Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מציאות ודמיון’

(פוסט זה נכתב בעקבות השלמת כל פרקי המאגיה, פנטסיה ומדע בדיוני בכתוב בגוף . ראו גם מכתב הקדמה)

חמש הערות על פנטסיה

1.
אפרודיטה אלת היופי והאהבה היוונית נולדה מקצף הגלים; בציורו הנודע של בוטיצ'לי היא ניצבת על צדף ענק בחוף ים קסום ירקרק, שערה הזהוב מתנחשל, פרחים מתערבלים באוויר. כל היופי הזה משכיח כמדומה את מה שקדם לו והזין אותו; את החלק שבו סירס הטיטן כרונוס את אביו אורנוס והשליך את אברי המין שלו לים. וזהו לטעמי, בקליפת אגוז, המשל על הוּלֶדת הפנטסיה מתוך הכאב והחרדה.

2.
ב"צוללת צהובה" יש סצנה ארוכה המתרחשת בתוך מסדרון אינסופי זרוע דלתות שנפתחות ונטרקות ודברים מפליאים מגיחים מהן – מרַכבת דוהרת ועד ביצה בגביע, יד מקושטת בטבעות, חילזון ענקי או כוכב שביט צהוב. מתישהו מעיר ג'ורג' הריסון כבדרך אגב ש: It's all in the mind.
הפנטסיה שעליה ואותה אני כותבת, שאליה אני קשורה בטבורי, מממשת את הפנים הפסיכולוגיים והרוחניים של התובנה הזאת, שאין דבר כזה "מציאוּת"; כל אדם מתמודד עם העולם שהוא מעצב מתוך הזכרונות והרעיונות שלו.

3.
אהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי", שמנסה להקים בגופו מוח עוקף-ביולוגיה, מוח "רענן וטהור וטבעי, ושלא יהיה אויב שלו", הוא גם סוג בוסרי של מדען עתידני המחפש תרופה למצוקה אנושית עתיקה, וגם גיבור טרגי הנאבק בכוחות שאין לו סיכוי לנצח. ובד בבד הוא גם ילד, שעושה מה שילדים עושים ביצירתיות רבה: מפעיל את הדימיון, את ההגיון ואת הידע שברשותו כדי להבין את העולם ולתקן אותו.

4.
"…המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה," אמר פעם הבמאי הפולני תדאוש קנטור, "כשגדלים מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים…" ובאותה נשימה הוא אף הרחיק לכת והגדיר את ההתבגרות כפשע: "כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו".

5.
התבגרות כפשרה וכמוות רוחני היא אחד המנועים של ספרות פנטסיה מ"הנסיך הקטן" ועד "הסיפור שאינו נגמר". הרתיעה מן ההתבגרות הוא אולי הסיבה הכמוסה הפנימית, לעצירת הגדילה של אהרון; כי "אצלו הנשמה היא מה שפעם הוא היה, היא הילדוּת שלו" (עמ' 300).
וגם זה מהדק את הזיקה בין "ספר הדקדוק הפנימי" לפנטסיה; כי בעוד שהספרות הריאליסטית משלימה עם רצח הילדוּת, הפנטסיה בתמימותה, מנסה להחזיר אותה לתחייה.

גיבורות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי

Read Full Post »

הערה מאוחרת בשולי חוק הנכבה – זה ברור שזה רע ומופרך ודכאני לנסות להכתיב רגשות. אבל מה שדוחף חוקים כאלה, היא מין מחשבה פשטנית שההזדהות עם כאבו של עם אחר כאילו נוגסת בזהותך. שאתה צריך לבחור בצערו של מי להשתתף; אי אפשר גם וגם.

בשיר שלמטה מנסה איציק מאנגר (משורר יקר במיוחד) לנחם את הגר המגורשת, להשאיל לה קצת פנטזיה ופרספקטיבה עתידנית, קצת בריחה באמצעות הדמיון. זהו איציק מאנגר במיטבו: האנכרוניזם הקסום, החום האנושי, העצב והחיוך. ברור לגמרי עם מי הוא מזדהה, בלי שתיפול שערה מיהודיותו.

הגר על אם הדרך / איציק מאנגר (עברית – בנימין טנא)

על אם הדרך, על אבן,
הגר ממררת בבכי.
את כל הרוחות היא שואלת:
אנה אמשיך דרכי?

אומר האחד: מזרחה,
השני: מערבה הרחק.
השלישי, שלץ ופוחז הוא,
בשערה משחק.

את בני הכנף היא שואלת,
אשר יעופו ברום.
אומר האחד: צפונה,
אומר השני: לדרום.

