Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מנחם כהנא’

עוד מסע בעקבות האיורים של נועה שניר ל"סיפור פשוט" של עגנון, מדיוקנאות אלגוריים מן המאה ה16 ועד מיצגי גוף עכשוויים.

לפעמים הקודמות: איור אחד נפלא, ואישה בסוגריים.

לטובת מי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הנה שוב התקציר.

"סיפור פשוט" הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת עשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.

  1. "לבי דולק תחת שכמי"

בתמונה למטה – בלומה של נועה שניר. לא ברור אם היא עונדת תליון ועליו עששית דולקת (כווייה מובטחת) או שזה מעין איור-רנטגן שמראה את לבה המאיר את חשכת גופה או חולצתה.

.

בלומה נאכט, מתוך "סיפור פשוט" של ענגון. איירה, נועה שניר

.

כמו שכתבה אלזה לסקר שילר (ותרגם יהודה עמיחי):

דולק הנר על פני שולחני
כל הלילה בשביל אמי –
בשביל אמי…

לבי דולק תחת שכמי
כל הלילה
בשביל אמי…

ורק בסוגריים – לא ברור בשביל מי דולק לבה של בלומה, אבל ענייני אמהות יש לא מעט בסביבה, החל מאמה שלה שהיתה כלתו המקורית של אביו של הירשל, מה שהופך אותם לסוג של תאומים, אחים מקבילים אם יש דבר כזה, ועד אמה של מעסיקתה החדשה. אחרי אירוסיו של הירשל עוברת בלומה לביתה של גיבורת הסיפור "בדמי ימיה" שהתחתנה עם האהוב של אמה.

בדיוקן המינימליסטי של נועה שניר יש עוד "מנורה" מוזרה – אני מתכוונת לעין הפקוחה של בלומה, שריסיה נפרשים כקרני אור בציור ילדים (וגם עגנון אגב מתאר את "קרן הזהב שמפציעה ועולה מבין ריסי עיניה של בלומה"), בעוד שלֵב העין – אם מותר להתבטא כך, כלומר לא רק האישון, הקשתית כולה – שחורה וחשוכה כמו שם המשפחה של בלומה – נאכט=לילה. מה שמחזיר אותנו לעששית-הלב: החלק המאיר שלה מחוק, או אולי חסום ("בלום" כמו "בלומה") על ידי איקס כחול. האיקס הזה הוא חלק מן האנטומיה הסטנדרטית של עששיות, אבל בהקשר הנוכחי אי אפשר שלא ייטען בסמליות.

.

שני X –מתוך האיורים של נועה שניר ל"סיפור פשוט" של עגנון. מימין, תקריב של הידיים המצולבות על חזהו של הירשל הישן בארון מתים.

*

  1. לב שקנאי

וכך או אחרת, לב-תליון-העששית הוביל אותי לדיוקנאות האלגוריים של המלכה אליזבת הראשונה (1603-1533). הדיוקנאות האלה ראויים לפוסט משלהם (שכמעט נכתב אמנם, בעקבות שמלת ירושלים השלמה של מירי רגב) ואולי עוד אכתוב אותו בפעם אחרת, ולעת עתה, בזכות התליון והנר, נזכרתי ב"דיוקן השקנאי".

.

המלכה אליזבת הראשונה, דיוקן השקנאי, סביבות 1574

.

הוא נקרא "דיוקן השקנאי" על שם תליון השקנאי שהמלכה עונדת על חזה. והנה התקריב:

.

המלכה אליזבת הראשונה, דיוקן השקנאי (פרט), סביבות 1574

.

על פי האמונה העממית, מקריבה אמא שקנאי את עצמה בעיתות רעב, ומנקרת את בשר חזהּ כדי להאכיל את גוזליה (ולפיכך מסמל השקנאי גם את ישוע שהקריב את עצמו למען האנושות, וממשיך להזין את מאמיניו בבשרו ובדמו דרך טקס המיסה).

ובחזרה לאליזבת הראשונה – תליון השקנאי מסמל את אהבתה האימהית לנתיניה.

*

  1. לב חלה, לב מבוך

באיור הבא, פורשת נועה שניר את בלומה על השולחן. וגם כאן כמו במקרה העששית, לא ברור אם בלומה היא רק המצע שעליו נערכת הסעודה, או שהתקרובת היא בעצם קרביים, כלומר – גלגול של אבריה הפנימיים.

