Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מניפסט’

אני כותבת על מחול (ועל אמנות בכלל) כבר שנים. פתאום שאלו אותי למה כך ולא אחרת.

דברים שאמרתי במפגש הזה:

1

נפתח בסיפור:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"

הסיפור הזה נכלל ב"ספר סיפורי הארנבת" שליקטה, ערכה ואיירה האמנית הנפלאה תום זיידמן פרויד ב1924. וזה האיור שמלווה אותו:

a3-a15

הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב המשוחח עם השועל–  מתקיימים כולם בו-זמנית, באותו מרחב.

זה לא משהו מקובל בספרי ילדים. זה חסר תקדים עד כמה שאני יודעת (וגם תאחיר לא עולה בדעתי), איור שדוחס סיפור לינארי למרחב אחד שירי, בו-זמני.

מה היתה ההשראה לבחירה היוצאת דופן?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

זה הכי קרוב שמצאתי. זה ערב פוטוריסטי אמנם, אבל גם הוא לגמרי סימולטני.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

"סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באוונגרד של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (ולא ניכנס לזה עכשיו). אבל מה שכל כך ייחודי ונפלא אצל תום זיידמן פרויד: הוא שהסימולטניות שלה היא לא קקפונית אלא פוליפונית; מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים. האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. במוסיקה קוראים לזה קונטרפונקט, צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו אצל באך.

ועכשיו לסימולטניות הפוליפונית של פינה באוש מתוך "1980" (דקה מלבבת שמשום מה אי אפשר להטמיע אבל ממש כדאי ללחוץ).

עד כאן הפרולוג. עוד נשוב אליו.

*

התבקשתי לדבר על איך אני אני כותבת על מחול, אבל כדאי אולי להקדים ולשאול למה אני כותבת על מחול (או על אמנות בכלל)?

התשובה הראשונה שעולה בדעתי: אני אוהבת להסביר.

יש אנשים שמאמינים בשתיקות נשגבות ובאורות מעומעמים. בשבילם הסברים זה "המוות" (כמו שהמורה שלי לבלט קאי לוטמן היה אומר על כל סטייה מציוויי הבלט: "זה המוות!").

אחד הדוברים היעילים ביותר של המוות הזה, היה האמן והמיצגן הגרמני יוזף בויס. "כל אחד מזהה, אם במודע ואם לא, את הבעייתיות שבמתן הסברים," הוא אמר, "בייחוד כשמדובר באמנות וביצירה, או בכל דבר שיש בו מן המסתורין ומן החידה."

אם כבר להסביר, בויס העדיף בעלי חיים: "בעצם הרעיון להסביר משהו לבעל חיים," הוא אמר, "יש משהו שפונה לדמיון, שנוגע בתחושת הסוד של העולם ושל הקיום."

ובכן, אני מעדיפה בני אדם… ואני גם חושדת במעקמי האף ובחוסמי ההסברים; רבים מהם עושים את זה כדי לשמור על טריטוריה וכדי להדיר ולהתנשא. אני חושבת שסנוביות זה סוג של טיפשות, שאמנות זה אושר ועושר ומרחב שבו הנפש יכולה להתמתח לאינספור ממדיה; לא רק נפשם של אמנים ואקדמאים, אלא של כל אדם וחוה.

ואני גם מוסכניקית בדם; אני אוהבת לפרק יצירות אמנות כדי לחשוף את המנגנון. אני אוהבת את הבלגן של אחורי הקלעים – או יותר נכון, אני אוהבת את המתח, את התנועה שבין לפני ואחורי הקלעים. "האמנות בשבילי היא מדע החירות," הכריז בויס. הוא התכוון לצד היוצר, ואני מוסיפה את הצד החווה, המתבונן. אין חירות בלי חופש תנועה. אני לא אוהבת שיש רק נקודת תצפית אחת, רק דלת אחת לכניסה ויציאה, כמו בכלא.

