Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מרג'ה’

ברבורי הבר של אנדרסן. איור: מרג'ה

זה הפוסט השני שלי על ברבורי הבר של אנדרסן: על הסיפור ועל איוריו של מרג'ה. מומלץ לקרוא קודם את הראשון.

חבל ש"בילוש תמונות" אינו מקצוע מוכר. הייתי עושה קריירה. תוך כדי תהיות על המקור הנוצרי של האיורים התחלתי להתבונן באם החורגת, באיור שבו היא משליכה שלוש קרפדות לאמבט של הנערה ומצווה עליהן לקפוץ על ראשה, על פניה ועל לבה כדי לטמטם, לכער ולהבעית אותה. שמתי לב שמרג'ה קירפד את האם החורגת. האבעבועות שמנמרות את עורן של הקרפדות זהות לפנינים שמעטרות את כיסוי הראש של המלכה ואת כתרה. בעודי מתבוננת היתה לי תחושה משונה של דז'ה ווּ. מלכתחילה היה משהו מסתורי באיורים, תחושה של תת מודע שחותרת תחת הדקורטיביות והמתיקות. זה הטריד אותי מאז שהתבוננתי בהם לראשונה, אולי עוד בילדות. ועכשיו זה זמזם כמו מגלה מתכות. ראיתי כבר את התמונה הזאת. תשפטו בעצמכם:

האם החורגת מכשפת את הקרפדות. איור: מרג'ה, ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.

הסקיצה של וולט דיסני לאם החורגת של שלגיה

זה הכי גלוי. אבל יש עוד.

הגיבורות אמנם שונות. אחת שחורה אחת בלונדינית. שלגיה יותר מסורקת ויש לה קשת שיער. אבל למעט הצווארון, לשמלותיהן יש גזרה זהה.

גיבורת "ברבורי הבר", אייר מרג'ה

שלגייה, וולט דיסני

והנה עוד צמד, שוכבות.

איור: מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר". הצהובים סביב הן הגחליליות ידידותיה.

שלגיה ביער. וולט דיסני.

וישנה גם התמונה המוזרה של המפגש עם הזקנה הטובה המתגלה מאוחר יותר כפייה יפהפייה שמדריכה אותה בגאולת אחיה. אצל אנדרסן כתוב שהיא כיבדה אותה בגרגרים. בעיבוד הנוכחי כתוב שהיה לה סל פירות. אבל הסצנה הזאת היא כמו סצנת התפוח בשלגייה, רק מטוהרת מרוע. וזה מאד משונה. ואגב, שימו לב איך שני העצים מאחור הם בעצם הדים של הגיבורות. הגזע העבה והנוטה של הזקנה (שגרסת צל של פניה מצוירת בכתמי קליפתו) לעומת הענף הדק יותר המחקה את תנוחת הנערה. גם אצל דיסני העצים הם חלק מהאישיות. בפוסט שכתבה איריס קובליו על סצנת התפוח, אפשר לראות איך שלגייה דוחה אותו, אבל העץ שמייצג את הצד המתפתה כבר נרכן אליו בלהיטות.

מפגש עם הפיה המחופשת לזקנה. איור: מרג'ה, ברבורי הבר.

שלגייה מקבלת את התפוח. וולט דיסני.

הו, זה גרם לי לקדחת מחשבות; ייתכן כמובן שמרג'ה היה סתם עצלן וגנב. האם הדמיון בין האמהות החורגות יכול להיות לא מודע? והתחלתי לחשוב על הזיקות בין הסיפורים. לאו דווקא דיסני. בין שלגיה לברבורי הבר. יש דמיון בין הילדה עם הגמדים לילדה עם הנסיכים. דמיון מהופך, מתעתע. האחת ניצלת בעזרת חבורת גברים קטנים, האחרת מצילה חבורה של גברים צעירים.

עילפון בין נסיכים. איור: מרג'ה, ברבורי הבר

עילפון בין גמדים. איור לשלגייה מכתב יד איסלנדי מהמאה השמונה עשרה.

