Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מיתוס’

אני, מה אני מבקשת בסך הכול? שיהיה לי במה לשחק, כלומר על מה לחשוב. אלא שמנת יתר של מחשבות יכולה גם לשתק, בייחוד בימים אלה כשאין לי פנאי להתעכב. אז לא כתבתי על החשיכה הוורודה של איציק ג'ולי, וכמה חודשים אחרי, היא עדיין תקועה בגרוני כמו התפוח של שלגייה.

ועכשיו שהיא חוזרת, אני בכל זאת מנסה.

על it itches של פדר כבר כתבתי כאן.

*

1. המתחזה

ובכן, ג'ולי מציג אינסטליישן של פיסול, אור וסאונד במרכז תרבות מנדל:

Pink Darkness (Or maybe it's about Victor and Binyamin)

הוא חתום עליו בזהות חצי בדויה כמוסבר בתוכנייה:

ביצירה זו ממשיך ג'ולי, שפועל תחת השם I.G, גם את העיסוק בהתחזות. בספרו "ספר הכיוונים" התחזה למאייר וגורו, ב"שמש על יוטה" לאמן וידיאו ואנימציה, וכעת לאמן פלסטי. הרצון לפעול במדיה שאין לו בה הכשרה מקצועית והוא אינו מעורה בשיח שלה מייצרת עמדה של אי מעורבות ומנסה להרחיק את נטל ההליכה בעוד מנגנון וכך גם אולי להרהר על הצורך לייצר משמעות.

ובכן, כשג'ולי קורא לעצמך מתחזה, למה הוא מתכוון בעצם? האם הוא מבטא ספק ואירוניה עצמית, מצטנע או מקדים תרופה לביקורת עתידית? האמן מודה מראש שאין לו הכשרה ושאינו מעורה בשיח, ומה הלאה?

כל התשובות נכונות, אבל שימו לב גם לסיפא של הפיסקה שבה משוחרר ג'ולי ממעורבות וממחויבות כדי להרהר בצורך ליצר משמעות. ובלי לכפור בצורך הזה, אני מזהה בהצהרה גם מידה לא מבוטלת של הטעיה, ניסיון להסיט את תשומת הלב מן החשיפה הכרוכה בכל יצירת אמנות, לא משנה כמה היא מוצפנת. זה מאפיין אגב את כל הטקסט המלווה את העבודה ומתחיל כבר בשמה; אולי זה בכלל על ויקטור ובנימין, לא על ג'ולי, מה פתאום.

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל.  לחצו להגדלה

.

המרחב כמו שואל: מה המשמעות של להיוולד לתוך מערכת? אילו כוחות פועלים על מערכת הרבייה האינסופית? כיצד ניתן להבין את כוח הפיתוי של מערכות גדולות על מערכות קטנות יותר?

(מן התוכנייה)

כמו בהרהור הקודם, מוצגות גם כאן שאלות מופשטות ושכלתניות, ואם לא די בזה הן מיוחסות ליישות אובייקטיבית, פשוטו כמשמעו. זה המרחב ששואל, לא איציק ג'ולי חלילה – והשאלות האלה מסיטות את תשומת הלב מן העובדה, שיש כאן גבר שעושה תערוכה על מערכת הרבייה הנשית (מקדש או מחסן הוא קורא לזה, ורק על ה"או" הזה אפשר לכתוב פוסט), גבר שמפסל שַׁחלות ותולה אותן על הקיר כמו ראש של צבי מפוחלץ בפונדק ציידים (ואם זאת פרודיה זה אפילו יותר מופרע).   

בגלל זה התעלמתי מן הרמזים שג'ולי שתל בכותרת. עם כל הכבוד לוויקטור ובנימין, כמו שאמרה לי פעם המכשפה שטיפלה בי, "מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…" 

.

מימין, מערכת הרבייה הנשית על פי ויקיפדיה. באמצע שחלות "מפוחלצות" מתוך חשיכה ורודה. משמאל, מבט אל השחלות מתוך זכוכית מגדלת ענקית שמוצבת במרחק מה לפניהן.

רפי בלבירסקי, סטילס מתוך עבודות הווידאו – דדו-מזוכיזם ויום כיפור precious/ בלבירסקי דגם מפות צבאיות מספרו של חנוך ברטוב על דדו וטיפל בפני השטח שלהן טיפול חושני מלוכלך ומנוכר שממקם אותן איפשהו בין תרשים אנטומי, שירה גרפית ומפת פנטזיה. כל השמות – מ"האגם המר הגדול" ועד "לקקן" ו"פורקן ,""מצווה, "טלויזיה" ו"כישוף" – מופיעים כלשונם במפות המקוריות. (השוואה בין השחלות של בלבירסקי לשל ג'ולי? בפעם אחרת)

*

2. מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה

.

ונוס אנטומית, נלקחה מפה לחצו להגדלה

.

"הבה ניזכר במאוימות ואפילו במיאוס העולה בנו כשאנחנו מנסים לדמיין את מה שמתרחש מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה – שרירים, בלוטות, ורידים…" כתב פעם הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק במאמר שנחרט לי בחודי מחטים בזוויות העין (ככתוב באלף לילה ולילה) על דיוויד לינץ' כפרה רפאליט. ז'יז'ק עוסק בזגזוג של הפרה רפאליטים בין אוונגרד לקיטש פסאודו רומנטי ו"מיניות טחובה נגועה ברקב ובמוות." חשבתי על כך בזמן ששוטטתי בחשיכה הוורודה, ופתאום בצד, משני עברי עמוד, נתקלתי בזוג רגלי נשים תותבות ממולאות בחול צבעוני כמו בקבוקי חול אילת, ספק הדמיה של גרביים ספק מזכרות משונות של רוצח סדרתי.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

3. התמונות המופיעות בחלומותינו

"התמונות המופיעות בחלומותינו, כותב קולרידג', מייצגות את התחושות אך הן אינן הגורם להן, כפי שאנו עשויים לחשוב. אין אנו חשים אימה משום שהספינקס מאיים עלינו, אנו חולמים על הספינקס כדי לתרץ את האימה שאנו חשים."

חורחה לואיס בורחס, מתוך "ראגנאראק", "גן השבילים המתפצלים"

חלון הפרספקס האובלי "המנופץ" הוא בעצם ואגינה דנטטה (פות נשכני) שדרכה משקיפים אל מערכת הרבייה. ה"שבר" שנגרע ממנו מונח כשלולית על הרצפה, שבה משכשכים גורי ואגינה דנטטה (לרגע חשבתי שחלמתי על זה, אבל הם עדיין למטה בתמונה).

