Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מציאות’

קשה לכתוב על טִינְקֶרְטַנְק הספר החדש של נורית זרחי ודוד פולונסקי. לא בגלל שהוא מסובך אלא להפך, מפני שהוא כל כך צלול שחבל לבחוש ולהעכיר אותו בהסברים. אז אני אתעסק רק "בקצוות הכשופים" (אם לשאול ביטוי מתנינה). שלוש הערות: על שמות, על נפילה ועל מעוף.

*

וראשית תקציר (מקוצץ באכזריות ועתיר ספוילרים. עדיף בהרבה לקרוא את הספר):

טינקרטנק היא פיה קטנה ומגושמת ששוברת דברים ודורכת עליהם בטעות. "את, את אסונית," קובעת מלכת הפיות ומעיפה אותה מן השמים. עורבת בשם מיס עוֹבֶרְיָן לוקחת אותה לפרופסור לייעוץ. "אני חושבת שאני בטעות," מסבירה טינקרטנק לפרופסור, "אם אני כבדה למה אני פיה ואם אני פיה למה אני כבדה?" הפרופסור מגיע למסקנה שהיא ילדה וממליץ לה ללכת לבית ספר, לכיתה גימל. אבא ואמא יבואו לקחת אותה בסוף הלימודים. טינקרטנק מסכימה. "אתה חושב שאני מתאימה?" היא מבררת בכל זאת, ברגע האחרון. "אה, בטח, כל הילדים שואלים את עצמם את השאלה הזאת," הוא עונה.

*

שמות של פיות

למה "טִינְקֶרְטַנְק", זה מובן מאליו; כמו "טינקרבל" של פיטר פן, רק שה"בֶּל" (פעמון, וגם יפהפיה, בצרפתית – נכתב אחרת אמנם, אבל מבוטא אותו דבר) הוחלף בטנק.

מלכת הפיות לעומת זאת, נקראת קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם.

קלרדה על משקל שמות כמו גריזלדה, מלשון "קל" בניגוד לכבדות הטנק של הגיבורה. שם המשפחה מהדק את הזיקה בין אצילות לקלילות – "דה גרם".

קרואלה דה ויל, פושטת העורות והפרוות

.

אבל: קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם מזכיר גם את קְרוּאֶלָה דֶה וִיל המרשעת מ"מאה כלבים ואחד"; קרואלה= Cruella  כלומר "אכזרה", ודה ויל de Vil האצילי לכאורה, הוא בעצם פיצול מְצוּרְפָת של devil  – שד, שטן (בתרגום הישן אגב, קראו לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי – לא פחות סוגסטיבי, עם טאץ' הונגרי).

טינקרטנק המסכנה מועכת את עוגת היומולדת של המלכה.

"טינקרטנק!" צועקת קָלֶרְדָה המלכה,
"ואתן, קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה, עוזרותי הנאמנות –
תקנו את העוגה מִיָּד."

הפנייה הרשמית אל "קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה, עוזרותי הנאמנות" ממוסגרת בצרחה מצד אחד וב"מִיָּד" רודני מצד שני. לפיות, מסבירה קלרדה בהמשך, "יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר."

זוהי תזונה קסומה וציורית, מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים, אבל יש לה קצת טעם לוואי: האם רק אני מרגישה קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת", או חוששת שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, או מרגישה שזה קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?

האם החורגת עם הקופסא שהכינה ללבה של שלגייה

בשמותיהן/כינוייהן של הסגניות קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה יש משהו מגוחך והמוני, אבל זה עוד כלום לעומת קָלֶרְדָה; בילדותי (וגם בילדותה של נורית זרחי, מן הסתם) היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל בחנויות מכולת. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המתנשא.

לקרדה דה גרם

בתמונה למטה: המלכה קלרדה דה גרם, אייר דוד פולונסקי. מאחורי הכנפיים אפשר להבחין בקלמנטיקה וקוקוליקה מתקנות את העוגה. בעדשות המשקפיים משתקפת טינקרטנק המסכנה "שהקרם חדר לה אפילו לעיניים". גם פולונסקי כמו זרחי אינו נוטה חסד לקלרדה. הוא אינו מעז להתחצף בגלוי, ורק ממקם לתומו שני תלתלים מושלמים בדיוק מתחת לבתי השחי החלקים שלה.