וזה לא נגמר בזה. האם החורגת המנסה לכער את הנערה, באמת דומה לאמה של שלגיה. וכשהגיבורה של אנדרסן ממשיכה לארוג את הכותנות שלה בתא הנידונות, העכברים עוזרים לה, וציפור טרד מזמרת על החלון כדי להצהיל את רוחה, ממש כמו בסרט של דיסני. וכשחזרתי אל הגרסאות של האחים גרים לסיפור, בכלל נפלתי מהכסא. ב"שנים עשר האחים" לפני שהאחים הופכים לעורבים הם חיים יחד בבקתה בלב יער. כל בוקר הם יוצאים לציד והאח הקטן משמש כעקרת הבית. כשהאחות מגיעה היא עוזרת לו בבישולים ובנקיונות ואחר כך מחליפה אותו. ב"שבעת העורבים", מקבל את פני הגיבורה גמד שעורך על שולחן שבע צלחות קטנות ושבע כוסות קטנות, והיא טועמת פרוסונת מכל צלחת ולגימונת מכל כוס. וב"ששת הברבורים" היא בורחת ליער ומוצאת בקתה ובה שש מיטות קטנות. וכל הנסיכים-מלכים האלה, שמתאהבים בבחורות אילמות (במקרה של ברבורי הבר) ומעולפות (שלגיה) וישנות (אי אפשר להגיד את זה בלי להזכיר את היפהפייה הנרדמת) עניין שעושה לי צמרמורת.

אולי מרג'ה הכיר את הסיפורים האלה מילדות. אולי הכל התבלבל ונטמע לו. ואולי יש כאן פרשנות מודעת, נועזת? אין לי מושג. אני בטוחה שלזיקות בין הסיפורים יש עוד עומק נסתר.

ברבורי הבר: המלך מוביל את כלתו לחדר הסרפדים שהכין לה. איור: מרג'ה (ושוב התנצלות על האיכות האיומה של התמונות!)

ומעבר לשלגיה – עוד שתי הערות לסיום:

אני חושבת שאם הייתי צריכה לבחור איור אחד, זה האיור שהכי נוגע לי. מכל מיני טעמים: הירוק המהבהב המסתורי הממזג בין חוץ לפנים, המחווה הנדיבה של המלך, הניגוד בין המחלצות לכותנות העלים, וגם החור בצורת לב שבכסא. בכוונה או שלא בכוונה – המלך מצביע עליו, ולא ברור אם הוא מצביע על הריקנות והכאב של הלב או מציע לה מרפא של בית ואהבה.

ואף פעם לא מצליחים לתקן עד הסוף. תמיד נשאר שרוול חסר. כנף במקום זרוע. כמו בסיפור. העיבוד של גולדן אמנם מחק את הדימוי המצחיק בפיכחונו הטכני ובו בזמן טעון ומסתורי כמו שורה של שיר או חלום. את הנסיך בעל כנף הברבור המאחד נכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זקן או תאומים סיאמיים) ועוצמה. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אַסֶמבְּלַאז' * של אברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה הא-סימטרית שלו, ותחושה של מוטציה, ניסוי שהשתבש.

* אַסֶמבְּלַאז' – טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי.

.

לפוסט הקודם על ברבורי הבר: האדם הוא שילוב בין ציפור לצמח

*

מבצע יום במתנה נמשך

וכמו תמיד ספריית גן לוינסקי זקוקה למתנדבים מן השורה
ולאנשים שמוכנים לתרום שעת סיפור (כלומר לבוא ולספר לילדים).
אתם מוזמנים לפנות לlior.waterman@gmail.com

Read Full Post »

אתם לא תאמינו מה גיליתי באיורים של מרג'ה ל"ברבורי הבר"…

אבל נתחיל מהתחלה:  "ברבורי הבר" של אנדרסן מורכב למעשה, משלושה סיפורים שונים של האחים גרים: "שנים-עשר האחים", "שבעת העורבים", ו"ששת הברבורים". כל אחד מהם לא נופל מהמרקחת של אנדרסן, ובחרתי בו הפעם רק בזכות האיורים שעשו עלי רושם עז בילדותי. רציתי לבדוק מה היה שם. למי שלא זוכר – גיבורת הסיפור היא נסיכה שאמה החורגת הפכה את אחד עשר אחיה לברבורים. כדי לגאול אותם מהכישוף היא צריכה לארוג להם כותנות מסירפדים צורבים, ואסור לה להוציא הגה; כל מילה תינעץ בלבם כמו פיגיון. היא ממשיכה לשתוק גם כשמלך  ש"צד" אותה ביער מתאהב בה ונושא אותה לאישה, וגם כשהיא נידונה למוות כמכשפה. בדרך למוקד היא ממשיכה לארוג את הכותנות. המון זועם תוקף אותה, ואז יורדים מן השמיים אחד עשר ברבורים חבושים בכתרי זהב ומעופפים סביבה. האישה הצעירה משליכה עליהם את הכותנות שארגה והם חוזרים ולובשים את דמותם האנושית. כולם, למעט האח הקטן. בכותונת שלו חסר שרוול שלא הספיקה לארוג, ובמקום אחת הזרועות נותרת כנף.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. הגיבורה עם אחיה הקטן. האח הקטן הוא הקרוב לה ביותר. הוא מצל על ראשה כשאחיו נושאים אותה בערסל אל מעבר לים, והוא מרפא את פצעיה בדמעותיו.

