Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ממסד’

"בכל אשר אלך אני מוצא את פּוּ," כתב א. א. מילן, בשמו של כריסטופר רובין. ככה אני עם מרינה אברמוביץ' (שמכאן ואילך תיקרא מרינה, הגענו לשלב של שמות פרטיים). והפעם שבע הערות על Imponderabilia  עבודה מ1977 שבה ניצבו היא ואוליי עירומים בפתח גלריה וכל מי שנכנס עבר ביניהם.

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי, 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי, 1977

*

1. פורטרט עצמי

ראיתי תיעוד של העבודה לפני שנים. לכאורה משעמם; אנשים עוברים בפתח. המון אנשים, כמו ברכבת התחתית בשעת עומס. ובעצם מרתק ואפילו מותח.

אם יצירת אמנות היא ראי שכל אחד רואה בו את עצמו, Imponderabilia הופכת לפורטרט גלוי של הקהל: יש מי שעובר לאט לאט, מתעקש לא לצדד את גופו, משתהה על החיכוך ומקנח במבט ממושך במרינה, ויש מי שעובר במהירות, ללא הבעה, או בחיוך קטן של "איזה קטע", או בהתפתלות חתולית. מישהו עוצר באמצע ומביט למרינה בעיניים (הרוב פונים למרינה, לא ברור אם הם מחקים זה את זה, או שזה התינוק הפנימי שבוחר בחזה של האמא). מישהי נותנת לה נשיקה חטופה על הלחי, גבר מתעכב כדי ללחוש לה משהו (דברי זימה מן הסתם). מישהו עובר ונעמד לצפות. אני מתעצבנת שהוא מסתיר לי. זו בעצם לידה, הם נולדים מחדש מתוך האיש והאישה העירומים, בסדרה של פורטרטים עצמיים לא מודעים. יש למרינה את הכשרון הזה, לקלף אנשים.

הנה סרטון לטעימה (האיכות איומה אבל התחליפים עוד יותר גרועים).

*

2. פיתחו את השער

הרעיון שמאחורי העבודה על פי מרינה: האמנים הם השער לאמנות.

*

3. החפץ והקרבן

האמנים כשער זה מימוש המטפורה, זה ההפך מהאנשה, כלומר חיפצון על גבול הכישוף. הם לא חופשיים לפעול, מישהו הפך אותם לשער.

אלן ג'ונס, מתלה כובעים

אלן ג'ונס, מתלה כובעים

.

מן האדם-חפץ לקורבן הדרך קצרה. לפי האגדה הגיאורגית קרס מבצר סוראם שוב ושוב. מגדת עתידות אמרה שרק אם צעיר כחול עיניים ייקבר חיים בתוך הלבנים הוא יחזיק מעמד. סרגיי פראג'נוב עשה על זה סרט יפהפה.

מבצר סוראם

מבצר סוראם

מסכת מגש הכסף בבצוע ילדי

"אנחנו מגש הכסף" אומרים הנערה והנער (עוד נערה ונער) בשירו של אלתרמן. מן הקורבן לחיפצון ובחזרה. בתמונה: מסכת מגש הכסף בבצוע ילדי יגור בהדרכת רבקה שטורמן

*

4. הרקע והדמות

על פי פסיכולוגיית הגשטלט אנחנו מחליטים כל הזמן מה הדמות ומה הרקע, ולפי זה מפענחים את הדימוי. הדוגמא המפורסמת היא הגביע שהוא בעצם הרווח בין שני פרצופים בפרופיל.

גביע או שני פרצופים בפרופיל?

גביע או שני פרצופים בפרופיל?

.

מי הרקע ומי הדמות ב Imponderabilia מי הגיבור, השער או מי שעובר בו? זו שאלה אתית והררכית שהעבודה מציפה. מצד אחד המפתחות אצל האמנים, כלומר השליטה, ומצד שני הם בסך הכל השער, משתמשים בהם, הם חשופים, הם תקועים (ובזמן האחרון היו לי כמה מפגשים שהראו לי באיזה שפל מדכא ודרגת חיפצון נמצאים סופרים. אם הייתם יודעים הייתם בוכים).

*

5. קריאטידות

Imponderabilia גרמה לי לחשוב על הקריאטידות (שער או עמוד, זה לא באמת משנה). קאריאטידה היא עמוד אדריכלי מפוסל בצורת דמות אנושית. שש הקריאטדות הראשונות ניצבות עד היום במרפסת צדדית של מקדש ארכתאון באקרופוליס. על פי האדריכל הרומאי ויטרוביוס הן הוצבו שם בעקבות מלחמות אתונה בפרסים. העיר קאריה חברה לפרסים והאתונאים הרגו בנקמה את כל הגברים ושיעבדו את הנשים. כדי להנציח את ההשפלה הן פיסלו אותן כעמודים ועד היום הן נושאות את נטל הגג והבושה.