מימין, Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, משמאל, רישום של איציק ג'ולי (המקור יותר לירי ומחויך מגלגולו התלת ממדי)

השלולית, מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

.

מערכת הרבייה הנשית משמשת כבית גידול למיתוס אישי. תחושה חזקה של פנטזיה ומטמורפוזה שורה על המיצב, בריאה מלאכותית כמו ברומנטיקה הגרמנית והכלאת מין בשאינו מינו. למשל הדמות החייזרית הבאה, שעיניה שחלות, צווארה שפופרת אור, רגליה צווארי ברבור וכפות רגלי ראשי ברבור, והיא ספק מחרבנת מחצב זוהר לתוך פעמון זכוכית.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

 .

ובעצם לא ברור אם מדובר במיתוס פגום שננטש עוד לפני שהפסלים נחצבו עד הסוף (כמו העבדים של מיכלנג'לו), או שדווקא הושלם והתנוון בהילוך מהיר; משהו בצקתי נגלד-נרקב-גודל על הדמויות.

מיכלאנג'לו.

.

לילדוֹת של "חשיכה ורודה" אין פרופורציות אידאליות של פיסול יווני, הן נראות כמו פריקיות של סייד שואו עם ידיים שהתארכו לזנבות אין אונים וחלקי ברבורים, ואפילו לדברים שנשמרים בפורמלין אצל Ripley's Believe It or Not!  

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

4. שירים על מות ילדים

ג'ולי מצהיר ששאב השראה משירי מות הילדים שהלחין גוסטב מאהלר. ומות הילדים אמנם נוכח בעבודה אבל גם כאן יש טוויסט. כי פרידריך ריקרט כתב את השירים כאב שמקונן על מות ילדיו (כאן אפשר לקרוא כמה מהם בתרגומה של ענת פרי) וב"Pink Darkness" אין שום דבר אבהי, היא כמו ספוגה בזכרונות סודיים וכאבי ילדות שנקרשו. אבל יכול להיות שהפסקתי לדבר על החשיכה של ג'ולי והתחלתי לדבר על שלי.

דמיאן הירסט, מתוך Treasures of the Wreck of the Unbelievable 2017

.

וכך או אחרת, מדובר בעבודה רבת סתירות ושכבות שאפשר להמשיך ולקלף: חשיכה חשאית וראוותנית (אני הייתי מוסיפה גם "חלון ראווה" ל"מקדש או מחסן" שכתובים בתוכנייה – ובכלל יש משהו דמיאן הירסט'י בעבודה, בניכוי הקפיטליזם, אם כבר היא נוטה למין צניעות סובייטית). שמתהדרת במערכות רבייה ונגועה במות הילדוּת, שכלתנית אבל גם מאגית ופריקית, אפלה ואופורית כשמה "חשיכה ורודה", בעיקר בזכות יואב בראל התאורן שמקנה לה זוהר של שלטי נאון ישנים, של לונה פארק נטוש.

יש ב Pink Darkness משהו סטרילי (יותר ממשהו, הכניסה לשטחה מותנית בכיסוי נעליים) מה שמקרב אותה כביכול ל it itches  עדו פדר. ועם זאת מדובר בעבודות שונות אם לא הפוכות. פדר שייך לעידן של פני השטח, לא מעניין אותו המתחת. ואילו אצל ג'ולי יש איכות פסיכואנליטית ומין רומנטיקה של יחסי גוף ונפש שמביסה את הדיבור השכלתני.

הרצפה השחורה המבהיקה של המיצב הזכירה לי את "מול הראי" של אידה פינק, שבו מתואר הראי כאגם צהוב שמתוכו קורנים פניה של הגיבורה. ועם לילה הוא הופך לתהום שחורה של נבואת לב.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

כל התמונות מן המיצב צולמו על ידי איציק ג'ולי

*

עוד באותם עניינים

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

בקומה העליונה גרה התמימות (פרנסיסקו דה גויה)

שמלתך האדומה המנוסרת (על מיכאל בורמנס)

מרחב של גברים שרועים בתוך אמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

ארבע נערות ובובה של איש (פרנסיסקו דה גויה)

*

ובלי קשר אבל כדאי (גילוי נאות, נמר הוא בני היקר וגם השתתפתי בייעוץ אמנותי)

מחר (כמעט היום), שבת 5.5 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע – נמר גולן וג'וזף שפרינצק מציגים את

האיש שלא הבחין בשום דבר – מופע קרקס חדש וחפצים ע"פ טקסטים של הסופר רוברט ואלזר

בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון basta 

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר:

 

Read Full Post »

.           לזכרה של נילי מירסקי שפתחה לי את הדלת

.

כריכת הספר "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר, איירה רוני פחימה

.

על רגל אחת: "הילדים צוחקים", ספר הילדים של זכריא תאמר הסורי, "מן החשובים שבסופרי העולם הערבי בסוגת הסיפור הקצר ובספרות הילדים" (על פי הכריכה האחורית). מהדורה דו לשונית, עברית-ערבית עם איורים נהדרים של רוני פחימה.

הטקסט כל כך רזה שתקצירו כמעט שווה למלואו ובכל זאת:

"המלך לא צחק מעולם." כך זה נפתח, בלי מרכך מסוג היה היה. יום אחד הוא פוגש חבורת ילדים משחקים וצוחקים. הוא שואל אותם למה הם צוחקים. "אני צוחק כי השמיים כחולים," אומר האחד. שני צוחק כי העצים ירוקים ושלישי כי הציפורים עפות. המלך לא משתכנע, הוא חושד שהם צוחקים עליו ומוציא צו נגד צחוק. האנשים מצייתים אבל הילדים ממשיכים לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

אז ככה:

ראשית, הגנאולוגית שבתוכי (גנאולוגיה – חקר אילן היוחסין) מזהה את "הענק האנוכי" של אוסקר ויילד (המכונה משום מה "הענק וגנו") כמקור, אולי אחד מכמה, ל"הילדים צוחקים".

.

גנו הנפלא של הענק. אייר פול סאמרפילד, מתוך "הענק האנוכי" מאת אוסקר ויילד

.

