Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מלחמת וייטנאם’

זהו הפרק השמיני בכתוב בגוף, סידרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).

כמה מן הפעולות של אקונצ'י מזכירות את ההתעללות של אהרון בעצמו. ב- Seeing Red מ-1970 הוא לוקח רצועת בד וכורך אותה כמו חבל על צווארו. ככל שהוא מהדק את החבל פניו הולכים ומאדימים.
עם זאת אי אפשר לומר שהכאב הוא המטרה או הפוקוס בעבודתו. הסבל שנגרם לו הוא בדרך כלל תוצר לוואי של איזו חקירה צורנית. ב-Seeing Red למשל, הוא עוסק בצבע, באפשרות של צביעה עצמית. גם בעבודותיו הקיצוניות ביותר הוא מעולם לא סיכן את חייו או גרם לעצמו נזק בלתי הפיך. תקופת עבודות הגוף שלו נמשכה פחות מחמש שנים, ובמהלכן הוא מיצה כמדומה, את העיסוק האמנותי בסבל ובסבולת.עבודות הגוף של אקונצ'י הן קודם כל מושא להתבוננות, מגרש משחקים של מילים ואסוציאציות חופשיות, נקודת מפגש של פרשנויות מקבילות. ושוב ושוב הוא חוזר לאותם נושאים: פיצול, התקפה עצמית, צפנים וסימנים, התשה, רצון להעלם או להפך – להירָאות, זמן, בעלוּת, כיבוש וטריטוריה (המון כיבוש וטריטוריה, בגלל מלחמת ויאטנם), כל כך קרוב למה שמעסיק את אהרון, שאפשר לקרוא את ההערות כהרהורים חופשיים על ספר הדקדוק הפנימי.

אביא כאן שלוש דוגמאות לפיצול והתקפה עצמית בעבודות הגוף של אקונצ'י, כלומר תיאור קצר של הפעולות ומבחר מן האבחנות המלוות אותן. פה ושם הוספתי הערות משלי, בפונט נטוי ובסוגריים מרובעים, כדי להבדיל אותם מן הסוגריים העגולים של אקונצ'י.

*

1. המיצגן כמפיק של פצע / המיצגן כצרכן של פצע

Rubbing Piece מ-1970 היה אחד מתוך עשרה מיצגים חיים שהתרחשו בו-זמנית במסעדה בשעות הפעילות שלה. אקונצ'י ישב לבדו באחד מן התָּאים. שרוולו השמאלי היה מקופל. אמת ידו החשופה היתה מונחת לפניו על השולחן והוא שפשף אותה בידו הימנית, "בעקביות, בזריזות, במשך שעה ללא הפסקה", עד שהאדמומית של השפשוף הפכה לפצע.

"המיצגן כמפיק (של הפצע). המיצגן כצרכן (מקבל הפצע)," כותב אקונצ'י.
אחר כך הוא מדבר על המיצג כמַחזור, כלופּ של התקפה ופציעה.
ומשתעשע כדרכו במילות יחס: אני פונה אל גופי, נגד גופי, אני מַפנה את גופי, וכן הלאה.
הוא מדבר על הסימנים שהמיצגן משאיר על עצמו, אינפורמציה אישית שמגולמת בגופו, פיסת ביוגרפיה שלא היתה מתממשת בנסיבות אחרות.
וגם על מיצג כנכות, כדרך לפתח נכות [ "זה שיש לו גוף הוא בעל מום  ", אומר אהרון], כחשיפת סוד.
הוא מדבר על "לשבור את עצמי כדי לבנות", ומספק הסבר ליטרלי: דווקא שיוף העור, פעולת הגריעה, היא שמתפיחה עליו פצע.
הוא מדבר על הרחבת גבולותיו באמצעות הפצע, על הפצע כדרך לסמן את הזמן ולמדוד אותו: "זמן פצע" במקום "זמן שעון" [משהו כמו  "ליל הכוויה"], והוא לא שוכח את המיצג כסימון טריטוריה: "הצופה עלול להרתע ולהשאיר אותי לבד."
וההערה החידתית מכולן [שקשורה אף היא למה שעובר על אהרון]: "במקום לבצע פעולה במקום כלשהו, גופי יכול להיות המקום שבו מתרחש האירוע (גופי אינו זקוק למקום. אני לא זקוק לעצמי)."

*

2. גבולות הנשיכה

מ-1970 ישב אקונצ'י עירום על הרצפה ונשך את עצמו בכל גופו, בכל מקום שאליו הצליח להגיע. אחר כך מרח על סימני השיניים דיו של דפוס והטביע את הנשיכות – כמו טביעות אצבעות – על כל מה שהקיף אותו: הקיר, הרצפה, הרהיטים, הנייר, אנשים אחרים וכן הלאה.

