Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מיתולוגיה יוונית’

"ללא כותרת (pink tube)" מילר ושלברגר על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקאגו, 15 באוקטובר עד 19 בנובמבר 2013

"ללא כותרת (pink tube)" מילר ושלברגר על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקאגו, 15 באוקטובר עד 19 בנובמבר 2013 (לחצו להגדלה)

למעלה: מילר ושלברגר (Dutes Miller and Stan Shellabarger) שני גברים נשואים זה לזה בחיים ובאמנות, סורגים ביחד את הצעיף/השביל/השפופרת/חבל הטבור השיוויוני עד כדי סימטרייה של זוגיותם.

זה רומנטי, כי השניים משקפים זה את זה עד כדי בבואה ותאוֹמיוּת, כי הם מסורים ליצירת הקשר, ועוד בוורוד, וכי אם ימשיכו לסרוג ולנוע במתואם הם עוד ישלימו את סריגתם לצורת לב.

מילר ושלברגר ממשיכים לסרוג

מילר ושלברגר ממשיכים לסרוג

וזה גם מצחיק או לפחות מעלה חיוך, כי בכל התעקשות וסימטרייה יש משהו מכני (ומכני זה מצחיק, כך לִמדָנו ברגסון), ובזכות הוורוד הנסיכָתי – אף שעד לא מזמן, דרך אגב, ורוד היה צבע של בנים – וגם עצם הסריגה שעדיין לא מתחרז עם קרחות וזקנים.

באורכו של הצעיף יש משהו שגיוני ואיגיוני כמו בחרוזיו ובאיוריו של אדוארד ליר (אף שליר נוטה להאריך אברי גוף, בעיקר אפים).

חיבר ואייר, אדוארד ליר

חיבר ואייר, אדוארד ליר

ואם כבר אמרתי אדוארד ליר – מילר ושלברגר גם דומים לו באופן מפליא.

צילום דאגרית של מילר ושלברגר (2010)

צילום דאגרית של מילר ושלברגר (2010)

אדוארד ליר (1812-1888)

אדוארד ליר (1812-1888)

ובחזרה להתחלה: בדרכה הקלילה והרומנטית זאת גם עבודה עצובה, מין תשליל ורוורס (בו-בזמן) של זוג חופרי מנהרה שמתחילים בקצוות ונפגשים באמצע ההר. כשהשניים התחילו לסרוג הם היו צמודים מן הסתם, וככל שהם משקיעים יותר בחיבור ביניהם כך הם הולכים ומתרחקים, ההיסטוריה נערמת וחוצצת.

זה לגמרי מיצג, כלומר אמנות המבוססת על פעולות ורעיונות, אבל יש לו גם נופך פיוטי ואגדתי. רבים מסיפורי המיתולוגיה מתנקזים למין תמונה חיה ופעולה מתמשכת, כמו סיזיפוס שנאלץ לגלגל את הסלע שלו עד אינסוף, או טנטלוס הצמא והרעב שעומד במי בריכה ובכל פעם שהוא מנסה לשתות המים נסוגים וכשהוא מנסה לקטוף מהפרי התלוי מעל ראשו, הענף חומק.

גם מיצג הסריגה של מילר ושלברגר היה יכול להיות בקלות סיפא של אגדה, מין עונש שבו ככל שהנאהבים משקיעים ביצירת הקשר כך הם הולכים ומתרחקים.

משום מה לא עולים בדעתי צמדים מיתולוגיים המחוברים ליישות אחת, אבל מילר ושלברגר מזכירים לי שלישיות נשיות כמו המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו הטווה את חוט הגורל, לַכסיס הקוצבת את אורכו, ואטרופוס הגוזרת, או שלוש הגראיות (שפירושו "האפורות"), אניאו, פפרדו ודינו, זקנות מלידה שהסתפקו בשן אחת ועין אחת, שהעבירו ביניהן.

בעצם הייתי צריכה לסיים כאן, ב"אומפלופגוס", המופע המרתק של גיא שרף, שבו שני מוסיקאים מחוברים זה לזה במיתר, מנגנים עליו יצירות שנעות בין ההרמוני להסתייפותי. "אומפלופגוס" הוא המונח המדעי לתאומים סיאמיים שמחוברים באיזור הטבור, והמיתר של גיא שרף הוא גם חבל טבור וגם קו מחבר, כלי נגינה זוגי וערוץ תקשורת.

אלא שכבר מזמן אני חושדת שמוטלת על הפוסטים שלי קללת ג'ימינו (כך על פי בני, נקרא הכישוף מהארי פוטר, שבו כל נגיעה משכפלת את החפץ שבו נוגעים). כמה שאני מקצצת, הפוסטים ממשיכים להתפשט לכל הכיוונים. ובכל מקרה, למילר ושלברגר יש גם סדרת עבודות זקן, שכל מה שנכתב למעלה חל עליהן. הם אפילו רוקמים לעצמם נדוניה משיער הזקן אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנה ארבע אחרות:

שלוש עבודות של מילר ושלברגר

שלוש עבודות של מילר ושלברגר (לחצו להגדלה)

מילר ושלברגר

מילר ושלברגר

ומכיוון שקוללתי (או שמא בורכתי?) על ידי פיה משונה, ביכולת לראות מיצגים דרך ספרי ילדים ולהפך, לא יכולתי שלא להיזכר באיורים של לנה גוברמן ל"במה נפגשים שפנים?" של נורית זרחי.

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי (מאותו מקור נפלא שהוליד גם את הפוסט הזה)

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי (מאותו מקור נפלא שהוליד גם את הפוסט הזה)

במה נפגשים שפנים? / נורית זרחי

במה נפגשים שפנים?
באַפּוֹנים.
הם מחככים אותם
זה בזה,
מנענעים.
כל שפן אפו מרטיט,
כלומר:
שמחתי לראות אותך,
בשפנית.

ואיך הם נפרדים?
כך:
שפם קשור בשפם
כבסבך,
וזה שמול
אומר לזה שמולו:
זה השפם שלי
אבל זה לא.

וכשסוף סוף מצליחים את עצמם להתיר,
זה לזה ממהרים הם להסביר
שזה על זה אינו כועס
וזה את זה מפייס.

איך מתפייסים שפנים?
באפונים…

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי

*

ותודה לטלי גלסקי, הפיה הטובה ששלחה לי גם את זה.

*
עוד זוגות מיצגיים ואגדיים

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

למה החץ מכוון תמיד ללב האישה

מה זאת אהבה? מחשבות על יצירה, מגדר וקורבנוּת בעקבות "נדודי ארסמון" של מרי דה מורגן

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

וגם תמונות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס (כמה תחפושות זוגיות ואפילו שלישייה)

*

וכיוון שאוטוטו ליל הסדר: למה אני אוהבת את ההגדה של פסח (לא מהסיבות המקובלות)

*

וגם סדנת בזק על ספרות ואמנות של שועי רז, יקיר עיר האושר

*

Read Full Post »

זהו פוסט המשך לנאהבים חסרי המזל.  לנוחותכם אני מעתיקה לכאן את תקציר הסיפור המופיע במטמורפוזות של אובידיוס, מעין "טרגדיה של טעויות" שרגש רותח גולש מתוכה כמו חלב מתוך סיר:

פִּירָמוּס היפהפה ותִיסְבּי היפהפייה התאהבו עד כלות, אלא שלא היה להם סיכוי להנשא. הוריהם היו אויבים ובין בתיהם התנשאה חומה. למרבה המזל היה בה סדק שאיפשר להם לשפוך את לבם, בלי לגעת אמנם. הם החליטו לברוח באישון לילה ולהיפגש במעיין ליד קבר נינוס, לרגלי עץ התות. תיסבי הגיעה ראשונה, ובזמן שהמתינה לפירמוס התקרבה למעיין לביאה מגואלת בדם טרפּהּ. הנערה המבוהלת נמלטה ושמטה את צעיפה. הלביאה הנרגזת שיסעה אותו בשיניה. ואז הגיע פירמוס ומצא את קרעי הצעיף המזוהם בדם. לבו נשבר מכאב ואשמה. הוא נפל על חרבו, ופרץ דמו הרותח צבע את התותים הלבנים של העץ והרווה את שורשיו. תיסבי שחזרה בינתיים, התפלאה על התותים שהחליפו את צבעם. ואז הבחינה בפירמוס הגוסס והספיקה לחבק אותו עוד פעם אחת לפני שעצם את עיניו לתמיד. היא בכתה והתפללה שלפחות בקבר יוכלו להתאחד והשביעה את העץ שינציח את סיפורם בצבע החדש של פירותיו. ואז נפלה גם היא על החרב החמה עדיין מדמו של אהובה. שתי המשאלות התגשמו.

*

שייקספיר, או למה התכוון המשורר?

פירמוס ותיסבי מזכירים את רומיאו ויוליה, אבל שייקספיר העלה את סיפורם גם כפשוטו, בחלום ליל קיץ. חבורה של בעלי מלאכה מציגה אותו כמחזה בתוך מחזה, בחתונתם של תיזאוס והיפוליטה. השחקנים החובבים מגלמים את הנאהבים, את האריה שהבהיל את תיסבי ושיסע את צעיפה, וגם חלקים נבחרים מהתפאורה: אחד מגלם את אור הירח, ואחר את הקיר שדרכו תקשרו הנאהבים. בהקדמה לתרגום המאד ארכאי שבידי, משמיץ המתרגם אפריים ברוידא את הצגת בעלי המלאכה ומכנה את סגנונם "מנופח ונבוב" וגם "מפוצץ וגרוע". אני מודה שנדהמתי. אצתי ליוטיוב וחיפשתי סרטונים שיפריכו את טענותיו וגיליתי שכולם לצדו; כלומר, כל הבמאים שמצאתי הלעיגו על "הפרימיטיביות" של בעלי המלאכה וגילו חירשות ועיוורון לפוטנציאל הלירי-קומי שנולד מן ההזרה, לקסם שבו שטיחות נפתחת לפיוט.

סימבה, האריה הצעיר – מתוך מלך האריות בבימויה של ג'ולי טיימור. טיימור חשפה בכוונה את פניהם של השחקנים-רקדנים, כדי להבליט את הנוכחות האנושית

והאריה של הקוסם מארץ עוץ

.

על אריות ודרקונים

כיוון שלא נמצא צדיק בין במאי חלום ליל קיץ, הטרחתי את אינגמר ברגמן לעזרה. בקצה הפיסקה תוכלו לראות את סצנת הפתיחה של חליל הקסם שבּה נרדף הנסיך טמינו על ידי דרקון רצחני. הליברית והמוסיקה משוועים לעזרה, אבל הדרקון שעל הבמה הוא לא פחות מלאכותי ומגוחך מן האריה של בעלי המלאכה (שמכריז שאינו אריה אלא נגר, כדי להרגיע את הגבירות המבוהלות). רווח קומי-פיוטי נפער בין מה שחווה הדמות למה שרואים הצופים. בין המציאות של הגיבור למציאות של הקהל. רווח מחויך, נקי מזלזול ומלעג, שיש בו אם כבר, שרידים של דמעה; הרי לו יכולנו להשקיף מן האולם על הדרקונים הפרטיים הרודפים אותנו (ולמי שאומר שאין דרקונים, הרשו לי לצטט את קן קיזי בפתח קן הקוקיה: "מוקדש לויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."). אם היינו יכולים להרפות לרגע מהדרקונים שלנו, לראותם כשחקנים בהצגה, אולי גם הם היו מעוררים בנו חיוך סלחני במקום ייאוש ואימה.

*

פרימיטיבי-מתוחכם

גם הבמאים שזלזלו בבעלי המלאכה וגם ברגמן מכירים בניגוד בין הפרימיטיבי למתוחכם. אבל בעוד שהמזלזלים סוברים שמדובר בשני קצוות של קו ישר, ברגמן (והגישה הפיוטית) ממקמים את הפרימיטיבי והמתוחכם בשני "קצותיו" של מעגל; והמעגל הלא הוא קו שבו הנקודה הרחוקה ביותר היא גם הקרובה ביותר (וכבר הרחבתי על כך כשכתבתי על לב פראי של דיוויד לינץ').

