Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מסכה’

  1. החיגר והסומא

לא מזמן הסתכלתי בפורטרטים מצולמים של הפסל והאמן אלכסנדר קלדר ופתאום תפסתי את מי הוא מזכיר לי.

.

אלכסנדר קלדר (לחצו להגדלה)

מימין, רות צרפתי מציירת את "דודי שמחה", מאת ע. הלל. משמאל, אלכסנדר קלדר.

.

דודי שמחה שר בזמן שאלכסנדר שואג. הוא מחזיק בבובת האריה שיצר לקרקס הקטן שלו (פלא שאין כמותו, היהלום של מוזיאון ויטני, ניו יורק) ומשמיע את קולה. בדקה ה20 של הסרטון הבא אפשר לראות את האריה השואג עד למותו הטרגי בזירה.

.

יש ביטוי כזה, הרכיב חיגר על גבי סומא, שמתאר שיתוף פעולה בין שני מוגבלים; הפיסח משמש עיניים לעיוור שמספק לו רגליים בתמורה, וכך מצליחים שניהם להגיע למחוז חפצם. זה לא רק משל על היחסים בין הגוף לנשמה אלא גם על תיאטרון הבובות שמכליא אדם ובובה.

יש בובנאים שמנסים להעלים את הפיצול כדי לקדם את האשליה שהבובה קמה לחיים, אבל קלדר לא מצניע את מקור השאגה. הוא מניח את לועו הענקי מעל האריה הרציני המעט נוגה, ובמין חוסר עכבות מודרניסטי מפריט את החיבור לקהל.

"הדוד שמחה, הזמר, השטותניק, ובקיצור האמן," כתב ירמי פינקוס. את הרוח הזאת לטעמו, לכדה רות צרפתי באיוריה.

*

  1. עוד אריה שואג

הערת ביניים: בקרקס בלגן של בנז'מין שו הופכת זואי את סלון הבית לקרקס. כשאביה שבע התלאות מתפרץ וצורח, "עוד לא גמרנו עם הקרקס בלגן הזה?" היא מצרפת אותו מיד לקרקס שלה, כלומר תוחבת את ראשה ללועו של האריה השואג והמופתע. ובמילים אחרות – מצליחה לאלף את זעמו של אביה בעזרת המשחק והיצירה.

זה הקסם של האמנות בזעיר אנפין, היכולת להמיר כאב בשמחה באמצעות הצורה.

.

מתוך "קרקס בלגן", כתב ואייר בנז'מין שו (לחצו להגדלה)

*

  1. נשף מסכות

והנה עוד פורטרט מלא חן וחסד וחיוך של קלדר במסכת נייר. עוד הרכבה של שני פרצופים, זה על גבי זה, כשהפרצוף החי מנפיש את המסכונת. האף המשותף משמש כמתלה בולבוסי (מסכות הנייר מוציאות את המיסטר פוטטו הפנימי של כל פרצוף) והפה הקווי מדבר עם הקמט הירחי של הסנטר.

.

אלכסנדר קלדר במסכת נייר

.

מסכת הנייר צולמה במסיבה (נשף מסכות?) שנערך בביתו של קלדר. הנה עוד כמה מן הקרואים:

.

מלמעלה למטה: הכנר אלכסנדר שניידר, אלכסנדר קלדר, הפסל קונסטנטינו ניבולה, משמאל, הצייר רנה בושה (לחצו להגדלה)

.

  1. תאומים אסטרולוגיים

רות צרפתי, מתוך "דודי שמחה" (מתגלח) מאת ע. הלל

.

בשלב מסוים התפתיתי לחשוב שקלדר היה המודל הסודי של רות צרפתי לשמחה, אבל אני נוטה להאמין שזה צירוף מקרים (או שהם "תאומים אסטרולוגיים" כפי שמסבירה העלמה אולריקה ב"אורה הכפולה", שני אנשים זהים שאינם קרובים כלל שבאו לעולם באותו שבריר שנייה…), כי אחרת אין מצב שרות צרפתי היתה מציירת את דודי שמחה מתגלח כך סתם, כשקלדר סיפק לה את הרגע המושלם שבו הוא אומר לעצמו:

אם לא תחדל מזה קופיקו
אמרח לך את האפיקו.

אלכסנדר קלדר

.

