Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרטין סקורסזה’

 

למי שכבר ראה ורק זקוק לתזכורת – זהו התסריט של "עורבים", החלום החמישי מתוך "חלומות" של קורסאווה (1990). 
(צייר יפני צעיר משוטט בתערוכה של ואן גוך. הוא נעמד מול תמונה של גשר על נהר עם כמה כובסות, חובש את כובעו ונכנס לתמונה שקמה לחיים. רחש מים וצלילי פסנתר.)  
צייר צעיר (צרפתית): שלום, אתן יודעות איפה גר מסייה ואן גוך?
כובסת (צרפתית): אם אתה מחפש אותו הוא חצה לא מזמן את הגשר והלך בכוון ההוא.
צייר צעיר (צרפתית): תודה. (פונה ללכת)
כובסת (קוראת אחריו בצרפתית): אדוני, היזהר, הוא רק יצא מבית המשוגעים. (צוחקות. הצייר ממהר בנופים אמיתיים עם נגיעות צבעוניות נוסח ואן גוך. הוא מוצא את ואן גוך מצייר באמצע שדה שנקצר. ואן גוך מגולם על ידי הבמאי האמריקאי מרטין סקורסזה, אוזנו חבושה.)
צייר צעיר (צרפתית): אתה וינסנט ואן גוך, לא כן? (ואן גוך מהנהן. הצייר הצעיר מסיר את כובעו דרך כבוד.)
ואן גוך (באנגלית – מכאן ואילך שפת החלום היא אנגלית): למה אינך מצייר? בשבילי הנוף הזה הוא לא יאמן. נוף שנראה כמו תמונה אינו יוצר תמונה. אם תטרח להתבונן מקרוב לטבע כולו יש יופי משלו. כשהיופי הטבעי נמצא שם, אני מאבד את עצמי בתוכו, ואז כמו בחלום, המראה פשוט מצייר את עצמו בשבילי. כן, התמונה מופיעה לפני גמורה. אבל קשה להכיל אותה בפנים.
צייר צעיר: ואז, מה אתה עושה?
ואן גוך: אני עובד בפרך, אני מניע את עצמי כמו קטר. (רושם, תולש, זז בקדחתנות, תקריבים שחורים של גלגלי רכבת, ארובה פולטת עשן). עלי למהר, הזמן אוזל, נותר לי כל כך מעט זמן לצייר! (מכתף את הציוד שלו ופונה ללכת)
צייר צעיר: אתה בסדר? נדמה לי שאתה פצוע.
ואן גוך (מצביע על אזנו החבושה): זה?
צייר צעיר: כן.
ואן גוך: אתמול ניסיתי להשלים דיוקן עצמי, האוזן לא יצאה נכון, אז חתכתי אותה והשלכתי אותה. (הולך) השמש. מכריחה אותי לצייר. איני יכול להשאר כאן ולבזבז את זמני בשיחה איתך.
(הצייר מתבונן בשמש. כשהוא חוזר ומביט סביבו הוא לבד בשדה. נשמעת מעין שריקה של ספק רוח ספק רכבת. הוא חובש את כובעו ורץ בתוך הנוף שמתחלף בציורים ענקיים של ואן גוך. השחקן הקטן והנטורליסטי נראה זר בתוכם. מתישהו הנופים המצוירים חוזרים ומתחלפים בנופים מצולמים. הצייר רואה את גבו של ואן גוך מתרחק לתוך שדה חיטה. הצללית המשולבת של כובעו ושל המכחולים המזדקרים מצדי תרמילו מזכירה עורב ענקי. פתאום מגיחים לתוך הפריים המון עורבים. הם מעופפים וצורחים עד שהתמונה קופאת והופכת לתמונת העורבים מעל שדה חיטה של ואן גוך. תמונת העורבים תלויה בתערוכה שפתחה את החלום. הצייר מביט בה ומסיר את כובעו.) 

מעין הערת אזהרה – זה פוסט שעוסק לכאורה בקולנוע ובציור, אבל למעשה זהו פוסט על חלומות. רק שמי שחלם אותם היה צייר ובמאי וזה קשור לנושא החלום (וגם לעובדה שהם מתועדים בסרט).   

הקומפוזיציה זהה לקומפוזיציה של התמונה. אבל זו לא חזרה לאחור אל הנוף המקורי. נגיעות הצבע באבני הגשר מסגירות את עברו התמונתי.
קורסאווה, ואן גוך, סקורסזה
צייר צעיר עוזב את הסביבה המציאותית של הגלריה ונכנס לתוך תמונה. כלומר לא בדיוק לתוך תמונה אלא לתוך מציאות חילופית שהיא ספק תמונה חיה, ספק סרט קולנוע: מצד אחד נגיעות צבע וקומפוזיה ציורית, ומנגד דמויות מדברות וצלילי שופן המלווים את הסצנה; הנגינה אינה חלק מהמציאות המיוצגת בסרט אלא פסקול קולנועי.
הצייר היפני הוא החולם, כלומר קורסאווה הצעיר שהתחיל את הקריירה שלו כצייר. את דמותו של ואן גוך לעומת זאת, מגלם הבמאי האמריקני מרטין סקורסזה. זקנו הג'ינג'י של סקורסזה נצבע לכתום העז של הפורטרטים העצמיים של ואן גוך, ועם זאת הוא אינו מתמזג בדמותו או בייצוגיה המצוירים. סקורסזה מגלם את ואן גוך אבל ממשיך להיות גם הוא עצמו. הוא מדקלם את הטקסטים של ואן גוך באנגלית האמריקאית שלו, המודגשת על רקע הצרפתית של אַרל שבה נפתח החלום.
סקורסזה מייצג את המימוש האמנותי בציור ובקולנוע, כלומר את הפנים הכפולים של קורסאווה כצייר וכבמאי. ושימו לב גם לדמיון בשמות: קורסאווה וסקורסזה – כמעט אותו שם בשיכול קל של צלילים.
גם הדרך שואן גוך (סקורסזה) והצייר הצעיר (קוראסווה) עושים בחלום היא זהה: שניהם חוצים את הגשר, מביטים בשמש, עומדים לבד בלב שדה שנקצר, הולכים לאיבוד בתמונות ומסיימים בשדה העורבים והמוות. ואן גוך נבלע בתמונה וקורסאווה הצעיר צופה בה מבחוץ. 
  