זה נכון במיוחד לגבי החלה. כי לחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת ולב אינו עוד איבר. החלה קרובה דיה ללב, שלא לדבר על החושניות שבה אפשר לקרוע ממנה נתח. קורע לב, פשוטו כמשמעו.

.

מתוך "סיפור פשוט" של ענגון. איירה, נועה שניר. לחצו להגדלה

.

האיור הזה כל כך הזכיר לי את התמונה היפהפייה שצילם מנחם כהנא בטקס פידיון הבן; הידיים השלוחות אל החלות, אל התינוק, אל האישה. המלחייה המונחת קרוב כל כך לתינוק והקנקן ליד ראש האישה.

.

למעלה, מנחם כהנא, למטה, נועה שניר (פרט).

.

ובו בזמן, אי אפשר לא לחשוב (אני לא יכולה) על דבריו של ישו בסעודה האחרונה: "וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנָּה כֻּלָּם׃ וַיֹּאמֶר לָהֶם זֶה דָמִי דַּם־הַבְּרִית הָחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים׃" (הבשורה על פי מתי). ועל אמני גוף, ממישל ז'וריניאק שבישל פודינג מדמו ב1969 והגיש אותו לקהל במחווה ישירה למיסה הנוצרית, ועד נטלי דביר הישראלית. ב"סלמון" (2000) עבודה ש"נחרטה בחודי מחטים בזוויות העין" של כל מי שראה אותה, היא "שכבה על שולחן קוקטייל, עירומה ומצופה ברצועות סלמון מעושן. הסלמון, המזכיר עור וורוד מדי שצומח על פצע, כיסה גם את עיניה ופיה ויצר אישה-קורבן, מגלידה, מושתקת, מעוּורת…" (מתוך מיצגניות וגיבורים). כמו באיור של שניר לא היה ברור אם דביר היא המצע לסלמון או שהוא חלק מגופה.

יש משהו יפהפה בלב החלה שציירה נועה שניר לבלומה. לא רק מן הטעמים שכבר מניתי (אפילו למילה "טעמים" יש טעם אחר פֹּה), ולא רק משום שבלומה היא גם האופה וגם המאפה, אלה משום שחלה, כמו לבה של בלומה, היא מקלעת קשה להתרה.

וזה הוביל אותי לדיוקן האציל מן המאה ה16. על חזה תלבושתו ארוג-מצויר מבוך שעליו הוא גם מצביע כמורה את הדרך ללבו.

.

ברתולומאו ונטו 1510

*

  1. האומנם אין טובעים בחדר האורחים?

אחרי שמר פלפי מ"אורה הכפולה" מבשר לבתו שהוא עומד לשאת אישה חדשה הוא יוצא מן החדר. ופתאום הוא שומע זעקה, אבל "אין טובעים בחדר האורחים," זה מה שהוא אומר לעצמו וממהר לדרכו.

ולמה נזכרתי בזה? כי כחול שערה הגלי של בלומה, שבאיור הנשף נדמה לי כעשן (ולא בכדי, העשן המתמר מן הסיגריה הוא בבואה מושלמת של התסרוקת שמעליו), או כמו מימושו של "האלם הכחול והמכחיל" שבוקע מעיניה. נראה לי יותר ויותר כמו מים, או דמעות.

למטה, השיער הנשפך, השטיח הימי (שלולית מרובעת).

.

פרט מתמונת השולחן, מתוך "סיפור פשוט" של עגנון, איירה נועה שניר.

,

למטה, הירשל מתמלא כמו כלי במים הכחולים האלה שזלגו מבלומה, ספינתו טבועה בתוכם אבל היא גם ממשיכה להפליג במלוא הקיטור.

.

הירשל (טובע מבפנים), מתוך "סיפור פשוט" של עגנון, איירה נועה שניר

מימין אנני ליבוביץ' ג'ון ויוקו, משמאל, הירשל ובלומה מאת נועה שניר. "כמה מבקש הירשל לישב במחיצתה של אישה כששערה סתור ועוטף את פניו והוא אוחזה בידה וקולה מחליק את אוזניו." (מתוך "סיפור פשוט", עגנון)

.

