Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מילר ושלברגר’

בקיצור גדול למי שהגיע רק עכשיו – "שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד" מאת איימי נובסקי (מילים) ואיזבל ארסנו (ציורים) – לכאורה ספר ילדים ובפועל מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. כתבתי עליו בפוסט הקודם אבל שני האיורים הנפלאים האלה דרשו במה משלהם. למה שניים? כי קשה לבחור. אלה איורים הפוכים במידה רבה, וכמו שכתב ביאליק: צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?

*

  1. אמא

אמא של לואיז (שעבדה בעסק המשפחתי לשיקום מרבדי קיר שדהו והתרפטו) "היתה החברה הכי טובה שלה," כותבת איימי נובסקי. "מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

וזו הכפולה שבה היא יוצאת החוצה לשמש, מטליאה אריג על שפת הנחל:

.

איירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

ה"אופ ארט" (Op art – אמנות אופטית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית) שברקע הוא רשת קורי העכביש העדינה והמושלמת שנמתחה על פי הטקסט מעל לראשה. באיור זו כמעט או כבר הרשת של האם עצמה. הצל שמתחבר לשמלה יוצר לה גוף אלטרנטיבי עכבישי.

אבל זאת גם השמש שזורחת מעליה כמו הילה ענקית מרובת אדוות, שמש מיתית צהובה, כמו של ואן גוך או של אדוורד מונק.

.

אדוורד מונק, השמש 1909

ואן גוך, עצי זית עם שמיים צהובים ושמש 1889

.

וזאת גם שמשייה של גברת, כמובן. כל השמיים הם השמשייה שלה.

האריג שאותו מטליאה האם הוא גם הנחל שעל גדתו היא יושבת, מה שהופך אותה ליישות מיתולוגית שבכוחה להטליא נחלים. זה איור שנמצא על קו התפר בין היומיום לפנטזיה ובין החיים לאמנות, הצמחים המצוירים משמאל הם הפרחים שצומחים על שפת הנחל, רק שהם כבר מסוגננים לדוגמת פרחי שטיח (ראו את פרחי השטיח בחלק השני של הפוסט).

הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים. כשארסנו מציירת מלאכת נשים יומיומית באופן מיתי, הכי מיתי שאפשר – מאורכו המלכותי של האריג ועד קורי הענק השמשיים – היא מקנה זוהר ועוצמה ליומיום הנשי. (גם כריסטינה רוזטי עושה את זה ב"שוק הגובלינים" – אבל על כך בקיץ, כשהפואמה המכשפת הזאת תצא בתרגומה הפלאי, תאמינו לי, של גילי בר הלל).

ואם כבר מדברים על היפוכים ומגדרים, לא יכולתי שלא להיזכר במילר ושלברגר הסורגים על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקגו, זה סוג של תמונת ראי.

.

מילר ושלברגר, 2013 לחצו להגדלה

.

2. מומחית לציור רגליים

וכשמלאו ללואיז שתים עשרה שנים,
למדה גם היא את רזי המקצוע,
וציירה מחדש את החלקים
שנמחקו ממרבדי הקיר.

ציורי הבד נפגמו כמעט תמיד בשוליו,
בעיקר בחלק התחתון.
שם נדרש התיקון הכי גדול.
וכך נעשתה לואיז מומחית לציור רגליים.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

האיור הזה שמופיע מעבר לדף של קודמו הוא הפוך במידה רבה. שם חזית וכאן גב, שם שיר וכאן פרוזה, שם אלה-עכבישה שחולשת על שמיים ומים וכאן פועלת זעירה. אבל ככל שמתבוננים בו נחשפים עוד גוונים ושכבות.

ראשית, הזעירוּת היא גם זעירות של מתלמדת, עפר לרגליהם של מורים בעלי שיעור קומה.

שנית, זו תמונה של ילדה בעולם של מבוגרים עצומים, הקדמה לפסלי העכבישים הענקיים שתיצור בהמשך ותקרא להם "אמא".

ילדים קטנים חיים בגובה הרגליים של מבוגרים. גודלו ומיקומו של שטיח הקיר, שלא לדבר על גבולות הדף שחותכים את פלג הגוף העליון, מקצינים ומרעננים את המובן מאליו. לואיז מזכירה לי את פינה באוש הקטנה שישבה על פי האגדה, מתחת לשולחנות בית הקפה של הוריה, ושם בעולם התחתון של הרגליים היא עקבה אחרי משחקי הבדידות והחיזור של המבוגרים, שעל פיהם יצרה ברבות הימים את קפה מילר המכונן.

