Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מיכלאנג'לו’

אני, מה אני מבקשת בסך הכול? שיהיה לי במה לשחק, כלומר על מה לחשוב. אלא שמנת יתר של מחשבות יכולה גם לשתק, בייחוד בימים אלה כשאין לי פנאי להתעכב. אז לא כתבתי על החשיכה הוורודה של איציק ג'ולי, וכמה חודשים אחרי, היא עדיין תקועה בגרוני כמו התפוח של שלגייה.

ועכשיו שהיא חוזרת, אני בכל זאת מנסה.

על it itches של פדר כבר כתבתי כאן.

*

1. המתחזה

ובכן, ג'ולי מציג אינסטליישן של פיסול, אור וסאונד במרכז תרבות מנדל:

Pink Darkness (Or maybe it's about Victor and Binyamin)

הוא חתום עליו בזהות חצי בדויה כמוסבר בתוכנייה:

ביצירה זו ממשיך ג'ולי, שפועל תחת השם I.G, גם את העיסוק בהתחזות. בספרו "ספר הכיוונים" התחזה למאייר וגורו, ב"שמש על יוטה" לאמן וידיאו ואנימציה, וכעת לאמן פלסטי. הרצון לפעול במדיה שאין לו בה הכשרה מקצועית והוא אינו מעורה בשיח שלה מייצרת עמדה של אי מעורבות ומנסה להרחיק את נטל ההליכה בעוד מנגנון וכך גם אולי להרהר על הצורך לייצר משמעות.

ובכן, כשג'ולי קורא לעצמך מתחזה, למה הוא מתכוון בעצם? האם הוא מבטא ספק ואירוניה עצמית, מצטנע או מקדים תרופה לביקורת עתידית? האמן מודה מראש שאין לו הכשרה ושאינו מעורה בשיח, ומה הלאה?

כל התשובות נכונות, אבל שימו לב גם לסיפא של הפיסקה שבה משוחרר ג'ולי ממעורבות וממחויבות כדי להרהר בצורך ליצר משמעות. ובלי לכפור בצורך הזה, אני מזהה בהצהרה גם מידה לא מבוטלת של הטעיה, ניסיון להסיט את תשומת הלב מן החשיפה הכרוכה בכל יצירת אמנות, לא משנה כמה היא מוצפנת. זה מאפיין אגב את כל הטקסט המלווה את העבודה ומתחיל כבר בשמה; אולי זה בכלל על ויקטור ובנימין, לא על ג'ולי, מה פתאום.

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל.  לחצו להגדלה

.

המרחב כמו שואל: מה המשמעות של להיוולד לתוך מערכת? אילו כוחות פועלים על מערכת הרבייה האינסופית? כיצד ניתן להבין את כוח הפיתוי של מערכות גדולות על מערכות קטנות יותר?

(מן התוכנייה)

כמו בהרהור הקודם, מוצגות גם כאן שאלות מופשטות ושכלתניות, ואם לא די בזה הן מיוחסות ליישות אובייקטיבית, פשוטו כמשמעו. זה המרחב ששואל, לא איציק ג'ולי חלילה – והשאלות האלה מסיטות את תשומת הלב מן העובדה, שיש כאן גבר שעושה תערוכה על מערכת הרבייה הנשית (מקדש או מחסן הוא קורא לזה, ורק על ה"או" הזה אפשר לכתוב פוסט), גבר שמפסל שַׁחלות ותולה אותן על הקיר כמו ראש של צבי מפוחלץ בפונדק ציידים (ואם זאת פרודיה זה אפילו יותר מופרע).   

בגלל זה התעלמתי מן הרמזים שג'ולי שתל בכותרת. עם כל הכבוד לוויקטור ובנימין, כמו שאמרה לי פעם המכשפה שטיפלה בי, "מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…" 

.