את הרפרנס לצילום האיקוני של אנני ליבוביץ' הבאתי כבר בפעם הראשונה, אבל עכשיו אני רואה את ההבדל הגדול: בעוד ששערה של יוקו אונו נפרש כמו צמרת קטנה של עץ שעליו מטפס ובו נאחז ג'ון הקופיף העירום, הרי שערה של בלומה הוא כמו מפל קטן שזורם לתוך חיקו של הירשל, שכל כולו נראה כמו טבוע שנמשה.

*

  1. ועוד כמה מילים על שמלות נפש ותעמולה

שימו לב לשמלתה החשוכה של בלומה ובעיקר לשוליה המושלגים, שכל מיני מוזרויות מהמחסן של התת מודע פזורות, שקועות או צומחות בתוכן. ולא ברור ממי הן נשרו, מהירשל הלבן כשלג או מבלומה עצמה. (ואחר כך השוו לשולי שמלת ירושלים ההיא, ומצאו את ההבדלים).

וכיוון שלא מתחשק לי לסיים בַּשרה, אסיים בדיוקן נוסף של המלכה אליזבת, "דיוקן הקשת בענן". הוא נקרא כך בזכות הקשת שהיא אוחזת בידה, אבל הוא אהוב עלי דווקא בזכות שמלת העיניים והאוזניים שהיא לובשת. השמלה אמורה לסמל את פרסומה של אליזבת, בכל מקום שמעו עליה ומדברים עליה, אבל יש בה איזו איכות פסיכואנליטית שמכרסמת בתעמולה וסוחבת אותה למקומות נפשיים.

שמלת האוזניים והעיניים (פרט) מתוך "דיוקן הקשת בענן" של אליזבת הראשונה. לחצו להגדלה

*

עוד באותם עניינים:

שמלת הכאב של רבקה הורן

הקולקציה של נלי אגסי

על שלוש אחיות של עגנון

ילדה, חוה, צלובה

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה (פרובוקטיבי) של בלתוס

*

והודעה חשובה: תערוכת המכירה השנתית למען ספריית גן לוינסקי

מעל 200 עבודות אמנות יפיפיות (הרשימה החלקית בהזמנה שלמטה ממשיכה להתעדכן), יימכרו במחיר אחיד של 1,500 ש"ח (התשלום במזומן או בהמחאה בלבד).

שישי-שבת ה- 22-23 לדצמבר, 11:00-17:00 בית בנימיני, העמל 17 קרית המלאכה, תל אביב-יפו

ההכנסות הכספיות משש התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון התוכניות החינוכיות הפועלות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, קבוצות כדורגל לילדים ונוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות ויוצרים/ות מקרב הקהילות השונות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד.

זאת הזדמנות חד פעמית לקנות אמנות מצוינת במחיר מעולה ולתרום למטרה טובה וחשובה.

נשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות. לחצו כאן לאיבנט בפייסבוק.

Read Full Post »

יצא, שהנסיבות הקצת פלאיות שבהן שמעתי את הסיפור לראשונה, הדפו אותו מבועת האגדה אל שולי המציאות. וזו לא היתה הפעם היחידה שבה הסיפור פלש לחיי. אבל על כך בהמשך.

וראשית התקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם פוחד מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה הנואש גונב חופן למענה אבל האכילה רק מלבה את תאוותה של האישה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מסכימה לספק לו רפונצל כאוות נפשו, תמורת התינוק שייוולד. התינוקת נמסרת לקוסמת שקוראת לה רפונזל ועד מהרה היא הופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך". ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונצל מסגירה את התכנית בתמימותה: היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

שלוש הערות:

1.      התינוקת

מנחם כהנא, פדיון הבן, מאה שערים

התמונה הזאת של מנחם כהנא (עליו כתבתי בפוסט הקודם) מטקס פדיון הבן היא לגמרי רפונזל בעיני: התינוק היפהפה על הצלחת ("מגש הכסף") והידיים הרבות הנשלחות אל החלה-צמה שיכולות כל רגע כמדומה, לסטות ולהישלח אל התינוק. זו תמונה של איסור ותשוקה. היא מצמררת, גם בגלל הקשר למכת בכורות שמצוי בשורש המנהג, ובו בזמן נסוכה עליה גם מעין הבטחה ומתיקות אגדתית.

