Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מירב בן דוד’

על שני מופעים שראיתי לאחרונה.
ראשית, המנון לקופסא פנטזיה תיאטרלית מוזיקלית מאת מירב בן דוד, מופע מוזר, במובן המסתורי והפולח לב של המילה.

זה התחיל משירון מאובק שמצאה בן דוד בספריית האקדמיה למוסיקה: שירי עם מן העיירה, מתורגמים מיידיש על ידי שמשון מלצר הנפלא, לעברית צחה ומאגית, ומחולקים לארבע חטיבות:

שירי הגות ועצב, שירי אכזבה ונוחם, שירי חידוד וָעֶלֶז, שירי ילדים וחדר

בן דוד (יוצרת רב תחומית ואמנית קול שמתמחה במוסיקה של ימי הביניים בצרפת ובאיטליה ובשירה ערבית קלאסית), התאהבה בטקסטים האפלים והמוזרים והמצחיקים והעצימה את הקסם באמצעות הלחנים שכתבה והבחירות העיצוביות שלה; לא אצטט כדי לא לקלקל את הטריות, אבל חלק מן הטקסטים הם על גבול הלא ייאמן, כמו פתק שמקבלים בחלום או בארץ פלא, כאלה שגורמים להתבלבל ולהגיד, מה-מה-מה?

מירב בן דוד ב

מירב בן דוד ב"המנון לקופסא" לחצו להגדלה

לפני ההלחנה היא תלשה את הטקסטים מכל הקשר היסטורי וגיאוגרפי (כלומר השמיטה שמות מקומות וכל פרט ממקם), והשאירה מאחור את האג'נדות הפוליטיות והאידאולוגיות כמו את הפתיינות הנוסטלגית. מה שנותר הוא רגש חשוף שנִכרה מאיזה נֶבֶךְ עלום של הנפש. לא נפש פרטית, זה לגמרי קולקטיבי ועברי וארכיטיפי. כששאלתי אותה (בטלפון, אנחנו לא מכירות), סיפרה לי שהלחינה גם טקסטים משירונים עבריים מוקדמים ומספרי לימוד, וביניהם את "המנון לקופסא" של אהרן אשמן (שגם נתן למופע את שמו). במקור מדובר בקופסא הכחולה של קרן קיימת, אבל בן דוד קלטה את זה רק בדיעבד. בקריאה ראשונה זה היה המנון לקופסא עלומה מטפיזית, וכך גם הלחינה אותו, בחגיגיות עמוקה ומסתורית. היא כאילו ניקזה את התעמולה עד שהגיעה לארכיטיפ. רק תדמיינו את זה:

בא ראש חודש, בא ראש חודש
זה היום הוא לנו קודש
בו נגילה ונשמח
הקופסה היום נפתח

גם התלבושת שעצבה, משמלה שחורה עם תוספות של שקיות ניילון משייטת על הקו בין הפנטסטי ליומיומי, בין ההיה היה לכאן ועכשיו. שקיות הניילון משתנות לכובעים, סינרים, ושרוולים תפוחים ומאפשרות לה להחליף דמויות, להיות החלוצה, הנזירה, האומנת, האחות וכן הלאה, כמו בשיר מתוך אמא אווזה (הן הזכירו לי את סדרת התמונות המגניבה הזאת, פורטרטיים הפלמיים מן המאה החמש עשרה, רק מחומרים שנמצאים בשירותים של מטוס).

זה לא מופע חדש, ומשום מה (בגלל מוזרותו? צניעותו האפלולית? קסמו הארכאי?) הוא לא זכה לחשיפה ראויה והוא ייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו. איפה ומתי?

היום, יום שלישי ה-9 ביוני, בחאן הקטן בירושלים ב20:30.
וגם ב-25 ביוני בתאטרון תמונע בתל אביב ב20:30.
ב-3 באוגוסט בירושלים בחאן הקטן ב20:30.
וב5 לאוגוסט, יום רביעי בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע בתל אביב

המנון לקופסא: קונספט, הלחנה, עיצוב, בימוי ושירה: מירב בן דוד || צ'לו, עיבודים ושירה: יונתן ניב || עבודת סאונד, עיבודים וקלידים: דן קרגר || עיצוב תאורה: רותם אלרואי ודן קרגר || אנימציה: אופק שמר, טליה בר. בהפקת הזירה הבינתחומית

*

ועכשיו לפסטיבל ישראל.