עוד באותם עניינים

חייל הבדיל האמיץ

קרקס התלושים

תעלומת האווז הדו ראשי

רבקה הורן, מסכה

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה ב"לב פראי" לדיוויד לינץ'

דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל (בייחוד האיור הנפלא האחרון ל"מה עושים העצים")

*

 

Read Full Post »

"שעה עם אוכלי כל" של שני גרנות ונבו רומנו הוא מופע מחול מקורי וחכם ונועז, מצחיק ומעיק ולא מתחנף. ומכאן ואילך הכול ספוילרים ומוטב לקרוא אחרי הצפייה.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

1. עירום?

"שעה עם אוכלי כל" מתרחש בעירום באור מלא בלי הגנות וריכוכים. זה כמעט מסיח את הדעת מהמוסכמה האחרת שנשברת, או לפחות סופגת חבטה אנושה – דווקא הפנים האנושיות מוסתרות. החלק הראשון של העבודה – אולי שליש, לפי השעון הפנימי שלי שסופר גם את הזמן שבו הקהל מתיישב – מתרחש עם הגב לקהל. זה יוצר רעב לפנים אנושיות. אבל כשהרקדנים סוף סוף מסתובבים פניהם מכוסות במסכת אצבעות שמנפחת את השפתיים ומבתרת את פרצופם לסדרת משולשים. אחרי זמן ארוך – לפי השעון הפנימי ולפי הנשימה השורקת של שני גרנות ונבו רומנו – המסכות אמנם מוּסרות, אבל הם ממשיכים להסב את הפנים, לכסות אותן בשיער או ב"מסכת צעקה" (כלומר פיות פעורים שמוקפאים למשך זמן ארוך כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול). זה בולט במיוחד בגלל הפרונטליות. כשהרקדנים לא מפנים את הגב, הם מאד פרונטליים, הם כמעט לא פונים זה לזה אלא לקהל כאילו חיכו שיצלם אותם. זו בחירה מטרידה, אקסביציוניסטית ואנונימית, מזמינה וחוסמת בבת אחת. האינטימיות של העירום מתנגשת בחסך בהבעה אנושית חיה. המתח נפתר לרגעים ומיד מתחדש. ותוך כדי כך מנוטרלת הקלישאה הזוגית המתבקשת וגם הפתיינות של העירום. זה נדיר ומרשים, ולא פעם מצחיק, בְּמובן עצוב.

מתוך "שעה עם אוכלי כל"

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל"

2. תרבות

תרבות היא במידה רבה הנושא של המופע. "שעה עם אוכלי כל" נע בין הפרטיטה ברה מינור של באך שרומנו מנגן בכינור לשפת גוף פולחנית וחייתית. זה לא ניסיון להתחבר מחדש לאיזה טוהר פראי (כמו ב"פולחן האביב" של בז'אר למשל). הפרימיטיבות של "אוכלי כל" נגועה באירוניה וגם ממוחזרת במידה רבה, היא כבר סוננה על ידי התרבות. אני אתן כמה דוגמאות לפני שאגיע לעיקר:

"מסכת האצבעות" של רומנו וגרנות היא לא רק מסכה אפריקאית שתורגמה באופן מבריק לכפות ידיים, אלא גם פני "העלמות מאביניון" הציור המבשר את הקוביזם. פיקאסו ("אוכל כל" מן המעלה הראשונה בזכות עצמו) צייר את שתי הדמויות הימניות בהשראת פיסול אפריקאי שראה באגף האתנוגרפי של ארמון טרוקדרו ב1907.

"העלמות מאביניון", פבלו פיקאסו 1907

"העלמות מאביניון", פבלו פיקאסו 1907

פבלו פיקאסו, פורטרט עצמי, 1972

פבלו פיקאסו, פורטרט עצמי, 1972

וזה חל גם על שפת הגוף (תצטרכו להאמין לי שרומנו וגרנות רוקדים את התמונות הבאות, לא הכול נמצא בצילומים שקבלתי). למשל, זה לא רק ציור סלע אבוריג'יני אלא גם קית' הרינג שבלע ועיכל אותו.

ציור סלע אבוריג'יני

ציור סלע אבוריג'יני

קית' הרינג

קית' הרינג

פאון המבליח בעיצומה של "שעה עם אוכלי כל", לא יובא ישירות מיוון העתיקה, הוא עבר קודם דרך ניז'ינסקי והבלט הרוסי.