2.      גן עדן מושחת

גנה הנפלא של הקוסמת הוא גלגול של גן עדן. החסה-רפונצל ממלאת את תפקיד הפרי האסור.

לאנדרסן יש סיפור בשם "גן עדן" שבו בן מלך מוצא את דרכו לגן העדן האבוד, הנשלט בידי בת אלוהים יפהפייה. כדי להישאר שם עליו לעמוד בפיתוי במשך מאה שנים: כל ערב תקרא לו בת האלוהים לבוא אחריה ואסור לו בשום פנים להענות, או שתשוקתו תגדל עם כל צעד, עד שיגיע לעץ הדעת שבין ענפיו הריחניים היא ישנה, עירומה כולה, בת צחוק על שפתיה ודמעה בין עפעפיה. ואם לא יתאפק ויישק לה – יגורש לעולם הייסורים (כפי שאמנם קורה כבר בערב הראשון).

גם הקוסמת של "רפונזל" היא מעין בת אלוהים שכל העולם ירא מפניה. וכמו בעירומה של בת האלוהים ובפרי עץ הדעת התנ"כי, גם בירק המפתה והאסור של "רפונזל" יש משהו אירוטי. כל טעימה רק מגבירה את עוצמת התשוקה ומבטיחה את הנפילה.

אבל כאן זה מתחיל להתבלבל – לא לגמרי ברור אם הקוסמת היא מעין אלוהות פוריטנית שרוצה להפוך את הילדה לנזירה מתבודדת, או שהיא מעין גרסא נשית של יוזף פריצל הכולאת את הילדה במגדל ללא דלת כדי לספק את תאוותה, כפי שרומז הטקסט: כשבן המלך מבקש לשכב עם רפונזל מעיר המספר: "היא ראתה שהוא צעיר ויפה וחשבה: מוטב שאהיה לו מאשר לגברת גוֹתֶל הזקנה."

גם פרץ הזעם של הקוסמת לא נשמע אלוהי במיוחד: "אהה," היא לועגת לבן המלך, "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד, החתולה לקחה אותה ועכשיו היא גם תשרוט ותנקר את עיניך." יש משהו חושפני ומרושע בדימוי החתולה-הקוסמת שלכדה את רפונזל-הציפור רבת היופי.

מונה חאטום PULL – הצמה מחוברת לאמנית שמעבר לקיר. פניה מצולמים ומוקרנים במוניטור. המשיכה בצמה משנה את הבעת פניה (ותודה לכינרת מקס שהפנתה אותי לעבודה).

Frank Cadogan Cowper – רפונזל פרה רפאליטית כזונה בחלון.

3.      וואיט טרש

ככל שאני מתבוננת בסיפור מתקלף ציפוי הקסם של האגדה, וחושף כרוניקה של הזנחה והתעללות: הורים לא מתפקדים שמוכנים למכור את בתם עבור סם (כלומר בגלל התשוקה המטורפת לצמח שמספקת להם הזקנה), ילדה שנכנסת להריון או גרוע מזה – מקבלת לקוחות בביתה  ובתמונה למעלה Frank Cadogan Cowper הפרה-רפאליטי אמנם מצייר את רפונצל כזונה.

הסוף הטוב מעולם לא שכנע אותי; כל החלק האחרון – שבו הנסיך מוצא את רפונצל ודמעותיה מרפאות את עוורונו והם זוכים באושר ובשלווה, נשמע כמו פנטסיה של הנערה האומללה: זו שגורשה מביתה, שהופרדה מבן זוגה האומלל והפצוע (שאין זכר לנסיכותו), שהרתה מחוץ לנישואין והפכה לאם חד הורית עם שני תינוקות במדבר. הכל היפר ארצי וריאליסטי, וואיט טראשי כזה, מחניון קרוונים באריזונה.

*

ועל הפעם שבה שמעתי את הסיפור לראשונה? כאן.

ועל הצד הארכיקטוני-עיצובי, כלומר על המגדל כהד וכאגרטל לצמה – עוד אכתוב. ועד אז, מגדל צמה קטן מתוך הפוסט על הגבירה והחד קרן.