קריאטידות, אקרופוליס, אתונה

קריאטידות, אקרופוליס, אתונה

*

6. בחזרה לגן עדן

אבל בגלל שמרינה ואוליי הם זוג ועוד עירום, הם מגלמים בעל כורם גם את אדם וחווה. אמנם גורשו מגן עדן, אבל בגלגולם החדש כאמנים הם מאפשרים לחזור אליו. למטה בתמונה של מסצ'ו אפשר לראות את השער ממנו גורשו.

מזאצ'ו, המאה ה15, הגירוש מגן עדן

מזאצ'ו, המאה ה15, הגירוש מגן עדן (כשניקו את הציור ניקו גם את העלים שכיסו את חלציהם שהיו תוספת מאוחרת)

ואני לא מתכוונת לחזרה לגן עדן רק באופן כללי ורומנטי, אלא במובן הקונקרטי שעליו מדבר היינריך פון קלייסט ב"על תיאטרון המריונטות". המספר במסה הזאת (שמתחזָה לסיפור) מתפלא על העניין שמגלה ידידו הרקדן בתיאטרון הבובות העממי. הבובות לדעתו הן בידור להמונים שאין לו קשר לאמנות. הרקדן לעומת זאת, מעריץ את תנועותיהן החינניות של הבובות: איבריהן פועלים כמטוטלות. לכל תנועה יש מרכז כובד משלה. כל תזוזה מקרית יוצרת מעין ריקוד. הבובות אינן משועבדות לכוח הכובד. הן יכולות לרחף בלי מנוחה. הן לא מתייפייפות כמו רקדנים והן לא סובלות ממוּדעוּת עצמית שמקלקלת את החן הטבעי.

המספר מסכים עם הטענה האחרונה ותורם סיפור משלו: נער מלא חן שהכיר ניגב יום אחד את רגלו. הוא הציץ בראי והבחין שהוא דומה לפסל מפורסם של נער המוציא קוץ מרגלו. הנער ניסה לחזור על התנועה ולא הצליח לשחזר אותה. הוא ניסה שוב ושוב, עד שהתנועה הטבעית הפכה למעושה ומגוחכת.

המוּדעוּת העצמית על פי קלייסט, מפצלת וזורעת ספק וביקורת. היא "מגרשת את האדם מגן העדן" של התמימות, מן הפשטות המושלמת של החומר הדומם ושל בעלי החיים. רק האל הכל-יודע יכול להגיע לחן של הבובה. לכאורה מדובר בשני קצוות, הנחות ביותר והנעלה ביותר, ובעצם מדובר במעגל: ככל שאתה מתרחק מנקודה מסוימת אתה גם מתקרב אליה, עד לנקודת המפגש שבה מתאחד לו החומר הפשוט עם האל האינסופי. וזוהי גם תקוותו של האדם: למצוא את "הכניסה האחורית" לגן העדן, לחזור אל התום המוחלט, דרך הידע, לזכות בהרמוניה אלוהית בין מחשבה, רגש וגוף.

*

7. לפני ואחרי (מוסר השכל)

1977, 2010

Imponderabilia 1977, 2010

Imponderabilia בוצעה לראשונה ב1977 בגלריה לאמנות בבולוניה, ולאחרונה ב2010, במסגרת הרטרוספקטיבה שנערכה לאברמוביץ' במומה. בתמונה מימין מחליפים את מרינה ואוליי שני אמני מיצג צעירים. מרינה עוברת ביניהם (ובעצם היא לא בדיוק עוברת, נראה שהיא מתייצבת לצילום). מה ההבדל בין שתי הגרסאות, מלבד הליהוק?

זה כמו בפרסומות למכוני הרזיה, רק הפוך: ב1977 הפתח היה רזה, ומרינה אפילו צמצמה אותו, כשהותירה מרווח בינה לבין המשקוף (ראו בתמונות למעלה וגם בסרטון), מה שהגדיל את החיכוך בינה לבין העוברים ושבים וגם הטיח אותה (בקטנטן) שוב ושוב במשקוף. גם זה פורטרט עצמי בפני עצמו, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנושא הוא התרחבותו של הפתח. בשער האמנות של 2010 אפשר לעבור בנוחות בלי להתלבט או להתחכך. כי ככה זה כשמתמסדים. אסור להטריד את הקהל הבורגני של המוזיאון. חייבים למנוע חיפצון ומעשים מגונים ובכלל לשייף את הציפורניים. מן העבודה הפרובוקטיבית המצחיקה והעצובה והשורטת נותר רק המונומנט הריק, הפורטרט העצמי של הממסד.

*

ביום רביעי הקרוב 29/5/13  בשעה  20:30 תתקיים בבית מיכל ברחובות הקרנה של הסרט התיעודי "האמנית נוכחת", על הרטרוספקטיבה של מרינה במומה, וגם אני אהיה שם לשיחה על הסרט ובכלל.