ובעצם, ראשה של לואיז הקטנה לא נמצא סתם בגובה הרגליים אלא ממש בין רגליו של הגבר הענקי. ועם נחזור לרגע לביוגרפיה – מן הידועות היא שאביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל רומן ממושך וגלוי עם מורתה לאנגלית, שאף התגוררה בביתם. ואמה שידעה והבליגה אף שלחה את בתה לעקוב אחרי המתרחש. המידע הזה אמנם לא מוזכר ב"שיר ערש על בד" (בכל זאת; גם ספר ילדים וגם ספר אהבה לאם), אבל האיור בדרכו השתוקה, אוצר את המורכבות; לילדה שראשה בין רגלי הגבר יש נקודת תצפית מושלמת על רומן אפשרי, בעוד שהאישה הענקית בימין השטיח מפנה את גבה למתרחש. רגליה כמעט לא קיימות, היא עומדת על לא-כלום, הילדה היא שתצטרך לשקם אותן, לדאוג ליציבות של אמה… וכל הבלגן והכאב הזה אצור כבדרך אגב במטלה היומיומית.

.

.

והרווח הצר הזה שבין שני המרבדים, המנהרה שכמו מזמינה אותה לברוח או לצמוח. אם נניח – וכרגע הנחתי – שהדמות הנשית בשטיח מייצגת גם את האם – שימו לב איך מנהרת המילוט היא הד והרחבה של הדוגמא על חצאיתה, היא מובילה אל ליבה…

ואף על פי כן, פתח המילוט הזה (מנסיוני ובסופו של דבר) הוא הדף הלבן של האמנות. ואיזבל ארסנו לא ציירה פה רק את לואיז הילדה; בורז'ואה שלה היא גם וכבר הצייר מאמנות הציור של יאן ורמיר (שימו לב איך הרגליים הענקיות הופכות להיות רגלי כן הציור שלו…) כך שבדרכו המופנמת והפסיכולוגית עד פסיכואנליטית האיור הזה לא פחות מיתולוגי מקודמו.

.

מימין, יאן ורמיר, "אמנות הציור" המאה ה17 (פרט), משמאל, איזבל ארסנו מתוך שיר ערש על בד (פרט)

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

*

Read Full Post »

"ללא כותרת (pink tube)" מילר ושלברגר על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקאגו, 15 באוקטובר עד 19 בנובמבר 2013

"ללא כותרת (pink tube)" מילר ושלברגר על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקאגו, 15 באוקטובר עד 19 בנובמבר 2013 (לחצו להגדלה)

למעלה: מילר ושלברגר (Dutes Miller and Stan Shellabarger) שני גברים נשואים זה לזה בחיים ובאמנות, סורגים ביחד את הצעיף/השביל/השפופרת/חבל הטבור השיוויוני עד כדי סימטרייה של זוגיותם.

זה רומנטי, כי השניים משקפים זה את זה עד כדי בבואה ותאוֹמיוּת, כי הם מסורים ליצירת הקשר, ועוד בוורוד, וכי אם ימשיכו לסרוג ולנוע במתואם הם עוד ישלימו את סריגתם לצורת לב.

מילר ושלברגר ממשיכים לסרוג

מילר ושלברגר ממשיכים לסרוג

וזה גם מצחיק או לפחות מעלה חיוך, כי בכל התעקשות וסימטרייה יש משהו מכני (ומכני זה מצחיק, כך לִמדָנו ברגסון), ובזכות הוורוד הנסיכָתי – אף שעד לא מזמן, דרך אגב, ורוד היה צבע של בנים – וגם עצם הסריגה שעדיין לא מתחרז עם קרחות וזקנים.

באורכו של הצעיף יש משהו שגיוני ואיגיוני כמו בחרוזיו ובאיוריו של אדוארד ליר (אף שליר נוטה להאריך אברי גוף, בעיקר אפים).

חיבר ואייר, אדוארד ליר

חיבר ואייר, אדוארד ליר

ואם כבר אמרתי אדוארד ליר – מילר ושלברגר גם דומים לו באופן מפליא.

צילום דאגרית של מילר ושלברגר (2010)

צילום דאגרית של מילר ושלברגר (2010)

אדוארד ליר (1812-1888)

אדוארד ליר (1812-1888)

ובחזרה להתחלה: בדרכה הקלילה והרומנטית זאת גם עבודה עצובה, מין תשליל ורוורס (בו-בזמן) של זוג חופרי מנהרה שמתחילים בקצוות ונפגשים באמצע ההר. כשהשניים התחילו לסרוג הם היו צמודים מן הסתם, וככל שהם משקיעים יותר בחיבור ביניהם כך הם הולכים ומתרחקים, ההיסטוריה נערמת וחוצצת.