ולמה בעצם אני אוהבת להסביר? יש לכך שלוש סיבות, כמו שכתב חזי לסקלי (ויש גם סיבה רביעית, תמיד יש). אבל אם אני צריכה לבחור אחת: כי להסביר זו הדרך שלי לחוות יצירה במלואה.

ליצירות אמנות יש רבדים רבים. כדי להגיע לרובד הבא צריך לנסח את זה שלפניו. זה מין חוק קוסמי כזה, חוק יסוד בפיסיקה של התודעה. אני מסבירה כדי לראות כמה שיותר, כדי להגיע לסודות שמאחורי (או בתוך) הסודות.

לפני שנים הייתי במפגש עם נועה אשכול על כתב תנועה, ובשלב השאלות קמה מישהי ואמרה, "זה כל כך שכלתני, מה שאת אומרת…" ונועה ענתה, "נכון, גם השכל הוא חלק מהאדם." לא שכחתי את זה.

ועם זאת, אני לא מזלזלת בהתראת השכלתנות של בויס. אני יודעת שחלק משונאי ההסברים הם נפגעי הסברים דידקטיים ופולשניים. אבל זה בדיוק מה שמושך אותי, הסכנה, האתגר. כמה שזה יותר קשה זה יותר מעניין, זה דורש עורמה ותושייה.

קחו למשל את הגורגונה המיתולוגית מדוזה – כל מי שהביט בה ישירות מצא את מותו; כדי לנצח אותה היה על פרסאוס לצדד את מבטו אל השתקפותה במגינו המצוחצח. הסבר ישיר אינו מסכן את המתבונן אמנם, אלא את היצירה עצמה. כדי לשמור על פעימת החיים שלה צריך לפעמים לצדד את המבט, לצפות בה באופן עקיף.

איך עקיף? למשל דרך אמנויות אחרות; הן המגן המצוחצח שלי.

לסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס יש מסה קצרה ויפהפייה בשם "קפקא ומבשריו" שבה הוא מצביע על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם – פִּסקה מסתורית של סופר סיני מן המאה התשיעית, או פואמה חידתית של רוברט בראונינג – טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם בדיעבד וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס טוען שכל סופר (וכל אמן) יוצר לעצמו בדיעבד גם את מבשריו.

וזה מה שניסיתי לומר בפרולוג: שפינה באוש העמיקה את ההבנה שלי בתום זיידמן פרויד. שבזכותה התגלה לי יסוד התיאטרון-מחול באיורים, ולא פחות חשוב מזה – התגלה לי התדר הרגשי שבו קלות דעת מתלכדת עם אינטנסיביות רגשית ואושר עם כאב.

תגידו: יש פער גדול בין איור בספר ילדים למופע של פינה באוש. ואני אגיד, מצוין, פערים הם תיבות קינון להשראה. סרגיי דיאגילב מהבלט הרוסי הבין את זה יובלות לפנַי; כשהוא רצה לגדל כוריאוגרף, והוא גידל כמה וכמה, מניז'ינסקי ועד ז'ורז' בלנשין, הוא היה לוקח אותו קודם כל לסיור בגלריות. כי הפער בין האמנויות מפרה, והסמיכות מסלילה וחונקת.

והפער הזה לא מפרה רק את היוצרים אלא גם את הקוראים. כדי שהסבר לא ימית הוא חייב להיות פעולה יצירתית. הוא חייב לעורר השראה. וזה חלק מהאתגר שלי. כי אני כותבת גם בשביל השיחה. זה אחד הדברים האהובים עלי בעולם, לחשוב ביחד עם אנשים. עיר האושר היא הסלון הספרותי שתמיד רציתי שיהיה לי והתעצלתי לארגן. סלון אידאלי; בלי בישולים, בלי לרחוץ כלים, פתוח עשרים וארבע שבע, בלי סלקציות בכניסה. השונות של הקוראים גורמת לי אושר, היידע שהם מביאים, נקודות המבט. אין כמעט פוסט שבו אני לא לומדת משהו ולפעמים הרבה יותר ממשהו. אם תקראו למשל את התגובות לפוסט שכתבתי על rhythm 0 של מרינה אברמוביץ או לחילופין – את התגובות לפוסט על הילדה אילת של קדיה מולדובסקי, תזכו באושר ועושר.