מימין, מערכת הרבייה הנשית על פי ויקיפדיה. באמצע שחלות "מפוחלצות" מתוך חשיכה ורודה. משמאל, מבט אל השחלות מתוך זכוכית מגדלת ענקית שמוצבת במרחק מה לפניהן.

רפי בלבירסקי, סטילס מתוך עבודות הווידאו – דדו-מזוכיזם ויום כיפור precious/ בלבירסקי דגם מפות צבאיות מספרו של חנוך ברטוב על דדו וטיפל בפני השטח שלהן טיפול חושני מלוכלך ומנוכר שממקם אותן איפשהו בין תרשים אנטומי, שירה גרפית ומפת פנטזיה. כל השמות – מ"האגם המר הגדול" ועד "לקקן" ו"פורקן ,""מצווה, "טלויזיה" ו"כישוף" – מופיעים כלשונם במפות המקוריות. (השוואה בין השחלות של בלבירסקי לשל ג'ולי? בפעם אחרת)

*

2. מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה

.

ונוס אנטומית, נלקחה מפה לחצו להגדלה

.

"הבה ניזכר במאוימות ואפילו במיאוס העולה בנו כשאנחנו מנסים לדמיין את מה שמתרחש מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה – שרירים, בלוטות, ורידים…" כתב פעם הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק במאמר שנחרט לי בחודי מחטים בזוויות העין (ככתוב באלף לילה ולילה) על דיוויד לינץ' כפרה רפאליט. ז'יז'ק עוסק בזגזוג של הפרה רפאליטים בין אוונגרד לקיטש פסאודו רומנטי ו"מיניות טחובה נגועה ברקב ובמוות." חשבתי על כך בזמן ששוטטתי בחשיכה הוורודה, ופתאום בצד, משני עברי עמוד, נתקלתי בזוג רגלי נשים תותבות ממולאות בחול צבעוני כמו בקבוקי חול אילת, ספק הדמיה של גרביים ספק מזכרות משונות של רוצח סדרתי.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

3. התמונות המופיעות בחלומותינו

"התמונות המופיעות בחלומותינו, כותב קולרידג', מייצגות את התחושות אך הן אינן הגורם להן, כפי שאנו עשויים לחשוב. אין אנו חשים אימה משום שהספינקס מאיים עלינו, אנו חולמים על הספינקס כדי לתרץ את האימה שאנו חשים."

חורחה לואיס בורחס, מתוך "ראגנאראק", "גן השבילים המתפצלים"

חלון הפרספקס האובלי "המנופץ" הוא בעצם ואגינה דנטטה (פות נשכני) שדרכה משקיפים אל מערכת הרבייה. ה"שבר" שנגרע ממנו מונח כשלולית על הרצפה, שבה משכשכים גורי ואגינה דנטטה (לרגע חשבתי שחלמתי על זה, אבל הם עדיין למטה בתמונה).

מימין, Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, משמאל, רישום של איציק ג'ולי (המקור יותר לירי ומחויך מגלגולו התלת ממדי)

השלולית, מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

.

מערכת הרבייה הנשית משמשת כבית גידול למיתוס אישי. תחושה חזקה של פנטזיה ומטמורפוזה שורה על המיצב, בריאה מלאכותית כמו ברומנטיקה הגרמנית והכלאת מין בשאינו מינו. למשל הדמות החייזרית הבאה, שעיניה שחלות, צווארה שפופרת אור, רגליה צווארי ברבור וכפות רגלי ראשי ברבור, והיא ספק מחרבנת מחצב זוהר לתוך פעמון זכוכית.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

 .

ובעצם לא ברור אם מדובר במיתוס פגום שננטש עוד לפני שהפסלים נחצבו עד הסוף (כמו העבדים של מיכלנג'לו), או שדווקא הושלם והתנוון בהילוך מהיר; משהו בצקתי נגלד-נרקב-גודל על הדמויות.

מיכלאנג'לו.

.

