Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מקס ארנסט’

בפעם הקודמת כתבתי על "דודה לאה" מאת שומיש.

והפעם מפגש עם איור אחד נפלא.

איור, נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש

איור, נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש

זו לאה גולדברג, סטודנטית בברלין, שעומדת על הגשר ובוהה במימיו הירקרקים של נהר השפרה.

זקופה, שלא לומר קפואה, שלובת פרוות ואצבעות, חסומה מכל כיוון אפשרי: מלפנים בולם אותה מעקה הגשר, משמאל הכנסייה, שלא לדבר על פסל הקיסר שכמו מצעיד את סוסו לעברה ומאיים להעלים גם את מעט הרווח שיש. בית קטן בן שלושה חלונות מתפקד כמעין מעקה אחורי, רק רווח קטן נותר למקרה שגולדברג תרצה לסגת, וגם הוא תיכף ייסגר כי בניין המוזיאון "דוהר" לעברה כמו רכבת (תחושה שנוצרת בגלל "עדשת עין הדג" המעַוֶתת שדרכה בחרה וקסמן שנקר לצייר את הבניין. השוו לצילום ה"נורמלי" למטה).

צלם אנונימי, גשר על נהר השפרה, בין מוזיאון הקייזר פרידריך לפסלו, מתוך אלבום תמונות של ברלין, 1904.

צלם אנונימי, גשר על נהר השפרה, בין מוזיאון הקייזר פרידריך לפסלו, מתוך אלבום תמונות של ברלין, 1904.

אם בזכות תעתועי האופטיקה או תעתועי החלימה בהקיץ – גולדברג מוּכְתרת בתוך המים; דמותה מחליקה לתוך דמות הקיסר (כמו האישה שרצתה להיות מלך) ורוכבת על סוסו. ולמטה בעולם ההפוך אין שום מחסומים, רק השתקפויות מרחפות של עננים.

הנה, הפכתי את האיור לנוחותכם:

איירה נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש (איור הפוך).

איירה נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש (איור הפוך).

השפיץ המזדקר של הקסדה אמנם נוקב חור קטן בפלא ההכתרה ומעורר מין חיוך סלחני או צורב; "מפורסמת מתל ועד אביב," היא תלגלג על עצמה בעתיד. ובינתיים בהשתקפות, יש עולם ומלואו: מרחב וקלות תנועה, אירוניה עצמית, וגם עצב ואימה. כי העננים שביניהם היא רוכבת הם אולי חלוקי נחל הנשקפים מן המים הצלולים (כך שאולי היא רוכבת במְטַר אבנים). סוס הרפאים של הבבואה צועד על שפת הגשר ועוד מעט יחליק לתוך התהום הפעורה של הגשר ההפוך.

יש ב"דודה לאה" גם איורים קולאז'יים (בתחושה, גם אם לא בביצוע) שבהם הדמיון מודבק על המציאות באופן גלוי. אבל איור הגשר חורג מן המשחק אל הנפש והתת מודע. מי הנהר הם ראי קסמים. כמו ב"מול הראי", סיפור קצר של אידה פינק על אישה צעירה ומאוהבת המבקשת מחברתה להצר את חצאיתה. זה קורה בעיצומם של מעשי הרצח וההעלמויות של השואה, והמראה הגדולה שמתוכו קורנים פני הגיבורה, הופכת לעת ערב לתהום אפלה שכמו בולעת אותה ואת אושרה.

ובמבט נוסף – גולדברג שבמים גם רוכבת על הסוס וגם עומדת לפניו (כמו באחת המטלות של בת האיכר החכמה), מה שהזכיר לי את הדיוקן היפהפה של מקס ארנסט הדאדאיסט-סוריאליסט.

מקס ארנסט, פריס 1938

מקס ארנסט, פריס 1938

ארנסט, כמו גולדברג, גם צועד וגם רוכב על הסוס שלא זז מהמקום; גם סוס אמיתי היה מתקשה לשעוט במרחב הקטן החסום בחפצים לא ברורים. הדלת אמנם לא נעולה, אבל דא עקא שהסוס ורוכבו פונים לכיוונים שונים ושניהם מתעלמים מן הפתח.

לפעמים איורים הם כמו שטיחים מעופפים, אין לדעת איפה ינחתו. קצת הופתעתי כשמצאתי את עצמי מול מקס ארנסט. אבל עכשיו, כשאני מתבוננת בשני הדיוקנים, של לאה גולדברג ושלו, התהום הקעורה-הפעורה של הגשר נראית לי פתאום כמו תחתית של סוס עץ שממתינה לגולדברג וסוסה שיחליקו לתוכה. כי לא לה נועדה האנדרטה היא תיאלץ להסתפק בסוס נדנדה. כמו שנאמר באמא אווזה: "אני רוכב על גב סוס עץ/ שמתנדנד ומקפץ/ דוהר במרץ כל היום/ וכלל לא זז מהמקום." (תרגם אורי סלע).