ובחזרה למחול: ניקח את שירה אביתר למשל.

מתוך "בדק בית" שירה אביתר, פסטיבל צוללן 2015== (הצילום מתוך חזרה)

מתוך "בדק בית" שירה אביתר, פסטיבל צוללן 2015 (הצילום מתוך חזרה)

ב"בדק בית" השתמשה אביתר בדיוקנים מצולמים של בני משפחתה (הרבה יותר מהשניים שבתמונה). היא הדביקה אותם לקיר המוזיאון כמו תמונות בתערוכה, ותוך כדי דיבור על משפחתה היא הסירה אותם וערכה אותם מחדש לפי קריטריונים שהמציאה. זה היה סוג של סטנד-אפ; חד ומצחיק במקום שכואב.

מדי פעם היא הסירה את הדיוקנים מהקיר והשתמשה בהם כמסכות. ולא פעם היא השתמשה ביותר מדיוקן אחד, כשניסתה לגלם בגופה (או אולי לגלות איפה הוטבעו בו) זהויות ויחסים.

ברובד הזה "בדק בית" התנהג כמו תיאטרון בובות אמנותי, שבו גוף המפעיל גלוי, ואבריו "מושאלים" לבובות ומשלימים אותן.

פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני, מגלם בגופו סיפור עם אפריקאי. על כף הרגל מסכת תאו שמופיע כשהוא מרים את רגלו, על אמת היד שרוול נמר (כף היד היא הפרצוף) בידו האחרת הוא מפעיל דמות נוספת דרך חרכי הארגז. איירה בתיה קולטון.

פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני, מגלם בגופו סיפור עם אפריקאי. על כף הרגל מסכת תאו שמופיע כשהוא מרים את רגלו, על אמת היד שרוול נמר (כף היד היא הפרצוף) בידו האחרת הוא מפעיל את דמות האיש דרך חרכי הארגז. איירה בתיה קולטון.

אמרתי סטנד אפ, ואמרתי תיאטרון בובות אמנותי, אבל ברובד שלישי "בדק בית" הוא ניסיון למפות את החיה המיתולוגית "משפחה" על אינספור צירופיה וגלגוליה. המשפחה של בדק בית היא יצור רב פרצופי שמשתלט על גופה של הרקדנית, כל פעם בצורה אחרת, רק בלי הדרמה של "הדיבוק".

ברגע של שיא היא מנסה לרקוד כשכולם מודבקים לגופה, אבל הם כל הזמן נשמטים, והיא לא מתייאשת ומדביקה אותם אליה שוב ושוב, ובכוונה או שלא, מבצעת את הכוריאוגרפיה הסיזיפית (המוכרת לנשים רבות) של הניסיון להחזיק את כל המשפחה וגם לרקוד.

ובשורה התחתונה: "בדק בית" נעה בין סטנד אפ לתיאטרון בובות עכשווי למיתוס ופנטסיה. כלומר, יש לה לפחות שלוש כניסות. חלק מן הקוראים פה מבינים במיתוס ופנטסיה, אחרים מבינים בתיאטרון בובות אמנותי, או באמנות פלסטית, או בקולנוע, או בספרות; כשאני כותבת שהעבודה של טליה דה פריס וג'והן נוהלס בריקודי חדר השנה  מושפעת מהרומן הצרפתי החדש, אני כאילו חופרת מנהרה מהספרות אל המחול. ואני אוהבת לחפור מנהרות מתחת לאף של השומר.

מקבילות מתחומים אחרים הן תיבות תהודה לבחירות אמנותיות.

למשל: בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש. זה נעשה מטעמי חיסכון אבל קרה גם שטקסט נמחק לטובת רובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים. קלף רב שיכבתי כזה נקרא פלימפססט.