הפאון המבליח בעיצומה של "שעה עם אוכלי כל", לא יובא ישירות מיוון העתיקה, הוא כבר (או גם) יד שנייה מניז'ינסקי והבלט הרוסי.

ועם זאת, לא מדובר בגיבוב של קריצות. העיקר הוא לא בכמות ובמגוון של ההשראות אלא באופן שבו הן מונחות זו על זו ומולחמות זו לזו ואפילו מתמזגות אבל לא עד הסוף. ותוך כדי כך המקומות החופפים מתחזקים, פרטים מסוימים חורגים ואחרים מנוטרלים. הקלסיציזם הקר-חם של רוברט מייפלת'ורפ נהייה פחות סטרילי ונרקיסיסטי כשרומנו וגרנות מניחים עליו אקרובטים בקרקס נודד.

 

צילם רוברט מייפלת'ורפ

צילם רוברט מייפלת'ורפ

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם גדי דגון

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם גדי דגון

אקרובטים על האמפייר סטייט בילדינג

אקרובטים על האמפייר סטייט בילדינג

גם הציורים של אגון שילה שמהדהדים הן בפיסול הפנים של "שעה עם אוכלי כל" והן בתנועה, מאבדים מן הנוירוטיות האדולסצנטית שלהם.

אגון שילה

אגון שילה

 אגון שילה, 1917

אגון שילה, 1917

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

נבו רומני ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

הקיצוניות הרגשית והמינית של אגון שילה מתקררת, כשהעולם שלו מוכלא עם הנסיינות של ויטו אקונצ'י שהופך את גופו לחומר ולאמצעי מחשבה. (חשבתי על Conversions למשל, שבו הוא מנסה ללוש לעצמו שדיים ומתחבר לאישה דרך קצה אבר המין שלו התחוב בין רגליו, אבל לא רק). הגוף ב"שעה עם אוכלי כל" הוא אנושי וחייתי ובד בבד הוא גם חפץ וצורה ודוגמא שאפשר לשכפל ולצרף בכל דרך שרוצים. הפרובוקטיביות (כמו אצל אקונצ'י, רק אחרת) נגזרת מהרדיקליות של המחשבה.

מתוך Conversions, ויטו אקונצ'י 1971

מתוך Conversions, ויטו אקונצ'י 1971

היינריך פון קלייסט ראה במריונטה רקדנית אידאלית: היא משוחררת לא רק מכוח הכובד אלא גם מן המוּדעות העצמית המסרבלת המפצלת והמכאיבה. האידאל של "שעה עם אוכלי כל" הפוך. גופם של רומנו וגרנות הוא מרחב של רעיון ופעולה אמנותית. הזמן של המופע דחוס ומואט, האינטנסיביות הרגשית נגזרת מריבוי השכבות.

תמונה תצלום משפחתי, של ארבעת בני משפחת בורקהרדט, 1969. ההורים ושתי הבנות, מודפסים על אותו דף.

תצלום משפחתי: ארבעת בני משפחת בורקהרדט, ההורים ושתי הבנות, מודפסים על אותו דף, 1969.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל (גרנות נתלית בזרועותיו של רומנו ומשבשת את הנגינה בכינור.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל. שני גרנות נתלית בזרועותיו של נבו רומנו ומשבשת את הנגינה בכינור. המתח בין התרבותי לפראי ובין הסדר לרגש.

3. עירום

ובהמשך לכך – העירום הוא הבחירה הטבעית ואולי היחידה. העור הוא הבגד הראשוני של כלל האנושות בכל מקום ומעמד ועיסוק וזמן. כל בגד אחר היה מפריע לנזילות, לתנועה החופשית בין הדימויים. כל בגד שהוא היה קובע מה מתאים ומה פחות, וזאת כבר לא היתה "שעה עם אוכלי כל". ובהמשך לכך לא נכפה שום מבנה על המופע. יש אמנם איזו תנועה כללית אל היומיום והעכשיו, אבל אין שום מנגנון נרטיבי או פורמליסטי שמשליט סדר וקובע הררכיה. הדמויים נבלסים בזה אחר זה על ידי רומנו וגרנות, מין אדם וחוה משונים בעולם פוסט אפוקליפטי.