ועכשיו אני כבר לא יודעת אם אני מדברת על לאה או על עצמי (כלומר אני כן יודעת, על עצמי).

והגשר?

מתישהו במהלך הספר, מצטט שומיש לתומו שורת שיר של דודתו, "ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול למחר". הוא מאד מתפעל מן השורה הזאת. אולי זה מה שנטלי וקסמן שנקר ציירה בלי משים, גשר בין אתמול למחר?

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

עוד חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון

*

Read Full Post »

לא מזמן גיליתי שהכניסה לעיר-האושר נחסמת על ידי מסנן אתרים בשם "רימון". ראשית, נעלבתי שזורקים אותי לפח ביחד עם פורנוגרפיה, אלימות, סמים ופדופיליה. ושנית הצטערתי, כי עיר האושר יקרה לי כמקום של שיחה עם אלה שדומים לי ועם אלה ששונים.

אני יודעת שזה מקום מאתגר לפעמים בגלל הטווח הרחב של הנושאים, מספרי ילדים ועד אמנות רדיקלית. "מילא מרינה אברמוביץ' שהסתננה איכשהו למיינסטרים (ההוכחה האולטימטיבית שאין דבר העומד בפני הרצון), אבל מישהי כמו אנבל צ'ונג היא כבר יותר מדי. לא פעם שקלתי ניתוח הפרדה אבל אני תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים." כפי שכתבתי פעם, במסגרת חשבון נפש. ומה לעשות שהילדות (כמו בפוסט הנוכחי) חורגת מאד מהגבולות שמתווחים לה ספרי הילדים.

ועם זאת, אין לי שום תשוקה להתקיל את מי שלא רוצה. אני משתדלת להתריע כשיש תוכן בוטה. אף שלפעמים קשה להחליט איפה עובר הגבול. היום למשל. ראו, הוזהרתם, ייתכן שהפוסט הבא דורך על גבול.

*

בעצם רציתי לכתוב על הקשר בין היְלָדוֹת שצייר בלתוס לילדות שצילם לואיס קרול. וכמו תמיד, כיפה אדומה שכמותי, ירדתי מהשביל לקטוף פרחים.

ובכן – פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה ומסתיים בילדה עם חישוק:

בלתוס, שיעור הגיטרה 1934

בלתוס, שיעור הגיטרה 1934

ברובד הישיר הריאליסטי: שיעור הנגינה של בלתוס טעון באלימות ומיניות.

ברובד השני, המטאפורי, זו ילדה-חפץ, ילדה-גיטרה: ידה האחת של המורה אוחזת בשערה כמו בצוואר של גיטרה וידה האחרת פורטת על הירך. ובהמשך לכך – הפסנתר הפתוח נראה כמציץ מבוהל מן הצד. (וכבר נגעתי פעם בבלתוס המנפיש, דרמטורג החפצים)

ברובד השלישי, שאני לא יודעת בדיוק איך לקרוא לו – זו מעין גלישה ארכיטיפית – התבנית הזאת של אישה שגוף מיוסר ומעורטל למחצה מונח על ברכיה, העלתה בדעתי אינספור פייטות, כל אותם ייצוגים של מרים המערסלת את בנה הצלוב בחיקה. אמנם יש כאן היפוך ותעתוע; אצל בלתוס המערסלת היא גם ובעצם המתעללת.

פייטה, קרקוב, סביבות 1450

פייטה, קרקוב, סביבות 1450

והחיבור בין שיעור הגיטרה לפייטה, הוביל אותי לציור של מקס ארנסט "הבתולה הקדושה מענישה את ישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלואר והאמן עצמו" (1926).

מקס ארנסט "הבתולה הקדושה מענישה את ישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלואר והאמן" (1926)

מקס ארנסט "הבתולה הקדושה מענישה את ישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלואר והאמן" (1926)

אני מכירה את הציור הזה כבר שנים. תמיד ראיתי בו את החילון, את ההתרסה של ארנסט, בן למשפחה קתולית קשוחה. אם כי גם זה לא חד משמעי; השמיים אמנם ריקים אבל ישו הנענש מצויר בתנוחה/בזווית של מלאך נופל או צולל, ומזכיר גם את הputti אותם הילדים שמנמנים ומכונפים שהתגלגלו בסופו של דבר במלאכוני פרסים.