ולמה נזכרתי בזה? בגלל עבודת הסאונד שיצר ערן זקס ל"קליימקס" של יסמין גודר, שבה חומרים אקוסטיים שנאספו במהלך המופע מתקיימים בצד חומרים המופקים בזמן אמת. הוא כלל גם שכבות מוזיאליות מגירסאות קודמות (למשל צרחות התוכים בשעת השקיעה מהפעם ההיא במוזאון פתח תקווה). הצלילים של "קליימקס" בוקעים ממגוון טכנולוגיות ורמקולים שממוקמים באולם ומחוצה לו, וגם זה מוסיף לתחושת הריבוד. הסאונד שיצר ערן זקס הוא סאונד של מרחב ציבורי וגם מרחב פַּלִימְפסֶסְטי של תודעה וזיכרון.

אבל כשכתבתי על זה, לא צירפתי תמונה של פלימפססט מימי הבינייפ, אלא דווקא קטע מהחומה של גרייסלנד, האחוזה של אלביס. אבני החומה הן המצע של גרפיטי פלימפססטי שכותבים המעריצים.

קטע מחומת גרייסלנד

קטע מחומת גרייסלנד

למה גרייסלנד? כי בצד הסאונד המעולה של ערן זקס, רציתי גם להגניב את האיכות הפוסט-מודרנית של קליימקס, שניזונה (בין השאר) מן ההכלאה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה.

אטימולוגיה היא הענף הבלשני שחוקר את מקורן של מילים, את גלגוליהן והתפתחותן. הכתיבה שלי על מחול היא סוג של אטימולוגיה, שחלקה אובייקטיבית וחלקה פיוטית ובדיונית. אני מנסה לחשוף את העושר שהוטמע בעבודות (והשראות מותירות עקבות), וגם את כפילו הלא זהה: העושר שהן מעוררות.  

התמונות שאני מצרפת הן חלק מהטקסט, ובו בזמן הן מסלול עצמאי של רשמים והשתקפויות (ראו למשל אבק או שעה עם אוכלי כל).

*

ב1968 כתב רולאן בארת את "מות המחבר", מסה מהפכנית שבה הוא מפקיע את הבעלות על הטקסט ופירושו מן המחבר ומעביר אותה לקורא. בארת מתייחס לספרות, אבל אני אחליף ברשותכם את המילה "טקסט" במילה "מחול" ואת המילה "קורא" במילה "צופה".

בארת אומר שהכול ניתן להבהרה, אבל שום דבר אינו ניתן לפענוח. שאפשר לשוטט בתוך יצירה אבל לא לחדור אליה, שהסירוב לנעילת המשמעות הוא אנטי תיאולוגי, זאת כפירה בכל סוג של סמכות. הוא אומר שמחול הוא בעצם מרקם של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים בתוכו לדיאלוג זו עם זו, לפרודיה, לוויכוח… ויש מקום אחד שבו הריבוי הזה נאסף, והמקום הזה אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הצופה. הצופה הוא המרחב שבו נרשמים כל הציטוטים שמהם עשויה היצירה, מבלי שאף אחד מהם ילך לאיבוד."

בארת טוען שהולדתו של הקורא דורשת את מות המחבר.

והמבקר, איפה נמצא המבקר במשוואה הזאת? בארת מעמיד אותו לצד המחבר.

אני לא רוצה למות. אולי בגלל זה הסתננתי לצד של הצופה. אם מבקרת אז מלשון "ביקור" ולא מלשון "ביקורת".

אני לא יודעת מה הדרך הטובה ביותר לכתוב על אמנות, אני לא יודעת אם יש כזאת. "הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד (ועוד לא נלאיתי מלצטט). גם כתיבה על מחול זה סוג של פורטרט; אני כותבת כך כי זה מספק את התשוקה שלי להבין ולהסביר, את הבינתחומיות המולדת, את ההתנגדות לסמכות וכוחנות ואת האושר של ריבוי האפשרויות והדיאלוג.