*

עוד על מרינה אברמוביץ'

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

מסחר הוגן – על המפגש איתה

למה המלכה תמיד מנצחת? על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ'

*

עוד באותו עניין

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר

על העמוד של רבקה הורן

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

על סידבד של ויטו אקונצ'י

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

Read Full Post »

עם הגיל, נחלשת בדרך כלל קרינתם של ספרי הינקות. "ויהי ערב" הוא בין המעטים שממשיכים לבעור מעבר לנוסטלגיה. חיפוש מהיר בגוגל מאשש את הקביעה האינטואיטיבית וחושף עוד עובדה מעניינת: הרגשות שהספר מעורר הם עזים והתובנות חדות, אבל אלה גם אלה שונים ולפעמים הפוכים זה מזה. למשל כאן, וכאן, וכאן (וכן הלאה). כמו יצירת אמנות מורכבת "ויהי ערב" משקף לכל קורא משהו אחר. הפוסט הזה הוא על המפגש שלי עם ספר; עם הסיפור של פניה ברגשטיין ועם האיורים הנהדרים של חיים האוזמן. וראשית – הטקסט:

ויהי ערב / פניה ברגשטיין, על פי אנדרסן

בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
חרש, חרש טייל
ודומם הסתכל
ביער, פרדס ובניר.

ולמטה – למטה, בין כרם וגן,
ראה בית יפה וקטן.

ובתוך החצר,
בלא אח וחבר,
אט הלכה לה ילדה חביבה.
והלכו לתומם
אפרוחים ואמם
ונקרו וצייצו בחדווה.

שמחה הילדה: – אפרוחים בני-כנף,
נשחק, נשחק נא יחדיו!

שמעה תרנגולת
יפת הכרבולת
את קול הילדה בדברה,
רועדת מפחד
התחילה בורחת
ואל הקטנים קרקרה:

– שובו בני אל הלול חיש מהר,
סכנה להיות בחצר!

אך הגיעו ללול –
ונשכח הטיול,
ושלום לקטני משפחה.
התיישבו להם יחד
בסדר ונחת,
ושקט… וליל מנוחה!

אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת
בלילה כאן דלת פותחת?

כל הלול מתעורר,
כל הלול מקרקר,
אין מנוח מזאת הילדה!
אפרוחים מקפצים
ובורחים ורצים
בצפצוף ובקול חרדה.

וטסות באוויר כרבולות וכנפיים
והרעש עד לב השמיים.

אבא בא ושאל:
– מי זה, תן או שועל?
מי נכנס אל הלול בגנבה?
לא שועל, לא תנה,
זו בתי הקטנה…
חיש הביתה, ילדה לא טובה!

אסור לך, אסור לך להיכנס,
את יודעת שאבא כועס?

רציתי לתרנגולת
לתת נשיקה בכרבולת,
כי הבהלתי אותה בחצר.
להגיד לה "סליחה"
וגם "ליל מנוחה"
ופתאום נבהלו עוד יותר…

כך אמרה הילדה הקטנה
ודמעה נוצצה בעינה.

אז אבא הרים בחיבוק רחמים
את בתו הטובה, הטובה.
בשמי לילה כחולים,
בשמי לילה צלולים,
הירח חייך בחדווה.

וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח,
נשק לה גם הירח.

"ויהי ערב" שמחצית מאיוריו כחולים (כדי לחסוך מן הסתם בהפרדות צבעים) היה בילדותי הספר הכחול של העצב. יש משהו קורע לב בבדידותה של הילדה בלי "אח או חבר". אבל גם לו ההרפתקה הקטנה שלה היתה מסתיימת בהצלחה והאפרוחים היו צובאים עליה ונוהרים לחיקה, ספק אם היתה הילדה נגאלת מבדידותה. ואני לגמרי בטוחה שהנשיקה הכפולה של האב והירח לא הושיעה אותה. מצגת ה"הפי אנד" של הסופרת והמאייר, כולל מיוזיקל החיות שמרקדות ברקע, אינה מהפנטת אותי; איך יכולים הירח והאב להקל על מועקת הבדידות שהם עצמם גרמו? (כן, גרמו, גרמו) לשם כך הם צריכים להשתנות. וזה לא קורה ב"ויהי ערב", הכל נשאר אותו דבר. וחכו קצת לפני שאתם קופצים.

בביקורתה היפה של יעל דר על "לילה בלי ירח" (אתגר קרת ושירה גפן, איורים: דוד פולונסקי) היא דנה בין השאר, בזיקה של הספר ל"ויהי ערב".