1

Read Full Post »

חתונה נתפסת כרגע של שיא בחיים. הכל בגלל האגדות האלה שמסתיימות באושר ועושר. אלא שבאגדות מתחתנים בסוף, ואפשר לבזבז בלי חשבון. ובחיים זו רק ההתחלה, ההמשך הוא מה שקובע. ובמקום להיות טקס וסמל ושער, חתונות (לא כולן, אבל מספיק) מתנפחות למין תחליף דחוס; תועפות של משאבים (רגשיים ואחרים) מושקעים בארמון חד-פעמי עם נסיכה של לילה אחד ואושר שמוכרחים למצות לפני שהשעון יצלצל חצות וכל ההנחות יתבטלו. ואחר כך תבוא ההתפכחות שלא לומר הנפילה. זה חל גם על חתנים אבל כלות פגיעות יותר, כמדומה. ואצל כלות חרדיות (מעבר לכל ההבדלים) נוספים גם הפחדים הגלויים והעמומים מהלא-נודע.

ואיך פחדה ורעדה שעה אחרי החופה כאשר חדלה ההמולה וקולות כלי-הזמרים נדמו, והיא יושבת בחדר לבדה הרחק מן המסובים, מיטה מוצעת לבנה כשלג, ואיש קטן ממנה, הוא החתן,  בפנים אי-יפים עומד בפתח, והיא לא ידעה אותו אל נכון ולא דברה עמו דבר עד היום… (אחת הכלות מקלונימוס ונעמי, מ"י ברדיצ'בסקי, זו הדוגמא שעלתה בדעתי)

ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל תצלום של מנחם כהנא, מן התערוכה "חרדים": "כלה ממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים 2003".

מנחם כהנא, כלה ממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים 2003

ריקוד מצווה (ביידיש "מצווה טאנץ" או "כוישר טאנץ") הוא הכינוי למנהג בו בני משפחה רוקדים עם הכלה בחתונה. המנהג מקובל בקרב רוב הפלג החסידי ביהדות החרדית (למעט חב"ד).
המנהג לרקוד לפני הכלה עתיק ונכתב עליו עוד בתקופת הגמרא "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה".‏ היום נהוג לערוך הריקודים לאחר שהלכו רוב אורחי החתונה ונשארו רק בני המשפחה והקרובים; אבי הכלה, אבי החתן הסבות והדודים ולעתים רבנים ומכובדים אחרים, וכן החתן עצמו רוקדים ביחד עם הכלה. אב החתן ושאר הקרובים לא נוגעים בידי הכלה, אלא באמצעות אבנט הנקרא גרטל כשהכלה מחזיקה צד אחד והאב את הצד השני. (מתוך ויקיפדיה)

אז מה רואים בתמונה? כלה חסודה מחזיקה ב"גרטל"  שחור רפוי שקצהו האחר מונח על הרצפה.
פניה של הכלה מכוסות בהינומה צפופה. אני מתארת לי שאפשר לראות משהו מבין חרכי התחרה, אבל מבחוץ היא נראית כמו כתם לבן, עוורת ומחוקה. יש משהו מטריד במיקום דמות חסרת פנים במרכז תמונה. זה קורה פה ושם בציורים של הסוריאליסט הבלגי מגריט, ומיוחס להתאבדותה של אמו בטביעה. גופתה נמצאה כשכתונת הלילה מכסה את ראשה.

הנאהבים, רנה מגריט

הכלה בצילום של מנחם כהנא יושבת בראש מורכן (בעצב? עייפות? הכנעה?). שלוש ילדות, סקרניות צופות בה מימין. אחת עומדת, שנייה יושבת, ושלישית כמעט שוכבת בנסיון להציץ מתחת להינומה. השלוש (מספר מאגי, אגדתי) מייצגות כמדומה את הסקרנות והציפייה. (במאמר מוסגר – ברבים מצילומיו של כהנא יש רובד ארכיטיפי ואגדתי שאף אחד מן המאמרים בקטלוג אינו מתייחס אליו משום מה).
הכלה ממוקמת במרכז קומפוזיה דמויית X (עוד סוג של מחיקה): אלכסון אחד מתחיל בפינה הימנית למטה בקו האבנט וממשיך לדמויות הממהרות אל הפינה השמאלית העליונה. אלכסון שני מחבר בין הילדות הצבעוניות (המפוספסת וסגולת החצאית) לילד היושב בפינה השמאלית התחתונה כמין נציג קטן של החתן: ספק מפנה את הגב, ספק נמשך אל הכלה, נאחז בכסא, ומכנסיו הגדולות ממידתו משוות לרגליו מראה נמס ונוזלי.
גם תחושת ההתפרקות של סוף המסיבה תורמת לחרדה; הפיזור וההתרוצצות ברקע, מאחורי גבה של הכלה.
והאבנט השחור המושט לפנים וחוזר ריקם כמו זנב מקופל…