מימין מלאך מקונן של ג'וטו, משמאל putto (יחיד של putti) לדוגמא.

מימין מלאך מקונן של ג'וטו, משמאל putto (יחיד של putti) לדוגמא.

אבל עכשיו שאני מביטה בבתולה המענישה דרך "שיעור הגיטרה" והפייטה, נחשפת בלי משים עוד שכבה רגשית. פתאום שמתי לב שבאיקונוגרפיה הנוצרית ישו מופיע פעמיים בחיק אמו, פעם כילד אהוב ופעם כבוגר פצוע. ושני הדימויים התערבבו זה בזה (ובזכרונות ילדות פרטיים), כי הורים הם מקור אינסופי ומתעתע לעתים, של כאב כמו של חמלה.

הציור גרם בשעתו לנידויו של מקס ארנסט מהכנסייה. לא בגלל המכות שישו חוטף מאמו (עד שאחוריו מאדימים) אלא בגלל ההילה שנפלה. וכפי שאפשר לראות למטה בתקריב, היא מקיפה עכשיו את חתימתו של האמן.

פרט מתוך מקס ארנסט "הבתולה הקדושה מענישה את ישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלואר והאמן" (1926). ההילה מקיפה את חתימת האמן.

פרט מתוך מקס ארנסט "הבתולה הקדושה מענישה את ישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלואר והאמן" (1926). ההילה מקיפה את חתימת האמן.

וזה מתחבר גם לשלושת האמנים שבחלון (שני משוררים והצייר עצמו) שמחליפים את שלושת האמגושים שבאו על פי הברית החדשה, לסגוד לישו התינוק.

ההמרה הזאת של הדת באמנות מחזירה אותי לעוד ילד מוכה; ויטו אקונצ'י (עוד אמן עם חינוך קתולי) ולזכרון הילדות המכונן שלו מסביבות גיל חמש: הוא שוכב על ברכי אביו שמכה אותו. במצוקתו הוא מקיא את ארוחת הערב שלו, ובזמן שהוא מקיא הוא מתפלא על צבע הקיא: הספגטי שאכל היה ברוטב אדום, ועכשיו כשהוא נפלט לרגלי אביו, הוא לגמרי לבן כאילו סונן בקרבו.

וכך, במין קדימון לעתידו האמנותי, ממיר אקונצ'י את עולם החטא ועונשו במעבדה לחקר צבעים. כלומר מחליף בדרכו שלו את הדת באמנות (ואקונצ'י היה זה שהצביע על המהפך שעברו המרחבים שבהם מציגים אמנות. פעם גלריות היו ארמונות והיום הן חללים לבנים סטריליים דמויי מעבדה).

ולסיום השרשרת המאד אישית הזאת, הציור של מקס ארנסט הזכיר לי את "מסתורין ומלנכוליה של רחוב" שצייר ג'ורג'ו דה קיריקו, ממבשרי הסוריאליזם עוד ב1914 (ראו בתמונה משמאל. הפכתי את כיוון הציור של ארנסט כדי להבליט את הדמיון בין המרחבים).

משמאל, ג'ורג'ו דה קיריקו, "מסתורין ומלנכוליה של רחוב" (1914). מימין מקס ארנסט בהיפוך ראי.

יכול להיות שמדובר בדמיון מקרי. אבל זו לא רק הסימטה הכמעט חסומה והצללים הגיאומטריים החזקים. אפילו התיבות שעליהן יושבת הבתולה מתקשרות איכשהו לקרון הריק של דה קיריקו.

אבל לא הייתי מטריחה אתכם לולא ההילה שנפלה אצל ארנסט ונאספה על ידי ילדה שחשבה אותה לחישוק של משחק.

אז מה רציתי להגיד? שכמו שבמאים אמריקאיים יוצרים לפעמים את סרט ההתחלה של סדרה אחרי שורת המשכים. כך גם במיתולוגיה האמנותית שלי – הציור של ארנסט הוא הפרק שקדם למסתורין ולמלנכוליה של דה קיריקו. והגלגול הזה של ההילה טעון בכל כך הרבה דברים שאני חושבת על דת ועל משחק ועל אמנות ועל ילדות ועל החיים ופלאיהם וסכנותיהם, שהמבין יבין.