ניקח למשל את אור הירח המגולם על ידי שחקן עם פנס, שיח קוצים וכלב. בין הצופים מתעורר ויכוח, האם השחקן היה צריך לשאת את הקרניים על ראשו, או שאולי כירח מלא הקרניים נמצאות בתוכו? ומה בעצם תפקידו של השחקן כאן, האם הוא סרח עודף לפנס? השחקן מתגונן ומסביר שהוא האיש שבירח. אם כך, הוא נענה, הרי הוא וכלבו וקוציו היו צריכים להיות בתוך הפנס.
זהו בעצם ויכוח על מטפורה בימתית, על כמה אחד לאחד זה צריך להיות. ותאמינו לי שכיועצת אמנותית של תיאטרון דיונים כאלה הם הלחם והחמאה של עבודתי. זה חלק מהגישוש אחרי השפה הבימתית. ובשורה התחתונה – הסצנות "הפרימיטיביות" של הצגת פירמוס ותיסבי הן בו בזמן גם "אמנות-על-אמנות", מסה מומחזת על שירה ועל ריטוריקה ועל תיאטרון. אני יודעת שדברים כאלה מרגשים בעיקר אותי, ואני כותבת אותם בקיצור הפעם, כי אני בדרך למקומות אחרים.

*

הסדק של ביאליק

סיפור הנאהבים והסדק החזיר אותי לסיפורו הנפלא של ביאליק מאחורי הגדר (עד שפתחתי את עיר האושר לא ידעתי בכלל שנפשי קשורה בנפשו של ביאליק, ומאז הוא צץ שוב ושוב, למשל כאן, או כאן, או כאן).

ב"מאחורי הגדר" נקשרת נפשו של  הילד היהודי נח, בנפשה של מרינקא האסופית הגויה, על אף איבת העולם בין שתי המשפחות. גדר גבוהה חוצצת בין החצרות אבל הילדים "היו נפגשים בחשאי אצל הנקב ומסיחים זה לזו דרך בו כל תעלומות לבבם." נח ומרינקא גדלים ומתאהבים עד הסוף קורע הלב:

וּבאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא?
אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים. בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.

האם מאחורי הגדר, הוא המחווה הריאליסטית של ביאליק לפירמוס ותיסבי?

 *

על קירות ובני אדם – מאובידיוס עד חנוך לוין

לגלם "קיר עם סדק" זה שיא הגיחוך (הביצוע של הביטלס שהביא חולי בתגובות לפוסט הקודם אמנם חוגג את האבסורד).
ובמחשבה שנייה – האומנם?
אין דרך מאופקת להגיד את זה, אז שיהיה במלוא הפאתוס: מי בונה את הקירות שמפרידים בין אוהבים ומי מתחזק אותם? חומות ברלין וגדרות הפרדה אינן עצי באובב שנבטו מזרעים תועים. בני אדם מקימים אותן ומצדיקים את קיומן בק"ן טעמים.
כשמלהקים שחקן לתפקיד קיר, אומרים גם את זה, רק בלי פאתוס.

ובמחשבה שלישית – אצל אובדיוס הנאהבים מדברים אל הקיר:

למה זה כותל קנא כשטן תעמוד על דרכנו?
תן ובשר אל בשר ניצמד ונדבק בדודינו,
תן לנו זאת למצער: נשיקות נחליף במו פינו!
על חסדיך אנחנו מודים! תבורך, כי פתחת
דרך לשיח דודים ונתיב מן הפה אל האוזן!

תרגום שלמה דיקמן 

ולא רק אל הקיר הם מדברים. פירמוס מדבר אל האריה, ואפילו אל הבגד שהוא לובש: "בואי עתה, שמלתי," הוא אומר לפני שהוא נופל על חרבו, "גם אני מִדָּמי ארווך!" תיסבי מדברת אל העץ ומבקשת ממנו לזכור אותם. ויוצא שבעלי המלאכה (ושייקספיר המציץ מעבר לכתפם) שמלהקים אנשים לתפקיד דוממים שומרים על נאמנות למקור. הם מממשים את המטפורה, את ההאנשה.

ונזכרתי ב"אשכבה" של חנוך לוין שכולה פיוט מן הסוג הכמוס בהצגת בעלי המלאכה. לוין מאניש את הסוס ואת הבית ונותן לשחקנים לגלם אותם. העגלון שמנסה לשווא לספר לאנשים על מות בנו, שופך את לבו לבסוף לפני הסוס. והבית האנושי מסייע לבעליו ומגיש להם את החפצים שהם צריכים. וכמה מלאי חום וחמלה הם הדוממים האלה לעומת האדישות והניכור של בני האדם.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שלישי. בדקה 4 הבית האנושי נכנס לבמה (זה עוד יתרון של תפאורה אנושית, היא נכנסת ויוצאת בעצמה).

.

למטה: אשכבה מאת חנוך לוין, חלק שמיני. אחרי הדקה השביעית – הדיבור אל הסוס.

*
הנאהבים חסרי המזל (על ציורו היפהפה של ניקולא פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי")

*

עוד באותו עניין

עונג צרוף (הפעם הקודמת שבה הגעתי לאשכבה, דרך הוליווד ותיאטרון המחול של המזרח הרחוק. בלוג זה כמו תודעה, יש מחשבות שחוזרות ומצטלבות).

הפרימיטיבי והפיוטי – חייל הבדיל והמשכו – על התיאטרון האפי של ברכט, ולסיום ונוס של גז ואור ממסמרים.

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'

כמה דברים על אופרות סבון

*

Read Full Post »

שבע הערות על ציורו הנפלא של ניקולא פּוּסַן "נוף עם פִּירָמוּס ותִיסְבִּי".

1. הסיפור, או כשרומיאו ויוליה פגש את טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:

פִּירָמוּס היפהפה ותִיסְבּי היפהפייה התאהבו עד כלות, אלא שלא היה להם סיכוי להנשא. הוריהם היו אויבים ובין בתיהם התנשאה חומה. למרבה המזל היה בה סדק שאיפשר להם לשפוך את לבם, בלי לגעת אמנם. הם החליטו לברוח באישון לילה ולהיפגש במעיין ליד קבר נינוס, לרגלי עץ התות. תיסבי הגיעה ראשונה, ובזמן שהמתינה לפירמוס התקרבה למעיין לביאה מגואלת בדם טרפּהּ. הנערה המבוהלת נמלטה ושמטה את צעיפה. הלביאה הנרגזת שיסעה אותו בשיניה. ואז הגיע פירמוס ומצא את קרעי הצעיף המזוהם בדם. לבו נשבר מכאב ואשמה. הוא נפל על חרבו, ופרץ דמו הרותח צבע את התותים הלבנים של העץ והרווה את שורשיו. תיסבי שחזרה בינתיים, התפלאה על התותים שהחליפו את צבעם. ואז הבחינה בפירמוס הגוסס והספיקה לחבק אותו עוד פעם אחת לפני שעצם את עיניו לתמיד. היא בכתה והתפללה שלפחות בקבר יוכלו להתאחד והשביעה את העץ שינציח את סיפורם בצבע החדש של פירותיו. ואז נפלה גם היא על החרב החמה עדיין מדמו של אהובה. שתי המשאלות התגשמו.

זהו תקציר הסיפור: שילוב בין רומיאו ויוליה לרגע שבו יעקב אבינו מקבל את כתונת בנו הטבולה בדם "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף", עם סוף שמתאים לבלדה יותר מאשר לאוסף המטמורפוזות שבו נכלל. לגמרי חריג בין סיפוריהם של אנשים שהפכו לצמחים, דוממים או בעלי חיים, ולפעמים להפך – דוממים שהפכו לבני אדם.
הנאהבים אינם מתגלגלים בעץ. העץ היה שם מראש. דמו של פירמוס רק שינה את צבע פירותיו, כמו שטיפות דמו של טרומפלדור הצמיחו פרגים.

*

2. "נוף עם פירמוס ותיסבי"

יש לא מעט גרסאות מצוירות של סיפור פירמוס ותיסבי, ונדמה שרוב הציירים (גברים מן הסתם) נתפסו לתשוקתו הלא ממומשת של פירמוס וגלשו למין סימבוליזם אירוטי שבו תיסבי המעורטלת או המעורטלת למחצה, נופלת על "חרבו" הזקופה של פירמוס השוכב.

פורנוגרפיה מתונה יחסית, רק לשם הדגמה

ניקולא פוסן בציורו הנפלא "נוף עם פירמוס ותיסבי" (1651), בוחר ברגע שלפני, שבו תיסבי חשה אל פירמוס הגוסס, הרגע שבו היא מתחילה לקלוט את אסונה. וראשית לתמונה (לחצו להגדלה!).

ניקולא פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי" (1651) לחצו להגדלה!

.

בקדמת הבמה, במרכז, מצוירת תיסבי החשה אל אהובה המוטל ללא רוח חיים. אבל זהו רק חלק קטנטן מן התפאורה הפנורמית הזרועה בסטטיסטים. ברקע הלביאה תוקפת סוס לבן. רוכבו נפל. רוכב אחר מנסה לנעוץ בה את חניתו. עדר של פרות וכבשים ועוד כמה פרשים והולכי רגל נסים לכיוון ההפוך משל תיסבי, אל העיר. אחת הנמלטות מועדת למעין בור או ערוץ אפל. במרכז התמונה מקום המפגש: הקבר והעץ והמעיין שמימיו חלקים כראי. ולמעלה השמיים, חשוכים ומסנוורים ושסועים על ידי ברקים. הזמן מפוצל ודחוס: זה הרגע שבו תיסבי מגלה את גופתו של פירמוס, אבל גם הרגע שקדם לו בהרבה, שבו הלביאה הוכתמה בדם הטרף. שני הדברים מתרחשים בו זמנית כמו שקורה לפעמים בחלומות. וגם הכיוונים ההפוכים של הריצה, הכאוטיות הבהולה, האינטנסיבית והדוממת באופן מוזר.

*

3. מרחב נפשי

זה לא סתם הנוף שבו התרחשה הטרגדיה, אלא הנוף התודעתי שמתארת פסיכולוגיית הגשטלט (המאוחרת בהרבה כמובן, המושגים תמיד מפגרים אחרי החיים). פוסן מצייר מתוך תודעתה של תיסבי. זו לא פיסת טבע ברגע מסוים אלא מרחב נפשי של טרגדיה. תיסבי מפרשת את  הגירויים החושיים ומארגנת אותם מחדש על פי תחושותיה. לא רק באופן כללי ואווירתי, אלא בפרטי פרטים המבויימים כמעט עד הסוף. רק כמעט – הקצוות נותרים פרומים ופתוחים. לא מתוך רשלנות אלא מתוך נאמנות לעמימותו וחמקמקותו של התת מודע.

הנה כמה מהם, מהקל אל הכבד.

*

4. טֶבַח הסוס הלבן

הסוס הלבן מותקף, מתוך ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651)

.

במרכז התמונה משמאל, מיני סצנה דרמטית שבולטת גם בגלל השיבוש בזמן (היא קדמה כאמור, למתרחש במרכז התמונה). חמש דמויות סבוכות זו בזו: סוס לבן, ומאחוריו סוס שחור כמו צל. הלביאה שנועצת את שיניה בסוס הלבן. הרוכב שנפל. חברו שמנסה להרוג את הלביאה. אבל זה מאוחר מדי בשביל הסוס הלבן.

ה"ברד אנד פפט" (תיאטרון הלחם והבובה, תיאטרון בובות פוליטי-פיוטי שעוד אכתוב עליו יום אחד) יצרו פעם מופע בשם White Horse Butcher. וזה מה שכתב עליו פיטר שומאן, מייסד התיאטרון והיוצר המוביל:

הסוס הלבן הוא סמל החיים. הוא מייצג את את האור והשמש. את נעורי האדם, חיוניותו ופוריותו. הסוס הלבן הוא יפהפה, אפילו נשגב. לכן אפולו רתם אותם למרכבתו.