זאוס בא אל לדה בדמות ברבור ושכב איתה (יש אומרים "אנס", אבל זו בבירור לא תמונה של אונס. לפי המחזה של ז'ירודו "אמפיטריון" - זאוס בא אל כל אישה בדמות הפנטסיה המינית שלה).

אז מה היה שם באיורים של מרג'ה (מאייר איטלקי, 1983-1912) שהילך עלי קסם כזה?
לפני כך וכך שנים (כלומר אחרי הילדות ולפני שהפסקתי לחשוב באו-או) הייתי פוסלת אותם מראש כקיטש. אבל מאז הצטיידתי במשהו כמו "משקפי לילה" נגד החושך של תיוגים אוטומטיים. אם הילדה התרגשה, שווה לבדוק ממה. מהמתיקות? הדקורטיביות? ודאי, אבל לא רק, ואפילו לא העיקר. חושניות? כן, קצת; התמונה למעלה היא הגירסה לילדים של פרשת לדה והברבור.
אבל שימו לב לענף המתקמר מעל לראשה של הילדה ומהווה ספק תקריב, ספק "הד" של צוואר הברבור והיד המלטפת. זוהי הגדלה של החלל דמוי העין או הדמעה שהוא המרכז הרגשי של התמונה.

*

כשהזכרתי את אחד עשר הברבורים בתגובה לפוסט הקודם, שאל ע', אחד מיקירי הבלוג: למה אחד עשר? לא שנים עשר? והתשובה, קצת במאוחר: השנים עשר כולל את הנסיכה, ביחד הם חלקים של אותה דמות, אותו שלם. זאת וריאציה על "ששת הברבורים" של האחים גרים: שם השלם הוא שבעה כולל האחות.
והדמות המפורקת הזאת היא בצרות מרגע שהאב נושא אישה חדשה: האם החורגת ממלאת את ספלי הבנים בחול ואומרת להם לדמיין שזאת עוגה. לאחר מכן היא מרבה כל כך להשחיר אותם בעיני האב שהוא נוטש אותם ושוכח מקיומם.
מבחינה רגשית ומנטלית המצב ברור: כשלא מקבלים משהו מזין בבית, שלא לומר אוהב ומפנק, עוברים בלית ברירה לחיות בדמיון, כלומר מתנתקים מן הקרקע והופכים לברבורים עם כתרים.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. זאת תמונת השער של הסיפור. הכיתוב ברוסית נדמה לי: כיוון שהספר שברשותי מודפס באופן מחפיר, העדפתי להסתמך על תמונות מהאינטרנט במידת האפשר.

זוהי כאמור, תמונת השער. דקורטיבית כמו שרשרת לסוכה, אבל שימו לב באיזו קלילות מרג'ה מקשר בין הילדה לאחֶיה: תנוחת הזרועות-ידיים שלה "מתחרזת" עם העיקול של צווארי הברבורים. זהב שערה מתחרז עם כתרי הזהב שלהם. וגם בסיפור אגב, יש קישור מובהק: כשהאם החורגת מכשפת את הנסיכים היא אומרת: "עופו לכם בדמות ציפורים גדולות שאין להן קול."*** ובהמשך גם האחות מאבדת את קולה (אסור לה להוציא הגה עד סוף המלאכה). בעלה "צד" אותה ביער כאילו היתה ברבור.

ובחזרה לאיור: מוצא חן בעיני במיוחד, השילוב של הכותנת המוטלת על ברכיה עם הזמורות הצומחות מהקרקע היוצר מעין ציפור ירוקה עמומה, לא מודעת, עם שתי רגליים וכנף.
הציפור הירוקה הזאת הזכירה לי את פרויד ואת זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י שהוא מנתח. ליאונרדו דה וינצ'י שילב את הזיכרון בתוך חיבור מדעי על מעוף העיט:

דומה כי כבר קודם נגזר עלי לעסוק עיסוק יסודי בעיט [כותב ליאונרדו] שכן עולה בדעתי מעשה משחר ילדותי, כאשר עוד שכבתי בעריסה – מעשה בעיט שירד אלי, פתח לי בזנבו את פי, ופעמים רבות דחף בזנבו זה על שפתי.

ובלי להיכנס לפרשנות – פרויד מקשר את הזיכרון בין השאר, לציור של ליאונרדו, שבו רואים את מרים יושבת על ברכי אמהּ, חנה הקדושה, ואוחזת בישוע הקטן המשחק עם טלה. אני מביאה את הציור לא רק בגלל הקומפוזיציה הזורמת והמקומרת האופיינית לרבים מאיורי "ברבורי הבר", אלא בגלל תוספת מאוחרת למאמר, תגלית של אוסקר פפיסטר, כומר שוויצרי שהיה ידיד ותלמיד של פרויד: פפיסטר מצא את העיט בתמונה! "מצא" כמו ב"ציור השבועי לילד" ב"ידיעות אחרונות": שוכב על גבו על ברכי מרים, מקורו כמעט מאחורי גבה, וקצה זנבו ממוקם בדיוק מול פי הילד.

