Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מיכל חלבין’

כששולחים אותך לדרקון את צריכה קודם כל להרוג אותו, לפני שהוא יהרוג אותך. ונניח שהצלחת כנגד כל הסיכויים, עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לחזור לחֶברה ששלחה אותך אל מותך, להשתחרר מתפקיד הקורבן, להשיג שליטה בגורלך, מקום משלך בעולם.

"בנות הדרקון" הוא סיפור פנטסטי לכאורה ובעצם ריאליסטי עד העצם, על ילדות שמסרבות להרפות את אחיזתן מעולם שמתעקש לנער אותן מעליו.

וביתר פירוט:

עורכות: דנה אולמרט, תמר הוכשטטר. עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: אהרן דונגי. לחצו להגדלה

*

בנות הדרקון הגיעו אלי בחלום, היישר מן התת מודע. בסתר ליבי (וגם לא כל כך בסתר) אני מאמינה שהנפש היא הקוסמת הגדולה מכולם. "הכל אוטוביוגרפיה והכל פורטרט, אפילו כסא", אמר הצייר לוסיאן פרויד בחוכמתו, ועל אחת כמה וכמה "בנות הדרקון": על כריכת "כל הילדות" מופיע תצלום שלי מגיל 12, שעד היום אני הכי מזהה בו את עצמי.

אני מרגישה כמו מר בנט (לא הנפתלי), אחרי שמר דארסי ביקש את ידה של ליזי והוא כותב למר קולינס: "אדוני היקר, שוב עלי להטריח אותך בעניין איחולים…" ומצד שני, זה עניין גדול בשבילי. כמעט 17 שנה אני חיה את הנערות האלה, ועכשיו הן סוף סוף יוצאות לעולם בעטיפה הסופית והנכונה: לא פנטזיה ולא לילדים, אלא פשוט – ספרות. אני שמחה ומתרגשת וגם חרֵדה לגורלן.

אז לכל מי שתוהה מה קרה בסוף או מה קרה שם בכלל –

קנו אותם לעצמכם או ליקיריכן

או סתם הפיצו את הבשורה

כי סיפורים יכולים להציל

וכי עיר האושר המקורית חיה ובועטת

שם בין הדפים

הטרילוגיה זמינה כבר עכשיו באתר של עם עובד:

את "ספר האבות" אפשר לרכוש כאן

את "ספר המשאלות" כאן

ואת "כל הילדות" (השיא והלב) כאן

ובשבוע הבא היא תגיע גם לחנויות!

*

ויש עוד חדשות, אבל לא הכל בבת אחת!

Read Full Post »

מיכל חלבין, מריה

.

הנערה היפהפייה הזאת שצילמה מיכל חלבין הזכירה לי את אפרודיטה הנולדת מגלי הים של בוטיצ'לי אבל ברגע שהנחתי אותן זו בצד זו הבנתי שהעיקר חסר, כי אלה לא רק תווי הפנים, ואפילו לא רצועת החזייה התכולה שמתאימה את עצמה בלי משים לסרט המלופף על תלתלי האלה, אלא הסיבוב הקל המלא חן, של הצוואר, המבט שהיא מפנה אלינו מעבר לכתף. מבט ישיר ובו בזמן מרוחק, אגבי וכבד ראש, מפוכח וקסום, מזמין ובלתי מושג כאחת, שהחזיר אותי היישר אל "מוות בוונציה" של תומאס מאן.

במוות בוונציה מתאהב סופר מזדקן בנער פולני יפהפה כבן ארבע עשרה ("בפליאה השגיח אשנבאך ביופיו כליל השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג, העטור תלתלי שיער שעינם כעין הדבש, עם קו החוטם הישר, המשתפל, עם הפה המצודד ועם ארשת כובד הראש הקסומה, האלוהית, הנסוכה על כל תוויו…"), על רקע מגפת הכולרה המתפשטת בוונציה.

טאדז'ו, מושא אהבתו ותשוקתו של גוסטאב פון אשנבאך, מתבונן בו שוב ושוב מעבר לכתף. זאת לא (רק) תנועה אקראית וריאליסטית אלא מחווה ארכיטיפית, שכומסת את מהותו בשביל הסופר. כמה דוגמאות:

כשהוא יוצא מהמלון:

לפני שעבר את הסף הפך הלה [הנער] את פניו משום מה, ולפי שלא היה שום איש באולם, פגשו עיניו הנפלאות באפרורית הדמדומים שלהן את עיניו של אשנבאך, שישב ועיתונו על ברכיו, שקוע כולו בהתבוננות ומבטו מלווה את החבורה.  