ב-Trademarks

בהערות הוא שוב מדבר על תקיפה עצמית ועל התפצלות לשניים [ברור], וגם על:
הנשיכה כצופן [חשיבה אהרונית] – נשיכה בפרק כף היד מסגירה אולי נסיון התאבדות – או כאליבי "הייתי כל כך שקוע בעצמי שלא יכולתי להיות במקום אחר" [גם אהרון מרגיש תמיד אשם]. "הנשיכות יכולות לסמן חלקים שצריך להסיר מגופי, שאפשר לוותר עליהם, אני יכול להעלם."
המיצג כסימון טריטוריה – גבולותיו הם גבולות הנשיכה. [מזכיר חיות שמסמנות טריטוריה בהשתנה, אלא שהמרחב של Trademarks מוכתב גם על ידי האנטומיה. הוא מוגבל למקומות שאליהם יכול פיו של אקונצ'י להגיע.]
הנשיכה היא גם סימון של בעלות, טוען אקונצ'י, הבעלות שלו על עצמו [אהרון משווה את כאב עקירת שן החלב לכאב הכוויה שעושים לעגל חדש שמצטרף לעדר]. "רגלי נושאת את הסימן של שיני," אומר אקונצ'י, "היא נגזרת מפי."[וכאן, ולא בפעם הראשונה, הוא נוגע ביחסים הטעונים בין המילה לגוף, הנמצאים בתשתית של ספר הדקדוק הפנימי שאליהם עוד נידרש בהמשך.]
הנשיכה צריכה להיות חזקה, הוא מדגיש, כדי לשבור התנגדות, להתיש, להגיע לחשיפה, כדי לקרוע את עטיפת הגוף ולשלוח את הפְּנים החוצה. [או בניסוחו של אהרון:  "פעם אחת הוא מוכרח לא להישבר בבחילה ולהגיע אל מעבר לה, כי יש שם משהו מעבר לה, לא סתם הגוף עושה אותה… "]

*

3. המצאת הבדידות

ב-Trappings מ-1971 חזר אקונצ'י והתפצל. הפעם הוא "הפך את הזין שלו לדמות נבדלת". המיצג שארך כשעה התרחש בתוך מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ: אקונצ'י העירום ישב בתוך ארון בקצה המחסן. הוא הלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו. "יש לו חיים משל עצמו," הוא מסביר בכובד ראש, "הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו."

בהערות הוא מציין שיש לו רק את עצמו: הוא יכול לפנות אל עצמו, לשתף פעולה עם עצמו, להתקיף את עצמו.
ופתאום, באופן לא צפוי הוא מוסיף "פיצלתי את עצמי כדי לחזור ולהתאחד לשלמות". [בעיצומה של ההתקפה הנוראה על פיקת הברך אהרון מודה שהוא  "קיווה לחזור ולהיות ולהתאחד עד כלות, עד לא לחשוב, עד שיהיה סוף-סוף לבשר אחד " 297.]
ולסיום הוא מציין שהוא נמצא בתחתית הארון, זה המקום שאליו הוא נסוג, שם הוא יכול להשתטות. הקהל חייב להשפיל את עיניו כדי להתבונן בו. "הצופה לא אמור לרצות קשר איתי. אני משהו שמשליכים, שנסוגים ממנו."

יש משהו ראשוני, כמעט תינוקי, באופן שבו חוקר אקונצ'י את גופו, אבל במחסן הצעצועים של Trappings החיבור לילדוּת הוא ישיר יותר; המגדריות אמנם קצת עמומה, האם הוא ילד או ילדה – מצד אחד הוא שם את הזין שלו במרכז העבודה ומצד שני הוא מלביש ומקשט אותו כמו ילדה את בובתה, ובל נשכח את ה"ארון" שבתוכו הוא יושב, כמו אהרון-הודיני.
אבל Trappings היא בראש ובראשונה עבודה על בדידות ועל נידחות; פיצול והתקפה עצמית כהחצנה של בדידות וגם כ"פתרון" שלה: אקונצ'י מייצר לעצמו חברים באמצעות פיצול. 

עם ההבנה הזאת אני חוזרת לספר הדקדוק הפנימי, לכפיל ה"לבן כמצורע" (295) שאהרון בורא לעצמו, "ילד צרוע רץ בין חריצי התעלות" (296, וברור שהצרעת אינה מתארת רק גוון, אלא תפיסת גוף ונידוי חברתי). ואני נזכרת גם ברגע שבו אמו של אהרון מחטאת מחט כדי לחלץ קוץ מאצבעו והוא בוכה משמחה וחדל מן העינויים והפיצולים: "הוצף עד עיניו באושר, שדואגים לו ואוהבים אותו כל כך. בבת אחת הפסיק את כל הניסויים החשאיים שעשה, שכח אותם, מחק אותם" (222).

האהבה מאחה ומפייסת והבדידות מפצלת ומסכסכת. סצנת האיכזור והפיצול המשוכללת והקיצונית ביותר מתרחשת בעקבות בגידתם של יעלי וגדעון. כש"רשת הברזל הצוננת של נבואות אמו צונחת ומקרקשת על חלומו"  (263). (מה היא ניבאה? ש"מי שהוא פרח קיר בגיל חמש עשרה יישאר לבד כל החיים שלו", 260.) בסצנה מצמררת המתפרשת על פני כשניים וחצי עמודים (265-267), אהרון חובט בפיקת הברך שלו, כמו "בבן ערובה של אויב שנוא" (גופו) "באהוב שבגד" (גדעון), עד שהיא הופכת ל"נתח של בשר ועצם", עד שהיא מודה שהיא תותב, עד שהיא מודה שהיא רוצחת שגרמה למותם של הבעלים שקדמו לו, עד שהיא מדברת אליו חלולות ומקרטעת "את תשובותיה החדגוניות: ועוד, ועוד, ועוד, מותו, מותו".

בשבוע הבא: אמא הו אמא

Read Full Post »