החד קרן המותקף משטיח הקיר שלמעלה (1495–1505) שימש השראה למופע של הברד אנד פפט (התמונה מכאן). אצל פיטר שומאן רוצחו של הסוס הלבן הוא הקפיטליזם החזירי. הלביאה של אובידיוס היא נציגת הגורל.

ואולי אני משוחדת בעניין סוסים לבנים, כי אהוב לבי היה רואה סוס לבן בילדותו, כל לילה לפני שנרדם.

*

5. העץ והמעיין

במרכז התמונה נמצא מקום המפגש של הנאהבים: המעיין והעץ הצומח על גדתו. העץ כפי שאנחנו יודעים, ייצבע לנצח בדמו של פירמוס וישקף את אהבתם הטרגית של הנאהבים. אצל פוסן פוגע ברק בעץ. ענף אחד (פירמוס) – נשבר ומתכופף למים. המים חלקים וזכים. הרוח שמכופפת את צמרות העצים לא מקמטת את פניהם. העץ משתקף בהם, אבל קצת במעוקם; הזווית מתאימה יותר לזרועו של הנער המוטל בתחתית התמונה.

מתוך ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651) פרט

.

פוסן מפרק את המרחב, כמו שקודם פירק את הזמן. הוא מצייר את העץ שמתחתיו התאבד פירמוס ושמתחתיו גילתה אותו תיסבי, בנפרד מן הגיבורים. ההשתקפות מסגירה וחושפת את הקריעה.

*

6. השמיים

סיפרתי כאן לא מעט על המורה שלי לרישום יוסף הירש:

בדרך כלל בתחילת השיעור הוא היה פורש איזו תיאוריה, עיקרון מארגן: למשל הדים. בתקופה מסוימת הכל התפענח דרכם. היינו הולכים ברחוב ומנסים להבין האם העננים הם הדים של הבתים והאם האנשים הם הדים של הפנסים וכן הלאה (ממכר לגמרי, נסו). בתקופת ההדים הוא חילק לנו דף מצולם מספר, שמשווה בין סיטואציה של תפילה, שבה הציבור חוזר על מילות החזן לבין הכפילות העקרה של נאומים שמחולקים מראש לקהל. לא מצאתי את הדף אבל אני זוכרת שהוא רשם מעליו בכתיבה תמה: "הכתם וההד שלו, הצעה לפירוש דתי".

הירש היה רואה מיד שהשמיים של ניקולא פוסן הם הד של הטרגדיה.
הברק הגדול היא תיסבי (בעצם גם הקטן, זו מעין אנימציה של תנועה, של התקרבות). בזוויות של הברק מהדהדות הזוויות של גופהּ. ושימו לב איך קדמת גופה של הנערה בוהקת כמו ברק.
באור המסנוור באופק, לרגלי הברק, מהדהד גופו של פירמוס. גזע העץ החוצה אותו מחקה-משכפל את תנוחת הראש המופרד מהגוף.

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651), פרט מתוך השמיים (מוקטן לנוחות ההשוואה, בתוספת קווי מתאר להדגשת "תנוחת" האור שבה מהדהדת תנוחתו של פירמוס).

.

ובו בזמן הברק שחוצה את השמיים גם מחזיר אותנו לתחילת הסיפור, לסדק בקיר. הסדק בשמיים הוא הגדלה קוסמית של הסדק שדרכו תקשרו הנאהבים ותכננו את בריחתם.

*

7. ובשורה התחתונה – אוונגרד מן המאה השבע עשרה

ניקולא פוסן נועז ומפתיע (לתקופתו ובכלל) בשבירה של חוקי הזמן והמרחב, ובהסוואתה העדינה, כך שהיא לא חייבת לעבור דרך המודע כדי לפעול.

*

פוסט המשך – גלגוליו של קיר – אובידיוס, שייקספיר, ביאליק, חנוך לוין

עוד מדרשי תמונה

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בקומה העליונה גרה התמימות (פרנסיסקו דה גויה)

גינה לאורפאוס (פול קליי)

*

עוד מטמורפוזות

מי שאיבד ילד (על סיפורה של פרספונה)

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה (על פיגמליון)

פתתה ונאנסה (על מדוזה)

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה המצמררת של מרי דה מורגן)

*

Read Full Post »

אני לא יודעת למה נזכרתי במדוזה (המפלצת המיתולוגית). אולי בגלל השיער, אולי בגלל יום האישה עם כל ה"קול באישה ערווה" ו"שיער באישה ערווה" שעושים קולות רקע. אולי סתם בגלל מצב רוחי הקצת שפוף. אבל כך או אחרת, פתאום נזכרתי שהיא לא היתה מפלצת בהתחלה. מדוזה היתה נערה יפהפייה בעלת תלתלי זהב, ש"חתנים מרובים ערגו לה, חיזרו אחריה" (מטמורפוזות, אובידיוס, בתרגום שלמה דיקמן), עד שפוסידון אל הים אנס אותה במקדשה של אתנה, ואתנה "גמרה בלבה לענוש את הפשע,/ ותהפוך לשרצים מאוסים את יפי תלתליה". השיער המושך נהפך לקטלני ונוסף לו מבט מאַבֵּן. בסופו של דבר נשלח פרסאוס לערוף את ראשה (מצווארה הכרות נולדו צאצאי האונס: כריסאור ואחיו הסוס המכונף פגסוס, וגם זה נושא לפוסט, האונס שמוליד פנטזיית בריחה כפולה, ביבשה ובאוויר, רק לא במים, כי הים הוא של פוסידון). אחרי עוד כהנה הרפתקאות הוענק הראש לאתנה שהטביעה אותו על שריונה. ומשם התפתח כנראה המנהג, לטבוע את ראשה המפלצתי על פתחים, מצבות, ומגינים כסגולה נגד רשע וסכנה. וזה גם פירוש שמה ביוונית: "שומרת", "מגינה".

בתמונה למטה – מדוזה במקדש אפולו, נערה מבוהלת.

.

המטמורפוזות של אובידיוס, הן שרשרת סיפורים על אנשים שהמירו את צורתם לחיות, צמחים ואבנים. זה לא גילוי שלי שחמישים מן הסיפורים עוסקים באונס שתוצאתו היא מטמורפוזה. הסיפור של מדוזה עצוב במיוחד. כי לא רק שהנערה נאנסה, היא גם נענשה והוכפשה. נעשתה לה דמוניזציה, פשוטו כמשמעו.

.

לפי ויקיפדיה (בתמונה למעלה, לחצו להגדלה) "מדוזה הייתה נערה יפהפייה, בעלת תלתלי זהב, שפיתתה את פוסידון אל הים, ונאנסה על ידו." פיתתה ונאנסה. אפשר לחשוב שלא עברו אלפיים שנה.

*

ה"מדוזה" האחרונה שבה נתקלתי היתה סיליה ממפלצות בע"מ. לפי הסרט, המפלצות פולשות לחדרי השינה של ילדים כדי להפיק אנרגיה מצרחות הפחד שלהם. אבל כשילד חודר לעולמן הן נתקפות פחד מוות שמקורו בבורות, וגם (לעניות דעתי) באשמה ובושה. כי ככה זה; אתה מתבייש שפגעת במישהו וכדי להרגיש פחות אשם אתה מספר לעצמך שהוא מפלצת, או שמישהו אחר מספר לך (למשל ראש הממשלה), כדי שתוכלו להמשיך בהפקת אנרגיה מהצרחות.

המפלצות רואות בילדים מפלצות. אנחנו (הצופים) רואים בהן מפלצות. במהלך הסרט מתברר שהכל דעות קדומות ופחד ואשמה. גם אנחנו כמותן, חוטאים בדמוניזציה לָאחֵר והזר.

ובהמשך לכך, יש משהו נלבב בקריצה המיתולוגית של הסרט, שמנטרלת את נחשי-השיער מן הדמוניות והופכת אותם לפריט אופנתי וגם למקהלה דעתנית המלווה את מצבי רוחה של הגברת. בתמונות למטה, סיליה ממפלצות בע"מ ושערה הדעתני (פתאום נזכרתי שלאמריקאים יש את הביטוי הנפלא הזה bad hair day).

.

.

נטעלי בראון חושבת שהמטמורפוזות מבטאות את הטראומה והדיכאון של הנאנסת. כלומר, שהמפלצתיות של מדוזה מבטאת את הזעם שלה ואת השנאה עצמית. אבל לא פחות מזה היא משקפת את הבושה והאשמה של האחרים, שלא מעזים להסתכל לה בעיניים פשוטו כמשמעו.

*

ובחזרה למיתולוגיה: מדוזה היא בסך הכל כלי במאבק ההיסטורי בין פוסידון לאתנה. יש להניח שפוסידון בחר לבצע את האונס במקדש כדי להרגיז את יריבתו. אתנה, שאינה חזקה דיה לפגוע בפולש, פוגעת במטרה הקרובה והקלה (וגם זה לא פס מן העולם).

ובמאמר מוסגר: אני קוראת את הסיטוציה הזאת על ילדים, לא פחות מאשר על נשים. הלא גם הם מתפקדים לא פעם כחוליה החלשה ביחסים הזוגיים הטעונים בין שני "אלים", אבא ואמא (מפליאה הגמישות של המיתוסים, הנכונות שלהם להתמסר לפרשנויות שונות).

*

ובחזרה לנשים: במישור אחד אתנה היא יריבתו של פוסידון, ובאחר היא משת"פית בדיכוי (וגם זה עדיין קיים). לא די שהפכה את מדוזה למפלצת היא גם עוזרת לפרסאוס להרוג אותה.

ואז היא מטביעה את ראשה של מדוזה על שריון החזה שלה כמו צייד קרקפות. וכולם הולכים בעקבותיה, כאילו זה מה שיגן על הבית שלהם, לנדות ולהרוג נאנסות (אני לא מנסה להקפיץ אתכם, אלא לתרגם למילים את ההיגיון המאגי מאחורי המנהג להטביע את ראש מדוזה על דלתות ומצבות ומגינים. אשמח להצעות נוספות).

.

בתמונה למעלה: פייר וז'יל, מדוזה – זולייקה, 1990
מתחתיה: רוברט מייפלת'ורפ, ליסה ליונס והעקרב, סביבות 1980

רבות מהתמונות של פייר וז'יל דומות זו לזו ומתערבבות למין הלך-רוח-גוף פייר וז'ילי. מדוזה נחרתת בגלל העוצמה של זולייקה ובגלל הנוף "הערוותי", מענני השיער ועד קווי המתאר של הגושים הנוצצים שביניהם היא עומדת. לפני שנים בקש ממני ידיד יקר לשלוח לו "תמונות של סוטות" לפרוייקט תיאטרלי שעסק ב"מסכת סוטה". שתי התמונות שלמעלה היו השתיים הראשונות שעלו בדעתי. אולי בגלל שנוצרו על ידי גייז, ואולי לא – הן מראות בלי לשפוט.

*

ואי אפשר לסיים בלי מרינה אברמוביץ', מדוזה בפני עצמה שעשתה קריירה מסדרת היפוכים של עוצמה וקורבנות (זה השיא כמובן). בתמונה למטה: מרינה אברמוביץ'

.

*

עוד על מטמורפוזות

על פיגמליון – פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה שכתבה מרי דה מורגן על בסיס אותה תבנית של נאנסה ונענשה)

*

ועל שיער

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

וכמובן – עץ השיער

*

ועל מרינה אברמוביץ'

מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה אברמוביץ' בסינמטק תל אביב

למה החץ מכוון תמיד ללב האישה

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

Read Full Post »

"עץ השיער" מאת מרי דה מורגן  הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.
תרגמתי את הסיפור לכבוד יום הולדתי, ואחרי שאעלה את כולו (בששה חלקים המתפרסמים מדי ערב) יבואו גם כמה מחשבות בתקווה לשיחת נפש.