בכנסייה:

מבעד לעשן ולאורות המרצדים ראה אשנבאך שם לפנים, את נער החמודות, והנה הוא מסב את ראשו, תר אחריו ופוגשו במבט.

במרפסת המלון:

אך לעיתים – ולמראה הזה היו חושיו של האיש המזקין מתבלעים וליבו נמלא חדוות ניצחון ובעתה – היה הנער מסב את ראשו, פעם בהיסוס, אט אט, ובפעם בחופזה ובפתאום כמבקש להפתיעו, ומסתכל לעבר המקום שישב שם אוהבו.

ברחובות ונציה:

טאדז'ו פסע מאחור, מניח לאומנת ולאחיותיו הנזיריות ללכת לפניו בסמטאות הצרות, ועודו משתרך לו כך לאיטו היה מסב מפעם לפעם את ראשו מעבר לכתפו ומביט בעיניו הנפלאות באפרורית הדמדומים שלהן, להיווכח שאוהבו עדיין הולך אחריו.  

ובסצנה האחרונה, על שפת הים, רגע לפני שהמשפחה הפולנית עוזבת את העיר:

ופתאום, כמתוך איזה זיכרון, איזה דחף, הסב את פלג גופו העליון בתנועה כלילת חן, ידו שעונה על ירכו, והביט מעבר לכתפו אל החוף…"

והאיש המזקין, הגווע, שיושב שם, הסופר שכבר השווה אותו בליבו לכל דמות מיתולוגית ופסל כליל חן, מן הנער השולף את הקוץ (פסל יווני קלאסי שמככב גם במסה של היינריך פון קלייסט "על תיאטרון המריונטות") ועד גנימד, יקינתון, וכן הלאה, רואה אותו עכשיו כהרמס; לא בדמותו המצודדת כאל הגנבים והנעורים, אלא בתפקידו כפסיכופומפוס מוביל הנשמות מעולם החיים אל השאול. נדמה לו שטאדז'ו-הרמס מחייך אליו ומנענע לו בראשו, "מצביע אל המרחקים ושט לו ונישא הלאה הלאה, אל מרחבי הבטחה ותוחלת ואימה עד אין קץ."

פסל הרמס בגני ורסאי

וחלבין נוגעת בכל זה בצילום שלה. לא כך לוקינו ויסקונטי, הבמאי האיטלקי שהפך את הנובלה לסרט ב1971. הוא לא השכיל להבין את הסגולה הארכיטיפית, תכלית החן הנוכח והחומק, כשליהק את ביורן אנדרסן לתפקיד טאדז'ו. (לא מזמן יצא "הילד היפה בעולם", סרט דוקומנטרי עצוב על האופן בו נוצל ונהרס). ויסקונטי התאהב בפניו היפהפיים שסגולתם החזיתית והסטטית הולמת יותר את דוריאן גריי של אוסקר ויילד, שאינו אלא תמונה. (ולא במקרה דווקא אוסקר ויילד ש"התקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלו", הוא זה שחוצה את הגבול מן האנושי לחפצי).

ביורן אנדרסן כטאדז'ו בסרטו של ויסקונטי "מוות בוונציה" (1971)

*

הייתי אמורה לסיים פה, ובכל זאת עוד כמה מבטים מעבר לכתף שצברתי בדרך. הנודעת מכל המתבוננות מעבר לכתף היא כמובן "נערה עם עגיל פנינה" של ורמיר, שתיפקד מן הפוסט כי על פי כל הסימנים היא לגמרי סטטית, בלי העצב הזה של תיכף תפנה את הראש ותיעלם. למטה מימין תקריב של פני האודליסק הגדולה (1814) מאת ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר. האודליסק היו שפחות בתולות ששירתו את פילגשי הסולטן ולא פעם היו לפילגשים בעצמן. הציור השלם הוא בעירום מלא, התנוחה פתיינית והמסכים ומניפת הנוצות מחצינים חושניות, אבל הפנים כמעט חמורות ברצינותן ובישירותן. למטה משמאל דיוקנה של ביאטריצ'ה צ'נצ'י (מיוחס לרני, או סירני), בת אצולה מן המאה ה-16 שהוצאה להורג בהוראת האפיפיור אחרי שרצחה (בעזרת אמה החורגת ואחיה החורג) את אביה האלים שאנס אותה מאז ילדותה. דמותה נגעה לליבם של סופרים, משוררים, ציירים ופסלים. הפנים הרכים המוטים כלפי מעלה מבליטים את גילה הצעיר.