גם אצל ויילד יש שליט יחיד וגן נפלא שבו משחקים ילדים, וגם אצלו יש קשר עמוק מסתורי בין הגן לילדים. כשהם מגורשים ממנו העצים מתקרחים והציפורים חדלות לשיר.

.

מימין, פול סאמרפילד מאייר את גירוש הילדים בסיפורו של אוסקר ויילד. משמאל רוני פחימה מאיירת את הצו נגד צחוק בסיפורו של זכריא תאמר. בשני המקרים יש קרן אדומה קטלנית וציפורים פורחות. כמו דמיון משפחתי שצץ פתאום. לחצו להגדלה

.

ויילד אמנם מחזיר את הענק בתשובה בסיום הדתי הדומע, וכמוהו גם דויד גרוסמן שעושה מחווה משלו לענק האנוכי ב"מישהו לרוץ איתו": לתפקיד הענק הוא מלהק את הנזירה תיאודורה שאוסרת על הילדים להיכנס אל גן עצי הפרי שלה, עד שתמר גיבורת הסיפור נעמדת עם רמקול מעבר לגדר ומספרת לה את "הענק האנוכי" והופכת את לבה. (ובכלל, אם לכל אדם יש אגדה מכוננת, נתערב ששל גרוסמן היא "הענק האנוכי"?).

אבל אנחנו ב"ילדים צוחקים" עכשיו, טקסט פתוח, רזה כמו קולב שאפשר לתלות עליו שלל פרשנויות.

באחרית דבר שכתבה לספר מציעה שהם סמיט לקרוא אותו כמשל על החוכמה הנסתרת של הילדות או כסיפור פוליטי על החיים תחת משטר טוטליטרי. את האיסור לצחוק היא רואה ככלי דיכוי ופגיעה בחופש הדיבור. (ברכט היה מהנהן ומרחיב את היריעה; הוא תמיד ראה את הזיקה בין צחוק לחשיבה ביקורתית: "אין נקודת מוצא מוצלחת יותר למחשבה מאשר הצחוק. ליתר דיוק, עוויתות של הסרעפת מציעות לרוב אפשרויות למחשבה יותר מעוויתות של הנפש.") סמיט גם תוהה לבסוף אם אכזריותו של המלך לא נולדה מן העלבון מצחוקם של הילדים.

המלך שלא צחק. כשמישהו דחוי הוא תמיד חושב שצוחקים עליו. יש משהו נוגע ללב בבידודו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

*

עד כאן שהם סמיט, אבל מה אומרים האיורים?

ובכן: האיור של רוני פחימה הוא קונטרפונקטי (קונטרפונקט במוסיקה: צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם). על פניו הולכת לה המאיירת בדרכי הטקסט; לא תתפסו אותה באיור לא מתאים, ובו בזמן ומתחת לאפו היא מפלסת לה דרך משלה, חדשה ומבחינה מסוימת הפוכה.

האיורים של "הילדים צוחקים" הם פלא פלאים: גם הולכים בתלם וגם פורעים אותו, גם מחושבים ופורמליסטיים וגם מלאי חן וחום של ציורי ילדים, גם רדיקליים וגם נוחים, כמו שרצה אנרי מאטיס: "ציור חייב להיות כמו כורסה נוחה," הוא אמר, אפשרות של מנוחה, שכחה מדאגות היומיום והנאה מיופיו של העולם. ובין לבין הם גם מפרשים את הטקסט באופן מורכב ומקורי.

איך הם עושים את כל זה? נתחיל מהתחלה:

הטקסט של זכריא תאמר הוא סוג של תקבולת נרדפת. כלומר אם נחלק את "הילדים צוחקים" לשניים נגלה שהחלק השני הוא חזרה עד כדי שיכפול של החלק הראשון:

חלק 1 – המלך לא צחק. הילדים צחקו כי השמיים כחולים, העצים ירוקים והציפורים עפות.

חלק 2 – המלך וכל האנשים לא צחקו. הילדים הקטנים צחקו כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

מבחינת המבנה העלילתי מדובר בסיפור תקוע (ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כתיאור) שמסתיים לפתע פתאום מבלי שהתקדם לשומקום.

אבל רוני פחימה לא מחוייבת למשחק המראות. מה היא עושה? רגע, אנחנו כבר מגיעים.

לעת עתה אנחנו בפתיחה. בכפולה הראשונה מצויר המלך שלא צחק. בכפולה השנייה הוא יוצא לטיול שבו הוא רואה את הילדים מתרוצצים בין העצים, משחקים וצוחקים.

.

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה מציירת ילדי טבע, כמתבקש מן השמיים, העצים והציפורים. למלך לעומת זאת, אין ארמון או מבצר, רק מפעל עם ארובות מעשנות. סביבת המגורים שלו היא ספק ישימון געשי (כמו הלבה של כעסו) ספק טבע מנוצל שנסחטה ממנו כל טיפת שמיים, עצים או ציפורים.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי. ואצל המלך זה הפוך, הוא זה שיצר את השממה שמקיפה ומשקפת אותו; הספר עוד לא התחיל ופחימה כבר זורעת פרשנות אקולוגית-פסיכולוגית.

.

המפעל של המלך הזכיר לי את מפעל הסריכים של דוקטור סוס. זה כל מה שנותר בעולם של "הלורקס" אחרי שהתעשייה סיימה לנצל ולזהם אותו, כל העצים נכרתו וכל בעלי החיים ברחו. משמאל, רוני פחימה, המפעל של המלך (פרט). מימין דוקטור סוס, הארובות המעשנות של מפעל הסריכים.

.

ואז, מן התשובות של הילדים, פחימה מתחילה לבנות את עולמם כמו שבונים בקוביות:

כשהילד הראשון אומר שהוא צוחק כי השמיים כחולים היא מציירת רק שמיים. זה הבסיס המופשט והיפהפה.

כשהילד השני אומר שהוא צוחק כי העצים ירוקים, היא מניחה עצים על שכבת השמיים (וגם פרחים ובעלי חיים שהיא מוסיפה. כמו ילדה שרוצה לקחת חלק בסיפור או לתקן שכחה חשובה).

ועל השכבה הזאת היא מניחה את שכבת הציפורים. והרי לכם עולם קטן שנברא משלוש תשובות (ועוד אחת שהוגנבה על ידי נוסעת סמויה).