*

ומשהו אישי לסיום. אני לא מכירה את שני גרנות אבל נבו רומנו היה תלמיד שלי לזמן קצר. כשהוא ניסה להתקבל לבית הספר לתיאטרון חזותי הוא עבר שתי ועדות קבלה שלא הצליחו להכריע בעניינו. בסוף שלחו אותו אלי, שאחליט. זה לא היה קשה. הדבר הזה הפרוץ הכאוטי שהרתיע אותם הוא בדיוק מה שעושה אותו אמן כל כך מרתק.

*

גם במסכַת הצעקה של "שעה עם אוכלי כל" מהדהדים תקדימים תרבותיים. למשל פרנסיס בייקון, שבלע בתמונה הזאת את האפיפיור של ולסקז, את אוניית הקרב פוטיומקין של סרגיי אייזנשטיין, 1925 (הסטיל המרכזי) ועוד. מימין, מתוך "כניעה" מיצב וידאו של ביל ויולה, 2001 צילמה קירה פרוב.

גם במסכַת הצעקה של "שעה עם אוכלי כל" מהדהדים תקדימים תרבותיים. למשל, ראשון משמאל, פרנסיס בייקון שבלע בתמונה הזאת את האפיפיור של ולסקז, ואת אוניית הקרב פוטיומקין של סרגיי אייזנשטיין, 1925 (שני משמאל) ואת ישו של מתיאס גרינוולד (ראשון מימין, פרט). שני מימין: "כניעה" מיצב וידאו של ביל ויולה, 2001 צילמה קירה פרוב. לחצו להגדלה.

.

עוד מחול ישראלי עכשווי בעיר האושר

על "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על "אוהבים אש" של יסמין גודר

פעמיים "דירת שני חדרים", על ניב שיינפלד ואורן לאור

הבדיחה היתה עלי – על "הגבעה" של רועי אסף

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

*

Read Full Post »

במבט לאחור מתברר שעיר האושר היא גם מחסן תחפושות.

רשימת תחפושות ומסכות שלוקטו מן הפוסטים מגובבות כאן ללא אפְליה או עריכה ועם מעט מילים.  אתם מוזמנים לחטט.

ה"רשימה" בהשראת סאי שונגון חביבתי, והיא מעודכנת עד פורים 2013

P&G

למעלה: זולייקה מחופשת למדוזה, עבודה של פייר וז'יל, מתוך פיתתה ונאנסה, על המיתוס של מדוזה

*

"מסכת" חווה, מתוך "ריקוד הפנים של חוה", מאת מרית בן ישראל 1992

למעלה: סטילס מתוך סרט הווידאו שלי "ריקוד הפנים של חוה", 1992 זו אם תרצו, "מסכה חיה"; חוה אמנו מצוירת על פני ואני מפעילה אותה בעזרת פרצופים. נלקח מהפוסט הזה.

*

שמלה חשמלית

למעלה: שמלה חשמלית של אצוקו טאנאקה (1956) מתוך אחת עשרה שמלות של אור

*

PIC

אחד ממשתתפי הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי נואם בתוך במת קרינולינה שעצבה הדס גכטמן.

*

למעלה: האריה של הקוסם מארץ עוץ, מתוך פוסט שרשרת על אובידיוס, שייקספיר, ביאליק, חנוך לוין

*

נמר גולן, מתוך מיקימאוס והחייזר האיום - צולם במהלך חזרה

נמר גולן

למעלה: "מסכַת" מיקימאוס, ללהטוטנים בלבד. מתוך הפוסט על החממה של תיאטרון הקרון

*

צרפת, המאה ה14

למעלה: "מסכַת" צפרדעים לחוטאים, צרפת, המאה ה14. מתוך החלק הרביעי של זרעי האהבה, סיפור של מרי דה מורגן שתרגמתי.