וכיוון שהתחלנו בבוטיצ'לי, גם נסיים בו, בדיוקן העצמי העוצמתי שצייר בקצה סצנה רבת המשתתפים של הערצת המאגים.

סנדרו בוטיצ'לי, דיוקן עצמי, פרט מתוך הערצת המאגים (סביבות 1475)

הצילום מוצג בתערוכתה של מיכל חלבין העמדת/פנים

*

עוד באותם עניינים

הכי נפלא של תומאס מאן

על "הדבר" של אלבר קאמי ועל רנה מגריט

*

ובלי קשר (ובעצם עם, בכל זאת ספרות ואמנות), מגזין הספרות והאמנות גרנטה, פתח בקמפיין הדסטארט שבאמצעותו מקוות המו"לית רוני קרמר, והעורכת הראשית מירה רשתי להבטיח את המשך פעילותו ולחגוג את היכולת המופלאה של הסיפור הקצר לתאר, להאיר ולהגשים.   

מוזמנות ומוזמנים לתמוך ולהנות משלל התשורות הספרותיות!

 

Read Full Post »

למעלה - אנג'לינה, ישראל 2003, צילמה מיכל חלבין. למטה - מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joest

למעלה – אנג'לינה, ישראל 2003, צילמה מיכל חלבין. למטה – מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joest

שתי תמונות, שני עולמת: אנג'לינה של מיכל חלבין היא חלק מסדרת אמני במה מעיירות קטנות (אותה סדרה של התמונה הזאת). מוכרת הסרטים האלמונית צולמה על ידי Heinz Joest בגטו ורשה 1941. רק בראש שלי הן קשורות.

נתחיל דווקא ממוכרת הסרטים (אלטרנטיבה לטלאי הצהוב). מרגע שראיתי אותה היא לא יוצאת לי מהראש. ריאליסטית לגמרי ובו בזמן ארכיטיפית. יש בה משהו אגדתי כמו במוכר בלונים ביריד, בדמות שמופיעה בחלום או על קלף טארוט. הפנים מותשות ודהויות כמו המודעות המתפוררות ברקע. כתמי האור שנוגהים עליהן מתחרזים עם קרעי הנייר על הקיר האפור. היא לבושה בשמלה פרחונית שמעליה מעיל כהה פתוח. בגלל תעתועי הצילום התלבושת מתהפכת בחלק הגוף התחתון, לחצאית כהה שמעליה סינר. וגם זה מרחיק אותה בזמן – מי לובש סינר ברחוב מלבד דמויות מצוירות בספר?

3

לחצו להגדלה

משמאל, קצב בסינר עם משור, סביבות 1875, באמצע ילד על אופניים, תדאוש קנטור, מימין, נגן רחוב מתוך ויילופולה ויילופולה של תדאוש קנטור

משמאל, קצב בסינר עם מסור, סביבות 1875, באמצע ילד על אופניים, תדאוש קנטור, מימין, נגן רחוב מתוך "ויילופולה ויילופולה" של תדאוש קנטור, אמן הריאליזם הארכיטיפי של הזיכרון

הפנים של מוכרת הסרטים סחוטים, הגוף מרוקן, המרחב מתפרק. הכול אומר עצב ותבוסה, רק הסחורה חדשה ושופעת, מנוכרת וצחורה להכעיס. הסרטים משתלשלים על החזה כמו שדיים רבים, אחד מעמיד פני חפת מעומלן. אחרים מגובבים למין אשכול חלול. לרגע מוזר הם מתחזים לשביסי אחיות, עד שהמיקום והתאריך חושפים אותם; גטו ורשה 19 בספטמבר 1941.

אנג'לינה של מיכל חלבין היא לכאורה ההפך הגמור. מלאכית (כמו שמה) פֵייתית של ויהי אור, עומדת בפתח המסנוור של הסלון והחיים. הווילון-מסך שקוף כמו מים וכולו אדוות-אדוות, עיגולים שנוצרו ממגע הסרט הקשור למתניה, מן הצל המעוגל של יריכיה מבעד לשמלה. אדוות מלאות פרחים מרוב טוהר ושמחה, כמו בסרט מצויר. בשולי התחרה של הווילון מהדהדים שולי שמלתה ואצבעות רגליה היחפות. ורק למטה בתחתית הקיר כבר מחכים החושך והטיח המתקלף. אולי גם מוכרת הסרטים מגטו ורשה היתה פעם חנה'לה בשמלת השבת כזאת. אולי ככה זה, לפני ואחרי.