דוד פולונסקי, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק מאת נורית זרחי

*

כוח הכובד

"קל זה מה שעף מעצמו," מסבירה קלרדה לטינקרטנק.
"פיות לא עשויות כוונות," היא מטיפה לה בהמשך, "הן לא עשויות רצונות, הן עשויות בדיוק מההפך מזה."

המתח בין קלות החן לכובד הרצון והמודעות הכאיב גם לי ולגיבורה של ספרי טבע דומם. למשל:

הילדה עצמה הסתייגה מהחיוביות הגסה מעט של הרצון, מהבהירות הגדולה, מהכוח הנדרש בהפעלה. הרצון נועד לחזקים והיא היתה קטנה וחלשה. היא פחדה שהמאמץ יעוות אותה כמו את הזית הזקן; כל כך התאמץ לגבוה כמו שאר העצים, אבל רק שריריו התעבּו והתעוותו. וגם האפרוריות הזכירה לה את עצמה, והעלים העבים האטומים כמו אהיל כבוי. … היטב ראתה את ההבדל בין מי שחי בין איסורים (כמוה) באור האכזרי של השמש, לבין מי שמתעטף (כמו אמהּ) בקטיפה הקרירה של הלילה. אפילו האוכל לא מצריך לעיסה מגושמת או בליעה, הוא זורם מעצמו ישר לתוך הדם, נקרש לפני ירח במקום סתם ראש גדול, מתקמר לשדיים ואחוריים במקום בטן ילדותית (המכנסיים משנה שעברו בקושי נסגרו עליה ורוכסן המתכת צבט).
שמלותיה הדקות של האם לא צולקו ברוכסנים, לא יוּבּלו בכפתורים או נוקבו בלולאות. ובכלל התנזרה מכל מאמץ או עימות; את הספרים הרבים שהתחילה לא טרחה לגמור, ובשעת הקריאה מעולם לא פתחה אותם בכוח ולא עיקמה לכיוון ההפוך (כפי שעשו אחרים והותירו קמטים מכוערים בגבן של הכריכות הרכות) אלא החזיקה אותם ברישול ביד אחת, הדפים התקמרו לימין ולשמאל כמו ציפורים במעופן.

[מתוך טבע דומם מאת מרית בן ישראל. בהמשך מגלה הילדה את כוח הכובד ומסיקה שהחוטים הסמויים שקושרים אותה לאדמה הם הרבה פחות גמישים מהחוטים של אמה, הרבה יותר קצרים וצפופים]

בתמונה למעלה – דוד פולונסקי, הפרופסור, מבט מלמטה. ומתחת – טינקרטנק, מבט מלמעלה.

.

מלמעלה למטה – זו התנועה של הספר, של הנפילה. זו מן הסתם הסיבה (המודעת או לא) לפורמט המלבני העומד, וגם לתסרוקת של טינקרטנק. בראיון לפנקס מסביר פולונסקי שהפך את השיער לשפיצי כדי להוסיף תו של חדות לאופי. אבל אני נזכרתי דווקא בתסרוקתו של אמרגן האיגרוף דון קינג ב"כשהיינו מלכים" הסרט התיעודי הנפלא. כמה סופרים ופרשני איגרוף מתאמצים לתאר את התסרוקת; מישהו טוען שככה נראה שיער כשנופלים לתוך פיר של מעלית… Falling through an elevator shaft.

דוד פולונסקי, טינקרטנק, תסרוקת של נפילה (פרט)

דון קינג, התסרוקת

.

ילדים תמיד רוצים לעוף

וישנה כמובן מיס עוֹבֶרְיָן העורבת הקטנה-גדולה שנוחתת על כתפה של טינקרטנק וגם נושאת אותה על גבה. מיס עוֹבֶרְיָן זה קצת כמו מיס O'brien  הבריטי, וגם עורֵביָן בשיכול אותיות (עוד חיזוק לחילוף קלרדה-לַקֶרדה) שלא לדבר על הזיקה למַעֲבָר ולעבריָנות…

אחד הדברים המכאיבים והנפלאים בסיפור הוא המציאותיות שלו. הוא מצחיק (מאד, לעתים) אבל נטול סוכר ודוק של אשליות. הוא כאילו מתיישב על הפנטזיה שלו לא בכוונה כמו שטינקרטנק מתיישבת על מוס התות של המלכה; טינקרטנק אינה אמורי אשיג אטוסה. היא לא פיה אינדיבידואלית שנבעטת ומנצחת את השיטה.