כדי שאפשר יהיה לראות את שלבי הבנייה הבאתי שלושה עמודים בודדים (חצאי כפולות) זה בצד זה:

"כי השמיים כחולים, כי העצים ירוקים, כי הציפורים עפות" איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

בכפולה שבה המלך מתבונן בעולם ומנסה להבין מה מצחיק בו כל היצורים עוקבים אחריו במתיחות, אבל כשהוא מגיע למסקנה שהוא מושא הצחוק, העולם מתפוצץ באדום של זעמו במין X של מחיקה, בעלי החיים נמלטים והעצים נמסים ונובלים כמו פרחים ביום שרב.

.

כעסו של המלך. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואז הוא אוסר על הצחוק (הצו הוא קרן המוות האדומה מתחילת הפוסט) והאנשים מפסיקים לצחוק. איך מציירת את זה פחימה?

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

לא, זאת לא טעות אלא תעוזה להשאיר דף ריק באמצע ספר (מזכיר את מפת האוקיינוס של הנרי הולידיי מ"ציד הסנרק" של לואיס קרול) וזה גם מגובה במשמעות כפי שנגלה עוד מעט.

ובינתיים מעיד הטקסט שהילדים הקטנים המשיכו לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות. וגם רוני פחימה חוזרת ומרכיבה את עולם שלוש התשובות. אבל בניגוד לטקסט שפחות או יותר חוזר על עצמו, היא עושה משהו שונה הפעם. מצאו את ההבדלים:

.

"כי העצים ירוקים, השמיים כחולים, הציפורים עפות" (סיבוב שני) איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה לא מתייחסת לטקסט כאל הנחיה מלמעלה אלא כהצעה למשחק. היא משתעשעת בעולם בזמן שהיא מרכיבה אותו, מכליאה ילדים ועצים, ילדים ועננים, ילדים ובעלי חיים (תראו את הילד צפרדע שמנסה ללכוד זבוב בלשונו), ותוך כדי כך גם מבהירה מה מצחיק בשמיים, בעצים, בציפורים, ומפוגגות מין חשש עמום שאולי גם עלינו צוחקים.

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות לפוסט: באגדות ובמיתוסים (מ"אסופיבז" של האחים גרים ועד "המטמורפוזות" של אובידיוס) קורה לא פעם שנרדפים מתגלגלים ביצורים אחרים כדי לשרוד, כפי שציינה אחת המגיבות. ועל ראשם של הילדים הצוחקים אמנם מרחפת סכנה, ואם הם לא מתגלגלים ביצורים אחרים הם לפחות מתחפשים. ורוני פחימה לא רק משחקת (גם, גם) היא מחביאה אותם מפני המלך, היא עוזרת להם להסתוות; העצב והסכנה מוסיפים עומק רגשי למשחק.

וכך או אחרת, מן המשחק צומחים מיתוסים ומטמורפוזות, נולדת אמנות. וזו גם הסיבה בדיעבד, לדף הריק. ביחד עם הצחוקים נעלמו גם המילים והציורים.

.

לחצו להגדלה וצחקו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואם נחזור לקונטרפונקט שהבטחתי בהתחלה – הסיפור של פחימה לא תקוע, הוא מצטבר ומתפתח ליצירה.

ובסוגריים, כי קשה להתאפק – בזמן שאני מתבוננת באיור, בילדים שהם עננים, הם חיות וציפורים, הם עצים… מתדקלם לו בראשי שירו של פנחס שדה, "ריקוד":

בלחש בלחש נפתחת השושנה.
הנחל הירוק זורם בין פרחים של גפרית ותפוחים של בדולח.

מה קול הזמר העמוק, העגום?
הוא מחליק כצל ציפור גדולה על המים.

מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב.
המלאכים הם פרחים, הם נערות, הם מים.

ישו אהובי, בן בין פרחי הגפרית ותפוחי הבדולח,
נשק נשיקת פיך את מרים המגדלית.

איך אמר פרידריך שילר (וציטטה נילי מירסקי באחרית דבר שלה לפליקס קרול הנפלא) "רציניים הם החיים, עליזה היא האמנות."

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

תום זיידמן פרויד – איורי נפש, תמצית האמנות

איור אחד נפלא – רוני פחימה

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה איכפת לקרמוניני? 

על הצייר והציפור, מקס פלטהיס  

בין הדף לנפש (על ספר שפיצר)

Read Full Post »

"מעיל ושמו שמואל". כתב, דרור בורשטיין. איירה, אפרת לוי. כריכת הספר

וקודם תקציר:

פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה.

זה היה מעיל קטן שקנתה לה סבתא רבתא כשרונה היתה בת שנה.

סבתא רבתא היתה בת מאה כשקנתה את המעיל. היא יצאה במיוחד ביום הראשון של החורף, הלכה ברגל לחנות, וחזרה רטובה, בידה המעיל הקטן.

סבתא קראה לו "מעילון". אמא קראה לו "מעילוש".

רונה קראה לו שמואל.

כך זה מתחיל. מאותו רגע רונה לא נפרדת מן המעיל. המבוגרים לא מרוצים. הגננת מציעה לשרוף אותו במדורת ל"ג בעומר, ולקראת יום הולדתה הרביעי גם ההורים מחליטים שדי. הם מקצצים וגונבים את שמואל בזמן שהיא ישנה. ולמחרת במסיבת היום הולדת הם שואלים אותה מה היא רוצה במתנה. הם פוחדים שהיא תגיד את שמואל, אבל רונה מבקשת קופסת גפרורים. בסיום המסתורי (שעוד נגיע אליו) היא מוציאה את שמואל מכיסה ומניחה אותו בקופסא החדשה.

*

מיתוס

יש משהו מיתי בסיפור קנייתו של המעיל: הסבתא רבתא בת המאה, היום הראשון של החורף, הטבילה בגשם. צבעו האדום ("הדם הוא הנפש") וגם שמו האנושי והאונומטופאי – "מעיל ושמו שמואל" זה כמעט לחש קסם במוסיקליות שלו – תורמים למאגיות. שמואל הופך לאובייקט מעבר וגם כשהוא הולך ומתכווץ כוחו לא נפגע.

*

ביער נרקוד

"רונה היתה מסתובבת עם שמואל כל היום. הולכת איתו לחברות. שוחה איתו בים. מטפסת על הרים. מטיילת איתו ביערות. מפליגה איתו למרחקים. היא לא היתה נכנסת למיטה בלעדיו."

