18 בתל אביב. בערב ירצו שישה מרצים על נושאים הקרובים לליבם, וכל אחד מהם ידבר 12 דקות לכל יותר. הכניסה בחינם. הערב הראשון (שבו גם אני השתתפתי) היה מעולה וגם הנוכחי מאד מבטיח.

Read Full Post »

למאמר מורחב על אוהבים אש: קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות

אני מעדיפה לדעת כמה שפחות על יצירה לפני שאני חווה אותה. לפיכך אני מתחילה בשורה התחתונה: "אוהבים אש" של יסמין גודר היא עבודה נהדרת. אם מישהו תהה אם כדאי, התשובה היא כן, מאד ולגמרי. ועכשיו אתם יכולים להמשיך אל תוך הספוילרים או לפרוש ולחזור לאחר מעשה.

ועוד הערה – למעט תמונתו של ערן שני אין לתמונות קשר ישיר למופע, אלא למעין תיבת תהודה של הקשרים אמנותיים ותרבותיים. אי אפשר לטעמי לדבר על שום עבודה משמעותית של תיאטרון מחול רק מתוך המחול.

והערה מאוחרת, כיוון שהתחלף הליהוק – כל האמור בהמשך חל על הגרסה המקורית שבה רקדו גודר עצמה וערן שני המדהים.

מרט אופנהיים, כפפה על יד עץ, 1936

אוהבים אש

אז מה היה לנו כאן? איש, אישה, חיה, וַלסים.

האיש יחף. הוא לובש חולצת טריקו לבנה מהוהה ומכנסיים קצרים רחבים. על כתפיו מוטלת פרווה של חיה.

האישה לובשת חלוק בית ארוך ומשיי על מכנסי טריינינג וגופייה. לרגליה קפקפי פלסטיק אדומים. על מפרק כף ידה, במקום שעון, היא עונדת כרית סיכות. יותר מאוחר היא תצא ותחזור עם שמלת טפטה שחורה ללא כתפיות, נעלי עקב ומיקרופון. יש משהו מהודר במופע אבל גם מרושל בכוונה. שמלת הטפטה למשל, נלבשת על גופייה. בזמן שהקהל נכנס האישה תופרת את הפרווה לחולצת הטריקו של האיש. היא מקצצת את קצות החוטים במספריים ארוכים ומבריקים. האיש נאלץ להטות את ראשו כדי לא להידקר. הקהל צוחק באי נוחות. המספריים נראים חדים (לא רק נראים; מאוחר יותר כשהאישה תשמוט אותם הם יינעצו בבמה). חולצת הטריקו של האיש מופשלת, והאישה לא מתאפקת וגוזזת בדרך אגב, קצת שיער מבִּטנו.

החיה תגיע בהמשך. זוהי חיה גדולה – ספק חזיר בר, ספק ראם, ספק אריה מפרווה מלאכותית. בעצם זוהי גוויה של חיה. האיש אוחז בזנבה וגורר אותה אל תוך הבמה. הוא שולח את ידו לתוכה כדי לעקור את קרביה. הקרביים נעקרים בקושי. הם עשויים ספוג אדום ונוטפים מחרוזות וחרוזי זכוכית אדומים, וגם נוזל אדום שמכתים את חזהו הבהיר של האיש. עור ברכיו אדום ומשופשף מן החיכוך בבמה. הדם המזויף והאמיתי מונחים זה בצד זה כמו הפרווה הסינתטית והאמיתית.

ועוד לפני החיה – מתנגנת מוסיקה; ולסים מתוקים וסוחפים, וביניהם גם ולס אחר, מאיים, מ"פיירו הסהרורי" של שונברג. האיש והאישה והחיה נעים לבד, וגם בכל מיני צירופים. הדימויים מתחלפים כמו מעצמם, מצחיקים, מלאי חיים – גווית החיה נלבשת כבגד או מתחברת לאיש, הופכת אותו ליצור מיתולוגי, חלקו אנושי וחלקו חייתי. גם באביזרים אחרים יש נגיעות חייתיות. בין אם זו חגורת פרווה או כרית הסיכות-קוצים שעונדת האישה, או פיסות הגאפה השחורה שהופכות את בהונותיו של האיש לטפרי חיה, או לשונו המשתרבבת עוויתית.

מרט אופנהיים, סנאי, 1960

כשהייתי ילדה היה צריך לסובב את כפתור הרדיו כדי לאתר את התחנה. קטעי מוסיקה, פרסומות ודיבורים, צפצופים ושריקות, הבליחו ונעלמו. ככה זה גם ב"אוהבים אש" רק בתנועה; השפה התנועתית של יסמין גודר מפורטת וקטועה. מין תסמונת טורט ריקודית בלי להקציע, לגשר, למלא את הרווחים. וגם ההגדרה הזאת היא קצת מוגבלת, היא לא מעבירה את העושר האסוציאטיבי של העבודה, את הזרימה הבלתי פוסקת של הדימויים: הכל הולך, מוולס ועד רודיאו, אירופה ואמריקה, מיתולוגי וטראשי, פתטי, אירוני, ברברי, דקדנטי. הזוג שעל הבמה לובש ופושט צורה: טרזן וג'יין, שמשון ודלילה (חמושה במספריים), גונתר וברונהילדה (החזקה, זו שכפתה את גונתר בליל הנישואין), או שמא דווקא זיגפריד בקסדתו המעוטרת בזוג קרניים? ערן שני ויסמין גודר, הרקדן והכוריאוגרפית.