לחלק הראשון של הסיפור

לחלק השני של הסיפור

לחלק השלישי של הסיפור

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק רביעי)

תרגמה מרית בן ישראל

.

סיפורה של טְרֶווינָה*

קראו לי טרווינה. הייתי הצעירה בשלוש אחיות ואבי היה טוחן. אני הייתי היפה מבין השלוש. גרנו בטחנה על גדת הנהר, בסמוך לים, והבילוי החביב עלי היה חיפוש אצות וחיות מוזרות בין הסלעים.

קצת הלאה לתוך הים, היה אי קטן שבו קיננו עופות מים גדולים אבל אנחנו מעולם לא בקרנו בו; ראשית, משום שלא היה בו דבר שימשוך את לבנו, ושנית, לא העזנו לטפס על הסלעים החדים שהקיפו אותו מכל העברים. ובכל זאת הייתי משקיפה אליו לא פעם, ותוהה איזה מין מקום זה ואומרת לעצמי שלו היתה לי הזדמנות, הייתי מנסה להגיע לשם.

ערב אחד כששוטטתי לאורך החוף, הבחנתי בצב גדול שנצמד אלי ונעץ בי מבט מתחנן. זה לא נראה לי מוזר כי המון צבים שרצו בין הסלעים, וכשהם היו רעבים הם נהגו לעקוב אחרינו בתקווה לקבל מזון. כשהגעתי הביתה מצאתי את הצב בחדרי, וכיוון שלא היה נעים לי לגרש את היצור שדבק בי, נתתי לו קצת לחם וחלב ופיסת מחצלת לשינה. אחיותי לגלגו על חיית המחמד החדשה שלי אבל אני התעלמתי מהן. טיפלתי בצב במסירות והנחתי לו לעקוב אחרי כרצונו. כעבור זמן מה, על כל פנים, התחלתי להתייגע מגילויי החיבה שלו. לא יכולתי לזוז צעד בלעדיו, ואם במקרה נרדמתי הייתי מתעוררת ומוצאת אותו צופה בי. זה מרט את עצבי. איימתי על הצב שאזרוק אותו לים אם ימשיך להטריד אותי. אללי, לו רק עשיתי זאת!

לאבי היתה סירה קטנה בנהר, ולעיתים קרובות הייתי משתרעת בתוכה בשעות הצהרים החמות, בוהה באוויר בעצלתיים ומתנדנדת על הגלים. הסירה היתה קשורה לבטח אל החוף ולא היה שום חשש שתיסחף.

אחר הצהרים נורא אחד, בשעת הדמדומים, השתרעתי על הכריות שהיו מוטלות על קרקעית הסירה. התכוונתי לבלות שעה בקריאה אבל החום היה גדול במיוחד ואחרי שעה קלה נרדמתי. שקעתי בשינה עמוקה וכשהתעוררתי כבר התחיל להחשיך. בחלחלה גדולה גיליתי שהסירה ניתקה ממקומה, החבל השתחרר והיא נסחפה ללב ים וכבר היתה בחצי הדרך לאי. עד אז לא שמתי לב לצב שעקב אחרי, אבל כשהפניתי את ראשי לספסל וראיתי אותו מגחך אלי בזחיחות, התמלאתי שנאה. לאימתי ולתדהמתי הוא התקרב אלי ואמר בקידה עמוקה:

"אל תתפלאי טרווינה היפה, לא יאונה לך כל רע. את אינך יודעת שאינני צב פשוט אלא מלך הצבים. רק למענך לבשתי צורה רגילה. זה איפשר לי לגור בקרבתך. התאהבתי בך ממבט ראשון ואני מתכוון להפוך אותך לאישתי בהקדם האפשרי. כשנגיע לאי שבו ממתינים חֵילותי אשוב ואלבש את דמותי האמיתית. אין טעם בהתנגדות, איש לא ישמע את צעקותייך. ברגע שנגיע לאי ינַקבו אנשי את קרקעית הסירה ויטביעו אותה כך שלא תוכלי לחזור. כעבור יום או יומיים אעביר אותך לביתי. הייתי עושה זאת מיד, לולא חששתי מקנאתה של אמי שהחליטה להשיא אותי דווקא לנסיכת הנחש.

עוד לפני שכילה את דבריו זינקתי ממקומי וניסיתי לתפוס את הצב בשתי ידי ולהשליך אותו ואת חוצפתו אל הים, אבל ברגע שנגעתי בו החל גופו להשתנות ולתפוח ועד מהרה נהפך ליצור הנתעב ביותר שראיתי מעודי: מעין איש קטן אפור שגובהו לא עולה על ששים סנטימטרים. על גבו סחב שריון כביר, בזמן שזרועותיו ורגליו היו זהות לאלה של צב ענק. ופניו – גם עכשיו אני רועדת כשאני נזכרת בתוויהן הנתעבים. העיניים הגדולות הבוערות, פיו העצום, עורו הכמוש. צרחתי בכל גרוני, בתקווה שאבי או אחיותי ישמעו אותי. הפניתי את ראשי והלטתי את עיני בידי, כדי שלא אצטרך לשאת את מראהו של היצור המבחיל, אבל  צעקותי אבדו ברוח. שום מענה לא הגיע מהחוף. למראה ייאושי פרץ הנוגשׂ שלי בצחוק.

עץ השיער, סיפורה של טרווינה, אייר ויליאם דה מורגן (אחיה של הסופרת) 1877

ובינתיים התקרבה הסירה אל האי וכשהרמתי את עיני ראיתי שהוא רוחש צבים מכל הגדלים שנאספו לקבל את פניו. נדמה לי שהתעלפתי. ובכל מקרה, איני זוכרת דבר עד לרגע שבו מצאתי את עצמי שוכבת על גבי באמצע האי, מוקפת בצבים, כשמלכם הנתעב גוהר מעלי. זינקתי ממקומי ופילסתי דרך לחוף דרך שורות הצבים, אבל לא מצאתי כל דרך להימלט והפלתי את עצמי לאדמה, מייללת ובוכה. עדיין האמנתי שאבי ואחיותי ישימו לב להעדרי ויבואו לאי לחפש אותי בסופו של דבר, אבל בינתיים איאלץ לבלות בחברת מאהבי הצַבִּי המעורר חלחלה. אפילו המחשבה על כך היתה קשה מנושא. נשענתי אל אחד מסלעי החוף ומיררתי בבכי כל הלילה. ועדיין האמנתי שבבוקר אפגוש את אבי, אבל הבוקר הגיע ואבי לא בא להציל אותי. היום חלף והוא עדיין לא בא, וכשירד הערב כמעט הרמתי ידיים. החלטתי  להשליך את עצמי למים. מוטב לשים קץ לחיי מאשר ליפול לידי מלך הצבים הנורא. עמדתי על הסלע והתבוננתי במים הירוקים הצלולים. ובזמן ששקלתי אם לחכות עוד יום או לקפוץ כבר עכשיו ולהיפטר מכל צרותי, שמעתי קול רך אומר "טרווינה," וכשנשאתי את עיני ראיתי שחף יפהפה מרחף באוויר.

"טרווינה האומללה," אמר השחף, "איני יכול לשאת אותך מכאן אבל אני יכול להעביר מסר לאביך. אני מתעב את מלך הצבים ואת אמו ממש כפי שאת מתעבת אותם. ואשמח לעשות כל דבר שיוציא אותם מהכלים. אמרי לי מה את רוצה למסור לאביך ואעוף אליו עוד הלילה."

"האם באמת תעשה זאת, שחף יקר יקר?" קראתי באושר, "אני אודה לך עד סוף ימי. עוף מיד וספר לו שנחטפתי על ידי מלך הצבים, ושאני נמצאת באי הקטן. אמור לו שיבוא לחלץ אותי ושייצטייד בהמון רובים וחרבות כדי להרוג את הצבים."

אך יצאו המילים מפי ושאון מתגלגל בקע מן האדמה. הקרקע נפערה בקול נפץ ומן התהום הזדחלה דמות מחרידה, לא שונה בהרבה ממלך הצבים, רק גדולה ושמנה יותר. מיד ניחשתי שזאת האם. ברגע שהשחף ראה אותה הוא פלט צרחה נוקבת ועף לדרכו.

"ובכן, נערה," קראה הדמות בקול נורא, "לא די שדחית את הצעת הנישואין האצילה של בני, את מנסה לשים קץ לחייו. הוא אמנם חשב שאני רחוקה, אבל למרבה מזלו עקבתי אחריו ואחרייך בדאגת אם. ידעתי שזה ייגמר ברע כשהציע את לבו דווקא לך, יצור אנושי נחות שכמוך, במקום להציע אותו לנסיכת הנחש כפי שהמלצתי לו. אבל את תיענשי על כך. את תתחרטי מרה על התנהגותך חסרת הלב."

באותו רגע ראיתי את מלך הצבים ממהר לעברינו מתנדנד מצד לצד במהירות הגדולה ביותר שאיפשרו לו רגליו הקצרות ושיריונו הכבד.

לשווא נפל על ברכיו לפני אמו וניסה לפייס את זעמה. היא המשיכה ביתר אכזריות:

"כן! את תיענשי ותהפכי לנמרה; את תינטשי על אי מכושף ואת תתחרטי על כפיות הטובה שבה דחית את הצעתו הנדיבה של בני." כשכילתה לדבר נופפה בידיה האפורות ובאותו רגע הרגשתי את השינוי הנורא מתחולל בי. גופי התכסה בשיער. זרועותי הפכו לשתיים מתוך ארבע רגליֵ נמרה. חשתי איך זנבי נובט מאחור.

גוסטב דורה, ארכנה הופכת לעכביש, על פי המטמורפוזות של אובידיוס

דפנה הופכת לשיח בזמן שהיא נמלטת מאפולו. Johann Wilhelm Baur 1649. רבות מן המטמורפוזות של אובידיוס מתרחשות בזמן שהגיבורה נמלטת מאנס.

"ועכשיו," קראה מלכת הצבים ועיניה רשפו בעונג מרושע, "את תגידי תודה אם תישארי במצבך הנוכחי. כי אם תבלעי ולוּ נגיסה אחת של בשר, את תיהפכי לנמרה אמיתית ולעולם לא תלבשי את צורתך האנושית. ובכל מקרה הסיכוי לכך אפסי. את תחזרי להיות אישה רק אם יכה אותך יצור אנושי אחר במַטות הכסף הצומחים לרגלי עץ השיער."

לא הצלחתי להשמיע הגה; דווקא ניסיתי אבל קולי נחנק מדמעות. קירבתי את כפות ידי זו לזו אבל לא הצלחתי להצמיד אותן בגלל הטפרים שצמחו בקצוות. השלכתי את עצמי לרגלי המלכה והתחננתי שתחוס עלי, אבל זמני אזל. היא תפסה אותי בעורפי ונשאה אותי במהירות באוויר ולא חדלה עד שהגענו לאי הזה, ואז השליכה אותי ארצה ונעלמה בצחוק מרושע. וכך שכבתי לי באומללות שקטה שממנה הקצתי רק כששמעתי את השחף שב וקורא בשמי. התרוממתי וראיתי אותו מרחף מעל לראשי.

"טרווינה האומללה," קונן, "מצבך אמנם רע מתמיד, אבל אל תאבדי תקווה. יום יבוא ואת תחזרי לצורתך המקורית, אני בטוח בכך; רק היזהרי ואל תכניסי לפיך דבר מלבד צמחים."

הודיתי לשחף וניסיתי להתעודד על אף מצבי האנוש; כי מי יגיע לארץ המכושפת הזאת? וגם אם ירחיק עד כאן, הוא עדיין יצטרך להשיג מַטות מעץ השיער.