RINGH
*
עוד באותם עניינים

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

בואי אמא

אהבה ותיעוב ליוזף בויס

המשפחה הלא קדושה

רשימת הפייטות

*

Read Full Post »

זמן המיצג הוא זמן השעמום. זה קשור לאתיקה שלו, לאנטי מסחריות. "לשעמם" בניגוד ל"להקסים", "להזנות", "ללחוץ על בלוטות ההזדהות". עד כדי כך שאפשר להשתמש בשעמום כמדד: אם זה לא "משעמם" זה לא מיצג. השעמום הגלוי של המיצג הוא ההפך הגמור מהשעמום הבידורי של הטלוויזיה. המיצג אינו מחזר אחרי הקהל (הנוטה לפרש את השעמום כקוצר יד אמנותי או כזלזול – למה שאטרח להקשיב למי שלא טורח לעניין אותי). הוא מטיל את הצופה אל לבו של מרחב עצום וריק עם גרעין של רעיון, ומזמין אותו לחשוב עליו בזמן שהוא משתעמם, להפוך אותו לכל הכוונים, למדוד אותו על עצמו, להשתמש בו.

(מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י)

ולמה נזכרתי פתאום? בגלל "הרמת מסך" 2014.

"הרמת מסך" הוא פסטיבל שנועד להצמיח אמנים בתחום המחול. השנה מלאו לו 25 שנה ובזכות המנהל האמנותי איציק ג'ולי הוא נטה – כל כך חזק עד שכמעט התהפך – אל עולם המיצג.

מיצג זה לא על סיפוקים מיידיים (מיידיות בכלל אינה סמן של איכות). ויש הבדל עצום בין שיעמום לטווח קצר לבין שעמום לטווח ארוך.

ראיתי את רוב העבודות (למעט מיכל סממה, מאיה וינברג ומעבדת המחקר של ארקדי זיידס וטליה דה פריס שהחמצתי לצערי). היה שווה. וביתר פירוט:

*
"כי מה" מאת שני גרנות ונבו רומנו

תשעת הילדים שנמצאים על הבמה הם לא רק המבצעים של "כי מה" אלא גם נושא העבודה: "ליקטנו אנשים קטנים לחוויה משותפת," כותבים שני גרנות ונבו רומנו בתוכנייה. "אנחנו מאחורי הקלעים, והם מלפנים, נעמדים בשורה. יש מספיק זמן ואור כדי להתבונן בפנים שמתגלות. אין בהן רמז לקמט שמסגיר הבעה שהתקבעה. לעולם לא נוכל להתחלף בתפקידים."

זהו אולי הרגע החזק ביותר בעבודה, הרגע שבו הילדוֹת (רוב מוחץ של ילדות) נעמדות מול הקהל. בלי פוזות, בלי כוריאוגרפיה. זה היה סוג של שוק בשבילי; הרי כך נראות מדונות מתקופת הרנסנס.

"חסרי הבינה האומרים ש[מיכלאנג'לו] עשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם, בניגוד לארשת הפנים של מיוסרים כדוגמת ישו." כתב היסטוריון האמנות הרנסנסי ג'ורג'ו ואסרי על הפייטה של מיכלאנג'לו. אבל ההיפוך העקשני הזה מלווה את תולדות האמנות: אימהות-ילדות עם בניהן הבוגרים חרושי הייסורים.

מדונה, פיליפו ליפי, המאה ה15. זה גורם לי לחשוב מחדש גם על הדוגמניות הילדות הניבטות מכל עבר.

מדונה, פיליפו ליפי, המאה ה15. זה גורם לי לחשוב מחדש גם על הדוגמניות הילדות הניבטות מכל עבר.

*

משחקי ילדים, פיטר ברויגל

משחקי ילדים, פיטר ברויגל

אז מה ההבדל בעצם, בין זה לבין מופע סיום בבית ספר? (חקר אותי אורח יקר בארוחת יום ששי). ובכן:

הילדים של "כי מה" לא בדיוק "רוקדים" או "מציגים" אלא מבצעים פעולות שונות: למשל – חולצים את נעליהם, קושרים את שרוכיהן ומנסים להטיל אותן אל חבל שנמתח לאורך הבמה, או מתעסקים בניידים שלהם, או נושפים בועות סבון, וכן הלאה, במין הכלאה משונה בין גרסה מינימליסטית ועכשווית של "משחקי ילדים" של ברויגל, לאמנות המיצג.

נזכרתי ב"פסטיבל המחול" הקונספטואלי של יוקו אונו (1967), שבו קיבלו המשתתפים גלויה אחת בכל יום עם הנחיה לפעולה. למשל ביום הראשון: "לנשום". ביום השני: "לנשום ביחד", וכן הלאה.

יוקו אונו, היום השמיני מתוך

יוקו אונו, הנחיות ליום השמיני מתוך שלושה עשר ימי "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך" (1967). לספור את העננים ולתת להם שמות.