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

הטקסט של דרור בורשטיין מצומצם לפעולות ודיאלוגים בלבד. אבל הרזון הזה הוא בשום פנים לא דלות. התיאור שלמעלה למשל נע בחופשיות בין פעולות כפשוטן (הליכה לחברות), פעולות של משחק וכאילו (השרפרף שעליו היא מטפסת כדי להגיע לכיור יכול להיות אחד מאותם הרים, בייחוד כשלרגליו הופך שמואל לים האדום שבו משייטת ספינת צעצוע). וישנו גם הרובד השלישי של השינה והחלום. רונה נמצאת בגיל שבו הגבולות בין המציאות לתודעה עוד לא נקרשו עד הסוף. הטקסט מכבד את נזילותם.

אפרת לוי לא משכפלת את הטקסט של בורשטיין ולא מתרגמת אותו, וגם המילה משלימה לא מספקת, כי מובלעת בה איזו לינאריות, איזו הפרדה של קודם ואחר כך, ו"מעיל ושמו שמואל" הוא בבת אחת של גוף ונפש, פנים וחוץ. גם המילים וגם הציורים מממשים את המרחב הנפשי של רונה והמעיל, לא מספרים עליו.

קחו למשל את חלומותיה של רונה: היא מפליגה בים, רצה על אדמת היער ומטפסת לאוויר בין ענפי העצים (כמו על כריכת הספר).

חלום ההפלגה מדבר עם ליל הכוכבים של ואן גוך. לוי מאמצת את התנועה הגלית ואת העוצמה הרגשית של ואן גוך – שמואל המתנפנף בראש התורן מתחרז עם הברושים הסוערים שלו – מבלי לגרוע (וזה כבר פלא) מן העדינות והתום.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין לחצו להגדלה

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

הרבה אחר כך, בסצנת יום ההולדת, כתוב שהילדים "שרו את כל השירים הרגילים". באיור רואים אותם רוקדים סביב רונה. מה הם רוקדים? זה ברור: "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי…" לוי משלבת באיור את הספירלות והגלים של הגזעים מיער החלום: "ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד". זה יפהפה כתנועה, אבל זה גם משקף איך שכבות של מציאות, זיכרון וחלום חוצות זו את זו בתודעה.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

מעילי-אדם

דרור בורשטיין מצמצם את הטקסט לפעולות ודיאלוגים.

הוא לא יכתוב שהמעיל היה קרוב לרונה כמו חבר, רק שקראה לו בשם אנושי.

זה מציל את הספר מסנטימנטליות מבלי לפגוע בעוצמה הרגשית.

וזה מותיר את המבוגרים מאד חשופים.

מבוגרים רגילים לדבר על ילדים קטנים (או על זקנים סניליים) כאילו אינם נוכחים. כך יכולה הגננת לומר להורים: "מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל," מבלי שהסופר יצעף, יצדיק או ישפוט אותה. מה שהופך אותה לרגע, לאינקוויזיטור ששורף מעילי-אדם, או לאיזה הורה נורא  מאגדות האחים גרים (נניח "הנזל וגרטל" או רולנד האהוב או "אסופיבז"), שילדיו שומעים במקרה, באישון לילה, איך הוא מתכוון לנטוש או לרצוח אותם.

במקרה של שמואל, האיום אמנם לא מתממש. אבל האיור הארס-פואטי של מדורת הל"ג בעומר ממחיש את עוצמתו. האש של אפרת לוי "מוחקת כל" פשוטו כמשמעו.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

פלישתים עליך שמשון

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

.

"אבא ואמא החליטו שאין לזה צורה, שצריך לשים לזה סוף. שבמסיבת יום ההולדת היא כבר תהיה בלי השמואל הזה."

אפרת לוי מציירת את הגזרה בסצנה ביתית בסלון הזרוע כביסה לייבוש או לקיפול. שמואל הוא אחד מן הדברים האלה ש"אין להם צורה" ולכן הוא זקוק לייבוש או לקיפול. זה מעין מימוש של המטפורה השחוקה של ההורים. ובו בזמן מבטא האיור גם את האימה של רונה מן האסון המתקרב; בני מינו של שמואל (אותו חומר, אותה צבעוניות) מוטלים בכל מקום חסרי חיים. יש משהו נוזלי בבגדים הפזורים. הם נראים כמו שלוליות של צבע. של דם. הסלון נראה כמו אחרי טבח. ובו בזמן יש גם משהו ענייני באיור, התעקשות הורית על הוויתו הבגדית של שמואל. רונה חבוקה בזרועות אמה ביחד עם שמואל. יש מורכבות ביחסים; פערים ואטימות בצד רוך וחמלה.

ההתגנבות הלילית של ההורים למיטתה של רונה, לעומת זאת, מצוירת בתאורה רמברנדטית, ויושבת על סצנות בגידה קמאיות, נניח דלילה שמרדימה את שמשון כדי לקצץ את מחלפותיו ואת כוחו. המספריים שבהם מצטיידים ההורים רק מחזקים את ההשוואה.

(ואני, שכל מיני שברי פסוקים צפים בדייסה שבמוחי נזכרת שכמו שמשון גם שמואל התנ"כי הוקדש לאלוהים, ועל שניהם נאמר, באותו נוסח בדיוק: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" שמואל א' א', שופטים י"ג. ברור שלא בגלל זה המעיל נקרא שמואל. אבל לבחירות אמנותיות נכונות יש נטייה פלאית לספוח תת מודע).

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

*

למלא את החלל

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. המקרה של כריסטופר רובין אגב, היה הפוך משל רונה. באוטוביוגרפיה העגמומית שלו הוא רומז שלא פעם הדביקו לו צעצועים כדי להזין את סיפורי פו.

.

בכל הנוגע למרחב לוי לא נוטה למלאות ריאליסטית. בדרך כלל די לה באביזר: כיור במקום חדר אמבטיה. מיטה במקום חדר שינה. כמה כסאות במקום גן ילדים. קטע מגרם מדרגות (ואפילו כאן, באיור שמיובא מפו הדוב, ניכרת הנטייה לצמצום; פחות מדרגות, פחות פיתול, פחות פרטים כמו שטיח או דוגמא על בגד). ועל רקע הצמצום בולטות המשבצות. משבצות הריצוף בהתחלה, ומשבצות החלון של שדה התעופה.