אמורי אשיג אטוסה והסוסים הנהדרים שכשפה, איור רותו מודן

טינקרטנק מוותרת על חלום. לא שהחלום הוא כזאת מציאה; בקלילותן הנכספת של הפיות יש אטימות, קור וּוולגריות. ומי שנחלצת לעזרתה אינה ציפור נפש פיוטית או ציפור דיסנית חמודה. עורבים מקושרים באופן מסורתי לכוחות המוות וקריאתם מבשרת רעה. כשהייתי קטנה התחלתי לכתוב ולצייר קומיקס על המלחמה הנוראה בין עיר הציפורים לעיר הפחד, ואני זוכרת שלעיר הציפורים היה יתרון כי היו להם עורבים שאכלו את הגוויות. אבל מיס עוברין היא לא עורבת של בלדות אלא ציפור מעשית, נבונה, חברותית, לקחנית (עבריינית) וסתגלנית. בת לוויה מתבקשת לפֵיָה במשבר.

למעלה: פיות מציאותיות; שתי נשים אמיתיות המטפחות לוק בובתי. מתוך הכתבה הפסיכיתהזאת. כלומר לא הכתבה פסיכית אלא המציאות שבה עושים רוורס למטמפורפוזה

.
ואולי התעצבתי יותר מן הדרוש, כי תמונת הפתיחה של הספר הזכירה לי את שורות הפתיחה של "לורליי" השיר שכתב פנחס שדה על אהובתו שהתאבדה בקפיצה ממגדל:

מי זאת נוסעת בַּפולקסווגן
בין ההרים הכחולים?

סיגליות מַטות פניהן:
"שרק לא יהיה אֶקְצִידֶנְט".

דוד פולונסקי, תמונת הפתיחה, הכל בהיר ושמיימי אבל טינקרטנק לבד, כולם נסים מפניה

דוד פולונסקי, טינקרטנק, כפולה מסיימת. בהבדל בין תמונת הפתיחה שבה הפיות נסות מפני טינקרטנק, לתמונת הסיום שבה היא יוצאת מחושך לאור עם שני חברים – נמצא כל הסיפור.

ובכל מקרה – אין חסד בעולם הפיות של טינקרטנק, והסיפור אמנם מציע לה להרפות ולעבור למציאות. להכיר במה שיש, בהורים שמחכים לך אחרי בית ספר. טינקרטנק קצת חוששת כי הם לא מכירים אותה, והפרופסור מצדו לא מבטיח שום דבר: "הם יצטרכו ללמוד," הוא אומר (ואני נאנחת בספקנות, בדאגה. זה ללא ספק המשפט שלי בספר. כל ההורים צריכים ללמוד להכיר את ילדיהם, גם אלה שהיו אצלם מהתחלה).

גם פולונסקי מצדו, לא מייפייף ומרכך; יש משהו מבוגר ומפוכח באיורים שלו, אפילו מרתיע לפעמים אבל גם נכנס מתחת לעור. טינקטנק שלו כל כך מבוהלת ודומעת ואמיצה מחוסר ברירה. בית הספר המסורג והצעקני אמנם רחוק מאושר ועושר. ועם זאת – טינקרטנק יוצאת (באיור בית הספר) מחושך לאור. שני ילדים הולכים לצדה. הם לא נסים מפניה כמו הפיות אלא משוחחים איתה ונוגעים בה דרך ידידות, וההורים אכן ממתינים לה בחוץ – אנחנו כמוה, מזהים אותם על פי העורב; אז אולי זה סוף טוב בעצם, להתחבר למציאות? אני לא יודעת; כמו שאומר הפרופסור "ילדים תמיד רוצים לעוף."

דוד פולונסקי, טינקרטנק, כפולה אחרונה (פרט)

***

ואם כבר מדברים על עורבים – קראתי מאמר מדהים שבו אדגר אלן פו מתאר איך כתב את העורב – הכי לא כמו שדמיינתם (לא מומלץ לבעלי תפיסה רומנטית של כתיבה.)

על שירים לעמליה (עוד ספר חדש ומשובח)

אתמול התקיים כנס הפנקס הראשון לספרות ילדים. היה משמח ומרתק. בהמשך לדברים שאמרתי:

צנזורה של טעם?

הילדים שרצו לקרוא

פרוייקט מרי דה מורגן

על הילדה איילת

*

ואפרופו מה שנורית עושה לקלרדה – דויד גרוסמן עושה להינדה קליינפלד

*

Read Full Post »