"כזכור, [כותבת דר] הירח בעל הפרצוף העגול של "ויהי ערב" מלווה את כל ההתרחשות מלמעלה, ומסמן לקוראים במבעי פניו המשתנים מה לחוש כלפי הילדה." (ההדגשה שלי)

וכך, במין הערת אגב הגובלת בפליטת פה, חושפת דר את הנושא האמיתי של הספר: "ויהי ערב" הוא סיפור על דיכוי. ואת מה שמחסיר הטקסט, כלומר המוּדעות, משלימים האיורים בנדיבות. לילדה החביבה אין רגע של פרטיות. כל מעשיה ורגשותיה נמצאים תחת פיקוח צמוד. הירח הוא ספק כפילו של האב, ספק נציגו. ספק אֵל ילדותי-פגני, ספק מצלמה נסתרת. הירח מופיע בכל התמונות כמפקח עליון, אבל הוא מלווה בעשרות בעלי חיים: ציפורי יום ולילה וחיות אחרות שכולן צופות בילדה. לא, כולן, לא כל הזמן – פה ושם הן עוסקות כביכול בענייניהן, אבל באווירה הפרנואידית של "עיניים לכותל" – סביר יותר שהן רק מעמידות פנים כעוסקות בענייניהן, כמו כל סוכן סמוי. ומעל כולן מרחף הירח כמו זרקור ענקי שעוקב אחרי הילדה. לפי פרצופו החמוץ הוא מצפה שתמעד. מבחינת הממסד כבר אשמה, עוד לפני שחטאה. ובד בבד הוא גם מפקח על הקוראים הקטנים של דר, שלא ימעדו חלילה ויחטאו בתגובה עצמאית (התאפקתי לא לכתוב: שלא יחרגו חלילה מהקו הרשמי של המפלגה).

למעלה: האיור הפותח של "ויהי ערב", וכמו שכתבתי כבר, כאן, זו תמונה של תיאטרון רגע לפני התחלת ההצגה. היציעים מלאים קהל: בעלי חיים שונים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, וכוכבים ביציעי שביל החלב והעננים. והירח בתפקיד הזרקור. זו תמונה מכוננת של חיים חשופים בלי קיר רביעי, וחוסר הפרטיות והאינטימיות הם כמו חץ לבדידות.

רק פעמיים במהלך הספר הירח נראה מרוצה: בתמונה הראשונה כשהבמה ריקה מאדם, ובתמונה האחרונה כשהיוזמה העצמאית נכשלת והסדר מושב על כנו. ואלה אגב, שתי הפעמים היחידות שהירח מוזכר בטקסט. את תפקיד "האח הגדול" ושותפו של האב הוא קיבל מחיים האוזמן, המאייר. הרבה מהסוגסטיביות של הסיפור נמצאת בפער בין המילים לאיורים. הרבה מחוויית הילדוּת (שלי לפחות), נמצאת בתהום שבין ההצהרות של המבוגרים לבין המעשים.

"וכשאבא נשק לה אוהב וסולח, נשק לה גם הירח." ("ויהי ערב," האיור האחרון)

אני לא חושבת שהאוזמן הערים על ברגשטיין והגניב מעין וירוס לסיפור שלה. הוא קלט מהות מרומזת וחשף אותה באיורים. יש משהו כל כך מניפולטיבי בסצנת הסיום (של ברגשטיין) שבה מוצג הרודן כאב רחום וסולח. זו פיסת תעמולה, הבזק של טכניקת חקירה שנועדה לשבור את רוחו של הקורבן, להשכיח שאין שחר לסליחה כי לא היה שום חטא.

סתם אסוציאציה: "אמא שלי" מאת ליב קויטקו (הקומוניסט) הוא אחד משירי הערש היהודיים בספר שעליו כתבתי כאן; הדובר בשיר הוא ילד שמרדים את אמו בסיפורי הרפתקאותיו. בכל פעם שהעניינים יוצאים משליטה, לנין נחלץ לעזרתו. פעם הוא שולח טנק לחסל את חיות היער, ופעם כשהילד כמעט טובע:

אז לנין שמע מה קרה בלב ים
ולנין שלח הליקופטר לשם,
ואת כל הסופות הוא הכריע
ואותי אל הקרמל הסיע.

אמא שלי, הוי אמא שלי,
הדלת נפתחת ומי בא מולי,
אותי על ידיים מרים ומביא
ומחבק אותי כך, כמו היה זה אבי,
ושואל הוא אותי מה נשמע שם, בים.
נחשי: מיהו זה? כבר ניחשת, מן הסתם.

בני הקטן היה עצוב ועצור בתחילת כיתה א'. לא היתה כל סיבה לכאורה: הוא היה לגמרי עצמאי, היו לו חברים, לא היו לו קשיים בלימודים. המסתורין היה מעיק עד שאם אחרת, חכמה, פתרה את התעלומה. בתה הלכה לאותו גן ילדים שאליו הלך בני. הגננת הנפלאה שלהם האמינה בטוב של הילדים. זה היה הבסיס לכל מה שאמרה ועשתה. הילדה היתה עצובה כמו בני, כשהגיעה לבית הספר, והיא גם הסבירה את עצמה. היא אמרה משהו כמו: "הם [כלומר בית הספר, המערכת, הממסד] חושבים שאנחנו רעים. שאם לא ישמרו עלינו כל הזמן אנחנו נהיה רעים."