*

כריסטו, אנני ליבוביץ'

למעלה: כריסטו מתחפש ליצירה שלו, בדיוקן שצילמה אנני ליבוביץ. מתוך הפוסט על איורי הנסיך הקטן (זה כמו כבשה בתוך תיבה מצוירת, אי אפשר לדעת באמת מי נמצא שם)

*

sipurim sal tarbut frontSB

למעלה: בחור ישיבה "מחופש" לדמות רמברנדטית על כריכת ספרי סיפורים יכולים להציל. צילמה, לאה גולדה הולטרמן

*

נערות מחופשות לבובות

למעלה: נערות מחופשות לבובות, מתוך הפוסט על טינקרטנק מאת נורית זרחי

*

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים

למעלה: תחפושת סוריאליסטית של מרט אופנהיים מתוך הנפש היא קוסמת גדולה הפוסט השני על "כל מיני פרוות" מאוסף האחים גרים. בפוסט הראשון, הנערה שלא רצתה להינשא לאביה. היא נמלטת מכוסה בבגד מפיסות פרווה של אלף בעלי חיים. האדרת שציירה עפרה עמית נראית כמו נוף ממטוס, קשה להבחין ב"קו התפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כמו במדי הסוואה. כפתורי האדרת אגב, "נעולים" בצלבים מאגיים אדומים של איסור על גילוי עריות.

*

מתוך האופרה Der Freischütz, עיצוב תלבושת ויקטור ורולף

למעלה: ויקטור ורולף היו יכולים להיות מעצבי על ב"קפיטול" של משחקי הרעב. מתוך הפוסט על השפע, העוצמה, שלא לומר כוחניות, הגוזמה עד כדי וולגריות, התיאטרליות, הפנטזיה, הראוותנות, תרבות הצריכה, הטבע המהונדס והאלימות במסווה של משחק – בבגדים שהם מעצבים. בתמונה, תלבושת שעצבו לאופרה שביים רוברט וילסון.

*

יוזף בויס, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה? 1965

מתוך אהבה ותיעוב ליוזף בויס. מסכת עלי הזהב של בויס מודבקת לפנים בדבש, שנועד על פי בויס, להחיות את החשיבה: "האדם אינו יכול ליצר דבש אלא לחשוב, ליצר רעיונות…" הוא אמר, "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה אף היא להיות מלאת חיים, אבל היא יכולה גם להיות שכלתנית עד מוות."
וכאן אפשר לראות איך מרינה אברמוביץ' התחפשה לזה.

*

למעלה: הדס עפרת, 2004, בדיוק באמצע הדרך בין תיאטרון בובות למיצג, מתוך האדם הצוחק חוזר ללמד.

*

למעלה: גלוי ומתעתע. תכשיט או מסכה? סוריאליזם או קוביזם-ללא-זוויות? מתוך נקודת הג'י של המנעול (עיצב יעקב קאופמן)

*

למעלה: חקיין אחד מיני רבים באירוע בלתי נשכח. מתוך אלביס פרסלי לנצח. צולם על ידי בממפיס, בעשרים שנה למותו.

*

למעלה: מתוך תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס.  צולם על ידי, במרדי גרא 1998

*

למעלה: ממש כדאי להגדיל את התמונה הקבוצתית של רקדני הבלט הטריאדי. עוד על התיאטרון של אוסקר שלמר ועל השראתו בקרקס קוביות.

*

למעלה: העור כבגד ולהפך, מחוך של ניקולא קונסטנטינו, עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, מתוך הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון

*

למעלה: התחפושת מצוירת על הגוף. ירון מילגרום כליצן לירי בהשראת הכחולים-ורודים של פיקאסו, מתוך רשימת הליצנים

*

למעלה: פליני, רומא, תחפושות קתוליות (מהממות, במובן הכי ראשוני של המילה)
מתוך חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד   

*

מוניקה, ספריית גן לוינסקי

על ספריית גן לוינסקי

*

ורד דרור ואילנית בן יעקב מחופשות לחנה'לה ואמא שלה

למעלה: תחפושות שטוחות, מתוך על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

*

למעלה: קית' הרינג מתחפש לעבודה שלו בדיוקן שצילמה אנני ליבוביץ. גם החדר התחפש. מתוך אמבט החלב (5) – רוסו, גויה, קית' הרינג, או הטלפון השבור של אנני ליבוביץ

*

למעלה: אנשים-מכתבים מתוך דברים נפלאים, הפוסט השני על סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה. יומן הכרית שכתבה היה ההשראה לסרטו של גרינוואיי.