*
ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר המרתק ביותר שקראתי על ילדוּת בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. נודלמן מראה (אני מפשטת לצורכי הפוסט) איך כמו שהמערב הכתיב דימוי למזרח כדי לשלוט בו, כך המבוגרים מכתיבים לילדים מה זו "ילדות" כדי לשלוט בהם.

גרנות ורומנו מנסים לנטרל את השליטה הזאת; לא במקרה הם קוראים לילדים "אנשים קטנים". אבל גם הם מועדים קצת לפח היפיוף; אמנם ויתרו על תפאורה, אבל את התאורה הם קצת "מרחו": במקום אור מלא ו/או תאורה "בדרך אגב" של פנסי טלפונים (שאמנם נדלקים במהלך המופע ומתפקדים כעין צביר כוכבים), הם והתאורן (המחונן בדרך כלל והמבין באמנות!) עומר שיזף, קצת התפתו למתיקותם של הילדים וגנבו לתאורת תיאטרון שמצעפת את האדג' המיצגי. זה היה יכול להיות מוצדק כחריגה, למשל בסצנה הקונקרטית-פיוטית שבה שמי הבמה מתמלאים בריבוא בועות סבון והילדים עומדים ביניהם ותוקעים במקהלה של צפצפות נייר. אבל ככלל זה מכרסם בעבודה; זאת לא רק שאלה אסתטית אלא אתית. וזה מתחבר לתחושת ההחמצה מסוימת שלוותה את הצפייה. הבחירה בילדים מפתיעה ורעננה אבל בתוצאה יש משהו בטוח ונוח ופשוט מדי (במובן "לא מספיק מעניין"). ואולי זה לא יכול להיות אחרת כי צריך לשמור על הילדים; אולי הבחירה המבטיחה התבררה בדיעבד כממלכדת ועל כל פנים בולמת תעוזה. (את שעה עם עם אוכלי כל של רומנו וגרנות מאד מאד אהבתי).

ורציתי גם לכתוב על שם העבודה אבל צריך לעצור מתישהו.

*

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (שפע דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן==)

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (עוד שלל דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן)

ענת גריגוריו ותמר לם ב

ענת גריגוריו ותמר לם ב"חיות על הסף" מאת ענת גריגוריו, הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

"חיות על הסף", ענת גריגוריו

שתי נשים עם שיער פרה-רפאליטי (ראו בתמונה למעלה), חסרות פנים רוב הזמן, בגלל השיער המשתלשל על פניהן בזמן שהן מנערות ומטלטלות ומרעידות ומנשימות אותו. והרעד הזה מתפשט ומכייל מחדש את התנועה של כל הגוף; איברים כמו יד או רגל מאבדים את התנועה המובחנת האינדיבידואלית, ורק מגיבים לרטט וטלטול כמו קווצות שיער, וקצת אחר כך כשהרקדניות מתחברות ונכרכות זו בזו, גפיהן מתערבבים כמו תלתלים.

השיער הוא המפתח והתשתית הפורמליסטית של "חיות על הסף" (וב"תשתית" אני לא מתכוונת לנקודת המוצא של היצירה כמו אל השלד שמחזיק אותה בדיעבד). הפורמליזם הזה נמצא במתח עם "המצב הפיזי-נפשי המבעבע" שאותו חוקרת ענת גרגוריו על פי התוכנייה, ועם הליריות הפרה-רפאליטית והסימבוליות העדינה-מוזרה-מורבידית שמסתננת לתוך העבודה.

יש משהו צמחי-על-סף-החי בשתי נשים האלה, לעיתים מקונן, לרגעים אורגזמטי, לעיתים מטשטש קווי מתאר. ולרגעים (הבזקים קצרים אבל מובהקים) יש משהו טרולי ברקדניות, שאיפשר לי לנשום חיוך בתוך הרגש המבעבע והממסמס.

בובות טרול

בובות טרול

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של "חיות על הסף" הן מעין שמלות דקיקות ורחבות בנוסח הסיקסטיז עם הדפס עדין וסבוך כמו אצל קלימט.

*
אני לא קוראת טקסטים לפני המופע. זה יכול (כמו במקרה שלמעלה) לצמצם את חופש הצפייה, ולפעמים כמו במקרה שלמטה, זה פשוט מטעה.