וזה מאד מעציב, ולגמרי "ויהי ערב".

למעלה ולמטה: הירח הבלתי מרוצה עוקב אחרי הילדה. החתולים כסוכנים סמויים.

רבים מהאנשים שאהבו את הספר בילדותם נוטים לצנזר אותו לילדיהם. התיקון השכיח הוא החלפת ה"ילדה לא טובה" של האב, בתואר סלחני יותר כמו "ילדה שובבה". אני לא נחרדתי מההתפרצות של האב. אנשים כועסים, זה קורה. מה שהרס אותי היה "וכשאבא נשק לה אוהב וסולח". כי את ה"סולח" הזה אי אפשר לייחס רק לאב. המספרת הסמויה והכל-יודעת חוברת אליו. זה כבר לא עידנא דריתחא אלא סיכום מוסמך. והרי זה עולם הפוך. הילדה היא שאמורה/יכולה לסלוח לאב.
כשקראתי את הסיפור לילדי לא יכולתי להגות את ה"סולח" הזה, וכיוון שגם צנזורה קשה לי מנשוא, נקלעתי למצב מעורר רחמים.

ועוד מילה על הערב. "ויהי ערב", כך נקרא הסיפור המתרחש כולו לאור הירח. אין הרבה סיפורים ליליים לילדים כל כך צעירים. כלומר – יש סיפורי לילה טוב או סיפורים שמתמודדים עם פחדי חושך וחלומות. אבל סתם סיפור שמתרחש בשעת ערב… יש משהו מוזר בבחירה הזאת, שמקבל הגברה מן האיורים הלופתים את לבך במין כחול קריר ומלנכולי. מין שקט של תיאטרון שורר על הבמה, או שקט של איזור דמדומים בין עירות לשינה, שבו הנפש מאזינה לצלילים שהוחרשו בהמולת היום.

"ויהי ערב" הוא ספר נפלא. בטרגיות שלו, בדקויות הרגש והתודעה שהוא משרטט במילים ובאיורים. מעט שמחזיק מרובה. צד הילד וצד הממסד.
וכעס זה מצב צבירה אחר של כאב. אני יודעת.

*

לחלק השני של הרשימה על "ויהי ערב": מה ראה הירח?

*

סיפורים יכולים להצילהספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

 עוד באותו עניין: בדיוק כפי שזכרתי

וכן, מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

וכן,על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס מושתק, אז מה?)

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

עוד רשימות על ילדוּת

*

דצמבר 2013 (עדכון)
טלי כוכבי, מיקירות עיר האושר (פעם, כשעוד היתה מסתובבת באינטרט) כתבה את ביום שמש בהיר תיקון מתנגן ל"ויהי ערב". ברגישות רבה היא פירקה את המטען; במקום ירח-מרגל היא כתבה קרן שמש "חמה וצוחקת" שמושיטה עזרה כמו פיה סנדקית. הילדה שלה אינה בודדה אלא "שקטה ובוטחת". ואין פלא, כשאִמהּ – בתסרוקת שהיא גרם שמיימי בפני עצמו – נותנת לה את מלוא המרחב, ההכרה והאהבה. הכול מתרחש ברחוב עכשווי צבעוני ומלא חיים, ונותרת רק התהייה – האם להחליף אבא באמא או בסבתא, זה תיקון או ניתוח מעקפים? (ולמה זה חשוב לעזאזל, מה שמציל חיים!)

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

Read Full Post »

בתגובה לביטול המיס והמיסיס ומקבילותיהן על ידי הפרלמנט האירופי.

יש מעט דברים שֶחוקים צריכים לאסור – כמו רצח, אונס, התעללות בילדים. יש מעט (מאד) דברים שהורים חייבים לאסור (ולא ניכנס לזה עכשיו, בפעם אחרת) אבל באופן כללי אני לא מאמינה באיסורים.
מי שאוסר הוא תמיד בעל הכוח, הממסד, ואני לא מאמינה בממסד. אני לא מאמינה בכוונותיו הטובות ולא בשכלו הישר. ואני לא מאמינה באיסורים.

אני לא מתווכחת עם מה שעומד מאחורי ההחלטה. השוויון המיוחל בין גברים לנשים עדיין רחוק. וברור לי שיש יחסי גומלין בין הלשון, למחשבה ולמציאות. ברור לי שהן משפיעות זו על זו, אם כי הכיוון בו פועלת ההשפעה – מה השורש ומה הצמרת – עדיין שנוי במחלוקת:
האם אפשר לשנות את המחשבה ואת המציאות דרך הלשון? או האם כפי שאמר אחד העם "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון"? ושמא צדקו הקומוניסטים והמציאות תמיד מנצחת, כלומר "ההוויה קובעת את התודעה"?