כך בהשמטות קלות, מתואר X-ON של איוו דימצ'ב בתוכנייה:

האמן האוסטרי הנודע פרנץ ווסט (2012-1947) יצר פסלים וחפצים אקסצנטריים, גרוטסקיים וביזאריים. את יצירותיו נהג להציב בחללים ציבוריים, וכך יישם את תפיסתו שלפיה באמנות שהוא יוצר אפשר לגעת, מותר להתנסות וניתן אפילו לשחק. שיתוף הפעולה בינו לבין אמן הבמה דימצ'ב החל בשנת 2010 והתגלגל ככדור שלג …

במופע X-ON מדמה דימצ'ב בנועזות סיטואציה שבה שני תיירים המגיעים לביקור שגרתי במוזיאון מתבקשים ליצור אינטראקציה עם הפסלים. חוסר הביטחון והמבוכה בתחילתו של המפגש האינטראקטיבי הופכים אט-אט לפולחן חיפוש גרוטסקי ואבסורדי ששוזר מחול, פרפורמנס, שירה, אמנות פלסטית ותיאטרון. על הטקס מנצחת ביד רמה הדיווה לילי הנדל – האלטר אגו האנדרוגיני שיצר דימצ'ב ביצירה מוקדמת – שאף מכריזה בגאון כי היא עצמה יצירת אמנות.

פרנץ ווסט לובש את אחד מפסליו (אין רגע כזה מופנם ומלנכולי במופע, ובכלל אסור להפוך את הפסלים לשימושיים, המשחק צריך להיות מופשט)

אוטו קובלק (אמן פרפורמנס ואחיו למחצה של פרנץ ווסט?) לובש את אחד מפסליו של ווסט (בX-ON אסור להפוך את הפסלים לשימושיים, קצת חבל כשרואים את הרגע הזה, המופנם והמלנכולי) ובכלל נזכרתי בתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

המופע אמנם נולד מן הסתם, מן המפגש עם פסליו של ווסט, שאינם "אקסצנטריים, גרוטסקיים וביזאריים" דרך אגב, אלא מעט משונים וסתומים, כמו חרסים מהעתיד, עצמות של דינוזאור עם איזו קוויריות עמומה. גם תקציר "העלילה" סביר, למעט סטרואידים לשוניים כמו "מדמה בנועזות", שמפספס את הקסם ההזוי של סצנת הפתיחה, את השחקנים שמדלקמים את הטקסטים שלהם במין צלילות מושהית של שיעור אנגלית בטלוויזיה ו/או של אליס בארץ הפלאות (ניגודים זה מעגל, ככל שמתרחקים גם מתקרבים). ובכל מקרה הכוח של X-ON לא נמצא באינטראקציה המעט מוגבלת ובנלית עם הפסלים, וגם לא בעומק האינטלקטואלי שמספיק לפני השטח, לא יותר. אז מה יש בו בכל זאת שגורם לו להיחרת?

הבמה, הפסלים, חלקי התפאורה, כולם לבנים בתאורה שורפת. הלובן מזכיר לי את הלובן של התפוז המכני, רק יותר דל שומן וסטרילי. זאת חיה חדשה בשבילי דקדנס דל שומן וסטרילי. הכוריאוגרפיה בסיסית; מבנים פשוטים ונקיים. תנועות ברורות כמו בשיעור התעמלות. הביצוע מדוד כמו דקלום הטקסטים. גם כשכולם עירומים למעט נעלי עקב ואזור חלציים מתוכשט, נשמר מין ניתוק ושוויון נפש. ודימצ'ב, בכריזמה השופעת המתעתעת והפתיינית של לילי הנדל, מנצח על זה ביד אחת ומשבש בשנייה. ההתנהלות הקלילה והכמו גחמנית שלה/שלו מזינה את פרצי הצחוק של הקהל (אלא שכמו שכתב פעם נחום גוטמן מתחת לאחד מציוריו, "זה מצחיק? לא, זה מכאיב.") הסטריליות מוכתמת בהדרגה, ביריקות של ליחה, באוננות, בהתמרחות בדם שהוא מקיז מזרועו.

X-ON רגע לפני הסוף

X-ON רגע לפני הסוף, לחצו להגדלה

ואני, גם כשאני משתעממת (ואני קצת משתעממת בX-ON אבל לא איכפת לי, אם זה לא משעמם, כזכור זה לא מיצג) אני מאמינה לדימצ'ב, לניכור, לערטול, לפתיינות, לבכחנליה הקרה. הכול אמיתי, לא רק הדם. ורגע לפני הסוף נולד פסל ורוד, ראשון אחרי כל הפסלים הלבנים המשוכפלים; אולי זה הדם שחדר ללובן (בבלדות דם צובע שושנים וכאן הוא צובע פסל?) האישה מהמוזיאון מטפסת על כן ומניפה אותו בצווחות קצובות חודרניות, ללא מילים. התאורה מתרככת כאילו התעייפה. הקהל עדיין צוחק משום מה. אני רואה רק עצב.

ובשולי הדברים אני מצטערת שזה המופע היחיד שייצא לי לראות בפסטיבל. אני יודעת שהפסדתי.

*
ובלי שום קשר (ואולי עם)

תיאטרון מחוקק בחולות

קבוצת תאטרון של מבקשי מקלט וישראלים מציגים את המציאות בה חיים פליטים בארץ, ואת יחסן של ממשלות ישראל לאמנת הפליטים והחוק הבינלאומי.

יום שבת 13.6 בשעה 17:30  מתקן חולות, קציעות

הסעות ייצאו מתל אביב ומבאר שבע. לקניית כרטיסים מראש

פרטים נוספים בדף האירוע בפייסבוק

*

Read Full Post »