ליאונרדו דה וינצ'י: חנה הקדושה (סבתא של ישו), מרים, ישוע הקטן וטלה

שרטוט המראה את העיט שחשף פפיסטר, המכניס את קצה זנבו לפי ישוע הקטן

הנסיכה היא החלק הפחות פגוע באישיות המשותפת. היא זכתה ליותר אהבה מאביה. לא רק אצל אנדרסן; ב"שנים עשר האחים" האב זומם להרוג את בניו כדי שיוכל להוריש את כל רכושו לבתו, וב"שבעת העורבים" האב הוא זה שמקלל ומכשף את הבנים, מרוב כעס שאיחרו להביא מי טבילה לאחותם. האהבה מחברת את הילדה-נערה-אישה לאדמה, נותנת לה שורשים. ב"שנים עשר האחים" וב"ששת הברבורים" היא מתגוררת על עץ. גם את אובדן הקול אגב, אפשר לפרש כשתיקה צמחית. ובכל מקרה, "העוצמה הצמחית" שלה היא כל כך גדולה, ששלוש הקרפדות שהאם החורגת מגניבה לאמבטיה שלה, כדי שיכערו, יטמטמו ויסייטו אותה, הופכות לפרחי פרג ברגע שהיא נכנסת למים. הכוח הזה גם מאפשר לה לשקם את החלק הפגוע בעזרת צמחים: סירפדים במקרה של אנדרסן, פרחי אסתר ב"ששת הברבורים".

ברבורים הם אנשים שניתקו מהקרקע, כדי להחזיר אותם אליה, הם זקוקים לשורשים, כלומר למנה גדושה של צמחיוּת. כי אדם (מאוזן) הוא ממוצע בין צמח וציפור.

הקרפדות הפכו לפרגים ברגע שגופה נגע במים. איור של מרג'ה ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.

הסירפדים הם תוספת של אנדרסן לסיפור. הוא האמין, או אולי ידע, ששינוי כרוך בכאב. ב"שבעת העורבים" דרך אגב, הנערה חותכת את אצבעה כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו כלואים אחיה העורבים.

*

הקישור בין כאב לגאולה, מיובא גם מהנצרות כמובן. "ברבורי הבר" הוא סיפור לגמרי נוצרי: האחות הטובה היא לא רק קדושה מעונה, אלא ישו נשי. היא סובלת כדי לגאול אחרים. לפי ההוראות המדויקות שהיא מקבלת מן הקוסמת הטובה, עליה לנפץ את הסירפדים ברגליה לפני שהיא מתחילה לארוג אותם בידיה, כך שגם רגליה וגם ידיה נפצעות כמו ידיו ורגליו של ישו על הצלב. בסוף הסיפור, מצמיחים הזרדים של המוקד שושנים אדומות. מעל לשושנים פורח פרח אחד "צחור מאין כמוהו ונוצץ כמו כוכב". וסך הכל הוא מין נס נס נוצרי טיפוסי, שבו האדום מסמל את הכאב והדם, הלובן מסמל את הטוהר, והכוכב את ישו כמובן, "נצנץ נצנץ כוכב קטן", כמו ששרים בחג המולד. כשמניחים את הפרח-הכוכב על חזהּ של הנערה המתעלפת היא קמה לתחייה. (ב"שנים עשר האחים" אגב, יש לאחות הקטנה כוכב על המצח.)

*

ובהמשך לכל מה שנאמר עד כה – חשבתי שהאיורים מבוססים על אמנות נוצרית. זו היתה ההשערה שלי בהתחלה, שהם שואבים את כוחם מסצנות מַפְתֵחַ נוצריות שמרג'ה האיטלקי ספג והחדיר לציורים, במודע או שלא במודע.

האיור שלמעלה מתאר את רגע השיא של הסיפור, שבו הברבורים יורדים להגן על אחותם מזעם ההמון, והיא משליכה עליהם את הכותנות שארגה. זו דוגמא נהדרת לאיכויות של מרג'ה: איור שטוח ודקורטיבי מצד אחד, כמעט כמו מגזרת נייר עם דוגמא חוזרת של ברבורים מכונפים ונסיכים תאומים עגולי לחיים והדורים, ובו בזמן זוהי גם סצנה מלאה תנועה ותנופה ורגש של נס. הכידון של החייל שחותך את הקומפוזיציה קשור להוויה החצויה של הנסיכים, כמו גם לצלב שהוא יוצר עם גוף הנידונה, הקדושה המעונה הלובשת שק בדרך למוקד.