*

עוד על מחול

על "אוהבים אש" של יסמין גודר

על girls ועל boys של רועי אסף

על לילך ליבנה בהרמת מסך 2015

על "אויסטר" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

*

ותזכורת, ביום ששי הקרוב

.

חגיגה של הורים רעים בספרות ילדים!

snow_white_queen_in_disguise

 

 

Read Full Post »

אנטוניו סאנט'אֶליָה, עיר חדשה, 1914

לפני מספר דמיוני של שנים נתקלתי בספרו של ריינר בנהם ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון, הלכה ועיצוב ומיד נמשכתי לצירוף הזה "עידן המכונה הראשון", שכמו נלקח מספר היסטוריה מד"בי. תמיד אהבתי מכונות; לסבי היה בית חרושת למשאבות מים ולפעמים היו מניחים לי לשחק בחלקי משאבות בחצר בית החרושת. אני עדיין זוכרת את הצורות המסתוריות של החלקים ואת משקלם הבלתי צפוי, כובד הברזל היצוק לעומת הקלות המשעממת של הצעצועים.

כשהתחלתי לקרוא את הספר לא ידעתי הרבה על ארכיטקטורה ולא היה לי כמעט נסיון בקריאת ספרים עיוניים. ומצד שני הייתי צעירה, במרחק נגיעה מהילדות שבה הייתי תולעת ספרים במובן המחמיר והטרמיטי של המילה; כלומר מישהי שקוראת כל ספר שנקלע לידיה מכריכה לכריכה בלי קשר למידת העניין שלה בכתוב או ליכולת ההבנה. וכך פחות או יותר, צלחתי גם את הספר הזה עד שהגעתי לפוטוריסטים.

כשבנהם התחיל לצטט את מניפסט היסוד (1909) של הפוטוריזם שחובר על ידי פיליפו תומאסו מרינטי הרגשתי כמו אמו של אלאדין בזמן שהשד הגיח מן המנורה הצנועה שמירקה ("נדבק לשונה לחִכּה" כותב ריבלין בתרגומו המלבב). יש לי כמה תרגומים עדכניים יותר של המניפסט, אבל כמחווה לרגע ההוא אני מעתיקה דווקא את תרגומו של מ. וורמברגר מספרו של בנהם. שלוש נקודות מציינות את הקיצורים של בנהם וגם משפטי הקישור הם שלו:

הפרולוג [של המניפסט הפוטוריסטי] פותח בציור מעין תפאורה בימתית ברוח 'סוף המאה':

עלי ועל ידידי עבר ליל שימורים, ישבנו תחת מנורות מסגד, אשר דגמי הפיליגראן של גביעי הנחושת שלהן דמו לנפשותנו… רמסנו ברגלינו, על שטיחים תורכיים יקרים, את מורשת השעמום שלנו, התווכחנו עד קצה גבול החשיבה והשחרנו גליונות נייר אין ספור בשירבוטים מטורפים…

באמצע הפיסקה הבאה מתחיל שינוי נימה:

עמדנו לבדנו מול הכוכבים העוינים… לבדנו עם המסיקים המזיעים מול פתחי הכבשנים השטניים של האוניות הגדולות, לבדנו עם השדים השחורים, המחטטים בבטניהם הלוהטות של קטרים הדוהרים במהירות מטורפת…

שינוי הנימה מודגש בשתי תמונות פיוטיות, מנוגדות זו לזו ניגוד חריף:

כולנו התחלחלנו פתאום, בשומענו את קולה של חשמלית-קומותיים שעברה מוארת באורות ססגוניים, בדומה לכפר לובש חג, שהנהר פּוֹ סחף אותו משפתו וגורף אותו דרך ערוצים ואשדות הימה. אחרי כן נעשתה הדממה עמוקה יותר, ושמענו רק את איוושת מי התעלה הישנה, שדמתה למלמול תפילה, ואת חריקת הארמונות העתיקים, הארתריטיים [מוכי השיגרון] המכוסים קיסוס. עד שהגיע פתאום לאוזנינו קולן של מכוניות רעבות שעברו תחת חלונותינו.