קרני החיה משסעות לגזרים את גרבי הניילון בצבע גוף של יסמין גודר. גם עקב נעלה משסע את הניילון. בלי משים מתמזגת הקרן בעקב. מערה בטרקלין. הניילון הקרוע נמתח כמין עור מעוות, כמו בְּגוף שצייר פרנסיס בייקון. תנועה רפיטטיבית מהירה מוחקת את תווי פניו של ערן שני ומותירה רק פה שחור פעור.

פרנסיס בייקון - בעניין הניילון הקרוע הנמתח כמו עור מעוות.

פרנסיס בייקון - מהירות התנועה מוחקת את הפרטים ומשאירה רק פה שחור פעור בזעקה.

אני תמיד תוהה איך קורה הנס הזה, באיזו נקודה מזדכך לו שימוש מצטבר באביזר והופך לזרם מרטיט לב של מחשבות ורגשות. לעולם. לשירה. כמו ב"אוהבים אש".

ואי אפשר בלי כמה מילים על הרקדנים: ערן שני נהדר נהדר. נקי לגמרי ממניירות ריקודיות, כמו מדיום שמעביר את הקולות השונים דרך גופו. הזקן הג'ינג'י שלו המסופר בצורה מוזרה, משווה לו ארשת של גירית, של סאטיר או של גיבור, תלוי באיזה רגע של המופע. יסמין גודר מעולה. האיכות התנועתית שלה יותר מופשטת ומינימליסטית, וההבדל הזה, כמו בין ציור לרישום, עושה את המפגש ביניהם לעוד יותר עשיר ומלא דקויות.

טרזן וג'יין (ליסמין גודר יש פנים ותסרוקת של שחקנית ראינוע).

גוסטב דורה - שמשון משסע את האריה

ותוספת מאוחרת, בהמשך לתגובות – אז'ן דלקרואה, המזוהה עם התנועה הרומנטית. למשל צייד אריות

ערן שני (אין כמעט תמונות של העבודה. ואלה שיש אינן מעבירות את קסמה.)

לקראת סוף המופע מצטרף אל השניים האמן (האורח) יוחאי מטוס. החלק הזה היה מיותר לטעמי. ברגע שמטוס מופיע, שני וגודר כמו נסוגים. הפעולות שהם מבצעים נהיות כלליות וחיוורות. בתנועות שלו לעומת זאת, יש מין רקדניוּת לא נעימה. פסל הניאונים שעיצב (מעין לב שעורקי חשמל משתלשלים ממנו) הוא יפה לכשעצמו. הייתי שמחה לראותו בתערוכה. אלא שהעבודה היתה אדישה לנוכחותו. ההדהוד של הדימויים לא השתנה.

זאת ועוד: במהלך ההצגה הבמה מתלכלכת (ולא בפעם הראשונה אצל גודר); האביזרים מתפרקים למין זבל של אחרי מסיבה או אסון. הדמויות ממשיכות להשתמש בכל מה שנמצא על הבמה – פיסות פרווה ואביזרי תפירה, עורה של החיה, אבריה הפנימיים. זה לא מיחזור במובן המרגיע והתרבותי של המילה. זה קרוב יותר להישרדות של הומלסים בסרט מדע בדיוני. לא אהבתי את ההתערבות של מטוס במראה הסופי של הבמה. היתה לי תחושה כמו בזירת פשע, כשמישהו משבש את הראיות.

אבל כך או אחרת – "אוהבים אש" של יסמין גודר היא עבודה כל כך חזקה ועמוקה ומורכבת, שהיא יכולה לספוג בקלות גם את החלק הזה לתוכה (ולא נודע כי בא אל קירבנו). שמעתי שיש תוכנית להציגה גם במוזיאון או בגלריה. זה נשמע נהדר. האיכות הפלסטית של המופע אינה מוטלת בספק, גם בלי האליבי שמספקת נוכחותו של מטוס.

צלמית חרס, מקסיקו, 1-150 לספירה

למאמר מורחב על אוהבים אש: קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות

בין הרשימות על תיאטרון מחול באתר זה:

הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס מאת ענבל פנטו ואבשלום פולק

על פתאום ציפורים של יסמין גודר

אויסטר (ענבל פינטו ואבשלום פולק)

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד

כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

ועוד

 

אוהבים אש באתר של יסמין גודר, כולל קרדיטים ותאריכי הצגות

Read Full Post »