בדרך למוקד. מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן

התכוונתי לחפש מקורות נוצריים לאיורים. להשוות למשל בין תמונות ישו המובל לצלב לתמונת הגיבורה בדרך למוקד. הניגוד בין פניה השלווים לנציג ההמון הזועם, הזכיר לי את התמונה הזאת של בוש.

פני ההמון הגסים לעומת פניהם השלווים של ישו ושל ורוניקה שניגבה את פניו במטפחת וקלסתרו הוטבע עליה (למטה בפינה).

הקומפוזיציה אמנם, מאד שונה, אבל תיארתי לעצמי שהניגוד הזה בין פראות וגסות לשלווה, מופיע גם בווריאציות נוספות. התכוונתי לחפש אותן, כשמשהו אחר לגמרי תפס את תשומת לבי…

*

קוראים יקרים, איתכם הסליחה שאני מפסיקה בשיא המתח, אבל כיוון שעברתי כבר את ה-1100 מילים, אנהג כמו שהרזד (היא שחרזדה) ואשמור את הסקופ שלי ללילה הבא…

*

*** הציטוט הוא מסיפורו המקורי של אנדרסן, לא מן העיבוד המפוקפק של ש. גולדן את ימימה טשרנוביץ'. אין לי מושג מה חלקו של כל אחד מהם בעיוות. אפילו את הכנף החסרה הנהדרת הם העלימו ברגע האחרון. אבל על כך, בפעם הבאה.

*

עוד על אגדות ואיורים ואמנות

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

הרהורים על איורים

ועוד ועוד

*

אתר עם עבודות של מרג'ה

*

וכפפה שאני משליכה: השנה ייצא סוף סוף "סיפורים יכולים להציל" ספר שכתבתי בהזמנת סל תרבות על אגדות אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה, ואחרים. הספר הזה הוא רק מתאבן וקצה קצה הקרחון. בעצם יכולתי (וגם הייתי רוצה) לכתוב ספר שלם על כל אחד מהם, או סדרת מאמרים, או… אז אם מישהו רוצה להזמין אותם, הוא מוזמן לפנות אלי.

*

ומבצע יום במתנה נמשך

Read Full Post »

זה הנוסח המלא של הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני", בצלאל 2010.

כשחיפשתי נושא להרצאה דפדפתי בעשרות ספרים מאוירים, ושמתי לב שכמעט כל האיורים, הנפלאים והדלים כאחד הם מאד קונפורמיסטיים. בהכללה גסה אפשר לומר שהמודל של היחסים בין הטקסט והאיור הוא מודל של נישואים מסורתיים, כשהטקסט ממלא את תפקיד הבעל והאיור הוא העזר כנגדו. אני לא אומרת את זה באופן שיפוטי, הרבה ספרים יפהפיים נוצרו בדרך זו, אבל האם קונפורמיזם הוא האפשרות היחידה? מה עם גילויי החתרנות, העצמאות – לא כתחליף אלא כערוץ נוסף ונבדל של השיחה המשולשת בין הטקסט לתמונה, לקורא?

ב"חתרנות" אני מתכוונת לאיור שחולק על הטקסט או חורג ממנו בטון ובתוכן. שהפער בינו לבין הטקסט מטריד או מתריס, מזמין פענוח וצופן משמעות.

זה לא מצב של או-או, כמובן; בין שני הקצוות יש שלל גוונים ומידות הצדקות והשלכות. ובכל זאת, יש חיה כזאת חתרנות ושווה להתבונן בה. וכיוון שאי אפשר להקיף את העולם בעשרים דקות, בחרתי להתמקד בשלושה איורים של בתיה קולטון מתוך "שרשרת זהב, שירי מופת לילדים" שערכה נירה הראל: "קן ציפור" של ביאליק, "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, ו"עציץ פרחים" – שוב של ביאליק.

*

1. שבירת האשליה

קן ציפור, חיים נחמן ביאליק (דמיינו את הגירסה המולחנת)

קן לציפור
בין העצים.
ובקן לה
שלוש ביצים.

ובכל ביצה
– הס פן תעיר –
ישן לו
אפרוח זעיר.

ביאליק, קן לציפור, איור בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

נתבונן באיור: הקן, הציפור והביצים הם בגדר המובן מאליו בתוספת טוויסט קטן וייחודי: הביצים הן שקופות ודרכן רואים את האפרוחים; בתיה קולטון לא מציירת את מה שהשיר מתאר, אלא את מה שהילדים מדמיינים כשהם מאזינים לו. זה מוסיף נופך פיוטי ועריסתי וזה עדיין לא חתרני. זה לא חורג בטון או בתוכן מגבולות האיור המסורתי.