בשני המקרים יש להן קסם של קורדינטות. הן הופכות את המרחב הראליסטי למפה אילמת, מפת הנפש של רונה.

בתמונה הראשונה זו מפה ריקה שמשתרעת הרחק מעבר לקיר. רק הכתם האדום של שמואל מחייה אותה. ובמחשבה נוספת: המשבצות האלה כמו נועדו לכל המעילים הצבעוניים שמתוכם נבחר שמואל. החום (הפיסי והרגשי) של המעילים נחוץ בקור ובריקנות ובלובן. ומכיוון שברובד מסוים זה גם ספר סימטרי, אוסף קופסאות הגפרורים הצבעוניות של סבתא עם ציורי הערים והארצות ממלאות אותו תפקיד בקצה האחר.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

והאיור הנפלא מכולם (אם אני צריכה לבחור) הוא של שדה התעופה בגשם, שלגמרי קשור לאותו גשם ראשון שבו נקנה המעיל. הטקסט אומר שהמטוס המתין להם בגשם, אבל החלון הגדול המחולק למשבצות-קורדינטות הוא מפת פנטזיה, שבה "העגלה הגדולה" והמוארת של הכוכבים ממתינה לקחת את רונה לירח. המושבים הצבעוניים לרגלי החלון נראים כמו ציפורים אגדיות; גם כמו ציפורים חיות וגם כמו ציפורים רקומות בשולי מפית או ארוגות במסגרת של שטיח. זו תמונה של קסם ונפש.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, לחצו להגדלה

[ורק בסוגריים: נזכרתי גם בסיפור הקצרצר של סופי קאל על הסדין הרקום של הדודה רבא שלה בת המאה. קאל אינה ילדה, אלא אמנית מודעת ומנוכרת. וכשכתבתי על סיפורי החפצים שלה אמנם הפרדתי במידה מסוימת בין צד המאגיה המעט מכני המופעל להשגת מטרה, שנכשלת בדרך כלל, לצד הפסיכולוגי שנטען ברגש. אבל גם אצל קאל מצטרפים סיפורי החפצים לסוג של מיתוס, ולוּ דק ונטול הילה].

*

הנֵּס

רגע לפני הסוף חורג הסיפור מן הפעולות והדיאלוגים ומועד לרגע לתוך התודעה של ההורים: הם "פוחדים מאד" שרונה תרצה את שמואל ליום ההולדת.

ובמאמר מוסגר – ברגע המבחן אלה דווקא ההורים שפוחדים. זה יפהפה ומעיד על העוצמה של רונה, ועל ההתנגדות של הספר לקרבן אותה; היא עצמה לא פוחדת אפילו ממדורת הל"ג בעומר, ראו למעלה באיור איך היא מתקרבת לאש ביחד עם שמואל.

ובכל מקרה, ליום ההולדת היא מבקשת ומקבלת קופסת גפרורים ("כמו" קופסאות הגפרורים הישנות של סבתא רבתא שיש עליהן ציורי ערים וארצות). ואז היא מוציאה את שמואל מהכיס ושמה בקופסא.

בראיון לפנקס אמר בורשטיין שרצה בסוף פתוח. אבל בשבילי (צר לי, דרור) הסוף דווקא ברור. כלומר, אף שרונה היתה מודעת להחלטת הוריה "לשים לזה סוף", לא נראה לי שנערכה מבעוד מועד (כמו הנזל עם חלוקי הנחל) ושמרה קצת שמואל במחבוא. קופסת הגפרורים שלה דומה יותר לקופסא המצוירת של הנסיך הקטן, זו שבתוכה מצויה הכבשה המושלמת. ובהמשך לכך נזכרתי בסיפור החסידי הבא:

"כשהיה רבי ישראל בעל שם-טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה היתה מתבטלת.

לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוד בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער, ואומר: 'ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין אני יכול לומר את התפילה', והנס היה מתרחש.

ולאחר זמן היה רבי משה לייב מססוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: 'איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך', ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.

והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו ומשיח עם הקדוש-ברוך-הוא: 'איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יכול למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהא די בכך'. ודי היה בכך".

עמליה עפרת ששלחה לי לבקשתי, את הנוסח המלא של הסיפור, כתבה לי שזה סיפור על המעבר מפולחן למיתוס. וזה בדיוק מה שרציתי להגיד על שמואל.

בשבילי זה לא סיפור על אובדן הילדות אלא על הולדת המיתוס.

כשרונה מבקשת קופסת גפרורים במקום שמואל, היא עוברת משלב הפולחן לשלב הסיפור והזיכרון והאמנות (הארצות המצוירות), שהוא יותר מורכב ומופשט ונצחי. היא יכולה לבקש קופסת גפרורים כי אי אפשר לשרוף את המיתוס (כמו שאומר בולגקוב ב"שטן במוסקבה", "כתבי יד אינם בוערים").

ואמנם ברגע שהיא לוקחת את הקופסא האדום כמו מתפשט לשמלתה שלה, ואולי לא במקרה נכתב דף השער בפונטים אדומים כמו שמואל.

e

1r

*

עוד באותם עניינים

על "כוס התה שלי" של דרור בורשטיין ועל "זום" של אישטוואן בניאי

על "בוא הביתה טיטוס" שמעון צבר משתף פעולה עם רמברנדט בספר ילדים

על "הצייר והציפור" מאת מקס פלטהאוס

על "הנסיכה תבוא בארבע"

חלום (קצרצר) בהקיץ

עוד על מפות נפש ושירה

וודו וחפצי מעבר – על סיפורי החפצים של סופי קאל

Read Full Post »

מוקדש באהבה רבה לידידי היקר הדס עפרת שזכה אמש בפרס ישראל לתיאטרון ולמחול

*

הסבון האדיר על נהר אוהיו, לאור הירח, קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן 1990

הסבון האדיר על נהר אוהיו, לאור הירח, קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן 1990

  1. סבון אדיר על נהר אוהיו, לאור הירח

ב1990 הציעו קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן להשיט סבון עצום מימדים בנהרות אוהיו והמיסיסיפי עד שיגיע לבאטון רוז' בגודל של סבון רגיל.

הפרוייקט לא יצא לפועל בגלל קשיי מימון ולוגיסטיקה, אבל מתחשק לי לומר עליו, או אולי דרכו, כמה מילים.