אבל כך או אחרת – אני פשוט לא מאמינה באיסורים. אני חושבת שהם מצמצמים את העולם. את האפשרויות של החזקים והחלשים כאחד, וכיוון שלחלשים יש פחות אפשרויות מלכתחילה – הם נפגעים יותר.
התגובה לאיסור היא כמעט פיסית אצלי. אני מרגישה מחנק, וכמעט בד בבד את הדחף לעבור עליו. זהו דחף ילדותי בנוסח "הם לא יחליטו עלי", אבל גם אינסטינקט השרדותי. הראדאר הפנימי שלי מאד רגיש לכל איום על חופש.

אז מה כן? במקום לצמצם את האפשרויות צריך להרחיב אותן.
דוגמא רחוקה מארץ רחוקה: איסלנד היא המקום הפמיניסטי ביותר שאני מכירה. לא פמיניזם תותב (שאני לא מזלזלת בו כלל) מעידן התקינות הפוליטית, אלא פמיניזם שמתחיל הרחק בימי הביניים, כשאישה היתה זכאית למשל, על פי החוק, למחצית מן הרכוש המשותף אם היתה לה עילה מוצדקת לגירושין. ועילה מוצדקת היתה, בין השאר, חוסר סיפוק מיני.
החוק הזה אמנם שיקף את המציאות, כפי שמוכיחות הסאגות האיסלנדיות שנתחברו אי אז בימי הביניים. גיבור אחד הסיפורים הוא אוֹלַף יפה התואר, בנם של איש רם מעלה ופילגש ממוצא מלכותי. אביו מציע לו לבקש את ידה של ת'ורגרד (בתו של גיבור נודע שסאגה שלמה מוקדשת לעלילותיו). אולף מעוניין בשידוך אבל מבהיר לאביו שאם ייענה בסירוב, הוא יהיה מאד לא מרוצה – אמירה שמבליעה איום באלימות. ואולף אינו סתם בחור יפה הוא גם לוחם נועז. אביו משיב בצמצום אופייני, שהם יקחו את הסיכון.
הם פונים לאביה של ת'ורגרד בזמן ההתכנסות השנתית לענייני חוק ומשפט. האב מרוצה מן השידוך, אבל משאיר את ההחלטה לבתו. הבת הגאה מסרבת. לא נאה לה להנשא לבן של פילגש. גם אחרי שאביה מזכיר לה שהפילגש היא בעצם נסיכה, היא לא מתרצה.
כשאולף שומע על הסירוב, הוא חוזר ואומר שלא יהיה מוכן לשאת כל השפלה. ואז הוא לובש את בגדי הארגמן שקיבל פעם מאיזה מלך, חובש קסדה מוזהבת ולוקח את החרב המפוארת שקיבל ממלך אחר. אביו מתלווה אליו. השניים מתקבלים בברכה בסוכה הגדולה של משפחת הכלה. האב מתיישב ליד המארח, והבן מבחין באישה יפהפייה שיושבת זקופה על מעין במה בעומק הסוכה (כלומר בת'ורגרד) ומתיישב לצדה. היא מברכת אותו לשלום ושואלת לשמו (הכל הצגה, אגב, שניהם יודעים היטב במי מדובר). אולף נוקב בשם אביו ואחר כך אומר "את בוודאי חושבת שזו חוצפה מצד בן של פילגש להתיישב לידך ולנסות לדבר איתך."
"עשית כבר דברים יותר נועזים מאשר לדבר עם נשים," היא עונה. וכך הם מתחילים לשוחח. השיחה מתארכת ומתארכת וכולם מגניבים אליהם מבטים ומנסים לנחש מה הם אומרים זה לזה. בערוב היום הם קוראים לאבותיהם; אביו של אולאף חוזר על הצעת הנישואין והפעם היא נעניית בחיוב. אפשר גם להוסיף שמדובר בנישואים מאושרים מאד.

מה שמקסים בסיפור הזה (בהקשר הנוכחי) הוא שהלוחם הנועז והגאה משתמש בדרך לגמרי "נשית" כדי לזכות באישה. הוא מפתה אותה ביופיו (כולל תיאור ארוך של התקשטותו לפני שהוא יוצא אליה) ובמילותיו.
כלומר השוויון מתבטא בתוספת של אפשרויות, לא בצמצומן.

ובתרגום לעברית: בפעם הראשונה ששמעתי את המילה כּוּסית – הצטמררתי, וגם בפעם השנייה והשלישית וכן הלאה. היא נשמעה לי גסה ומבזה. אלא שמתישהו צץ בן זוגה הכוסון והוסיף לה מין הומור שוויוני. קשה להגיד שאני מחבבת אותה עכשיו. היא לא נהיתה פחות גסה או מצמצמת, אבל היא כבר לא מפריעה לי, כי אי שם, בסביבה שבה היא מתקיימת, כבר יש מענה, תגובה. וזה קרה מעצמו. בלי הוראות וצווים. מישהי הרגישה מספיק בטוחה וזה תפס.