לילדוֹת של "חשיכה ורודה" אין פרופורציות אידאליות של פיסול יווני, הן נראות כמו פריקיות של סייד שואו עם ידיים שהתארכו לזנבות אין אונים וחלקי ברבורים, ואפילו לדברים שנשמרים בפורמלין אצל Ripley's Believe It or Not!  

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

4. שירים על מות ילדים

ג'ולי מצהיר ששאב השראה משירי מות הילדים שהלחין גוסטב מאהלר. ומות הילדים אמנם נוכח בעבודה אבל גם כאן יש טוויסט. כי פרידריך ריקרט כתב את השירים כאב שמקונן על מות ילדיו (כאן אפשר לקרוא כמה מהם בתרגומה של ענת פרי) וב"Pink Darkness" אין שום דבר אבהי, היא כמו ספוגה בזכרונות סודיים וכאבי ילדות שנקרשו. אבל יכול להיות שהפסקתי לדבר על החשיכה של ג'ולי והתחלתי לדבר על שלי.

דמיאן הירסט, מתוך Treasures of the Wreck of the Unbelievable 2017

.

וכך או אחרת, מדובר בעבודה רבת סתירות ושכבות שאפשר להמשיך ולקלף: חשיכה חשאית וראוותנית (אני הייתי מוסיפה גם "חלון ראווה" ל"מקדש או מחסן" שכתובים בתוכנייה – ובכלל יש משהו דמיאן הירסט'י בעבודה, בניכוי הקפיטליזם, אם כבר היא נוטה למין צניעות סובייטית). שמתהדרת במערכות רבייה ונגועה במות הילדוּת, שכלתנית אבל גם מאגית ופריקית, אפלה ואופורית כשמה "חשיכה ורודה", בעיקר בזכות יואב בראל התאורן שמקנה לה זוהר של שלטי נאון ישנים, של לונה פארק נטוש.

יש ב Pink Darkness משהו סטרילי (יותר ממשהו, הכניסה לשטחה מותנית בכיסוי נעליים) מה שמקרב אותה כביכול ל it itches  עדו פדר. ועם זאת מדובר בעבודות שונות אם לא הפוכות. פדר שייך לעידן של פני השטח, לא מעניין אותו המתחת. ואילו אצל ג'ולי יש איכות פסיכואנליטית ומין רומנטיקה של יחסי גוף ונפש שמביסה את הדיבור השכלתני.

הרצפה השחורה המבהיקה של המיצב הזכירה לי את "מול הראי" של אידה פינק, שבו מתואר הראי כאגם צהוב שמתוכו קורנים פניה של הגיבורה. ועם לילה הוא הופך לתהום שחורה של נבואת לב.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

כל התמונות מן המיצב צולמו על ידי איציק ג'ולי

*

עוד באותם עניינים

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

בקומה העליונה גרה התמימות (פרנסיסקו דה גויה)

שמלתך האדומה המנוסרת (על מיכאל בורמנס)

מרחב של גברים שרועים בתוך אמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

ארבע נערות ובובה של איש (פרנסיסקו דה גויה)

*

ובלי קשר אבל כדאי (גילוי נאות, נמר הוא בני היקר וגם השתתפתי בייעוץ אמנותי)

מחר (כמעט היום), שבת 5.5 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע – נמר גולן וג'וזף שפרינצק מציגים את

האיש שלא הבחין בשום דבר – מופע קרקס חדש וחפצים ע"פ טקסטים של הסופר רוברט ואלזר

בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון basta 

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר:

 

Read Full Post »

1. פייטה יהודית

על הדרך עץ עומד, איציק מאנגר, תרגם בנימין טנא* (כדאי לקרוא לפני הצפייה בקליפ)

על הדרך עץ עומד / הוא עומד שחוח. / ציפורי העץ כולן / נתפזרו ברוח.  