[ואני מדלגת לסוף הפרולוג:]

… סובבתי את המכונית אחורה כמו כלב שוטה המנסה לנשוך את זנבו, והנה ישר מולי דהרו שני אופנוענים. הם בלבלו אותי כשני טיעונים משכנעים במידה שווה. עצרתי באופן כה פתאומי, שהמכונית התהפכה, לרוע מזלי, בתעלה ונעמדה שם עם גלגליה באוויר.
הו, תעלה אימהית, מלאה מים דלוחים – הו ביב של בית חרושת! בלעתי את הרפש המזין שלך ונזכרתי בשדיה השחורים של מינקתי הסודאנית, ואף על פי כן, כשיצאתי בבגדים קרועים ורטובים מתחת למכונית המהופכת, חשתי בלבי, ככוויית ברזל לוהט, רגש של עליזות ערבה.

[בנהם רואה בסצנה הזאת עדכון של הטבילה הנוצרית וממשיך:]

וכך, כשפנינו מכוסים רפש תעשייתי טוב, כשאנו משוחים נשופת, פסולת, זיעה ופיח – שבורים וחבושים בקישושות, אך עשויים לבלי חת, הננו מכריזים על רצוננו היסודי קבל כל בעלי רוח חיה בעולם.

ואז הוא מוסיף ומצטט כמה מאחת עשרה הצהרות היסוד:

4. אנו מצהירים כי יופי חדש העשיר את הדרתו של העולם – יפי המהירות, מכונית-מירוץ עם צינורות הפליטה שלה, הדומים לנחשים הנושמים אש – מכונית-מירוץ רועמת ומטרטרת כמו מכונת-ירייה אינה נופלת ביופיה מפסל אלת-הניצחון המכונפת מסאמותרקי.

אומברטו בוצ'יוני (יפי המהירות)

5. אנו נשיר את תהילתו של האדם היושב ליד גלגל-ההגה, גלגל אשר צירו האידאלי עובר במרכז כדור הארץ המסתובב ונע במסלולו.

10. נשמיד את כל המוזיאונים, את כל הספריות ואת האקדמיות למיניהן, נילחם נגד המורליזם, הפמיניזם, האופורטוניזם השפל והתועלתיות.

הגרועה מכל נדמה לי, היא ההצהרה התשיעית. בנהם מדלג עליה אבל אני מביאה אותה (בתרגום דוד ויינפלד) לשם הגילוי הנאות:

9. אנחנו רוצים להעלות על נס את המלחמה – ההיגיינה היחידה של העולם – את הצבאיות, את אהבת המולדת, את הז'סטה ההרסנית של האנרכיסטים, את האידאות היפות שלמענן מתים, ואת הבוז לנשים.

על הבוז לנשים הוא התחרט מרינטי. מאוחר יותר הוא תמך בסופרז'יסטיות ובאידאל חדש ובלתי-רומנטי של נשיות. המיליטריזם נותר בעינו. בנהם מתאמץ לרכך אותו באמצעות הקשרים היסטוריים. אני לא טרחתי לחפש נסיבות מקלות, כי מעולם לא לקחתי את הפוטוריסטים ברצינות. אולי הייתי אמורה ל, כי אחרי 1922 הצטרפו רבים מהם לתנועה הפאשיסטית, אבל זו היתה ונותרה מבחינתי, עובדה מסיפור אחר.

"הפאשיזם היה עניין מאד רציני," נוזף בי א', "תשאלי את פרימו לוי…" והוא צודק כמובן, אבל הנטייה האינטואיטיבית שלי מקבלת גיבוי ממקור לא צפוי: אנטוניו גראמשי המרכסיסט האיטלקי שלחם בפאשיזם הכיר בתפקיד המהפכני של הפוטוריזם וגם ציין במכתב לטרוצקי, את הפופלריות של הפוטוריסטים בקרב הפועלים לפני מלחמת העולם. ומאוחר יותר, ב"מחברות בית הכלא" שלו, הוא מסכם את עניינם, בזלזול נטול כובד ראש:

הפוטוריסטים: חבורת תלמידים שברחו ממוסד חינוך של היֵשוּעים, הקימו קצת רעש בחורשה הקרובה והוחזרו הביתה תחת שבטו של שומר השדות.