בוכה היא: "אבי שבשמים,
באמונה שֵׁרַתי שנים,
ועתה בן-כנף ורוח
לי צוחקים בפנים".

ונושאת הגר את עיניה
ורואה שיירה שם בגיא.
בראש, בגלימה ירקרקת,
צועד השולטן מטֶרְקַי.

הנה קרב והולך הוא,
ושואל בקול מרעים:
"אמרי, האמנם הגר את,
השיפחה של איברהים?

וישמעאל מן-הסתם הוא
הזאטוט הנלבב?
הנביא בחסדו הודיענו
שאנו יוצאי חלציו".

והוא לפניה כורע,
בתוך האבק נופל:
"את ייחוסנו מצאנו,
לאללה, לאללה הלל!"

והגר נבוכה יושבת:
האמת הדבר שקרה?
וחרמש הסהר ככסף
מנצנץ בתוך שערה.

עוד באותו עניין – כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

Read Full Post »

המשך…

Read Full Post »

הבהרה: רשומה זו היא הערה קטנה בשולי כיפה אדומה. הפרשנות לסיפור רק בסיפורים יכולים להציל.

1.
כשהייתי ילדה לא האמנתי לסיפור על כיפה אדומה. כלומר – לא התקשיתי להאמין במזימות של הזאב או בכושר הזלילה שלו, אבל הקטע שבו כיפה אדומה חושבת אותו לסבתא שלה, פשוט לא התקבל על דעתי. הסצנה הזאת, התחבבה ובצדק, על כל המאיירים, ובכל פעם שראיתי את הפרצוף הזאבי מעוטר במצנפת השינה המגוחכת, התכווצתי באי-נוחות. נו, באמת, לא ייתכן שהיא כל כך מטומטמת, איך היא יכולה להתבלבל בינו לבין סבתא שלה? ולא שלא נהניתי מכל השאלות האלה: "סבתא, למה יש לך אף כל כך ארוך, ואוזניים כל כך גדולות, ופה כל כך גדול…?" אהבתי את המתח, את המשחק באש. סיפור נחמד, למרות שהוא לא הגיוני.

2.
כשהייתי בתיכון היה לי ידיד יקר, נער ירושלמי נבון ומשכיל, אולי תמים במקצת, שעשה את שירותו הצבאי בבסיס לא רחוק מתל אביב. פעם, זכו הוא וחברו בחופשה קצרה (עדיין קוראים לזה אפטר?), ונסעו העירה לסרט. באותם הימים יצא "קזנובה" של פליני לאקרנים, והעיתונים היו מלאים בכתבות מהללות. השניים פתחו עיתון וראו לשמחתם "קזנובה" בקולנוע תמר. בתור ילדים טובים מירושלים הם לא ידעו שמדובר בקולנוע של סרטים פורנוגרפיים (זה היה מזמן, לפני הווידאו והאינטרנט והדיוידי). כיוון שלא הכירו את הקולנוע וחששו לאחר, הם עצרו איזו בחורה עם מראה "סינמטקי" ואמרו לה: "מהר, מהר, איפה זה קולנוע תמר?" הבחורה סקרה אותם בלגלוג (שאותו קלטו רק בדיעבד) ואמרה: "אני רואה שאתם מאד ממהרים לשם…" איכשהו מצאו את הקולנוע ששכן בפאסאז' מושתן ברחוב אלנבי. קולנועים של סרטי פורנו לא נראים או מריחים כמו קולנועים של סרטי איכות. אבל אפילו הגברים הבודדים שהיו זרועים באולם לא עוררו את חשדם. ואז התחיל הסרט וידידי חשב לעצמו "אולי פליני מגיע לגבהים כאלה שאני לא מסוגל להבין?" רק אחרי כעשרים דקות נפל האסימון.

כששמעתי את הסיפור הזה חשבתי מיד על כיפה אדומה. זאת לא חוכמה גדולה להבדיל בין סבתא לזאב כשיודעים את הסיפור, אבל כשמצפים לראות סבתא, לא רואים את הזאב. זה היה שיעור חשוב בעוצמה שבה התפיסות המוקדמות שלנו מעוורות (אבל ממש מעוורות) את עינינו. מאז עברו שנים. אני ממשיכה לקרוא אגדות ולעקם את אפי על פרטים מופרכים לכאורה, שמתגלים שוב ושוב כתיעוד מדוייק של המציאות. אבל כיוון שאף אחד מהמקרים האלה לא יכול להתחרות בסיפור על קזנובה, לא אמנה אותם פה. פשוט תאמינו לי, כלומר לאגדות.

Read Full Post »

« Newer Posts