טוב, זה נשמע טיפשי ומלאכותי – אבל הייתי מעדיפה שתהיה מקבילה גברית להבדל בין מיס למיסיס, בדיוק כפי שיש עכשיו מקבילה נשית (מיז) למיסטר הניטראלי. שאם מישהו יפנה אל מישהי במיס או במיסיס וזה יפריע לה (ובתור מי שלא התחתנה בכוונה – זה בהחלט יכול להפריע) היא תוכל להשיב לו באותו מטבע. היא לא תצטרך להתלונן לפני הרשויות. כי איסורים אוסרים גם את מי שאוסר, כי הצורך לרוץ למישהו חזק שיגן על זכותייך, הוא סוג של החלשה. ושום דבר לא ישכנע אותי שלא.

*
סיפורים מהסאגות האיסלנדיות שתרגמתי

עוד סיפור איסלנדי נפלא מהמאה השלוש עשרה

*
*"סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון" הוא המוטו היפהפה של הדר פרי, השכנה מרשימות.

Read Full Post »

הסיפור הראשון באוסף המעשיות המלא של האחים גרים (תרגם שמעון לוי, ספריית פועלים, 1994) נקרא "מלך צפרדע או היינריך ברזל", וזהו תקצירו:

"בימי קדם, כאשר המשאלות עדיין הועילו", יוצאת נסיכונת יפהפיה לשחק בכדור הזהב שלה על שפת באר עמוקה מתחת לתרזה עתיקה ביער אפל. (התמונה היפהפיה, אגב, נוצרת על דרך הניגוד: מתוך אפלת היער מזדהרים הנסיכה והכדור שלה באור יקרות, אבל זוהי גם תמונת פתיחה קודרת ומפחידה, דיוויד לינץ'ית כמעט. קשה להאמין שסיפור שמתחיל כך ייגמר בטוב).
יום אחד מתגלגל הכדור ונופל לבאר. הנסיכה בוכה ובוכה עד שקרפד זקן ומכוער מציץ מן המים ומציע להחזיר לה את הכדור בתנאי שתהפוך אותו לחבר למשחקים. כלומר תושיב אותו אל השולחנון שלה, תתן לו לאכול מצלחת הזהב שלה, לשתות מהגביעון שלה ולישון במיטתה. "כן, כן," היא אומרת, "אני מבטיחה לך כל מה שתרצה אם רק תשיב לי את כדור הזהב." ובלבה היא חושבת: "מה מקשקש הקרפד הטיפש שיושב לו שם במים עם בני מינו ומקרקר, הרי לא יוכל להיות חבר לאף אדם." היא מקפצת לה הביתה עם הכדור ושוכחת מהקרפד. אבל למחרת בשעת הארוחה, הוא מופיע בזחילה "פליטש פלאטש פליטש פלאטש…" וכשאביה המלך שומע במה מדובר הוא מאלץ אותה להושיב את הקרפד על השולחן ולתת לו לאכול מצלחתה. אחרי שאכל כל צורכו הוא רוצה להכנס למיטתה של הנסיכה. "אל לך לבוז למי שעזר לך בשעת מצוקה," אומר אביה המלך. בלית ברירה היא לוקחת את היצור לחדרה. היא מניחה אותו בפינה, והקרפד בשלו. הוא מאיים לספר לאביה אם לא תכניס אותו למיטתה. הנסיכה מתרתחת ומטיחה אותו בקיר בקריאה "עכשיו תנוח קרפד מגעיל", ואז הוא הופך ל"בן מלך ידידותי ויפה עיניים, שעל פי רצון אביה היה לה לחבר יקר ולבן זוג." מסתבר שרק היא יכלה לגאול אותו מן הכישוף. למחרת מגיעה לארמון מרכבה יפהפיה שבה נוהג היינריך, משרתו הנאמן של הנסיך. אחרי שאדונו כושף הוא כרך על לבו שלוש רצועות ברזל כדי שלא יתפוצץ מן הצער והכאב, ועכשיו, כשהוא מחזיר אותו לביתו, מתפקעות הרצועות מרוב שמחה.

עד כאן הסיפור שהתחבב על הורים בזכות מנת האלימות המצומצמת יחסית לאגדות האחים גרים. (כיפה אדומה למשל, או הנזל וגרטל. ויש גם גרסה נפוצה ועוד יותר מנומסת, שבה הנסיכה מנשקת את הצפרדע וכך הוא הופך לנסיך.) ולא פחות חשוב – הוא נתפס כסיפור שמנחיל ערכים: אם תקיימי הבטחות ותכבדי את מי שעזר לך בשעת צרה, תזכי בנסיך. כמה פרשנים בני זמננו הכירו אמנם בחריגה המסוימת מן ההבטחה, אבל גם אותה הם ציינו לטובה. כשהנסיכה מטיחה את הקרפד בקיר, היא מגלה נאמנות לרגשותיה. היא מצילה וניצלת דווקא משום שהיא לא מדחיקה את כעסה ואת סלידתה. זה מה שעושה אותה ראויה לאהבה.

