Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מילים נרדפות’

התראה: הפוסט מכיל תקציר חלקי בלבד של הסרט, לצד ספוילר גדול.  

לא התכוונתי לכתוב על "הברך" של נדב לפיד. על אף חזותו היפהפייה הברוטלית והמעורערת כאחת, על אף המשחק המצוין (בסגנון המעט הצרפתי שבו קצת עוזבים את הטקסט לנפשו, משאירים בו קבין של דקלום, לא מתוך קוצר יד משחקי, אלא מתוך כבוד למילים, נותנים להן קצת מרחב משלהן) השתעממתי. שעמום מהסוג שאומר, אוקיי, הבנתי, הלאה. (והסרט לא שומע). השתעממתי כי החזות והסאונד היו אחד לאחד עם הטקסט עד כדי חדגוניות ועודפות מעצבנת במשך שעה ארוכה ארוכה. ובלי שום מתח, מורכבות או התפתחות הם השטיחו וייתרו זה את זה. הסרט לא היה זקוק לי בכלל, הוא לגמרי הספיק לעצמו.

א' פרש באמצע. אני נשארתי עד הסוף בזכות "מילים נרדפות", סרט נהדר שבו קנה נדב לפיד את אמוני, את סבלנותי ואת סקרנותי, וגיליתי ש"הברך" שונה ככל האפשר מכל מה שקראתי עליו, בביקורות הטובות והרעות. וזה משונה, כי זה סרט מאד פשוט לכאורה. אבל אם אני צריכה לבחור בין מה שאומרים למה שאני רואה, אני תמיד אאמין למה שאני רואה. (בפעם הקודמת זה קרה לי עם יותר מעירום של דוריס אוליך).

ובחזרה לנדב לפיד – "הברך" שאני ראיתי הוא סרט אופטימי עד כדי פנטזיה ומשאלה.

י' הגיבור (במאי על סף התמוטטות עצבים) שופך את מררתו הבלתי פוסקת על הממשלה המכחידה כל חופש יצירה וביטוי, ועל מערכת החינוך המטמטמת את העם בכוונה, כדי להכרית כל חשיבה עצמאית וכל זיקה לתרבות.

נור פיבק ואבשלום פולק מתוך "הברך" של נדב לפיד

באשר לממשלה (ממשלת נתניהו ומירי רגב), הסרט מגבה את י', בטופס סתימת הפיות שעליו הוא מתבקש לחתום, אחרת לא ישלמו לו. ובאשר ל"עם" –

ובכן, לעם יש שתי נציגות בסרט, שתי נשים צעירות, אחיות מן הפריפריה, בוגרות המערכת הקלוקלת. האחת שקודמה על ידי השר החדש לתפקיד במשרד התרבות, מתגלה כאישה נבונה וכנה, אוהבת תרבות מטבעה (כולל את סרטיו של י') וביקורתית כלפי סתימת הפיות.

י' מקליט אותה באופן חשאי ונבזי, ובשיא הסרט (הקרוב מאד לסופו) הוא משמיע לקהל של בני משפחתה את ההקלטה ששלח כביכול, ושעומדת להרוס את עתידה. היא עצמה בורחת לקצה הצוק כדי לקפוץ. ומי שיוצאת להגנתו ומהסה את הקהל הזועם, היא דווקא אחותה הצעירה והביישנית, שמבקשת להניח לו, כי "הוא טוב", היא מתקרבת אליו ונוגעת בלחיו דרך הרגעה וחוזרת ואומרת גם לו, שהוא טוב.

הסצנה האקסטרימית הזאת שמאיימת להפוך את הסרט על ראשו כמו בסיפור פואנטה, קורית כל כך בקצה, כשהייאוש והזעם של י' מטים את הסרט כל כך חזק לכיוונם, שקל להחמיץ את משמעותה. אז אני פשוט אגיד מה ראיתי:

שעל אף שחונכו (כביכול או לא כביכול) לשנאת תרבות ומחשבה ביקורתית, שתי הנשים הצעירות שמייצגות את "העם", הנציגות היחידות על כל פנים, שאנחנו זוכים להכיר מקרוב – האחת שמלווה את רוב הסרט והאחרת שמפציעה בנקודת המשבר שלו – לא הושחתו. האחת אוהבת ומעריכה תרבות, והאחרת רואה לליבו של י'. היא רואה את כאבו ואת אנושיותו מבעד לזעם, להתנשאות ולתעתוע שהוא זורע.

ובהמשך לכך, מתוך הסופניות והאדמה החרוכה מבצבץ הסרט הכי אופטימי ומלא אמון באדם שראיתי כבר הרבה זמן, ולא משנה כמה נדב לפיד מתאמץ (בעזרת כתב האישום נגד הממשלה, גסיסתה של האם והשד יודע מה לא) להסיח את הדעת מחֶלקַת התמימות והתקווה הזאת, ואולי הוא באמת מאמין שעשה סרט פסימי. אי אפשר לשלול את זה לאור הדברים שאמר בראיון לוואלה:

"בסרטים קודמים שלי היה את הנעורים, אבל ב'הברך' אין את זה. זה סרט של קיפאון ושל סטטיות. הגיבור יוצא למאבק בלי שום אמון ביכולת לשנות את הדברים. הוא יישאר ככל הנראה כפי שהוא. מה יקרה עם הגיבור של 'מילים נרדפות' עוד חמש שנים? מי יכול להתנבא. אבל מה יקרה עם הגיבור של 'הברך'? כנראה שהוא יישאר אותו דבר."

ואם יצאה לו תקווה על אפו ועל חמתו, זה אפילו יותר חושפני ונוגע ללב.

*

עוד באותם עניינים:

אומרים שאין פה צנזורה

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה

דימוי שרודף אותי (על הפיגוע בדומא)

על קולנוע

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של טרנטינו

על "עד כלות הנשימה" של גודאר

על "לב פראי" של דיוויד לינץ'

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן – אדום

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – על אנאבל צ'ונג, ויש גם חלק שני

על תפוז מכני של סטנלי קובריק

על "משהו ללבוש" של רוברט אלטמן (החלק האחרון במאמר על בגדי המלך החדשים)

ועוד

Read Full Post »