Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מיק ג'אגר’

זהו הפרק השישי והאחרון במיני סדרה על דיוקנאות המפורסמים של אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

אנחנו כמעט בסוף. הדימויים של ליבוביץ ישירים ובהירים אבל גם המבריקים שבהם הם לגמרי שטוחים, נטולי רגש, תת מודע, מתח, מסתורין (שכולם נמצאים למשל בדיוקן המצויר הזה). זה לגמרי פופ ארט כמובן, בזה התחלתי: אמנות שמנותקת מהמציאות ומכל המערך הרגשי שנלווה אליה וניזונה משכפולים ודימויים. ועם זאת, אחרי חשיפה ממושכת, נוצר חסך במורכבות וגעגוע לקצת פיוט. אז אני מסיימת דווקא בשניים כאלה.

1. מיק ג'אגר

אנני ליבוביץ' מיק ג'אגר

אגון שילה, 1890-1918

אגון שילה

אגון שילה

אגון שילה

מיק ג'אגר הוא אולי המצולם מס' 1 של אנני ליבוביץ'. ליבוביץ חזרה וצילמה אותו. בתמונה העליונה משתקפת פרסונת האגון שילה שלו, השדופה זוויתית, המיניות על גבול העווּת והקָצֶה, אנרגיית הסנה-שאיננו-אוכּל של הרוק (הנעורים, במקרה של שילה).

אבל הדיוקן האהוב על הצלמת הוא דווקא הדיוקן השקט והמאופק הזה:

אנני ליבוביץ', מיק ג'אגר במעלית 1975

ג'אגר לבוש בחלוק רחצה וחבוש במגבת. אין לו זרועות, בהמשך לנטייה הגרפית של ליבוביץ, לחסוך בפרטים ובאיברים לטובת צורות כמו הלולאות של חגורת החלוק. חסרון הזרועות מחזק את שלל המשולשים של הקומפוזיציה, שקודקודם במפתח החלוק, או אפילו בלולאה המרכזית. נקודת המגוז מצביעה כמו חץ על פרצופו של ג'אגר.

הדיוקן כולו מקיים מעין דבר והיפוכו: איזון (בזכות הסימטריה) בערבון מוגבל ועל חודו של שפיץ. לא משהו שאפשר לבנות עליו. יש מתח בין החיספוס של הרוק לאיכות הקלינית-סטרילית-גרפית של התפאורה והתלבושת. ג'אגר חצוי מאחור על ידי קיר המעלית, והאלמנט הבולט בפניו הן העיניים הכהות עם העיגולים השחורים שמהדהדים במנורות התקרה הלבנות (כמו כשנועצים מבט במשהו ופתאום רואים את התשליל שלו מרצד מול העיניים). דיוקן המעלית אינו מוחצן כמו ה"אגון שילה". יש מתח בין פני השטח לבין מה שמעבר, כלומר עומק.

*

2. ג'ון ויוקו

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו 1980

על התמונה הזאת כבר כתבתי בהזדמנות אחרת, אבל בינתיים נצבר עוד קצת מידע, וכך או אחרת – זו התמונה המדויקת לסיום הסדרה. אז הנה הגרסה המעודכנת:
ליבוביץ טוענת שהיא בסך הכל התכוונה לשחזר את הנשיקה שעל עטיפת האלבום "Double Fantasy" מ1980. השאר פשוט קרה מעצמו.

עטיפת האלבום "Double Fantasy"

אבל במודע או לא – גוסטב קלימט הסתנן/השתלט על הדיוקן.

גוסטב קלימט 1862-1918 הנשיקה (פרט)

גוסטב קלימט, רישום (הירך העירומה)

גוסטב קלימט, הנשיקה

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו

גם ב"נשיקה" של קלימט הנאהבים שוכבים ועומדים בו בזמן. גם אצלו הגבר נושק לאישה. פניו נמעכים אל פניה כמו פניו של לנון; "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" כמו בשיר השירים. וגם בין שתי הקומפוזיציות יש זיקה, הרקע החום האחיד שעליו מונחים האוהבים כמו מגזרות מצועצעות מעט.

פניה של יוקו משובצים בזרועו של ג'ון כמו אבן יקרה. וכל אותה אורנמנטליות אַר-נוּבוֹ'אית של קווים זורמים ומתפנקים שליבוביץ אימצה בלי להעתיק: השיער, הזרועות, התנועה בין קפלי המכנסיים שלה לקפלי הירך שלו, וכרגיל היא השאירה את קצה המזרן והג'ינס של לנון כדי לשבש קצת את היִפיוף.

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (1)

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (2)

גוסטב קלימט, פרט מציור אחר (יש יותר מקבין של אימהוּת אצל ליבוביץ)

אנני ליבוביץ צילמה דיוקן פיוטי ורגשי; לנון הקופיף העירום נתלה על אונו העץ, נאחז בשערה-צמרתה. התמונה, כפי שהתברר בדיעבד, צולמה שעות אחדות לפני שלנון נרצח; הוא נראה כל כך פגיע ומתרפק, כאילו ידע שהמוות עומד להפריד. וכמו שכתב פעם בורחס "הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים." וזה מה שקרה לצילום. הוא היה יפה מלכתחילה, והזמן הטעין אותו בתועפות של עצב וגעגועים.

אנני ליבוביץ', יוקו אונו 1981 – יוקו היא עדיין עץ בשביל ליבוביץ' גם בדיוקן הזה.

*

עוד על אר נובו ועוד הרבה אמנות חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

עוד על יוקו אונו – בגדי הכעס והאהבה – על Cut Piece של יוקו אונו

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

*

לפרקים הקודמים בסדרה:
לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

Read Full Post »