האומנם? איזו מין הבטחה זו? ואיזה מין קיום? ואיזו מין אהבה?

נתחיל בהבטחה – הכדור האהוב נפל לבאר. "את צועקת ככה שאפילו אבן תרחם עלייך," אומר הקרפד לנסיכה. אבל הוא עצמו אינו מרחם עליה. לא רק שאין כאן נדיבות, יש כאן ניצול כפול: של תמימותה – משום שהיא לא באמת מבינה למה היא מתחייבת. לא עולה בדעתה, כך נאמר לנו במפורש, שיחסים כל כך דימיוניים עלולים להתקיים. ושל מצוקתה – הוא סוחט ממנה הבטחה שלא היתה ניתנת לו בראש צלול.

ועכשיו לקיום ההבטחה ("מה שהבטחת עלייך לקיים," אומר המלך). הנסיכה אינה שקרנית, ערמומית או מרושעת. כשאביה שואל מה קרה היא אינה משמיטה דבר. אבל קשה לומר שהיא מקיימת את הבטחתה. היא מתעלמת מן הקרפד, וכשהוא מתדפק על דלת הארמון היא טורקת אותה בפרצופו. המלך צריך לצוות עליה להכניסו, והוא צריך לחזור ולצוות עליה שתרים את היצור אל שולחנה. ברגע שהיא מתרחקת משליטתו של אביה, היא לגמרי מתנערת מן ההבטחה: לא רק שאינה מכניסה את הצפרדע למיטתה (אף שהוא מאיים לספר לאביה), היא מטיחה אותו בקיר וקוראת לו קרפד מגעיל.

ובאשר לערך הנוסף שאנו "לומדים" מן הסיפור: "אל לך לבוז למי שעזר לך בשעת מצוקה," (שוב המלך). על כך אין מה לדבר. "הקרפד המגעיל" מעורר בה רק פחד ובוז.

ובכלל – ספק גדול אם ייסורי הנסיכה היו הכרחיים להצלתו. יש אגדות כאלה, שבהן הגאולה תלויה בביצוע מדוקדק של משימה; באגדה מסוימת נדרשת נסיכה לארוג כותנות מסירפדים בידיים חשופות בלי להוציא הגה כדי לגאול את אחֶיה מן הכישוף שהפך אותם לברבורים. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נותר גם שריד מן הכישוף: לאח הקטן יש כנף במקום זרוע. אבל במקרה שלנו ההצלה אינה תלויה בביצוע המטלה אלא בזהותה של המבצעת. "איש לא יכול לגאול אותו מן הבאר מלבדה," מסביר הנסיך לאחר מעשה. ולא ברור אם זה בגלל אישיותה הסגולית של הנסיכה, או משום שכך נגזר. זהו הגורל. כמו בטרגדיה יוונית. הנסיך "הידידותי" אינו מתייחס לסבלה, הוא מרוכז בעצמו. וגם הסיפור מרוכז בו, כפי שמוכיחה הסצנה המוזרה שבה מופיע משרתו הנאמן בתפקיד תיבת התהודה הרגשית של אדוניו: לבו של המשרת כמעט התפוצץ מצער הכישוף ועכשיו הוא כמעט מתפוצץ משמחת הגאולה.

וכאן אנחנו מגיעים לפרס הגדול, לאהבה המפוקפקת שבה זוכה הנסיכה. ראשית, איזו מין אהבה זו שמתחילה בסחיטה ואיומים? ושנית, גם כשהקרפד הדוחה הופך ל"בן מלך ידידותי ויפה עיניים" לא נאמר שהנסיכה התאהבה בו, רק ש"על פי רצון אביה היה לה לחבר יקר ולבן זוג," והלא אביה הוא זה שדרש ממנה להכניס את היצור המתועב למיטתה, כך שאין לנו סיבה מיוחדת להניח שרצונו הוא רצונה. הנסיך עדיין נזקק לתמיכת הממסד כשהוא לוקח אותה לאישה.

וכך, התמונה המטרידה שפותחת את הסיפור, שבה ילדה יפהפיה שאפילו השמש מתפעלת ממנה, משחקת לבדה ביער גדול ואפל ליד באר עמוקה, מתממשת בסופו. זה קרה בימי קדם "כאשר המשאלות עדיין הועילו", אומר הסיפור. משאלות של קרפדים מכושפים שרוצים להפוך לנסיכים ולהכנס למיטות של נסיכות יפהפיות. לא משאלות של נסיכות.

a

איור, ארתור רקהאם, לחצו להגדלה

Read Full Post »