כלה רעולת עיניים ממתינה בהכנעה לבאות. החרדה שבה טעון התצלום היא אותה חרדה המוחצנת בסצנת ריקוד המצווה מ"הדיבוק", שבה קבצניות בעלות מום מרקידות את הכלה עד שהיא מתעלפת. בגרסה המפורסמת של ואכטאנגוב חוברים אליהן גם הקבצנים הגברים:

הנה העוור: גבוה, זקוף בעל קול הבס … הנה הגיבן עם הצחוק הציני שלו, זרועותיו הארוכות נזרקות לימין ולשמאל, תובעות את המגיע להן. קבצנית אחת, פניה – באיפור – מעוותות כשל צפרדע, וכצפרדע ממש נועצת עיניים בכל וקופצת-מדלגת. קבצנית אחרת שאין לה אלא זרוע אחת ועין אחת; אצבעות היד קפוצות כמו צבת; גרונה מוציא צחוק פרוע … עוד אחת בעלת זרועות ארוכות כשל קוף, ותנועתה כולה כאלו גורפת תמיד. בעצם הושתת 'ריקוד הקבצנים' כולו על המוטיב הזה: לגרוף. כל אחד וכל אחת מבין הטיפוסים האלה סוחבים, גונבים לעצמם הורסים.
המערכה השנייה של הדיבוק יכולה היתה להיות כתמונה של גויא … התובענות ללא רחמים של ההמון, והסבילות החרישית של פרח ברגע שלפני הקטיפה… הכלה טובעת בזרם הגועש של האספסוף סביבה שצועק בריקודו: הב הב.
(דבורה ברטונוב, מתוך "מסע אל עולם הריקוד", ההדגשה שלי)

ברטונוב אומרת גויא על ריקוד המצווה של ואכטאנגוב, אבל זה של כהנא הזכיר לי דווקא ציור של ספרדי אחר; זה התחיל מההינומה שמגדילה את ראשה של הכלה והופכת אותה לילדה מבחינת הפרופורציות הגופניות (ראשו של ילד תופס כרבע מגודל גופו, בעוד שראשו של מבוגר תופס בין שביעית לשמינית). נזכרתי בנסיכה-ילדה אחרת, האינפנטה שנצבת במרכז לאס מנינאס, תמונתו הנודעת של ולסקז:

דייגו ולסקז, לאס מנינאס

האינפנטה לבושה בלבן כמו הכלה ושערה הבלונד-לבן פזור כהינומה. הננסים ובני-הלוויה הזכירו לי את שלוש הילדות של כהנא. ויש גם משהו בתנועה שבתוך התמונה, בשכבות השונות של ההתרחשות, בדמויות הרבות הפונות לכיוונים שונים וסותרים.
בלאס מנינאס הנציח ולסקז את עצמו, בזמן שהוא מצייר את דיוקנם של המלך והמלכה (המשתקפים בראי שנמצא ברקע התמונה). האינפנטה המלווה בננסים ובנות לוויה מגיעה לצפות בתהליך או להצטרף להוריה כמודל. דיו רב נשפך על התמונה המדהימה הזאת, על התעתוע של מיקום הצופה בנקודת המבט של המודלים, על הכיוונים הרבים (מהננס הדורך על הכלב ועד הדמות המסיטה את הווילון מאחור), הרב-משמעות וההיררכיות המתהפכות בסלטות כפולות ומכופלות.