*

מונה חאטום, גבו של ואן גוך

למעלה: הגב שהתחפש לציור של ואן גוך, מתוך מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

*

למעלה: המסכה כגרסה ממוזערת של הפלנגה המוקדונית ועוד הרבה דברים, מתוך רבקה הורן, מסכה 1973

*

מתוך על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?) רקדנים מחופשים לסוואנה ב"מלך האריות" של ג'ולי טיימור. (איך זה קשור, דרך "ההרים ירקדו כאילים" ועוד)

*

למעלה: אני מתחפשת לסבתא שלי, מתוך גיבורות ילדות – מוכרת הגפרורים הקטנה

*

למעלה: שירי לנטון מתחפשת לסבתא שלה ניצולת השואה. זה מותח מאד את שאלת התחפושת וכמו תמיד הגבול יותר מאתגר מהמרכז.
מתוך הצמידים של שירי לנטון

*

שירי לנטון, BOOK II

למעלה: מסכת-סֵפר פעילה נקרעת/מתקלפת, מתוך איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

*

למעלה: "ספק נערה ספק בובת חרסינה מתרוממת מתוך קופסתה. כותונתה הלבנה המעוטרת בכחול נראית כמו חרסינה שהתמוססה והפכה לאריג. ספל קטן עוטר את ראשה כמעין כתר-פרח נרקיסי. קצה סרט אדום מבצבץ מפיה. כשהיא מטה את ראשה נושר שלג תכלכל מן הספל היישר לכף ידו של האיש." (לחצו להגדלה)
מתוך על
דגי זהב, המופע החדש של ענבל פינטו ואבשלום פולק 

*

למעלה: שיני פנינים (פשוטו כמשמעו). תכשיטים או מסכות זעירות מקומיות של סלבדור דאלי, מתוך שבוע עץ השיער, היום השלישי

*

למעלה: "הם היו נחמדים פרחי האוזן, אבל לא יפים כמו העיניים שצמחו על גבעולים דקים מורכנים כגבעולי רקפת. היו שם עיניים גדולות, עיניים קטנות, עיניים כחולות, עיניים חומות, עיניים שחורות, עיני שקד, עיניים עטורות ריסים כהים מסולסלים, עיניים שעפעפיהן כמעט קירחים או כבדים… וכל העיניים, מכל הזנים והמינים הביטו בו בסקרנות. הן כל כך מצאו חן בעיניו שרצה לקטוף לו כמה. אבל כשהושיט את ידו אל עין כחולה נוצצת שיופיה שבה את לבו היא פרצה בבכי תמרורים והוא חס עליה והניח לגבעול, מה שגרם לפרחי השפתיים לגעות בצחוק צורמני."
בתמונה פרט מתוך שמלת עיניים ואזניים של המלכה אליזבת, צויר בסביבות 1600, מתוך שבוע עץ השיער, היום החמישי

*

למעלה: קתרין דנב בסרטו של ז'אק דאמי "הנסיכה בעור החמור", מתוך האם אפשר לאחות גוף שנקרא לגזרים?

*

רבקה הורן, חד קרן

קלאס אולדנבורג, תחפושת ארכיטקטונית, 1985

שתי התמונות העליונות מתוך הפוסט על שמלת הכאב של רבקה הורן (ויום אחד עוד אכתוב על הביבר שלה)

*

למעלה: עפרה עמית חושפת את נשף המסכות של האחים גרים, מתוך דיוקן האמן כמכשף צעיר

*

למעלה: תהלוכת השקה לבנות הדרקון, מתוך מבחר בקורות על בנות הדרקון

*

ולבסוף: זאת אני בגיל 12 מחופשת לצוענייה הונגריה. את התמונה שממנה לקוח הגרווטאר, צילם הדוד אהרון דונגי.

***

 

Read Full Post »

זה לא הפוסט המובטח על פיסול הגוף של רבקה הורן (עוד לא) אלא רק דוגמית. מסכה לכבוד פורים.

רבקה הורן, מסכת עפרונות, 1973

רבקה הורן, מסכת העפרונות בפעולה, 1973

קרניים, ציפורניים, דורבנות, קוצים

הפיסול של רבקה הורן קרוב לעולם החי. בעיקר לקצוות הדקים והדוקרים של בעלי החיים: קרניים, ציפורניים, דורבנות, קוצים ***.

*

כלוב ורסן

ומצד שני המסכה היא גם סוג של כלוב ורסן, שחוסם בין השאר את הפה. כלומר, היא גם החיה וגם מה שכובל ומאלף אותה, אמביוולנטיות אופיינית להורן. יש משהו מתעתע בעבודות שמזכירות מכשירי עינויים מימי הביניים; סדי עינויים ובתולות ברזל (פסל אישה מברזל חלול ומסומר מבפנים ה"מחבק" לצורכי ענישה).

