Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מיכל חלבין’

למעלה - אנג'לינה, ישראל 2003, צילמה מיכל חלבין. למטה - מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joest

למעלה – אנג'לינה, ישראל 2003, צילמה מיכל חלבין. למטה – מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joest

שתי תמונות, שני עולמת: אנג'לינה של מיכל חלבין היא חלק מסדרת אמני במה מעיירות קטנות (אותה סדרה של התמונה הזאת). מוכרת הסרטים האלמונית צולמה על ידי Heinz Joest בגטו ורשה 1941. רק בראש שלי הן קשורות.

נתחיל דווקא ממוכרת הסרטים (אלטרנטיבה לטלאי הצהוב). מרגע שראיתי אותה היא לא יוצאת לי מהראש. ריאליסטית לגמרי ובו בזמן ארכיטיפית. יש בה משהו אגדתי כמו במוכר בלונים ביריד, בדמות שמופיעה בחלום או על קלף טארוט. הפנים מותשות ודהויות כמו המודעות המתפוררות ברקע. כתמי האור שנוגהים עליהן מתחרזים עם קרעי הנייר על הקיר האפור. היא לבושה בשמלה פרחונית שמעליה מעיל כהה פתוח. בגלל תעתועי הצילום התלבושת מתהפכת בחלק הגוף התחתון, לחצאית כהה שמעליה סינר. וגם זה מרחיק אותה בזמן – מי לובש סינר ברחוב מלבד דמויות מצוירות בספר?

3

לחצו להגדלה

משמאל, קצב בסינר עם משור, סביבות 1875, באמצע ילד על אופניים, תדאוש קנטור, מימין, נגן רחוב מתוך ויילופולה ויילופולה של תדאוש קנטור

משמאל, קצב בסינר עם מסור, סביבות 1875, באמצע ילד על אופניים, תדאוש קנטור, מימין, נגן רחוב מתוך "ויילופולה ויילופולה" של תדאוש קנטור, אמן הריאליזם הארכיטיפי של הזיכרון

הפנים של מוכרת הסרטים סחוטים, הגוף מרוקן, המרחב מתפרק. הכול אומר עצב ותבוסה, רק הסחורה חדשה ושופעת, מנוכרת וצחורה להכעיס. הסרטים משתלשלים על החזה כמו שדיים רבים, אחד מעמיד פני חפת מעומלן. אחרים מגובבים למין אשכול חלול. לרגע מוזר הם מתחזים לשביסי אחיות, עד שהמיקום והתאריך חושפים אותם; גטו ורשה 19 בספטמבר 1941.

אנג'לינה של מיכל חלבין היא לכאורה ההפך הגמור. מלאכית (כמו שמה) פֵייתית של ויהי אור, עומדת בפתח המסנוור של הסלון והחיים. הווילון-מסך שקוף כמו מים וכולו אדוות-אדוות, עיגולים שנוצרו ממגע הסרט הקשור למתניה, מן הצל המעוגל של יריכיה מבעד לשמלה. אדוות מלאות פרחים מרוב טוהר ושמחה, כמו בסרט מצויר. בשולי התחרה של הווילון מהדהדים שולי שמלתה ואצבעות רגליה היחפות. ורק למטה בתחתית הקיר כבר מחכים החושך והטיח המתקלף. אולי גם מוכרת הסרטים מגטו ורשה היתה פעם חנה'לה בשמלת השבת כזאת. אולי ככה זה, לפני ואחרי.

מיכל חלבין, אנג'לינה, ישראל 2003

מיכל חלבין, אנג'לינה, ישראל 2003, לחצו להגדלה

עוד על צילום

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)

על הדיוקנאות ההיסטוריים של סינדי שרמן

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

ועוד ועוד

*

ובלי שום קשר

קול קורא לפרסום יצירות (טקסטים) בגְרָנְטַה, כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית, גיליון II

וגם קול קורא לפרסום יצירות אמנות בגרנטה II

Read Full Post »

מיכל חלבין, אלונה בחדר השינה, אוקראינה 2005 (לחצו להגדלה)

מיכל חלבין, אלונה בחדר השינה, אוקראינה 2005 (לחצו להגדלה)

התמונה שלמעלה היא חלק מסדרת אמני מופע שצילמה מיכל חלבין בעיירות קטנות. היא נקראת "אלונה בחדר השינה", אבל מתרחשת בשומקום, במרחב שהוא לא פנים ולא חוץ, או גם וגם כי הפרספקטיבה של החדר מתלכדת באופן מוזר עם הפרספקטיבה של נהר הטַפֶּט, נקודת המגוז משותפת. בקפלי הסדין מהדהדים קפלי האדוות.

דג מעופף

דג מעופף

תלבושתה של אלונה מזכירה כנפיים של דג מעופף, ואולי היא בכלל זינקה מן המים אל המיטה שצפה באמצע הנהר. והעלים המשתלשלים מלמעלה, לאיזה מרחב הם שייכים? וגם השעה עמומה, כמו בפיוט, "קרב יום שהוא לא יום ולא לילה", שעה מכושפת של בו בזמן: הנהר מוגה באור רך של אחר הצהריים וחושך אורב מצדדיו. פני הילדה מוארים באור בהיר של יום. מנורות הלילה צפות על נהר הקיר, אורן הצהוב כמו משתקף בו (השעטנז התאורתי מזכיר באופן מוזר את "נתון" של מרסל דושאן ובעצם זה לא רק האור).

מרסל דושאן,

מרסל דושאן, "נתון" (פרט)

הרחק על הגדה ניצב ארמון (כמו ב"על שפת ים כינרת/ ארמון רב תפארת") או חורבות של ארמון. קסם קשה-יום של קרקסים עלובים כשהמציאות מבצבצת מקרעי הפנטזיה, ואולי להפך – הפנטזיה מסדקי המציאות. הסדק המתפתל בקיר (ובנהר, ראו תמונה למעלה) הוא מעין המשך ובבואה של הסרט הכחול של השרוול, הסרט משקף אותו כמו שהמים משקפים את הנוף. הדוגמא החוּמה על הסדין המקומט נראית לרגע כמו כתמי צואה.

מיכל חלבין,

מיכל חלבין, "אלונה בחדר השינה" (פרט) קפלי הסדין כפרפסקטיבה דמיונית

ובו בזמן זוהי תמונה פורמליסטית, סימטרית וגיאומטרית; הנהר מחולק למרובעי טפט (כמו פליטת פה מונדריאנית), ומערכת שלמה של אלכסונים נוצרת ממשקל הילדה על המזרן. זאת מערכת דמויית-פרספקטיבה, אלא שקווי פרספקטיבה הם סמויים מן העין בדרך כלל, ואילו קפלי הסדין עבים ומוחצנים, ונקודת המגוז שלהם היא אבר המין של הילדה (וזה לא עוזר שהסדין משתרבב אל בין רגליה). אולי קראתי יותר מדי כיפה אדומה בילדותי. אבל כשאני רואה את הילדה המאופרת עם הפנים המפוכחות וכפות הידיים הגדולות באמצע המיטה הסתורה אני מחכה לזאב.

*

עוד באותם עניינים

על צילום אחר של מיכל חלבין

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

בקומה הראשונה גרה התמימות

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית של אתגר קרת)

הגוף העצוב של סינדי שרמן

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

חיילים מתעלפים

*

ובלי שום קשר

בשבוע הבא מתקיים הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות
ירושלים,
10-14/8/14  ללוח המופעים

לתושבי הדרום הטבה של 1 + 1 על כל רכישת כרטיס
להזמנת כרטיסים: בימות 6226* / אתר בימות

*

Read Full Post »