אלא שלתוך העולם של השיר פולשת מציאות חוץ-שירית שבה הילדים שרים את השיר לתוך הקן בקולי קולות… זה מצחיק, כן, והצחוק משבש את ההזדהות.

קן ציפור (פרט)

ברטולט ברכט, משורר, מחזאי, ותיאורטיקן של תיאטרון התנגד להזדהות. הוא לא רצה שהקהל "ישאיר את השכל שלו במלתחה יחד עם המגבעת, לפני שהוא נכנס להצגה". במקום לעורר רגש הוא העדיף לעורר את המחשבה הביקורתית. וכדי להשיג את זה הוא אמר, צריך לשבור את האשליה, צריך ליצור ניכור מסוים בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל.
וזהו בין השאר, תפקידו של המעצב: העיצוב צריך לעורר מחשבה, לפי ברכט, הוא צריך להפריע לקהל להיסחף לעולמן של הדמויות.
וזה בדיוק מה שקולטון עושה כאן. היא מפריעה, היא משבשת קצת את ההזדהות עם אמא ציפור. היא עושה זאת בעדינות ובהומור. ועדיין; ספרות הילדים, עוד יותר מספרות המבוגרים, נוטה אל הרגש ואל הרגשנות. וזה לא ממש מקובל לפנות אל המחשבה הביקורתית של הילדים. לנטרל את הרגשנות בקצת ניכור ברכטיאני. ותוסיפו על זה את מסגרת עלווה שמתוכה מציצים הילדים המזמרים כמו מתוך שנה טובה; המסגרת הזאת היא בבחינת סוס טרויאני: כלפי חוץ היא מרככת וממתיקה את הניכור, ובו בזמן היא מגניבה לאיור עוד קצת מורכבות ואירוניה.

וכדאי אולי לציין שזו לא "מעידה" חד פעמית, כפי שאפשר ללמוד למשל מן הדיון על הספר בבלוג של גילי בר הילל. אני מצטטת, בקיצורים קלים, את אחד הטוקבקים שמתייחס דווקא לאליעזר והגזר:

"אני מקריאה את השירים לבני לפני השינה," כותבת אחת האימהות. "(הוא בן שנתיים), וקשה לשנינו להתחבר לציורים… ישנם שירים שאני מדלגת עליהם משום שהציורים לדעתי לא מתאימים לתוכן ולא נעימים לצפיה. דוגמא קטנה – בשיר אליעזר והגזר כשהגענו לבית על הכלב, הילד שלי הצביע על הציור ואמר – "כלב רע, לך מפה". ואני נאלצתי להסביר שהכלב בכלל לא רע אלא בא לעזור…"

לוין קיפניס, אליעזר והגזר (פרט), איור: ביתה קולטון, מתוך: שרשרת זהב

*
2. וריאציות שוות, מקבילות

דני גיבור, מאת מרים ילן שטקליס

אמא אמרה לי: דני,
ילדי הוא גיבור ונבון.
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון.

אינני בוכה אף פעם.
אינני תינוק בכיין.
זה רק הדמעות… הדמעות…
הן בוכות בעצמן.

פרח נתתי לנורית –
קטן ויפה, וכחול.
תפוח נתתי לנורית –
נתתי הכל.

נורית אכלה התפוח.
הפרח זרקה בחצר.
הלכה לשחק עם ילד –
עם ילד אחר.

אינני בוכה אף פעם.
גיבור אני, לא בכיין!
אך למה זה, אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן?

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: דוד פולונסקי, מתוך: פרח נתתי לנורית

זו הגירסה של דוד פולונסקי לשיר, ויש בה הכל: רגש, מרחב, תחושת זמן. זהו מעין סרט קצר מתומצת לשני איורים (המופיעים כאן ברצף, בלי הקו החוצה את הכפולה); דני הוא הגיבור הראשי ולכן הוא גדול וקרוב אבל הוא בצד כי הוא דחוי. כל שפת הגוף והפרצוף שלו, הלחיים המנופחות, כפות הרגליים שפונות כלפי פנים, הראש המורכן, הכל אומר צער ועלבון. הענף הקטן שהוא ממולל בהיסח דעת אינו נזכר בשיר, אבל זהו בדיוק אותו פרט קטן ושולי שמקנה תחושה של ריאליזם. נורית והילד ממוקמים  במרכז כי הם חשובים לדני אבל הם זעירים כי הם חומקים ממנו, הם מתרחקים בריצה ועוד מעט יעלמו. ובדף שממול – קלוז אפ על התפוח המכורסם והפרח הנבול. בשניהם יש נגיעות של אדום כמו במכנסיים של דני, וגם "התסרוקת" של התפוח אגב, מזכירה את התסרוקת של דני, את האופן שבו השיער נפרש על קודקודו. וכך, באופן מרומז, האיור (כלומר הסרט) מקשר בין דני לבין התפוח והפרח ומתאר אותו כמי שננגס והושלך על ידי נורית. ובשורה התחתונה: ככה נראה איור "נורמלי" ונאמן לשיר.