זה לגמרי מיצג, כלומר אמנות המבוססת על פעולות ורעיונות, אבל יש לו גם נופך פיוטי ואגדתי. רבים מסיפורי המיתולוגיה מתנקזים למין תמונה חיה ופעולה מתמשכת, כמו סיזיפוס שנאלץ לגלגל את הסלע שלו עד אינסוף, או טנטלוס הצמא והרעב שעומד במי בריכה ובכל פעם שהוא מנסה לשתות המים נסוגים וכשהוא מנסה לקטוף מהפרי התלוי מעל ראשו, הענף חומק.

גם מיצג הסריגה של מילר ושלברגר היה יכול להיות בקלות סיפא של אגדה, מין עונש שבו ככל שהנאהבים משקיעים ביצירת הקשר כך הם הולכים ומתרחקים.

משום מה לא עולים בדעתי צמדים מיתולוגיים המחוברים ליישות אחת, אבל מילר ושלברגר מזכירים לי שלישיות נשיות כמו המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו הטווה את חוט הגורל, לַכסיס הקוצבת את אורכו, ואטרופוס הגוזרת, או שלוש הגראיות (שפירושו "האפורות"), אניאו, פפרדו ודינו, זקנות מלידה שהסתפקו בשן אחת ועין אחת, שהעבירו ביניהן.

בעצם הייתי צריכה לסיים כאן, ב"אומפלופגוס", המופע המרתק של גיא שרף, שבו שני מוסיקאים מחוברים זה לזה במיתר, מנגנים עליו יצירות שנעות בין ההרמוני להסתייפותי. "אומפלופגוס" הוא המונח המדעי לתאומים סיאמיים שמחוברים באיזור הטבור, והמיתר של גיא שרף הוא גם חבל טבור וגם קו מחבר, כלי נגינה זוגי וערוץ תקשורת.

אלא שכבר מזמן אני חושדת שמוטלת על הפוסטים שלי קללת ג'ימינו (כך על פי בני, נקרא הכישוף מהארי פוטר, שבו כל נגיעה משכפלת את החפץ שבו נוגעים). כמה שאני מקצצת, הפוסטים ממשיכים להתפשט לכל הכיוונים. ובכל מקרה, למילר ושלברגר יש גם סדרת עבודות זקן, שכל מה שנכתב למעלה חל עליהן. הם אפילו רוקמים לעצמם נדוניה משיער הזקן אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנה ארבע אחרות:

שלוש עבודות של מילר ושלברגר

שלוש עבודות של מילר ושלברגר (לחצו להגדלה)

מילר ושלברגר

מילר ושלברגר

ומכיוון שקוללתי (או שמא בורכתי?) על ידי פיה משונה, ביכולת לראות מיצגים דרך ספרי ילדים ולהפך, לא יכולתי שלא להיזכר באיורים של לנה גוברמן ל"במה נפגשים שפנים?" של נורית זרחי.

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי (מאותו מקור נפלא שהוליד גם את הפוסט הזה)

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי (מאותו מקור נפלא שהוליד גם את הפוסט הזה)

במה נפגשים שפנים? / נורית זרחי

במה נפגשים שפנים?
באַפּוֹנים.
הם מחככים אותם
זה בזה,
מנענעים.
כל שפן אפו מרטיט,
כלומר:
שמחתי לראות אותך,
בשפנית.

ואיך הם נפרדים?
כך:
שפם קשור בשפם
כבסבך,
וזה שמול
אומר לזה שמולו:
זה השפם שלי
אבל זה לא.

וכשסוף סוף מצליחים את עצמם להתיר,
זה לזה ממהרים הם להסביר
שזה על זה אינו כועס
וזה את זה מפייס.

איך מתפייסים שפנים?
באפונים…

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי

*

ותודה לטלי גלסקי, הפיה הטובה ששלחה לי גם את זה.

*
עוד זוגות מיצגיים ואגדיים

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

למה החץ מכוון תמיד ללב האישה

מה זאת אהבה? מחשבות על יצירה, מגדר וקורבנוּת בעקבות "נדודי ארסמון" של מרי דה מורגן

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

וגם תמונות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס (כמה תחפושות זוגיות ואפילו שלישייה)

*

וכיוון שאוטוטו ליל הסדר: למה אני אוהבת את ההגדה של פסח (לא מהסיבות המקובלות)

*

וגם סדנת בזק על ספרות ואמנות של שועי רז, יקיר עיר האושר

*

Read Full Post »