"הטבע טובע" של תמי ליבוביץ מתואר כמחקר ואירגון מחדש של "דימויים איקוניים מתוך פיסות היסטריה והיסטוריה". בפועל זה נשמע כמו הסבר שנכפה על עבודה, שהמהות הטבעית שלה היא של שירבוט וחלום בהקיץ. הבמה של ליבוביץ' הזכירה לי דף שמקשקשים עליו בהיסח דעת בזמן שמדברים בטלפון או מקשיבים להרצאה. ואני אומרת את זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי; הרי יש איכות מיוחדת משוחררת במרחב התודעתי המגובב הדומה יותר למחסן ולאחורי קלעים מאשר לקדמת הבמה. אפילו הדיוקן הסמכותי של פרויד נראה כמו תמונה שנתחבה לירכתי המחסן או כשירבוט, בייחוד ברגעים בהם הוסע ממקום למקום על ידי רקדנית שרק רגליה מציצות מתחתיו כמין המשך היברידי וקצת קומי לטורסו הפטריארכלי.

מתוך

מתוך "הטבע טובע" מאת תמי ליבוביץ', הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

*

ואצלב ניז'ינסקי ב

ואצלב ניז'ינסקי ב"אחרי הצהריים של פאון" (1912) מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

בשתיים מן העבודות צצה באופן מפתיע רוח הרפאים של "אחרי צהריים של פאון" (בתמונה למעלה). ואצלב ניז'ינסקי שיצר את הבלט גם רקד את תפקיד הפאון (אל יער משני מהמיתולוגיה הרומית) שמפתיע קבוצת נמפות. הן נסות מפניו ואחת מהן שומטת את צעיפה. בסוף הבלט פורש הפאון את הצעיף ומשתרע עליו בתנועת אגן יחידה ומרומזת של אוננות. זה חולל שערוריה גדולה בבכורה ב1912. אני מודה שתמיד גיחכתי על השערוריה, עד שלילך ליבנה הקרינה את הרגע בלופ על אחד מקירות המופע שלה.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 - ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 – ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.

THE RE-BIRTH הוא מעין הפנינג, שבו מנסה לילך ליבנה בעזרת שלוש רקדניות להוליד את הגוף הנשי מחדש, נקי מפורנוגרפיה. זה מבוצע בעירום חלקי ומלא, צבוע בצבעים "עליזים" ומרוח בווזלין שאליו מודבקות תמונות של וגינות. ארבע הנשים הן בין השאר גירסה מעודכנת של שלוש הגרציות, חבורת הנשים הקבועה של האמנות המערבית, כולל הצעיפים המגלים טפחיים (ראו בתמונה למעלה).

תמונה ריקוד הנמפות מתוך

תמונה ריקוד הנמפות מתוך "אחרי הצהריים של פאון" (1912), כוריאוגרפיה, ואצלב ניז'ינסקי, מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

כשלילך ליבנה מקרינה בלופ את התנועה האחרונה של הפאון, הוא הופכת אותו לסוטה שמאונן במרחב הציבורי, ואת הרקדניות לנימפות של ניז'ינסקי. והרקדניות של THE RE-BIRTH אמנם מצוידות  בצעיפים המשמשים ללבוש שאינו לבוש, שרק מדגיש את העירום (כמו אצל הגרציות) או כמגבות, אחרי שהן משתכשכות בבריכה המתנפחת, שגרמה לי לפחות, לחשוב על בובות מין.

המופע כולל רגעים של דיבור ישיר עם הקהל, משחקי גוף ומחשבה, וקטעי מחול שמילון התנועות שלהם לקוח מדימויים פורנוגרפיים פופולריים ואמנותיים.

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).

THE RE-BIRTH היא עבודה מגויסת עם אג'נדה ישירה, עניין לא פשוט בשבילי (כמי שסבלה קשות מדיכוי אידאולוגי – כשאומרים לי מה לחשוב אני קודם כל מתנגדת). סמוך מאד לפתיחה מתבקשים כל הנוכחים לדמיין בעיניים פקוחות שהם חסרי גוף. זה נגע לי בעצב חשוף. הלא הגוף, כך הרגשתי תמיד, מילדות, הוא המקום שבו קורית הנפש. ופתאום הכעס הזה על הגוף שהופקע וזוהם על ידי המבט, התשוקה להעלים אותו, הנחישות, הכאב, המצוקה. מבחינה זו אגב, הרגשתי פער בין ליבנה לרעותיה. שלושתן פעלו באומץ ובמחויבות, אבל בלי הדחיפות של ליבנה, בלי הבערה. זה גרם (אצלי לפחות) לתחושה מסחררת של חוסר איזון.

ובשורה התחתונה – אני חושבת שזה הצליח. לפחות לרגע, הגוף של ליבנה נולד מחדש כמחשבה. אבל אני מודה שגם התגעגעתי לפיוט ולמסתורין של אז.

[עוד באותם עניינים: בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו, וגם הכאב הגדול של אנבל צ'ונג (זה החלק הראשון ויש גם שני), וגם סינדי שרמן, ופינה באוש – אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף, וגם בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן.]