אבל אני רוצה לחזור למנחם כהנא ולרגש הסמוי והרוחש שצילם. מי שחושב שהגזמתי לצד הסיוט והחרדה ("דיבוק" וכו'), הנה עוד צילום של כהנא מאותה תערוכה (ומאותה חתונה?), הממוקם בתבונה רבה, במרחק כמה עשרות עמודים בקטלוג:
"שמחת חתונה, מאה שערים, ירושלים 2003". זה הכיתוב, בחיי.

מנחם כהנא, שמחת חתונה, מאה שערים, ירושלים 2003

פינה באוש על כלות והינומות – מתוך "קינת הקיסרית"

ריקוד מצווה בחתונת נכדו של האדמור מוויז'ניץ (ותודה לויקיפדיה על הלינק):

עוד כלות בעיר האושר:

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

וסוף טוב לשם שינוי: הכלה שברחה על חמור

גם – מה עושות הנסיכות בלילות?

ועוד על צילומים

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

ועל צילום נוסף של מנחם כהנא: גן עדן מושחת, שלוש הערות על רפונזל

Read Full Post »

זהו הפרק ה16 בסידרה של 27 מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). וזהו גם השלישי בפרקי הפנטזיה והמד"ב.
*
עדכון: בינתיים שודרגה הסדרה והפכה לספר.
*

העולם הפנימי
"עולם פנימי" הוא ביטוי שחוק לסך-כל המחשבות, הרגשות, החלומות והדמיונות של אדם מסוים, או להשתקפות המאד מסוימת של המציאות בתוכו. גודלו של העולם הפנימי אינו קבוע – הוא מתרחב ומעמיק עם נסיון החיים ולפעמים גם מִדַּלדל ומצטמצם. אהרון מודע לאופן שבו החוויות הטובות והרעות מעצבות את עולמו הפנימי ואף הופך לשותף פעיל בבריאתו; כשהוא מתאר את התאהבותו ביעלי הרוקדת הוא "חש בעונג את מדקרות המקום החדש שלו, שלה, אי שם בדרום כמו שאומרים בכוחותינו, את פקעת הסוד הנוגהת כבר כמה ימים על המקום הקטן הפצפון, שהקים לו שם" (229).

 
העולם הפנימי הוא תיקון ותחליף למציאות החיצונית. ככל שהיא מתערערת אהרון נסוג לתוכו ומשקיע יותר אנרגיה בביצורו ובהזנתו. כשהוא מתבשר על בגידת חבריו, הוא יורד אל המקום הסודי שלו כמו שמישהו יורד אל מקלט אטומי, לבדוק את תקינותו: "במתינות ירד אל המקום הסודי שלו, כשהוא מתרכז ממש, הוא יכול כולו להצטנף שם. אולי כדאי לבצר עוד יותר את המקום, הרהר, כי ייתכן באמת ששעת מבחן כלשהי מגיעה" (262).
הוא מבלה שם יותר ויותר, עד שהתחליף הופך לעיקר. העולם החיצוני לעומתו, נתפס כזיוף: "ובכל זאת נשאלת השאלה מה המחיר שעליו לשלם כדי להימצא כעת איתם, שם בחוץ, בזיוף, מה העונש על מעשה בגידה שכזה … ואולי כבר, מי יודע, אולי כבר אין לו בכלל חיים וקיום במקום אחר, בחוץ" (234).
ה"בחוץ" של אהרון, כלומר המציאות החומרית, היא ה"בפנים" של אמו: "ותשמע ממני [היא מזהירה אותו] שבעניינים האלה אין רחמים! או שאתה בפנים או שאתה בחוץ! ושאני אומרת בחוץ, אני מתכוונת בחוץ!" (260).  כשאהרון מתאהב, היא ממהרת לחקור אותו על יעלי: "איך נראה הבית שלהם מבפנים, מתי פעם אחרונה עשו שם רֶמוֹנט, איזה גודל פריג'ידר יש להם" (245).

רֶמוֹנטים (שיפוצים) ותזונה (ביחד ולחוד) הם שני הנושאים הגדולים של חייה; אהרון שואל את התבנית ומשדרג אותה לפי צרכיו: היא משקיעה ברֶמוֹנטים חיצוניים ואהרון ברמונטים פנימיים. היא מטפלת בגוף ואהרון מטפל בנפש – בצורך שלו ביופי, בטוהר, באהבה; אם אינו יכול לשקם את החברות הפגומה שלו עם גדעון, הוא יכול לפחות לשפץ את גדעון הפנימי, לשמר את ההשתקפות במלוא עוצמתה.