*

  1. טבע

אולדנבורג הגדיל את הסבון (כהרגלו) ובמין הומור פיוטי חיפש זרם מים שישווה לו, כדי שיוכל להישחק כמנהג סבונים, ובחר בנהרות אוהיו והמיסיסיפי.

אולדנבורג (כפי שחזרתי וכתבתי) נחשב לאמן פופ מוביל. והפופ ארט עוסק בתוצרי תרבות כמו קופסאות מרק, קומיקס וסבונים. טבע זה קמאי מדי, ראשוני מדי, רומנטי מדי, ז'אן ז'אק רוסו מדי בשביל אמנות שגדלה במרחב המלאכותי של הסופרמרקט והדירה המודרנית ומעדיפה חדרי אמבטיה מאובזרים על נהרות. ברגע שבו אולדנבורג שיתף את הטבע ביצירתו הוא כבר יצא מהקווים.

אנני ליבוביץ מצלמת את וופי גולדברג באמבטיה, מכאן== (מתוך הסדרה שכתבתי על הזיקה בין דיוקנאות הידוענים של אנני ליבוביץ לפופ ארט)

אנני ליבוביץ מצלמת את וופי גולדברג באמבטיה, מכאן (מתוך הסדרה שכתבתי בשעתו על הזיקה בין דיוקנאות הידוענים של אנני ליבוביץ לפופ ארט)

זאת ועוד. בציור הסבון האדיר על נהר אוהיו – הדבר הקרוב ביותר לתיעוד הפרוייקט שלא קרה – יש רק מים ושמיים וסבון וירח, מה שקושר בעדינות וכמעט בדרך אגב בין הסבון לירח. שני כתמים לבנבנים שנמצאים במילואם ומשתקפים בנהר ולאט לאט יתמעטו (ורק הירח יתחדש? רגע).

יש במסע הסבון יסוד קונספטואלי (שמתחבר איכשהו להוראות הנונסנס של יוקו אונו בספרה "אשכולית": Steal a moon on the water with a bucket./  Keep stealing until no moon is seen on the water)

ואפילו יותר מזה, יש בו משהו מן המגלומניות של הדמיון הילדותי, שעוד לא הפנים את המנטרה, "זה לא משחק"; בשביל אולדנבורג העולם כולו הוא עדיין משחק.

*

  1. הסיפור שאינו נגמר

הוא מצא את עצמו בחדר אוכל גדול, שנראה מוכר משום מה. רק הרהיטים נראו מוזרים – השולחן ובעיקר הכסאות היו כה גדולים, שמן הנמנע היה כי אי פעם יישב בהם.

"תאר לעצמך!" אמרה הגבירה איולה בצחוק מבודח. "בית השינוי ממציא תמיד משהו חדש. עכשיו סידר למענך חדר כפי שהוא מצטייר בוודאי בעיני ילד קטן."

"כוונתך," אמר בסטיאן, "שהחדר הזה לא היה כאן קודם?"

"מובן שלא. בית השינוי ערני מאד, אתה מבין. זו דרכו לקחת חלק בשיחה. אני חושבת שהוא מנסה להגיד לך משהו."

(מתוך הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה)

"הילד הוא אביו של האיש" כתב המשורר הרומנטי ויליאם וורדסוורת' (1770-1850), אמירה שתאומץ בעתיד על ידי פסיכואנליטיקאים במובן "טראומות הילדות מעצבות את אישיותנו הבוגרת", בניגוד גמור לכוונתו המקורית של וורדסוורת', שכמו משוררים רבים, מביאליק ועד אברהם סוצקבר, התייחס להווייתו הילדותית כאל הגרעין הראשוני ביותר של נשמתו.

ביאליק כינה את זכרונות הילדות המוקדמים שלו "מראות שתִיָּה לנפשי, צורות יסוד, שנִתְּנוּ לי משמים חִנם, נִדבת אלֹהים וחסדו, עקב רֹךְ שָנַי וקֹצר ידי ועֵקב אֵלֶם שׂפתַי וכליון לבבי." ואילו סוצקבר המשורר היידי הגדול, כינה את שלו "תמונות יהלומים שהמשיכו לנצוץ בתוכו ולפניו מבעד לכל המחשכים" (כולל המחשכים הגמורים של השואה) ובשלב מסוים התחילו לתבוע ממנו שיאכיל אותן במילים. בכל שירתו, עד סוף ימיו, כך טען, "נוצצת והומה ילדותו".

ובחזרה לקלאס אולדנבורג – חפצי הענק שלו מתנדנדים בין אובדן הפרופורציות של התקריב הקולנועי לבין האיכות הגוליברית של חפצים בילדות. וזאת רק ההתחלה.

*

רוי ליכשטנטיין, מקדש אפולו, 1964. המקדש של ליכשטנטיין מספח את העבר להווה מבלי להפנות את הראש.

רוי ליכשטנטיין, מקדש אפולו, 1964. המקדש של ליכשטנטיין מספח את העבר להווה מבלי להפנות את הראש.

4. מיתוס וארכאולוגיה

באופן כללי הפופ ארט אדיש לזמן; הוא לא מתרפק על שום עבר, וגם העתיד לא מרגש אותו במיוחד. הוא לא חרד מפניו ולא מתפעם ממנו כמו הפוטוריסטים. העבר והעתיד של הפופ ארט הם תלושים, פיקטיביים ורטוריים כמו ה"לפני ואחרי" של מודעות הפרסומת.

אולדנבורג אמנם התוודה בשעתו על העדפתו לחפצים מיושנים כמו מכונות כתיבה וכלי נגינה, ש"עיצובם פחות קר". אבל אף שקשה לדמיין את אנדי וורהול מסגיר רגשנות כזאת, לא הייתי חולמת להשתמש במנוף כל כך קלוש. נחזור אם כן למסע הסבון.

זמן המסע הוא גם הזמן האמיתי (המשוער?) הנדרש לשחיקתו של הסבון, וגם זמן מיתולוגי בזכות הקולוסליות ובזכות הקשר העדין ללילה ולירח. הפרוייקט המופרך כמו רומז על איזה הקשר סיפורי או טקסי סמוי. כשמנשלים טקס מן המשמעויות הסימבוליות שלו, נותרת בדרך כלל פעולה מופרכת ובלתי שימושית בעליל עם חפצים. (נניח שבירת כוס בחתונה, או מסע סבון).