*

גם בפתח "האקט" של עדו פדר צץ הפאון של ניז'ינסקי בגילומו של שחר בנימיני ("אל מחול צעיר… מן האמנות וכלוא בדימוי" כך הוא מתואר בתוכנייה). הוא רוקד וריאציה קצת אפליפטית של הכוריאוגרפיה המקורית, על רצועת הבמה הצרה שלפני המסך הסגור. זה מרחב מושלם בשבילו כי המילון התנועתי של ניז'ינסקי שמושפע מציורי כדים יווניים הוא לגמרי שטוח ופרונטלי. בשלב מסוים המסך נפתח קמעא, חלק מן ההתרחשות מוסתר. ואז, אחרי הפתיחה המסתורית המצחיקה והמעוררת מחשבה, העבודה מתמלאת במין קוצר רוח, נוטשת את השיחה המעניינת עם המרחב ועם העבר, וקופצת מדבר לדבר בניסיון להדגים את הרעיון העומד בבסיסה (מתחים מתהפכים בין האל מן האמנות לסקייטר מרדן המבקש לפרוץ גבולות ולהיות לאמן). חבל. ועדיין מעניין איך הגבר הפורנוגרפי של עבודה אחת הופך באחרת לאל מחול צעיר שכלוא בדימוי. וגם כאן בעיר האושר חוזר וצץ הפאון, כל פעם בגלגול אחר, למשל ברשומון של קורסאווה (או במקרה יותר צפוי, בפוסט על איור וכוריאוגרפיה).

*

מקס ארנסט

מקס ארנסט

מרב כהן ב

מרב כהן ב"באגים", הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

את "באגים" של מרב כהן לא אהבתי. כובד הראש היצוק שלה היה מרתיע ומיושן. אפילו רגע מקס-ארנסטי של אישה בלי ראש מדפדפת בספר (אניח לכם לדמיין איך זה) נותר צחיח בלי הומור ו/או פיוט. ועכשיו כשאני חושבת על זה, לא סתם נזכרתי במקס ארנסט. יש לא מעט רגעים של ראשים מחוקים או מוחלפים בחפצים בעבודה – ראש חולצה, מסכת תרמיל גב… כמו ברומן הקולאז'י של ארנסט La Femme 100 Tetes – משחק מילים שיכול להישמע כאישה בלי ראש (או בלי ראשים) / אשת מאה הראשים (ועוד כהנה אפשרויות). אולי מפגש עם ארנסט היה יכול לשחרר את העבודה? ואולי לא. הנה עוד אחד:

מקס ארנסט

מקס ארנסט

*
התכוונתי לכתוב על כל העבודות שראיתי, אבל זהו. נגמר לי הכוח (וגם לכם מן הסתם).

על "תיכף אשוב" של איריס ארז אולי עוד אכתוב בפעם אחרת. זאת פשוט עבודת מחול עכשווית ומשובחת. מודעת לעצמה ללא ציניות או התחכמות, אנושית ללא טיפת סנטימנטליות, נבונה, יומיומית, מחוייכת, וגם פיוטית, בזכות עבודת המדיה של דניאל לנדאו והתאורה היפהפייה והמדויקת של עומר שיזף.

*

איציק ג'ולי נבחר להיות המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. אם לשפוט לפי הרמת מסך יש סיכוי שהוא יציל את הפסטיבל המסויד הזה. בהצלחה.

*

עוד על מחול בעיר האושר

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על אוהבים אש של יסמין גודר

חוג ריקודי פינה באוש (דווקא זה מכל מה שכתבתי עליה, אולי מישהו סוף סוף ירים את הכפפה)

פעמיים דירת שני חדרים

על שעה עם אוכלי כל

ועוד

*

Read Full Post »

בלתוס, החתול הים תיכוני, 1949. לחצו להגדלה

בלתוס, החתול הים תיכוני, 1949. לחצו להגדלה

את הציור הזה של בלתוס כבר הבאתי פעם כהצעה לכריכת השטן במוסקבה (או "האמן ומרגריטה" כפי שהוא נקרא במקור אבל גירסא דינקותא מנצחת; בייחוד שהציור מזכיר לי גם את השטן ודניאל וובסטר. לפחות את הקטע שבו דניאל וובסטר עובר ליד הנהר והדגים קופצים לו לכיסים כי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדו).

הפעם אני שמה לב לאופן שבו החתול אוחז בסכין ובמזלג, וזה מחזיר אותי לאוטוביוגרפיה העגמומית של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין מפו הדב: פעם בילדותו אסרו עליו להחזיק את הסכו"ם בניצב, והוא שאל למה, ואביו אמר שאם במקרה יפול מישהו מהתקרה, הוא עלול להיפגע…

אבל לא בגלל זה החזרתי את החתול אלא בגלל הקולאז' הזה של מקס ארנסט שתמיד נדמה לי כמו חלום על הציור של בלתוס.