ואצל קולטון?    (לחצו להגדלה)

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: בתיה קולטון, שרשרת זהב

אין פרח ואין תפוח. יש בובות לעומת זאת, שכלל אינן קיימות בטקסט. וזו לא תוספת שולית כמו הענף של פולונסקי. כל שלושת הילדים באיור ממוקדים בבובות האלה ואנחנו איתם. אז למה התכוון המאייר?
לא שאלתי. אני יכולה להציע את הפרשנות שלי: אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן (חפצני?). ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול (גם זאת כפולה), מתחתם, בעולם אחר. איזה סיכוי יש לו עם נורית? האיור כמו מפרט וממחיש את נקודת המבט הבודדה ומלאת הקנאה שלו, בלי לסתור את עלילת השיר, אבל גם בלי להתחייב אליה. זהו דימוי עצמאי שקשור לטקסט של ילן שטקליס באופן רופף ואסוציאטיבי. האיור והטקסט כאן הם שתי אפשרויות, שתי וריאציות נבדלות ושוות, על אותו נושא.

[ובמאמר מוסגר: אני מסכימה עם המאיירת אורה איתן שקראה למאיירים לכבד את הטקסט. אני רק חושבת שלחלוק על הטקסט (בניגוד ללהתעלם ממנו) או לשתף אותו במה שהוא מעלה אצלך, זה לגמרי כבוד לטקסט. ואני אישית ככותבת מעדיפה את הכבוד הזה, היותר דיאלוגי, כן ושוויוני.]

*

3. מי תהום

עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק

מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.

כל חבריו –
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.

אני אתחיל ממה שמובן מאליו לכל קורא, בוגר או צעיר: השיר אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם. זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה.
איור מסורתי של השיר היה מאניש (בא') את הפרחים. מצייר להם פנים כמו שעשה טים ברטון (לחצו להגדלה):

מתוך אליס בארץ הפלאות, טים ברטון, לחצו להגדלה

באיור הזה של מרג'ה הפרחים אפילו רוקדים. כמו אצל קולטון? (לחצו להגדלה), לא בדיוק.

ביאליק, עציץ פרחים, איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

לפני שאני צוללת לאיור, אני רוצה לומר עוד כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.
אפשר לקרוא את "עציץ פרחים" כשיר געגועים של פרח לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":

"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.
"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם." (ההדגשות שלי)

בגיל חמש ביאליק נעקר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.

ויש גם קריאה נוספת של השיר, ששלובה, או אולי משתרגת על הראשונה, שבה פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה טוניו הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:

"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."

ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

דני גיבור (פרט), איור: בתיה קולטון

לעציץ יש תווי פנים מרומזים. הוא משעין את פניו על כפות ידיו. מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב, זו התנוחה שבה דני מהשיר הקודם משקיף על נורית ועל החבר שלה. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש".
תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש.

ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים כמו לפרחים של טים ברטון או של מרג'ה.

זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל ג'וזף קורנל:

או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:

אלא פריקי, כמו בתמונה הזאת מתוך "הזבוב" סרט אימה/מדע בדיוני מ-1958.

גם ילדי הפרחים הם מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם נמצאים על הקו הדק בין יופי למום. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מברבורי הבר, אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.

וזה מחזיר אותנו ל"קן ציפור" שבו פתחנו. כי כמו האיור ל"קן ציפור" גם האיור ל"עציץ פרחים" מדבר גם על אורבניות ואקולוגיה. על ניתוק מהטבע ועל געגועים בלתי אפשריים. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון, כלומר לנו. מי בכלל נתקל היום בקני ציפורים מחוץ לשירי ילדים?

*

אז מה היה לנו:
היה לנו "קן ציפור" – ניכור ברכטיאני, אירוניה ומחשבה ביקורתית שמזעזעת וקצת מקמטת את האשליה שיוצר הטקסט.
היה לנו "דני גיבור" – דימוי חופשי בצד הטקסט, וריאציה מקבילה ועצמאית על בדידות וקינאה.
ואחרון חביב – "עציץ פרחים". האיור הזה של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא גם משמש לו תיבת תהודה נפלאה. כי בניגוד לשני קודמיו, האיור הזה הוא חתרני רק לכאורה. הוא סודק רק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות ולריחוק מהטבע.