מצוטט במבוא של אריאל רטהאוז לפוטוריסטים וחדשנים אחרים 1910-1925

ועוד איך הוחזרו. אותו מרינטי שקרא להשמיד את האקדמיות, הצטרף למרבה בושתו, לאקדמיה האיטלקית ב-1029. ככה זה. הממסד מדבק. אבל גם זאת עובדה חיצונית, ממעגל אחר, ביוגרפי. הססמאות הפוליטיות של המניפסטים קשורות לסגנון יותר מאשר לתוכן, לחיוניות ולדחף להפוך ולהקפיץ; עם הדחף הזה הזדהיתי. במשך שנים הכי פחדתי להיות תקועה, לא מתה ולא חיה. ובסופו של דבר, הפוטוריזם אינו עוסק בלאומנות וכד', אלא במהירות, תנועה, קיטוע ומהומה.

ג'אקומו באלה, פנס רחוב 1909. אפילו האור רועש.

*

דמיון אלחוטי

ב"מניפסט הטכני של הספרות הפוטוריסטית" שנכתב ב-1912, שלוש שנים אחרי מניפסט היסוד, קורא מרינטי להרוס את התחביר, לבטל את סימני הפיסוק לטובת סימנים מתמטיים ומוסיקליים וכן הלאה, ואז הוא מגיע למטפורות (תרגם ראובן קריץ):

הסופרים זנחו עד כה את ההקבלה הבלתי-אמצעית … הם השוו, למשל, פוֹקס-טֶריֶר לכלב גזעי קטן אחר. אחרים, מתקדמים יותר, היו עשויים להשוות אותו פוֹקס-טֶריֶר עצמו, הנפחד, למכשיר-מורס קטן. אני משווה אותו במקום זאת למים רותחים…
האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה.

אחר כך הוא דן בצורך להפתיע, בחשיבות הבלגן, וקורא לחסל את ה"אני" ואת הפסיכולוגיה (בספרות) ולהחדיר לתוכה שלושה יסודות שהוזנחו: את הרעש המגלם לטעמו את הדינמיות של הדברים, את הכובד המגלם את כושר המעוף, ואת הריח המגלם את כושר ההתפזרות. הוא דורש להקשיב לשיחות המנועים, למסור את נוף הריח של כלב ולהמציא "דמיון אלחוטי".
"אל תשכחו שהחידקים נחוצים לבריאות הקיבה והמעיים," הוא מסביר, "סוג של חידקים דרוש גם לחיוניותה של האמנות, זו הארכת היער של עורקינו, הנשפך מתוך גופנו אל תוך אינסוף החלל והזמן."
ולבסוף הוא קורא למגר את השנאה המפרידה בין הבשר האנושי למתכת המנועים, לקראת יצירת האדם המכני שיש לו חלקי חילוף ולכן הוא משוחרר מהמוות.

פיליפו תומאסו מרינטי

הברון מינכהאוזן, גוסטב דורה

כל הציוויים האלה ובראשם תנופת המטפורות המפותלות והחושניות נוסח אלף לילה ולילה, על אפו ועל חמתו של מְחֲבְּרָן הפרו-רובוטי, מהדהדים כבר במניפסט הראשון של הפוטוריזם ומקנים לו נופך בדיוני. הניסוח המצלצל גונב את ההצגה. ובזכותו הצטייר לי מרינטי כמין הברון מינכהאוזן של האוונגרד (אפילו השפמים שלהם דומים). בתמונה הקבוצתית הוא גבוה כמעט בראש מרוב חבריו הטרזנים וחובשי המגבעת ונראה כאילו הוא עלול לחבוט בראשם, אבל בלי לגרום נזק בלתי הפיך, רק חבטות של סרט מצויר או סרטון סלפסטיק בשחור לבן, מאלה שהיו מקרינים בילדותי ב16 מ"מ.