למזרח, למערב, / ויתרן הדרימו. / והעץ הופקר בדד / לסופות יָהימו.

אז לאמא סחתי כך: / "תני, אמי, אל פחד, / ובן רגע אהפך / לציפור פורחת.

ואשב לי על העץ / ומזמור אנעימה. / לו בחורף נחמה / הוא יהי, הוי אמא".

אמרה האם: "אל נא, בני", / ודמעות הזילה. / "פן בני, על זה העץ / לי תקפא חלילה".

"על עינייך היפות / צר, הוי אמא", סחתי. / ואזי מניה וביה / לציפור הפכתי.

תֵּבְך אמי: "הוי איציק בני, / קח בשם שמיים, / לפחות קח נא סודר, / כי תצטנן בינתיים.

ערדליך קח איתך, / כי עז החורף יהי. / הפרווה רכוס היטב, / אוי לי בכי ונהי!

ואל תשכח האפודה, / לבש אותה, פוחח. / אם בין שוכני עפר אינך / רוצה להתארח".

בדי עמל אפרוש כנפי, / כי רב, כי רב הלבוש הוא, / שבו עטוף עטפה אמי / בן כנף חלוש הוא.

ובעיני אמי אציץ / נפשי בי משתוחחת / מנעה ממני אהבתה / להיות ציפור פורחת.

* בעניין התרגום: ע', אחד מיקירי הבלוג שאינו מחבב את תרגומיו הקצת עציים ומקרקשים של טנא, שלח לי בשעתו את תרגומיהם של נתן יונתן ויעקוב אורלנד לשיר. התרגום של יונתן שטוח (עם כמה הבלחות חינניות כמו "חוסי על יפי עינך," / אז לאמא שחתי, / ולפני שֶׁמה ואיך – / לציפור הפכתי.). של אורלנד מתנגן ולירי, אבל גם גולש לסנטימנטליות ובעיקר מקהה את הצחוק ואת החריפות של השיר. והסיום הצלול של טנא הוא שמכריע את הכף:

ובעיני אמי אציץ,
נפשי בי משתוחחת.
מנעה ממני אהבתה
להיות ציפור פורחת.

השיר הולחן על ידי פ. לסקובסקי, והפך לשיר ערש על פי מיטב המסורת האוקסימרונית שתיאר לורקה. והנה הקליפ:

הסרטון נאמן לרוח השיר אבל גם משוחח איתו. שני הגיבורים, האם והילד (שהעץ הוא חלק מתודעתו), הופכים לשלישייה בקליפ; אם, ילד ועץ, שדמותו מוסיפה דרמה, יגון ואירוניה. הילד קטנטן כמו ציפור. "את כנפי לא אפרוש, כך אוהבת אמא," הוא מסביר בגירסת הכתוביות. לכאורה אלה רק הדאגנות וחיבוק היתר שמקרקעים את הילד, אבל הקליפ מבליט שיכבה נוספת: האם מעמיסה על הילד משקולות כדי שלא יתרומם. ילדים ציפורים עפים לדרכם וזונחים את הוריהם לאנחות, הם לא גדלים ומערסלים את אימם הקטנטנה במין פייטה יהודית המנוגדת לחוקי הטבע אך לא לחוקי המציאות הדומעת צוחקת של מאנגר.

 

2. שקט שקט בני נחרישה

ועוד שיר-ערש יהודי: "פונאר" מאת שמרקה קצ'רגינסקי (כאן אפשר לקרוא את תרגומו של שלונסקי). הלחן של אלכסנדר תמיר, והבימוי והביצוע של הבובנאית אילקה שונביין מהתיאטר משיגֶע (ידיש וצרפתית – התיאטרון המשוגע).