*

כלי נשק

והמסכה הזאת היא גם קרובת משפחה של כלי נשק: היא קרובה לאגרופן מבחינת החיבור והמיזוג של הנשק עם הגוף. והיא קרובה אפילו לפלנגה המוקדונית, במערך המופשט והסימטרי של הקווים.

אגרופן

מבנה הפלנגה המוקדונית. החיילים מתקדמים בדבוקה קיפודית סומרת. הסכמה מזכירה את הרישום הגיאומטרי של קווי הצפרניים וצלליהם בסרטון הבא, המתעד מיצג של רבקה הורן.

ציפורניים (על סרטון המיצג שלמעלה)

במֵיצג המגלם את תשוקת הסימטריה של הורן (בעיצוב, בתנועה ואפילו בחלל המצוייד בזוג חלונות תאומים), היא לובשת על אצבעותיה צפרניים ארוכות מעץ בלזה וצועדת הלוך ושוב בתוך חדר קטן כשידיה שורטות את הקירות שלימינה ולשמאלה. המיצג הזה, כמו מסכת העפרונות, מסגיר כוונות/תחושות סותרות:
שתלטנות, תוקפנות וסימון טריטוריה מצד אחד, ובו-בזמן גם קלסטרופוביה וכליאה. תשוקה לכמה שיותר מגע (הארכת הצפורניים מאפשרת לגעת בשני קירות בבת אחת), וגם רתיעה ממנו (הציפורניים חוצצות ומונעות מגע).

*

העפרון כחלק מהגוף

זו מסכת חיה אנושית, ומסכת הגנה ותקיפה ועינוי, אבל זוהי גם אחרי הכל מסכת עפרונות, כלומר יצירה. הורן חוסמת את הפה (את המילים, את הקונספט) ומנסה להפוך את העפרון לחלק מגופה, לבטל את ההפרדה בין החיים לאמנות. להפוך לאמן טוטאלי.

והתוצאה של הטכניקה הזאת היא אמנם רישום אקספרסיבי, הרבה יותר "אביבה אורי" מרבקה הורן המאופקת והגיאומטרית הנמצאת תמיד בשליטה. בסרטון הזה שבו רואים אותה משתמשת במסכה ( דקה 3:03 – 3:45 בלי קשר למה שקורה לפני ואחרי) העפרונות אינם מתנהגים בנוקשות הצפויה אלא מתכופפים מהלחץ, מה שמדגיש איכשהו את האבריוּת שלהם, כאילו היו באמת חלק מהגוף. (פעם נתתי תרגיל: לעצב חפץ מהחומר ה"לא נכון" ולהשתמש בו, ומישהי עצבה סכו"ם מפלסטלינה, וכשניסתה לנעוץ את המזלג במשהו הוא התכופף וכן הלאה, לגמרי פסיכואנליטי).

רישום, אביבה אורי

*** וגם לכנפיים ונוצות – קטגוריה בפני עצמה שאינה קשורה למסכה או לפוסט הזה.

*

עוד על רבקה הורן – שמלות של כאב (2)

*

עוד פוסטים לפורים:

תמונות אקסטרווגנטיות קסומות דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

קרקס קוביות (על מסכות הגוף של אוסקר שלמר, פסל וראש המחלקה לתיאטרון בבאוהאוס)

וכמובן – רשימת הליצנים (מתישהו באמצע התגובות זה גם נהיה מצחיק עד דמעות)
הרשימה אגב, ממשיכה להתעדכן, וזו התוספת האחרונה של ברוס נאומן:

***********************************************************************

וכולכם מוזמנים למסיבת פורים בגן לוינסקי!!!

התכנית העשירה והמגווונת מפורטת בחדשות הספרייה. מומלץ להזמין ילדים שאתם מכירים להצטרף לחגיגה ולהביע תמיכה בילדי המהגרים שעוברים ימים מבלבלים ולא קלים. נשמח מאד אם מי שמגיע יוכל להביא דבר מאכל ומשקה. אנא הפיצו לכל מי שתראו לנכון, להתראות!

***********************************************************************

Read Full Post »