לואיג'י רוסולו, קרלו קארה, פיליפו תומאסו מרינטי, אומברטו בוצ'יוני, ג'ינו סבריני, פריס 1912. מרינטי תמיד נראה כאילו הוא יכול להרביץ לכל האחרים.

*

טיפוגרפיה, או למה בכלל נזכרתי בפוטוריסטים

אני נושק את צעיפי הזהב, שהם קורטוב גופך הגדול.
(מתוך שירו של ארדנגו סופיצ'י "טיפוגרפיה". הנמענת היא השירה וצעיפי הזהב שלה הם הטיפוגרפיה)

הטיפוגרפיה תופסת נתח גדול מהמרחב הפוטוריסטי: השאיפה להרוס את ההרמוניה של הדף, ערבוב הגדלים והפונטים. השירה הפוטוריסטית שנראית לפחות בחלקה, כאוסף מילים שהושלכו אל הדף. "מילים בחופש" הם קראו לשירים האלה החותרים לקליטה מיידית כמו של פרסומת. השטחים הריקים בדף אינם היעדר, לטענתם, אלא עדות למהירות הכתיבה (כלומר, מישהו כתב במהירות כזו שלא הספקנו לקלוט את הצורות? הו, דרישת שלום מויטו אקונצ'י).

קוראדו גובוני, דיוקן עצמי

פיליפו תומאסו מארינטי, "מילים בחופש"

פיליפו תומאסו מארינטי, "מילים בחופש" דיו וקולאז' על נייר

הפוטוריזם התיישן למרבה האירוניה, רק המורשת הטיפוגרפית העשירה עדיין חיה ובועטת. (יובל סער כתב על זה, תקראו.) אבל לא בגלל זה הזכרתי אותה, ואפילו לא בגלל הפֶטיש שלי לאותיות. לא מזמן הסתכלתי על כריכת Futurismo & Futurismi  (ה"כל מה שרצית לדעת על הפוטוריזם" הכבד והכסוף, שסחבתי פעם בתרמיל גב על פני כל איטליה, זה היה כדור השלג שהתחיל ריינר בנהם). הכריכה היא מחווה לטיפוגרפיה הפוטוריסטית, ופתאום הבנתי מאיפה היא מוכרת לי.

זה נראה כמו מכתב איום אנונימי; פעם, כשהיו רוצים לאיים על מישהו בעילום שם, היו כותבים לו מכתב באותיות שנגזרו מעיתונים, אותיות בגדלים ובצבעים שונים שמודבקות קצת עקום. הפוטוריסטים חיפשו כל דרך אפשרית לשיבוש ההרמוניה של הדף, אבל מכתב האיום האנונימי ביופיו המוזר העילג והמאיים, היה שם עוד לפניהם. כמודל לא-מודע, תמצית וקיצור הדרך. זה מחזיר אותי לשאלת האלימות. אני עדיין חושבת על זה.

אומברטו בוצ'יוני, ערב פוטוריסטי, 1911. הבאתי את התמונה הזאת כבר במקום אחר, אבל היא עדיין מצחיקה אותי ומחרישה את אוזני.

*

בעקבות השיחה בתגובות: דיון על המעבר מאמנות לפוליטיקה יתקיים ביום חמישי הקרוב, החל מ-5, באולם רקנאטי במוזיאון תל-אביב, כחלק מחגיגות חמש שנים להיווסדה של קבוצת הפרפורמנס תנועה ציבורית (ראו תגובה של אבי פיטשון בהמשך).

*

עוד באותם עניינים

על אפרת מישורי כמשוררת פוטוריסטית שהתכווצה

הטרקטור שבלב – על בית חרושת לשירים של קובי מידן

עוד קצת טיפוגרפיה אקסטרימית כשהמילה תהפוך לגוף

געגועים לגופה של העברית

לפוצץ את בית הספר?

*

Read Full Post »