*

האם כל זה מתאים לילדים?
ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים?
והתשובה שלי, כילדה וכבוגרת היא כן, חד משמעי.
לילדים יש כל מיני צרכים. המינון משתנה מילד לילד. יש להם צורך בתקווה, במתיקות (אם כי לאה גולדברג קצת הגזימה בצורך הזה), בדימויים שפונים לדמיון, בחיוך עדין ובצחוק פרוע. יש להם צורך בפיוט ובמשחק צורני שפונה לשכל. אבל מעל לכל, ילדים כמו מבוגרים, זקוקים לאמנות שתשקף את חייהם המורכבים. ובניגוד למה שמצטייר בכמה ספרי ילדים, חייהם של ילדים יכולים להיות מאד סודיים ומסובכים, גם כשיש בסביבה מבוגרים בעלי כוונות טובות.
אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.

*

לבקורת של טלי כוכבי על "שרשרת זהב" (שכוללת לינקים לרשומות נוספות על הספר) ולדיון המעניין שהתפתח בעקבותיה

את תיאוריית התיאטרון המרתקת של ברכט הסברתי כאן בבלוג בעזרת חייל הבדיל האמיץ של אנדרסן.

הוא כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב", ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד". ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה…"
עוד על ניכור ועל מודעות יתר של ילד-עציץ אחר (אהרון קליינפלד, גיבור ספר הדקדוק הפנימי) בכתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי

 *

עוד על ילדות/י:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

וכן סדרת גיבורות ילדות

 *

עוד על איורים:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב
ומה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון (חלק א')

 ועדד ועוד

ולבסוף כמה הודעות

ביום שבת הקרוב, ה15 למאי נקטלג 400 ספרים חדשים שהגיעו לספריית גן לוינסקי, ביניהם ספרים בשפות מבוקשות מאד כמו נפאלית, הינדית וערבית. נעבוד משעה 10:00 במשרדי מסיל"ה רח ראשון לציון 3 תל אביב (ליד התחנה המרכזית). אנחנו זקוקים לכמה שיותר סורקים ומחשבים ניידים, לאנשים שמבינים בחיבורי מחשב ואינטרנט ולמתנדבים שיעזרו בסריקת וברישום ובסימון הספרים. פרטים נוספים כאן. נשמח עם תבואו לעזור ואם תפיצו את הבשורה. לשאלות ולתיאומים אנא כתבו לנמר gnamer@gmail.com או התקשרו אליו  0526851525. תודה רבה!

.
ובלי שום קשר – למי שרוצה לכתוב לילדים:
"צחוק ועצב דרך סיפור וקצב", סדנת כתיבה לילדים בהנחיית דפנה בן צבי.
משתתפי הסדנה יתנסו בכתיבה של ז'אנרים שונים לילדים, בהשראת גדולי הכותבים, הישראלים והזרים. ננסה לכתוב פשוט (בעקבות פניה ברגשטיין), בעצב (בעקבות מרים ילן שטקליס), בקצב (בעקבות לאה גולדברג), נתרגל כתיבת סיפורי לילה טוב ופנטזיה (בעקבות קיית בנקס ומוריס סנדק), וכתיבת שירי וסיפורי נון-סנס (בעקבות ע' הילל ונורית זרחי) ועוד.
10 מפגשים אחת לשבוע בימי חמישי 21:00-19:00 בחנות הספרים (המקסימה) סיפור פשוט בתל אביב, החל מ: 03.06.2010 פרטים והרשמה

כמו כן יתקיימו במקום גם סדנאות כתיבה וקריאה עיונית (שתי סדנאות שונות) בהנחיית ארנה קזין
וסדנת שירה בהנחייות רפי וייכרט.

לכל הקוראים – משהו השתבש במנגנון התגובות – אני לא מצליחה להגיב ואני לא היחידה, אז אם למישהו יש עצה ותרופה, הצילו (כתבו לי מייל) ותודה מראש!
ובינתיים תודה למי שכן מצליח להכנס.
דודו – אין לי מושג איך מכניסים תמונות לתגובות. ואני גם לא בטוחה שארנסט הוא אביו הרוחני של קורנל, אבל הם ללא ספק מאותה שכונה. וגם לי היו שתי תמונות של ארנסט שלא הכנסתי בסוף כדי לא להעמיס, אז קבל אחת בינתיים, על החשבון 🙂 אני מקווה שהיא לא מופיעה חתוכה כמו במחשב שלי, אבל אם כן – כשלוחצים עליה היא מופיעה בשלמותה. (אוף, זה כל כך מרגיז כל התקלות והמעקשים האלה)

מקס ארנסט (לדודו פלמה)

Read Full Post »