ואתה הוא היצור האנושי הראשון שפגשתי מאז הושלכתי לכאן והתקיימתי על עשבים בלבד. כל יום בכיתי כשחשבתי על בֵּיתי היקר ועל אבי האבוד ועל שתי אחיותי, וברגע שראיתי אותך, לא היה גבול לשמחתי.

עבודה של איריס קובליו

* מהעיבוד שקראתי בילדותי הושמט סיפורה של הנמרה. היא הבליחה רק לרגע, בדמות זאבה משום מה.

*

לקריאת ההמשך

*

עוד בעניין אדם-חיה:

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר

עוד מטמורפוזות:

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור – על ברבורי הבר של אנדרסן

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחיה (על פיגמליון ועוד)

מי שאיבד ילד (על פרספונה)

*

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד סיפור נושן על ילדה שצריכה להכניס יצור נתעב למיטתה

*

עוד מטמורפוזה עם קסם קצת שונה על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי  

*

*********************************************************************************
*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!
.

********************************************************************************
********************************************************************************

*

Read Full Post »

לפני זמן מה ראיתי סרט יפני על בובת מין שקמה לתחייה. א' הביא אותו הביתה. הוא חשב שזה יעניין אותי, המפגש בין פורנו (כלומר, גוף) לתיאטרון בובות. הוא צדק. עוד לפני הצפייה כבר חלפו לי בראש לפחות חמישה תסריטים אפשריים.

דבר ראשון חשבתי על הפַּסָל היווני פיגמליון שיצר את בובת המין הראשונה והתאהב בה. אני יודעת שמקובל להגיד על פיגמליון "התאהב בפסל שיצר", אבל המיתולוגיה היוונית-רומית שבה נולד הסיפור היא הרבה פחות ענוגה ורומנטית.
את סיפורו של פיגמליון קראתי במטמורפוזות של אובדיוס. על פי הספירה של הבמאית נטעלי בראון – מתוך מאתים חמישים מטמורפוזות (כלומר מיתוסים יווניים-רומיים על אנשים שהפכו לחיות, צמחים ואבנים) חמישים מספרות על אונס שמוביל לגלגול. במקרה של פיגמליון מדובר בגלגול הפוך אמנם – מדומם לאנושי, אבל גם הוא מתחיל ב"אונס". אני כותבת "אונס" במרכאות כפולות, כי אי אפשר לאנוס דומם, ובכל זאת: היחסים בין השניים מתחילים באישה-אובייקט-פנטזיה שפיגמליון מכניס למיטתו. ואגב, כבר המשפט הראשון בסיפור: "את הזונות בזנותן פיגמליון ראה בשאט נפש" (כך זה נפתח, בחיי), מבסס את אווירת המין המחופצן שאותו הוא כביכול שולל, ובעצם מעלה בחזקה.
בהמשך מסופר איך גילף לעצמו אישה משנהב וחי איתה:

אהבתו בערה בלבבו לעלמה הדוממת.
פעם בפעם ניסה בידו, הבשר או שנהב היא –
לא האמין, לא הודה, כי פסל עומד לפניהו.

גם נשקה ודימה, כי אף היא נשקתו בפיה,
גם ידבר לתבנית, יחבק לה, ירגיש, כי חיה היא,
גם יפחד, כי ילחץ על עורה וסימן בו יטביע;
ואז ילטפנה רכות …

כל קישוטיה יפים – אך גם ערומה נפלאה היא.
על יצועי ארגמן על ידו בלילות ישכיבנה,
מראשותיה ריפד בפלומה (כאילו מרגישה היא),
בזרועותיו יחבקנה ואשת חיקו הוא קורא לה.

(תרגם: שלמה דיקמן)

בסופו של דבר נענית ונוס לתפילתו של פיגמליון ומקימה את הבובה לתחייה ("שב אל ביתו ובקש את הפסל, שכב על יצוע,/ את עלמתו ינשק והפעם הרגיש, כי חמה היא./ פיו ישקנה שנית וידיו את חזה תגששנה…" וכן הלאה).

חשבתי גם על סינדרלה, בגרסת הזונה-הנגאלת-על-ידי-האהבה של ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה".

והיתה כמובן אופציה של סרט פורנו משונה: עם נופך סוריאליסטי קצת מאובק, ואפילו מחווה לרומנטיקה הגרמנית על נטייתה המופלגת אל החלומי, הפלאי והמלאכותי.
פעם ראיתי בערוץ 8 סרט תיעודי על אדם שחי עם חמש בובות מין. הרמון שכזה. במהלך הסרט הוא מנסה לקשור יחסים עם אישה חיה, בלי להסתיר את החלק הזה של עולמו. האישה, עד כמה שאני זוכרת, היתה די רגילה ונחמדה והתייחסה למצב באומץ ובענייניות, עד שכבר לא יכלה. בשלב מסוים בסרט מוציא האיש את כל הבובות מאריזתן ומושיב אותן בתפזורת בחדר המגורים שלו ויושב ביניהן בדממה. זה היה רגע creepy וטעון, כמו בכל פעם שמשהו ששייך לאפלה מוצג פתאום באור סלון. וגם הכמות מכריעה, תחושת הריבוי, כחול אשר על שפת הים (כמעט).
מתישהו במהלך הסרט בכל אופן, הוא מסביר בגילוי לב וגם בהיגיון מסוים שלאישה חיה יש רצון משלה שמִן הראוי להתחשב בו, ובובת מין תמיד מוכנה (או משהו כזה). כלומר בובת מין היא האהובה האידאלית כי אין לה רצון משלה. ופתאום מבליח לו זיכרון שיהודה הלוי יצר לעצמו פעם גולם-אישה – שמעתי על כך יותר מפעם אחת אבל זה אף פעם לא שוקע אלא מתפוגג כמו חלום, רק הכותרת נשארת. ובעיקר אני נזכרת בסיפור הנפלא של א.ת.א. הופמן "איש החול" שבו מתאהב הסטודנט נתנאל בבובה המכנית אולימפיה, ושוכח בעטייה את קלרה ארוסתו הנלבבת. זה הקטע שבו נתנאל שופך את לבו לפני הבובה ומקריא לה מפרי עטו:

אכן מימיו לא נזדמנה לו מאזינה נפלאה כמוה. היא לא רקמה ולא סרגה, לא הציצה מן החלון, לא האכילה ציפורים, לא שעשעה כלבלבים בחיקה, לא שיחקה עם החתול, לא העבירה פיסות נייר מיד ליד, לא נאלצה להסתיר פיהוק בשיעול חרישי מאולץ – בקיצור שעות על שעות היתה יושבת בלא ניע ובלא זיע, עיניה לטושות אל עיניו של אהובה ומבטה הולך ומתמלא אט אט חיות ולהט. רק כשהיה נתנאל קם לבסוף על רגליו ונושק לידה ואף לפיה, היתה אומרת 'אה, אה' … 'אהה נפש עמוקה נפש נפלאה, היה נתנאל קורא בשובו למעונו, 'רק את, רק את לבדך מבינה לרעי'. הוא נרעד כולו מחדווה כשהיה הוגה בתואם הפלא שנתמזגו בו נפשותיהם יום יום יותר ויותר.
(תרגמה: נילי מירסקי)

כשקראתי את הסיפור לראשונה לפני שנים תהיתי איך מצליח קסמה של אולימפיה להאפיל על טמטומה, אבל עכשיו אני מבינה שקסמה הוא בטמטומה, בריקנותה המתפקדת כקשב מוחלט שאינו תובע דבר.

ואם נחזור לתסריטי הרפאים שלי לפני הצפייה – היתה עוד אפשרות חמישית נוספת של סרט "נועז" על אהבה טהורה בעולם חסר תמימות. נזכרתי בסרט הביכורים של סטיבן סודרברג סקס, שקרים ווידאוטייפ (1989, למי שלא זוכר/לא ראה – אנדי מקדואל נשואה לפיטר גאלאגר הבוגדני ואז נכנס לחייהם ג'יימס ספיידר, חברו הוותיק של גאלאגר, בתפקיד "קדוש" שהוא בו-בזמן גם "סוטה" כפי שמתברר בהמשך – כלומר הוא מתנזר מנשים אבל מצלם אותן בווידאו מדברות על חיי המין שלהן וגם מאוננות למצלמה, רק אם הן רוצות). בשעתו חשבתי שזה מה שהסרט מנסה להגיד: ש"קדוּשה" היא בלתי אפשרית בתרבות שבה אנחנו חיים, כדי להיות קדוש אתה צריך להיות גם סוטה, והייתי כל כך משוכנעת בפרשנות הזאת שממש נדהמתי כשקראתי את התסריט עם המבוא של סודרברג וגיליתי ששום דבר אפילו דומה, לא עלה בדעתו.

זה שוב יוצא קצת ארוך. להמשך: כולנו תחליפים ריקים למשהו (פוסט שמתחיל בבובת מין ומסתיים בבובת תינוק).

*

עוד בסביבה

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

כמה הערות על נוטות החסד (או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת


Read Full Post »

1. הסיבה:

בעמ 41 מבליח לרגע הסוד שמאיר את התנהגותם הלעתים משונה של גיבורי הספר, אבל רק לקראת סופו, רגע לפני שליזי ואביה מנסים לעוף, זה נאמר במפורש:

"איך אני נראית?" שאלה ליזי.
"מושלם," אמר אבא. "ואני?"
"כמו איש ציפור," אמרה ליזי.
הם התחבקו.
"תארי לעצמך," אמר אבא, "שאמא שלך היתה יכולה לראות אותנו עכשיו."
הם טפחו בכנפיהם. הם נופפו לעבר השמיים.
"שלום, אמא," הם קראו ברכות. "שלום, אמא אהובה!"

(מתוך "אבא שלי איש ציפור", מאת דיוויד אלמונד)

אמה של ליזי מתה, אם כן, וכל אחד מהגיבורים מגיב בדרך אחרת.
ליזי הילדה לוקחת על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי, המכיל והמטפל.
אביה מזניח את עצמו ושוקע בפנטזיות תעופה שמבטאות רגשות שונים ולעתים סותרים – מדחף אמנותי, רצון לברוח מהמציאות, שיגעון ומשאלת מוות מוסווית (לעוף אל האם בשמיים), ועד התשוקה לשמש אב טוב לבתו, כי "הציפורים הן הכי טובות בעולם בטיפול בקטנטנים שלהן, הן מגדלות אותם יפה-יפה ושומרות עליהם מפני כל הסכנות," כפי שהוא מסביר לליזי בזמן שהם בונים לעצמם קן ענקי בלב הבית.
ודודה דורין? היא מחפשת יציבות. היא מנסה להוציא לכולם את הציפורים מהראש, לקצץ כנפיים, לרצוע אותם לנורמליות, לקרקע.

*

2. העלילה

האדם הראשון שיצליח לעוף מעל לנהר טַיְן יזכה בפרס של אלף לירות סטרלינג. אבא, ליזי ומנהל בית הספר שבו היא לומדת, נרשמים לתחרות על אפה ועל חמתה של הדודה דורין וכופתאות השומן והפֶּלֶד שלה. כל השלושה נופלים למים ובכל זאת כולם מרוצים בסופו של דבר ומפוייסים. הם שרים ורוקדים (עם הרגליים באוויר שזה כמעט כמו לעוף) ומתענגים על כופתאותיה של דודה דורין.

קית' ניוסטד, אוטומטה של איקארוס

3. הטריגר (משהו כמו ה"עילה" של שיעורי ההיסטוריה, בניגוד ל"סיבה" העמוקה והרחבה)

אני מוכנה לתת את ראשי שהסצנה הזאת מתוך "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" (חצי דקה מהתחלת הסרטון למטה) היא שזרעה את הסיפור במוחו של דיוויד אלמונד. אבא של ליזי הוא וריאציה על קרקטקוס פוץ, הממציא והפנטזיונר, הלוזר והגיבור, האלמן והאב האוהב מהסרט.