מיכל חלבין, אנג'לינה, ישראל 2003

מיכל חלבין, אנג'לינה, ישראל 2003, לחצו להגדלה

עוד על צילום

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)

על הדיוקנאות ההיסטוריים של סינדי שרמן

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

ועוד ועוד

*

ובלי שום קשר

קול קורא לפרסום יצירות (טקסטים) בגְרָנְטַה, כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית, גיליון II

וגם קול קורא לפרסום יצירות אמנות בגרנטה II

Read Full Post »

מיכל חלבין, אלונה בחדר השינה, אוקראינה 2005 (לחצו להגדלה)

מיכל חלבין, אלונה בחדר השינה, אוקראינה 2005 (לחצו להגדלה)

התמונה שלמעלה היא חלק מסדרת אמני מופע שצילמה מיכל חלבין בעיירות קטנות. היא נקראת "אלונה בחדר השינה", אבל מתרחשת בשומקום, במרחב שהוא לא פנים ולא חוץ, או גם וגם כי הפרספקטיבה של החדר מתלכדת באופן מוזר עם הפרספקטיבה של נהר הטַפֶּט, נקודת המגוז משותפת. בקפלי הסדין מהדהדים קפלי האדוות.

דג מעופף

דג מעופף

תלבושתה של אלונה מזכירה כנפיים של דג מעופף, ואולי היא בכלל זינקה מן המים אל המיטה שצפה באמצע הנהר. והעלים המשתלשלים מלמעלה, לאיזה מרחב הם שייכים? וגם השעה עמומה, כמו בפיוט, "קרב יום שהוא לא יום ולא לילה", שעה מכושפת של בו בזמן: הנהר מוגה באור רך של אחר הצהריים וחושך אורב מצדדיו. פני הילדה מוארים באור בהיר של יום. מנורות הלילה צפות על נהר הקיר, אורן הצהוב כמו משתקף בו (השעטנז התאורתי מזכיר באופן מוזר את "נתון" של מרסל דושאן ובעצם זה לא רק האור).

מרסל דושאן,

מרסל דושאן, "נתון" (פרט)

הרחק על הגדה ניצב ארמון (כמו ב"על שפת ים כינרת/ ארמון רב תפארת") או חורבות של ארמון. קסם קשה-יום של קרקסים עלובים כשהמציאות מבצבצת מקרעי הפנטזיה, ואולי להפך – הפנטזיה מסדקי המציאות. הסדק המתפתל בקיר (ובנהר, ראו תמונה למעלה) הוא מעין המשך ובבואה של הסרט הכחול של השרוול, הסרט משקף אותו כמו שהמים משקפים את הנוף. הדוגמא החוּמה על הסדין המקומט נראית לרגע כמו כתמי צואה.

מיכל חלבין,

מיכל חלבין, "אלונה בחדר השינה" (פרט) קפלי הסדין כפרפסקטיבה דמיונית

ובו בזמן זוהי תמונה פורמליסטית, סימטרית וגיאומטרית; הנהר מחולק למרובעי טפט (כמו פליטת פה מונדריאנית), ומערכת שלמה של אלכסונים נוצרת ממשקל הילדה על המזרן. זאת מערכת דמויית-פרספקטיבה, אלא שקווי פרספקטיבה הם סמויים מן העין בדרך כלל, ואילו קפלי הסדין עבים ומוחצנים, ונקודת המגוז שלהם היא אבר המין של הילדה (וזה לא עוזר שהסדין משתרבב אל בין רגליה). אולי קראתי יותר מדי כיפה אדומה בילדותי. אבל כשאני רואה את הילדה המאופרת עם הפנים המפוכחות וכפות הידיים הגדולות באמצע המיטה הסתורה אני מחכה לזאב.

*

עוד באותם עניינים

על צילום אחר של מיכל חלבין

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

בקומה הראשונה גרה התמימות

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית של אתגר קרת)

הגוף העצוב של סינדי שרמן

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

חיילים מתעלפים

*

ובלי שום קשר

בשבוע הבא מתקיים הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות
ירושלים,
10-14/8/14  ללוח המופעים

לתושבי הדרום הטבה של 1 + 1 על כל רכישת כרטיס
להזמנת כרטיסים: בימות 6226* / אתר בימות

*

Read Full Post »