"גזר בשביל העיניים, גבינה בשביל העצמות, עוף בשביל השרירים", זוהי בקליפת אגוז תורת התזונה של אמו, "אבל אולי צריך עוד משהו כדי לחזק את כוח הרצון" (88), הוא חושב. שיטת התזונה המטאפורית שלו מבוססת על סימבוליקה פרטית: "הוא שב ובדק בכובד ראש את הרשימה הקטנה שהכין לו, רשימה של סוכרי ידידות ועמילני נחישות ופחמימות נאמנות, כל אבות המזון הפרטיים שלו" (247). הוא פועל לפי העיקרון העתיק של תורת השיקויים, שבו כל מרכיב שאתה בולע מעניק לך את תמציתו הסמלית.

[מעניין שההקשר המאגי המובלע בכל הנוגע לאהרון, מובלט דווקא בסביבת אמו; כמו רבות מן המכשפות שאליהן היא מושווית, היא מתלחשת עם בבואתה הנשקפת מן ה"שיקוי" שהיא בוחשת: "רגשות ותשוקות הם כמו פירות לחשה לה בבואתה הנבחשת בסיר" (180).]

אהרון זולל כדי לשמר את יופיה של יעלי הפנימית: "אפרסקים, הרהר בכובד ראש, לפחות שני אפרסקים ביום בשביל הלחיים שלה. ואולי גם גלידה שוקולד ואגוזים, חום וירוק, לשמור לו את העיניים שלה" (262). הוא מזקק מן המאכלים את הצבע והמרקם.

והוא זולל כדי להגן על סודותיו מפני העולם החיצוני; אחרי העימות הגדול עם אמו, הוא "חוזר למטבח, זולל ישר מן המקרר גבינה, שמנת, מערבב עם חלבה, בשתי ידיים תוחב לפה, טוב לביצורים, להגן על המקום החדש, להרחיב אותו" (295). הגבינה, השמנת והחלבה מתערבבים למין "חומר בניין" בעל מרקם סמיך ומחוספס וצבעוניות בֶּז'ית-אפרורית, מעין מקבילה קולינרית לזיפזיף גבס ובטון.

פול קלה, מכונה לזיקוק אגסים

עד מהרה הופך חדר השינה שלו למחסן מצרכים לשעת חירום: "צנצנת קטנה של דבש מלכות, ושוקולד, פרוסות של חלת שבת, בקבוק עם יין לקידוש, אפרסק שאין בו אף פצע או רקבובית. מחר יגנוב מהמזווה גם כמה תפוחי אדמה בשביל עמילן העקשות" (299).
העולם הפנימי תופס בהדרגה את מקומו של העולם החיצוני. כשאהרון מפקפק בנאמנותו של גדעון הוא לא מנסה להתעמת איתו, אלא "חופן מתוך כיסו קוביות של סוכר-ידידות ומשליך אותן לתוך פיו בזו אחר זו, לעזאזל השיניים שלו…" (304).
ההתנגשות בין הערכים התזונתיים שלו ושל אמו מבליטה את נצחון הביולוגיה הפרטית ואת התמכרותו לשיקוייהָ. "מה נשאר מגדעון שלו," הוא חושב כמה עמודים לאחר מכן, "אפילו בתוך אהרון כבר נגמר כמעט הגדעון הפנימי, הישן, הנאמן. חבילת שוקולד שלמה הוא צריך לחסל ביום, עשרים וארבעה ריבועים של סוכר ידידות כדי לשמר את הזכר שלו בו" (319).
ככל שמצבו מתערער הופכים תוספי המזון למעין פרוזאק פיוטי: "ולפנות בוקר כשיתעורר קפוא וקרוע והכל אוזל ובורח מתוכו, ייקח מיד מהסליק שמתחת למזרון שלו כמה ריבועים של סוכר ידידות וחלבוני אומץ ויינצל ברגע האחרון" (300).

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות:

פדיון הבן, צילם מנחם כהנא, מתוך התערוכה המוצגת עדיין במוזיאון הארץ.

בשבוע הבא – עובּר לא מפותח של ספר פנטזיה לילדים

Read Full Post »