מקס ארנסט, שלווה, 1929. מתוך הרומן הקולאז'י La Femme 100 Tetes (אשת מאה הראשים?).

מקס ארנסט, שלווה, 1929. מתוך הרומן הקולאז'י La Femme 100 Tetes (אשת מאה הראשים?).

זו שטות גמורה, אני יודעת. הארנסט קדם לבלתוס בהרבה. הקישור הוא לגמרי ספקולטיבי ומשחקי (בהשראת גוזמאי-הבדאי מן הסתם, והקשר המענג בין שטות לחירות). ועדיין, באיזו מציאות מקבילה הקולאז' הוא חלום על הציור.

גם בחתול של בלתוס יש משהו חלומי, כל כך צוהל ומלא תנופה אמנם שמיד הייתי מתעוררת. החלום של מקס ארנסט הרבה יותר מופנם וקודר. הוא מחצין את הצד האירוטי בציור של בלתוס: הוא מבליט את האישה הספק מעורטלת (היא לובשת סריג הדוק בצבע גוף וחצאיתה מופשלת) שנגרפת עם סירתה אל החתול ותיכף תתהפך אל רגליו המפושקות מתחת לשולחן, את המגדלור הפאלי ברקע ואת הקשת המשפריצה של הדגים שלא נעצרת בצלחת כמדומה, אלא מכוונת כמו הלובסטר אל תוך האישה.

בחלום של ארנסט מתחברים המגדלור והקשת, הרציף נעלם והאישה טובעת, רק זרועה המונפת נותרה.

התכוונתי להסתפק בשתי התמונות האלה (אני מנסה לתרגל קיצור) אבל קשה לעצור את המחשבות שמתגלגלות ישר לתמונה הזאת של בריאת חוה מצלעו של אדם. אולי בגלל אדם הישן, אולי בגלל הנהר של גן עדן שממוקם במקרה או שלא במקרה, במקום מאד מסוים באנטומיה האלוהית.

George Kastrophylax 1740 (שימו לב שאלוהים מושיט-קוטף לה גם פרח)

George Kastrophylax 1740 (לחצו להגדלה ושימו לב שאלוהים מושיט-קוטף לה גם פרח)

לחלום ולמיתוס יש סיבות משלהם להפריד אברים מן הגוף ולנטוע אותם בנוף. אבל אם כבר יצא פוסט כל כך פאלי, אני לא יכולה שלא להביא את הדיוקן הנפלא של לואיז בורז'ואה שצילם רוברט מייפלת'ורפ.

לואיז בורז'ואה. צילם רוברט מייפלת'ורפ

לואיז בורז'ואה. צילם רוברט מייפלת'ורפ

פעם ראיתי הצגה בולגרית של כיפה אדומה: שני מספרים גילמו את כל התפקידים בעזרת אביזרים וחפצים. כשהגיע תורו של המספר לגלם את הזאב הוא אחז בידו זנב. היה קל ופשוט להצמיד את הזנב למכנסיו, אבל הבמאי בחר להניח אותו ביד השחקן, להבליט את המלאכותיות, את חוסר האורגניות באופן מצחיק ופיוטי; יש לי זנב, אני זאב. וזהו. כאן אני עוצרת. בחריקה.

*

נ. ב. תוספת מאוחרת על תרגום שמו של הרומן הקולאז'י של מקס ארנסט La Femme 100 Tetes.
אשת מאה הראשים? שאלתי. וארנה ליברמן (תודה, ארנה!) ענתה:

יש כאן משחק מילים. "מאה" בצרפתית מבוטאת כמו "בלי" (מילים הומופוניות):
cent מאה
sans  בלי
כך שאפשר גם לחשוב על אישה בלי ראש. ויש עוד אפשרויות לקרוא את הצירוף הזה. לסיכום:
La femme cent têtes
La femme sans tête
La femme sang tête
La femme s’entête
עזרה בתרגום:
sang דם
s’entête מתעקשת
עד פה נעזרתי בפירושי האתר הזה. עם זאת אני רואה עכשיו שאפשר עוד להמשיך באסוציאציות. אבל הדם כבר עולה לי לראש… אז רק עוד הכותר בתרגומו לאנגלית:
The Hundred Headless Woman

*

עוד באותם עניינים

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

הרפאים של לוסיאן פרויד

קורסאווה חולם על ואן גוך

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

מתומאס מאן עד פין אפ גירלס

ועוד

*

Read Full Post »