מרטין סקורסזה הצעיר. שרידי הג'ינג'יות ניכרים ועוד יותר מהם הדמיון הכללי לואן גוך (השוו לפורטרטים העצמיים מתחת). בזכות הדמיון הזה הוא זומן מן הסתם לחלום, כמו גם בזכות הדמיון הצלילי בשמות – סקורסזה-קורסאווה.



הגבול בין פנים לחוץ

בזמן האחרון כתבתי על הבחירה בשגעון ועל נצחון הפנטסיה על פני המציאות. אבל מן החלום עולה דווקא החרדה מטשטוש הגבולות. מהערבוביה המכאיבה וההרסנית בין פנים לחוץ: ואן גוך נושא נאום קטן ומלא סתירות על יצירה: כל דבר הוא נושא לציור. צריך ללכת לאיבוד, לוותר על שליטה, צריך לעבוד בפרך, צריך לטרוף את הנוף, ואז התמונה מופיעה בחוץ גמורה, אבל קשה להכיל אותה בפנים.
ואן גוך חתך את אוזנו לפי הסברה המקובלת, ושלח אותה לזונה. אבל בחלום הוא טוען שחתך את האוזן כי היא לא יצאה טוב בדיוקן; במקום לתקן את הציור על פי המציאות, הוא מתקן את המציאות על פי הציור. כלומר הוא מתבלבל בכיוונים, והבלבול הזה מתממש גם בעצם הכניסה לתמונה, בהתרוצצות בין הנופים המצויירים כאילו היו אמיתיים.

*

עורבים ופיח
הכניסה לעולם האמנות מתחילה בתמונה פסטורלית כחולה וקרירה מלווה בקולות צחוק, רחש מים וצלילי פסנתר, וממשיכה אל תוך שדה יבש ושמש קופחת. הדחיפות, הבּעֵרה הפנימית, מיוצגת על ידי קטרי פחמים ושמשות ואן גוכיות ענקיות רוטטות. מבחינה ויזואלית – שחור העורבים הפורחים הוא לא רק שחור המוות אלא שחור הפיח המתעופף.
"
עורבים" הוא החמישי בשמונת החלומות של קורסאווה. כמה מהחלומות מסתיימים במעין פיוס. גם ב"עורבים" מצליח החולם להחלץ מן התמונה ולהחזיר אותה לפרופורציות הבטוחות של התערוכה. אבל ככלל מדובר בחלומות עצובים עד סיוטיים מכל הסוגים – חרדות וכאבי יצירה, מלחמה, פצצה אטומית ואסון אקולוגי מאיים. כולם חוץ מחלום "כפר טחנות המים" השמיני והאחרון.
*
כפר טחנות המים
בחלום זה מגיע החולם לכפר פורח שתול על פלגי מים. הוא פוגש בזקן המתקן גלגל של טחנת מים. הזקן מסביר לו שתושבי הכפר החליטו לוותר על נוחות הטכנולוגיה ולשוב לחיים בריאים ושמחים. בסוף השיחה חולפת על פני המשוחחים תהלוכת לוויה. המתה היתה חברתו הראשונה של הזקן, אבל הלוויה נחגגת בשירה ובריקוד בשל גילה של האישה ובשל החיים הארוכים והטובים שחייתה. הזקן מצטרף לתהלוכת הלוויה כאחד המנגנים.
לצערי לא הצלחתי למצוא סרטון באיכות טובה מלבד זה המדובב לספרדית. אז פשוט תשתיקו את הסאונד ותביטו בזקן של קורסאווה, ואחר כך בציור למטה, של ון גוך.

 

הזקן של ואן גוך. אפילו השרוכים האדומים של כובעו חלחלו לתוך הסרט, כפי שרואים בהמשך החלום.

 
לכאורה אין כל קשר בין המוות של "כפר טחנות המים" למוות של "עורבים". בין השמחה, השלווה וההשלמה של "כפר טחנות המים" לבין הביוגרפיה הטרופה של ואן גוך. אלא שהזקן מהחלום נראה לי מוכר משום מה. והסיבה בציור שלמעלה; הזקן הצרפתי שואן גוך צייר בארל ב-1888 התגלגל והפך לזקן היפני של "כפר טחנות המים". והנוכחות הטבעית הזאת של ואן גוך בלב הפיוס והשמחה, גורמת לי לחשוב שקורסאווה אולי מצא בסופו של דבר בזיקנתו, את השלווה שחיפש ואת ההרמוניה בין חייו ליצירתו.

 

כתבתי גם על

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

על אמנות פלאסטית ברשומון של קורסאווה

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

ועוד

Read Full Post »