*

4. החמלה והסובלנות

את הסיפור המקורי של צ'יטי צ'יטי בנג בנג כתב איאן (ג'ימס בונד) פלמינג. התסריט לעומת זאת, נכתב על ידי רואלד דאל. ואפשר רק לדמיין מה היה קורה לדודה דורין מקצצת הכנפיים ולכופתאות השומן והעופרת שלה לוּ היו נופלות לידיו של דאל. לא שאלמונד עושה לה הנחות: דורין שלו היא מפלצת דוגמטית ומעצבנת על גבול המכשפתיות – ראו שיר הכופתאות למשל: כופתאות! כופתאות! כופתאות נהדרות!/ לגלגל ולמעוך, לערבב ולהרביץ,/ להטיח, להרתיח, להוציא ולהקפיץ!/ כופתאות! כופתאות נהדרות! – אבל דיוויד אלמונד וליזי שלו חומלים עליה ואפילו מצליחים לאהוב אותה, מה שמאפשר לה בסופו של דבר, לגלות את הצד הציפורי שלה. אלמונד אפילו מוצא לה שידוך הולם, מנהל בית הספר מר מורטימר מנטה: מצד אחד מנהל, כלומר טיפוס יציב וממסדי, ומצד שני מתוק ("מוֹרטימֶר מֶנטָה?" אומרת דורין, "זה נשמע כמו שם של קינוח מתוק!") וחובב ריקודים.

כשגרתי בארצות הברית הייתי שותה תה ג'ינסינג שעל זנב שקיותיו הודפסו אמרות חוכמה. אחת מהן היתה:
Be kind to unkind people, they need it the most באמפתיה הנדירה של אלמונד יש משהו מיטיב ומרפא, לא רק לדורין, אלא בעיקר לקוראים. מלבדו עולה בדעתי רק האנימטור המופלא הייאו מיאזאקי ("המסע המופלא", "הנסיכה מונונקי" ועוד) כמי שמצליח להבין את כאבם של "רשעים" ולגאול אותם מן הסטריאוטיפיות והשנאה.

הנרי מאטיס, איקארוס (לפני הנפילה, הטקסט מלא שיחרור ומעוף). "אבא שלי איש ציפור" מתכתב בין השאר עם המיתוס היווני.

מתוך "אבא שלי איש ציפור" – המחווה של פולי דנבר המאיירת לאיקארוס. האיורים החינניים לכשעצמם, מדגישים את הצד הקליל של הסיפור על חשבון עומק, מורכבות או נקודת מבט ייחודית.

*

5. טכנולוגיה ואהבה

אלמונד חוגג כשהוא ממציא טכנולוגיות מעוף: קפיצים וגלגלים, מטריות ומדחפים, זיקוקים וקלעים ממליון גומיות ורודות. הוא מזמן לתחרות לוליינים, אנשי גומי ודרווישים מחוללים, קשתנים הנמתחים על קשת בענן, אנשי דַבּור ודוכיפת וכן הלאה והלאה.
"מה אמצעי ההנעה שלך?" זאת השאלה הקבועה של מר פוק המפיק, הרשם וכרוז התחרות. מר פוק הוא איש תכליתי וטכנולוגי. הוא מחפש את הדבר הבא: "משהו חזק, משהו מהיר, משהו קני, משהו מכיר" (לפי ניסוחה הנהדר של נורית זרחי). ה"אסטרונאוטיות" של אבא מעוררת בו אירוניה וקוצר רוח ספקני. אבל גם הציניות שלו מתפוגגת לרגע, כשאבא וליזי עולים על המקפצה:

"אין להם מכונות או מנועים או מקלעים או גומיות. יש להם כנפיים ואמונה ותקווה… ואם יורשה לי להוסיף… יש בהם אהבה!" (נו, טוב, גם לאהבה יש רייטינג).

"מה אמצעי ההנעה שלך?" זה גם מה שאבא של ליזי שואל את עצמו. כלומר איך ממשיכים לחיות אחרי אבדן כזה. והתשובה שלו בסופו של דבר, זהה לתשובתו של מר פוק.

פיטר ברויגל, נפילת איקארוס. רק רגלו של איקארוס מבצבצת מהמים בקצה התמונה...

לפי המיתולוגיה היוונית ברחו דדאלוס ובנו איקארוס מן המבוך בכרתים בעזרת כנפיים שיצר דדאלוס. איקארוס נסק אל השמש. הדונג של כנפיו הותך והוא טבע בים. דדאלוס אגב, היה רוצח נמלט וממציא להשכיר לא חשוב לאיזו מטרה: הוא תכנן את המתקן שאפשר למלכת כרתים להזדווג עם שור ואת המבוך שבו נכלאה המפלצת שנולדה מן הזיווג. המצאותיו המבריקות המיטו אומללות ומוות: את הנער המוכשר ממנו הוא רצח מתוך קנאה, המלך מינוס שרדף אותו בושל על ידי בנותיו של המלך קוקאלוס, ובנו איקארוס הגביה עוף וטבע.

 

6. יופיו של הכישלון

ג'קי ציפורי (כפי שאבא של ליזי מכנה את עצמו) הוא בדיוק ההפך מדדאלוס. הוא אמנם חולם "לנצח ולהשאיר את החותם שלו", אבל הוא מפסידן; אי אפשר לעוף בעזרת כנפיים עשויות מנוצות ופיסות חולצות ישנות וקני במבוק וחוטי ברזל וחוטי תפירה וקרטון ונוצות יונה ועורבני וקיכלי ועורב ושחף ויונק דבש ובולבול וגידרון…

"אני לא צריכה שתהיה איש ציפור, אני צריכה שתהיה אבא שלי," אומרת ליזי, אבל יש משהו מרטיט ונוגע ללב דווקא בהתפרקות של האבא, בחולשה הילדותית שלו. הוא נזקק אמנם לליזי שתתמוך בו ותשגיח עליו, אבל גם ליזי הילדה המתפקדת זקוקה למנת פנטזיה, לקצת משחק ורוח שטות ושחרור. ה"החלפות" האלה, הדיאלוג ושיתוף הפעולה מקרבים ביניהם ומאחים את מה שאי אפשר לאחות.

האהבה והמשפחה יכולים להמתיק כל כישלון ואובדן, אומר אלמונד במין דמעה מחויכת. עזבו טכנולוגיה, האמנות היא ממילא על כישלון, זה יותר אנושי מההצלחה.

 

 

הרברט ג'יימס דרייפר, הקינה על איקארוס, הגירסה הפרה רפאליטית

7. צ'כוב

אני לא יודעת איך ילדים קוראים את הספר. אין לי מושג איך הייתי קוראת אותו כילדה. לא זוכרת ספר צ'כובי כזה שכולו חלומות שמכסים על עצב וכלום לא קורה בו בעצם.
האם הייתי נעניית לעושר הרגשי, לתערובת הלא צפויה של שפיות ושטות וגעגוע וחמלה, או שהייתי מתאכזבת ואפילו מרגישה מרומה שאחרי כל כך הרבה הכנות ופנטסיה טכנולוגית אף אחד לא עף?

אשמח לשמוע מה חשבו ילדיכם על הספר.

אבא שלי איש ציפור
מאת: דיוויד אלמונד
איורים: פולי דנבר
מאנגלית: מיכאל דק
125 עמ' מנוקדים ומאוירים (ראשית קריאה כזה), כינרת, 2010

Icarus - A Yearning To Fly, video 3’27”, 2003 - 2005 Icarus: Asbjørn Olaf Olsen, Breather: Eva Drangsholt

עוד רשימות על אבות ובנות:

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא נעדר או אבא מדכא? על לילה בלי ירח מאת שירה גפן ואתגר קרת

פוליאנה ואני

על נסיך צפרדע של האחים גרים – הרהורים על אהבה, ערכים וממסד 

 

רשימה זו נכתבה כמתנת השקה להפנקס, כתב עת מקוון לכל מי שמתעניין בתרבות ילדים. כולכם מוזמנים להשקה (החניונים העירוניים הקרובים הם חניון גן העיר וארלוזורוב).

Read Full Post »

1. גיתה – מן הכחול אל האדם (האדם, לא האדום)

יוהן וולפגנג פון גיתה – סופר, משורר, מחזאי, הוגה דעות, הומניסט ומדען גרמני (1749-1832). פעם כשהייתי קטנה קראתי כל מילה שלו שתורגמה לעברית. כך גיליתי בין השאר, שהיתה לו תורת צבעים שנסמכה על אבחנות של ליאונרדו דה וינצ'י והופרכה על ידי ניוטון. הוא שוחח על כך עם אקרמן (ה"דוקטור ווטסון" שלו) ביום ג' ה-16 לדצמבר 1826:

"הנה קראתי לפני ימים מועטים באנציקלופדיה אנגלית תורת התהוותו של הכחול," אמר גיתה. "בראש עמדה השקפתו האמיתית של ליאונרדו דה וינצ'י ונסמכה לה הטעות של ניוטון, ובתוספת הערה שהדין עם הדיעה האחרונה שכן מקובלת היא על הכל […] אולם איני מבין כל עיקר מה מחשבה חושבים תלמידיו של ניוטון באמירתם שמטבעו של האור לבלוע את כל שאר הצבעים ולשייר רק את הצבע הכחול. ואיני תופס מה תועלת ומה שמחה לאדם בתורה כזו שכל מחשבה משותקת בה…" (ההדגשה שלי)

זה הקסים ושעשע אותי, האופן שבו גיתה מדלג על נימוקים מדעיים, היישר אל השמחה והמחשבות של החוקרים. הקלות שבה הוא מסיט את הדיון מן הכחול אל האדם, מן הטבע אל האמנות שסיפחה אותו.

*

2. לאונרדו דה וינצ'י – הוּלדת החיוך

וזה מה שמספר וסארי, על האופן שבו צויירה המונה ליזה (כבר ציטטתי את זה פעם, כחולייה ברצף אחר, אבל כיוון שבלוג הוא מעין תודעה מסודרת, כלומר מארג, דברים מצטלבים ונקלעים): לאונרדו דה וינצ'י (איש הכחול הנכון) עמל על הציור ארבע שנים ולא סיימו, ואף –

"השתמש בתחבולה זו: בשעה שצייר את מונה ליזה שהיתה יפהפייה, העסיק נגנים וזמרים ובכל עת אף ליצנים כדי שתשמח; כך ניטלה מן התמונה אותה עגמומיות הניכרת בדרך כלל בציורי הדיוקנאות," אומר ואסארי וממשיך: "בשל תחבולתו זו של לאונרדו, היה בה שחוק כה נעים עד כי במראיתה עלה האלוהי על האנושי, ונחשבת היתה מפליאה, אם לא חיה ממש."

וסארי מתענג על התעלול של לאונרדו באופן נלבב אבל גם מצמצם. כי אולי זה לא מקרה שהורתו של החיוך הנודע קרתה בנסיבות מאגיות מובהקות, מתוך תמונה חיה ענקית של עונג ושמחה: ארבע שנים של נגנים, זמרים וליצנים כדי להפיק צל של חיוך. ואני מדברת על קצות האצבעות, כדי לא להפריע את שנת הציניקאים והאוהבים הנבונים.

*

3. הרקולס והמונה ליזה – הוּלדת הגיבור

מבחינה זו אפשר לראות בהרקולס את מקבילהּ המיתולוגי ומבַשרה של המונה ליזה. אמו של הרקולס, אישה נשואה בשם אלקמני, התעלסה עם זאוס במשך שלושים ושש שעות שלכבודן הוא עיכב את השמש בסגנון "שמש בגבעון דום". אבל זאוס לא היה היחיד שהִפרה את אלקמני באותו לילה: בשלב מסוים חזר גם בעלה משדה הקרב ואף הוא התעלס עם אשתו (וקצת התאכזב ממתינותה) וגם הזרע שלו נקלט. כעבור תשעה חודשים היא ילדה תאומים: הרקולס שעוצמתו עמדה ביחס ישיר להתעלסות הקולוסלית (שלושים ושש שעות של משגל אלוהי כדי ליצור גיבור-על, לעומת ארבע שנים של נגנים וליצנים כדי ליצור חיוך), ואיפיקלס, התאום האנושי, הוא מקרה הבקרה.