לאם של שונביין אין ערדליים או סוודר. אין שום ריפוד. אפילו ההריון שלה זיזי; העובר שכולו עור ועצמות בולט מבעד לעור-קומבניזון של אמו. הלידה לגמרי מסוגננת, בלי טיפת דם או מי שפיר. החלל המעוין בין רגליה המורמות של האם משרטט מעין ואגינה מופשטת, שממנה מגיח תינוק מפרכס אפרפר עטלפי. המינימליזם והסגנוּן אינם מרחיקים את העדות שנותרת פיסית וחשופה להבעית.

והכל מתרחש באור יום, במין חדר מלון חדש צנוע ואנונימי. הטבע ("זועמים קרעי הקרח / נישאים לים") הליריות, הפחד, התקווה, הגעגועים – קיימים רק בשיר המתנגן ברקע. שונביין לא מביעה כל רגש למעט הזעקה הכפולה האילמת הספק-גרוטסקית-ספק-לא-שפויה של האם ותינוקה. וגם אחרי שהמוסיקה נגמרת ההישרדות ממשיכה, התינוק מכה בחזה אמו המוזלמנית עד שהיא חולצת לו שד.

3. הכניסיני תחת כנפך

פייטה, מיכלאנג'לו

וזה התשליל, התשובה: פייטה צחורה, התגלמות החן והחסד. אין פלא שמיכלאנג'לו "חרט את שמו ברצועה הסובבת את חזה גבירתנו," כפי שמספר וסארי (היסטוריון האמנות הרנסאנסי) "מה שלא עשה מימיו בשום יצירה אחרת." וסארי מסביר שהאמן פשוט 'חתם על היצירה' אחרי ששמע זרים מייחסים אותה למישהו אחר. זו היתה העילה מן הסתם, אבל החריטה הזאת – בחזה, דווקא בחזה – נשמעת לי כמו ה"הכניסיני תחת כנפך" של האמן שהתקנא בישו שלו. כמו גוזל קוקייה הוא הטיל את עצמו לחיקה של האם שכולה נעורים ויופי. ובאשר לנעורים – וסארי (שספרו נותר על שולחני, עייפתי מלטלטל אותו למדף ובחזרה) אמנם מצטט בהתלהבות שיר המכנה אותה "הכלה היחידה, הבת והאם כאחת". ובכל זאת הוא חש עדיין צורך להגן על מיכלאנג'לו: "חסרי הבינה," הוא כותב, "האומרים שעשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם…"

פייטה, מיכלאנג'לו, פרט

ב-1972 עורר הטוהר המושלם את זעמו או אולי את קנאתו של מישהו, שהתנפל על האם עם פטיש ושבר לה את האף. מאז היא מורחקת ומוגנת בזכוכית. אין גישה לחסד. רק להעתקים שלו.

4. שיר אווילי

וכדי להשלים את המעגל אני חוזרת ללורקה, לשיר ילדים נפלא שבו הוא מדובב כמו מאנגר, את הפער בין חלומותיהם של הילדים למציאות של ההורים. גם לורקה כמו מאנגר כותב דיאלוג בין בן לאמו, אבל שלא כמו אצל מאנגר, הפצע כבר לא מדמם. החיוך הדומע נקרש לאבסורד, שיר שטות מלוטש שבלבו (כמו בלב הפנינה של המלך הצעיר של אוסקר ויילד) שוכן המוות.

שיר אווילי,  פדריקו גרסיה לורקה, תרגם רפאל אליעז

אמא,
אני רוצה להיות של כסף.
בני,
תחטוף לך צינה.
אמא,
אני רוצה להיות של מים.
בני,
תחטוף לך צינה!
אמא,
ריקמי אותי בכר שלך.
כן, בני!
מיד!

*

אמהות נוספות בעיר האושר:

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

בואי אמא

אמא הו אמא – על אמו של אהרון קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי,

וכן – מה למד אהרון מאמא

מי שאיבד ילד – על סיפורה של פרספונה

ותודה לדודו שהזכיר לי את אם סיסרא: כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

שירי ערש ליום השואה

Read Full Post »