קלאס אולדנבורג, מכוש, דוקומנטה 7 קאסל, 1982

קלאס אולדנבורג, מכוש, דוקומנטה 7 קאסל, 1982

ובעצם לרבים מפסלי החוצות של אולדנבורג יש נופך או אולי טעם לוואי מיתי-ארכאולוגי. את המכוש הענק שיצר לדוקומנטה של קאסל ב1982 הוא מיקם כאילו הושלך על ידי פסל הרקולס הענק (מעל 70 מ') הניצב בראש הטירה הסמוכה (אולדנברג בפסליו תלויי המקום, הוא לא פעם "טפיל על שיטה קיימת" על פי הגדרתו הקולעת והמצחיקה של ויטו אקונצ'י).

פסל הרקולס בטירה ליד קאסל. משם למעלה בקצה הוא השליך את המכוש.

פסל הרקולס הענק בראש הטירה ליד קאסל. משם למעלה הוא השליך את המכוש.

ולא רק המכוש, גם החוט והמחט העצומים שתופרים את אדמת מילנו, האופניים האדירים ששקעו באדמת פריז, הפנס הענקי שהתהפך ו"עדיין" דולק משום מה אל תוך קרקע לאס וגאס, המשור האימתני שהתחיל לנסר את אדמת טוקיו, ורבים אחרים מפסלי החוצות הענקיים של אולדנבורג, מצטרפים למעין ארכיאולוגיה בדיונית, שרידים חידתיים של תרבות נפילים שנכחדה.

אופניים (פרט) קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, 1990 (בהמשך מבצבצים מן האדמה גם קצה כידון עם פעמון אופניים וגם מושב).

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, אופניים (פרט) 1990 (בהמשך הפארק מבצבצים מן האדמה גם קצה כידון עם פעמון אופניים וגם מושב).

*

  1. הילד הוא אבי המשורר

ביוגרפיה: אולדנבורג ואחיו הרבו לשחק בעולמות דמיוניים בילדותם. העולם שהמציא האח נקרא Humbolt ושל אולדנבורג נקרא Neubern. רבות מיצירותיו של אולדנבורג למבוגרים נולדו בNeubern.

הגרעין הילדי מסיט מן הסתם את מרכז הכובד של היצירה, מתַגבר נפש ופנטזיה ומגמיש את הזמן על חשבון תקשורת ושיווק. אבל אין שום סנטימנטליות בפסלי הענק של אולדנבורג. מעבר לצבעים "העליזים" ולפיוט המחוייך יש יסוד אפל ומלנכולי, מרכיב כמעט סמוי של ניכור ואלימות שמשבש את התום. כמו הירח שבשמיים גם הסבון של אולדנבורג "ייתחדש", אם לא בדרך הטבע אז על פס הייצור, עם כל המחירים והזיהומים.

אולדנבורג הוא אולי אמן הפופ היחיד ש"מדבר" עם הטבע אבל זה לא דיאלוג רומנטי. זה לא דומה לגישה הפוסט-היפית-אקולוגית-ניו-אייג'ית של אנדי גולדסוורת'י למשל. גולדסוורת'י מנסה לדבר עם הטבע בשפתו, להסתנכרן עם הזמן שלו, עם חילופי העונות וחומריו המתכלים והמתפרקים, בעוד שאולדנבורג נותר זר.

אנדי גולדסוורת'י מנסה לדבר עם הטבע בשפתו או לפחות להתאים את התדר. זה רק הטריילר לסרט תיעודי ארוך שכולו נמצא ברשת, שנקרא נהרות וזרמים…

אין לי מושג מה היו ההשלכות של מסע הסבון על הנהר לו התקיים, אבל גם אם לא היו מצטברות לאסון יש משהו מזהם בערבוב. כשאני רואה את המשור הענקי נעוץ באדמה (קראתי שהמשור הזה הוא חפץ חידתי ביפן, אין שם כאלה) אני חושבת בין השאר על האלימות של "המִדְבָּר, אנו דרך בו נחצובה, הביצות אנחנו נייבשן", וכשאולדנבורג תופר אותה במחט ענקית אני נזכרת בתמונת הפתיחה של "מיתה ורודה" (1985) הצגתו היפהפייה של אלי דור כהן (אלאס, אין תמונות ברשת, כל השולח לי מארכיונו הפרטי יבוא על התודה והברכה!): גבר בסרבל עבודה ומשקפי מגן מנסה לרתך שברים של כד חרס בעזרת מכשיר יורה גיצים. בפרק הקודם כתבתי על יופיו של הפצע בחפצים של אולדנבורג,  אבל הכישלון, האבסורד, המלנכוליה והמוות מובלעים גם בחפצים השלמים והחדשים כביכול, במגע שלהם עם העולם.

*

  1. מעבר לקשת בענן

השורה "הילד הוא אבי המבוגר" נלקחה מן השיר לבי מנתר שבו נרעש וורדסוורת' מקשת בענן, עדיין נרעש כמו שהיה בילדותו וכמו שהוא מקווה להישאר בזיקנתו, אחרת מוטב לו למות. ואני קוראת בהארץ על העבודה הבאה של הדס עפרת:

עפרת מצדו מתכונן עתה למופע שיעלה ביום חמישי הקרוב בווילה שרובר בירושלים עם פתיחתו של שבוע העיצוב. בעבודה, שנקראת "ברית, 2017-1967", הוא מתכנן להדליק אש בקמין הווילה הנטושה, להטות את העשן מהארובה מזרחה ולהקרין עליו תאורה צבעונית כדי ליצור קשת מלאכותית.

Somewhere-over-the-rainbow-judy-garland

ג'ודי גרלנד והקשת בענן

*

ובשולי הדברים, המילים "הילד הוא אבי המבוגר" יכלו להיות מוטו של עיר האושר לולא הסירוב להתקבע על אחד. זה הפוסט החמש מאות. כמעט שמונה שנים. שמחה גדולה להיות פה. שינה את חיי. תודה מעומק הלב לכולכם.

*

עוד באותם עניינים

על הדס עפרת כתבתי פה כמה פעמים, למשל בגברים במיצג, וגם האדם הצוחק

עוד פרוייקט מרתק שלא התממש – לפוצץ את בית הספר?

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

עוד שיחות עם הטבע:

שני גנים, על טמיר ליכטנברג וגיא בן נר

עצים, אמנות, עצים

*

Read Full Post »