*

4. ז'ירודו, או המלכוד של זאוס

ויש עוד נקודה מעניינת בסיפור: כדי לשכב עם אלקמני התחזה זאוס לאמפיטריון בעלה. האל הרמס שעזר לו במעלליו התחזה לסוסיא משרתו של אמפיטריון. היינריך פון קלייסט (1777-1811) כתב מחזה נהדר בשם "אמפיטריון", מעין "שני קונילמל" קורע לב בתעתועי הכפילות והזהות העצמית.
קלייסט לא היה היחיד כמסתבר, וגם לא האחרון; המחזאי הצרפתי ז'אן ז'ירודו (1882-1944) קרא לגירסה שלו "אמפיטריון 38" אחרי שספר ומצא שלושים ושבע גירסאות שקדמו לה.
שום מעלל של זאוס לא זכה כמדומה לכמות כזו של מחוות, כמו הפעם שבה נאלץ להתחזות לבעל כדי להשיג את האשה. ז'ירודו, מחזאי אוהב אדם באופן נדיר מחויך ומלנכולי, שם אצבע על המלכוד השמיימי: יופיטר שלו (כנויו הרומי של זאוס) הוא המאהב המושלם. הוא נוהג לקרוא את מחשבותיהן הכמוסות של הנשים כדי להתגלם בדמות הפנטסיה המינית האולטימטיבית שלהן. אלא שאלקמני העקשנית המפוכחת הרומנטית, מאוהבת בבעלה. אחרי שבת קול מודיעה שזאוס ישכב איתה היא מנסה להתחמק. בסצנה מצחיקה היא מנסה לגייס את לֵדה שיופיטר שכב איתה בדמות ברבור, להחליף אותה. לדה נוטה להסכים אבל קודם היא מנסה לברר באיזה דמות הוא יופיע. היא חוקרת את אלקמני על העדפותיה המיניות (אני מקווה שאת לא אוהבת נחשים…). אבל אלקמני חושקת רק באמפיטריון, ויופיטר המסכן נאלץ ללבוש את צלמו ודמותו של הבעל. הוא צריך להיות התחליף הפעם ולא הדבר האמיתי. זה מצחיק אבל גם נוגע ללב, מפתיע וכמעט מובן מאליו, לא מצד היהירות אלא מצד אהבת האדם. כפי שמסביר האל אפולו (או מישהו שמתחזה לו) במחזה אחר של ז'ירודו, לצעירה נבוכה בשם אגנס: "כל אדם ולו המכוער ביותר מרגיש בעמקי לבו קשר טמיר ליופי. כשתאמרי לו שהוא יפה, הוא פשוט ישמע מבחוץ את הקול ששמע מבפנים כל חייו."

*

עוד על המונה ליזה (של לאונרדו, יוזף בויס, מרסל דושאן) – חיוכי האתמול והמחר

Read Full Post »

גירסה מורחבת ומשודרגת של הפוסט הפכה לפרק בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*

את "שלוש אחיות" של עגנון קראתי לראשונה בגיל עשר או אחת עשרה. הוא נכלל ב"ילקוט לבית הספר היסודי" שערך נפתלי גינתון ונכנס לי ישר לנשמה. כשגדלתי הפכתי אותו למופע בשם "אילו".

שלוש אחיות, מאת ש"י עגנון
שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספריים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלִבּן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אבל ברכה לא מצאו בעמלן. ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה.
פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת לכלה עשירה. משסיימו מלאכתן נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין ותושש.
נתמלא לבּן צער.
נתאנחה אחת ואמרה כל ימינו אנו יושבות ומתייגעות לאחרות ואנו אפילו פיסת בד לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו.
אמרה שנייה אחותי אל תפתחי פה לשטן.
ואף היא נאנחה עד שזלגה דמעות.
ביקשה שלישית לומר אף היא דבר. כיוון שפתחה לדבר ניתזה צינורה של דם מפיה וטינפה את הכתונת.
כשהביאה את הכתונת אצל הכלה, יצא הגביר מטרקלינו. ראה את הכתם, גער בתופרת והוציאה בנזיפה. ואין צריך לומר שלא נתן לה שכרה.
הוי, אילו רקקה השניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.

מתוך "הוי אילו..." על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

מתוך "אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

תמונה מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות. הבית הקטן והשחור משמאל (די מתמזג עם הרקע, רואים רק את החלון המואר באור צהוב של נר ואת הגג האפור) מונח על שולחן. כף ידי התופרת מושלשת בעזרת מראות וראשי (בתור המספרת) מציץ מתוך השולחן (קרש החלה מתרומם כמו דלת של מרתף). מאחור על השולחן מבצבצות נעלי הכלה.

תומס הוּד , שיר החולצה 1843 (יובא מכאן)

באצבעות שחוקות ודוויות,
בעפעפיים כבדים ואדומים,
אישה יושבת בסחבות
מפעילה את המחט והחוט:
תפרי! תפרי! תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
ועדיין, בקול נוגה,
היא שרה את "שיר החולצה"!

עבדי – עבדי – עבדי!
העבודה לעולם אינה מובסת,
ומהו השכר? מיטת קש,
פרוסת לחם יבש וסחבות.
הו אנשים, בעלי אחיות יקרות!
הו אנשים, בעלי אימהות ורעיות!
לא בד אתם שוחקים
אלא חיים של יצורי אנוש!
תפרי – תפרי – תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
תופרת באחת בחוט כפול,
חולצה וגם תכריך.

כמה הערות בהמשך למה שכתבתי על "שלוש הטוות" של האחים גרים:

1. "צינורה של דם"

שלוש בתולות זקנות ועניות תופרות ותופרות לבָנים לאחרים ולהן עצמן אין כלום מלבד עורן המתבלה. כשהן מסיימות כותונת לנדוניה של כלה עשירה, הן נזכרות פתאום במצבן; האחת נאנחת ומתלוננת, השנייה משתיקה אותה ובוכה, והשלישית השחפנית פולטת "צינורה של דם" ומטנפת את הכתונת.
"צינורה" היא טיפה / קילוח דק. אריאל הירשפלד טוען שהיא מופיעה בתלמוד בהקשר של רוק מטמא; צינורה של רוק ניתזת מפי הכוהן הגדול ומטמאת. אבל היא מופיעה גם במסכת נידה ושם היא מתארת את דם הווסת (שאף הוא מטמא כמובן).
במילה "צינורה" מהדהדים שני ההקשרים; הכוהן הגדול (כלומר הממסד הגברי) שיורק על הנשים הללו, ודם הבתולין של כלולותיהן האבודים שהוחלף בדם המחלה.

*

2. כותנות

"כתונת לכלה עשירה" – בימי הביניים נקבע ערכו של בגד נשי על פי מספר הבתולות שרקמו עליו. זה היה המדד, כמו מספר הקאראטים של זהב. ראו למשל ב"מעיין הבתולין" של ברגמן; על החצאית החגיגית של הנערה עמלו 22 בתולות (עד כמה שאני זוכרת), אבל האנס והרוצח טועה ומעריך אותה רק ב15 בתולות (כנ"ל).
"נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן ואף הוא מזקין ותושש." לכלה יש כתונת נאה ומגוהצת, התופרות לובשות את עורן המתקמט. ההקבלה הזאת מחפצנת את האחיות. העור הוא סתם חומר, תחליף עלוב לאריג.

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

מחוך עשוי עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, של ניקולא קוסטנטינו.

3. שלוש שהן אחת

איך הסתנן סיפור קודר על שלוש נשים שנמקות בבתוליהן למקראה לבית הספר היסודי? בזכות עגנון מן הסתם, וגם בזכות הנופך האגדתי. אין שום קסם מפורש, ובכל זאת זה נשמע כמו אגדה:

* בגלל הזמן – לזמן המוקדש לתפירה יש ממדים אגדתיים. הפסקה הראשונה היא כעין פירוט ומימוש של שלוש מאות השנים שהיו נחוצות לגיבורה של "שלוש הטוות" כדי להשלים את טוויית הפשתן.

* בגלל הדמעות – רק באגדות אפשר לכבס בדמעות;
בסיפור "כתונת המתים" של האחים גרים, מתלונן ילדון מת על אמו שמרטיבה את כתונתו הלבנה בדמעותיה.
ו"הקבצנית הזקנה", סיפור אחר של האחים גרים, שסיומו שימש אולי השראה ישירה לעגנון (הזיקה היא גם בתוכן וגם בנימה). הקבצנית הזקנה מגיעה לביתו של נער שובב וידידותי:

"כשעמדה הזקנה ליד הדלת ורעדה אמר הנער בחביבות: 'בואי סבתא'לה, התחממי.' היא נגשה אך קרבה מדי לאש ובלואי הסחבות שלה החלו לבעור בלי משים. הנער עמד והביט בזה, הרי היה עליו לכבות אותה, נכון שהיה עליו לכבות? ואילו לא היו לו מים, היה עליו להגיר את כל המים מגופו בבכי דרך עיניו, וכך ליצור שני פלגים נאים, לכיבוי." (תרגם שמעון לוי)

* וגם לשלוש-שהן-אחת יש נופך אגדתי – "שלוש אחיות" כמו "שלוש הטוות", כמו שלוש המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו (הטווה), לַכסיס (מטילת הגורל), ואטרופוס (הגוזרת, שאין להפר את דברה – ומעניין שגם העברית קושרת בין גזירה במספריים לגזרות, כלומר להחלטות אכזריות.) פרט נוסף וחשוב שלמדתי לאחרונה: מסתבר שהמוירות היו אורחות קבועות בחתונות. נוכחותן היתה סגולה לאושר זוגי, ולכן זומנו לכל חגיגות הנישואין (רלוונטי מאד גם לסיפור "שלוש הטוות").
שלוש האחיות של עגנון הן המוירות האומללות של עצמן, מוירות ממוכנות המופעלות על ידי המצוקה.

*
4. אילו

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."
המשפט הזה, היפהפה האירוני המפוכח המכני המקונן המתפלפל הוא השיא והתמצית של הסיפור.

*
5. פרפטום מובילה

שלוש האחיות שלוש האחיות הן פרפטום מובילה (Perpetuum Mobile, מכונת תנועה נצחית מתמדת) אנושית. בהערת הסיום עגנון מציע לתקן את הסדר, כלומר להקדים את הדם לדמעות. הרבה מהיופי של הסיפור מצוי במתח בין הנעימה החולמנית של "הוי, אילו…" לבין התוכן המכני: הצעת ייעול לפס הייצור בנוסח "זמנים מודרניים" של צ'פלין. בין הצלילות והפיכחון לאנחות ולגניחות היהודיות המפסקות את הסיפור. 


מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. אני עם המסכה ששמשה את שלוש האחיות, ועם בובת הכלה העשירה שצמתה מתחרזת עם החלה שעל ראשה

6. ברכה

[לב. כצנלסון ברכה] – כך, בסוגריים מרובעים, מופיעה ההקדשה קטנה בראש הסיפור. אריאל הירשפלד טוען שעגנון אהב והעריך את ברל הסוציאליסט. ההקדשה על כל פנים, נוטפת אירוניה. המילה הקטנה "ברכה" מופיעה גם בסיפור: "אבל ברכה לא ראו בעמלן." וברקע מתנגן לו מן הסתם שיר העבודה של ביאליק: למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה! השיר, שקדם בכחמש שנים ל"שלוש אחיות", נכתב על פי הזמנת ברל כצנלסון כהמנון לתנועת הנוער העובד. כשעגנון נוקט בלשון רבים – "יכולים היינו לכבס את הכותונת בדמעותיה…" – למי הוא מתכוון בעצם, לעצמו ולנו הקוראים, או שמא לברל ולעצמו?

ח. נ. ביאליק, שיר העבודה והמלאכה

מי יצילנו מרעב?
מי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!
    מי ייתן לנו כסות בקור?
ומי בחושך ייתן אור?
מי יעל מים מן הבור?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

ומי נטע עצים בגן,
לפרי ולצל, כל מין וזן,
ובשדות זרע דגן?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

מי הכין לנו פינת גג,
גדר לגן, לכרם סייג,
ומי טרח ומי דאג
לכבוד שבת, לכבוד החג?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

על כן נעבוד, על כן נעמול
תמיד בכל ימי החול,
כבד העול, נעים העול!
ובעת הפנאי נשיר בקול
שירי תודה, שירי ברכה
לעבודה ולמלאכה!

*
7. פילפול

תבנית הערת הסיום היא תבנית של פלפול תלמודי. עגנון מתפלפל עם ברל על האמונה שאפשר לתקן את העולם באמצעות חלוקה יותר צודקת של המשאבים ושל העבודה.  הכל עשוי יפה בעתו – זו דרגת סדר אלוהית (בהמשך ל"את הכל עשה יפה בעתו," של קוהלת). אבל גם הסדר המושלם ביותר לא יוכל למחוק מן החיים את הזיקנה הכאב וההחמצה.

*

גירסה מורחבת ומשודרגת בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*
עוד באותו נושא, רק הפוך – טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

עוד באותו נושא, רק הפוך באופן אחר – חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

על סיומי סיפורים של האחים גרים – פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. כמעט סוף ההצגה

Read Full Post »

בשבח החריצות

למעט כמה נערות שוטות, מתחלקות הנערות בסיפורי האחים גרים לשתי קבוצות: מצד אחד – הרעות המכוערות והעצלות, ומנגד – הטובות היפות והחרוצות; היופי הוא פשוט שיקוף חיצוני של הטוּב, אבל החריצות שמייצגת ערכים כביכול, מתגלה שוב ושוב כאמצעי להשגת חתן: אם תהיי חרוצה, אומרים הסיפורים, כלומר צייתנית ולהוטה לרַצות – תינשאי לבן מלך שיגאל אותך מן השיעבוד.
אני מתארת לעצמי שכמה מן המאזינות הפקחיות הבחינו בסתירה: אם חריצות היא מידה טובה – למה ממהרים להיפטר ממנה, ולמה צריך להשתעבד כדי להינצל מהשיעבוד? וכדאי אולי להדגיש שמדובר בחריצות מאד מסוימת שאין בה שמץ יצירתיות, רק צייתנות עד כדי קורבנות. הנערות שקלטו את המניפולציה החינוכית חיפשו מן הסתם, דרך לעקוף אותה, לזכות בחֵירות מבלי לשלם בכניעוּת. וכך באו לעולם "שלוש הטוות".

*

שלוש הטוות, האחים גרים – תקציר

"היה היתה נערה עצלה שלא רצתה לטוות." כך נפתח הסיפור. אמה של הסוררת מדברת על לבה ללא הועיל. לבסוף היא מתעצבנת ומכה אותה. המלכה שעוברת בסביבה נכנסת לברר את פשר הבכי והצעקות. האם משקרת ואומרת שבתה פשוט חרוצה מדי: "היא רוצה כל הזמן לטוות ולטוות, ואני ענייה ואין ביכולתי לספק לה די פשתן." המלכה מתנדבת לפתור את הבעיה. היא מזמינה את הנערה לארמונה ומובילה אותה לשלושה חדרים מלאים בפשתן יפהפה מהרצפה עד לתקרה. כשתגמור לטוותו, היא מבטיחה, תזכה בנסיך הכתר: "אף על פי שאת כל כך ענייה, די בחריצותך הבלתי נלאית."
אחרי שלושה ימים היא חוזרת לבדוק את התקדמות העבודה. הנערה שבזבזה את זמנה בבכי מתנצלת ומסבירה שהתגעגעה לביתה. המלכה לא כועסת, אבל "מחר עלייך להתחיל בעבודה," היא אומרת והולכת לדרכה.
הנערה המסכנה ניגשת לחלון ורואה שלוש נשים מוזרות קרבות לעברה: לאחת יש רגל שטוחה ורחבה, לשנייה שפה תחתונה ענקית שמשתלשלת מעבר לסנטרה ולשלישית אגודל רחב. "אם תזמיני אותנו לחתונה," הן אומרות לה, "ולא תתביישי בנו, תקראי לנו 'דודות' וגם תושיבי אותנו לשולחנך, אז נטווה לך את הפשתן תוך זמן קצר."
"בחפץ לב," עונה הנערה, "רק אנא, היכנסנה והתחלנה מיד בעבודה."
והשלוש מקיימות את הבטחתן: האחת דורכת על הגלגל, האחרת מלחלחת את החוט בשפתיה, והשלישית מסובבת אותו ומקישה באצבע על השולחן. בכל פעם שהיא מקישה נופל מן השולחן סליל טווי להפליא. כשהן נפרדות לשלום הן אומרות לה: "אל תשכחי מה שהבטחת לנו, זה יביא לך אושר."
המלכה יוצאת מגדרה, החתן מהלל את חריצותה וכשרונה של הכלה. והיא עצמה אינה שוכחת את הבטחתה; היא מזמינה את הנשים המשונות לחתונה ונופלת לזרועותיהן: "ברוך בואכן דודות יקרות!" היא קוראת, ומושיבה אותן אל שולחנה. בן המלך נחרד מכיעורן. "מדוע יש לך רגל רחבה כזאת?" הוא שואל את הראשונה, "מדריכה על גלגל הטווייה," היא עונה. "מדוע יש לך שפה תלויה כזאת?" הוא שואל את השנייה. "מליקוק החוט," היא עונה. "מדוע יש לך אגודל רחב כזה?" הוא שואל את השלישית. "מגלגול החוט," היא עונה.
ובן המלך המבועת נשבע שכלתו היפה (פתאום מסתבר שהיא יפה) לעולם לא תיגע בגלגל הטווייה…

נלי אגסי

.

קומדיה רומנטית

המספר נוקט לכאורה בטון קונפורמיסטי: הפשתן הגודש את חדרי הארמון מתואר כיפהפה והנערה מתוארת כעצלה. החתן ואמו מוקסמים מחריצותה המדומה. יופיה נחשף רק ברגע האחרון לפני רדת המסך. אבל עד אז מתברר ש"העצלנית" היא למעשה נערה ישרה, טובת לב ונאמנה. ולא פחות חשוב – רבת תושייה ומחוברת לעצמה. בעזרת כל אלה היא מצליחה בסופו של דבר, למנף את הצביעות ואת הנצלנות להצלתה.
ואם נחזור לרגע להתחלה: מצבה הגרוע של הנערה עוד ממשיך ומִדרדר; העימות המתמשך עם אמה הוא כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לה בארמון: גם מבחינת סמכותה של הנוגשת (מלכה זה יותר חזק מאמא) וגם מבחינת כמות העבודה.
"גם לו היתה טווה מבוקר עד ערב עוד שלוש מאות שנה," נאמר לנו, לא היתה מספיקה לסיים את הטוויה; התיאור הזה מצייר את המלכה בצבעים עוד יותר שחורים ממה שנדמה בהתחלה. היא לא רק חמדנית ונצלנית אלא נוכלת שמציבה רף גבוה בכוונה, כדי לא לשלם את הפרס. אבל גם אם מדובר בהפרזה המשקפת את תחושותיה של הנערה – זה עדיין נורא. היא הלא מתעבת כל שלב בטוויה – את הדריכה, את לחלוח החוט ואת גלגולו. ופתאום היא מוצאת את עצמה מול ערימות אינסופיות של פשתן…

וכמו בכל פעם שמתעבים משהו – הוא מקבל מימדים מפלצתיים; שלוש הנשים המעוותות כמו בקעו מן התת מודע של הנערה. גופן המעוות מגלם את חרדותיה. מי שאוהב אותה, היא חושבת, יגן עליה מגורל כה נורא. היא רק צריכה  להמחיש לו את גודל הסכנה… ושלוש הטוות אמנם עושות זאת בהצלחה רבה.

[ויש גם זווית יהודית – ב 8.3.10 הרציתי על הסיפור הזה במסגרת פאנל על אגדות לכבוד יום האשה הבינלאומי. רוחמה וויס שהשתתפה בפאנל ציינה שברשימה התלמודית של המלאכות שאישה חייבת לבעלה (ואתם מתבקשים לתקן אותי אם יש טעות בניסוח, זה לא השדה שלי) יש ויכוח בין חכמים על חובת הטוויה, משום שבשביל ליקוק החוט האשה צריכה לשרבב את השפתיים וזה מעקם ומכער אותה…]

שימו לב שבניגוד לאם השקרנית ולמלכה הנוכלת הנערה היא ישרה. גם כשהיא טוענת שהתגעגעה לבית אמה – זה מן הסתם נכון. הלא הכמויות הביתיות של הפשתן הן כאין וכאפס בהשוואה לערימות האינסופיות של המלכה. והיא גם נאמנה מאד; לא רק שאינה מתכחשת להבטחתה, היא מקיימת אותה בלבביות מושלמת. ואז מתגלה גם טיבו האמיתי של החתן; בניגוד לאמו שמעוניינת רק בכוח העבודה של הנערה, הוא דווקא מתעניין בה ובשלומה. הגועל שהוא חש אל הדודות מהול בסקרנות. הוא פותח בשיחה כדי לברר את הסיבה למצבן. איזו טראומה גרמה לעיוות? וכיוון שהן בקעו, כפי שאמרתי, מהתת-מודע של הנערה – הוא קשוב בעצם לה עצמה, הוא רוצה לדעת מה היא מרגישה. וכשהוא מקבל את התשובה הוא לא מכזיב, הוא מציל אותה מיד הסכנה, ולא משנה איזה רווח נמצא בצדה.
האושר טמון בקיום ההבטחה, אבל לא באופן שרירותי; לולא אימצה את הדודות אל לבה הן לא היו מעוררות את סקרנותו של הנסיך. לולא הושיבה אותן לשולחנה לא היתה לו הזדמנות לשוחח איתן. כמה שונה ההבטחה מזו שסחט הצפרדע מהנסיכה, וכמה שונה קיומה וכמה שונה התוצאה הסופית… רוח טובה של קומדיה רומנטית שורה על "שלוש הטוות": האהבה הזוגית גוברת על החמדנות והשיעבוד. שלא לדבר על המוסר השכל: טוב לב מנצח צייתנות (וגם יופי לא מזיק).


מוירות נוראות – מוירות נחמדות
לקסיס, אטרופוס וקְלותו, כך נקראו המוירות, אלות הגורל של המיתולוגיה היוונית. קלותו (מילולית: "הטווה") טוותה את חוט הגורל של כל אדם, לקסיס (מילולית: "מטילת הגורל") קבעה את אורכו, ואטרופוס (מילולית: "שאין להפר את דברה") גזרה את החוט, כלומר את מותו של האיש.
המוירות – שלוש שהן אחת (כמו בסיפור שלנו) תוארו כנשים זקנות, קרות ואכזריות. ומי יודע אם לא נבראו בדמיונה של נערה כזאת שאולצה לטוות ולטוות עד זקנה ושיבה, וזעמה תפח והפך לפנטזיית הנקם האולטימטיבית בדמות השלישייה הנוראה החזקה מהאלים עצמם…

ובמעשייה של גרים לעומת זאת, יש מעין תיקון: שלוש הטוות הן גירסה קומית של המוירות – התיעוב הופך לכוח חיובי שמציל את הנערה. אולי בגלל שעמדה על שלה וסירבה לשתף פעולה?

*

לפוסט המשך:  הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון
וסיפור דומה לעומת זאת, ולגמרי חורג מהתבנית: הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

עוד על עבדוּת הבית (וידאו ארט, אמנות פלסטית)
עקרת בית נואשת – על מרתה רוסלר ולייזה לו

וכמובן מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »

Older Posts »